יום רביעי, 14 באפריל 2010

פרידמן שמואל - פועל ושומר נרצח בגבול זרנוגה

23.7.1913 – רחובות

קברות "השומר" כפר-גלעדי

טכסט:

חבר "השומר"

שמואל פרידמן

תרנ"ד -י"ח תמוז תרע"ג

1893 - 1913

תקרית זרנוגה

בעונת הבציר תרע"ג לאחר כעשרים שנה של שלום יחסי, התחוללה התנגשות דמים בין ערביי זרנוגה מול שומרי המושבה וצעיריה 'בגלל אשכול ענבים' או 'כבוד השומר העברי'. בתום האירוע יצאו הערבים לנקום, נתקלו בשומר שמואל פרידמן שטעה בדרך כשרץ לבדו מראשון-לציון, הרגוהו והתעללו בגופתו. בגלל יחס האיכרים לשומרים הפסיק "השומר" את פעילותו ברחובות.

בעקבות התקרית נערך משפט שנמשך כשנה. המשפט רוקן את קופת המושבה, עד שלבסוף עייפו שני הצדדים והפרשה הסתיימה בסולחה. רחובות תבעה מראשון-לציון להשתתף בהוצאות, סוגיה שנגררה כתריסר שנים.

הקרב

אמצע תמוז. יום קיץ חם. עונת בציר הענבים בשיאה. האיכרים, על סוסיהם ועגלותיהם היו עסוקים בהובלת ענבים ליקב ראשון-לציון. למושבה הגיע בריצה הקצב הומינר (סבה של המשוררת דליה רביקוביץ') בצעקות: "נופלים חללים! נופלים חללים!"

והשמועות נורות כברקים: "ערבים התנפלו על נס-ציונה להחריבה!"; "התנגשות דמים עם ערביי זרנוגה על אדמות חורונדה!"

"זרנוגה תמיד התנפלו על רחובות בימי חג; בדרכם מנבי סאלח ברמלה היו עושים איטבח אל-יהוד" נזכרת יהודית פסטרנק-מקוב.

והמושבה הייתה כמרקחה.

פעמון המושבה צלצל בחוזקה וללא הרף והזעיק את בני המושבה. חילקו נשק. הגברים התייצבו בחצר של משה סמילנסקי. הילדים והנשים הסתגרו בבתים והגיפו את התריסים. ד"ר מוסקוביץ נטל את התיק הרפואי, יצא ממרפאתו עלה על חמורו, והצטרף לשיירה של עגלות-משא, כשישה איש בכל אחת, שירדו מחצרו של סמילנסקי אל מקום המעשה - ליד כפר-אהרון, לפגוש בתוקפים.

העגלה הראשונה יצאה עם תלמיד בית הספר עמיהוד נחמני, ועם האיכרים מנדלוביץ, מילר וחיים גורדייסקי ועוד אחד, עם רובה.

ומבית הוועד נחפזו לנסוע להביא מרמלה את פקידי הממשלה.

הפעמון שלא הרפה הוסיף למשוך למושבה את הפועלים והשומרים שהיו רחוקים, ונשלח גם רץ לעקרון ולחולדה להודיע על דבר המאורע.

"ושוב הזעיקנו הפעמון, ואנו דוהרים עם נשקנו הקר, הפעם לרחובות. מבין העקרונים שהוזעקו לעזרת רחובות, הגענו ראשונים אני וחברי ישראל הרשקוביץ. ברחובות נאמר לנו להמשיך מערבה בין הכרמים" סיפר דוד נימן, יליד המושבה עקרון.

מעקרון באו כעשרים רוכבים, וגם מחולדה באה עגלה אחת. פועלים מואדי-חנין היא נס-ציונה, וביניהם גם הגוי ההולנדי פרנץ ון דר הורן, שעבדו בסביבה, נקראו להצטרף. רובם היו יחפים, וכלי נשקם - המעדר שבידם. שומרי ראשון לציון באו רכובים או ברגל.

שבעים איכרים ושומרים נזעקו והגיעו למקום ההתנגשות.

התקרית פרצה בכרמי ראשון-לציון בעקבות התנגשות בין שישה ערבים משיירת גמלים ושומר עברי.

להתנגשות זו גרם מקרה קל ערך, אבל את הרקע לכך הכשירה תעמולת שטנה, שניהלו חוגים קיצוניים של ערבים במרכזיהם וגם העיתונות הערבית ביפו ובירושלים. התעמולה התחילה מאז המהפכה של התורכים הצעירים, ופרחה על מצע זעמם מצטבר של ערביי זרנוגה כנגד איכרי רחובות ושומריה, שנהגו בהם ביד קשוחה.

ביום ג' בצהריים עשתה שיירת רוכבי-גמלים את דרכה מיפו לזרנוגה. ליד המושבה ראשון-לציון, ירדו שני בני עשירים מבריוני זרנוגה, יוצאי שבט שמקורו במרוקו, קטפו כמה אשכולות ענבים מכרם יהודי, מילאו סליהם ענבים והלכו לדרכם עם גמליהם. עניין זניח, אלא שאיש מהם לא ביקש רשות לכך.

