יום חמישי, 3 במרץ 2011

פריצקר ישראל – אנשי לח"י רצחו אותו

3.9.1943 – תל-אביב



בית-העלמין נחלת-יצחק, תל-אביב. גוש 2; אזור 15; שורה 4; קבר 15.
טכסט:
פ' נ'
המפקד
ישראל בן יצחק
פריצקר
הי"ד
"הצבי, ישראל! על במותיך
חלל: איך נפלו גבורים!"
תרע"ג – ביאלצרקבה; תש"ג – תל-אביב
ת' נ' צ' ב' ה'

ראשי שלוש המחתרות: 'ההגנה', הארגון-הצבאי-הלאומי ולוחמי-חירות-ישראל, למרות הסכסוכים ביניהם, קבעו כי: עובדת היותו של אדם חבר בארגון יריב לא תשמש עילה להתנקש בחייו. הלח"י, הקטנה במחתרות, הייתה פעילה ב''ציד'' משתפי פעולה. מי, שסירב לסייע, נחשב אויב. תחושת הנרדפות יצרה חשדות, שניזונו משמועות, והנרדפים פעלו להוכיח את קיצוניותם האישית והפוליטית - הם גם ירו למוות בישראל פריצקר.

ישראל, בן הזקונים, נולד ב ג' ניסן תרע"ד, 30.3.1914 ללאה בת שמואל וליצחק בן אהרון פריצקר בעיירה האוקראינית ביילה-צ'רקבה, כאביו, אחותו ואחיו. אימו נולדה בז'יטומיר פולין בשנת תרל"ז. קדמו לו - אחותו פאניה [1899], ואחיו: שמואל [1903], דוד [1905] ויעקב [1907].
העיירה, שכונתה בפי היהודים 'שדה לבן', שוכנת על נהר רוס 84 קילומטרים דרומית לעיר המחוז קייב, בירת אוקראינה. משפחה גדולה וותיקה בעיירה, ביניהם חסידים ומתנגדים. מקום תפילה היה לכולם; בית המדרש הגדול שם התפלל מרדכי פריצקר ובית המדרש של ר' דוד, ובית המדרש של ר' בצלאל, ובית המדרש של ר' חיים משה שם התפללו אהרון ושמעון פריצקר, ובית המדרש של ר' יחיאל, ובית המדרש של ר' משה בהרב, ובית המדרש של הרבי משטשין שם התפללו נחום פריצקר ובנו מרדכי, ובית המדרש של חסידי סדיגורא, ובית המדרש של תלמוד-תורה, ובית המדרש 'החיים', ובית המדרש 'פועלי צדק', ובית המדרש של 'נושאי המיטה', ובית המדרש של 'מוכרי-התפוחים' ובית המדרש של 'העגלונים' ועוד.
לפרנסתם, עברו בני המשפחה לכפר והפעילו טחנת–רוח לקמח. בחצר הבית: סוסים, עופות.
בשנת 1918, בזמן שלטון הגרמנים נכנסו פורעים לכפר. יש אומרים, שהיו אלא סתם שודדים ויש הטוענים כי היו אלה מכנופיות האנרכיסטים, אנשי נסטור מכנו, שהתנגדו לכיבוש הגרמני. בראש אחת מקבוצות הפורעים עמד רועה בקר שגדל בביתם - בחרבות שלופות, דפקו בדלת. בני המשפחה לא ענו ולא פתחו – עלו לגג. הסבתא מצד האם נשארה יושבת במקומה. הפורעים שברו חלון ופרצו פנימה. מי, שמנע את התזת ראשה של הזקנה, היה העומד בראשם, הוא הכירה היטב. "הוציאו את כל מה שהיה בארונות. קרעו את התפילין והסידורים, ועשו ממש שמות בבית". הראש, שבהם אותו גוי, שנתחנך בביתם, ציווה על אנשיו לעלות על הגג ולהרוג את בני המשפחה בשקט, כלומר: בלי יריות. בחרב, לשחוט. עלו שתיים-שלוש מדרגות ומפקדם קרא להם לעזוב. בהולים יצאו. ראו עגלות באות מבית המושל. היו אלה איכרים, שבאו לשלם בתבואה מס למושל הגרמני מאחר שזה לא היה בביתו, שבו מאוחר, "ובאופן כזה ניצלנו ממות נורא" כתב ביומנו ישראל פריצקר שנשמר בידי בני המשפחה ונמסר לעוזרתי הנאמנה - צמרת.
למחרת, נסע האב לעיר לסדר את עזיבתם. בהעדרו, באו שוב השודדים, אבל האם וילדיה כבר לא היו בבית "התחבאנו בקמה אצל אחד הגויים". עד הערב.
למחרתו עזבו ועברו לכפר אחר. רכשו סוסים ועגלות ועבדו. אחרי שנתיים קנו חצר עם שלושה בתים ונחל. "לפני שעברנו לבית החדש, מת אבא".
האב מת, הגיס נפטר, ברוך גויס לצבא ונעלם, לא שב. בשנת 1921 הם עזבו את אוקראינה לעיר באטום על גדות הים-השחור במטרה להגיע לארץ-ישראל. למחייתם סחרו בתפוזים. הצליחו להגיע לקושטא ומשם בשנת 1922 באונייה לחיפה: האם, לאה וארבעת ילדיה דוד; שמואל; יעקב וישראל הצטרפה אליהם פאניה, האחות הבכורה, אלמנה צעירה מאד ובנה הפעוט ברוך הקרוי על שם אביו, שלא זכה לראות בהולדתו - נפטר ממחלה מיד אחרי נישואיו.
בארץ, התיישבה המשפחה בחיפה - משפחה מלוכדת. האם לאה ובתה פאניה סמוכות על שולחן הבנים, פעם בתל-אביב אצל הבן דוד ופעם אצל הבן יעקב [יאשה] בחיפה.
בשנת תרפ"ג 1923 התחיל ישראל ללמוד 'פעם ראשונה בחייו' בבית-הספר העממי בחיפה ברחוב שפירא, כיתה א-ב'. שנה לאחר מכן, עבר לבית-הספר הדתי 'נצח ישראל' שברחוב יל"ג ובשנת תרפ"ז גמר את הכיתה השישית. בשנת תרפ"ח 1928 נכנס לכיתה השלישית של בית-הספר 'הריאלי העברי'. המורה לעברית הוא הסופר יהודה בורלא, המנהל ד"ר בירם. איתו בכיתה צוקרמן נרקיס מפליטי תורכיה המיוחסים. בשנת תרפ"ט גמר את הכיתה הרביעית ועזב את בית הספר "מסיבות חומריות ורוחניות גם יחד". בשנת תר"ץ חזר ללמוד רק אחרי שלושה חודשים "מפני חוב של שכר לימוד משנת תרפ"ט". לפרעונו, עבד בנמל בסבלות ובסוורות; לא רשום כבוגר הכיתה. אז גם התחיל לעסוק בפוליטיקה ומפלגתיות - המפלגה הרביזיוניסטית. חדור רוח ציונות כפי שהדבר מתבטא ביומנו האישי.
באותה שנה נכנס לבתי-המלאכה שליד הטכניון לקורס I –אדריכלות. נחשב מוכשר בלימודיו.
באמצע שנות השלושים, בהרצאה בענייני השעה שנשא ישראל בחיפה, הוא פגש לראשונה במי, שעתידה להיות אשתו בקלמנטין מלווה באחיה יהודה.
ישראל הכיר את קלמנטיין-ימנה [על שם סבתה ימנה] לבית בן-נאים, משפחה ספרדייה ותיקה, שמוצאה בעיר פאס במרוקו, אזרחי ספרד מדורות - מיום היות בני משפחת בן-נאים רופאי חצר המלוכה בספרד. בשנת 1889 אחרי שראש המשפחה, אברהם, שהיה רופא, נדבק מחולירע ונפטר, העלה אחיו את המשפחה המורחבת ארצה. בתחילה לירושלים, האלמנה ימנה ובנה היחיד, שנקרא על שם אביו, אברהם חביב. הם התגוררו בחצר משפחת נבון בעיר העתיקה, אברהם חביב נישא בשנת תרנ"ט ליפה-ג'אמילה בת שלמה לבית אזראד משפחה חיפאית מדורות, שמוצאה ממאקנס במרוקו. בשנת תר''ס נולד בנם הבכור שלמה-סולומון, הם התגרשו, יפה ובנם הבכור שבו לבית הוריה בחיפה, ונישאו בשנית בירושלים בתרס"א. המשפחה התאחדה ועברה לחיפה, לחארת אל-יהוד בעיר התחתית. אברהם בן-נאים היה סוחר עתיקות עם שותף ערבי-נוצרי ממשפחת כאייט הידועה בחיפה "נסעו הרבה לאפריקה. התעשרו מאד. כאייט רכש אדמות אברהם אגר מטבעות של זהב". סיפרו כי הבריטים העניקו לו תעודת הוקרה על הפריטים הארכיאולוגים שהמציא להם.
