יום שישי, 1 ביוני 2018



יהודה ששון  - נפל כקורבן עמו בארצו

10.2.1939 – ירושלים







      ירושלים,  הר הזיתים, גוש: אל-בוראק, תת חלקה: דרום שורה: ז מספר: 19
 באדיבות מרדכי מוטולה - דובב שפתי ישנים - הר הזיתים

טכסט:
מ'ק
יהודה ששון
בן אסטרייה
שנפל חלל לעמו
ולארצו
הי'ד על קרבן המולדת
ביום כ'א שבט תרצ'ט
ת נ'' צ ב ה

מקרא:
מ'ק = מקום קבורת
הי'ד = השם יקום דמו
כ'א שבט תרצ'ט = 10.2.1939
תנצ"בה = תהי נשמתו צרורה בצרור החיים


יהודה ששון ומשפחתו גרו בעיר העתיקה שבירושלים  שם נולד .
העיר העתיקה בירושלים]  נהגה  בערבית: בִּלִדַת אֶלקוּדְס אֶלקָדִימָה] היא האזור העירוני העתיק של ירושלים. שטחה [המוקף חומות שנבנו בעיקר על ידי האימפריה העות'מאנית] הוא כ-850 דונם  [כמו כן נכללו לימים  גם 'הר-ציון' ו עיר-דוד'  הנמצאים מחוץ לחומות העיר, בסמוך ומצד דרום].   

העיר העתיקה מחולקת לרבעים: הרובע הארמני, הרובע היהודי ,הרובע הנוצרי והרובע המוסלמי ]וגם הר-הבית במזרח, סמוך וצמוד לרובע המוסלמי וליהודי].
רחובות מרכזיים  [חלק מן השמות נתנו לאחר מלחמת ששת הימים  -  1967, בכלל קיים קושי זיהוי מקומות הנושאים שמות מתקופות דוד המלך ועד ימינו].
ברובע הארמני: רחוב הפטריארכיה הארמנית , רחובסנט ג'יימס  ,רחוב אררט  ,רחוב הארמנים.
 ברובע היהודי: רחוב היהודים ,רחוב הקארדו,  רחוב משגב-לדך  ,רחוב תפארת-ישראל  ,רחוב בתי-מחסה  [הנמשך בימינו : משער-האשפות, דרך 'רחבת הכותל' עד לרובע הארמני], רחוב חב"ד [= חכמה, בינה, דעת].
ברובע הנוצרי: רחוב דוד ,רחוב השער-החדש ,רחוב הבורסקאים,  רחוב הפטריארכיה הלטינית, רחוב הנוצרים.
ברובע  המוסלמי: רחוב הגיא רחוב שער-האריות רחוב שער-הפרחים,רחוב השלשלת ,ויה דולורוזה, מעלות המדרשה ,רחוב בית-הבד.         

יש לציין כי, בית מועצה הלאומית עליונה של הערבים  בירושלים  ממוקם ברחוב עלאא' א-דין  צמוד ל'שער-המשגיח' שבהר-הבית ברחוב המוביל מרחוב הגיא  שברובע המוסלמי.
העיוור עלאא' א-דין אידע'דה אלרכני המכונה בלעג אלבציר = 'הרואה', אמיר ממלוכי [אחד מקציניו של הסולטאן בייברס] מושלה הדתי  להבדיל מהריבון החילוני  של ירושלים. בשנת 1260 מונה לממונה על ההקדשים = 'נאט'ר אל-חראמין' וכונה גם 'המשגיח', גייס עבדים-לוחמים מסודאן ועד ניג'ר, שיכן אותם בקסרקטין [ליד 'שער-המשגיח']  שנקרא 'רבאט עלאא' א-דין אלבציר',   סמוך ל'חבס א-דם' הוא 'רבאט אל-מנצורי' על שם  הסולטאן הממלוכי אל-מאלכ אל-מנצור סייף א-דין קלאון [לימים אכסניות לסוחרים] והפקיד אותם על משמר ה'הקדשים' [=וואקף].
רחוב הסראייה קרוי כך כי הארמון [=הסראייה] אותו הקימה הגבירה הממלוכית טונשוק,  נמצא לימים באמצע רחוב 'מעלות המדרשה' רחוב מדרגות המחבר את רחוב הגיא [הוא רחוב 'אל וואד' או רחוב 'העמק'],עם סוק חאן-א-זית  ברחוב בית-הבד  [שאמרו עליו כי התפצל בסופו לשלושה: שוק הקצבים  שוק הבשמים, ושוק הצורפים].
גם 'רחוב החנויות' [שם שעיריית ירושלים החליטה, אחרי שהעיר העתיקה הועברה לראשותה, לקרוא לו]  הוא סוק אל קטאנין = שוק מנפצי הכותנה, המקורה, ובפתחו ח'אן [= אכסנייה לסוחרים על בהמותיהם] שבנה אותם מושל ירושלים דאז האמיר הממלוכי תנכיז] ,לימים מוקם שם המכון ללימודי ירושלים של אוניברסיטת 'אל-קודס =ירושלים בלשונם].
וכן שכונת  [חארת]  באב חוטה.
בפרעות תר"פ, תרפ"א ותרפ"ט מצאתי כי יהודים תושבי 'מזרח ירושלים' – ואני מצטט: ביניהם כ-1000 משפחות ברובע 'רחוב חברון' מול הר הבית, בעלי החנויות ברחוב השלשלת ובשוק החדש ברובע הנוצרי, תושבי שכונת באב חוטא ואחרים - נשדדו וגורשו מבתיהם. 
ושער האשפתות [חוץ ממבנה מגורים מהמאה ה-  19 שגרו בו יוצאי צפון אפריקה והוסב לבניין המרכז למורשת יהדות צפון אפריקה {מרוקו} בירושלים]. כולם ברובע המוסלמי.

אומרים כי חומת העיר העתיקה של ירושלים  הנוכחית נבנתה במחצית המאה ה-16 כשסולימאן הראשון היה לסולטאן האימפריה העות'מאנית בשנים 1520 עד 1566  [לספירתם, ולפי הלוח היוליאני].
]סולימאן הראשון   קרוי  גם 'סולימאן המפואר' בפי אנשי אירופה או 'הסולטאן סולימאן המחוקק' בפי נתיניו]  והוא שהקצה  ליהודים את רחבת התפילה [המצומצמת] ב'כותל-המערבי'. [תוך הרס שורת בתי מוסלמים, שנשענו פיזית על הכותל, שכונה הידועה בשם שכונת המוגרבים= חארת אל-מאג'רבה, שנוסדה בשנת 1193 על ידי בנו של צלאח א-דין {הוא יוסף טג'יר בן איוב  = 'צדקת האמונה' בכורדית}  אל מאליכ אל-אפדל עלי כהקדש למהגרים מהמגרב רובם ממרוקו].
רכילות: אשתו החוקית של סולימאן הראשון -  הורם שילדה לו חמישה בנים הייתה ממוצא אוקראיני,  ולכן נקראה במערב רוקסלנה וכונתה בלשון נתיניו רוסולינה אך שומרי עורם קראו לה חאסקי סולטאנה. שמה המקורי היה אנסטסיה או אלכסנדרה גברילובה ליסובסקי. הורם הייתה במשך תקופה ארוכה פילגשו המועדפת של סולימאן ומאבק קשה על חיבתו ניטש בינה לבין פילגשו השנייה, מאהידווראן שילדה את מוסטפה הזכר אך לא היורש.

בחומת העיר העתיקה שמונה שערים: שבעה פתוחים  ונתחיל בהם:
[משה דיין לאחר מלחמת ששת הימים רצה לפרוץ שער נוסף אך נדחה בכנסת. גם דוד בן גוריון משדה-בוקר טען באותו זמן להריסת החומה בטענה שאינה עתיקה דייה – אם רוצים שהעיר תאוחד].