אחד השומרים, משומרי ראשון-לציון, שומר צעיר ובלתי מנוסה, בן ירושלים, עמד על אחת הגבעות, והבחין בפולשים הגנבים. אחז בו חשש שאם יתיר לנהוג כך, הרי שכל עובר אורח ירגיש חופשי לגזול פרי יהודי. לכן מיהר לצעוק לעברם, והחל לרדוף אחריהם. הוא הדביקם בתחום רחובות, שם ציווה עליהם להחזיר את הענבים ולהתרחק. הערבים הבחינו שאינו גיבור ולעגו לו, והשומר מצדו הניף נבוט. אך לאחד כנגד שישה אין סיכוי. אלה התנפלו עליו, ותוך מכות נמרצות גזלו את אקדחו. השומר שרק והזעיק לעזרה את חברו. זה הגיע, וחטף אף הוא מכות כרעהו.

מרחובות הגיע שומר רכוב, שרדף אחרי שיירת הגמלים והשיגה בגבול זרנוגה.

אנשי השיירה לא מהפחדנים היו, ונשאו בידיהם באלות כבדות. השומר הרכוב נשא אקדח, כי לאור היום לא השתמשו ברובים, מחשש "עין הרע". הערבים המיומנים בשימוש באלה, הצליחו לקחת מהשומר את אקדחו והוא חזר בדהרה להזעיק לעזרה. באו שלושה מחבריו ויחדיו רדפו אחרי הערבים - למען הכבוד, ולבל יעלזו המקומיים, היו נחושים להשיג לפחות את הנשק השדוד - והגיעו עד לאוהלי הבדווים שבפאתי הכפר זרנוגה.

הערבים מיהרו לפרוק את המשא מעל הגמלים, הסתירו במאהל שבין ואדי-חנין לזרנוגה את מה שהסתירו, ורצו לכפרם.

באותה שעה נערכה שם בבית השייח' סעודת מצווה. מובילי הגמלים התפרצו וסיפרו למסובים כי יהודי ראשון-לציון התעללו בהם, הכו בהם ואף הרגו בדווי שחבר אליהם, והנה כרגע היהודים בעקבותיהם. הסועדים נסערו, הצעירים קראו: "אטבחו יהוד עיון!" [טבחו ביהודי ראשון-לציון], הזדיינו באלות, אקדחים ורובים ומיהרו להזעיק את ערביי הסביבה.

ארבעת השומרים-הרוכבים היהודים הגיעו עד מבואות היישוב, והנה ערביי זרנוגה יוצאים לקראתם כשבראשם אחד בחרב שלופה ובעקבותיו מעל תריסר רוכבים ורגליים בהמון. הגנבים נעלמו בינתיים בסמטאות הכפר.

ההתנגשות פרצה. שני המחנות נפגשו פנים אל פנים. השמועות הגיעו מכל צד לכל צד והרוחות להטו. אנשים מתונים ומביני דבר לא נמצאו להרגיע. בתחילה הייתה יד הערבים על העליונה, מאות מהם עמדו על ראש גבעה, ביניהם נשים וטף, והיהודים נחותים במספר עמדו למטה וחטפו מטר של אבנים וקללות.

חבורת פועלי נס-ציונה הגיעה, ואיתם בני איכרים תגבורת מן המושבות, שומרים חמושים ורכובים, וכולם יחד הסתערו על הגבעה שעליה נקהלו הערבים והדפום מעל הגבעה.

ואז השתררה הפוגה, והיה אפשר לדבר.

כשהתברר מה רוצים היהודים, הזמינו אותם זקני זרנוגה: בואו וחפשו בכפר, אם יש אצלנו רוכבי-גמלים – עשו להם כטוב בעיניכם.

חיפשו השומרים ולא מצאו. רוכבי הגמלים הותירו מאחוריהם רק צינורות עופרת גנובים, שהכבידו על מנוסתם. את השלל הזה העמיסו היהודים על מכונית המושבה - ערבון כנגד האקדח השדוד.

היהודים על הגבעה התווכחו ביניהם אם להמשיך במרדף אחרי האקדח והענבים. היו שסברו כי יש להשאיר את ההמשך לשלטונות התורכיים שאמורים להגיע מרמלה בכל רגע.

בעיצומו של הוויכוח, הגיחו כשלושים פרשים ערבים חמושים מן הכפר והסתערו על הגבעה. "עבאיות וכפיות נתבדרו בסערה, פה ושם נזדקרו מענן האבק ראשי סוסים צוהלים במרוצתם. פרצופי-זעם של לוחמים שפגיונם בין שיניהם, ורובה באגרופם, ומעל לכל שאגות שבר בערבית, וצרחות של מקהלות הנשים שניצבו על גבעה סמוכה, לעודד ולהמריץ, קול ענות ותרועה," כתב בסערת לב התייר היהודי ההולנדי אברהם מוסל.

