יום שני, 15 בפברואר 2010

סבטני [Savtani] משה - הוצא להורג על-ידי ה"הגנה"


5.5.1940 - חיפה

צילם: מיקי גולדשלק



בית העלמין הישן בחיפה – חוף הכרמל חלקה א-ב שורה 2 קבר 8
טכסט:
פ נ
המנוח
משה סבאתאני
נלב"ע ביום כו ניסן ת"ש
5.5.40
בן ל"ו לחייו
קול נהי נשמע וצעקה מרה
אם שכולה ואחות לצרה
על האי שופרא דבלי
שפיר טפי ומעלי
אוי מה היה לנו
נגדע ממנו מחמד עינינו
במבחר ימיו
רשת הכינו לפעמיו
כבה שמשו בלא עתו
ועליו תאבל כל משפחתו
[שורה בלתי קריאה כתוצאה מהשחתה מכוונת]
נפשו תתעלס במרומים
בין כרובים ואופנים



הערה:
באבן המצבה השוכבת נמצאו סימני השחתה, בפרט ניזוקה, עד בלי היכר, השורה בה היו חקוקים שמות האבלים המספידים, בני משפחת המנוח. 



יליד הארץ, חבר ברשת ריגול איטלקית, הוצא להורג על-ידי 'הפלוגות המיוחדות' של 'ההגנה' בחיפה באשמת מסירת שמות של חברי הארגון לבולשת הבריטית.
יוסף סאבטאני סבו של משה בא מתימן במאה התשע-עשרה בשנת תרמ"ב בעליית התימנים הראשונה הידועה בשם 'אעלה בתמר'. שלא כמו אנשי הישוב הישן שהתקיימו מכספי 'החלוקה' עבד יוסף לפרנסתו, התגבר על קשיי קליטה ובידוד חברתי והיה לחלבן בירושלים, איש אמיד. "העסיק ערבים ברפתות שלו והיה מוכר חלב. התלבש יפה, כמו תורכי- חליפה עם כובע אדום, והפועלים עבדו ומכרו את החלב.
אחד מבניו של יוסף היה סאלם - התגלגל לטבריה ושם התחתן עם מי שהייתה אחר-כך האימא של מוסה, היא ממשפחה טבריינית מכובדת, ספרדית, משפחת פיאמנטה. במקצועה הייתה 'חייטה', תופרת. נולדו לה ולסאלם 3 בנות ובן – הקרוי מוסה. סאלם עבר לחיפה ושם התעסק גם במסחר בקר לבשר, קנה בכפרים בשפרעם, כפר-חסידים ועד ארגנטינה הגיע. יום אחד נסע לעסקיו לעדן ושם התחתן עם אישה שנייה בלי לגרש את הראשונה ובא אתה לארץ, לירושלים, לבית של משפחתו. גרו מחוץ לחומות - בשכונת "משכנות ישראל". שם נולדו להם 3 ילדים, שני בנים ובת. המשפחה הטבריינית שהייתה גדולה ומפורסמת, קבלה את זה קשה ונשבעו להתנקם בסאלם, רצו לרצוח אותו. . ." סיפר לי קרוב משפחה רחוק
"מוסה היה גבר נאה - הצליח עם נשים. גבוה, בהיר, מתלבש מודרני, היה גר ברחוב ארלוזורוב בחיפה.
התחתן ונולדו לו בן ושתי בנות" סיפר לי יהודה נהג מונית. "השאיר אחריו ארבעה ילדים" אמר לי יאיר ספרן. "מוסה - איש יפה, גבר חזק, היה יוצא באוטו בצבע בז', פתוח, גבר יפה - ספרדי, היה נשוי עם גרמנייה. הוא ואשתו הגרמנייה היו מבקרים אצלי בבית. היא הייתה ידידה של פסח איטמן המנוח. היא הייתה יהודיה גרמנייה והם היו באים אליו. הם גרו ברחוב פבזנר" העידה הד"ר חנה שטרנפלד אשת ד"ר יוסף שטרנפלד שגרו באותו רחוב.
