יום ראשון, 28 בפברואר 2010

ואן דן-ברג סימור – קפטן (סרן) פרשים בריטי, נפל בקרב

27.10.1917 - באר-שבע


בית הקברות הצבאי הבריטי – באר-שבע

טכסט:

CAPTAIN

S.J.H. VAN DEN BERGH

MIDDLLSEX YEOMANRY

TH OCTOBER 1917 AGE 2727

[ת'נ'צ'ב'ה']

SON OF HENRIETTE

VAN DEN BERGH

SO FAR FROM HOME SO NEAR

TO THOSE WHO LOVE HIM

אחרי שהבריטים נכשלו פעמיים בניסיונותיהם לכבוש את עזה ולהתקדם צפונה לאורך החוף, אימץ הגנרל אלנבי את התוכנית לפיה יש להשתלט תחילה על באר שבע ואחר-כך למוטט את המערך התורכי שנשען על דרך עזה – באר-שבע. שתי דיביזיות-רגלים ושתי דיביזיות רכובות נעו בחשאי מזרחה. כמעט כל התנועה נערכה בלילות . כדי למנוע מהאויב להבחין בהכנות האנגלים הטייסים הבריטים מנעו מיריביהם הגרמנים גישה לשמי האזור ויחידת חלוץ מכוחות הקרקע כבשה רכס המשקיף על שטח ההיערכות הבריטי - שם היה גם הקפטן סימור ואן דן-ברג בנם של הנריוהנרייט. בן 27 היה בנפלו בקרב גבורה עלום על מוצב 720 צפונית מערבית לבאר-שבע..

רקע

בתחילת 1917 שימשה באר-שבע עורף ובסיס לוגיסטי עיקרי לקו-הגנה שהקימו העות'מאנים במקביל לכביש עזה - באר-שבע. רוב כוחותיהם הלוחמים לא היו בעיר, הם רוכזו בחזית עזה.

אחרי כישלונות הכוחות הבריטיים בקרבות עזה [26-28.3.1917, ו- 17-20.4.1917], מפקד החזית, הגנרל פיליפ צ'טווד - Philip Chetwode, מינה בסוף יוני את הגנרל אלנבי Allenbyבמקומו של הגנרל מאריי Murray.הגנרל אלנבי בחר להפנות את עיקר המאמץ להבקעת החזית בבאר-שבע כדי לעקוף את עזה המבוצרת ולכתרה ממזרח ומצפון.

העות'מאנים שחששו מפריצה דרך באר-שבע התחילו לפנות ממנה ציוד ולבצר אותה: הם חפרו תעלות, בנו עמדות מקורות ברזל, תל-שבע הפכה למתחם מבוצר, כמו כן הם מיקשו את מקורות המים - את הבארות.

באר-שבע המתבצרת נראתה לטייסי 'חיל האוויר המלכותי' שטסו מעליה ואף הפציצו אותה - כך:

". . . גדרי-תיל ארוכים הסתמרו מעל לחפירות, והסוללות בערו בשלל צבעים. גרם לכך המחסור בשקים. התורכים תפרו בלואי סדינים ושמלות-נשים ומלאום עפר. טלאי ירוק וצהוב ואדום הרהיבו כל עין לאור השמש העולה".

על הארמיה ה- 8 פיקד הגנרל הגרמני פון קרסנשטיין כוח המגן העות'מאני השתייך לארמיה השביעית, עליה פיקד פאוזי בייפחה. על חיל המצב בבאר-שבע, בגודל של דיוויזיה, פיקד איסמט ביי IsmetBeyשכללו את היחידות. חטיבה מס' 125מאוגדה מס' 16; חטיבת רגלים מאוגדה מס' 27; אוגדת הפרשים ה-3 וסוללת תותחי שדה מס' 125.

שלוש דיוויזיות היו בעתודה בפיקודו של הגנרל אריך פון פלקנהיין Erich von Falkenhayn.

יום ה"ע" לכיבוש באר-שבע נקבע על-ידי הגנרל אלנבי ל- 31 באוקטובר 1917.

"כוח ההסכמה" של צבאות הברית מנה שתי דיוויזיות: 58,000 חיילים ו100,000- סוסים, פרדות-משא וגמלים.

הכוח התרכז בבארות עסלוג' וחאלאסה שם הוא הצטייד במים ליום לחימה אחד. ליותר לא היו אמצעים.