היהודים החליטו שלא לסגת. היחפים וחסרי הנשק הוצבו בעורף. את הפיקוד נטל מאיר ספקטור איש "השומר" וקידמו את פני הערבים שהתקרבו כסערה. היו שרצו לירות בהם, אך אילו ירו על ההמון המסתער, לא היה איש מן הערבים מגיע חי אל ראש הגבעה. השומרים הוותיקים העדיפו להמתין. הרוגים זה לא טוב ליהודים.

וכך, פגשו הרוכבים הערבים המשולהבים שורת לוחמים וקני רובים דרוכים מול פניהם, אך שום ירייה לא נורתה.

אחד האיכרים, חיים גורודייסקי, שהיה מפקידי המשפטן ומגדולי הפיאודלים של ערביי זרנוגה - האדון מויאל, ניסה לתווך בין הנצים. הוא ניגש אל הזרנוגאים שאותם הכיר אישית, וניסה לנהל משא ומתן. מכריו אלה, תחת להאזין לדבריו הכוהו, וניסו לקחתו אותו כבן ערובה, פיצוי על הבדווי ההרוג כביכול. השומרים ובני המושבה הסתערו על החוטפים, והצליחו לחלצו מידיהם.

ממבואות זרנוגה הגיח גל נוסף של רוכבים חמושים. למראה השליחים היהודים שיצאו בריצה להזעיק כוחות נוספים, חשבו שהאויב נס, ופרצו במרדף מנצחים.

צבא היהודים מול חיל זרנוגה! הראשון שירה היה זרנוגאי אדום שיער. נשמעו יריות משני הצדדים. הערבים ירו, השומרים ירו, כולם ירו למעלה באוויר. הסוסות נרגזו. שומר אחד ירה בראש סוסה. הסוסה נפלה ורוכבה צנח ונפל.

קבוצת שומרים הגיעה מרחובות לעברה השני של הגבעה שממנה שמעו ירי. "מין-האדא?" (מי זה) צעק חיים-דב בלינקוב בעלה של חיה ציז'יק לעבר דמות בשיחים. מטר יריות שנורה כתשובה לעברו פגע בעינו. גרשון פליישר השיב אש. נשמעו צעקות פצועים. הערבים נסוגו.

פרנץ ון דר הורן וטורייה בידו עמד על הגבעה מאחור. רוכב בגלימה מהודרת וכפייה משובחת נפגע וצנח מסוסתו בסמוך לו וההולנדי רצה לתפסה. הקדימו ערבי שאחז באפסרה ושלף אקדח. פרנץ הניף את הטורייה והיכה, הערבי צווח והרפה. הסוסה ברחה והגוי אחריה. קליעים זמזמו באוזנו ואחד פגע בסוסה שנעצרה. ון דר הורן עלה על גבה והצטרף אל קבוצת פועלים לא חמושים, שהחליטו לשוב למושבה.

המערכה נמשכה. היהודים החלו להשיב אש ולהסתער מול מאות כפריים. אנדרלמוסיה של יריות, שאגות קרב בערבית ויילל נשים הנוקב את המהומה, "דומה היה שקץ כל בשר הגיע". ירי מכוון לא היה שם, והאוויר ספג את רוב המטחים. קשה ביותר היה מצב השומרים כי פקודה ניתנה מאת הוועד המרכזי של "השומר" 'לירות ולא לקלוע'. אבל גם כשיורים באוויר יש נפגעים.

תוך הקרב נפצעו עוד שלושה ערבים, ואלה החלו נסוגים נושאים איתם את אחד מנכבדיהם שנפצע פצעי מוות בראשו. היהודים לא הרפו. הכפריים נתקפו בבהלה. צעקו "חלס!" - קץ ללחימה, והסתלקו להם.

ההתכתשות נפסקה. היהודים ניתקו מגע ושני המחנות נסוגו.

היהודים אספו את פצועיהם והחליטו לחזור הביתה. הפצועים אנשי "השומר" יהודה מגדלי ואייזנשטיין והפועל משה לוביטץ ואולי ליבוביץ נישאו באלונקות מאולתרות מענפי עצים. בלינקוב השומר הפצוע הצטרף גם.

שיירת הלוחמים פגשה בקבוצת פועלים יחפנים שבראשם אחד מוכתם כולו בדם ישוב על סוסה אצילה. השומרים הכירו את הסוסה וגירשוהו מהר לעבר הכפר. מי צריך צרות. האצילה צעדה כמה צעדים והתמוטטה תחתיה. הפועל המוכתם בדם, נוצרי הולנדי שעבד בואדי-חנין ורץ לעזור ליהודים, צורף לקבוצת הפצועים קל, שצעדו ברגל: האיכר מאיר גורדייסקי, הנגר משה למישוב והשומר נתיבי, שנפגע מסוס.

ברחובות צלצל פעמון האזעקה כבר שלוש פעמים, במושבה שלטו עצבנות ודאגה – שלוש פעמים אזעקה!