"הוא היה בן 30, יהודי ספרדי ממשפחה מכובדת, גבה קומה, נשוי, היה מתלבש יפה" אמר דוב גולדמן .
משה סבטני מילא תפקיד בכיר בסניף 'בנקו די רומא' בחיפה.
עד אמצע שנות השלושים תמך הרודן האיטלקי בניטו מוסוליני בציונות.
"הדוצ'ה" - בניטו מוסולוני - פתח את האוניברסיטאות הפשיסטיות לסטודנטים זרים ללא תשלום ומספר לא מבוטל של סטודנטים ציונים למדו שם. כמה מהם מילאו מאוחר יותר תפקידי מפתח כמו פרופ' רענן וויץ מנהל מחלקת התיישבות של הסוכנות, פרופ' משה וולמן, הנוירו-פתלוג הידוע ואברהם שטרן ["יאיר"] שכנראה לקח את האינדוקטרינציה הפוליטית ברצינות.
בשנת 1934 נפגש מוסוליני עם חיים ווייצמן ואמר לו: "הרומאים החריבו את המדינה היהודית לחלוטין. אתם זקוקים למדינה". לשליח נחום גולדמן הוא הציע לסדר פגישה עם אדולף היטלר. גולדמן סירב. . . .
כתב פרופ' דניס מק-סמית: "בארץ ישראל הוא [מוסוליני] מצא תומכים, באי רודוס הוא בנה סמינר יהודי כי הוא היה זקוק לתמיכה של היהודים. זה משהו שהוא עשה מתוך בחירה. הוא תמך ביהודים כי הוא היה זקוק לתמיכה במזרח-התיכון נגד בריטניה. הוא לא עשה את זה בלב שלם, אבל המטרה - למשוך בזנב של ה'אריה הבריטי' - קידשה את האמצעים"
כמי שהרגיש כיורשה של האימפריה הרומית הוא קרא לים-התיכון בשמו הרומי: "מרה נוסטרום" = "הים שלנו" כי ראה בו את 'מרחב-המחיה' [בגרמנית: Lebensraum, לֶבֶּ‏נְסְרַאוּם, מושג נאצי = שאיפה להתרחב על שטחים נוספים, להתיישבות וכמקור לחומרי-גלם].
הוא גם הקים בארץ רשת ריגול.
יש הטוענים כי את התחלת הריגול האיטלקי בארץ יש למנות מיום עליית הפאשיזם באיטליה, שנת 1922 - השנה בה מינה המלך ויטוריו אמנואלה השלישי  את מוסוליני לראשות הממשלה.

". . . מנהלי הריגול האיטלקי בארץ היו: הרוזן מצ'וליני - מירושלים, מסרי מבירות, סבטיני - סגן מנהל 'בנקו די רומא' בחיפה. כמקשר בין הקבוצה האיטלקית בפגישות בין 'ההגנה הלאומית' [פלג רביזיוניסטי שפרש מה"הגנה"] לרוזן מצ'וליני נקבע מזכיר הקונסוליה בחיפה דימיטרי ולנטיני" סיפר בחקירתו משה רוטשטיין [זיתוני/רוטן] יליד עין-זיתים.
"מר מסאררה, המזכיר הראשון של הקונסוליה היה האחראי לפעולות הריגול בצפון הארץ".
"נפתלי לובינצ'יק הרביזיוניסט היה פקיד ב'בנקו די רומא', ידע איטלקית"
"בחור יהודי בשם מוריציו באלדואינו עבד בשביל האיטלקים בירושלים"
"היה שם אחד בשם ויטוריו די-גאידו".
זה לא הפריע למוסה סבטני להיות גם חבר "ההגנה" .
אוגוסט 1929: בארד-אל-יהוד ורחוב נצרת התקהלו הערבים למאות. גם בסביבות הבורג' התאספו המוני-פורעים. רצו לעלות להדר-הכרמל מכמה צדדים..