כוחות סיור וחלוץ נשלחו קדימה.

התורכים הרגישו משהו באוויר: "ב- 27 לאוקטובר ערכו התורכים התקפה מקדימה ואף כבשו מוצב בריטי אך נהדפו" נכתב בדברי הימים.

במוצב זה לחם ונפל הקפטן סימור ואן דן-ברג

סיפור משפחתי

סימור ואן דן-ברג נקרא על שם סבו,שמעון בן צדוק, שהתפרנס ממסחר החמאה בכפר ההולנדי חפן, סמוך לניימכן שעל נהר ואל לא רחוק מהנקודה שבה הוא הופך לריין כלומר - גבול גרמניה. Geffen

כשהמציא הכימאי הצרפתי היפוליט מוריאת המרגרינה בסוף שנות השישים של המאה התשע-עשרה בהיענותו לאתגרנפוליון השלישי [שארל לואי] קיסר צרפת, אחיינו של נפוליון בונפרטה למצוא תחליף זול וזמין לחמאה ערב פרוץ המלחמה נגד פרוסיה, הייתה משפחת ואן דן-ברג בין הראשונות בעולם שהעריכו את ההמצאה החדשה, הזולה והעמידה יותר מן החמאה, ובשנת 1874- ייסדו בהולנד בית-חרושת ראשון למרגרינה. הם שיכללו את תהליך הייצור, גדלו והתרחבו עד שעם הזמן התפתחה מכך אותה תשלובת תעשייתית בינלאומית הנושאת את השם "יוניליוור" . אגב, חברת "יוניליוור" הגרמנית היא שהקימה בחיפה בספטמבר 1938 בשיתוף עם ד"ר ארנולד הילדסהיימר חברה לייצור מרגרינה בשם "בלו-בנד".

הנרי ואן דן-ברג אחד מבניו של שמעוןנשלח לבירת אנגליה לייסד שם את סניף "חברת ואן דן-ברג" המתרחבת והיה למנהלו. נשא את הנרייט לאישה, גרו ברובע המכובד 'פאלאס גארדנס' ברחוב קנסינגסטון 8. לונדון.

הנרי ואן דן-ברג התפרסם גם כבר-סמכא מוכר בארכיאולוגיה של האינקה בפרו שבירתה הייתה העיר קוסקו, אימפריה שהייתה קיימת מהמאה ה-12 עד למאה ה-16 בת מיליוני בני-אדם בני עמים שונים, שדיברו למעלה מ-700 לשונות, וללא כתב.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, הצדדים הלוחמים התארגנו בשני גושים. הגוש האחד כונה "מעצמות ברית המרכז" וכלל את: הקיסרות הגרמנית; הקיסרות האוסטרו-הונגרית; האימפריה העות'מאנית ובולגריה. הגוש השני "מעצמות הברית המשולשת" –האימפריה הבריטית יחד עם מושבותיה והדומיניונים ובכלל זהאוסטרליה, ניו-זילנד, קנדה ודרום-אפריקה; צרפת ומושבותיה והאימפריה הרוסיתלימים נקרא 'מדינות ההסכמה', וכלל בשלבים שונים 24 מדינות. איטליה הצטרפה ב-1915 וארצות-הברית באפריל 1917. הרוסים פרשו לאחר מהפכת 1917.

הכרזת המלחמה של האימפריה הבריטיתעל גרמניה הייתה ב- 4 באוגוסט 1914 .

הכרזת המלחמה קטעה את יום הספורט הבין חטיבתי שאמור היה להיערך במחנה מאוֹלְסְפוֹרְד בֶּרְקשַׁיֶיר Moulsford Berkshire. חטיבת הפרשים של לונדון שגם היא הייתה שם, חזרה לבסיסה, וב-5באוגוסט הייתה מוכנה למלחמה.

יחידת הפרשים של מִידֶלְסֶקְסMiddlesex Yeomanry , יחידת הפרשים הראשונה של לונדון 1st City of London Yeomanry הידועה גם בשם 'הפרשים הקשוחים' 'The Rough Riders, ויחידת הפרשים השלישית של לונדון 3rd County of Londonשנקראה גם 'הצלפים' The Sharpshooters אוגדו יחד לחטיבת הפרשים הרכובים ה-8 8th Mounted Brigade והיו חלק מ'חיל המשלוח המצרי'. אותו חיל שבעת יציאתו למערכה על סיני וארץ ישראל, כלל את הגיסהבריטי ה-20 - British XX Corps,גיס חיל רגלים ה-21 - XXI Infantry Corps, ארבע דיוויזיות של חיל פרשיםאוסטרליות וכן כוחות מהודו, אוסטרליה וניו זילנד - האנז"ק ונציגויות מצרפתואיטליה

המלחמה באירופה הסתיימה ב-11 בנובמבר 1918.