עם תחילת מלחמת העולם הראשונה, משפחת בן-נאים ירדה לאלכסנדריה במצרים לקרוביהם - משפחת ממן, ברשימת הפליטים מארץ ישראל באלכסנדריה מצוינות 8 נפשות במשפחת בן-נאים: אברהם, אשתו יפה, אמו ימנה ו- 5 ילדיהם, הבנים: שלמה ויהודה ותינוק שנפטר שם, הבנות: אסתר ואלגרה. הבת קלמנטיין-ימנה נולדה במצרים 30 בספטמבר 1916. המשפחה חזרה לארץ בשנת 1920, השתכנו ברחוב יפו בעיר התחתית בחיפה ונוספו הבנות ריינה ובת הזקונים מרי. בנובמבר שנת 1922 אברהם האב השתלב בעבודה ברכבת (מספר עובד T2262 ) לימים היה למנהל 'קבוצת מנקי הקרונות' במחלקת התנועה והבת מרי עבדה ככתבנית [באדיבות חן מלינג מנהל ארכיון מוזיאון רכבת ישראל-חיפה]. בתחילת שנות ה-30 העתיקה המשפחה את מגוריה לשכונת הדר בחיפה, לבניין חדש ברחוב סירקין 27 הידוע כבית 'קאראמן'. בעל הבית חאג' טהא קאראמן סגן ראש העיר בחיפה, איש אמיד בעל בית חרושת לסיגריות בפאתיה המזרחיים של העיר התחתית, נכסים וחלקות קרקע על רכס הכרמל, בהן חוות דאמון לגידול טבק. מתחם המגורים כלל 2 בניינים צמודים כשחזית אחת פונה לרחוב שמש היורד לואדי סאליב. בקומות העליונות גרו שש נשותיו של קאראמן ובקומות התחתונות דיירים יהודים, משפחת בן-נאים, משפחת גוטמאכר, הדסה גולדברגר המיילדת ובקומה מעל - הרופאה ד"ר חנה קנפר-לוינשטיין, גם כספי, דיאמנט וקניספל גרו שם.
היהודים בבית זה היו "חדורי תודעה לאומית". סיפרו כי זרקו פצצה על חלבנים ערבים, שעברו למטה אל משפחת גוטמאכר, שעיסוקה בחלב ותוצרתו "והאב חילק נפט" סיפר ברוך גוטמאכר.
יחסי שכנות טובים שררו במקום. במאורעות 1929 אדון קאראמן הזהיר את שכניו היהודים, דיירי הבניין מפני מתקפה של ערבים מהעיר התחתית, הם ברחו לרחוב החלוץ שם הגברים שמרו על הפתחים, והילדים הועלו לקומה שנייה והוחבאו. אדון קאראמן דיבר עם הפורעים ואלה הסתלקו.
בנות משפחת בן-נאים היפיפיות כאמן היו "מאוד מחוזרות", ביקרו במועדון בית"ר ברחוב בן-יהודה 14 בו גם היו דוד אולינסקי, לימים עמי מלח"י ואריה מהולל, לימים מנכ"ל לשכת התאום של הארגונים הכלכליים בחיפה וברוך גוטמאכר. ישראל וקלמנטיין-ימנה שודכו על ידי הגיסה נחמה אשת אחיה יהודה. לימים, ישראל קרא לאשתו ימינה - יפהפיה עם צמה - השניים נישאו וגרו ליד הוריה בבית קאראמן חדר בדירת 'נעמי', כנראה שם כסוי מחתרתי על שם בתו התינוקת של ליפא קנפר לימים כנפי, והדירה של אחותו הרופאה. ימינה הייתה לעוזרת גננת בגן העדה הספרדית ברחוב אחד-העם בחיפה יחד עם עבריה כנעני-גון השכנה מהבית ממול - סירקין 28 'בית כנעני'.
ישראל פריצקר אינטליגנטי, בעל כישרונות ואמיץ. גובה בינוני, רזה מאד, שפמו הבלונדי גזוז קצר. נהג להתלבש אלגנטי – חליפה ועניבה, להרכיב משקפי שמש ולשבת בבתי קפה - עדיפות לקפה 'קצ'קה' וקפה "בל-ויו" שם נהג להיפגש בענייני המחתרת, פגישות כאלה היו גם בבית אמו - ברחוב הגידם 43 בחיפה.
בזמן הפילוג עזב פריצקר את 'ההגנה', עבר ל'ארגון-הצבאי-הלאומי' [אצ"ל] והיה לאחראי על המחסנים ומפקד 'קן' חיפה. ב'הגנה' נשארו 17 מפקדים 'שבעה עשרה דרעקעס' קרא להם פריצקר.
במפקדת האצ"ל החדשה משה רוזנברג כראש המפקדה, אברהם שטרן [יאיר] כמזכיר, דוד רזיאל מפקד סניף ירושלים, חנוך סטרליץ [קלעי] מפקד חיפה ואהרון חייכמן מפקד תל-אביב.
באצ"ל נוסדה מחלקת ביון מיוחדת: מחלקת שירות ידיעות [מש"י] בראשותו של אריה פוסק [אמרו עליו שהרג את המלשין ולנטין בק], כשהממונה בחיפה היה ישראל פריצקר.
נובמבר 1937, בתגובה להריגת חמישה יהודים ליד קריית-ענבים. פריצקר, כך סיפרו, היה בין היורים על שכונת ואדי ניסנאס בחיפה. "יום ראשון השחור" קראו לזה - מאותו יום האצ"ל צידד בגלוי ב'שבירת ההבלגה'. ראשי הישוב קראו להימנע מפעולות נקם סתמיות.
ב- 6 לדצמבר 1937 בערב בשוק הירקות והפירות בגבול שבין רחוב סירקין וואדי סאליב מול צריף 'הנוער העובד', נזרקה פצצה על ידי ערבי היא לא התפוצצה. אבל 2 יריות מאקדחו פגעו בבטנו של הנער אלימלך גרומאר היהודים לא הגיעו יותר לשוק הזה.
בשנת 1938 נולדה לישראל ולימינה בת בשם דליה.
מאורעות הדמים בעיצומם, באמצע מרס 1939 מתנקש אלמוני ירה למוות בערבי אחמד חליל עודה ברחוב נצרת בחיפה. כמה שבועות לאחר מכן נורה ונהרג ערבי בשוק, ויומיים לאחר מכן מתנקש אלמוני הרג תושב ערבי בקרבת השער המזרחי של נמל חיפה.
באחד מלילות סוף ספטמבר 1939 בא ישראל פריצקר לבית חותנו אברהם בן-נאים ובקשו לא לצאת לעבודה ברכבת כי "יהיה שמח". ימינה מסרה את הדבר לשכנים.
בשעה 6 בבוקר התפוצצה בשוק האבטיחים והירקות הערבי [חיובה] שליד מעון המלחים ברחוב המלכים; 37 ערבים נהרגו. פצצה, שהתפוצצה באותו זמן ליד תחנת הרכבת המזרחית, פגעה בערבי.
בשעה 8.45 הוכרז עוצר בשוק ובשטח המזרחי של העיר. משמרות של צבא ומלחים שוטטו ברחובות והשגיחו. אמרו שפריצקר הוא זה אשר הכניס את הפצצות לשוק הערבי.
פריצקר כבר אז עבד עם הבולשת הבריטית: מספרים כי באפריל 1939 מסר באמצעות פיקודו משה רוטשטיין [רוטן/זיתוני] למשטרה הבריטית רשימה של 24 מפקדים וחברי 'ההגנה' בחיפה, "הרשימה נגמרה בשם: שבח מחסנאי ראשי העובד בתור גנן בוועד הדר-הכרמל".