אספסף פרוע התקיף באבנים וביריות את 'בית מילר' ובתי יהודים הסמוכים לו ברחוב נצרת. הודות להגנה שלא נתנה לפורעים להתפרץ לבתים נהדפה ההתנפלות. במקרה עבר אוטו של שוטרים בריטיים, אסף את הנתקפים והביאם להדר-הכרמל.
"המפקד שלנו היה מנשה ארמן - אמרה דבורה מר בעדותה הנמצאת ב'ארכיון תולדות ההגנה' -
הוא [סבטני], היה היחידי שאי-אפשר היה להשתלט עליו. הוא תפס אקדחים ורצה להתפרץ מהבניין. היו אתו בעיות. זה ככה, - הוא לא היה מוכן להניח את האקדח - מכל הערימה היו ראויים לשימוש אולי 3 או 4 אקדחים - והוא לקח אחד והתחיל לצעוק - נדמה לי שזה המעשה היחידי שלו. בקושי עלה בידי לקחת את האקדח ממנו. הוא לא היה מוכן לתת את האקדח. הוא איבד את השליטה על עצמו, גם אחר-כך כאשר היינו בדרך ל'הדר' - הוא קפץ מתוך האוטו - איך שהוא נתפס על ידי האנגלים או ש. . . איני יודעת מה, על כל פנים ממנו יצאו השמות. . . אמרו שזה הבחור שמסר רשימת האנשים שלנו לאנגלים".
"בו ביום נאסרו בחיפה כמה עשרות אנשים שנאשמו בהגנה עצמית ובהחזקת נשק". נכתב בעיתונות.
". . . היה זמן שסבאטאני היה כאילו איש ה"הגנה" ואחר-כך חיסלו אותו על-ידי ה"הגנה" כי הוא התחיל לעבוד עם הבולשת הבריטית" מתוך עדות רשבא
הריגול האיטלקי בארץ פעל בשיתוף פעולה מלא עם הריגול הגרמני. האיטלקים ראו במדינות הים-התיכון כ'מרחב-מחיה' שלהם וחיפשו אפשרויות של חדירה לשטח היהודי; השטח הערבי היה כבר תפוס על ידי הגרמנים. האיטלקים הניחו כי מהיהודים יוכל לקבל הרבה יותר ובמחיר יותר זול. מתוך מדיניות זו ניתנה הוראה [שנת 1933] לקבלן האיטלקי רנצ'ו דה-פסקואללה אדם ידוע באותו זמן בחיפה לקבל עבודות בנין ברחוב היהודי כדי ליצור קשרים עם לקוחותיו. הוא קיבל את הקמת הבניין שנודע כ'בנין האיטלקי' ברחוב הרצליה, מהבעלים - יהודי ספרדי בשם שמואל דוד. מנהל העבודה היה ויטוריו מנילי, ותיק בביון האיטלקי. שני האיטלקים גרו בבת-גלים על יד המחנה הצבאי הבריטי.
ויטוריו יצר קשר עם אחד מהרביזיוניסטים הקרובים בהשקפתם לפשיסטים האיטלקים, איש "ההגנה הלאומית" - נחום לוין. לאחר התייעצות עם חבריו רפאל שפירא ובן-חורין וקבלת הסכמתו של זאב ז'בוטינסקי אותו כינה בהערצה אב"א אחימאיר "הדוצ'ה", נכנס לוין לתמונה. על קשר זה נמסר לקפטן סטרנג' איש חיל-האויר-המלכותי מפקד האינטליג'נס הצבאי שהיה אז ברחוב הלל ולקצין האינטליג'נס הבריטי בחיפה, יוסף דוידסקו איש זכרון-יעקב ודרכו לאנשי ה"הגנה".
"גדעון" הוא אברהם תהומי, ודוד לובוצקי מאנשי "ארגון ב' " ["ההגנה הלאומית" ] - קבעו את הקו המדיני עם האיטלקים, משנוצר האצ"ל - ונחום לוין נסע לחו"ל הועבר הקשר אל ישראל פריצקר ראש "משי" מחלקת המודיעין של אצ"ל בחיפה.