קדרות וחשש ירדו על הכול. נשים, ילדים והורים הסתערו על קבוצת החוזרים, לשמוע מה ולמה ואיך. מראה הפצועים החריד את כולם. המתנדבים מהמושבות נשארו, בציפייה להתקפת נקם.

לעת ערב נודע שהשומר שמואל פרידמן נהרג, כאשר חש ממקום שמירתו אל המערכה. הפורעים התעללו בגופתו, לאחר שנוקבה באחד-עשר כדורים.

לילה שקט עבר על המושבה.

שמואל פרידמן

הפצוע הקשה היה השייח', ראש השבט. כשנפל האיש נשוא הפנים מסוסתו, הסתיים הקרב. אנשיו החזירו אותו אל הכפר, אך לא הועילו רופאים ותפילות, ומצבו לא השתפר. המקוננות נשאו קולן בקינים והגה והי ובפי כל הקללה "ארורים היהודים"!

איך תמצא נפש השייח' החכם מנוחה נכונה והפוגעים בו לא באו על ענשם? אשרי הנוקם!

בני הכפר נאחזו עברה וזעם ושטפו את שדות שכניהם. התרוצצו כאילו נכנסה בהם רוח, ושאגו כמו לטרף, למצוא יהודי אחד לנקמה. אך אלה נעלמו ואינם.

בעת שהשייח' שכב גוסס, עבדו בשדות פועלים יהודים יחד עם נשים ונערות ערביות. כשהתבשרו על משלחת הנקם, לא היה ליהודים שהות לברוח, והערביות כיסו את הבחורים בשמלותיהן, בסלים, בסמרטוטים ומכל הבא ליד. כשהגיעו הנוקמים וצעקו אל הנשים "היכן היאהוד?" - הצטרפו אלה לחרון וצרחו כי אותם בני-בליעל היהודים - ייחרב ביתם ותיפח הורתם - נשאו רגליהם וברחו, מוגי הלב. "כך ניצלו מספר מתיישבים ממוות בטוח, על ידי צדקתן של אותן בחורות ונשים מבנות הערבים".

השומר הצעיר שמואל פרידמן, שמע במקום משמרתו המרוחק בראשון-לציון, כי יש קרב בזרנוגה ומיד יצא לשם. בהתקרבו למקום הקרב לא שמע ירי, לא מצא איש, ואיבד את דרכו לכיוון הכפר. אחד המקומיים הזהירו לבל ימשיך הלאה במשעול החול, אך פרידמן לא הבין ערבית.

מחפשי הנקמה שהבחינו בו, המתינו לו מאחורי משוכת צבר, וכשהגיע לטווח אפס, ניתכה עליו אש. הקליעים נקבו את השומר, שנהרג בלי שידע מה קרה לו. הגיבורים דקרוהו בסכינים, ביתרו את הגווייה בחרבותיהם, נטלו את רובהו כשלל והלכו לדרכם בחדווה, את חובת ה"גום" – נקמת הדם, מילאו בהצלחה.

פועלים ששבו למושבה סיפרו כי מאחורי אדמת ואדי-חנין, על הדרך העולה לזרנוגה, ישנו חלל עברי. הרופא והרוקח יצאו למקום ונוכחו כי ההרוג הוא משומרי הכרמים בראשון-לציון, ושמו פרידמן.

"ביום ד' ח"י תמוז תרע"ג 10 תמוז 1329 23 יולי 1913 נרצח השומר מראשון-לציון שמואל בן יוסף יהודה פרידמן מעיר שוואלי פלך קאוונא ברוסיא. הערביים מכפר זרנוגה התנפלו עליו ורצחו אותו". כתבו כחוק בפנקס הנפטרים של המושבה רחובות.

האיש שנקבר כשמואל פרידמן, נולד בשנת תרנ"ב (1892) בקובנה בירת ליטא, להורים אדוקים בדתם, יוסף-יהודה וליבא איילפערן. בגיל שבע-עשרה, כדי שלא להתגייס לצבא, יצא מרוסיה מצויד בתעודת-מסע על שם שמואל בן חיים פרידמן, הנוסע לפלשתינה שבתורכיה להתפלל לאלוהיו בעיר ירושלים.

הצעיר, כובע מצחייה שחור לראשו, משקפיים לעיניו וזקן גזוז קצר מעטר את פניו - עלה על ספינה הנושאת מאות איכרים ואיכרות רוסים, בדרכם להשתטח על הקבר הקדוש בירושלים. הם חזרו, והוא והתגורר אצל דודו בעיר ולמד תורה בישיבת "תורת-חיים". לאחר שנה עזב את הישיבה והחל לעבוד כפועל ב"בצלאל". מושפע מחברת הפועלים החל לקרוא בעיתונות תנועת העבודה, נהפך לחילוני, נסחף עם הזרם החדש והלך לעבוד במושבות יהודה כשומר כרמים ושדות. חודשים אחדים עבד בראשון-לציון ואז היה לשומר זמני בכרמים. מכיוון שתהליך הקבלה ל"השומר" היה ממושך נוצר פער בין עבודות השמירה המוצעות לבין מספר חברי "השומר". כדי לגשר על הפער העסיק "השומר" שומרים שכירים מטעמו. מקצתם ביקשו להתקבל לאגודה לאחר תקופת הניסיון. שמואל פרידמן היה אחד מאלה. וכך מצא את מותו והוא בן עשרים.

אנשי נס-ציונה הקרובה נתבקשו לבוא ולשמור על המת עד שיבואו אנשי החוק. בשעה 3 לערך אחרי חצות, גופת ההרוג הייתה מוטלת במקום שבו התנהל הקרב, ראשו על זרועו, שערו השחור הבריק לאור הירח שהחל להחסיר.

לפנות בוקר באו ארבעה קצינים וארבעה חיילים מרמלה לבדוק ולחקור, סיימו ומיהרו ל"הוטל חרל"פ".

בלילה שבו קברו את פרידמן, פרצה מריבה בין "השומר" והמושבה.

המריבה

כשהביאו את הנרצח פרידמן למושבה רחובות, התרגשו הרוחות. ללא 'חברה-קדישא', אמירת קדיש או תפילת צידוק הדין, נקבר הצעיר על גבעת בית העלמין של המושבה רחובות.

השומרים והפועלים זעמו וליד הקבר נשמעו מילים קשות כנגד האיכרים. מיכל הלפרין המזוקן זעק נגד חטא העבודה הזרה וקרא לנקום את דמו של חברם.

"בעד מי הם מחרפים את נפשם? לשם מה הם מתנדבים להיות מטרה לכדורי מוות? הכי כל הקרבנות שיביאו יועילו לטהר את המושבה ולבסס בה את העבודה העברית?" קרא חבר ועד-פועלי-יהודה.

הלווייתו של פרידמן הייתה כמנוף לאיכרי רחובות, שהאשימו את "השומר" בהנהגה גרועה ובדרכי פעולה פסולות. יצאה האמירה כי רבים מבין השומרים הם 'נערים' קלי-דעת, חמומי מוח, שטופים בשאיפת נקם, וכי יש שנתקבלו לשומרים כאלה שאינם יודעים לשון המדינה ומנהגיה ר"ל, ועל אי-שמירת השבת אין מה לדבר כלל. את בנות המושבה לא הזכירו.

למחרת המאורע הופיעו פועלי זרנוגה לעבודתם במושבה כאילו לא אירע דבר.

השומרים והפועלים דרשו מהאיכרים לגרש את הרוצחים מהמושבה.

האיכרים היתממו: על מה כל המהומה? גנבים סחבו כמה רוטלים ענבים, ועל זה צריך להזעיק את כל אנשי רחובות מעבודתם, לרדוף, להרוג ערבי ולהסתבך בנקמת-דם? "שחצנים הם השומרים, אנשי הפקר. לא מדובשם ולא מעוקצם..." אכן השמירה העברית הייתה יקרה.

השומרים והפועלים פנו מיד בדרישה לוועד המושבה לפטר את הכפריים הערבים. לדרישה הצטרפה קבוצה של למעלה מעשרים בני המושבה, ביניהם איסר ענטין, מרדכי פדובה, טוביה מילר, ישראל פיינשטיין, ישראל אהרוני, צבי סוחובלסקי, אליהו גלזר, ועוד רבים אחרים, וכך הם כתבו:

"לכבוד ועד המושבה פה.

לרגלי המקרה של אתמול, רציחת אחד מאחינו וההתנפלות המזוינת של בני זרנוגה אשר זה שנים רבות למאד הם עושקים אותנו ומציקים לנו בכל מקרה הבא לידם ואינם נמנעים משפיכת דם – הננו דורשים מועד המושבה כי יפקוד על בני המושבה לפטר תו"מי את כל בני זרנוגה מעבודתם במושבה".

למרות מאבקו של משה סמילנסקי, דחה הוועד בתירוצים שונים את הדרישה, והטינה בין הצדדים התרחבה. מרירות ואכזבה אחזו בפועלים והשומרים; אחרי שנים של עבודה ושמירה נאמנה, תוך יצירת יחסי קרבה ושיתוף עם בני המושבה, בהתאמצם לתת ככל יכולתם לחיי המקום בו ישבו – ראו את עצמם ביום אחד זרים ומיותרים. אלה מבני המושבה אשר עוד אתמול התייחסו ברצון לחיים שהכניסו למושבה הפועלים – הפכו היום את פניהם כלפי "הבחורים הפולנים והרוסים", בשובם מההתנגשות על גבול המושבה.

עשרה ימים לאחר רצח פרידמן מכן נהרג השומר דויד לויטאן בכרם על גבול רמלה.

ועד המושבה רחובות העדיף לא לחדש החוזה עם "השומר", והעביר את השמירה לאברהם בלומנפלד - 'הענק האדום' יליד ירושלים, משנהו של אברהם שפירא ראש שומרי פתח-תקווה.

"עם תום שנת-השמירה ברחובות העבירונו לראשון-לציון... " סיפרה בפשטות חוה אלון, אשת השומר אסושקין, שגרו בפרדס מינקוב שהיה תחת פיקוחו של סמי טולקובסקי שכנם.

בערב ראש השנה תרע"ד, כחודשיים וחצי לאחר מאורעות זרנוגה, עזבו אנשי "השומר" וחלק מהפועלים את המושבה, בהותירם מאחוריהם שניים מחבריו על הגבעה בבית-הקברות של רחובות.

המשפט

כאשר נגמרה הקטטה בין אנשי רחובות וזרנוגה, נפתח כר נרחב של "פעולה" בפני חוקרים, שוטרים ושופטים. והכול בנוסח תורכי המשפט התורכי, שפתח שער הזדמנויות לסחוט כספים לרוב.

הכפר והמושבה הגישו את עצומותיהם למשפט הממשלה.

בממשל סברו כי עניין גנבת הענבים הוא עניינם, שכן איש אינו רשאי לעשות דין לעצמו. וכך החלה החקירה והדרישה. השוטרים היו באים ויוצאים וחוזרים, ואף פעם לא יצאו בידיים ריקות. ועדות של חוקרים, דיינים וכל מיני מינים של פקידים תורכים, עשו להם את המושבה מטרה להפקת רווחים, וכבר למחרת הרצח היו ב'הוטל חרל"פ' ברחובות 16 קצינים, וכמספר הזה חיילים.החיילים הסתפקו בלחם ותה ואילו לקצינים הוגשו קוניאק וגזוז , סיגריות ועוגות. את החשבון פרע ועד המושבה, כולל לינות.

המומחים ובעלי-הניסיון יעצו למושבה לכרות ברית שלום עם הכפר כמנהג הארץ, וגם הכפר הציע כזאת. אמרו כי אדון מויאל ניסה את כוחו, אבל בני רחובות היו נרעשים ולא הסכימו. היעמדו על דם אחיהם?

אנשי "השומר" ראו את עצמם כצד במשפט לכל דבר ועניין, וישראל גלעדי בשם ועד "השומר" שיגר מכתב לוועד המושבה רחובות, ותבע שיתייעצו עם אנשיו, "מפני שלזרנוגים ידוע היטב שאתנו היתה ההתנגשות ולא את אכרי המושבה, ואם יעשה השלום את המושבה לבד, בלי השתתפות השומרים, אז הדם שבין השומרים והזרנוגים לא ימחק"; דרישתו הייתה כי המושבה והשומרים יופיעו כגוף אחד במהלך כריתת השלום. ואז נרצח השומר לויתן.

למחרת, אור ליום ג' מנחם אב שנת תרע"ג, התאספו ברחובות בראשותו של זאב גלוסקין, ממייסדי 'מנוחה-ונחלה', חברי ועד המושבה בצירוף עוד נכבדים מאנשי המושבה, ביחד עם באי-כוח ועדי ראשון- לציון ופתח תקווה, באי-כוח 'חובבי-ציון', 'המשרד הארצישראלי', 'הפועל-הצעיר', 'פועלי-ציון', "השומר" וועד 'פועלי יהודה'. נוכחו: הרב צ' כהן, צלליחין, טרכטנברג, דרובין, שמואלצנסקי, ליברייך, שטמפר, האינג'ינר קפלנסקי, ציטקוב, יעקבזאהן, רוטברג, ישראל גלעדי, הד"ר חיסין, מרדכי מקוב, י' גולדפרב, ט"ז מילר, רפאלקס, יעקבזאהן, פיינשטיין, גלוסקין, משה' סמילנסקי, יוסף אהרנוביץ, שפרינצק, צבי סוכובולסקי, ד"ר טהון, חנקין.

הם בחרו ועדה מצומצמת, שיחד עם אלברט ענתבי [מקורב לראשי הממשל, שתדלן מפורסם ומצליח מירושלים] תקיים התייעצויות כיצד לנהל את המשפט. חברי הועדה: ד"ר טהון, ד"ר חיסין, מר חנקין, מר זייגר, מר שפירא, פנחסוביץ וגם שמרו מקום לנציג "השומר".

אותה אספה הטילה על הבנק העברי, המשרד הא"י, ו"חובבי ציון" לנהל את המשפט, לספק את האמצעים הדרושים ו"לבחור איש מיוחד שישב ברחבות ויכלכל את כל עניני המשפט".

25 אלף פרנק תרם הנדיב הידוע להוצאות המשפט. הסכום הועבר על ידי סינדיקט היקב לוועד המושבה.

המושבה רחובות הסתבכה במשפט ארוך ויקר, שלא תרם לשיפור היחסים בין ועד המושבה ל"השומר". בעצת "השומר" ובעלי ניסיון אחרים במשפטים תורכיים, הגישו היהודים תלונה נגד ראשי הבריונים בכפר על רצח השומר פרידמן – והעמידו, כמנהג, עדי ראייה לרצח.