שער-יפו
השער היחיד שנמצא באמצע החומה מצד מערב [העיקרי לענייננו- פונה  לנמל יפו!], הערבים קוראים לו 'באב – אל-ח'ליל' = שער-חברון  [הקוראים לו כך מתייחסים בדרך כלל לדרך חברון הישנה שייצאה משער-יפו דרומה והוליכה אל הערים בית-לחם וחברון[ . [ יש אומרים כי במקום היה שער בתקופה הצלבנית בשנים   1200  -  1300  לספירתם]. הוא נקרא על ידי הנוצרים גם 'שער דוד' [ על שם מצודה צבאית  הקרויה 'מגדל-דוד' הסמוך  שנבנתה מאוחר יותר - בתקופה העות'מאנית]  הקישלה  [נמצא מדרום למתחם מגדל דוד, בצמוד לחומת העיר העתיקה, והוא נבנה בשנת 1834 על ידי איברהים פשה, השליט המצרי של ארץ ישראל בתקופה זאת כמעון קיץ. 
כאשר קיבלו העות'מאנים חזרה את השליטה על העיר (1841) שימש הקישלה  [מטורקית kışla, כלומר - "מקלט לחורף"], כמתחם צבאי, ובתקופת המנדט שימש המקום תחנת משטרה ובית סוהר].  רחבת  שער יפו.
שער-שכם
נמצא במרכז החומה הצפונית - ונחשב לשער היפה והמפואר בשערי חומת ירושלים העות'מאנית. ממנו יצאה הדרך צפונה, לעבר העיר שכם הקרובה.   ברוב השפות האחרות הוא נקרא 'שער דמשק' כי הדרך צפונה הובילה בהמשך לעבר העיר דמשק  הוא נקרא בפי הערבים גם  'באב - אל- עמוד'  אומרים שבגלל עמוד ניצחון רומי שניצב בכיכר השער [כמצויר ב'מפת מידבא' = רצפת פסיפס בכנסיית גאורגיוס הקדוש  בעיר מידבא שבירדן, המתוארכת לתקופה שבין המאה השישית לשביעית ויש האומרים אף לשמינית].
הנוצרים באמונתם כי סטפנוס הקדוש להם בהיכנסו לעיר נסקל על ידי הקהילה היהודית בשל נאמנותו לישו בערך בשנת  35 לספירתם.
 שער -ציון
שוכן בחומה הדרומית הנקרא גם 'שער דוד', 'שער הרובע היהודי' או 'שער היהודים' והוא משמש כניסה לרובע היהודי, הערבים קראו לו  'באב - א-נֵבּי דָאוּד'.
 בדומה לרוב שערי העיר שנבנו בתקופת הסולטאן סולימאן הראשון זהו 'שער תפנית' - כדי להקשות על האויב [כלומר הכניסה דרכו היא ב-90 מעלות].
 שער-האריות
הפתח היחידי בצידה המזרחי של החומה ושהערבים קוראים לו 'באב - אל-אסבאט'  - הוא 'שער השבטים' בפי הנוצרים [על שם 12 שבטי ישראל], הקרוי אצלנו 'שער-האריות' בשל שני תבליטי זוג האריות החקוקים במעלה חזיתו משני עבריו, סמלו של הסולטאן הממלוכי [=חייל+עבד] בַּיְבַּרְס הוא אל-מלכ א-זאהר [יש הגורסים אלמלכ אלט'אהר] רוכן א-דין ביברס אל-בונדוקדארי שמשל במצרים וגם  בסוריה בשנת 1260, עד מותו המסתורי.
אומרים שפיתוחי-האבן נלקחו ממבנה האכסניה שיזם ביברס לעולי רגל מוסלמים [או מהמצודה שבתוכה] והוצבו בשער כשימוש משני, לאחר שזו חרבה.
 [יש אומרים כי זוגות הברדלסים נחשבו, בטעות, לאריות, אם כי משמעות השם {באחת השפות התורכיות } ברס =אריה. . . כך או כך זו חיה מסוגננת, {כנראה טורף ממשפחת החתוליים} אוחז בכפתו חיה קטנה יותר, יגידו המתווכחים  - סמל לאויביו של ביברס!] . 
זהו גם שער אל דרך ים-המלח.
דרך 'שער-האריות', פרצו הצנחנים מחטיבה 55 של צבא-ההגנה-לישראל אל הר-הבית, ומשם ל'כותל-המערבי' במלחמת 'ששת-הימים' [1967] בפיקודו של הרחובותי מוטה [מרדכי] גור [גורבן] , הרמטכ"ל [= ראש המטה הכללי] העשירי של צה"ל [=צבא ההגנה לישראל].
 שער-האשפות  
שוכן בחומה הדרומית [סמוך ל'כותל-המערבי'] והנקרא על ידי הישמעאלים בַּאבּ אִלְ-מַעַ'ארְבֵּה, הוא 'שער-המוגרבים', שער המרוקאים או 'באב - אל-סילוואן' [הוא כפר 'השילוח' של היהודים] ועל ידי היהודים 'שער הרמב"ם' [= רבנו משה בן מימון  {בערבית מוסא איבן עבדאללה בלשונות אירופה- מואיסיס מאימונידיס}  הקבור בטבריה].
יש הסוברים כי דרך שער זה הוצאו האפר והאשפה מבית-המקדש לנחל קידרון וכך דבק בו שם זה אצל היהודים. 
 שער-הפרחים 
שוכן בחומה הצפונית ממזרח לשער-שכם והוא שער-הורדוס [הורדוס אנטיפס, אומרים: 'מלך ירושלים'], הנקרא ידי הערבים באב אל-זאהרה   [רחוב צלאח א-דין שוכן בלב שכונת 'באב א-זהרה'  והוא שמוביל מ'שער הפרחים' לעבר המושבה האמריקאית שמחוץ לחומות].
סיפרו כי בראשית המאה ה-19 נחסם השער באבנים  אך בשלהי אותה מאה, בשנת 1875 נפתח השער שוב והפעם לבקשת יושבי שכונת 'באב אל-חוטה' הנמצאת  ברובע המוסלמי.
השער החדש
שוכן בחומה הצפונית ממערב לשער-שכם  והוא קרוי בפי הערבים 'אל באב אל ג'דיד', אך גם 'באב עבד אלחמיד' על שם הסולטאן העות'מאני עבד אלחמיד השני, שהסכים לפריצת השער.
השער החדש מחבר בין מנזר 'נוטר-דאם דה-ז'רוזלם' הנמצא מחוץ לעיר העתיקה, לרובע הנוצרי הנמצא כאמור בתוך העיר העתיקה, הוא נפרץ בשנת 1889   לפי בקשת כמרים נוצרים ובהשתדלות השגריר הצרפתי בקושטא  [יש האומרים כי היה הזה הרוזן דה-מונטבלו] כדי להקל על הקשר בין המנזרים הנמצאים באזור זה משני צדי החומה.  [אומרים כי וילהלם השני קיסר גרמניה ורעייתו אוגוסטה–ויקטוריה בעת ביקורם בארץ בשנת  1898, הוא הורחב כדי שיוכלו להיכנס במרכבתם לעיר העתיקה [כולל פמלייתם בת כ- 200 איש ואשה], כלומר שיפצו את חומת העיר ירושלים ליד שער יפו במצוות הסולטאן התורכי עבד אל חמיד השני [האחראי לרצח הארמנים הראשון] פורסם בדבר.
"על התיקונים ההולכים ונעשים לקבלת פני קיסר אשכנז, אומר כבוד פחת עירנו להוסיף עתה שער חדש בחומת עירנו על יד שער יפו מימין, למען תהיה דרך ישרה ומיוחדה לעגלות לבוא אל תוך העיר, והרחוב הנהדרי אשר לפתח שער עירנו בביאה, יתרחב הרבה יותר, ולצורך זה יפרצו בחומת העיר פרץ, ואת החיל העתיק אשר בין הרחוב הזה ובין מגדל דוד ימלאו בעפר. וקמו הפעם דברי רבותנו האומרים: 'מלך פורץ לו גדר, לעשות לו דרך'". כתב המורה דוד ילין.
 בין מלחמת העצמאות[1948]  למלחמת ששת-הימים [1967]   'השער החדש' שתוכנן ע"י קונרד שיק היה סגור שכן נמצא על קו הגבול העירוני בין  מדינת-ישראל לממלכת-ירדן.   
 באמצע חודש אוגוסט 1967 לאחר מלחמת ששת-הימים השער נפתח מחדש. 
שער הרחמים [חסום]
 ניצב בצד המזרחי של חומת ירושלים  [צפונית מ'שער-האריות'].
הוא מורכב למעשה משני פתחים, החסומים בלבנים. שמו של הפתח הצפוני 'שער-התשובה' ושל הדרומי 'שער-הרחמים' [בשפת היהודים].  במסורת הנוצרית  קרוי הוא 'שער-הזהב' , דרכו נכנס ישו לירושלים.  
 אומרים כי בימי המצביא הכורדי-מוסלמי צלאח א-דין שנקרא גם כן  'מלך ירושלים', נחסם השער למעבר 'כהתנגדות לתהלוכות הנוצריות שעברו בשער'.
הרב פתחיה מרגנסבורג  [שבבוואריה/ גרמניה] [במאה ה-12] מתאר את השער כנעול: " אותו השער ממולא אבנים וסיד ואין שום יהודי רשאי לבא שמה וכל שכן גוי".
ר' אשתורי הפרחי בספרו 'כפתור ופרח' [מהמאה ה- 14]  מספר בין שאר כי "יש 