"יאיר" - אברהם שטרן וחנוך סטרליץ. היו באוריינטציה פרו-איטלקית.
ידעו על כך גם אברהם בן-זיו, סגנו רפאל שפירא ושמואל צדיק, אליהו בן-גרא מתל-אביב, בנימין לובוצקי [אליאב] , אלכס רפאלי מהאצ"ל וצבי קוליץ מבוגרי האוניברסיטה של פירנצה . גם עו"ד ברמן, ואריה פוסק מירושלים ידעו.
יש אמרים כי דוד רזיאל שהיה בין הלוחמים החריפים ביותר נגד הפשיזם ברחוב העברי, וכן המהנדס רוזוב מהטכניון והמהנדס יונה קופ מחברת-החשמל. ידעו
לוין נפגש בירושלים עם הרוזן מצ'וליני המאשר לו כי מר מסרי הוא בעל סמכות מלאה לדבר בשם הממשלה האיטלקית. לוין נפגש עם מסרי.
מקפה "בל-ויו" או קפה "קצ'קה" מקום מפגש ידוע וכן ממועדונם 'קאזה ד'איטליה' ששרץ מרגלים, סוכני ריגול ופעילי הכנופיות הערביות ששאפו שם השראה - נמנעו. "היו נכנסים למכונית, עולים לכרמל ובדרך לדלית אל-כרמל מדברים".
משה רוטשטיין מונה כמקשר רשמי מטעם התנועה הרוויזיוניסטית.
מיותר לציין כי הקפיטן סטרנג' ידע למפרע על הפגישות בין לוין לבין מסרי
בהפגנות שהיו בחיפה כנגד 'הספר-הלבן' [17-18.5.1939] משה פלטי, מי שהיה האחראי לש"י - מחלקת המודיעין - שרות הריגול הנגדי של "ההגנה" בחיפה, כתב דו"ח למחלקה המדינית של הסוכנות ובו תיאור מפורט של ההפגנות ותוצאותיהן. הדו"ח הדגיש שהייתה 'מסירה' למשטרה , כן צוין בדו"ח שמו של המודיע אשר מסר את הפרטים למשטרה מוסה סבתאני. . .
עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה בראשון בספטמבר 1939 האינטליג'נס הבריטי חיסל את כל מערכת הריגול שהקימו אנשי ה"ציר". הסוכנים האיטלקים והערבים נאסרו תוך 24 שעות; היהודי מוריציו באלדואינו התחמק. החליף את שמו ועבר לתל אביב.
בשנת 1940 היה ברור לראשי "ההגנה" שהבריטים מפעילים רשת ריגול הנעזרת בבוגדים ומלשינים יהודים. על חבר מרכז "ההגנה" שאול מאירוב [לימים אביגור], הוטל להקים 'מחלקת ריגול נגדי' (ר"ן). הוחל בעיקוב ובבילוש אחר חשודים.
תחנת השידור המחתרתית "קול ישראל" הזהירה את משתפי הפעולה שעליהם להפסיק את פעילותם או שהם ישלמו על כך בחייהם. כאשר נתגלו מקרים חמורים עם מידע מרשיע ו/או הוכחות היה ראש הר"ן מעביר את החומר לרשות ה'מפקדה הארצית'. זו הייתה ממנה בית-דין מיוחד; אם נמצא האיש אשם היה פסק-דינו מועבר לאישורו של הרמ"א [ראש המפקדה הארצית של 'ההגנה']. פסקי-דין מוות הוצאו לפועל על ידי חוליות מיוחדות - קבוצות קטנות של מפקדי "ההגנה", או חברים נבחרים, כשההרכב האישי של הקבוצות משתנה.