הערבים מצדם תבעו את היהודים לדין על השגת גבול בכוח, פציעת שניים מתושבי הכפר והריגתו של אחד. הם האשימו 13 איכרים שאותם הכירו מימי עבודתם בכרמיהם והצביעו על שלושה מראשי המושבה - משה סמילנסקי, מאיר גורודיסקי, וברוך וינר כרוצחים. הם אף העמידו עדים אשר ראו במו עיניהם כיצד שלושת אלו תפסו איש מכפרם ורצחוהו. השלטונות הוציאו צווי מאסר, אלא שהחוק העות'מאני לא אפשר לבצע מאסר בעוד הנאשמים שוהים במושבתם. למזלו הרע, המוכתר ברוך וינר, שלא היה כלל במקום המעשה, נתפס בשוק לוד, נאסר ונכלא בבית סוהר בעזה, שם התנהל המשפט. רק בהתערבות צבי הירשפלד, מנהל חוות רוחמה, החכם נסים אלקיים והרבה שוחד - הועבר וינר לכלא בירושלים עד סוף המשפט. השוחד לא עזר; הממשל העות'מאני חשש שמא שחרורו יגרום לתסיסה בקרב הערבים שטופי העלבון והשנאה. העיתונות הערבית חזרה וזעקה כי היהודים עומדים להשמיד את הערבים, והרוחות געשו. סיפרו כי ניסו גם להתנקש בחייו של הפרקליט היהודי באותו משפט, עו"ד יצחק מלכיאל מני.

המשפט שהתנהל בין מתיישבי רחובות לבין ערביי זרנוגה, לא האיר פנים ליהודים כפי שהם קיוו.

שנה תמימה נאנקה המושבה תחת לחץ המשפט שבו העלילו עלילות אלה על אלה. הנהנים היחידים היו השופטים והפקידים התורכים, שסחטו את שני הצדדים.

המשפט רוקן את קופת המושבה - חמישים אלף פרנק ירדו לטמיון, כולל שוחד ופיצויים.

לבסוף עייפו הנצים, ובהסכמה הדדית פנו לאחד מחשובי חברון, שייח' זקן, שהיה ידוע בארץ כעושה שלום וכשופט נאמן, אוטמן איל עזי היה שמו.

יש אומרים כי שמועת זרנוגה הגיעה עד איסטנבול ואז יצאה ההוראה מפי מי שאין מסרבים לו, כי יש לשים קץ לדבר. הפחה של ירושלים שמע ועשה, והטיל על זקן השייח'ים של נפת רחובות לקום ולעשות מעשה.

כך או כך, השייח' החכם מחברון ביקר כחצי יום במושבה רחובות, ועוד חצי יום בכפר זרנוגה, חקר את וזכה מהם באמת ובגילוי-לב. השייח' הגיע למסקנה שצודקים היהודים, אבל יש צדק וישנה חוכמה: "מה בצע לכם במשיכת המשפט? ניתן להניח כי בסופו של דבר תזכו בו, אך בהון עתק יעלה הדבר. כל אותו זמן יישבו שלושה עשר הנתבעים במושבה ולצאת לא יוכלו, ואותו מסכן ימשיך להינמק בכלאו, והגרוע מכל – השנאה של יושבי-הארץ כנגדכם תלך ותצמח שבעתיים אם תזכו במשפט", אמר זקן השייח'ים, והוסיף: "תנו לבכם על מעשיכם, וכי לא מוטב לכם ולכולם כי עניין זה יבוא על מקומו בדרכי נועם?"

שמעו השומעים וקיבלו את הדברים:

היהודים יבקשו את ביטול המשפט ויאמרו כי כל העניין בטעות יסודו.

השייח'ים הערבים ישגרו לאיסטנבול איגרת ובה יחזרו בהם ויאמרו כי אין עוד תלונה בפיהם.

העדים יחזרו מעדותם ויצהירו כי הנאשמים משני הצדדים חפים מפשע וכי הרוצחים האמיתיים נעלמו ואינם, ובעלי הדין ישלימו ביניהם ב"סולחה"; הוצאות הזבח תחולנה על המושבה.

מספרים כי השייח' החדש של זרנוגה דרש באותו מעמד כי ישולמו להם הוצאות המשפט. השייח' החברוני ענה לו כי ייטיב לעשות אם יקבל את הפשרה, ולא ימצא את עצמו במעצר כבר למחרת - איום שפעל היטב.

"לא עברו ימים אחדים וה'סולחה' נחגגה ברוב עם. ראשונים באו הערבים להתארח אצל מתיישבי רחובות. באחת חלקות השדה נזבחו זבחי-עזים, ונעשתה כרה כדת. שיר ומחול לא חסרו, נערכו מרוצי-סוסים כנהוג ותחרויות קליעה כמסורת, ונאומי ברכה וידידות – דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב. למחרת באו המתיישבים לביקור גומלין אצל ערביי-זרנוגה, ושוב אורה ושמחה וזבחי ידידות. בזאת נסתם הגולל על תקרית הדמים." כתב אברהם מוסל שכיר-היום מהולנד.

אמנם לאחר השלום עדיין נמשך המשפט חודשים רבים, שכן השופטים התורכים לא שמחו לשמוט מידם תרנגולת המטילה ביצי זהב. רק כאשר סופקה תאוות הבצע שלהם נגמר המשפט, שבו כל הנאשמים יצאו זכאים.