שני שערים ודלתותיהם ברזל, והם סגורים לעולם.  וקוראים להם ההמון 'שערי רחמים', ומסתבר שהם אותם שערים שעשה שלמה המלך אחד לחתנים ואחד לאבלים". [שלמה הוא שבנה את בית-המקדש הראשון].
כאמור בתחילת המאה ה-16 בנה הסולטאן העות'מאני סולימאן הראשון את חומת ירושלים העות'מאנית  במסגרת הבנייה שולב מבנה השער הקדום, כשהוא פתוח. אולם בשנת  1541 הורה סולימאן הראשון לאטום את השער [יש המשערים שהמניע שלו היה למנוע את ביאת המשיח ליהודים].   
לאחר חסימת השער, הפך האזור שמחוץ לכותל המזרחי לבית קברות מוסלמי.
על פי המסורת היהודית, המשיח יעבור בשער באחרית הימים, כשהוא רכוב על חמור לבן, ולפניו יצעד המבשר הנביא-   אליהו .
בקרב היהודים, רווחה הדעה שהמוסלמים מבקשים למנוע את ביאת המשיח, בחשבם שאליהו הנביא הכהן לא יוכל לעבור בבית הקברות, שמא ייטמא, ובכך תעוכב גאולתם.
ואמרו חז"לינו כי המשיח מבית דוד הוא ועל כן משבט יהודה, ואליהו הנביא הוא פנחס בן אלעזר הכוהן משבט לוי . . .
[מספרים כי ההלכה היהודית אומרת כי בית קברות של גויים אינו מטמא,  וליהודים, וזה העיקר רק מגע ישיר במת או בנשיאתו מטמא. מצאנו כי הטהרה מטומאת-מת מצריכה אפר של פרה אדומה שעדין אינו מצוי].
שער-הרחמים [בערבית: באב  א-ל- רחמה]  הינו היחיד מבין שערי החומה הנוכחית שמוביל ישירות להר-הבית, אך בנו בו בית והכניסה לבית-השער היא דרך הר-הבית בלבד [בבית-השער נמצא לימים בית-תפילה ולימוד מוסלמי].

הר-הבית
 הר-הבית הוא מתחם קדוש הנמצא בפינה הדרום-מזרחית של העיר העתיקה בירושלים, ממזרח לרובע המוסלמי והיהודי, אזור התחום בחומות .
[המקום קדוש ליהודים  בית המקדש]  שקראו לו גם הר-ציון, הר ה', והר-המוריה ולמוסלמים [הסונים בעיקר] בו נמצא המבנה השלישי בקדושתו  לאחר מסגד 'אל-חראם' במכה ומסגד 'הנביא' במדינה ,הוא מסגד 'אל-אקצא' [=המסגד הקיצון ] בירושלים. ממנו כך אומרת המסורת עלה מוחמד השמימה עם המלאך גבריאל במסעו הלילי ממכה . גם המלך עבדאללה  מלך ירדן הראשון נרצח שם {1951 .20.7 } על ידי קנאי פלסטיני  בשם מצטפא שכרי, בן למשפחת חוסייני. כוחות הביטחון הירדניים הרגו את שכרי מיד לאחר הרצח].
המונח – 'אל-חרם אל-שריף' [= המתחם-הקדוש {לציון המיקום מוסיפים המהדרים את המקום  - ירושלים}  והמכובד]  ואילו המונח היהודי דוברי ערבית הוא 'ג'בָּל אל-הַיְכָּל' [= הר-המקדש], מתייחס למקום מאז שלטון הבריטים בארץ

ממערב למתחם שער-המוגרבים - אומרים כי זהו השער היחיד שמשמש לכניסה של לא-מוסלמים להר-הבית.  

שער-המוגרבים הוא היחיד משערי ההר שמצוי בשליטת משטרת-ישראל,  בניגוד ליתר השערים שבהר המצויים  בשליטת ה'וואקף' המוסלמי בירדן.
שכונת המוגרבים= ח'רת א-מע'ראבה- מוסלמים מצפון-אפריקה ושהתגוררו בשכונה זו הסמוכה לבּאבּ אל-מַעַ'ארִבּה [הוא שער-המוגרבים], שכונת מגורים בעיר-העתיקה הצמודה ל'כותל המערבי' [קיר-תמך למילוי מישטח הר-הבית שבנה הורדוס].
". . .[במאורעות תרצ"ו – תרצ"ט]  משרדי "הועד הערבי העליון" – מרכז ההסתה והמרי – שכנו ברחוב גוטפריד דה-בויון שבמוצררה [ירושלים] . . . " ["השוטר העברי בתקופת המנדט", עמ' 142]


שער השלשלת הנו אחד משנים עשר שערי הר-הבית אשר נבנו על ידי המוסלמים
שער השלשלת הוא 'באב א-סִלסִלה' [הנקרא  משום מה גם 'שער-דוד'] נמצא בכותלו המערבי של הר-בית, בין 'שער-מוגרבים'  [שער-אשפות] ו'שער-הטהרה' הוא 'שער-הרחצה' הנקרא בערבית; באב אל-מֻטַהַרה, והוא שער קטן  בין הר-הבית ובתי-המרחץ שברובע המוסלמי הסמוך לו  כשירות לעולי הרגל המוסלמים [כמו  'חמאם אל-עֵין', 'מוסתחם דרג' אל-עין' , ו'חמאם א-שִיפָא' =  הוא מרחץ הבריאות]   ממעשי האמיר הממלוכי עלאא' א-דיןבמסורת המקומית המוסלמית מימי מרחץ-הבריאות מגיעים ממעיין הזֶם-זֶם שליד אבן הכעבה הקדושה במכה, וזה טעמם, אך היהודי רבי יהוסף שוורץ הגיאוגרף יליד גרמניה [1804]  שהתגורר ברחוב הגיא שברובע המוסלמי לא מוותר וכותב: "סמוך לבנייני חורבות מקום המקדש בצד המערבי נמצא בור אחד אצל מרחץ הנקרא חמם 'אלשפע' וכעת ביתי סמוך למרחץ זה כעשרים אמה - שהוא עמוק הרבה ומימיו גם כן כטעם מי השלוח".
'שער השלשלת' מורכב משני שערים מקבילים – 'שער-השלשלת' ו'שער-השכינה' השוכנים כאמור בכותלו המערבי של הר-הבית, ומסמנים את קצה הדרך [ האם זה רחוב עומר אל חטיב שבהמשכו נהיה לרחוב-השלשלת] העוברת משער-יפו מזרחה עד הר-בית.
רק מוסלמים רשאים להיכנס להר-הבית דרך 'שער השלשלת' -  אומרים כי נקרא על שם השלשלת שהייתה תלויה בפתחו, לה יוחסו סגולות של עשיית צדק ומשפט: המסורת המוסלמית מספרת כי הצדדים במשפט היו מגיעים בפני השלשלת ומנסים לאחוז בה. הצודק בדין הצליח, ואילו החייב בדין נכשל, שכן השלשלת הייתה חומקת ממנו,   והוא שהעניק את שמו לרחוב ברובע המוסלמי  רחוב השלשלת.
כ-200 שנה אחרי הצלבנים, שיפצו המוסלמים הממלוכים את השער ואת סביבותיו, ובנו סמוך ל'כותל המערבי' בסוף רחוב-השלשלת גם 'מדרסה' מפוארת =  בית מדרש ללימודי דת האסלאם וקראו לו  אל-מדרסה אל-תנכיזיה   [לימים – 'המחכמה', בית המשפט המוסלמי השרעי הגבוה].
ו'שער השכינה' ? נשאר עם סימן השאלה, אבל נציין כי יש מסורת ביד היהודים שדרך אותו שער גלתה השכינה [= מהות ההתגלות האלוהית]  ובו היא תשוב.

שער מוכרי הכותנה:'שוק מוכרי הכותנה' הוא 'שוק עושי הכותנה', או 'שוק מנפצי הכותנה' בערבית:  סוק אל-קטאנין  המוביל אל אחד משערי הר-הבית הקרוי 'שער מוכרי הכותנה'  [ נבנה במאה ה-14 בימי האמיר הממלוכי תַנכִּיז.  בסגנון ממלוכי טיפוסי: אָבְּלַק (המנומר) השער הקרוב ביותר אל כיפת הסלע בימים עברו שימש כשער ראשי של הר-הבית, תאר אותו הנוסע ר' משה באסולה אשר ביקר בעיר במאה ה-16 כתב: "ויש שוק אחר, נאה מכולם, כולו חנויות של צמר גפן, ובראש זה השוק שער אחד לבית המקדש"].


שוק מרשים אשר נבנה במאה ה-14 בקצהו שער מוכרי הכותנה – באב אל-קטאנין, שער המוביל להר הבית והוא הקרוב ביותר אל כיפת הסלע.

עליו מספרים כי  נבנה בתקופת הסולטאן הממלוכי אל-נאצר [= המנצח] מחמד איבן קלאוון  בזמן שלטונו השלישי, על ידי האמיר הממלוכי סיף א-דין [=חרב  הדת]  תנכיז  א-נאצר  [= המנצח], מושל דמשק [למעשה מושל בילאד א-שאם, כלומר כל סוריה,  ארץ- ישראל ועבר-הירדן]   במשך עשרים ושמונה שנים רצופות. סמל המשפחה [רנכ] הוא ספל [או כוס = אל-כאס בערבית].
 השער בנוי במבנה 'אבלק' [=השייך לאדריכלות הממלוכית] וראשו מעוטר ב'מוקרנס'  -  חצי-כיפה המקושטת בנטיפי אבן מדורגים הנקרא גם 'עיטור נטיפות'  [עיטור שמקורו באדריכלות הפרסית-סלג'וקית]
וגם כתובת מסולסלת  ופסוקי קוראן מעטרים אותו. גרפיקה!
השער נמצא צפונית לקצה הדרום מערבי של ה'כותל המערבי' והנו השער הקרוב ביותר למבנה כיפת-הסלע שאינו מסגד ונקרא בשפתם קוּבַּת אַ-סַחְ'רַה, ולעתים מכנים אותו 'כיפת הזהב' [טעות  נפוצה על ידי רבים הקוראים למקום  בשם 'מסגד עומר'  -  אין לבלבל בינו לבין מסגד עומר =  במקום בו על פי המסורת התפלל הח'אליף עומר בן אל-ח'טאב {המאה השביעית לספירה} השוכן סמוך לכנסיית-הקבר ברובע הנוצרי]. יש אומרים כי המבנה הוקם על ידי הח'אליף  החמישי לבית אומייה - עבד אל-מלכ איבן מרוואן . 
 אגב: עבד אל-מלכ הוא שהחליט לעשות את ירושלים למרכז דתי  של מאמיניו במקום הערים הקדושות  [מכה ומדינה] בערב הסלע/האבן  שבהר היא 'אבן השתייה' ממנה הושתת העולם, 'טבור העולם'  -  אל-סח'רה בערבית  ]עקידת-יצחק, הר-המוריה, ובתי-המקדש - מקום הקדוש ליהודים, ואילו המוסלמים ראו בו מקום קדוש כי הנביא  בחיר-יצירת האל מוחמד החל את מסעו הלילי השמימה מאבן זו[.
לכיפת-הסלע 4 שערים הפונים ל-  4 רוחות השמיים:

השער הצפוני נקרא 'שער גן-עדן', המקום נחשב כמוביל לגן-עדן, אך סגור מספרים כי היו שם יותר משער אחד, כי שלמה המלך לפי מסורת מוסלמית קשור לפתח הצפוני של כיפת-הסלע, ולגן-עדן, מאחר והוא שולט על השדים ועל העולם שמעבר. . . בעבר נהגו להיכנס לכיפת הסלע מהצפון כיום  הכניסה הראשית היא ממערב.


השער הצפוני נקרא גם 'שער-השופר'  מכיוון ששם יתקע המלאך בשופר לבשר את יום הדין.
מספרים על מסורת מוסלמית  לפיה המלאך ישראפיל [הוא המלאך רפאליעמוד על האבן ויתקע בשופר על מנת להכריז על יום הדין, בו  יתאחדו 'אבן השתייה' וה'כעבה'  יחד, והאל יישב על האבן וישפוט את כל בני האדם שיעברו לפניו,   שני שערי מבנה כיפת-הסלע. [אחד הוא 'שער השופר' ידוע לנו.  'שער ישראפיל'].
מסורת עברית אומרת כי: ביום הדין יופיע המלאך רפאל ויקבץ את המאמינים בעמק יהושפט שממול [בין הר-הזיתים לעיר-דוד] ובו מבני קבורה [כולל וואדי נ'וז – הוא נחל 'אגוז'].
 עמק יהושפט ידוע גם בשמות 'עמק-השווה' או 'עמק-המלך'  מקום פגישתם של אברהם אבינו ומלך סדום עם מלכי-צדק מלך שלם  ככתוב בספר בראשית [פרק י"ד  , פסוק י"ז[.תושביה הערביים-נוצרים של ירושלים קוראים לעמק זה בשם "וָואדִי סִית מַרְיַם" על שם מרים אם ישו , וטוענים שזה מקום העלאתה השמיימה.

מסורות נוצריות אומרות כי אכן ביום הדין יוצבו ברחבת הר-הבית המאזניים,  סלע ה'כעבה' [ממכה] יבוא אל 'אבן-השתייה' [בהר-בית], גשר צר יוצב משם אל גן-העדן והגיהינום, הסלע יהפוך פתח לגן-עדן, המלאכים יתייצבו שורות, שורות. המתים יגיעו לרחבת הר-הבית, וישו יופיע מחדש כמשיח. . .

 דוד המלך לפי מסורת  מוסלמית מקושר למשפט כי בשער זה הוא זה שיישב לשפוט את העם, אולם, השער בצד המזרחי של הכיפה נקרא 'שער-דוד המלך' ונחשב כקרוב לגיהינום, והשער הדרומי נקרא 'שער-התפילה', אומרים שזכה לשם זה מאחר וכיוונו כלפי מסגד אל-אקצא וכלפי מכה העיר הקדושה [וזה גם כיוון המתפללים ].

אך נחזור לענייננו בו אנו עוסקים:

שער הברזל ובערבית: באב אל-חדיד. ממוקם מצפון ל'שער מוכרי הכותנה'. אומרים כי שמו של השער משום שבעבר היה היחיד משערי ההר שהיה מברזל ולא מעץ [לימים הוחלף בשער עשוי עץ]. "שער זה מוקם צמוד אל  'הכותל הקטן' ומפורסם בזכותו"  [אמרה מדריכת התיירים בירושלים תמר הירדני היפה] ואילו 'הכותל הקטן' מצוי כ-  175 מטרים צפונית ל'כותל המערבי', ומשמש מקום תפילה ליהודים.

 שער המשגיח, או שער המפקח ובערבית באב אל-מג'לִס= 'שער המועצה'  [לימים בית מועצה הלאומית הערבית העליונה מוקם ברחוב עלאא' א-דין צמוד לשער],  אחת הכניסות הראשיות להר. יש הסבורים כי שמו ניתן לו  בשל מיקום משרד הוואקף, המפקח על סדרי ההר.  סיפרו כי סמוך לשער היה בית-הכלא הראשי של ירושלים, ומפקדת המשטרה לפני בניית ה'קישלה' אותו קסרקטין צבאי ליד שער יפו    [לימים שימש גם כבית-מעצר] ו'חבס-א-דם' ]=מחבוש לאנשים, בית הכלא לרוצחים – לנידונים למוות, ממוקם סמוך לבניין ה'מג'ליס' ול'שער-המשגיח'.

'שער הסראיה'= שער 'בית-המימשל'. בערבית: באב א-סראיה; הוא שער קטן מצפון ל'שער-המשגיח', שער זה כיום אטום.

[הסראיה עצמה-  בית הממשל העירוני של ירושלים, היה לבית המושל העירוני וגם בית סוהר, שכן מהמאה ה-19, במבנה ממלוכי ברחוב הסראייה רחוב מדרגות ברובע המוסלמי ]. הארמון [= סראיה ] שבנתה בסוף המאה הארבע-עשרה הגבירה הפרסית הממלוכית טונשוק ['שפחה בעברה' כך יגידו הרכילאים], והערבים קוראים לו 'קצ'ר סית טונשוק', ונקרא גם 'א-תָאכִּיֶה'  או 'חָאסקי סולטאנה', על שם אשתו [האהובה] של סולימאן המפואר [הוא כאמור סולימאן הראשון , בונה חומות העיר-העתיקה ].
 איברהים פחה [בנו של מוחמד עלי המורד ממצרים כנגד ה'שער העליון' היושב בקושטא]  שיפצו במאה התשע-עשרה ועשה חלק  ממנו לבית-סוהר ומחנה לחייליו הסדירים.  [לימים שימש המבנה כבית-יתומים מוסלמי, בניהול הווקף הירדני].