בחיפה פעלה "פלוגה מיוחדת" – עליה נמנו בין השאר שלמה ברואר, חיים לסקוב ואורי יורקוביץ. "אחד מהבחורים הטובים בפלוגה המיוחדת. כרמי, שוטר יהודי בבולשת הבריטית בחיפה ירה בו"
גם יעקב דורי, לוי אברהמי ומוניה מרדור נמנו על החבורה המובחרת.
"היו גם אבינועם סלוצקי, ליובה כץ, ז'נקה רטנר, יוסף זרצקי, ושמואל וילנסקי. . "
והיו עוד.
משה סאבטאני, הוצא להורג ביום ששי, 3 במאי 1940, בחיפה
"זה נעשה בהסכם עם המרכז אבל על ידי אנשינו" העיד יעקב דורי [את"ה, תיק 97.39]
"הוא [סבטני] עבד בתור סוכן של חברת 'רנו' והתעסק עם הבילוש הבריטי, וככה עלה על הכוונת של "ההגנה", עשו לו בית-דין שדה ודנו אותו למוות. בחורה צעירה בת 18 באה מולו והרגה אותו ביריות" סיפר לי נהג מונית חיפני.
בחיפה נצטווה דב גולדמן שהיה עם ווינגייט ב"פלגות המיוחדות" להוציא לפועל את פסק-הדין נגד משה סבטני:
לסבטני היו שני שומרי-ראש שליוו אותו באופן קבוע ותמיד נשא נשק. גולדמן תכנן להתנקש באיש בחדר-השינה שלו, מקום שאין בו שומרי-ראש והנשק לא עליו, התאים מפתחות לדירה, נכנס , בדק ומצא שהקורבן ואשתו ישנים במיטה כפולה. חשש שאם יבצע את תוכניתו יכולה גם האישה להיהרג. יצחק שדה אליו נסע גולדמן להתייעץ פקד עליו להכין תוכנית אחרת.
גולדמן חזר מתל-אביב החליט להסתייע בהאפלה שהייתה בעיר מחשש להפצצות של מטוסים איטלקיים, העמיד את אפרים בוכמן כזקיף בפינת הרחוב והורה לו כי לכשיראה את סבטני מתקרב לביתו לצעוק 'רבקה, אני הולך הביתה'. הוא והלל אולדק [לימים מהנדס ב'סולל בונה'] המתינו בין השיחים הסמוכים לחדר המדרגות של בית סבטני ברחוב ארלוזורוב בהדר הכרמל, במקום מוסתר ממנו ניתן היה לפתוח באש. בשעה עשר בלילה נשמעה הקריאה המיוחלת, סבטני נכנס לחדר המדרגות, וכשהדליק את האור, ירו בו. הוא נפל מיד. "היות וקיבל כדור אחד באבר המין החל לצרוח באופן איום. ניגשתי אליו מקרוב וגמרתי אותו. מלוויו, במקום לפרוץ לחצר, ברחו". ציטט יהודה קורן את דב גולדמן ["ולמלשינים לא היתה תקוה", "הארץ". 16.2.1990 ]
ברחוב הסמוך חיכה להם דודיק אסטרחן עם מכונית והסיע אותם משם."אני חשבתי שהוא נהרג במקום".אמר אסטרחן איש הפו"מ כשלושת חבריו
"מוסה נהרג ברחוב ארלוזורוב פינת בלפור תיכף שעולים מרחוב בלפור שמונה שמאלה – למעלה".
"בענין הוצאתו להורג של המלשין היהודי באתי אז לבית-החלים ואמרתי שלא ארגע עד שאדע שהוציא את נשמתו" העידה ד"ר שטרנפלד חנה והוסיפה "אני ידעתי מי זה מוסה, ידעתי שהוא בוגד. ידעתי שפעם יבוא יום שחור שלו"
ד"ר חנה שטרנפלד שהייתה פעילה ב"ההגנה" שימשה שם גם בתפקידים שונים, לא רק כרופאה, כסגניתה של רחל שלון פרופ' להנדסת בנין בטכניון מבכירי "ההגנה" בחיפה.