בסופו של דבר אמרו כי המושבה רחובות זכתה במשפט ו"השומר" עזב את המושבה.

"ושוב קשה לא לשאול: האם זה היה הכרחי?" שאל דוד נימן ממזכרת-בתיה.

ספיח

המושבה רחובות דרשה מראשון-לציון למלא את חלקה בהוצאות המשפט, וכשזו התעלמה מהבקשה, הגיע העניין לבית-דין-צדק ביפו. שם נקבע בפסק הדין מיום כ"ג אדר תרע"ד [21.3.1914] כי "כי כל ההוצאות שיעלה להמשפט עד היום ואת אשר יעלה גם לימים הבאים עד הגמרו וכן כל הנוגע לטורח ועבודה הכל חל על שתי המושבות הנ"ל חלק כחלק". אלא שזמן קצר לאחר מכן פרצה מלחמת העולם הראשונה, והחובות הוקפאו. עם כיבוש האנגלים כבשו את הארץ, צף מחדש עניין חלוקת תשלום הוצאות המשפט; ביולי 1924, למעלה מעשר שנים לאחר פסק הדין, ולאחר שכל פניותיו של ועד מושבת רחובות למימושו הושבו ריקם, מינה הוועד את עורך-הדין רפאל פיינשטיין מתל-אביב לדרוש במשפט מוועד ראשון-לציון את החוב. לאחר התמהמהות ודחיות, טרחו אנשי הוועד של ראשון-לציון ובאו, וסוף סוף דנו שני הצדדים על דבר החוב על סך של 580 288 לירות מצריות.

מר ד' לובמן ומר א' אברמוביץ חברי מועצת העירייה של ראשון-לציון הודיעו שהם מסכימים לשלם לוועד רחובות את מחצית הוצאות משפט זרנוגה בתשלומים, חלק ישירות וחלק באמצעות בנק אנגלו-פלשתינה. עברו ארבעה חודשים אך דבר לא קרה. החליטו הרחובותים לחכות שבוע ימים ואם לא יבואו מראשון-לציון לגמור את העניין, יש לנסוע אליהם ולדרוש מהם בכל תוקף שיגמרו. עבר עוד חודש – ועדיין, שום כלום. לאחר שנשלחה אתראה אחרונה וראשון-לציון לא נענתה, הוחלט להגיש נגדה תביעה לדין-תורה, בפני הרבנות הראשית ביפו.

ביולי 1925 נדונה התביעה ורחובות זכתה בדין.

סוף דבר

"השומר" עזב את המושבה. טוביה מילר ומרדכי גורודינסקי [לימים נחמני] נשלחו כבאי כוח רחובות אל אברהם בלומנפלד, משומרי פתח-תקווה, שיקבל על עצמו את השמירה במושבה. בלומנפלד, יליד ירושלים שהיה כבר בן 44, נטל על עצמו את התפקיד בעוד המשפט בין זרנוגה לרחובות מתנהל ועניין "נקמת הדם" תלוי ועומד באוויר. כמוסכם, העסיק בלומנפלד שומרים יהודים בלבד.

רבים מאלה שעזבו את רחובות התפזרו בארץ; מנדל פורטוגלי, ממנהיגי "השומר", הלך לגליל. קבוצה קטנה שמנתה עשרה בחורים ובחורה, קמה ועלתה על פי הצעת "ועד פועלי יהודה" - ברל כצנלסון ומאיר רוטברג - לגן-שמואל כדי להתיישב שם.

כעבור ארבע שנים חזר "השומר" לרחובות. תוך שלושה חודשים נהרג בכרמים השומר מרדכי זוהר.

כעבור דור הגיע לרחובות איש "השומר" נחום הורביץ, ועמו שניים מחברי כפר-גלעדי ובקשה בפיהם: להעביר לקברות חברי "השומר" בכפר-גלעדי את גופתו של שמואל פרידמן, וכן את דוד לויתן ומרדכי זוהר. משה סמילנסקי שכנע את ה"חברא קדישא" לפתוח את הקברים, נקדימון אלטשולר ויצחק חנקין, בנו של השומר יחזקאל חנקין מי שהיה הצייד של הזואולוג הרחובותי – פרופ' ישראל אהרוני, סייעו בהעברת עצמות השומרים לכפר גלעדי.

המקום שבו היה הכפר זרנוגה, הוא כיום שכונה עירונית בתחום השיפוט של העיר רחובות. הכפר נכבש על-ידי חטיבת "גבעתי" במלחמת העצמאות - במאי 1948, נהרס כליל ותושביו היו לפליטים.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי ובעריכת עמית ישראלי-גלעד.

עודד ישראלי גמלאי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות, צייר וגמלאי של שירות המדינה.

עמית ישראלי- גלעד ילידת משמר-דוד, תושבת תל-אביב, עורכת 'עיתון 77' ירחון לספרות ולתרבות.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה