יום שלישי, 27 באפריל 2010

הרשקוביץ משה אליהו - נחנק מעלוקה שתפחה בגרונו

8-12-1897

נקבר בבית העלמין הישן בראשון-לציון גוש 3; שורה 7א'; קבר 24.

טכסט:

פ"נ

משה אליה בן זאב

הערשקוביץ

מת בשחפת יג כסלו תרנ"ה

בשנת השלשים ושלש לימי חייו

בשנת השלש עשרה לעבודתו

אדמת הקודש

אב לבנים, בעודנו בימי עלומיו

ממיסדי הישוב אחד מחלוציו

"מזכרת בתיה" אבדה בחיר בניה

אדמתה עבד מתקו לו רגביה

ת' נ' צ' ב' ה'

את המצבה עשה יצחק מלמן.

בחור מאוקראינה שעלה ארצה ב-1884 ועבד במקווה-ישראל שם התוודע אל 11 האיכרים שהועלו ממושבתם ברוסיה הלבנה ויסדו את המושבה - עקרון. מבודדים באזור, התנגשויות קשות עם פקידות הברון, תחינת בני משפחתו, מות בתו התינוקת לא עשו מה שעשתה עלוקה קטנה שדבקה בגרונו, מצצה את דמו והתנפחה שם עד שנחנק למוות. קברו אותו הרחק מאדמתו.

משה אליהו הרשקוביץ' - עלה ארצה כ'חובב- ציון' בשנת 1883 והוא כבן 20 "הוא בא מחרסון, אוקראינה. דרך אודיסה" אמר לי נינו אלי הרשקוביץ .

משה אליהו הרשקוביץ' החל את עבודתו במקווה-ישראל בימי המנהל שמואל הירש. המקום ניתן מידי השולטן עבדול עזיז על פי פירמאן, בשנת תר"ל לאדון קרל נטר, "חלקת שדה משדות הממלכה אשר בקרבת יפו לכונן שם בית ספר ללמוד בו עבודת אדמה". חברת "כל ישראל חברים" הקימה שם בית ספר בו למדו "עבודת נטיעה וירקנות מן הגנן שנשלח לשם על ידי הברון".

"סבא-רבא גר ביפו והלך יום יום לעבודה במקווה-ישראל. יש אומרים – שומר היה. ביום גשום אחד נשאר ללון במקווה וישן במיטה אחת עם חיים משה פרס החולה, אחד מהאחד עשרה האיכרים שהביא יחיאל בריל. הרופא יעץ לחולה לחזור לרוסיה אחרת ימות. תשובתו: 'דומים אנו לחבית - אם יוציאו חישוק אחד ממנה תתפורר החבית כולה. אם אמות ואקבר כאן, כולם יישארו סביבי' "מאותו לילה נדבק לעקרונים ועלה אתם למושבתם בשנת 1884- סיפר הנין -כדי לייסד מושבה לדוגמה בכספי הברון רוטשילד.

הרב מוהליבר וראש רבני פריז - הרב צדוק כהן נפגשו עם הברון אדמונד רוטשילד והשפיעו עליו לבחור 10 יהודים איכרים עובדי אדמה, ולהושיבם על אדמת ארץ-ישראל "ואם אלה יצליחו, הרי תלך ההתיישבות על הקרקע ותתרחב". הפגישה התקיימה בפאריס 28.9.1882 א' סוכות תרמ"ג.

פגישה זו הביאה לייסוד המושבה עקרון המושבה הראשונה והיחידה שנוסדה על-ידי הברון אדמונד דה רוטשילד.

הרב מוהליבר חזר לרוסיה ובעזרתו של יחיאל בריל, בעל "הלבנון" אורתודוקס בראשיתו ותומך בהתיישבות העובדת בארץ-ישראל באחריתו נבחרו 10 איכרים עובדי אדמה מילדותם מהמושבה נובו-פבלובקה; מושבה של יהודים שנלקחו על-ידי הצאר ניקולאי הראשון בשנת 1807 מעיירתם הליטאית פבלובקה ויושבו במקום הסמוך לעיירה רוז'ינוי פלך גרודנו, כדי להיות חקלאים פרודוקטיביים בממלכה.