לוי אברהמי הורה לד"ר שטרנפלד : "אחרי 6 בערב את הולכת לבית-חולים"
בערב היא הלכה ל"הדסה". פריץ פייזר מנהל המחלקה הכירורגית, כירורג מעולה שהיה איתה ביחסים טובים שמח לבואה "טוב שבאת - אמר - אין לי אסיסטנטים, היכנסי לחדר ניתוח, התרחצי, אנו נעשה ניתוח. תלכי ותעזרי לי יש פצוע וצריך להציל את חייו " חנה שהכירה את הפצוע עשתה עצמה כלא יודעת במי מדובר "איש נאמן ל'הגנה', היה פייזר אבל לא הכל יכולתי לגלות לו" והוא: "גיי, וואש דיך!" [לכי לרחוץ את עצמך] אמר, והיא צריכה ללכת לעזור להציל בן-אדם שרצתה להרוג אותו.
"הייתה לי מלחמה פנימית איומה. מצד אחד - רופאה אני. מצד שני: אני רציתי את מותו! מפני שאוי ואבוי היה לנו חס וחלילה הוא היה נשאר בחיים. אנשים רבים היו הולכים לבית הסוהר ואולי למות! אני נעמדתי, וכפי הנראה, צבע פני השתנה. פייזר שואל: חנה, מה איתך? אמרתי: אני לא יכולה לעזור לך בניתוח זה. תזמין את מי שאתה רוצה. אני מוכנה לעזור לך להזמין את הרופאים, אבל אני לא משתתפת". נזכרה ד"ר שטרנפלד חנה
נאמנותה ל"הגנה" ולחבריה גברה על שבועת הרופאים שלה. חנה נכנסה לחדר הניתוח, סבטני עוד נשם. אמרה: "תהרגו אותו!" פייזר המשיך בשלו ואמר: "חנה, גיי הראוס, איך האב אלעס פערשטאנדען" [בעברית: חנה, צאי החוצה, אני הבנתי הכל].
סבטני נפטר כעבור 20 דקה. פייזר יצא ואמר: "חנה בואי תקבלי". סבטני כבר לא נשם. אמרה לעצמה "תודה לאל" ויצאה להודיע למוניה מרדור שחיכה למטה..
אביו של מוסה שגר בירושלים חשש לנסוע ללוויה, פחד מהמשפחה הטבריינית.
שכנו שהיה נוסע הרבה בסביבה היהודית והערבית, "היה לו אופנוע ואקדח", לקח אותו ללוויה של מוסה עם שומרי- ראש מהשכונה.
בלוויה נראו לא מעט בעלי מוניות כמו ג'ול אמסטר "שגם עליו יצא פסק-דין מוות - טוהר בזמנו של אבא חושי וקבל כפיצוי מגרש חנייה". חברו הטוב קנג'י ג'אק ממוניות "אביב" בחיפה ויהודה התימני הירושלמי קרוב משפחה רחוק.
אחרי שמוסה נהרג אימו התאבלה עליו כל ימיה "היא תמיד לבשה שחורים והקדישה את חייה לעשיית מצוות. היא עבדה בטהרה בבית-קברות"
השלמות
ישראל פריצקר - איש מחלקת המודיעין של אצ"ל בחיפה, הוצא להורג על-ידי לח"י בתל-אביב 3.9.1943 כבוגד
יוסף דוידסקו – קצין האינטליג'נס הבריטי הוצא להורג על-ידי לח"י בזיכרון-יעקב 20.8.1945 כמוסר.
מוריציו באלדואינו. המרגל היהודי-אילטקי שהתחמק מהמאסר הבריטי עם חיסול הרשת , החליף את שמו - הצטרף ל'מעמד' - כך כינו את האצ"ל בזמנו - ופעל לצידו של פריצקר.