לצבא האימפריה התגייסו שלושת הבנים. מהיותם בני אצולה קיבלו לדרגות קצונה והצטרפו לכוחות העיר לונדון. הבכור, רונאלד סטאנלי, זכה לאות הצטיינות; הצעיר, הלויטנאנטג'יימס הנרי, ששירת בבריגאדה ה- 6 של לונדון, חיל תותחני-השדה המלכותי, נפל בחזית ארראס שבצרפת ב- 21 למאי 1916 והוא בן 23. מקום קבורתו לא נודע עד היום הזה ושמו הונצח על לוח זיכרון בבית-העלמין הצבאי של פאבורג-על-המיין יחד עם עוד 35,000 חיילים אלמונים מבריטניה, דרום-אפריקה וניו-זילנד שנפלו בחזית זו מאביב 1916 ועד 7 באוגוסט 1918.

הבן האמצעי, סימור,קפטן בחיל הפרשים של לונדון Middlesex Hussars לחם בשורות הגנרל אלנבי במדבר סיני, ונפל בקרב קשוח ועלום על רכס אל-באגרEl Buggar ממערב לעיר באר-שבע ערב כיבושה .

הקרב

בשבועות שקדמו להתקפתם על באר שבע, השקיעו הבריטים מאמצים רבים בהטעיית הצבא עות'מאני. הן על ידי שתילת מידע מוטעה כמו בפרשת "התיק של ריצ'רד מיינרצהאגן", והן על ידי ריכוז כוחות סביב עזה וירי ארטילרי כבד על העיר, כל זאת כדי להסתיר את תנועת כוחותיהם מאזור שלאללה [כיום עין-הבשור] אל באר שבע.

עם השלמת קטע הרכבת וצינור המים מתֶל אֶל פַרָה Tel el Fara לכארְם Karm[הנמצאת שישה קילומטר מזרחית לאימארה ליד ח`ירבת כסיף כפרם של בני התראבין] שהייתה מרכז ראשי לאספקה ומים לכוחות הברית באזור הקרוב הסתיימו ההכנות הלוגיסטיות לקרב באר שבע. כדי להמשיך ולשמור על גורם ההפתעה, הועברו הכוחות שנועדו לכבוש את העיר לנקודת הזינוק הסופית רק ערב הקרב.

הולכת השולל הייתה יסודית ומשכנעת. הקרב על רכס אֶל-בַּאגָּר, השלים את המבצע. בנות הברית הצליחו להעביר, בשטח עוין, כ-40,000 אנשים וכמות דומה של סוסים, מבלי שיתגלו ע"י הלוחמים העות'מאניים. אילו היו העות'מאנים מנחשים שהם עומדים להיות מותקפים דווקא במזרחה של החזית, היו מתגברים מיד את כוחותיהם בסביבות באר-שבע. ולכן, כדי למנוע מהאויב נקודת תצפית טובה, ממנה יוכל להשקיף ולהבחין בהכנות חיל המשלוח של מדיונות ההסכמה וכדי להגן על תחנת ההספקה החיונית בכארם מאש הארטילריה של הכוחות העות'מאנים באַבּו חַרֵירָה AbuHareiraוממערך רושדי Rushdie System החליט הֶנְרִי שוֹבֶל, Henry Chauvel מפקד מפקד דיוויזיית אנז"ק- הגייס הרכוב המדברי Desert Mounted Corps , להקים קו הגנה על רכס אל-באגר - מקביל לוואדי - מ"חוות 3עצים" במערב דרך המוצבים 510, 550 ,630 ומשם למוצב 720 במזרח השולט על כביש באר שבע – עזה. 22 לאוקטובר 1917

.הכוחות שהוקצו למשימה: חטיבת הפרשים הקלה מס' 3 של אוגדת הפרשים הרכובה האוסטרלית; חטיבת הפרשים הרכובה הבריטית מס' 8; החטיבה הבריטית 158 [צפון וולש] יחד עם חטיבה 160 [הוולשית] של אוגדת הרגלים 53 [וולש]; חטיבת הרגלים הבריטית מס'229 של אוגדת הפרשים מס' 74; אגד בריטי של ארטילריה רכובה מס' 96 ( פחות מ-4 סוללות) וסוללה "A” של חטיבת תותחי-שדה מס' 117 .

חטיבת הפרשים הקלים ה-4 Light Horse Brigade האוסטרלית השתלטה על הקו ביום 25.10.191.

למחרת בלילה חטיבת חיל הרגלים הרכובBrigade Mounted ה-8, המאגדת בתוכה את חיל הפרשים של לונדון ה –Yeomanry, בסיוע שתי פלגות מפלוגת המקלענים ה-21 החליפה אותם והחלה להתחפר לאורך קו אֶל-בּאַגָּר El Buggarבִּיר אֶל גִ'ירְיר Bir el Girheir . התותחנים וחיל-הרגלים היו במרחק מתאים .

הפקודה שקיבלו ממפקדת הטור המדברי הבריטי. הייתה קצרה וברורה: "להחזיק מעמד בכל מחיר".

27 באוקטובר לא הושלם קו ההגנה, חפירות שטחיות נחפרו במוצב 630ובמוצב 720.

פלגת רובאים "A” החזיקה את מוצב 630הנקודה הגבוהה על רכס אֶל-בַּגּר.

שלוש יחידות רובאים מפלגת הפרשים "B” איישו את מוצב 720 , הנקודה הגבוהה השנייה על הרכס ואילו היחידה הרביעית החזיקה במוצב חוץ ליד אֶל בַּגּר

קרב רכס אֶל-בָּאגֶּר התרחש ב-27 באוקטובר 1917.

ביום זה, בשעה ארבע בבוקר יחידת פרשים עות'מאנית החלה לירות על מוצבי אֶל-בּאַגָּר. אחרי שעה הגיחו מתוך מערך ההגנה של כאוֹוַוכה Kauwukah[תאשור כיום] שני גדודי פרשים ושני גדודי רגלים מדיוויזיה 3 העות'מאנית , כ-2000 חיילים רגלים ו-1200 פרשים, בסיוע 3 סוללות תותחי הרים, סה"כ כ-12תותחים, בפיקודו של מפקד כוח ה'אילדרים' Yildirim [אילדרים - מכת ברק בתורכית] הגנרל אריך פון פלקנהייןErich von Falkenhayn ותקפו את כוחות הברית שהחזיקו ברכס.

העות'מאנים הפגיזו את החפירות שעל הרכס ללא הפוגה, דבר שהקשה מאוד על הראייה.

הקרב נפתח סביב מוצב 630 הקרוב לפסגת רכס אֶל בּאַגָּר. חטיבת הרגלים העות'מאנית ה-125 הקיפה את שני אגפיו ופתחה באש חזקה של מקלעים וארטילריה על הפלוגה שהחזיקה בו וניתקה אותם מכל עזרה.

נשלחה פלוגה מחיל הפרשיםYeomanry 1/1 של לונדון לעזרת הלוחמים במוצב 630. הפלוגה נתקלה באש מקלעים יעילה, ואחרי כמה ניסיונות נפל נאלצה לסגת. סיוע נוסף, של שתי פלוגות חטיבת הפרשים הקלה מספר 10, לא הצליח. למרות זאת חיל המצב החזיק מעמד והדף שוב ושוב את ניסיונות העות'מאנים לעקור אותם. יום תמים עמדו בקרב נגד כוחות אויב עדיפים והחזיקו מעמד.

[עד שהוחלפו בשלהי הערב].

מוצב 720 (נ"צ 1170/0751), בפיקודו של המייג'ור אַלֶכְּסַנְדֶר מַלִינְס לַאפוֹן, המכונה "לַאפִי" הוחזק על ידי פלגות מפלוגה ב' של חיל הפרשים 1/1 של לונדון.

הכוח שכיתר אותם כלל 1200 חיילים מאוגדת הפרשים השלישית העות'מאנית, בסיוע גדוד מוקטן של אוגדת הרגלים ה-27 . העות'מאנים עקפו מימין.

הארטילריה הבריטית שחיפתה עליהם מח'רבת חסיף נסוגה לאחר שמפקדם, המייג'ור ניוטון, נהרג.

אחרי אש פגזים ומקלעים חזקה, הכוחות העות'מאניים פתחו בהסתערות מן האגף, כשהם דוהרים עד החפירות ומסתערים רגלית על הנמצאים בם בכידונים שלופים.העות'מאנים נהדפו בהשאירם את נפגעיהם כ- 20 מטר מהתעלה החפורה וחזרו להפגיז את שוחות הבריטים בעוצמה רבה וללא הרף. המקלע הכבד שותק - הסרג'נטהייג והטוראי דייוויס סטנלי מיחידת המקלענים הרכובים נהרגו.

ההתקפה השנייה נהדפה ממש על שולי תעלות המגן. המגינים הסבו אבדות כבדות לתוקפים שהתגוללו כ-6 - 7 מטר משפת החפירה הקדמית.. חייל תורכי שהצליח להגיע לחפירה נדקר למוות בכידונו של המייג'ור לַאפוֹן.

רק חמישה מהמגינים שהיו מסוגלים להחזיק בנשק נותרו, מפקד המוצב, המייג'ור א' מ' לאפון, הודיע בקשר: "אמשיך להתנגד עד הסוף".

תחת הפגזה קשה אחרי התארגנות מחדש הסתערו העות'מאנים בשלישית .

לאחר שש שעות לחימה כל אנשי פלוגה ב', מלבד שלושה, נפגעו. החפירות מלאו פצועים והרוגים ביניהם הטוראי ספנסרשחבריו קראו לו זיידל , הקורפורלהארפור מהגדוד הרביעי והטוראי קייןמהגדוד הראשון של הפרשים הקשוחיםRough Riders של לונדון.

הפצועים וההרוגים הקשו על התנועה בחפירות עד כדי אי-יכולת לנוע ולהשיב אש. הקרב התארך . המייג'ור לאפון פקד על כל אלה שהיו מסוגלים לצעוד, לנוע אל המוצב העורפי, כאשר המפקדים נשארים אחרונים ומנהלים קרב התנגדות ההרואי. כשהם מכותרים כדי לעצור את התוקפים זינק לאפון מהחפירה לשטח הפתוח נלחם עד שנפצע פצעי מוות ונפל חסר הכרה ליד פיקודיו הצעירים והוא בן 47. הפרשים העות'מאניים רמסו אותו למוות והשתלטו על המוצב. השעה 11:15. תמו שבע שעות קרב.

24 חיילים נפלו באותו היום ביניהם הסמל הוותיק מהיואומנרי של מידלסקס - בולן

"בין עשרת הקצינים שנפלו באותו יום, 27.10.1917, היה גם הקפטן היהודיסימור ואן דן ברג.

53 מהלוחמים הבריטים נפצעו ו- 10 חיילים נעדרים.

המייג'ור אַלֶכְּסַנְדֶר לַאפוֹן, מחיל הפרשים של מִידֶלְסֶקְס Middlesex Hussars, זכה על חלקו בקרב זה בעיטור צלב ויקטוריה V.C., העיטור הגבוה ביותר של הצבא הבריטי "בגלל אומץ לב, כושר מנהיגות והקרבה עצמית בהגנה על מוצב במשך 7 שעות, מול כוחות אויב עודפים" נכתב ב"לונדון גַזֶט" מ-14 בדצמבר 1917.

כשהתורכים השתלטו על מוצב 720 הם פינו את ההרוגים הבריטים. יש אומרים שקברו אותם בסביבות בארות אבו-רקייקAbu Irgeig "6 מייל צפונית-מערבית לבאר-שבע" .

סיפר יצחק דניאלי מרחובות לבתו אילנהכי בהיותו עגלון מגויס ב"שוכרה" אצל התורכים, הוא עם שניים מחבריו –אייזנברג והירש, נקראו עם עגלתם לאסוף ליד באר-שבע גופת קצין יהודי ולקברו.

לימים כאשר הובאו חללי כוחות ההסכמה למקום מנוחתם האחרונה בבית העלמין הצבאי הבריטי לחללי מלחמת העולם הראשונה בבאר-שבע. נקבר המייג'ורלאפון במרכזה של השורה הראשונה, שורת הכבוד, הכי קרוב לצלב המרכזי. השורה בה נטמן הקפטן סימור ון דן ברג - הקצין שלחם לצידו ונקבר בסמוך לו. Q. 13 בקצה השורה, המצבה היחידה הנושאת את סמל ה'מגן דוד' ובתוכו הכיתוב באותיות עבריות תנצבה

כדי לתמוך בחיל המצב המכותר, נשלחו בצהרים שתי פלגות מחטיבת הפרשים הקלה מס' 9 לחילוץ פרשי מחוז לונדון1/1 במוצב 720.

אחרי הצהריים התקדמו שתי חטיבות רגלים של אוגדה 53 במעלה הרכס. לפנות ערב, בשעה שבע, גילה סיור קצינים של חטיבת הפרשים הקלה, שהכוחות העות'מאנים נסוגו ממוצב 720, הבריטים כבשו את הרכס מחדש ללא אבידות נוספות. באותו לילה חטיבת הרגלים מס'229 תפסה את המתחם והשתלטה מחדש על האזור. התורכים נסוגו לקו ההגנה שלהם. אבידותיהם 10 הרוגים ו- 40 פצועים

בית הקברות הצבאי הבריטי בבאר שבע הוקם בשלהי מלחמת העולם הראשונהבבאר שבע, ונטמנו בו 139 מחללי הקרב על העיר. לאחר מכן בשנים 1921 –1922 נבנה בית-הקברות במתכונתו כיום לפי קביעת ה"וועדה האימפריאלית" TheCommonwealth War Graves Commission על-ידי שלושים חברי 'חבורת-העמק' – פלוגה מ'גדוד העבודה' על-שם יוסף טרומפלדור, בראשותו שלהלל דן מייסד 'סולל-בונה'. את המצבות סיתתו בעלי מלאכה יהודים – תימנים וספרדים מירושלים. ואז הועברו אליו חללים מתשעה בתי קברות ארעיים אחרים – 1101 חללי האימפריה הבריטית בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה שנפלו באזור.

"חיילי יחידת ה'יומנרי' זכו לכבוד גדול על גבורתם, וחלליהם נקברו בשורה הראשונה מימין בבית-הקברות הבריטי בבאר-שבע , השני מימין הוא קברו של ואן דן-ברג, שעליו חקוק, לפי בקשת הוריו, "כה רחוק מהבית, אך כה קרוב לאלה האוהבים אותו". באמצע אותה שורה נקבר הקצין הגיבור לאפון, שזכה לאחר מותו בעיטור-הגבורה הגבוה ביותר בקיסרות הבריטית, ב'צלב ויקטוריה'." כתב ד"ר אילן גל-פאר

סוף דבר

עמידת-הגבורה של הלוחמים הבריטים על רכס אל-באגר אפשרה לכוחות בריטיים גדולים של הדיוויזיה ה- 53 להגיע לנקודת-הזינוק שלהם בבטחה ולהתפרס שם לקראת ההתקפה על באר-שבע .

התורכים הופתעו לגמרי, כשבנות הברית תקפו את באר שבע.

עם בוקר ה-31 באוקטובר 1917 נפתחה התקפת בנות הברית על באר-שבע. ארבע חטיבות-רגלים של 'חיל המשלוח המצרי' תקפו את העיר מדרום-מערב, אבל ההתקפה העיקרית באה מצד מזרח, שבו היו ביצורי העות'מאניים דלילים. החטיבה הרכובה הניו-זילאנדית תקפה את תל-שבע מצפון-מזרח לעיר, וכבשה אותו אחרי שש שעות לחימה בכוח העות'מאני, שאווירונים גרמניים ניסו לסייע להם. אחרי כיבוש התל, כשהזמן אוזל, פתחו שיאו של הקרב הייתה אחת מתקיפות הפרשים האחרונות בלוחמה מודרנית, כששתי חטיבות פרשים קלים אוסטרליים (ה-4 וה-12 ) תקפו בדיוק לפני שקיעת השמש, לרוחב השטח הפתוח את הרגלים העות'מאניים, שהתחפרו מדרום-מזרח לעיר, פרשי החטיבה הרכובה האוסטרלית הרביעית פתחו בדהרה לעבר חפירות העות'מאנים והשתלטו על העיר מעט לפני החשיכה. הקרב הראשון בו זכו החיילים האוסטרליים בניצחון.

אבידות כוחות בנות הברית שהשתתפו בכיבוש באר-שבע הסתכמו ב-189 הרוגים ו-1,154 פצועים.

עארף אל עארף, מי שהיה מושל נפת באר-שבע בזמן המנדט הבריטי תיאר את הכיבוש מנקודת מבט המגינים: "ביום 31.10.17 עם צלצול שעה שלוש אחרי-הצהרים נפלה תל-שבע בידי האנגלים, למרות מלחמת הגיבורים של התורכים בהגנתם עליו. בשעה ארבע הוציא מפקד הדיביזיה פקודה אל הצבא להיסוג לצפון העיר, ולמהנדסים הצבאיים – להחריב את בארות המים שבה. אולם חלק קטן ממחנה הפרשים האוסטרליים הצליח לכבשן טרם התחילו המהנדסים במילוי הפקודה. עצמת פחה עצמו [מפקד הקורפוס התורכי השלישי, לימים עצמת אינונו נשיא תורכיה] נמלט בנס מנפילה בשבי. וכך כבש הצבא האנגלי את באר-שבע בשעה שש אחרי צהרי ה-31 באוקטובר 1917. לאחר שנהרגו מהתורכים כחמש מאות איש ונשבו אלפיים.

מפלת העות'מאנים בבאר שבע, ב-31באוקטובר, לא גרמה לתבוסה. הם נסוגו לעמדות הגנה שהוכנו על הגבעות צפונית מבאר שבע.. בנות הברית לחמו קרב קשה ועקוב מדם ליד תֶל חֻוֵולִיפִי Tel el Khuweilifeh, צפונית מזרחית מבאר שבע. כדי לפרוץ את קו ההגנה התורכי, תקפו בנות הברית ב-6 בנובמבר את העמדות העות'מאניות ליד תל אֶ-שֶׁרִיעה,Tel Es Sheria ולמחרת ליד חֻוי Huj.

נספח

הסיפור המדהים של רינה צימרמן לבית כהן על מות אחותה חנה וקבורתה בבאר- שבע בתחילת שנות השלושים סופר בתכנית הרדיו של מושיק טימור ביום שישי 15.4.2005. יוסקה שמע ויצר קשר עם המספרת ועם אחותה הבכירה - בת-שבע, וזה הסיפור:

האב מרדכי נחמיה כהן - דור רביעי בארץ, מיוצאי טולדו שבספרד, מן העיר העתיקה של ירושלים.

האם ילידת הארץ ממשפחת מירסקי,מרוסיה .כנראה ממשפחה דתית. (אחותה נשואה לאיש מאה-שערים).

למשפחה היו 7 ילדים:

מאיר הבכור נולד בירושלים, בת-שבענולדה ביפו שנת 1927, רינה, חנה ואסתרנולדו בבאר-שבע, ואברהם נולד בחברון. לאחר מות הבת חנה, נולדה בת נוספת שנקראה אף היא חנה על שם הבת שנפטרה.משה היה בן הזקונים נולד בירושלים.

האב גדל כחילוני, היה מאנשי 'גדוד העבודה', ובשנת 1922 התגייס ל "משטרה המעולה" – "היה בעל חגורה אדומה" - סיפרה רינה. "אבו ח'וז אחמר".

בבאר-שבע גרו משנת 1927 עד תחילת שנות השלושים.

האב, שלמד חלקית וטרינריה והיה אמור לסיים את לימודיו בקהיר, היה אחראי במשטרה על הסוסים, טיפל בהם ודאג בעיקר לפרזולם.

"היה מיודד גם עם השייך אל-הוזייל".

"יחד איתו שירת חבר בשם עוזיאל, היה אחראי כנראה על הדואר, או התעסק בנושא התשדורות, כנראה אלחוטן, מפני שהאלחוטנים היו רק יהודים".

בשנת 1932 רינה כבת 5 - 6 ואחותהחנה, צעירה ממנה בשנתיים, ישבו בביתם, מצאו קופסת משחת נעליים, חשבו שזה ממרח שוקולד, ואכלו ממנה. חיי רינהניצלו אם כי הייתה במצב קשה יותר, אולם אחותה, שהייתה צעירה ממנה, נפטרה. ההורים לא היו בבית. האב היה בתחנת המשטרה.

בת שבע אומרת: " זה היה בשנת 1930 וחנה הייתה בת שנה".

בית עלמין יהודי לא היה בעיר והאב לא ידע היכן לקבור את בתו; עטף את התינוקת בקומבניזון של האם, עלה על סוסו ורכב עם הגופה לבית העלמין של הצבא הבריטי ממלחמת העולם הראשונה, טמן אותה תחת המצבה היחידה שמופיע עליה "מגן-דוד", או לידה.

מבאר-שבע הועברה המשפחה לחברון, שם נולד האח אברהם. לאחר מכן הועבר האב לשרת ב"קישלה" בירושלים, כך שמרבית זמנם חיו בעיר העתיקה.

במשך השנים ביקרה המשפחה, מדי פעם בבאר-שבע, ולדברי ההורים אכן קבורה בתם מתחת לאותה מצבה.

האב נפל בשבי הירדני במלחמת העצמאות ועם שובו המשיך לשרת במשטרה עד 1957, אז פרש לגמלאות בדרגת סמל.

"אבא נפטר לפני כ- 20 שנה. ." אמרהבת שבע.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים . חומר לא מעט ממקורות בריטיים תורגם על ידי גד ליפשיץ "גדעוני" בצעירותו .

עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

יוסף גרינבוים הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים

גד ליפשיץ הינו תושב חיפה "פסגת-חן".

5 תגובות:

  1. סיפור מרתק! הכתובת על המצבה: "כה רחוק מהבית וכה קרוב לאוהביו" סמלית, מבטאת את המצב, ומרגשת כאחד.
    תחביב התורם לקהילה ידע ומקרבם לנופלים שתרמו להקמת המדינה.
    דן ענברי, חיפה

    השבמחק
  2. שלום עודד,
    ראשית ברכותי על הבלוג המעניין והמהנה שלך. ובמיוחד על סיפורו של סימור ואן דר ברג, החייל היהודי היחיד שקבור בבית הקברות הבריטי שבבאר-שבע.

    בעקבות רצון להעלות ערך בוויקיפדיה העברית לחייל האלמוני, סימור ואן דר ברג, אבקש לדעת מהם המקורות עליהם הסתמכת בזמן שכתבת את הרשומה הזו. (ספרים, אתרים, כתבות בעיתונים וכיוב').

    בברכה,

    נימרוד

    nimrod.rapoport@gmail.com

    השבמחק
    תשובות
    1. נמרוד שלום רב,
      תודה לך על פנייתך.
      המקורות לסיפור על סיימור ואן דן ברג הם רבים ומגוונים החל מכתוב וגמור בשמועות וסיפורים אישיים - ציוני מקורות המידע העיקריים מובאים ברצף הטקסט, טבעו של סיפור, זו לא רשימה מדעית-אקדמית.
      בברכה,
      עודד

      מחק
  3. עודד ויוסי שלום, סיפורו של סימור ון דר ברג אכן ידוע ומתועד רבות. מה שאותי מפתיע זה הספור על קבורת התינוקת "תחת המצבה של ון דר ברג".... אשמח לדעת סעמוכין לסיפור. האם הוא ידוע ל-CWGC, הארגון שהקים והמתחזק את בית הקברות? אני עוסק שנים רבות במחקר ובהדרכה בבית הקברות הזה, ומכיר סיפורי מצבות רבים. הסיפור הזה לא מוכר לי, ונראה לי ספק הזוי, ספק תמוהה, ואם זה נכון זו פגיעה חמורה בעקרונות המקודשים של הארגון הזה, ועלול לגרום מבוכה רבתי לארגון, לצאצאים ולכל העוסקים בנושא. לאחרונה אישר הארגון הקמת מוזיאון אנזק בשטח בית הקברות, מוזיאון שינציח את זכר החללים הקבורים שם, ובין השאר יספר בהבלטה את סיפורו של ון גר ברג. המוזיאון ייחנך באירוע מכונן בשנת המאה לקרב על באר-שבע ב-2017.
    אני מעורב בהכנות לאירוע ולכן ברצוני לדעת אם הסיפור נכון. חיוני לבדוק ולחקור את הפרשה. אודה אם תחזרו אלי עם פרטים.
    עזרא פימנטל

    השבמחק
    תשובות
    1. לעזרא שלום רב,
      תודה שפנית אלינו, לדאבונינו, חברנו יוסק'ה גרינבוים שהיה שותף לתחקיר הספור הלך לעולמו. מולץ שתפנה למערכת תכניתו של מושיק תימור בקול ישראל, ממנה למדנו על ספור קבורת התינוקת חנה כהן בבית העלמין בצבאי הבריטי בבאר שבע.
      בברכה,
      עודד

      מחק