במסגרת פעילותו במש"י בא פריצקר במגע גם עם גורמים מארצות זרות. ויטוריו מנילי, ותיק בביון האיטלקי, שגר בבת-גלים בחיפה, על יד מחנה הצבאי הבריטי, יצר קשר עם נחום לוין, איש 'ההגנה הלאומית'. ולאחר קבלת הסכמתו של זאב ז'בוטינסקי קושר לאינטליג'נס הצבאי, שהיה אז ברחוב הלל בחיפה.
בעשור הראשון לשלטונו של בניטו מוסוליני, ראש ממשלת איטליה [בשנים 1922-1943], התייחס הרודן הפאשיסטי, לרעיון הציוני באהדה מסויימת, מאחר שראה בציונות, פתרון אפשרי לבעיית האנטישמיות באירופה - וגם כהצבת טריז אפשרי בהגמוניה הבריטית במזרח התיכון. ב- 1926 הוא הצהיר: " באיטליה איננו מבחינים בין יהודי ללא יהודי בכל תחום שהוא – דתי, פוליטי, צבאי וכלכלי. 'ציון' של היהודים נמצאת כאן, בארצנו היפה, אשר רבים מהם הגנו עליה בגבורה בדמם" . אבל כאשר התברר להנהגת המשטר הפשיסטי באיטליה, שהזרמים המרכזיים בציונות הם פרו-בריטיים ביסודם, הוא קירב אליו את האופוזיציה הרוויזיוניסטית שבין הפלגים הציוניים, בראשות זאב ז'בוטינסקי ואב"א אחימאיר, תנועת בית"ר אף קיימה באיטליה מחנה הכשרה. בשנת 1939 איבד מוסוליני עניין בתקיעת הטריז באמצעות הישוב היהודי בפלשתינה בהגמוניה של הממלכה הבריטית, וערך תפנית חדה ביחסו לציונות, כשהחליט לאמץ את תורת הגזע הנאצית – תהליך שהגיע לשיאו באותה שנה עם פרסום הגזרות נגד יהודי איטליה.
'גדעון' הוא אברהם תהומי, ודוד לובוצקי מראשי 'ארגון ב'' ['ההגנה הלאומית'] קבעו את הקו המדיני עם האיטלקים. נחום לוין נסע לחו"ל, איש הקשר היה ישראל פריצקר ראש מחלקת המודיעין של האצ"ל בחיפה ומשה רוטשטיין מונה כמקשר רשמי מטעם התנועה הרוויזיוניסטית. את ההודעה על  'השאלתו' לאצ"ל מטעם התנועה הרוויזיוניסטית קבל משה רוטשטיין בביתו של המהנדס יונה קופ [תמיר] מחברת-החשמל [בן אחותו של ז'בוטינסקי] ברחוב ירושלים 10 בחיפה. התנועה הרביזיוניסטית העבירה את כל סמכויותיה, וכן את כל קשריה לאצ"ל ורוטשטיין המשיך בכל הפעולות בהם עסק - התיק האיטלקי והתיק הערבי - במש"י, בראשותם של ישראל פריצקר, פוסק אריה ויוסף דוקלר, השלישייה, שחלשה על פעולת המחלקה בכל הענפים. המקשר המקומי היה משה סבוראי, כשדוקלר נפטר, מלא את מקומו העו"ד הצעיר יצחק ברמן ["קיציס"].
הקשרים ושיתוף הפעולה של האצ"ל עם רשת הריגול האיטלקית בחיפה, הביאו לידי כך שמיד עם פרוץ מלחמת העולם השנייה האינטליג'נס הבריטי חיסל את כל מערכת הריגול, שהקימו אנשי ה'ציר' "למעשה חוץ ממאוריציו בלדואינו, יהודי איטלקי, לא נשאר בארץ אף אחד מסוכני הריגול האיטלקי, הוא נשאר לגור בתל-אביב וישראל פריצקר לקח אותו תחת חסותו - זמן קצר לאחר מכן, נודע לי, כי הוא הצטרף ל'מעמד' [אחד משמות הכינוי לאצ"ל] והיה פעיל מאוד לצידו של פריצקר." העיד משה רוטן הוא משה רוטשטיין הידוע גם בשם זיתוני.

פריצקר התאים את כל מה שהשיג לעבודת המש"י; הוא הקים מכון לזיופי תעודות, שכלל מעבדת-צילום, ומכון לשרטוט והעתקות. הוא דאג להחדיר אנשים לכל מקום ובעיקר למשרדים ולמוסדות ציבוריים. אנשיו קבעו מצלמות זעירות ומיקרופונים מוסתרים. המחלקה הרדיו-טלפונית שלו שלטה על שיחות טלפוניות וההודעות ברדיו. הוא הקים את המעבדה להטעיה: - כתב יד של מנהיג ערבי מסוים הפך תוך זמן קצר ביותר לאותיות עופרת, שחוברו למכונת כתיבה [זו הייתה אחת הסיבות, שמש"י היה זקוק לכל כך הרבה מכונות-כתיבה ,שלעתים 'הוחרמו' בדרך לא כל כך הוגנת]. מומחים בני עדות המזרח הכינו את המסמכים "אי-אפשר היה להכיר שהם זיוף". סוכני האינטליג'נס והבולשת המנדטורית ש'מצאו' מסמכים אלה הביאו אותם כשלל. זיופים כאלו נערכו גם ביחס לקצינים ופקידים בריטיים גבוהים ביותר, שכתוצאה מכך, הועברו מהארץ או לתפקידים פחות חשובים.
הארגון שהקים פריצקר, 'אלכס' בכינויו המחתרתי, העסיק מאות אנשים וכל אחד עשה רק חלק קטן של העבודה "כך שלו גם רצו לספר לא יכלו לספר הרבה". עזרו לידו אהרון מלח, משה סבוראי והמהנדס משה אבריאל הוא 'יואב', שעבר עם הפילוג ללוחמי חירות ישראל [לח"י]. פריצקר עבד גם עם בודדים כמו עם הצלם הרווזיוניסט פייגין.
השירות הורחב. כל חבר אצ"ל חויב לספק ידיעות. אנשי השורה מסרו דוחות למפקדי יחידותיהם בהנחה שכל ידיעה חשובה. החומר היה מועבר ממפקדי הכיתות למפקדי המחלקות וכך הלאה עד שהיה מתרכז אצל פריצקר. ידיעות על סוכני בולשת, קציני משטרה, מכוניות של פקידי ממשלה גבוהים ואנשי ציבור, הודפסו וחולקו למפקדים. "פריצקר היה גם מרכז את הידיעות מכל הארץ וגם הוציא את הבוליטינים" העיד אליהו מרידור.
יש אומרים כי בחודש יולי 1939 בזמן חיפושים אצל פעילים רוויזיוניסטים בחיפה. מצאה המשטרה רשימות מסודרות של חברי 'ההגנה'; יש אומרים כי הרשימות פוזרו בכוונה תחילה ביוזמתו של פריצקר. "הרשימות היו מלאות ומחולקות לפי פלוגות".
חומר על מוסדות הישוב, אישיו ועל 'ההגנה' שנאסף ע"י אנשי אצ"ל, שהוחדרו למוסדות הישוב, למוסדות ההסתדרות, מועדוני ספורט ונוער ודומיהם רוכז על ידי ראש ה'מש"י' - פריצקר.
את החומר 'עיבדו' סטודנטים, חברי האצ"ל, בטכניון והוא הועבר למודיעין הבריטי כמו למשל, החומר על 'כופר הישוב' שהעביר פריצקר לקצין האינטליג'נס ויטפלד.
כשגילו ב'הגנה' את עניין 'תקומה' – מעין מחתרת של מפקדים משרידי 'ארגון ב'', שרצו 'מלוכה בתוך מלוכה' מצאו כי פריצקר היה מעורב בעסק. הוא אהב פרובוקציות.
"היה גאון בשטח שלו, הייתה לו חולשה להוכיח שהכול ידוע לו. משך בחוטים בכל מקום".
שמר על קשרים עם הד"ר אריה אלטמן מראשי החוגים האזרחיים בתנועה הרוויזיוניסטית אפילו כשקרנו ירדה, וכך גם עם אברהם תהומי הוא גדעון.
בגין פעילותו, אבא חושי מזכיר מועצת הפועלים והאיש, שמאחרי 'פלוגות הסדרן' בעיר, מסר הוראות לחפש אחרי ישראל פריצקר.
ישראל פריצקר לא רק ניהל את מש"י [בשאר חלקי הארץ נקרא השירות דל"ק] הוא גם לחם בפועל: ב- 25 למאי 1939 בפעולה שנעשתה ברח' נצרת הוא השתתף - מתוך מכוניתו של יחיאל ויצמן [אביו של עזר ויצמן, שהתגורר אז ברח' מלצ'ט 4 בחיפה]. בהודעה רשמית נכתב: ''הבוקר בשעה 6.30 ירו שלושה יהודים מאקדחים, מתוך מכונית נוסעת, על ערבים שעמדו ליד תחנת הרכבת המזרחית בחיפה. חמישה ערבים נפצעו, שניים מהם פצעים חמורים. המכונית שנגנבה מבעליה נמצאה אחר כך עזובה על יד בתי-המשפט.''
אחרי הפעולה ממכונית יחיאל ויצמן, נעשה חיפוש בדירתו של פריצקר, הוא נאסר, אך שוחרר למחרת היום בהשתדלותם של קציני הבולשת בחיפה, שיבולת ורוזנשטיין, בתנאי, שיירשם יום, יום במשטרה. פריצקר המשיך בעיסוקיו ואיש אחר בא להירשם במקומו. הקצין הממונה וגם התורן ידעו על הזיוף.
פריצקר נסע לגליל לגייס אנשים בעיקר בין חברי 'הסתדרות העובדים הלאומית' [הע"ל], לאצ"ל ולעליה לתל-צור- שירות בן שנתיים בפלוגת בית"ר.
מכונית לא הייתה לו, הוא נסע באוטובוסים או במוניות.
"הייתה נגדו פקודת מאסר היה נוסע לטבריה אבל מסתתר בדירות מסתור, אחת ברחוב ארלוזרוב חיפה".
פריצקר המשיך להיות פעיל במפקדה בחיפה - הוא לא נאסר וגם חדל להתייצב במשטרה. "הסתובב לעיני המשטרה בעיר ואיש לא נגע בו". בהוראת הקצין שיבולת, אמרו.
מאי 1939 – במטה הש"י של 'ההגנה' התקבלו דיווחים: "האצ"ל עוסקים בהשמדת הארכיונים. מהדברים החשובים עושים פילם"; "אצלם תכונה גדולה. מעבירים את המרכזים למקומות אחרים. סוגרים את הארכיון. ביקורים דחופים אצל פריצקר".
מלחמת העולם השנייה פרצה ב-1 בספטמבר 1939, עם פלישת גרמניה הנאצית לפולין, דוד רזיאל – המכונה ה'אלוף בן-ענת' - מפקד האצ"ל וזאב ז'בוטינסקי ראש התנועה, חשו, שצריך לשתף פעולה עם הבריטים, בקרב להבסת גרמניה הנאצית.
למספר מפקדים גבוהים של המטה ניתנו תעודות של האינטיליג'נס בתור סוכנים-מחפשים של הגייס החמישי: דוד רזיאל, יאשה ארננקין, אריה פוסק וישראל פריצקר.
פריצקר שיתף פעולה עם האינטיליג'נס הבריטי נגד ה'גייס החמישי' שהפריעו למאמץ המלחמתי נגד הנאצים. פריצקר הורה לסוכניו לסייע בידי הבריטים למצוא מידע על ה'הגנה' ולח"י "ישראל פריצקר טיפל בקבוצות קיצוניות - קומוניסטים וכאלה, שהיו קשורים בכוחות 'הציר', בטענה זו מסר מידע על לח"י לבריטים". העיד יעקב אלעזר.
בנובמבר 1940, המשטרה הבריטית שמה ידה על עשרות מחברי לח"י במצוד מתוכנן, שהקיף ישובים רבים. הבולשת הבריטית קיבלה את השמות והכתובות מידיו של ישראל פריצקר ראש מש"י. "פריצקר עשה זאת, משום שהניח ששיתוף פעולה זה, עולה בקנה אחד עם מדיניות המפלגה" לימים, יקראו לזה 'הסזון הראשון' או 'הסזון הקטן'. "לי היה תמיד רושם שלו רצה היה יכול תוך יום אחד למסור את כולם. כי ידע הכל". משה רוטשטיין.
'קבוצת שטרן' הוציאה נגדו פסק-דין מות בגלל "מלשינות וגרימה למאסרים". כמה חברי אצ"ל איימו להרוג את שטרן, אם משהו יקרה לפריצקר, כשהדבר נודע לרזיאל, הודיע זה האחרון ליאיר כי הוא עושה אותו לאחראי לחייו של פריצקר, ושהוא ישלם בחייו במקרה של התנקשות בחיי פריצקר. פסק הדין לא יצא לפועל. אפרים אילין, שנחשד כשותף לפריצקר במסירת חברי מפקדת הלח"י לבריטים ניצל. -"הוחלט לסלקו לאחר שיוצא פריצקר להורג". עדות כהן יהושע [את"ה תיק 147.2].
אבל לפני זה פריצקר עבר לתל-אביב.
ספטמבר 1939. פריצקר עזב את חיפה והעביר את משפחתו וחפציו לתל-אביב לרחוב נחמני 21 ,שם כבר מתגוררים אחיו דוד ואמו לאה ברחוב נורדאו. שמו המחתרתי: גדליה. משם עבר לרחוב בעלי-מלאכה 8, תחת השם "בן-נאים" חדר בדירת ארקין ומויאל.
באופן רשמי, נחשב פריצקר כפקיד בהסתדרות הלאומית ועבד מחדרו של יאנוש יונדף תחילה ברחוב נחלת-בנימין 44 אחר כך ברחוב הרצל.
פריצקר נפגש עם פעיליו בשדרות רוטשילד: בקפה 'שדרות' ובנקניקיה מול מוניות 'קשר', במסעדת גפני ברחוב הרצל בעיקר בענייני ערבים, בבתי-קפה על שפת הים, אך גם בביתו. כשבא לחיפה את הפגישות קיים בבית הורי אשתו, משפחת בן-נאים ברחוב סירקין.
הנהלת ענייני האצ"ל בחיפה עברה לידי רוטשטיין, מספר העובדים הוקטן. את מקום פריצקר מילא משה סבוראי עד שהגיע בן צרויה ואתו אריה דיסנצ'יק. מדי פעם בא התל-אביבי מנחם ליקרמן, שעבד עם סטבסקי בהבאת מעפילים, והיה ממונה על הרדיו החשאי של האצ"ל "מתגורר במלון 'עדן' שמריהו לוין 8 בחיפה". הם בקשר עם פריצקר המרכז הכללי של מש"י ומזכיר האצ"ל בתל-אביב.
למזכיר ומנהל מחלקת הריגול הערבית ו'גייס חמישי' מונה משה רוטשטיין.

בשרות האצ"ל בתל-אביב 60 איש. רובם מקבלים שכר. בראשם, אריה פוסק עד שירד למצרים, משה רוזנברג, ישראל פריצקר, אליהו גלזר, יאנוש יונדף מהסתרות העובדים הלאומית וראובן.
אחרי פיצוץ אולפני הרדיו בירושלים, בשנת 1939, בו נהרגה הקריינית היהודייה מיי וויסנברג, הוזעק לשם פריצקר המומחה למודיעין להיות לצד מפקד האצ"ל, בנימין זרעוני, שהיו גם איומים על חייו, לסייע בידיו להשתלט על הנעשה בסניף ירושלים. שם נהג לשהות בעונות הקיץ, פריצקר, ימינה אשתו ובתם הקטנה דליה, במנזר 'האחיות מציון' הידוע בשם רטיסבון, ע"ש מייסדו בירושלים, ובחורפים בטבריה במצוות הרופאים.
בפילוג - פרישת לח"י מהאצ"ל באוגוסט 1940- יש אומרים, שסיבתו העיקרית הייתה האוריינטציה הפרו-איטלקית של 'קבוצת יאיר' - פריצקר נשאר באצ"ל - נתמנה למפקד מחוז הצפון מטעם המפקדה, וגם נבחר לוועד העליון של התנועה הרוויזיוניסטית "הודות לנאמנותו לקו יוניצ'מןאלטמן" בו כהנו גם דוד חייכמן וגם משה אבריאל.

ישראל פריצקר חזר לחיפה לנהל את העניינים האדמיניסטרטיביים של האצ"ל בכלל והמש"י בפרט. גר אצל הורי אשתו ברח' סירקין בית קאראמן ונסע פעם בשבוע לתל-אביב.
כמזכיר טכני ומרכז החומר הוא מינה את טוביה מזלי [הוכגליק]. בצוות גם יונה קופ, חיים לנדאו, ואליהו שפק.
בחיפה יצר קשרים עם ג'ול אמסטר "דמות מפוקפקת, סדרן של תחנת מוניות, שהיו לו קשרים עם העולם-התחתון". סיפרו כי היה ניסיון להפליל באמצעותו את אבא חושי ידידו האישי.

כשעזב רזיאל את הפיקוד ועבר ללמוד באוניברסיטה בירושלים נתמנה ישראל פריצקר כממונה על 'הלוחמים בגייס החמישי' מטעם האצ"ל - קצין מודיע בשרות הצבא הבריטי.
לא פעם פנה הצבא הבריטי לעזרתו של פריצקר. מספרים, כי בימי השלטון הצרפתי הפרו-פאשיסטי של ממשלת וישי בסוריה ולבנון, באמצע שנות הארבעים, היה צריך להחדיר לשם מספר סוכנים. איש המש"י עבר את הגבול הגיע למלון בביירות, גנב תעודת זהות לבנונית וחזר למחרת ארצה. פריצקר בעזרת אותה צינקוגרפיה ברחוב הרצל ובית הדפוס במרכז המסחרי החדש שבחיפה, הכינו תעודות זהות עם חותמות מתאימות, והאנשים יצאו למשימתם.
באותו זמן לח"י רצו לשגר כמשלחת את דוד סיטון ונפתלי לובנצ'יק פקיד ב'בנקו די רומא', דוברי איטלקית לחידוש הקשרים עם וישי. הודות למידע, שמסר פריצקר, נתפסו השניים על ידי הבריטים סמוך לגבול ונאסרו.
נפתלי לובנצ'יק "גר יחד עם אברהם שטרן ועוד חבר אחד. מחליפים כל שבועיים את הדירה בגלל חיפושי המשטרה", הואשם גם בעוון פנייה לנציגות הגרמנית בביירות – בהתחזות לבן העדה המרונית ובעזרת כמה מידידי הקבוצה בלבנון, נפגש עם נציג בכיר במשרד-החוץ הגרמני בביירות, בשם אוטו ורנר פון הנטיג. וזה העביר את ההצעה היישר לברלין.
"דוד סיטון היה בסוריה. ניהל משא-ומתן עם הועדה האיטלקית וגם עם הפלג הערבי הדוגל בשחרור ארץ מהאנגלים, גם בחיפה".
גם פריצקר היה בסוריה. שם נפגש עם הבולשת הצרפתית. את הגבול עבר בגניבה.
סופר, שהאנגלים הראו לנציגים בסוכנות היהודית 'הסכם-ירושלים' בין לח"י 'הממשלה הזמנית היהודית' – לבין ממשלת איטליה: הלח"י ייעזרו לאיטלקים בזמן התקפתם על ארץ-ישראל; יספקו ידיעות וכו' תמורת נשק. "את המסמך קיבלה הבולשת הבריטית מפריצקר – הש"יניק של האצ"ל." העיד יצחק לוי.
יש אומרים שישראל פריצקר ניסה ל"הכניס למלכודת" את 'קבוצת שטרן' בחוזה חתום ומזויף, המציג כביכול, הסכם עם איטליה של הרודן מוסוליני.
פרשה אחרת, אותה חקר שאול מאירוב [אביגור] מ'הריגול הנגדי' [הר"ן] של 'ההגנה' הייתה 'פרשת זיתוני'. עוד מעשה פרובוקציה מצד האצ"ל, שנועד לגרום לפילוג 'ההגנה', באמצעות מסמכים, שנגנבו מן המטה הארצי. "דוד שאלתיאל ,שעמד בראש הש"י ב'הגנה' הודיע כי אדם המכונה בשם זיתוני מחזיק כל מיני תעודות של 'ההגנה' כמו מסמכים על הרכב ומבנה הפנימי של הנהלת הארגון, מחסנים וכו', וביניהם תוכנית א', ותמורת תשלום מתאים הוא מוכן להחזירם לאחד מאנשי 'ההגנה' בחיפה חיים הירש". חיים סיפר כי זיתוני הציע לו צילומי מסמכים, המגלים קשר בין האמיר עבדאללה לבין משה שרתוק ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית [לימים ראש הממשלה השני של מדינת-ישראל]. ודרש עבורן סכום של 75 – 100 לא"י כעבור זמן מה הציע למסור חומר אינפורמטיבי פנימי של 'האחוד האזרחי' תמורת תשלום חודשי קבוע. לאחר עמידה על המקח תמורת 30 לירות קיבל חיים שתי קופסות עם צילומי תעודות: שתי קבלות על 500 לירות, שנתנו לפי הוראותיו של משה שרתוק לאמיר עבדללה, ושל תוכנית א' - תוכנית כללית להגנת היישובים היהודיים בארץ, שהמטה הכללי של 'ההגנה' הכין לאחר הקמתו בספטמבר 1940.
זיתוני נחטף על ידי 'ההגנה' ונחקר במשך ארבעה ימים במתקן, שבקיבוץ שריד על ידי דוד שאלתיאל. "נחום שדמי נתמנה כרושם פרוטוקול כדי להבטיח שהכול ירשם כהלכה" העיד יזהר הררי יועץ משפטי של 'ההגנה'. בחקירתו סיפר זיתוני בין השאר כי את החומר שמסר לחיים קיבל מפריצקר בביתו שברחוב בעלי מלאכה בתל-אביב "שלושה ימים לאחר שזה יצא מבית הסוהר" פריצקר אמר לו כי השמאל מעוניין מאד בחומר על 'האחוד האזרחי'. צריך לארגן מכירה ולהרוויח כסף. בזאת גם יסכסכו בארגון 'ההגנה'. והיות ופריצקר ידע שיש ללוי קשרים עם חיים הורה לו, לזיתוני, להתקשר איתו, עם חיים, ולהציע לו מכירה מתמדת מדי חודש בחודשו.
את החומר על תכנית א' - סיפר זיתוני - כי פריצקר טען תחילה "שזהו הכל מרחובות ושהוא פריצקר ביחסים טובים עם אליהו וינר ומשיג חומר ממנו." אחר כך סיפר, שזה ממקור איטלקי "נפתלי לובנצ'יק מרגל ובוגד לטובת היטלר. כל הפלג הם סוכנים איטלקיים" . אחר כך אמר, כי קיבל את החומר משמעון זאב וסרמן איש 'הפועל המזרחי', חבר המפקדה הארצית של 'ההגנה' כנציג החוגים הדתיים; "אני משער שהמטרה הייתה לסכסך עם 'הפועל המזרחי' אמר זיתוני בחקירתו. פריצקר אמר גם כי, קיבל את החומר מתהומי וכי האיש שמסר לתהומי את תוכנית א' הוא חבר המטה או המפקדה הארצית – "סנה - קליינבאום. הכינוי שלו בנימין". פריצקר דיבר על סכום של 500 לירות: 450 לו, 50 לחיים. אמר ש 300 צריך לשלם לסוכן, והוא יסתפק ב 150. "המו"מ נגמר בזאת שקיבלתי מאת חיים 125 לא"י. את הכסף מסרתי לפריצקר". על השוני בסכומים, ששולמו איש לא התווכח.

'פטריה' [PATRIA] אוניית גירוש ישנה, שרוכזו עליה מעפילים שנתפסו על ידי הבריטים בנובמבר 1940, ליד חופי הארץ במטרה לגרשם לאי מאוריציוס. על מנת לעכב את הגירוש הטמינה 'ההגנה' פצצה באונייה במטרה לגרום לה נזק קל, האונייה טבעה ב-25 בנובמבר 1940. ואתה טבעו למעלה מ-200 מעפילים ו-50 חיילים בריטים.
נושא העלייה חם. פריצקר בקשר עם המשטרה, גם בחיפה. מספרים כי מסר לשלטונות, ש'ההגנה' שלחה לאונייה בחורה עם פתקה לעולים, שיקפצו למים לפני הפיצוץ.
פריצקר סידר מעקב סביב בנין 'הועד הפועל' של ההסתדרות ברחוב אלנבי בתל-אביב. אמר שבשמאל אנשים שונים, ביניהם גם הגונים. אבל ישנם גם מנוולים.
אליהו גולומב המפקד הבלתי מוכתר של 'ההגנה' סבר כי פריצקר עושה דברים, שהמפקדה אינה יודעת עליהם.
דוד שאלתיאל המכונה צרפתי, קיבל ידיעה ממקור מוסמך, שפריצקר מסר שמות של אנשים מרכזיים ב'הגנה' למשטרה. הוא הכניסו לכרטיסיית החשודים וחיפש תמונה שלו.

הצעיר עורך-הדין יצחק ברמן היה לבא-כוחה הרשמי של התנועה הרוויזיוניסטית מול השלטונות והצבא. המטרה שהציגה לעצמה התנועה הרוויזיוניסטית להשתלט על הארגונים הצבאיים - אצ"ל ובית"ר לא הושגה, ואלה פעלו כרצונם, למורת רוחה של ההנהגה הפוליטית.
פריצקר נפגש עם תהומי הוא אברהם זילברג הקשר ביניהם עוד מאותם השנים, שהיו יחד ב'ארגון הלאומי' מתחילת שנות השלושים. לדעת פריצקר, יש אפשרות ש'האיחוד האזרחי' ישלוט בישוב ובארץ. יש לאחד את כל פלגי החוגים האזרחיים המפוצלים בקבוצות ארגונים למחנה אחד הדוגל בחברה ליברלית, קפיטליסטית, פלורליסטית. פריצקר תיכנן כי יחד עם תהומי בראש, יוציאו מ'ההגנה' את רוב אנשיה ומפקדיה כולל חלק מהמפקדה הארצית ויעבירום לכוח הפוליטי החדש. "בעיקר אותו חלק, שהוא משונאי יעקב דוסטרובסקי, [דורי] אוהדי גדעון" אמר פריצקר.
משה רוזנברג, לאחר שהודח מתפקידו כמפקד האצ"ל ורזיאל נתמנה במקומו, היה מופקד על הנשק ורכישתו ומנחם ארבר מנציבות בית"ר הצטרפו למאמץ ללחוץ על תהומי, שיעמוד בראש התנועה החדשה ושיביא אתו פלוגות אזרחיות מארגון 'ההגנה'.
פריצקר המשיך להשתתף בישיבות מפקדי האצ"ל וראשי 'הסתדרות ציונות חדשה' [הצ"ח] בחיפה.
לאחר נפילתו של רזיאל במאי 1941 כאיש קומנדו בריטי בעיראק, היה ניסיון להרכיב מפקדה; בין הנוכחים היה גם פריצקר ישראל. אריה פוסק נתמנה למפקד האצ"ל. "הוא איש בינוני; בינו ובין מנחם ארבר ממפקדי בית"ר היחסים אינם טובים, אולם אליהו גלזר גם הוא מבית"ר עומד לצידו של פוסק". בראש מש"י הארצי עמד יוסף דוקלר, כשמת משחפת, פריצקר הועמד בראש שירות המודיעין של האצ"ל העובד גם לטובת שרות הידיעות הצבאית הבריטית.
פוסק מראשי האצ"ל נסע למצרים, נשאר רק פריצקר אשר שימש מפקד בית"ר ומפקד האצ"ל.
יעקב מרידור היה למפקד האצ"ל בפועל, 1941.

פריצקר בקשרים הדוקים עם קצינים בריטים גם במטרה להשיג מהם ידיעות על שני הארגונים האחרים. נמצא ביחסי ידידות יוצאים מן הכלל עם מייג'ור וויבראו מהאינטיליג'נס ביפו, והוא אשר הנפיק לפריצקר תעודת סוכן "הגנה מפני מאסר וחיפוש". המידע המודיעיני הועבר לפריצקר, כולל החומר מחיפה והוא מסר את מה שנראה לו לקצין וויבראו במשרדו שברחוב יפו- תל-אביב בבניין האינטיליג'נס. שם ישב גם הבלש הפרטי דוד תדהר דרכו קיבל פריצקר ידיעות על הנעשה במשטרה הבריטית והאינטיליג'נס .
בין סוכניו של פריצקר היו בחורים, שאספו בשבילו ידיעות ביניהם היו גם חברי שני הארגונים האחרים.
פריצקר היו קצינים בריטים אתם עשה עסקות כסף תמורת ידיעות", העיד בנימין גפנר.
קשרי מש"י עם קציני הבולשת והצבא העמיקו "הפכו את הבחורים שלנו לכלבי ציד - מש"י היה לכלי של השלטון" התמרמרו בארגון. אבל זה הבטיח שכר לאנשים. המפלגה התומכת - ענייה, גם האצ"ל עני. לח"י, בניגוד לארגונים אחרים, לא שלחו אנשים לעבוד בבולשת, ולקבל משם את שכרם, הם העדיפו לקבל ידיעות משוטרים ומבלשים בדרך של שכנוע ועל ידי אזהרות ואיומים כלפי סרבנים.
באצ"ל מתחילים להשיג כספים על ידי סחיטה לפי הוראת אריה פוסק ראש הארגון. בראש הפעולה עמד ישראל פריצקר ולידו אהרון מלח. סיפרו על המקרה, בו יהודי בשם צוויג מרמת-גן נדרש לשלם סכום של 100 לא"י לשם קניית נשק עבור ארגון 'צבאי חשאי'. לאחר שנזרקו לביתו כמה פצצות, הוסדר בין תדהר לפריצקר על תשלום חודשי של 10 לא"י.
פריצקר, שהיה ידוע כנמנה על המתונים, נדרש מטעם המפלגה לעבור לחיפה לבצע אורגניזציה באצ"ל "להקים את הריסות האצ"ל בחיפה". ביקורים של יום יומיים בשבוע לא הספיקו. הוא סרב לקבל את ההצעה "בגלל שאינו יכול לעזוב את עבודתו שהיא מקור פרנסתו". בזמן האחרון עבד כסוכן בחברת הביטוח 'מגדל'. ד"ר אלטמן בכבודו ובעצמו ביקר אצל קלמנטיין וניסה לשכנעה כי "בעלה נדרש עתה להנעת עניינים חשובים והיא צריכה לתת לו חופש".

עם תחילת שנת 1942 הגיע פריצקר לחיפה. "יש לו מהלכים רבים בבולשת ביפו ומשם כוונו אותו לעבודה בחיפה".
בחיפה נראה פריצקר סועד עם אברהם תהומי במלון 'ציון' שם נפגשו עם שיפרייט קצין הבולשת מיפו. לעיתים, נפגש בקפה זה עם משה רוזנברג, קרה שגם אליהו וינר הצטרף. "חבורה זו נראית יוצאת ממשרד ברחוב אחד-העם בבנין של בנק קופת-עם" דווח ללשכת הש"י.
היחסים בין פריצקר לרפאל שפירא איש אצ"ל קיצוני, רעים מאד ואילו היחסים בין רפאל שפירא לאברהם תהומי איש 'האיחוד האזרחי' טובים מאוד.
עם ד"ר אלטמן המעריך אותו מאוד, הרבה פריצקר להיפגש.

במאי 1941 נרצח על ידי האצ"ל מיכאל וואקסמן צעיר בן 19, שהיה אחד מסוכניו של פריצקר בתל אביב ועסק בין השאר במעקב אחר קומוניסטים.
רצח זה נתן בידי הלח"י ביסוס לחשדם, שפעיליותיו של פריצקר לא מגובות יותר על ידי האצ"ל. הם מפנים את החשדות נגד ישראל פריצקר, בדבר המעצרים של אנשיהם, אל המפקד החדש יעקב מרידור "אנשי האצ"ל חקרו את החשדות ולא מצאו הוכחות לכך, לכן לא הועמד פריצקר לדין אלא הורחק מכל פעילות באצ"ל" העיד יעקב מרידור.
בתחילת שנת 1942 פליננגן מהמשטרה הבריטית רצה לאסור את פריצקר. הסבו את תשומת לבו שפריצקר קשור עם הבולשת, פלנינגן השיב: "אין זה מענייני, יש לי הוראה ממפקד המשטרה בארץ לאסור את כל מי שנמצא חבר במחתרת כלשהי" אבל, אז התברר לו כי פריצקר נמצא תחת חסותה של הבולשת.
עברו כמה חודשים ופריצקר סולק 'באופן זמני' מתפקידו מהבולשת. קפטן ניומן פיטר אותו "בגלל מעילה כספית גדולה" הוא נאסר על ידי המשטרה.
בלשכת הש"י התקבלה הודעה כי "פריצקר הממונה על המחלקה הפוליטית של האצ"ל נמצא כיום באופוזיציה, היות ונפל סכסוך בינו לבין מנהיגי האצ"ל".
מקורות משפחתיים סיפרו כי ''פריצקר קנה לפני כמה חודשים מגרש בטבריה'' ושמורגש שיש לו כסף רב.
קיץ 1942 פריצקר שחזר לתל-אביב "אינו רואה ברכה בעבודתו ומאחר שגם בחוגי מפלגתו אינו מקובל יותר, קשה לו להשיג חומר". עבר לגור ברחוב חשמונאים 11 אצל בן-עמי.
לישראל פריצקר מהלכים רבים באינטיליג'נס ביפו: "יש לו קשרים עם מייג'ור הנלוק"; "קשור עם תדהר ועוזריו"; "נראה מסתובב עם הקורפורל מרדכי ברגר מהבולשת הבריטית ביפו [הוצא להורג על-ידי 'ההגנה' ב- 28.3.1947]; אמרו כי הוא מתכונן להלחם על מעמדו ב - סי' אי' די' - .C.I.D Criminal Investigations Department - המחלקה לחקירת פשעים חמורים של משטרת המנדט. לביקוריו שם צרף לפעמים את גיסתו הצעירה מרי.

התוכנית אצל לח"י להרגו הייתה קיימת כבר לפחות שנה וחצי לפני המעשה.
הייתה שנאה בין אצ"ל ללח"י, ואחת הסיבות לשנאה זו היה פריצקר. "היה גאון בשטח זה, השנאה לא הייתה כל כך גדולה בין שני הארגונים, אילולא ירד כל כך לחייהם" סיפר משה רוטשטיין.
בלח"י סיפרו, כי נתקבלה החלטה למסור את כל הארגון לבריטים. ללח"י היה ידוע כי לפריצקר יד בכל הענין הזה, ש"הוא המומחה בהא הידיעה", והחליטו לחסלו. לפני ביצוע הרצח נפגשו סוכני הלח"י עם יעקב מרידור מפקד האצ"ל בפועל והודיעו לו על כוונתם. תשובת מרידור: "אין לנו דבר נגדו אבל אם ללח"י יש עניין להעמידו לדין להאשימו – זה עניינם, לא נתערב בהחלטות לח"י". בכך נחרץ גורלו.
פריצקר והחוברים אליו נוטרלו ומרידור הורה לפריצקר להסתלק מהאצ"ל.
"בינתים הרחיקו את פריצקר בגלל אינטריגה מלוכלכת שאינה ברורה לי. כנראה חשדו בו" דיווח ללשכת הש"י אחד מסוכני 'ההגנה'.
פריצקר מוקצה מהאצ"ל, מורחק מהבולשת הבריטית ושנוא לח"י - ארגון, שאינו שוכח או סולח -"חבריו המוסגרים אינם שוכחים ואינם נוטשים את הנקמה". חשבונם של אנשי לח"י עם ישראל פריצקר, אותו האשימו בהסגרת חבריהם לבריטים בשליחותה של מחלקת שירות-הידיעות של האצ"ל, לא אחר לבוא.
לנוכח האיומים, שהלכו וגברו על חייו של ישראל, פנתה ימינה אשתו לבני משפחתו, שימלטו מאותו מגזר-הדין ומהארץ. הם לא שעו לתחינתה.
ביום ו' ב-3 בספטמבר 1943, ג' אלול תש"ג, ימינה, אשתו ההרה ובתו דליה שבו מחיפה לתל אביב לקראת השבת. בשעה 5 אחר-הצהרים ביקר בחור את פריצקר בדירתו - רחוב צבי פרץ חיות 16, קומה ג'. הם שוחחו. כשהלך הבחור אמר פריצקר לאשתו "הוא ישוב עוד היום".
ליל שבת, פריצקר גמר את ארוחת הערב בביתו ויצא להחזיר את דליה בתו הקטנה בת החמש מחברתה שגרה ממול.
שני אנשים האחד גבוה והשני נמוך באו דפקו על הדלת עליה היה כתוב 'נחמן' וביקשו מפריצקר לצאת איתם לרחוב. השעה 20:30.
בצאתו מן הבית בפינת הרחובות פרץ חיות – החשמונאים לעיני בתו דליה, נורו אליו מהמארב 5 יריות. שני כדורים פגעו בליבו. "איש צעיר שבא מולו האיר בפנס והחל לירות בו". דווח לש"י של 'ההגנה' [את"ה, תיק 39.2513]
נשמעו שתי יריות אקדח, צעקות של איש פצוע, ולאחר מכן עוד 3 יריות. למקום חשו אנשים. אחד החל לצעוק "אדם נפל". היורה הנמוך, בבריחתו לרחוב החשמונאים זרק לעבר הקורא: "טיפש שתוק!".
במקום הירי סמוך למדרכה שכב ישראל פריצקר בלי רוח חיים. הבחור הגבוה מנע מהקהל, שהתאסף מלגשת לגופה והזהירם כי לא ימהרו לקרוא למשטרה ול'מגן-דוד-אדום' כי הנרצח הוא מלשין.
אמבולנס של 'מגן-דוד-אדום' בא והגופה נלקחה לחדר המתים בבית-החולים העירוני 'הדסה'
פלוגת שוטרים סגרה את המקום, ופתחה בחקירה.
בחיפוש בביתו של הנרצח נמצא אקדח, שהיה ברשותו מטעם הצבא.
"מעשה הרצח התפשט בכל העיר והיה לשיחה בפי כל ועורר השערות שונות" חברי האצ"ל לחשו שהם ינקמו את דמו.
בשבת, בחיפה, סופר למשפחה כי קרה משהו לישראל, אחיו וגיסתו יצאו לתל-אביב.
הלוויה יצאה ביום א' בצהרים מחדר המתים של בית החולים 'הדסה'.
חברי התנועה הלאומית התבקשו לבוא ולחלוק לו את הכבוד האחרון. היו כ- 100 איש.
החל משעות הבוקר הוצב ליד הגופה משמר כבוד של בית"רים. בשעה 12 בצהרים הוצא הארון, נישא בידי ידידיו של המנוח דרך רחוב יבנה לבית-הכנסת 'יבנה' שם נאמרה תפילת 'אל מלא רחמים' בין אומרי התפילות גם מר יקיר הר-זהב. בהלווייה, השתתפו קרובי המנוח, מכריו וראשי המפלגה הרוויזיוניסטית, שהביעו בכך את ביטחונם בחפותו של האיש. האצ"ל לא השתתף בהלווייה.
בבית הקברות בנחלת-יצחק, לפני סתימת הגולל נשמעו דברי הספד קצרים מפי ד"ר שמשון יוניצ'מן בשם הוועד העליון של הצ"ח והמהנדס רפאל [רפאשקה] רוזוב מהטכניון- קצין השלטון לבית"ר. נאמר בין השאר כי "ישראל פריצקר שרת בנאמנות את התנועה. תמיד נשאר אביון ומעולם לא ידע שובע ומנוחה. את חייו הקדיש לטובת המולדת והעם. מי שהיה מפקד בית"ר בחיפה ומדריך הנוער הלאומי נורה מן המארב. השם יקום דמו".
"הבכיות והיללות של האלמנה הצעירה פלחו את האוויר" נכתב בעיתון 'המשקיף'.
בשירת המנון בית"ר ו'התקווה' נפרדו החברים והידידים מהקורבן.

מודעות אבל פורסמו ב'המשקיף' [7.9.1943] בזו מטעם רפאל רוזוב קצין השלטון של בית"ר העולמית נאמר:"מנאמני התנועה שמלא תפקידים ב'מוט ברזל' בית"ר". בשנייה, של מיכאל שושני מחיפה נאמר כי היה "מפקד קן חיפה בשנות ההכרעה בארץ". ההסתדרות הציונית החדשה הודיעה בצער רב על מותו הטרגי של י' פריצקר שנפל חלל בליל שבת ג' אלול.
"הוא נורה ונהרג סמוך לדירתו בתל-אביב על ידי חוליית ההוצאה לפועל של לח"י על פי פסק הדין של המחתרת" הודיעו לח"י והדביקו בחוצות כרוז:
הודעה: ''המלשין הידוע וסוכן הבולשת ישראל פריצקר, הוצא להורג ביום ג' אלול בפקודת לוחמי החרות. ידע כל מלשין שאין מנוס מיד הנוקמת של לוחמי חרות ישראל''.
"ידע יותר מדי" אמר בנימין גפנר.
"המשטרה ממשיכה בחקירה ועד עכשיו לא נאסר איש" כתבו בעיתונות.

סוף דבר
הרצח היה סגירת חשבון של לח"י, עם מי שעמד שנתיים קודם לכן, בראש מחלקת המודיעין של האצ"ל - מש"י.
הרצח יצר מבוכה בשורות האצ"ל. לאחר הרצח מספר מנהיגים בכירים מהתנועה הרביזיוניסטית כמו: ד"ר יוניצ'מן ור' רוזוב הביעו את מלוא ביטחונם בחפותו.
מרידור מעולם לא התחרט על משפטו הקטלני, לכאורה, למרות הלחץ, שהפעילה אלמנתו של פריצקר כדי לטהר את שם בעלה למען ילדיה.

ישראל פריצקר לא נכלל ב'יזכור' ספר בהוצאת משרד-הביטחון בו הונצחו אלה אשר נפלו בדרך להקמת מדינת-ישראל ולמענה, כי ועדת החריגים: יצחק אבינועם, יוזם ספר ה'יזכור', שייצג את האצ"ל; אל"מ במיל' גרשון ריבלין מבכירי ארגון 'ההגנה' ואנשל שפיגלמן יו"ר האגודה להנצחת חללי לח"י - לא מצאה אותו ראוי לכך. עשרות שנים המשפחה המשיכה בפניות ולא נענו. "היפנו לנו עורף".
מיד אחרי הרצח האלמנה ימינה ובתה הקטנה דליה חזרו לחיפה לגור בחדר בבית הוריה - יפה ואברהם בן-נאים בסירקין 27. באפריל 1944 הבת, שנולדה לימינה ולישראל פריצקר נקראה ישראלה על שם אביה.
המשפחה חיה שנים במצוקה כלכלית ללא תמיכה. לימים באחת ההרצאות, שנשא יעקב מרידור באולם 'אוריון' בחיפה, נגשה אליו ימינה ובאה עמו בדברים, לנוכח התנאים, הוא העביר לה מענק חד-פעמי.
אמו, לאה פריצקר נטמנה ליד בנה, ישראל ,בבית העלמין בנחלת-יצחק, נפטרה בשנת 1948.
פאניה, אחותו הבכורה, נפטרה בגיל צעיר ממחלה קשה. בנה של פאניה הוא פרופ' ברוך גבוביץ'.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת אביבי.
עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.

תגובה 1:

  1. עשיתם תחקיר מעמיק ומקיף. כל הכבוד.

    השבמחק