שער בני ע'ואנימה על שמם של [קבורים בירושלים!]  בערבית: באב אל-ע'ואנימה.  ממוקם בפינה הצפון-מערבית של ההר, [מתחת לבית-הספר 'אל עומריה' ].
השער החשוך מכונה גם 'שער פייצל', על שם פייסל הראשון , מלך עיראק 12 שנה [ מאוגוסט 1921 עד ספטמבר 1933]  שמו המלא פַיצְל אִבְּן חֻסֵין איבן עלי אל-האשמי . בן לשושלת ההאשמית - מוסלמי – סוני, אבל מבני-המידבר – בדווי.
את תקופת היותו מלך סוריה  לזמן קצר, [כ 20 שבועות  ממרס עד יולי בשנת 1920] לא הזכירו כי גורש על ידי הצרפתים אבל  יזכרו דוברי הרכילות כי בין לבין שהה בחיפה בביתה של האזרחית הבריטית  'שונאת הציונות' מיס פרנסיס אמילי ניוטון, אליו הגיע עם תריסר עוזרים, 25 נשים, 175 שומרי ראש, שתי מכוניות, 25 סוסים ומטען במשקל 4 טונות. באוגוסט 1920 עבר לגור בבריטניה.
 חוסיין איבן עלי השריף הגדול של מכה   [=שֵריף בערבית פירושו 'מכובד', 'אציל', תואר שבטי ערבי מסורתי הניתן למגן נכסי השבט כגון רכוש, בארות ואדמה]. דרש שבנו פייסל [אח של עבדאללה הראשון מלך ירדן שנרצח בהר-הבית ירושלים בשנת 1951] יקבל את המלוכה בעיראק כפיצוי. והצליח
שער זה בנוי בתוך מנהרה ארוכה וחשוכה מתחת לבית הספר לבנים אל -עומריה, שיוצאת מרחוב ויה-דולורוזה שברובע המוסלמי עד להר-הבית.
שער-הסליחה   
 בערבית: 'באב  חוטה' ופירושו   שער-החיטה. יש וקראו לו שער 'אנטוניה' [ע"ש שריד המצודה שנקראה על שם פטרונו הפוליטי של הורדוס – מרקוס אנטוניוס. חשיבותה של המצודה במקום גבוה השולט על הר הבית מוצאת את ביטויה במילים של יוספוס פלביוס"בית המקדש שלט על העיר, מבצר אנטוניה שלט על בית המקדש ומי שהחזיק בעמדה זו שלט על שלושתם"]. שכונה הסמוכה לשער הנמצאת ברובע המוסלמי, ונקראת על שמו של השער 'שכונת באב-חוטה.
לימים יש ויגידו כי 'באב אל חוטה'  היא שכונה צוענית. צוענים אלו שמקורם בהודו,   ונרדפו כמיעוט במשך השנים.
שער-השבטים  - באב אל-אסבאט בערבית והוא כינוי ל-12 שבטי ישראל.  נמצא בפינה הצפון-מזרחית של הר-הבית. השער נמצא סמוך ל'שער-האריות', שאף הוא נקרא כאמור 'שער-השבטים'.

'בריכת ישראל'   [בריכת חזקיהו נמצאת ברובע הנוצרי] ו'צריח בני ישראל"  נמצאים ברובע המוסלמי  ראי רובע ביזיתא. ציטוט + הסברים: 'שני מסגדים ברובע 'ביזיתא' מולוויה וחמרא [ =המסגד/הצריח האדום ] אחד ברובע המוגרבים ועוד אחד ברובע המוסלמי'.  'אזור זה  קרוי בית-זיתא כשמו של נחל שהקיף אותו...'   כיום מזוהה כנחל הנמשך מאזור המושבה האמריקאית ממשיך דרומה לאזור מוזיאון רוקפלר ,חוצה את חומת העיר העתיקה ונשפך לנחל קדרון סמוך ל'שער-האריות'.

בצד מזרח אין שערים פתוחים, אך יש שערים ששמשו בעבר [בעיקר בתקופת בית המקדש השני] למעבר להר-הבית.
'שער-הרחמים' שהוא כאמור ממוקם בצדה המזרחי של חומת העיר-עתיקה וחסום,  אך סמוך אליו נמצאו שרידי שער מתקופת בית-שני  - 'שער המזרח' שאומרים עליו כי היה מכוון כנגד בית-המקדש [כיפת-הסלע].
 'שער-המזרח' שבחומת הר-הבית, נקרא היה גם 'שער-שושן', שכן, מעליו יש ציור של העיר שושן, בירתם -זאת בהוראת מלכות פרס, אותה אימפריה שהביאה לתהליך 'שיבת ציון' דאז שער זה שימש להר-הבית, מכיוון הר-הזיתים.   מעטים עברו דרכו - היות שירושלים הייתה ממוקמת מדרום וממערב להר-הבית, [ובחלק השני של ימי בית-שני גם מצפון להר] לכן תפקידו העיקרי של השער היה בכניסת 'הפרה האדומה' בת היותר משנתיים שלא עבדה מימיה [שחיטתה ושרפתה נעשתה על ידי כוהני בית המקדש]  ושאפרה משמש לטיהור אנשים יהודים? מטומאת-מת   [שליש מהאפר היה לצרכי העם – מותר לערבבו עם מים בתנאי שיהיו אלה מי-השילוח],  ובהוצאת 'השעיר המשתלח' ביום הכיפורים לשם השלכתו מ'הר-עזאזל' [שממנו על פי המסורת, הוטל התייש]. ו'הר-עזאזל ' ?  יש אומרים: הר-הזיתים, יש ויגידו כי הוא ג'בל-מונטאר [=שהיא הר-הצופה'], הר במדבר יהודה , כ-12.5 ק"מ מזרחית לקיבוץ רמת-רחל [שהיא מובלעת בדרום השטח העירוני של ירושלים. סמוך לשכונות ארנונה ותלפיות], ולפי דברי המשורר הלאומי חיים-נחמן ביאליק: 'הר במדבר, לא רחוק מירושלים מהלך שתיים שלוש שעות במדבר יהודה'.

יש הטוענים כי 'שער-המזרח' הוסתר במכוּון כדי לטשטש את הקשר של העם היהודי להר-הבית באמצעות קברים מוסלמיים המהווים חלק מבית הקברות המוסלמי הצמוד לחומה , והחסום .
לימים -  מלבד 'שער-הרחמים'  החסום לא ניכר שום שער בכותל המזרחי של הר-הבית. 
כך בצד דרום - למשל 'שערי-חולדה' [= יש הטוענים כי הם על שם חולדה הנביאה ] שהיו בנויים משלוש מערכות שערים: השער היחיד, השער הכפול, והשער המשולש. לשלושת השערים כך אמרו כי היו בעבר מנהרות מדורגות שהובילו אל פני מתחם הר-הבית.

ובעיר העתיקה אסטרייה היא סטרייה [יש האומרים בת יהודה]  ובעלהבכור  עליהם השלום, ילדו את יהודה [הקרוי כנראה על שם סבו מצד אמו] בשנת 1904 בעיר העתיקה בירושלים, ושם התגוררו הם לא עזבו לשכונות חדשות שפרחו בעיר, הם לא ייסדו מושבות כמו פתח-תקווה ולא קילפו שקדים במושבה רחובות כשהגיעה העונה.


יהודה נשא לאישה את מזל  [ועברו לגור ב- חארת באב חוטה], ונולדו להם שלוש בנות ובן. האישה מזל  [עבדו בחנותו של הסוחר בדלק ובתבואה שלמה [סלומון] אנג'ל חנות לממכר לחם ברובע היהודי ברחוב היהודים בעיר העתיקה.  בנו ברוך למד ב'תלמוד-תורה' של העדה הספרדית. זכה יהודה להשתתף בנישואי בתו  סולטנה ב 1937 לנסים חיים. ויהודה עבד בלילות כפועל- כאופה יהודי [תנאי לעבודתו שם] במאפיית אנג'ל בעיר החדשה -  בשכונת בית-וגן בירושלים  [לפני שזו הועתקה למשכנה באזור התעשייה שבגבעת-שאול. {על שמו של הראשון-לציון הרב יעקב שאול אלישר הוא יש"א-ברכה, יליד הארץ}] שהספק העיקרי לקמח עבורם הוא אותו סלומון אנג'ל. . .  
וממשיכים. למרות מאורעות תר"פ ותרפ"א בם נפגעו שכניהם גם בגופם.  משפחות ב'רחוב חברון' מול הר-הבית, תושבי שכונת באב-חוטה [הקרויה השכונה קרויה על שם אחד מהשערים הצפוניים של הר הבית] כאחרים - גורשו מבתיהם. נשדדו גם בעלי החנויות ברחוב השלשלת ברובע המוסלמי ובשוק החדש  שברובע הנוצרי.  

הערה:
'מפגש השווקים' -  הינו מרכז העיר העתיקה - המקום בו נפגשו ארבעת רבעי העיר הרובע הנוצרי מצפון-מערב, הרובע המוסלמי מצפון-מזרח,  הרובע היהודי מדרום-מזרח, והרובע הארמני מדרום-מערב.
 במאה ה-19 כונה חלקו העליון של הרחוב [מרחבת שער יפו ועד ההצטלבות עם רחוב הנוצרים ] 'רחוב הפטריארכיות' על שם הפטריארכיה היוונית-קתולית והפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית הנמצאות מצפון לרחוב ובניין הפטריארכיה הארמנית הנמצא מדרום לו. [חלק זה אופיין בריבוי מוסדות בנקאות,  דואר ומלונות  כמחציתם בבעלות יהודים] . שהערבים קראו לו 'שארע אל-בטרק.  הקרבה לכנסיית הקבר משכה נוצרים, מוסלמים  אך גם צובעי-צמר יהודים קבעו שם סדנאותיהם ואכן בעבר נקרא "שוק הצָבָּעים' להבדיל מ'שוק מוריסטאן' שוק השוכן בלבו של הרובע הנוצרי. [בין רחוב דוד, רחוב המוריסטאן, רחוב הנוצרים וכנסיית הקבר {יש האומרים כי שם השוק הוא שיבוש של המילה הפרסית 'בימרסטאן' שפירושה בית חולים, שעמד במקום בימי הביניים ממסדר הטמפלרים]. בהצטלבות עם רחוב הנוצרים ועד 'מפגש השווקים',  נקרא הרחוב בפי ההמון  שארע אל-בזאר [=רחוב השוק]  בהמשך נקרא הרחוב  - שארע באב א-סילסילה הוא רחוב שער-השלשלת.

הפרעות הביאו לבריחה של יהודים אל מחוץ לעיר העתיקה.  יוצאי 'הגדודים העבריים' [אמריקאים ברובם], אחר כך 'ההגנה' הגיעו לרובע היהודי להגן על תושביו, מספרים כי נראו גם רופאים מ'הדסה', גם אחיות על תלמידותיהן.
הנשארים בהם משפחת ששון, כאלפיים נפש כאשר שליש מהן גרו ברובע המוסלמי [סיפרו כי היו יהודים שהמשיכו לעבוד אך לא  ויתרו על כספי 'החלוקה'].

אמרו ששנאה אכזרית מצד המוסלמים כלפי מי שאינם מוסלמים 'ידועה לכל',  ויש שיטענו ש'הם מוסתים', ש'הם לא מקומיים'.

משגבר הטרור, הגבירו השלטונות את הכוח הצבאי בארץ שהחל למלא את מקום המשטרה המרד הערבי הגדול, זה שאנו קראנו לו מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט,  היה מרד מאורגן שפרץ בארץ-ישראל בעיקר כנגד הבריטים בשנת 1936 ונמשך בהפסקות עד מרס 1939 ואז חדל .
למעשה במהלך המחצית השנייה של שנת 1939 עוד נעשו מעשי אלימות בודדים  אולם בסוף אותה שנה כבר שקטה הארץ.
[בזירה האירופית החלה מלחמת העולם השנייה ב -1   בספטמבר  = 1939 י"ז באלול ה'תרצ"ט עם פלישת גרמניה הנאצית לפולין].

ולנוחיות מצורף לוח זמנים:
ביולי 1937 הוועדה  שמונתה על ידי הבריטים  Peel Commission המליצה לחלק את ארץ-ישראל.
ב-   8 בספטמבר 1937 יזם הועד-הערבי העליון ועידה כל ערבית בעיירה בלודאן שבסוריה כדי לגבש את כל הכוחות הערבים נגד חלוקת ארץ -ישראל.
ב -  26 בספטמבר 1937: נורו יריות הפתיחה לשלב השני של המרד הערבי – ארבעה מתנקשים ירו למוות בקרבת הכנסייה האנגליקנית בנצרת ב'אוהד הציונות' לואיס אנדרוס, המושל בפועל של מחוז הגליל הרחוק מהעיר-העתיקה בירושלים  [רק על אשתו מיוד-אליזבת, ועל בנו ועל שתי בנותיו – אף מלה! ]
הבריטים ראו בהתנקשות הכרזת מלחמה והגיבו בהתאם: הוועד הערבי העליון, וכמוהו הוועדות הלאומיות – הוצאו אל מחוץ לחוק. חאג' אמין אל-חוסייני סולק מתפקידו כנשיא המועצה המוסלמית העליונה, ובכירי הוועד הערבי העליון  נעצרו והוגלו למדינת האיים לאיי סיישל המרוחקים  שבלב האוקיינוס ההודי [115 איים קטנטנים  שבשלטון הכתר הבריטי, רק 33 הם מאוכלסים  כשרובם בני תערובת -  קריאוליים,  ודתם נוצרית-קתולית].
 'המופתי הסתתר בהר-הבית כשבועיים, ואז חמק מהמתחם כשהוא מחופש לבדווי ונמלט דרך הים ללבנון. שם נעצרה ספינתו על-ידי משמר החופים. השלטונות הצרפתיים התירו לו להישאר בלבנון תוך הגבלת תנועותיו'. כתב הפרופסור הלל כהן בספרו 'צבא הצללים'.
כמה מחברי הועד הערבי העליון שלא נעצרו הצליחו לחבור למופתי בלבנון. חלקם עברו לדמשק, שם הוקמה הוועדה המרכזית של הג'יהאד- המפקדה העליונה של המרד.

בפברואר 1938 נכנס לתפקיד הנציב העליון  החמישי בארץ-ישראל  - סיר הארולד מקמייקל. אמרו הציונים : פקיד קולוניאלי!, אך באביב 1938 חלה ירידה משמעותית בפעולות המרד, באוקטובר-נובמבר 1938 החלו להתארגן סביב פח'רי אל-נשאשיבי 'חבורות השלום' נגד הטרור,  הם תקפו את המופתי אמין אל חוסייני ושליחיו בחריפות  בדצמבר1938   השתתף גם הגנרל אוקונור [שם פרטי], המפקד הצבאי של מחוז ירושלים בכינוסם.
 
הצבא הבריטי שיתף פעולה עם 'חבורות השלום' ועם המוסדות היהודיים באמצעות אנשי המודיעין של חיל-האוויר-המלכותי.[ R.A.F.]  הצבא סיפק ל'חבורות' כסף ונשק וקיבל מהן מידע על תנועות המורדים, מיקום מחסני הנשק שלהם וזהות תומכיהם.
ממשלת המנדט האזרחית נמנעה מלסייע ל'חבורות השלום' וכך גם הבולשת של המשטרה.

באוקטובר 1938 הגיעו לארץ ישראל תגבורות צבאיות. ב-18 באוקטובר החל הצבא בכיבוש מחדש של העיר העתיקה. הצלחה גדולה ראשונה.  סיפרו שנחלו זאת כשהם מצעידים לפניהם ערבים מקומיים [רצוי של מפקד הכנופיה הפעילה באזור, או לחלופין הנכבדים המקומיים],  מספרים כי בסוף נובמבר 1938 פנה אמין אל-חוסייני אל הקונסול הגרמני בביירות  בבקשה לאספקה דחופה של ציוד צבאי. אולם משרד החוץ הגרמני לא רצה להסתבך בעימות עם בריטניה וסירב לבקשה.
 ובינואר 1939 בעקבות גילוי מאגר הנשק של כנופייתו בשומרון, הסתלק יוסוף אבו דורה לעבר-הירדן ובחודש יולי נתפס בידי 'הלגיון הערבי'.  שלטונות עבר-הירדן הסגירו אותו למשטרה של ארץ –ישראל,  וב-1940 הוא נדון למוות ונתלה   בעוון רצח  אומרים כי היה זה השייח' ראשיד שחאדה עראם מנהיגם של כפריי חברון.  אבל זה סיפור אחר.
ב-10 באפריל 1939  הכריזו חלק ממנהיגי המורדים כי אינם כפופים לחוסיינים או לנשאשיבים ואינם מעוניינים בהפוגה. מטרתם היא עצמאות מלאה, תחת הסיסמה: 'האנגלים לים והיהודים לקבר', ואף ניסו לחדש את המרד.
במאי 1939, לאחר פרסום מסקנות 'ועדת פיל' מנהיגי הועד הערבי העליון דחו אותן סופית. יש אומרים שמשום שהוא לא כלל חנינה למורדים.

 למרות המאורעות שהשתוללו סביב, ולמרות אזהרותיה של אשתו מזל ותחינותיהם של צאצאיו ,  הם ידעו מה קרה בסוף חודש מאי לאנסבאכר מרקוס [מרדכי, כך כתבו בעיתון]– נצר למשפחת רבנים מגרמניה שנורה למוות ליד מגדל-דוד , רווק בן 32 שעלה ארצה לא מזמן, לאחר הפסח, לאחר שהיה כלוא במחנה ההסגר דכאו ובאמצע ספטמבר ללוי משה – הצעיר, יליד תימן ונשוי טרי  - נרצח בירייה בגבו על ידי ערבי בעבדו במחסן עצים בשכונת אבו-טור, יצא יהודה לעבודת לילו.  
 ביום ז' בטבת בסוף דצמבר 1938 חזר יהודה  כהרגלו לאחר משמרת לילה לביתו שבעיר העתיקה באוטובוס.  בבוקר בשעה 7 בערך נכנס האוטובוס לשער יפו. סמוך לתחנת המשטרה המרכזית שליד שער יפו שם ה'קישלה' [= בית האסורים] נפגע יהודה משתי יריות  שנורו על ידי מרצחים מהמארב  הוא נפגע קשה במעיו, מצבו הוגדר כלא מסוכן.
ד"ר רוז 'יש האומרים  כי הוא ד"ר אברהם רוז, לימים רופא במגן-דוד-אדום בחיפה]  הביאו במכונית 'מגן-דוד-אדום'  לבית-החולים 'הדסה' שזה עתה נפתח על הר-הצופים ונקרא על שם 'מאיר דה רוטשילד'  [זה שמשפחתו הקימה בשנת 1888 בית-חולים מחוץ לחומות].
 הוא אושפז בפנימית א' [או 'ניתוח א' כפי שקראו] שבראשה עמד ד"ר יוליוס קליברג  או ב' שבראשה עמד ד"ר משה רחמילביץ, [לימים פרופסור נודע ברפואה בבית חולים הדסה ירושלים] בראשונה חלה הטבה במצבו, וכך בזמן האחרון, אך  ביום חמישי בשעות אחר-הצהריים,  הורע לו, נעשה לו ניתוח נוסף אולם מצבו החמיר, ובשעות הלילה נפטר. וכל עמל הרופאים לא הועיל.
[אולי היה המנתח  ד''ר חיים יסקי נרצח ליד שייח' ג'ראח בירושלים בנסעו בשיירת אנשי המדע והרפואה להר הצופים ביום ד' ניסן תש"ח = 13.4.48, אבל זה סיפור אחר].

 חמישה שבועות נאבק יהודה על חייו, אך ביום כ"א בשבט תרצ"ט [9.2.1939] בשעה 23:30 בלילה מת מפצעיו [ואדולף היטלר ימ"ש עלה לשלטון בגרמניה ] יש ויגידו כי יהודה מת אור ליום ו'.

הלוויה תצא מחצר בית-החולים 'הדסה'  ביום ו' בשעה 10:30, כך הודיעו בעיתונות.

קהל גדול השתתף ביום שישי  לפני הצהרים  בלווייתו יהודה ששון שהובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות שעל הר-הזיתים.
הספידו הרב זסלבסקי מטעם ועד הקהילה, אמדורסקי מטעם פועלי מאפיית אנג'ל.  ב' פרס הספיד ליד הקבר הפתוח מטעם אגודת פועלי האפייה.

בנו ברוך, שהיה בן עשר וחצי, כשהגיעה הידיעה על מות אביו נפל על הגנת העיר העתיקה במלחמת העצמאות.
ברוך ששון נולד בט"ו באב תרפ"ט בירושלים [לא ב'חג האהבה' המתחדש!] .  מגיל צעיר יצא לעבוד. תחילה עבד כנגר, ואחר-כך - כפועל בכבישים [מחלקת עבודות ציבוריות?] כתמיכה כלכלית למשפחה, כנהוג בסביבתו.
בפרוץ מלחמת-העצמאות היה ממגני העיר-העתיקה מראשית המלחמה [שהחלה ב-30 בנובמבר 1947. מיד לאחר שידור ברדיו על תכנית החלוקה של האומות-המאוחדות   ובקיצור או"ם]  היה בעמדת ישיבת 'פורת-יוסף' שברובע היהודי, ובשעת אחת מן הפגזות, ביום ח' באייר תש"ח  17.5.1948, נהרס הבית על מגניו וברוך היה בין הנספים, והוא בן 19. הוא הובא לקבורה בעיר העתיקה [לימים הועברו קברות לוחמי העיר העתיקה  להר הזיתים]. 

ישיבת 'פורת-יוסף' נוסדה בעיר העתיקה בשנת 1923 [אומרים כי היא על שמו של הנדבן יוסף-אברהם שלום הגביר מכלכותא שבהודו  אך יש שאומרים כי היא על שם הרב יוסף-חיים מבגדאד שבעיראק, קרובו. יש מסורת לפיה קברו של הרב יוסף-חיים  הגיע להר-הזיתים שבירושלים, שם נמצאת עד היום מצבה הנושאת את שמו]   שכבר עם הקמתה  נחשבה  כישיבה יוקרתית - ל'ספינת-הדגל' של עולם הישיבות החרדי-ספרדי [אם כי הבניין נבנה על ידי 'גדוד-העבודה'...]  והייתה מהעשירות ומהמבוססות בישיבות ארץ-ישראל, כך שיכלה לתגמל בצורה נאותה את המורים והתלמידים  ורבני הישיבה [למשל הרב אפרים כהן]. גרו בדירות-שירותמרבית רבני ותלמידי הישיבה היו מיוצאי קהילות בגדאד, וחאלב שבסוריה.
בשנות ה-30 קם במסגרת הישיבה כולל מקובלים  שנקרא 'עוז והדר' - אחד התלמידים בו היה יצחק [דיבה] כדורי יליד בגדאד שנת תרנ"ט=1898 שעלה לארץ-ישראל בשנת 1922 והיה לרב [לימים 'זקן המקובלים'].
 רבים מבכירי הרבנים הספרדים לאורך השנים למדו בישיבת 'פורת-יוסף'. כך, בין השאר, הרבנים הראשיים הרב עובדיה יוסף יליד בגדאד [עד שעמד בראש מפלגה] והרב מרדכי אליהו יליד ירושלים אך בן להורים בגדאדיים.  

מבנה הישיבה נהרס ונחרב בכלל זה הספריה העטירה בכתבי יד עתיקים ויקרי ערך , הושמדו בעקבות כיבוש הרובע היהודי במלחמת העצמאות  על ידי הלגיון הערבי  הצבא הירדני בשנת 1948, הרבע שוחרר על ידי צבא-ההגנה-לישראל במלחמת ששת-ימים [כמעט 20 שנה הוחזק בידי הירדנים!...].
במהלך מלחמת העצמאות  ולאחריה נדדה הישיבה בין מספר בתי-כנסת בשכונת הבוכרים כמו בית-הכנסת צופיוף [דוד ושלמה צופיוף אב ובן, היו מנכבדי קהילת הבוכרים, גם בארץ.]  בשנת תשי"ז 1957 עברה  לרחוב יוסף בן מתתיהו [=הוא יוספוס  פלאוויוס היסטוריון יהודי מתחילת הספירה]  בשכונת גאולה] אומרים כי היא נקראת על שמה של התינוקת הבכירה גאולה בת אברהם חסידוף יזם מקרקעין ירושלמי שבנאה] לימים שימש שם זה ככינוי לגוש שכונות במרכז ירושלים, המהווה כמרכז השכונות החרדיות בעיר למשל שכונת מאה–שערים . . . 
אחרי שחרור ירושלים בשנת 1967 מבנה הישיבה בעיר העתיקה המשקיף אל הכותל  שוקם והושבה עטרה ליושנה.
לימים קמה מפלגת  שומרי-תורה ספרדים [ש"ס] ובראשה הועמד הרב עובדיה יוסף  המנהיג הרוחני.

סוף דבר

הודעה רשמית מטעם ממשלת המנדט הבריטי שפורסמה גם בעיתונות העברית ביום  1.1.1939  כי 'הבוקר ב- 7 נהרג ביריות בידי מתנקש אלמוני היהודי יצחק קליין ליד שער יפו בירושלים'.
סופר 'דבר' בירושלים  הוסיף: הרצח של הבוקר אירע באותו מקום שבו נפצע אתמול קשה יהודה ששון  [בפנים שער-יפו סמוך לתחנת המשטרה המרכזית].     
השמועות אמרו כי חקירת המשטרה העלתה כי הכדורים בהם נרצח יצחק-יעקב קליין מתאימים בהחלט לכדורים שבהם נפצע אתמול יהודה ששון.

 יצחק-יעקב קליין בן שרה-בלה ואברהם-בנימין, דור רביעי לילידי הארץ, נולד ברובע היהודי בשנת תר"ס 1898. יצחק בן אברהם, בן יקותיאל, בן יצחק. יצחק קליין הזקן,  [יש אומרים עלה לארץ בשנת 1864 מאוקראינה, והתישב עם אשתו  בירושלים  שהשתייכו לכולל הונגרין], איש חסד של אמת 57 שנים עבד בחברה קדישא  על הר הזיתים. וסבו של יצחק, יקותיאל קליין, קבלן מבוני העיר. יצחק-יעקב מפועלי הדפוס הוותיקים בירושלים, רכש השכלה תורנית ושלט בשפות עברית, ערבית, יידיש ואנגלית. בהיותו כבן 20 נשא אישה, ולזוג נולדו שמונה בנות ושני בנים. את פרנסתו ופרנסת בני-ביתו מצא תחילה בעבודה כסדר-יד ומגיה בבית-הדפוס של המנזר היווני, שבו הודפסו כל הטפסים של ממשלת המנדט, וכאשר נפתח בית-הדפוס הממשלתי החדש בקירבת תחנת הרכבת, היה בין ראשוני העובדים בו. היה חובב מוזיקה וניגן עלי כינור ומנדולינה.
ביום ח' בטבת תרצ"ט (30.12.1938),  ישב כל ימיו בעיר העתיקה. יד המרצחים השיגה אותו בבוקר בלכתו לעבודתו ליד הכניסה למגדל-דוד, בין "בנקו די רומא" והמסדר האנגלי בפנים החומה, גופתו נמצאה מוטלת ושוטרים מצאו אותה ב 0700 בבוקר כנראה שנרצח חצי שעה קודם, שני כדורים פגעו בחזהו מאחור  והוא מת מיד. מכונית משטרה העבירה אותו לבית-החולים 'הדסה'.
לווייתו הייתה ב -  11  השתתף בה קהל רב, בין המלווים רבים מיהודי העיר העתיקה.  בשם ועד קהילת ירושלים הספידו  הרב פנחס זסלבסקי. ציון הקבר:  בירושלים - הר הזיתים אזור: חברה קדישא הראשית והכללית, גוש: חדש/1, חלקה: ג, שורה: א.

יצחק-יעקב הניח אחריו אשה הרה   8 בנות [ הבכורה כבת 20 שנים! ].  ו-   2 בנים. מפרנס יחיד של משפחתו הגדולה, גם של הורי אשתו. אחרי הירצחו נולד בנו השלישי שנקרא על שמו.
רצח זה עורר התרגשות רבה בין יהודי העיר העתיקה כי זו היא ההתנקשות השלישית השבוע . הסוחרים סגרו את חנויותיהם ופנו לרב הראשי האשכנזי  לד"ר יצחק אייזיק הלוי הרצוג [הספרדי היה הראשון-לציון יעקב מאיר ]  ולוועד הקהילה  והודיעו שלא יפתחו את חנויותיהם כל עוד לא ידאגו לביטחון הנפש והרכוש.
נשיאות ועד הקהילה  פנתה מיד למושל מחוז . בשעת הריאיון  פנה המושל  לאחראי על המשטרה והלה מסר כי נעשו סידורים דחופים להגברת הביטחון . 120 שוטרים בריטיים נוספים הופקדו מיד על הביטחון בעיר  העתיקה.
יהודי העיר העתיקה חיכו במשרדי ועד הקהילה  לתוצאות הפגישה. קצין המחוז - בריטי בשם מר קיסילוב  בא לשם וביקש בשם הממשלה להיוועץ, ומסר להם על הצעדים שהממשלה עושה למניעת התנקשויות בעתיד;  ביקש שיגישו  את הצעותיהם וישובו לעבודתם והממשלה תעשה ככל האפשר.  
בימי המרד הערבי הגדול [או במאורעות תרצ"ו – תרצ"ט ], הגנו הבריטים על הרובע היהודי על ידי הקפתו בגדרות תיל , אולם הוא הותקף שוב.    הגישה ל'כותל-המערבי' דרך שכונת-המוגרבים המוסלמית הייתה כמעט לבלתי אפשרית, וכך גם הלוויות של יהודים להר- הזיתים לדוגמה . .  .
והרובע היהודי הלך וננטש מתושביו [ומתלמידי הישיבות שבו].   אומרים שלאחר רצח עובד הדפוס יצחק קליין  בשנת  1939, נקבע בפתח הרובע שער ברזל להגברת הביטחון אך בידולו הפכו גם למעין גטו, [כאשר הציונים ראו בו את הגולה] שבמרכזו עמדה הסתגרות היהודים, בין מרצון ובין מכורח, מפני [השכנים] האחרים. 
נציין כי כבר ביוני 1938 התרבו מעשי רצח פנימיים [בקרב הערבים והוחמר שלטון החוסיינים]. ערבים עשירים רבים נמלטו מהארץ והוחרף המאבק בין ראשי הכנופיות.


ב'מלחמת-העצמאות'[הנקראת גם 'מלחמת-השחרור', 'מלחמת-הקוממיות', 'מלחמת-תש"ח', 'מלחמת  1948[' איבד כוח המגן העברי = צבא-ההגנה-לישראל [צה"ל] והאוכלוסייה היהודית אחוז מכלל אוכלוסיית היישוב  [וזה הרבה]. במהלך המלחמה עזבו את הארץ [מרצונם או כפליטים] מאות אלפי ערבים וחרבו מאות כפרים,  לאירועים האלה ניתן על ידי הערבים הכינוי ה'נכבה',  שפירושו בערבית: 'אסון' או 'מכה'.

 הבן ברוך ששון הי"ד הונצח ונחקק באנדרטה,  שהוקמה בבית העלמין הצבאי בהר-הרצל לזכר לוחמים, שנפלו במערכה על ירושלים ולזכר חללי הרובע היהודי ממלחמת העצמאות בתש"ח, שעצמותיהם הועברו מקבר האחים שהיה בעיר העתיקה,  והובאו לקבורת עולמים  להר הזיתים בכ"ז תמוז תשכ"ז. [ציונו- בבית העלמין הצבאי על הר הזיתים: חלקה 2, שורה 6, קבר 4 המידע באדיבות דניאל-צבי שני].

מפלגת ש"ס או בשמה הרשמי: 'התאחדות הספרדים העולמית שומרי-תורה', היא מפלגה חרדית-ספרדית בישראל שהוקמה בשנת 1982 ועומדת לבחירה ברמה הארצית החל מהבחירות לכנסת האחת-עשרה בשנת 1984.  

ספור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת-רבקה אביבי
עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, בידיעתם או שלא.  יליד 1933 ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים – אילנות ושורשים.



תגובה 1:

  1. נפרדתי מבעלי לפני שלוש שנים. לא הייתה תקשורת בינינו. יעצו לי על ידי משפחות וחברים לשחרר את השכוח מהנישואים ולהמשיך הלאה בחיי. לא רציתי להתחתן עם מישהו אחר כי עמוק בפנים אני עדיין אוהב את בעלי. כל כך סבלתי מכאבים ובלבול שקראתי המלצה באינטרנט על איך ד"ר אלאבה איחד מחדש נישואים שבורים בעזרת כוחותיו הרוחניים. המשכתי לקרוא כל כך הרבה המלצות על איך הוא עזר לשים קץ לגירושים ולשקם את אהוביהם לשעבר של אנשים ואמונתי התחדשה. אני צריך ליצור קשר עם ד"ר אלאבה מיד כעבור כמה דקות הוא ענה לי ונתן הנחיות מה לעשות, לאחר שעמדתי בדרישה הנדרשת יומיים לאחר הטקס, הכישוף שינה את חיי סביב בעלי לא ליצור איתי קשר יותר מזה. שנתיים התקשרו אלי באמצע הלילה בוכה והתנצלות שזוהי עבודת השדים, אז אני עדיין נדהם מהנס הזה אז אני סולח לו. עכשיו הנישואים שלי מאוזנים. טקס דרלאבה עבד מצוין והנישואים חזקים יותר מבעבר, ושום דבר לא יכול להפריד בינינו שוב. ביקרתי בכל כך הרבה אתרים שחיפשתי עזרה, זה היה חסר סיכוי עד שהתחברתי לדראלבה, הגבר האמיתי שעזר לי לשחזר את הנישואים השבורים שלי אם יש לך בעיה דומה בנישואיך, אתה רוצה שבעלך או אשתך יאהבו אותך שוב . , יש לך מישהו שאתה אוהב ואתה רוצה שהוא יאהב אותך בתמורה, יש לך אתגר בחיים שלך, תבנית הלחש של ד"ר אלאבה היא הפתרון והתשובה לבעיה שלך, וואטסאפ / ויבר עם מספר הטלפון שלו: +1(425) 477-2744, צור איתו קשר עוד היום על ידי שליחת אימייל אל dralaba3000@gmail.com אל תיתן לאף אחד לקחת את בן/בת הזוג שלך ממך.

    השבמחק