אלישיב שחם [ברנשטיין], יליד עקרון, בביתו ברחובות, מספר לי:

"מקווה-ישראל נוסדה ב-1871. לא היו להם תלמידים ללמד, אחד פה אחד שם. ב-1880- אולי ב- 1881כתב קרל נטר בעיתון "לבנון" שהברון בנה סתם מקום שאין בו תלמידים ולא כלום - חבל על הכסף. באותו זמן הרב מוהליבר נפגש עם הברון בפאריס וניסה לעניין אותו בעזרה ליהודים לעליה לארץ-ישראל. הרב מוהליבר אמר לו: תראה מה כתבו עליך בעיתון יהודי. הברון ענה לו: נו, תמצא קבוצה של יהודים שיעלו לארץ-ישראל ויילמדו שנה במקווה ואחר כך ניישב אותם. – שלח הרב את מזכירו יחיאל בריל לרוסיה-הלבנה, למושבות של חקלאים יהודים שעבדו אצל הפריץ. בא לשבת ובתפילת הבוקר נאם - הברון רוצה ליישב יהודים חקלאים בארץ-ישראל. להירשם תבואו לבית של הגבאי. במוצאי-שבת בא כל הכפר. אמר: רק 10 אנשים. שאלו: מי? בדק בכפות הידיים - ולמי שהיו יבלות גדולות - רשם. מניין. אמרו לו: - 11, למה 11? שאל. אמרו: כי אם אחד יחלה לא יהיה מניין [בסוד אמר לי אליישיב – הם לא ידעו קרוא וכתוב, וכדי שיהיה מישהו שיקרא ויכתוב בעבורם מכתבים לקחו איתם "מלומד"]. לקחו את חיים משה פרס, חולני, לא האמינו שיחזיק מעמד, אבל היה מלומד וכתב מכתבים, אבל הוא לא מת - חי, לפחות שנה אחרי כולם. . . נפטר בשיבה טובה וזכה לאריכות ימים.

הם עלו ב-1882; התאמנו שנה במקווה ואחרי שגמרו שם שנה, עם כל הצרות שעשו להם פקידי הברון, התיישבו על האדמה שקנה יחיאל בריל. הם היו דתיים מאוד והיו צרות עם הפקידים. לכל אחד היו 300 דונם. בהתחלה גרו בכפר הערבי עגר בבתים שכורים. את הבתים הראשונים במושבה בנו מטיט. בנו רפתות ובקומה השנייה אסם לתבואה. לאט לאט עברו לגור במושבה. הקומפלכס היה נראה כמו קסרקטין רוסי - "קאזרמה", וכך קראו לו לאותו מבנה מאורך ששימש בימיה הראשונים של המושבה לאכסון בעלי-החיים ולמגורים. בקומה הראשונה דרו בעלי-החיים ומעליהם גרו בעלי הבית".

עשר המשפחות, מנו מאה ואחת נפשות. חמישים וארבעה זכרים וארבעים ושבע נקבות.

"כולם בעלי כוח ואנשי שלום ואחווה: ארקין יעקב; ארקין צבי; ברנשטיין ברוך צבי; גלמן אברהם יעקב; לוין יחזקאל; לסקובסקי יעקב; מלר משה; רובינשטיין יהושע; רודבסקי דב; שקולניק אפרים. אל העשרה נספח עוד אחד - נגד רצונו של בריל, אבל הנבחרים לא רצו לנסוע בלעדיו, אמרו שהוא נחוץ להם בתור מזכיר וכותב מכתביהם היה זה חיים משה פרס "מלמד" בן 36. עלו בלי הנשים והילדים. אלה הגיעו כעבור שנה-שנתיים.

חדשים מספר עבדו לפי רצון הברון במקווה-ישראל - כדי להסתגל אל תנאי המקום. הם, שהיו עובדי אדמה מבטן ומלידה, העידו:". . .העבודה אשר יעביד אותנו הירש היא בפרך! לא עבודת האדמה הנהוגה פה, לא נטיעת אילנות ולא לזרוע ירקות מלמדים אותנו במקווה-ישראל, כל היום במעדר נעדור בין האילנות, והנוגשים מבני הפאלאחים אצים בנו 'יאלא, יאלא!'. . ".

בפקודת הברון קנה בריל שטח של 2,660 דונם בקרבת הכפר עגר "אדמה ישרה, דשנה ומסוגלת לזריעת תבואות". נקנה עוד שטח מרוחק ממנה, בסביבות הביצה הגדולה; סך הכל 3,750 דונם, רובה אדמת מזרע טובה, אדמת תבואה. אולם לא כולה מישור: "בשנים ברוכות-גשמים היו המקומות הנמוכים מוצפים ולא הניבו מאומה, ואילו כאשר נתמעטו הגשמים היו המקומות הגבוהים נמקים".

החישוב היה שמאתיים דונם יספיקו למשפחה הגדולה ביותר, ומאה-וחמישים יספיקו למשפחה ממוצעת. בהסתמך על כך מצאו מומחי הברון כי בעקרון האדמות מרובות מכפי הדרוש לאחת-עשרה המשפחות. בא מר הירש והציע להוסיף עוד שלוש משפחות: משה אליהו הרשקוביץ מוותיקי השומרים של מקווה-ישראל, לוויטה זליג אהרון שהיה נגר אומן במקווה-ישראל כבר כמה שנים, ודוד נוימן, אזרח עות'מאני שנמלט מרומניה המורדת אל בנו תלמיד במקווה-ישראל.

לשלושה צורפו עוד ארבעה: שאול הלזנר יליד סבסטופול ותלמיד במקווה-ישראל, יעקב גולד, גרשון שרשבסקי ושלמה הכהן ווייסברג.אף הם אזרחים עות'מאניים פליטים מרומניה .סך הכל 38 נפש.

עד שהגיעו הנשים והילדים נשא בשנת 1885 משה אליהו הרשקוביץ לאישה את חווה ליובמן אחות מרדכי ליובמן, מהנדס-מודד ומורה בראשון-לציון.

הי"ח עלו למקום וייסדו מושבה - שם היסטורי קראו לה "עקרון". חלקו ביניהם את האדמה, כל משפחה לפי מספר הנפשות והציבו גבולות; יש שקבלו בהתחלה 103 דונם אדמה ויש שקבלו 160 דונם. זרעו תשעים דונם חטים ושעורים ושבעים דונם הניחו לתבואות קיץ. לימים גדלו שטחי הנחלות. הייתה זו אדמת זריעה טובה, אף על פי שהייתה מנוצלת על ידי הפלחים הערביים במשך מאות השנים: חריש רדוד וזריעת חורף וקיץ ללא זיבול ודישון

וחיים משה פרס כתב מכתבים, דאג מזמן לזמן לקבל את התשלום החודשי עבור האיכרים מהברון והיה לבעל אטליז- מכר לאיכרים בשר בהקפה לכבוד שבת.

בכספי הברון קנו מחרשות ערביות,שוורים וסוסים לעבודה, בנו בתים ואורוות וניתנו להם פרות ועופות .

"אכרי עקרון שמחים מאוד בחלקם. את נדיבם יברכו שבע פעמים ביום ואת פקידם יאהבו, כי מתנהג אתם ברחמים " נכתב בעיתון "הצבי" [כ"ו אדר ב' תרמ"ו (1886)]

"על האדמות שילמו דרך פיק"א כל השנים. שום דבר לא היה בחינם, הכול שולם". אמר לי אלישיב.

מיומם הראשון בארץ, הקימו העקרונים מסגרת שלטון עצמי. פעם בשנה התאספו 18 ראשי בתי האב ובחרו בבחירה חשאית 5 אנשים לוועד. אליהם צורפו עוד 10 חברים, ואלה נקראו החמשה-עשר - המועצה. חברי הועד דאגו לרב ושוחט, לשומרים, לרפואות, לבית-מרקחת ועוד. היו מופיעים בפני פקידות הברון בכל השאלות, יישבו סכסוכים בין חבר לחבר ואף בין איש לאשתו, וכל המושבה נשמעה להם. גם בין ערבים ליהודים שפטו, המושבה נמנעה ככל הניתן ממשפט הממשלה.

בעלות המשפחות ארצה, שנה – שנתיים אחר עליית הגברים, לא היו עדיין הבניינים מוכנים לגור בהם. ואז קנו פקידי הברון חצר גדולה וסביבה חדרי מגורים בכפר עגר מאחד התושבים - אברהים עפונה, עד שכל אחד בנה את ביתו. גם אליהו משה הרשקוביץ ואשתו חווה היו בין הגרים בחצר הגדולה.

הם לא האריכו לשבת שם. שטח האדמה שקנה הברון נחשב רשמית כאחוזה, ולא היה כל צורך לפנות אל השלטונות העליונים בקושטא לקבלת רישיון, הספיק הפחה בעזה; ברישיון הותר להקים בניינים רק על שטח של שני דונם, אז בנו את בתי המושבה בצפיפות . את הרישיון השיג עבורם אברהם מויאל, יהודי מוגרבי עשיר ובעל השפעה ביפו אשר ייצג בין השאר גם את "חובבי-ציון" בארץ-ישראל.

גם בית כנסת חדש נבנה "והוא כלול כהדרו" - את עיטוריו עשה הנגר אומן אהרן זליג לויטה שנת 1886,

גם באר נחפרה בפקודת פקידי הברון – כבארות הערבים הייתה -"אנטילה" - גלגל אופקי סובב על ידי פרד או גמל הניע גלגל אנכי ועליו דליים היורדים ומעלים את המים הנשפכים אל השוקת בהתהפכם.

סיפרה מיכלע שהייתה בת שש כשעלתה לארץ:

". . . ירדנו מהאונייה ושהינו חודש ימים בבית-מלון ביפו ואז עברנו לעקרון. לא כל הבתים כבר היו גמורים ועל כן גרו כמה משפחות באהלים. זה היה כבר אחרי שהגברים עזבו את מקום מגוריהם בעגר. לחם הביאו לנו מיפו, הלחם לא היה כשר לאכילה - או בצק או שרוף. זה לא נמשך זמן רב, כי נבנו שני תנורים משני צדי הרחוב ואז החילונו לאפות לחם וליהנות מאכילתו. הבאר הראשונה כבר הייתה בנויה והבאנו מים ממנה על חמורים".

המתיישבים הביאו את המים לביתם בכדים או בפחים, כמות מים שלא הספיקה . לרוב המשפחות היו הרבה ילדים, יש והורים, דוד או חתן נספחו למשפחה. החדרים קטנים, שירותים בחצר, הרפת עם הבהמות בבית. חולי העיניים נפוץ. ורופא אין, רק אחד הנקרא פעלשער [משהו כמו חובש] טיפל בחולים יש האומרים כי במקום לרפא הוא העביר את המחלות מאחד לשני.

"מחלות שונות דבקו בתושביה, ונפשות אחדות מתו" נכתב ב"החבצלת".[ תרמ"ו 1886]

ואז החל לבקר פעם בשבוע הרופא, שגר בראשון-לציון - ד"ר שטיין רופא המושבות.

באותה שנה לאליהו וחווה הרשקוביץ נולד בן. הילד הראשון שנולד בעקרון. ישראל קראו לו. ברית המילה היה בבית-הכנסת. המוהל ד"ר שטיין והסנדק בפועל היה ר' דוד נוימן. כל הנאספים הרימו כוסית לחיי השר הגואל את הארץ - הברון רוטשילד שהיה לסנדק השני – פטרון הילד ונותן החסות. ואכן כשביקר הברון בעקרון שנה לאחר מכן הביא מתנות ליולדת ולילד כנהוג.

יבול התבואות בשנה הראשונה היה טוב, גרעיני החיטה יפים, השעורה זקופה, וגם התורמוס הצליח; ומאחר וקציר השדה ניתן לבעליו הוקטנה תמיכת הברון .

העקרונים עברו למחזור זרעים תלת-שנתי: מדי שנה זרעו רק שני שליש מהשטח שליש מאדמתם נח . בחורף זרעו שעורה וחיטה, פול ועדשים המטייבים את האדמה ובקיץ: דורה ושומשום.

הם החליפו את מחרשת העץ הערבית במחרשת ברזל אירופית הרתומה לשני סוסים והחלו לטייב את הקרקע בזבל הרפת וב"קומפוסט" שהובל לשדות מהכפרים הערביים השכנים - אפר הטאבונים וזבל עזים. לצרכי הבית גידלו בצל, פולים, תפוחי-אדמה, קישואים, בטנג'ינים [חצילים], במיה ובנדורה [עגבניות]

יחד עם התבואות עלו התקוות כי יוכלו לעמוד ולהתקיים אי"ה מהיום והלאה בלי תמיכה חודשית מהנדיב, ולא יצטרכו עוד לידי מתנת בשר ודם. והנה בא הקיץ - באבטיחים ובדלעות היבול היה טוב, אך שאר תבואות הקיץ: השומשום, הדורה, הכוסמת והעדשים, לא הניבו כמצופה. תקוותם כי החלב ומוצריו העודפים: החמאה והגבינה ימכרו בשוק - אכזבה.

ביום ראשון ד' אייר תרמ"ז (22 באפריל 1887) ירד בשעות הבוקר מן האנייה בנמל יפו איש גבוה ורזה, בעל פנים חיוורים, שזקן צהבהב עגול וקצר עיטר אותם, ועל ידו אישה נאה. אלה היו הברון אדמונד רוטשילד ורעייתו אדלאידה .למחרת הגיעו לשערי ירושלים.

ביום השלישי לפנות ערב, באו יחד עם בוריס [יהושע] אוסבייצקי לעקרון. שם קבלו את פניהם בחגיגיות רבה - באבוקות ובזיקוקין די-נור. בבית-הכנסת נערכה אזכרה לאם הנדיב שנפטרה באותה שנה, שם ביקש הנדיב לקרוא את המושבה לזכרה של בטי אמו האהובה "מזכרת בתיה".

יש אומרים כי העקרונים חששו שמא תתקיים בהם אותה נבואה שעתיד בעל-זבוב להביא חורבן על עקרון [מלכים ב', א טז]. אמרו כי חוסר-הניקיון במושבה משך אליו זבובים לרוב, ובעת ביקורו של הברון ביקשו ממנו שייתן שם אחר למושבה. הנדיב נאות - ועקרון נקראה מזכרת-בתיה.

בבית הפקידות שוחח הברון עם הרופא, שם שמע כי במושבה נפוצה מחלת עיניים בגלל הרפתות הנמצאות בתוך הבתים והמזיקות לבריאות. הנדיב, כפי שהבטיח בפריס לאליהו שייד המפקח מטעמו על המושבות בארץ-ישראל "אני אצליח להחדיר בהם מושגים של נקיון! אני אתן פרסי כסף מזומן לשני המתיישבים שבתיהם יהיו הנקיים ביותר". הלך מבית לבית ונתן פרס בשיעור מאתיים פרנק לדוד נוימן ומאה פרנק לבא אחריו- לאליהו הרשקוביץ -אצלם מצא ניקיון ופשטות למופת. הברון הודיע, כי ימשיך וייתן פרסים בעד כל הצטיינות באיזה ענף מענפי המשק.

לבניית רפתות חדשות הקציב לכל איכר 1500פרנק כדי שיהפוך את הרפת הישנה לחדרים. ציווה להתקין בית מרחץ לגברים ולנשים. לבדק בית-הכנסת תרם 2000 פרנק ובאותו בניין הורה להקים בית-ספר בו ילמדו שעה צרפתית וחמש שעות עברית כל יום. לבנות העמיד גם מורה לתפירה .

לאחר שתרם לעקרונים 30,000 פרנק חזרו הברון ואשתו בלילה לראשון-לציון. הברון היה מרוצה מן הפשטות שנהגו האיכרים בתלבושתם, וכשראה ביהוד בית מלאכה לייצור 'עבאיות' - מעילי צמר שנהגו ללבוש הערבים - הוא הזמין אצל היצרן היהודי 'עבאיה' לכל אחד מבני עקרון "כדי שיתרגלו לתלבושת כפרית מקומית".

בתחילת תרמ"ח בשלהי קיץ 1887 נתמנה א' בלוך לפקיד מטעם הברון בראשון-לציון ובמזכרת-בתיה. איש נמוך-קומה שלא הקדים שלום לשום אדם, דבריו נאמרו בקפדנות, כולם עמדו לפניו כ"עבדא קמי מריה"- כעבד בפני אדונו, איש קשה, ואוהב שלטון היה. "המתנגד לשלטונו הוא יורד לחייו"

במזכרת-בתיה התנהג עם האיכרים ביד קשה, את גזירותיו העביר באמצעות הפקיד אברהם בריל שגר בעקרון בבית הפקידות באמצע המושבה, מול בית-הכנסת; אדם נוח לבריות, אוהב חיי מנוחה .

איכרי מזכרת-בתיה סרבו להיכנע למרותו והוא מירר את חייהם מר בריל ספג את כל החרפות וגידופים, הם זרקו לביתו כלב מת ואף גרמו נזקים לביתו ולחצרו .

שנת תרמ"ט 1889 הייתה שנת השמיטה .כדי להציל את היישוב מכיליון פנו 'חובבי ציון' והנדיב לרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנה הסמכות הגדולה ביותר בין רבני ליטא, וזה נטה להתיר את העבודה בשביעית על-ידי מכירת השדות והכרמים לנוכרים,. רבני ירושלים נחלקו: ר' שמואל סאלאנט טען שאין להתיר אלא לאחר מכירה ממשית בערכאות, עם שטר מקנה רשמי (קושאן). ואילו ר' י' ל' דיסקין הסכים.

שר הפנים העות'מאני שחשש מירידה במס המעשר, ביקש את הפחה הירושלמי רעוף לברר אצל הרבנים, אם הם יכולים לסלק מכשול זה על פי דת ישראל. הפחה פנה אל הרב הראשי הראשון לציון בירושלים, וקבל תשובה כי הם כבר נתנו היתר לעבודה בשביעית, והודיעו על כך לפקידי המושבות..

שטר המכירה לנוכרי נערך בירושלים בבית הדין של הרב הראשי הספרדי י' ש' אלישר, ובשם הנדיב הודיעו פקידיו למתיישבים כי מי שלא יעבוד לא יקבל תמיכה.

רבני ירושלים האשכנזים שלחו אזהרות חמורות לקיים את האיסור, אף איימו בהטלת חרם. "האדון הברון עשיר די הצורך להאכיל את המתיישבים" אמרו. איכרי עקרון כיהודים אדוקים בחרו ללכת לפי הוראת רבני ירושלים.

פקידי הברון הפסיקו את התמיכה "הם העדיפו את הבטלה" אמרו. האיכרים פנו לעזרה אל רבני ירושלים, ואלה לא סייעו.

העקרונים פרסמו בעיתון ירושלמי כי הברון ממאן לתת להם סיוע משום התעקשותם לקיים את מצוות השמיטה ומניחם למות מרעב. קריאה זו נשלחה אל קהילות באירופה, גם רבני ירושלים שלחו מכתבים למענם. חיים משה פרס. נסע לבקש תמיכה מיהודי רוסיה. נמצאו שומעים. הגיעו תמיכות-כסף.

בקיץ 1890 כאשר גדרה הותקפה על-ידי שכניה הערבים לאחר ששומר הגורן קאלוגר נורה למוות, שליש מגברי מזכרת-בתיה יוצאים חמושים לעזרת המושבה ושוהים שם את השבת.

הברון רכש אדמות ליד עזה בקסטינה. צריך היה להוביל מים למקום ולסמן את הגבולות בחרישת תלם .

חסרו בהמות. הפקידות רצתה לשאול מהעקרונים את השוורים שלא עבדו בגלל השמיטה, הם סירבו. אחד האיכרים תפס את פקיד הברון בצווארו וסילקו, אומרים כי היה זה יעקב גולד. הנדיב, שראה באדמת המושבה ובכל אשר עליה, כולל הבהמות, מקנת כספו כעס והפסיק את התמיכה הציבורית: הלימודים בבית הספר הושבתו. לרופא ניתנה הוראה לא לרפא את בני המושבה. ובתם התינוקת של אליהו וחווה הרשקוביץ נפטרה שנת תרנ"א 1891.

השמועות על התנגשויות קשות עם פקידות הברון והמצב המייאש הגיעו לבני משפחת הרשקוביץ ברוסיה דרשו מאליהו לחזור. תשובתו הייתה "אני אעבוד בפיוש [מעדר] בעקרון, אכרוך פתי בבצל ואת הארץ לא אעזוב לעולם".

הפקידות דרשה את הזכות לנהל את כל המשק במושבה ונתנה הוראה להפסיק את התמיכה החודשית ולהתחיל לתת רק שכר עבודה .

בלוך דרש מהם לעבור למטעים. החישובים הראו כי דונם עצי פרי עשוי להכניס כ-150 פראנק, בעוד שדונם פלחה הכניס רק 3 - 4 פראנק. גם מספר האיכרים גדל והתברר כי השטח לא יספיק לכלכל את כולם בפלחה . אנשי עקרון התנגדו, בלוך הודיעם שאדמת המושבה שייכת לנדיב ואין להם כל זכות עליה וכל המסרב יגורש.

העקרונים קשרו קשר שבועה שאיש מהם לא יעשה דבר בלי הסכמת הכלל, ושלא יתנו לגרש איש. שלחו שליחים אל 'וועד כל הכוללים' בירושלים, ובקשו את עזרתו. אלה יעצו להם לקבל את דרישות פקידי הברון ולעבוד כשכירים. הוועד החליט לשלוח אל בלוך את ידידם הרב מרדכי גימפל יפה, ולבקשו שיסלח להם וישאירם על נחלתם, ואם יש לו תביעות וטענות, שיתבע לבית דין יהודי. הרבנים ש' מוהליבר וש' סאלאנט כתבו לפריז ובקשו לסלוח לאנשי עקרון.

הנדיב מוכן היה לסלוח לאנשי עקרון ולתת להם שוב תמיכה חודשית, בתנאי שיעברו ממזרע לנטיעות, יצייתו להוראות הפקידים ויגרשו את משפחת גולד מראשי המתנגדים לפקידות .

הנהגת 'חובבי-ציון' לחצה על אנשי עקרון שיקבלו את דרישות הנדיב. שלחה אליהם את הרב יחיאל מיכל פינס, מחלוצי הציונות הדתית. ובקשה אותו שישדל אותם.

פקידות הברון החלה בנטיעת מטעים: גפנים, עצי זית וגם עצי אקליפטוס "קרוב לביצה הגדולה להטיב את האוויר". נטעו תותים, שקדים, ומשמש לריבה ולפתנים. הוקמה משתלה על שטח של 45 דונם ובה גם שתילי אתרוגים . מסופר כי באחד הדיונים עם הפקיד בריל על הנטיעות הציע אחד האיכרים לטעת חרובים. למה חרובים? שאל הפקיד, וזה השיב: 'שמעתי כי עצי חרוב נותנים פריים אחרי שבעים שנה. אז אנחנו נקבל תמיכה במשך 70 שנה ואתה תהיה פקיד 70 שנה".

הפקידות תבעה לנטוע עצי שקד על חלקות של שמונה איכרים. אלה רצו לנטוע בעצמם. בריל סירב מחשש שהנטיעה תחשב כהוכחת בעלות על האדמה. על-פי החוק התורכי אם אתה נוטע עצים, ואפילו אין האדמה אדמתך, כעבור חמש שנים הקרקע על אילנותיה רכושך. עמדו האיכרים על דעתם ונטעו. .בלוך תבע אותם לדין תורה ביפו, הם המשיכו לטעת. בלוך תבע אותם לדין תורה בירושלים.

רבני ירושלים הגאונים מוהרי"ל דיסקין ומוהר"ש סלאנט, ר' שאול חיים הורוויץ, ר' נפתלי הירץ הלוי רב ביפו, ר' חיים זוננפלד ור' זלמן בהר"ן לוי קבעו כי על האיכרים להפסיק את העבודה עד שיצא פסק הדין, האיכרים הוסיפו לעבוד, גרשו את הפועלים הערבים שעבדו מטעם הפקידות והודיעו לה כי האדמה וכל אשר עליה שלהם היא. פסק הדין רבנים מיום כ"א בשבט תרנ"ג קבע כי האדמה שייכת לנדיב, על האיכרים לשלם במשך הזמן את חובותיהם לנדיב, על האיכרים לציית לפקידים, ומי שימרה את פיהם, מותר לסלקו מן המושבה. כעונש חייבים האיכרים לעקור מה שנטעו, אלא אם כן יקבלו מן הנדיב רשות לא לעקור , כמצווה מן התורה. אנשי עקרון ערערו וזכו להוסיף לפסק הדין שהגבולות בין החלקות צריכים להישאר כמו שנקבעו "איש על אדמתו יאחז וישב עליה תמיד" ואין רשות להזיזו משם.

בלוך הורה לבריל, כי יזמין פועלים ערבים לעקירה ואם תקום התנגדות יש להשתמש בכוח ואפילו לשסות בהם את כלביו. רוב איכרי עקרון הודיעו שלא יעקרו את העצים ולא יתנו גם לאחרים לעקרם .

א' ז' לוין אפשטיין, שבא מרחובות סמוכה לפשר, יעץ לאנשי עקרון לציית לפסק הדין, אולם האיכרים התעקשו וסרבו.

הרבנים הדיינים באו לעקרון לדאוג כי פסק הדין יוצא לפועל. האיכרים עקרו את הנטיעות.

החיכוכים בין האיכרים ובין הפקידות לא נסתיימו. הפקידות רצתה לגרש שתי משפחות שהראו התנגדות. אומרים שאת משפחת גלמן ומשפחת לויטה. בני המושבה התנגדו לגירוש. הפקידות תבעה את המתמרדים לדין, אבל השניים סרבו לבוא.

הפקידות חזרה ושללה מהאיכרים את כל השירותים הציבוריים. אנשי עקרון המשיכו במרי גולד שגורש לפתח-תקווה, חזר עם משפחתו. הפקידות הזמינה שני חיילים לגרשו. אחד מהם הכה את אשת הפולש. הנשים הכו את החייל, וזה נמלט, הקאימקאם של יפו שלח 15 חיילים עם קצין אחד. הנשים יצאו מבתיהן וקרשים בידיהן והכו בחיילים. המשתוללים ביותר נלקחו למאסר ביפו . גולד בתוכם, וגם אישה אחת: אומרים שהייתה זו חווה, אשת משה אליהו הרשקוביץ. היא הואשמה לא רק בזה שהכתה חייל תורכי אלא גם בזה ש'שדדה' ממנו שתי מטבעות זהב.

הברון טילגרף אל בלוך: 'אוסר לבטל התלונה לפני גירוש לויטה או לסקובסקי ושלושת האחרים, חמישה בסך- הכל. אחוז בכל האמצעים כדי לבצע צעד זה מיד. טלגרף עם ביצוע הפקודה. אדמונד'.

בלוך שילם כמה אלפי פראנקים לקשי-העורף הללו שיעקרו למקום אחר. התביעה בוטלה, והשקט שב על כנו.

18 האיכרים נסעו אל הרבנים לירושלים. אלה יעצו להם להיכנע לדרישות הפקידות. עסקני היישוב היו בדעתם. אנשי עקרון לא ראו דרך אחרת, וחתמו על שטר שנכתב בערבית ובתורכית, שבו הם מודים כי אדמת המושבה, הבתים וכל מה שברשותם שייכים לברון רוטשילד, והם רק אריסים. אם לא ימלאו את רצון הברון, עליהם לצאת את המושבה, אם ימלאו כנגד זה את כל הפקודות ויתנהגו כשורה וישלמו את חובותיהם לברון, יהיה כל הקניינים שבמושבה שייכים להם. אחרי החתימה על ההודעות האלה, שוחררו האסירים והוחזרו שירותי הציבור למושבה. הפקידות ניצחה; שאיפת האיכרים לעצמאות דוכאה..

בסתיו תרנ"ד 1894 עזב אדולף בלוך את משרתו. נקרא חזרה לפריס ולא שב יותר. העקרונים נשמו לרווחה. ובמקומו בא חיים חזן. בימיו נטעו עצי שיטה - אקאציות, במקום הצבר לגידור הנטיעות.

לשנת-השמיטה של שנת תרנ"ו רבני ירושלים נמלכו בדעתם והרשו לעקרונים לעבוד, בהגבלות מסוימות. הם נשמעו להם ועשו כדברם.

עשר שנים לאחר עלייתו על אדמתו בעקרון, שנים קשות של אירועים מסעירים, התחיל אליהו הרשקוביץ להקיא דם "והדם יוצא ויוצא והוא נחלש". חשבו שזו שחפת. העבירו אותו לבית-החולים המשוכלל של הד"ר שטיין בראשון-לציון. זה היה מאוחר מדי; עלוקה חנקה אותו למוות. תוך עבודתו בשדה שתה מים מהכד מבלי לסננם. עלוקה דבקה בוושט, מצצה את דמו והתנפחה "היא הייתה קטנה מאוד ושתתה את דמו והוא לא ידע והשאירה אותו בלי דם". כל עמל הרופאים להוציאה החוצה, עלו בתוהו והוא "נמחק מספר החיים". העלוקה הוציאה את נשמתו ביום י"ג כסלו 1894. איש בשנות השלושים לחייו. הניח אישה ובן.

לאחר כמה חודשים נולדה הבת שנקראה מושה. אלמנתו, חווה ובנו ישראל בן השמונה נאחזו בקרקע למורת רוחם של האיכרים שרצו בנחלה זו. חווה המשיכה לטפל במשק הבית ובמשק החקלאי יחדיו והם המשיכו לפתח את משקם.

סוף דבר

אחרי שעזב הפקיד חזן את תפקידו כל עניני העדה שבו ונחתכו על ידי ועד המושבה. על נכסי הברון פיקחו הפקידים של המרכז ביפו ועל כולם מנהל ראשי שישב בביירות - א' פריזאנטי. אליהו הרשקוביץ לא זכה לראות את היום הזה.

פרשת חלוקת האדמות והבעלות עליהם נגמר בפסק דין שניתן בבית המשפט ביפו 15.4.1924. משפחת הרשקוביץ קיבלה 250 דונם במשכנתא של 500 לא"י. המשכנתא שולמה עד שנת 1972.

ישראל הרשקוביץ נשא לאישה את לאה קוצ'רסקי . נפטר ב-1968. ללאה וישראל נולדו 4 ילדים - שתי בנות ושני בנים: אליהו ויגאל.

אליהו חובב טבע, מפקד עקרון, לוחם רב מעללים, איש "ההגנה" מבטיח עוד מימי לימודיו במקווה-ישראל, נהרג בעלותו על מוקש כרב-סמל בבריגדה היהודית באיטליה. חלקה 4 [IV], שורה D, קבר 7.

האלמנה חווה ובתה מושה עזבו את מזכרת-בתיה אל המשפחה שבראשון-לציון "נשים לא נחשבו אז כיורשות נחלות. הנחלה עברה רק לגברים" סיפרה לי בתה של מושה - חווה שביט-כספי. סבתה - חווה הרשקוביץ נפטרה ב-1920.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.


תגובה 1:

  1. עודד שלום
    אני נצר של דב רודבסקי מ"עקרון" מזכרת בתיה כיום, רציתי לשאול באם חלפה באוזניך שמועה / סיפור על סבי דב רודבסקי לא ממקימי עקרון אלא סבו שהי גר ביפו והיה ה"מוכתר" של יפו שהציל קצין טורקי מפרעות הערבים .
    תודה
    שמי נחשון ישראל
    אימייל: nachshonisrael@gmail.com

    השבמחק