יום שני, 7 בפברואר 2011

זוהר מרדכי – נפל כשומר בכרמי השקדים של המושבה

מצבה זו הוקמה ע"י 'ועדת-ציון' 15.2.1945 בבית העלמין תר"ן רחובות: המצבה לא קיימת

טכסט:

פ"נ

מרדכי זוהר

ב'ר משה אריה

מלודז'

נולד בשנת תרנ"ע

נפל בכרמי רחובות אב תרע"ז

תנצבה

זו המצבה הנמצאת כיום בקברות "השומר" בכפר-גלעדי

טכסט:

חבר "השומר"

מרדכי זהר

תרנ'ב י' תמוז תרע'ז

1891 1917

תנצבה

לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, כשהצבא הבריטי עמד בשערי הארץ הייתה השמירה ברחובות קשה . כרמי המושבה משכו אליהם פליטים ועריקים מהצבא העות'מאני הניגף, רעבים ונושאי נשק. 'השומר' התבקש לבוא ונענה. כמה שומרים נפצעו אחד מהם - זוהר מרדכי נהרג .

באותם הימים שהה ברחובות הנער נחום גוטמן, שבא לעבוד בכרמי המושבה. רישומיו רשמיו וזיכרונותיו מאותה תקופה מופיעים בספרו "החופש הגדול או תעלומת הארגזים". מותו של זוהר שימש, כך אומרים, השראה ליצירת דמותו של השומר יענק'לה, למרות היותו שונה בתכלית שינוי מזוהר האמיתי, לבוש הקרעים.

'השומר' הפסיק פעילותו במושבה רחובות לאחר הקיץ של שנת 1913, כשהוא משאיר אחריו שתי מצבות של שומרים, כמה לבבות שבורים ומושבה מסובכת במשפטים וחובות. יש אומרים - עזב לרגל רדיפות הממשלה התורכית, יש אומרים: בגלל היחס השלילי של ועד המושבה וחלק גדול מן האיכרים אחרי 'תקרית זרנוגה', ויש אומרים כי 'השומר' עלה יותר מדי . . . ינואר 1917. הצבא הבריטי עלה מסיני, חדר לשטח ארץ-ישראל וכבש את רפיח וחאן-יוניס. החזית התקרבה לרחובות, קבלן השמירה, אברהם בלומנפלד שבא במקום "השומר" אחרי 'תקרית זרנוגה' לא השתלט על המצב. הדרום כולו שרץ 'פררים' - עריקים מהצבא התורכי, מחשש ללון בכפרים, שוטטו בחוצות ובדרכים, ורעבים למחצה פשטו בלילות לכרמים לביזת ענבים.

הפלחים והבדואים ניצלו את המצב, השיגו נשק מעולה ואף הם היו פושטים בכרמים. הפועלים הערבים, אשר כל שבילי הכרמים היו נהירים להם, שיתפו פעולה עם הבוזזים."בקיץ ההוא תקפו עדרי ערביי הסביבה את פרדסי רחובות וכרמיה רבות ותכופות".

וכרגיל, בעת צרה, פנו ל'השומר'- ו'השומר' כדרכו, רצה לשמור על כבודו, ונענה לבקשתה של רחובות.

והתקופה קשה -השלטון העות'מאני רדף את הציונות: אסר על הנפת הדגל הציוני, צוו שלא להשתמש באות עברית, גם על עיתון עברי. חברי 'השומר" נרדפו על ידי הממשלה והארגון כמעט התפורר, כל נשקו הטוב נלקח ממנו. יהודים גורשו מירושלים יפו ותל-אביב. נתיני ארצות אויב נמלטו, מנהיגים הוגלו. היו שמועות על רדיפות נוצרים - טבח בארמנים, על שחיטת יוונים.

בכפרי הערביים שרר רעב בגלל מכת הארבה.

"והאיכרים מפחדים מאד פן יפשטו החיילים בכרמים והם יעשו לענבים קציר בטרם בציר. . " כתב ביומנו מרדכי בן הלל הכהן.

". . . צבא-התוגר, הניגף מפני ה"דוד יענקל" [כינוי זהירות לאנגלים, שעמדו בשערי הארץ] - הוסיף לערוק ולברוח, ואנשיו פושטים כילק וכארבה, וכילו וכרסמו ברעבונם כל שנמצא להם בדרכם, אף יש שבדרך בריחתם היו פורצים לבתים ודורשים, ברובה ובכידון מול פני יושביהם - "עק-מעק" וגם "סאלאמאק" ('לחם', 'מחבוא'), וכבד הרעב מאד. גרגיר-חיטה בל ייראה ובל יימצא, והבריות ממלאים בטנם בתורמוס שרוי במי-מלח, ומעט בצק-דורה, שלעולם לא נאפה כראוי. . . "כך תיאר את המצב יצחק ראב, בספרו "עלה ברוח"

"יש צרות, כי החיילים גונבים בכרמים" כתב לרבקה אחיה הקצין התורכי משה שרתוק, מתורגמן של מפקד גרמני בצבא התורכי שחנה ב'חוות שפון'. משה שרתוק הצליח לשכנע את מפקדו לאסור על החיילים התורכים הרעבים לפשוט ולחבל בכרמי המושבות.

"השומר" שב ובראשית 1917 קיבל את השמירה ברחובות ובבאר-יעקב.

ועד "השומר" מינה את צבי נדב כאחראי על השמירה - צבי נדב [הלפרין] נולד בעין-זיתים, הוריו היו מאנשי 'אגודת האלף', 'דורשי-ציון' ממינסק שהקימו את עין-זיתים ליד צפת. עם כישלונה של המושבה שבו הוריו לרוסיה. הנער עלה ארצה בשנת 1906 והצטרף לאגודת 'השומר'. היה עם יחזקאל ניסנוב כאשר זה נרצח ובחששו כי התורכים יאשימו אותו ברצח החליף את שמו לנדב -. לרחובות הוזעק ממטולה. סגנו, ולפעמים ממלא-מקומו, היה יצחק נדב תימני יליד ירושלים.

לפני רדיפת השלטונות הייתה אגודת 'השומר' מסודרת; חבריה חמושים באקדחי 'מאוזר' אוטומטים, "עם 10 כדורים" שכונו בפי הערבים 'אבו-חשבה' בגלל נרתיק העץ ששימש כקת בעת הצורך, ורובי 'מרטין' שהיו בשימוש הצבא הבריטי, חבריו נבחרו בקפידה . "השומר" מאומן ומצויד הפיל פחד על הגנבים הערבים.

באמצע מלחמת העולם הראשונה, רבו, כאמור, הבורחים משורות הצבא העות'מאני, ובידיהם נשק. רוב שומרי 'השומר' היו התלמידים הרעבים, הגימנזיסטים, הנעים ונדים בארץ, ועולים חדשים - פועלים צעירים מהגליל.

מקבוצת 'אחווה' בעין-גנים נשלחו ששה חברים וחברה כמבשלת. חשבו להיות קיבוץ ולכן נבדלו משאר השומרים; הקימו סוכה באחד הכרמים מענפי אקליפטוס, לידה 'המטבח' - שלוש אבנים גבוהות היו ה'תנור' שהוסק בעשב ה'חילפה'. 'הקומה הראשונה' חדר-האוכל ו'בקומה העליונה' גרה המבשלת.

"סכנה בדבר להעמיד כאלה לשומרים, סכנה לא בשביל הרכוש הנשמר, אך לשלום השומרים הצעירים, ולא מחכמה יחרפו את נפשם למות". כתב ביומנו מרדכי בן-הלל הכהן.

מספרם היה דל ואם חלה מי מהם לא נמצא לו מחליף. מספרים על השומר מאיר ברנר - אחיו של הסופר י' ח' ברנר - שקדח. משמרתו הייתה בנקודה אחראית מאד על גבול רמלה. בא עם בוקר לצבי נדב והתחנן שיחליפוהו, אך נאלץ לחזור למשמרתו בהבטחה כי לא יאוחר מראשית הערב יוחלף.

"רוח 'השומר' הפכה חלשים לגיבורים ואמיצי לב".

המושבה רחובות הייתה המקום הנוח ביותר בעיני המתקיפים, כי בראשון-לציון חנה גדוד צבא תורכי ובאר-יעקב שכנה קרוב מדי לחווה הגרמנית - חוות שפון, מקום מושב המפקדה הגרמנית. נקודת תורפה בהתקפות הללו היה קו הגבול המזרחי-דרומי של המושבה, אשר לא רחוק משם נטה את אוהליו שבט בדוויים גדול, שבט שייח'-סאלים.

"הפליטים המחוצפים ביותר היו הערבים שהתרכזו בכפרים השכנים ובכרמי רמלה. הם היו מזוינים היטב והיו רגילים בטכסיסי מלחמה ועשו להם את השוד לפרנסה ולמשלח-ידם סיפר צבי נדב - לילה לילה היו הגנבים מתקיפים את השומרים בכמה מקומות בבת-אחת"; "אי אפשר לתאר את המצב, כל השומרים אינם זוכרים עוד מצב שכזה. אפילו בגליל לא היו באים ככה בחזקה לגנוב כמו שבאים פה. בזמן שיורים ישר בהם והם הולכים נגד האש" כתב השומר ברוך גולדשטיין לחברתו לאה פועלת חקלאית בשרונה שבגליל.

רק לעיתים רחוקות הצליחו לתפוס את הגנבים; יום אחד תפס יוסף הכט גנב מעגר. "אינני יודע איך הגיע הגנב לביתו, אם הגיע, לאחר 'המכות היבשות' שספג מאגרופיו של הכט" סיפר בזיכרונותיו יעקב כבשנה. בפעם אחרת הובא גנב שנתפס לחדרו של יצחק נדב ב'בית-השומרים' - "גם הוא היה בר-מזל אם הגיע בשלום לביתו".

קבוצה מהבדוויים של שייח' סאלים יחד עם עריקים חמושים מהצבא התורכי ופלחים מעגר, נענה, ומרמלה כ- 30 עד 40 איש, היו באים למזרח המושבה; חלקם ירו לעבר השומרים והשאר, תחת חיפוי אש חבריהם - בצרו, ארזו את שללם, העמיסו על גמליהם וחמוריהם והסתלקו. היריות המעטות של השומרים להפחידם ולהבריחם "בטלו בששים".

באחד הלילות של אותו קיץ נשמעו צעקות מאחד הכרמים; השומר יעקב כבשנה מצא את ידידו יהושע מנוח על הארץ פניו וגופו מכוסים דם, מוכה ודקור. צעק הפצוע: "הם לקחו ממני את האקדח"! והתעלף . מנוח הובא למושבה. הרופא ענטין קבע כי פצעיו לא קשים "אבל זקוק למנוחה". בתיה קוגון טיפלה גם בו. למחרת נפצע אלקנה הורביץ .

כל פצוע כזה רושש את קופת הוועד - בית המלון של קליביצקי הגיש חשבונות בעד ה'מודיר' מרמלה עם שלשה רופאים: 4 ארוחות צהרים, 2 ארוחות ערב 1 בקבוק ארק, 1 בקבוק יין חזק, תה, ארוחת צהרים לז'נדרם, לחם לאסורים וארוחת צהרים לערבי שמדד את הצעדים. המוכתר וינר ארח את ה'מודיר' [2 חבילות טאבאק] והרופא, שלח שליח לעורך הדין מרמלה חסן אבוחאטיב, הגיש חשבון על הוצאותיו כולל 'דמי לא יחרץ' לנציגי השלטון. לעגלון לוין שילמו עבור חמורים, דיליג'נס ליפו וחזרה והוצאות אישיות. .

אפריל 1917: קרב עזה השני – הבריטים נחלו מפלה ולא הצליחו לפרוץ את מערכת ההגנה של התורכים שהסתייעו בגרמנים. ארצות-הברית הצטרפה למלחמה לצד 'מעצמות ההסכמה'. בערב פסח גורשו בפקודת ג'מאל פחה תושבי תל-אביב ויפו, לשומרון ולעמק-הירדן. מירושלים באו למושבה פליטים כמו סוחר הזהב טננבוים בתו ובנו. המצב רע.

השומרים אכלו במסעדה של גברת יעקובובסקי. בשעות הצהרים היו מתכנסים בבית-האוכל הקטן מסביב לשולחן עגול התופס את רוב החדר, ובקוצר-רוח חיכו לבתה של בעלת הבית, נערה רזה – אבל נערה, כדי להזמין את מנותיהם. ביניהם היה השומר מרדכי זוהר - עלם צעיר כבן 21, שעלה ארצה לפני חמש שנים. זמן-מה עבד כפועל חקלאי בגליל היה חבר ב'פועלי-ציון', ובא לרחובות כמועמד לאגודת 'השומר' לשמור. עיניים אפורות היו לו, ומתחת לכפייה ולעגאל שעל ראשו פרצה בלורית שחורה. גבוה היה ושזוף כערבי אם כי נולד בלודז'. היה ידוע כזללן, אמרו כי "כל שכרו נכנס לתוך בטנו"; אכל לשובע וחסך בבגדים.

ביום ההוא הזמין קציצה אחת בלבד.

"רבותי, זוהר התחיל בקימוצים" קרא מישהו. "אל תקמץ, הזמן עוד קציצה אחת, ממילא תיהרג הלילה ב"שייח' סלים" התבדח אחר, וצחוק עליז פרץ . זוהר, לבוש מכנסיים מטולאים ומתוך נעליו הציצו אצבעות, אמנם החליט לחסוך כדי לקנות בסוף הקיץ מכנסיים, חולצה ונעלים, לחבריו תרץ כמתנצל: הענבים הללו 'הרגו' את תאבוני סל מלא בלעתי הבוקר".

עקצוהו "מרוב פחד אבד לזוהר תאבונו", אחד הציע לו להתחלף במקום השמירה ולעבור למקום שקט ובטוח יותר, זוהר הנעלב ענה בכעס: "אני גיבור בדיוק כמוך!" . נכנע, וויתר, אכל עוד קציצה ובלע מנת לחם נוספת.

אותו לילה נהרג .

הצרות הקשות החלו עם בוא הקיץ כשהופיעו בכרמים השקדים הירוקים וענבי-הבוסר. שומרים הוצבו בכל גבולות הכרמים ונוסף על כך סיירו שומרים-רוכבים, ותיקים בדרך-כלל, במקומות המועדים לגנבה. לילה-לילה התנגשו עם גנבים. לפעמים יצאו שניים-שלושה שומרים, לנקודת שמירה אחת, בייחוד באזורים המסוכנים ביותר.

השומרים נחום טסקר, מרדכי זוהר ויעקב כבשנה יצאו לכרם שליד הדרך העולה לרמלה. בהגיעם לשדות הדורה ב'באסה' - אדמת הביצה, נשמעו יריות בסמוך. הם נשכבו למארב ליד גדר הצבר הסמוכה ל'ג'ומייז' - עצי השקמה. לפי המוסכם, כשיבואו הגנבים יתחיל נחום לירות, אחריו יעקב ואחריו זוהר. "למען קמץ בכדורים, ולמען לא יהיו זקוקים למלא את הנשק כולם ברגע אחד".

הגנבים הרגישו בהם וירו ראשונים, ירה נחום, ירה יעקב וציפה שזוהר יתחיל לירות, אך הוא לא הגיב "לא ביריות ולא בדיבור". כדור פגע בעינו. יעקב ונחום, הרימו אותו כדי לקחתו לרופא המושבה. אחרי צעדים אחדים הרגישו שהוא גווע; השאירו את גווייתו במקום, עד שיבואו אנשי המשטרה והרופא מרמלה. "הבעת פניו הייתה כבשעת שינה שלאחר ליל נדודים. רגליו המאובקות היו נעולות סנדלים פתוחים והדם קלח בזרם דק מבין שפתיו".

הגיעה 'טקויה'- תגבורת של שומרים - משה צ'רקסי, מנחם מונק, אברהם שמיון

"באי כוח השלטון בדקו את המת ובזה נגמרה כל החקירה" סיפרה המבשלת של קבוצת 'אחווה' יהודית אידלמן.

"זוהר נרצח בכרם ויינר " סיפר השומר אהרן מדהלה, "בכרם שניטע במקום הכרם המעורב הידוע, שהיה תחילה רכושו של חנקין. "כרם עאבד" קראו לו". כתב משה סמילנסקי

מרדכי זוהר הובא למנוחות בבית הקברות של רחובות "בהתרגשות רבה". קרובים לא היו לו בארץ - הוריו שרה ומשה אריה סאור, ארבע אחיו וארבעת אחיותיו נשארו בלודז' .

"בכאב עמוק, חסרי-אונים, ליווינו את הקורבן למנוחת-עולמים, בדידות ויתמות שררו סביב החלל וסביב כולנו". על תל אדמת החמרה בבית העלמין הקטן של המושבה לא הונחה כל מצבה.

ובלילה שלאחר הרצח הזה, נמשכו היריות כמקודם.

היום שאחרי

רוב שומרי המושבה היו טירונים. בעיות השמירה החמירו. שלחו עזרה.

עם 'הקבוצה היפואית' הגיעו המורה לציור אברהם אלדמע,

אברהם אייזנשטיין, צבי שרייבר, זלנר הוא אהרון אמיר, זלמן לנדריס, שמואל גולדזייגר, משה ולפסון ובראשם - יצחק אולשנסקי [לימים אולשן, נשיא בית-המשפט העליון].

ועד "השומר" שלח שומרים ותיקים כמו משה שר מתל-עדשים. מהגליל באו גם אריה אברמסון ויעקב סלוצ'נסקי, שזכה לכינוי "יענקל'ה גזלן" לאחר שחבריו השומרים קראו את מכתב אמו המודאגת שכתבה לו: "ינקאלע ! גאזלען, שרייב עפעס. .".

על השומרים הוותיקים והמנוסים הוטל כל כובד השמירה בגבול רמלה. לילה לילה היו תגרות עם גנבים ועריקים. בלילה השני לבואו של "יענקל'ה גזלן" התנפלו עליו ערבים, היכוהו ולקחו ממנו את ה'מועדל' - רובה צבאי גרמני, ואת ה'נאגאן' - אקדח תופי רוסי. אחר כך נפצע פלישמן הוא יעקב מישורי ברגלו והובל לירושלים. קיפניס נפצע קל. "מהערבים נפצעו הרבה וגם אולי נהרגו אחד או שניים אבל אי אפשר לדעת כי הם לוקחים אתם את הפצועים וההרוגים" כתב ברוך גולדשטיין לצעירות בגליל.

ערבים מחופשים לבושים בגדי ממשלה 'החרימו' מהשומרים-הרוכבים ב'כח הממשלה' נשק.

באו חיילי הממשלה, וכששמעו יריות פחדו לצאת מהאוהלים ". .ואחד מהם שיצא הורד מסוסתו על ידי הערבים והוכה ככל אשר נכנס בקרבו". למחרת אסרו עשרים מהבדוויים של שייח' סאלים. "אומרים כי הקומנדנט דק"ק יפו הדי בק כועס ומתמרמר על העניין והבטיח להשקיט, אבל במה כוחו גדול ? " כתב העריק דב הוז לידידו הקצין משה שרתוק

סוף דבר

'ועדת ציון' הוקמה על-ידי החבר דוד בדר ליד הועד הפועל של הסתדרות העובדים הכללית, במטרה להקים מצבות על קברות אנשי העלייה השנייה שהיו ללא מצבות, מכספי תרומות - והיא שהקימה מצבה על קברו של מרדכי זוהר. טכס גילוי המצבה היה ב-15.2.1945 בבית העלמין תר"ן ברחובות.

לאחר שנים, "בשנות השישים", הגיע לרחובות השומר נחום הורביץ ועמו שניים מחברי כפר-גלעדי ובקשה בפיהם: להעביר לקברות חברי 'השומר' בכפר-גלעדי את גופת מרדכי זוהר. משה סמילנסקי ונקדימון אלטשולר סייעו בידם ושכנעו את ה"חברה-קדישא" לפתוח את הקבר ולהעביר את העצמות לכפר-גלעדי. וכך היה.

ספיח

אחרי "השומר" שמרו במושבה האחים אלטשולר: נקדימון ועמינדב ועזרא האורפלי.

אלקנה הורביץ לימים התרחק מ'השומר' בשל סירובו לירות ביוסף לישנסקי איש ניל"י והתיישב בנהלל.

בכסלו תרפ"ה [1924] עקב מכתבו של עורך-הדין אפרתי, פנו חברי ועד המושבה רחובות: זק"ש, חרל"פ, אהרנוביץ ופדובה לכפר-גלעדי בעניין השומרים שהיו במושבה בתרע"ז - הם ביקשו שיודיעו להם למי לשלוח את הכסף המגיע להם "כאשר בראשם היו השומרים צבי נדב ויצחק נדב." . .

וכל השאר – במקומות אחרים


זו המצבה הנמצאת כיום בבית העלמין תר"ן מזרח ברחובות על שני חלקיה כשכל לוח הושם בתקופה אחרת.

פ"נ

זהר מרדכי

נפ' תרע"ז

תנצב"ה

תוספת מאוחרת:

נפש מלאה זהר

נפל בשמירה על רחובות

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות, צייר וגמלאי של שירות המדינה.

אין תגובות:

פרסום תגובה