ספיח
משפחת סבטני היא משפחה ותיקה בארץ. בזמן שהתימנים התיישבו בכפר-השילוח הוקמה במקביל שכונה בירושלים בשם "משכנות ישראל". בתוך השכונה הוקמו 'בתי הגורל' - קבוצה בת 12 דירות שנוסדה בשנת 1885 בכספו של נתן אדלר רבה הראשי של לונדון עבור עולי תימן שחיו בחוסר כל. דייריה זכו בדירותיהם באמצעות הפלת גורל ומכאן שמה. בשכונה זו הוקם גם בית-כנסת קטן. נוסח התפילה בו היה 'בלדי' נוסח תפילה תימני מקורי; יש אומרים שהוא עוד מימי בית-המקדש, להבדיל מהנוסח ה'שאמי' שחדר לתימן במאה ה- 17, כנראה מעיראק. בית-הכנסת מוקם בקומה השנייה של אחד מבתי השכונה ונקרא בשם 'בית-הכנסת הגורל'. המתפללים ישבו על גבי ספות והכניסה ל"עזרת נשים" הייתה דרך סימטה אחורית.
בין התורמים לרכישת בית-הכנסת היה יוסף בן סולימן צבטאני אשר ביקש בתמורה כי בחייו יאמרו לכבודו "מי שברך" ולאחר מותו ישאו עבורו תפילת ה"אשכבות". לוח-זיכרון נקבע בקיר בית-הכנסת ובו נכתב:
זכה ונתנדב כה'ר
יוסף צבטאני הי"ו לבנין
בית הכנסת שלשים
לי'פ ובעבור זה יזכה
לעה'ב ש תרע'א
יוסף היה אביו של סאלם וסבו של מוסה.

תרומה
למצֵבתו של משה סבאתאני:
המקור של השורה הראשונה בארמית הוא ספור יפה בתלמוד הבבלי בְּרָכות דף ה' עמוד ב'
על רבי יוחנן היפה מכל בני דורו שהיה לו כוח ריפוי ותלמידו רבי אלעזר שחלה.
רבי יוחנן נכנס לבקרו. ראה ששוכב בחדר חשוך גילה זרועו המבהיקה! והחדר הואר.
ראה יוחנן שאלעזר בוכה שאלו על מה, אם על שלא למדת מספיק כָּתוּב אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד
שיכוון לבו לשמים אם על שאינך עשיר אי אפשר לזכות בשני השולחנות גם תורה וגם כסף
אם על בניך שנפטרו גם שלי נפטרו. השיב אלעזר: "להאי שופרא דבלי בעפרא" כלומר אני בוכה
על היופי שלך שיתבלה לאחר מותך בקרקע השיב יוחנן על זה אכן ראוי לבכות ובכו שניהם.
יפה לא? להלן הציטוט מהמקור:
רבי אלעזר חלש על לגביה רבי יוחנן חזא דהוה קא גני בבית אפל גלייה לדרעיה ונפל נהורא חזייה דהוה קא בכי רבי אלעזר אמר ליה אמאי קא בכית אי משום תורה דלא אפשת שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים ואי משום מזוני לא כל אדם זוכה לשתי שלחנות ואי משום בני דין גרמא דעשיראה ביר אמר ליה להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא אמר ליה על דא ודאי קא בכית ובכו תרוי.
ההמשך אינו מהמקור הזה.
במסכת בבא בתרא דף ד' עמוד א' מסופר על בנין הורדוס שמי שלא ראהו לא ראה בנין נאה מימיו.
ואז מספרים שהבנין קושט בשיש כחול ומישהו הציע לצפותו בזהב אמרו חכמים עזוב הכחול
יפה יותר שדומה לגלי הים ומרגיע את הרואה.
להלן המקור:
אמרי מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין נאה [מימיו] במאי בנייה אמר רבה באבני שישא ומרמרא איכא דאמרי באבני כוחלא שישא ומרמרא אפיק שפה ועייל שפה כי היכי דנקביל סידא סבר למשעייה בדהבא אמרו ליה רבנן שבקיה דהכי שפיר טפי דמיחזי כי אידוותא דימא.
כתב לי ידידי צבי בונה איש באר-שבע.
סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה