יום ראשון, 1 באוקטובר 2017


ירחמיאל שמשלביץ - שו"ב גדרה נרצח עם ארושתו
20.2.1948 - רחובות


בית-העלמין תר"ן, צבאי רחובות: חלקה 1, שורה  6

טכסט:



פ'נ
הקדוש
ירחמיאל יעקב משה
ב"ר ישראל מאיר
שמשלביץ
שו'ב גדרה והסביבה
נו' בירושלים ג' טבת תרפ'ו
נרצח עם ארושתו
י אדר תש"ח
ה' ינקום דמם



מקרא:
פ'נ-  פה נקבר/נטמן 
ב"ר- בן רב
שו"ב – שוחט ובודק
נו' -  נולד 
ג' טבת תרפ"ו -  20.12.1925 
ה' – השם [כשהכוונה היא לשם המפורש – יהוה]

הערה: בתש"ח יש אדר א' = י' אדר תש"ח= 20.2.1948 




וינסטון צ'רצ'יל, לאחר הפסד מפלגתו בבחירות  1945, היה למנהיג האופוזיציה השמרנית, וטען בפרלמנט הבריטי כי בריטניה מחזיקה בארץ-ישראל הקטנה כמאה אלף חיילים, צבא גדול פי שלושה או ארבעה ממה שהיא מחזיקה בהודו הגדולה "לשם מלחמה מאוסה וחסרת-טעם נגד היהודים כדי לתת את ארץ-ישראל לערבים או אלוהים יודע למי.. . "   אמר, והוסיף: "אך דבר אחד עלינו לשמור בכל מחיר, הזכות לא להיות ללעג ולשמצה בעולם בגלל ארץ-ישראל" ודרש  לדכא ביד ברזל את "הטרוריסטים בפלשתינה". דבריו חיזקו את דעת הקהל השלילית כלפי היישוב היהודי בארץ.

אליהו כץ [וכינויו אליאס - אלו]  שיאן אולימפי, יליד פינלנד ואיש רחובות שנרצח כמקרין סרטים ב-  24 בדצמבר 1947 ערב חג המולד ביציאה ממחנה הצבא הבריטי אל-מואזי הנמצא דרומית לעזה. "טרם נודע דבר כיצד ומי ובאיזה נסיבות נגדעו חייו" [יש אומרים ערבים, ויש אומרים בריטיים], כתב עיתון  'המשמר', יומון בעברית ששימש כביטאון תנועת 'השומר-הצעיר' הציונית מרכסיסטית.

בנימין קמחי הוא יוסף מונצ'ש  לוחם הארגון-הצבאי-הלאומי [אצ"ל] שנדון על השתתפותו בשוד בנק 'עות'מן' ביפו, והולקה כדין על ידי הבריטים  ביום שבת  28 בדצמבר 1946 , 18 פעמים בשוט ועוד הושתו עליו 18 שנות מאסר.
כתגובה בנתניה נכנסה חבורת צעירים חמושה למלון 'מטרופול' תפסה קצין בריטי, שחזר בתחתוניו למלון, לאחר שספג 18 מלקות.                                                                                                                                                           בראשון-לציון נתפס סרג'נט מהדיוויזיה השישית המוטסת והולקה ברחוב.
בתל אביב נחטפו שני סרג'נטים בריטיים ברחוב הירקון, יש אומרים במלון 'הירקון' ששם נהגו להתארח, השניים הובלו ל'גן-הדסה', שם ספג כל אחד מהם 18 מלקות. 
גם שני סרג'נטים בריטיים, שאומרים כי נתפסו ליד מלון 'ארמון הירקון' יש אומרים ליד מלון 'גת-רימון' שבצפון תל-אביב, וכל אחד מהם  הולקה 18 מלקות. 
ח''י (18) מלקות, שוט תחת שוט.
[מיד לאחר מכן החוק הבריטי שונה ועונש המלקות הוגבל לצעירים, שטרם מלאו להם 16 שנים].

ב- 28 ביוני 1947 תקפו אקדוחני לוחמי-חירות-ישראל [לח"י] בתל אביב אנשי צבא בריטיים ברחוב אלנבי 45-47 ובככר מגן דוד, בריטי אחד נהרג 3 נפצעו שהובלו לבי''ח העירוני,  בארועים ברחוב המלך ג'ורג' ליד גן מאיר נפצעה קל נתיבה בן יהודה צהובת השיער חברת הפלמ"ח בת ה 19. ובבית-קפה אסטוריה בהדר הכרמל  בחיפה -  הרגו חמישה ושניים נפצעו אושפזו בבית החולים הצבאי בעיר, אחד הנפגעים קצין בריטי נפטר מפצעיו כעבור יומיים. התקפה נוספת על בית קפה בלובאר בחיפה, שגם בו נהגו לבלות חיילים בריטים.
כמו כן הותקפה קבוצת חיילים שרחצו בימה של הרצליה ע"י 12 תוקפים יהודים, "שלושה פצועים אחד קשה" כתב עיתון 'הבוקר' [29.6.1947 ] יומון בעברית שייצג את השקפת עולמם של הציבור האזרחי-ציוני  בארץ.

ואילו ביולי 1947הועלו לגרדום בשולי נתניה, כתגובה לתלייתם בעכו של לוחמי הארגון- הצבאי-הלאומי אבשלום חביב, יעקב וייס,   ומאיר נקר [ממשתתפי הפריצה לכלא בעיר עכו], 2 סרג'נטים בריטים ג'ימס-ויקטור-קליפורד מרטין =   .MartinV.C.J  [יהודי על פי ההלכה,  כי אמו, פרננדה, הייתה בת למשפחה יהודית מקהיר  מצאתי כי: האם, פרננדה מרטין היתה בת למשפחה יהודית גדולה בקאהיר. הוריה, ויטוריו וגילדה פרוקצ׳יה,  - בקהיר פגש ארנולד מרטין את פרננדה פרוקצ׳יה היפה והתאהב בה. הוריה, היו יהודים ממוצא איטלקי. מספיק? [אמרו כי: נמול היה ודיבר עברית,  "זה היה השלישי, ששוחרר" סיפר לימים כתב ידיעון מקומי], ומרווין הרולד פייס M.H. Paice   =  שני אנשי צבא-  סמלים מיחידת מודיעין בריטית,  שמושבה ב-טול-כרם.

כנקמה מידית השתוללו כוחות צבא ומשטרה בריטיים ונרצחו בתל-אביב חמישה יהודים ביריות ['משמר' מיום 1 אוגוסט 1947 –'' 5 הרוגים ופצועים רבים קרבנות חיילים בת"א", ו'דבר' מיום 3 באוגוסט  1947 ''תל אביב מלווה את קרבנות ליל הפרעות'' ונפצעו רבים.
בבריטניה פרצו מהומות נגד יהודים - חנויות הותקפו, חלונות ראווה נופצו והבעלים נסקלו באבנים. בתי קברות חוללו, בית-כנסת הוצת, וחלונותיהם של בתי-כנסת נוספים נופצו. הפגנות פרועות נערכו, כתובות נאצה רוססו, ויהודים נפגעו בגופם [ואנחנו מדברים על בריטניה הגדולה של אחרי השואה ולא על 'ליל הבדולח'...]. 
בארץ-ישראל שררה אווירה קשה של מתח ואלימות בין היישוב העברי לממשלת המנדט הבריטי ובין היישוב העברי לבין הקהילה הערבית. באירופה התבררו מימדי השואה, וכמיליון פליטים יהודים המתינו במחנות לפתרון, כיוון שלא יכלו לחזור לבתיהם הישנים. התנועה הציונית עשתה מאמצים רבים להעלות פליטים לארץ-ישראל באמצעות מבצעי ההעפלה ביבשה ובים.

פרשת 'אקסודוס' החלה ביולי 1947 כשאניית הדגל של מפעל ההעפלה של 'ההגנה' הגיעה לנמל חיפה, ובארץ באותו הזמן  פעלה ועדת 'אונסקופ'  הוועדה המיוחדת של 'האומות-המאוחדות' [האו"ם] לענייני ארץ-ישראל   United Nations Special Committee on Palestine  = ועדת חקירה בינלאומית שחקרה את בעיות הארץ לבקשת שר-המושבות הבריטי קריץ ג'ונס [כדי להקנות להחלטות אופי נייטרלי -אי תמיכה בצד מסוים בסכסוך - אף אחת מהמעצמות לא הייתה מיוצגת בוועדה-   11  המדינות שיוצגו בוועדה והאישים  הם:  מאוסטרליה - ג'ון דאגלאס לויד הוד; מאורוגוואי - אנריקה רודריגס פברגט; מאיראן  - נסרולה אנטזאם;  מגואטמלה -  חורחה גרסיה גרנדוס; מהודו -  עבדור רחמן; מהולנד-   ניקולס בלום;  מיוגוסלביה -  ולדימיר סימיץ';  מפרו  - גארסיה סאלאזר; מצ'כוסלובקיה-   קרל ליסיצקי; מקנדה-   איוון ראנד; ומשוודיה  אמיל סנדסטרום -יושב ראש הוועדה].

ב- 1 לאוגוסט אותה שנה נורו בתחנת נחלת יהודה ליד המושבה ראשון-לציון יריות ממשוריין בריטי לעבר אוטובוס של 'דרום-יהודה'. ליד סוכת הגזוז של מר זלצמן עמד הרברט רבינוביץ בן 32 מעפיל שעלה זה מקרוב מצרפת ועבד במקוה ישראל. הוא נפצע בגבו, נהג האוטובוס מר ויליניץ פנה אותו למד"א בראשל"צ משם הופנה לת"א ונפטר מפצעיו למחרת. השאיר בפאריז אשה ובת. 
ובספטמבר 1947, נהרגו סמוך לפרדס-חנה [הקרויה על שמה של חנה רוטשילד - בתו של הברון נתן מאיר רוטשילד,  דודו של 'הנדיב הידוע' הוא הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילדמאיר וראובן פלסקובסקי, אב ובנו תושבי המושבה כרכור  בעת שהיו בדרכם מחדרה חזרה לביתם. הם נדרסו [במזיד, כך אומרים] על ידי פטרול = משמר-נע של הצבא הבריטי. פיגוע דריסה.
נכתב ב'דבר' יומון בעברית של  תנועת העבודה - מטעם 'ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל'.

ואילו בתחילת ב4- פברואר 1948 נרצחו ליד קולנוע 'בית-העם' ברחובות 2 שוטרים סרג'נטים מיחידת הצנחנים הבריטים [ה'כלניות'] בידי לוחמי-חירות-ישראל  - לח"י, סטנלי בירג'ס, וולינגטון ופ.דייקס נפצע. נפגעי ההתנקשות הובאו לבי''ח בבאר יעקב, ההרוגים נקברו למחרת בבית הקברות ברמלה. והנקמה לא אחרה חבריהם מהמשטרה שבו לרחובות וירו לכל עבר. בין הפצועים מלבינה קרסנר fכבת 50 מעולות מאוריציוס ['על המשמר' 5.2.1948].
 באותו יום  סמוך לכפר הערבי מע'אר [מרר] נרצחו שלושה יהודים - נהג ושני נוסעיו  מעשה שפורסם בעיתון 'הארץ' [20.2.48] וותיק היומונים בעברית שיצא בארץ וייעודו 'ענייני החיים וספרות'.

 הקטל נמשך 3 יהודים נהרגו בדרך עזה. אלמונים התקיפו, ביום ו' בשעה -2.10 אחר הצהרים, בקילומטר 17 של כביש רחובות- עזה, מכונית-טאקסי יהודית, ו-3 נוסעים נהרגו, נמסר בהודעה לעיתונות.
שמות ההרוגים: משה ראכנשטיין, בן 51, צפורה וויינר, בת 17 – שניהם מרחובות, ויעקב משה שושלוביץ, בן 21 מחדרה.

ובשמות ההרוגים לא דייקו: הנהג שנהרג היה -משה-מרדכי רכטמן, (מרחובות) ושני נוסעיו היו - שמשלביץ ירחמיאל-יעקב-משה (מגדרה), וארוסתו בת ה-  17 דבורה-מרים וינר  (מרחובות) גם לא ביעד [ואולי זו הסיבה שאינם ב'יזכור'].

ובסוף חודש פברואר המדמם, השוטרים הבריטים עוזבים את תחנת המשטרה ומעבירים הפקוד לקצין היהודי לנגר, אשר על מחוז ראשון לציון ורחובות.

משה-מרדכי רכטמן, בן [חיה-חנה] [ויש אומרים אמו שמחה בת דוד חסון]  ויוסף, נולד בירושלים בשנת תרנ"ז [1897] ולו שלוש אחיות ושלושה אחים  [אחיו הצעיר שמואל יליד 1924  וח"כ מטעם הלכוד היה לימים ראש עיריית רחובות בתקופה 1970-1979].
אביו יוסף רכטמן, עקר עם משפחתו לרחובות  [לרחוב 'עזרא'?] בשנת 1911  לפני מלחמת העולם הראשונה. עוד קודם, בשנת 1905 קיבל האב יוסף  מהשלטון התורכי  רישיון מונופוליסטי המקנה לו שליטה בלעדית בתחום הובלת נוסעים מרחובות ליפו, לרמלה ולירושלים. כלי התחבורה היה דיליז'אנס] אומרים כי הנסיעה עד ליפו ארכה כשלוש שעות].
[אנשל שקולניק שבא עם בנו ארן למושבה בראשיתה, היה לעגלון והוביל גם אנשים ואישים –ידע גם זאת טוב מאוד].

יוסף רכטמן, היה בעל הדיליז'אנס = כרכרת נוסעים הראשונה במושבה רחובות. אלא שבמידה בדיחות הדעת ספרו זקני המושבה, שהיה נוהג להדביק לסוסים שרכש במושבה את שם האיכר המוכר, דבר שגרם למורת רוחם של המוכרים והם פסקו למכור לו את סוסיהם.
גרו ברחוב 'עזרא' על גבול שעריים – שכונת התימנים. "הרי אנחנו עזרא'תים מאותו רחוב" אמרה לימים שפרה אושרוב כשנפגשו. 
ונזכר עמיהוד נחמני כשסיפר לישראלה קומפטון: ר' יצחק דער קיכער = המבשל, שבתור בעקער = אופה, כך כינו את זווין  בזמן שהכניס לרחובות את הגלידה: יוסף רכטמן הביא בדיליז'אנס קרח, יצחק ושרה זווין הכינו גלידה במסעדה שלהם. "הבת הייתה יצור נפלא - רבקה, הייתה אשתו של הצייר מנחם שמי [שמידט]  אמו של ג'ימי [שנפל כאיש פלמ"ח במלחמת העצמאות] הייתה ידידה של אשכול" [הוא לוי שקולניק, לימים ראש ממשלת ישראל, השלישי במניין].

הבן משה רכטמן  למד בבית הספר העממי ברחובות [שנקרא לימים על-שם משה סמילנסקי], בצעירותו עבד ביקב ברחובות, כאחראי על מכון-המים, אך כשבגר בחר בדרך אביו: הוא הצטרף לעוד מספר בחורים ורכשו בזול 3 משאיות מעודפי הצבא הבריטי, קבעו ספסלים בארגזיהן והחלו להסיע נוסעים [10 במספר] תמורת תשלום. 

משה נשא אישה – את הלה בת צבי אהל [ילידת 1912] נולדו להם בת - לאה, ושלושה בנים - בנימין, יוסף וצבי


צי המכוניות, מספרים כי היו אלה רכבים מסורבלים ובעייתיים למשל בהתנעתם - היות שהיו מופעלים בעזרת ידית [ארורה] הקרויה 'מנואלה'  [בלשון עם זר = בלע"ז].
התאגדו השישה- נחום ליפבסקי, שמואל גוטקין, ראובן פליישמן, חיים דוכובני,  ואבנר יציב [אז ליפקין] ומשה רכטמן לשותפות שנקראה בשם 'הנהג' [לימים נקראה 'ההתאחדות נהגי רחובות' ='הנ"ר'], נוספו עוד: כמו גרוס אליעזר, מלין משה, צירקין צבי ועוד [הרשומים אצלנו], התאחדו עם קבוצות דומות כמו חברת 'יהודה' מהמושבה ראשון-לציון  ונוסד בשנת  1931 הקואופרטיב 'דרום-יהודה" [לימים, בנובמבר 1951, אוחדו שלושת הקואופרטיבים – 'אגד', 'שחר', ו'דרום-יהודה '  - בעקבות החלטת שר-התחבורה דוד רמז {דרבקין} - והיו לאחד - 'אשד'].

תחנת היציאה המרכזית של החברה 'דרום יהודה' הייתה ברחובות. מתחנה זו יצאו כל הקווים לצפון [בעיקר לכרך תל-אביב] וליישובי הדרום והנגב.
משה רכטמן קיבל את הקו - המושבה רחובות, קבוצת שילר היא קיבוץ גן-שלמה [על שם מחנכם שלמה שילר], המושבה גדרה, וקיבוץ כפר-מנחם [על שם המנהיג הציוני מנחם אוסישקין].
חברת 'דרום-יהודה' החזיקה בנוסף לאוטובוסים, גם מספר מוניות אשר בעיקר שרתו את הפיקוד הצבאי של בעלות הברית בארץ ובארצות השכנות, נהגי המוניות היו - אלינר יצחק, גורל מאיר, סמילנסקי ירמיהו [הבעל של זהבה], והאחים חבקין משה ואפרים הלץ. 

 ומשה רכטמן ששימש כמנהל המוסך של 'דרום-יהודה' ברחובות [אותו מוסך שנפגע בהפצצה מצרית במהלך מלחמת העצמאות].

כחבר ב'ההגנה' משה סייע לעלייה בלתי לגאלית, זכור כי השתתף בהורדת מעפילים אל החוף -  במרס 1947 הגיע  ספינת המעפילים 'שבתאי לוז'ינסקי' שנקראה כך על שם המנהיג הציוני [והיא 'סוזנה' = 'שושנה' מהשירים] לחוף ניצנים  ואותרה על ידי הבריטים - אוטובוסים של 'דרום-יהודה' נשלחו לאזור כדי לקלוט את המעפילים שהצליחו להיכנס לארץ ולפזר אותם ביישובי הדרום. 

בתקופת 'המרד הערבי הגדול' או מאורעות הדמים תרצ"ו – תרצ"ט [שהיו בהפסקות...], התנכלות האוכלוסייה הערבית לאוטובוסים העבריים הביאה גם להתקנת רשתות על החלונות להגנת שמשות האוטובוסים מאבנים. 'האוטובוס המשוריין' קראו לו ב'דרום-יהודה', כנהג האוטובוס המשוריין, היה יוצא משה למקומות שהיה בהם חשש לתקיפות אלימות של הכנופיות ולסיורים באזור, הוא דיבר ערבית וידע היטב את מנהגיהם, [כמי שנהג בדרך שעברה ליד כפרים ערביים עזר גם להם, בעיקר בהשגת תרופות שהיה קונה בעיר הגדולה תל-אביב].

 לאחר רצח ה'כלניות' ברחובות היו ידיעות מוקדמות שהבריטים מתכננים נקמה, הצטברו ידיעות שיש שיתוף פעולה בין ערביי הכפר מע'אר [מרר]  לבין הבריטיים.
  

 ביום שישי י' באדר א' תש"ח  =20.02.1948, נתבקש משה להחליף נהג אחר [מעסיקיו חשבו - בטעות – שהערבים במשה לא יגעו לרעה, וביקשוהו להחליף את הנהג שיועד לנסיעה מלכתחילה].
כדי להסיע זוג נוסעים - מרחובות לגדרה ובחזרה באותו היום. השניים היו זוג מאורס שחתונתם הקרובה נועדה לאחר חג הפורים וביקשו לנסוע, עשרה ימים קודם, לראות את הרהיטים שקנה לקראת חייהם המשותפים במושבה גדרה.
"כדי לשכור דירה ערב נישואיהם ונהרגו בדרך" כתבו בעיתון 'המשקיף'  [22.2.1948 יומון בעברית אשר שימש כביטאון הרוויזיוניסטים].

אלי רודבסקי מספר לי כי "אכן לאביו דב רודבסקי  הייתה מונית [טכסי], בא הבחור אל אביו  וביקש לנסוע לגדרה, לא השתוו על המחיר והבחור הלך ל'דרום-יהודה'. היו להם ארבע מוניות – על אחת מהם נהג משה רכטמן והוא לקח אותם לגדרה לרב או לראות דירה. אחרי הפנייה לקבוץ גבעת-ברנר ירו והרגו את כולם, את כל השלושה".

בדרך לגדרה שכן הכפר הערבי מע'אר זמן קצר אחרי שהמונית יצאה לדרך, על כביש גדרה ליד מע'אר, נרצחו הנהג ושני נוסעיו.

”דוברי אנגלית רצחו את החתן וכלתו" נכתב בעיתון 'הבוקר' מיום שני, י"ג באדר א' התש"ח.


אבי הארוס ישראל-מאיר שמשלביץ, שהתמנה קודם לרצח בנו כמזכיר ישיבת 'מרכז הרב'  של הרב אליהו קוק [הראי"ה] הרב הראשי לישראל, ומזכיר 'כולל חב"ד' [חכמה, בינה, דעת], שהפעיל מערך סיוע ועזרה לנצרכים  כבתי-תמחוי [גם חלוקת מצרכי מזון] וכספים למשפחות נזקקות, לאלמנות ויתומים, ועוד, כמו אולמות חתונה מסובסדים בעיר [ולימים גם מעונות יום, ומרפאות שיניים],  מי שהיה השוחט והבודק במושבה גדרה, ועמד בקשרי ידידות ועבודה עם יוסף–בנימין וינר השוחט והבודק [שו"ב] מרחובות, קשרים שהיו לשידוך בין דבורה בת השוחט הוותיק מהמושבה רחובות, וירחמיאל שמשלביץ הירושלמי, והתארסו.

לאחר ארוסיהם החלו ההכנות המרגשות -  את כל מה שקנו העבירו לדירתו השכורה של ירחמיאל במושבה גדרה. 
 במסגרת הסידורים וההתארגנויות, שקלו אפשרויות וחיפשו פתרונות להגעת בני המשפחה מירושלים לחתונה  - ירושלים כבמצור – מוכית, רעבה וצמאה,  וקרבות ניטשים בבאב-אל-ואד וגם במישלטים בדרך אל העיר.

ביום שישי י' באדר א' התכוון הזוג המאורס לנסוע מרחובות לראות את הריהוט שהגיע לדירה שבמושבה גדרה, וכשנוכחו  לדעת כי הזמן אוזל [סיפרו להם כי האוטובוס המשוריין של חברת 'דרום-יהודה' מתעכב] ובדאגתם שלא יספיקו לשוב לרחובות בטרם תיכנס השבת, ביקשו מסדרן מוניות  'דרום-יהודה' - מונית לנסיעה 'ספיישל' מיוחדת לגדרה שבסמוך מדרום לרחובות. חששו של הנהג התורן [יש אומרים, שהיה זה דב רודבסקי] לנסוע בין הכפרים הערביים, עאקיר [לימים קריית-עקרון] ומע'אר בתקופה של מתיחות, הביא את הסדרן לבקש מהנהג הוותיק משה רכטמן שינהג במונית. רכטמן שהיה מוכר לטובה בין ערביי הסביבה ואף נשא עמו אקדח ברישיון, כי הנהגים אומנו להשתמש בנשק 'להגנה עצמית' . הוא כהרגלו נעתר והמונית יצאה לדרכה.  הנוסעים חששו מהערבים, אבל. . . .

סיפרו כי מעט אחרי הפנייה לקבוץ גבעת-ברנר,[על שמו של הסופר יוסף חיים ברנר שנרצח ביפו ב- 2 במאי 1921, ביומם השני של מאורעות תרפ"א] ליד כפר ערבי מע'אר [מול הבסיס הצבאי תל-נוף] עמדה מכונית 'פורד' ירוקה, יש אומרים שהיתה זו מכונית מדגם פליימוט מדגמי הצבא הבריטי אך חסרה לוחית רישוי, ולידה ניצבו חמישה שוטרים בריטיים.  בהגיע המונית סימנו לה הבריטים לעצור ולפי פקודתם יצאו שלושת נוסעיה החוצה, ללא התנגדות הגישו את תעודותיהם והנהג את רישין הנהיגה. שניות ספורות אחר-כך ירו בהם. "ירחמיאל החסון ניסה לגונן על ארוסתו אך נורה שוב ושוב".

נוסעי אוטובוס שהיו בקרבת מקום הארוע מצאו את הגופות, כשעתיים אחר-כך הביאו שוטרים בריטים באמבולנס צבאי שבדיוק חלף במקום, את גופות השלושה לבית ה'חברה-קדישא' ברחובות, והסתלקו.

בבית ישראל-מאיר ומרים-גיטל שמשלביץ הורי ירחמיאל  ומשפחתו שבמרכז העיר – בשכונת קריית-שמואל ברח' הרב קוק [על שמו של הרב האשכנזי שמואל סלנט] בירושלים, שמחו בשמחת השבת כרגיל בירושלים הדתית, ורק אחרי השבת, היא שבת קודש פרשת 'תצווה', הגיעה אליהם הבשורה המרה.

והלוויה התקיימה ביום ראשון י"ב באדר א' ליווה קהל גדול את הקרבנות למנוחות בבית העלמין תר"ן ברחובות. 
הרב יוסף וויינר אבי הנרצחת נשא הספד בגבורה נפשית בלתי רגילה עמד על פרשת עקידת יצחק ודבריו היו מתובלים בדברי חז"ל ומדרשים שזעזעו את שומעיהם. "על כל צעד ושעל הקמנו מזבחות בארצנו ולא של עצים ואבנים אלא של קדושים ועתה אנו מקריבים זוג נאהבים נעימים שגם במותם לא נפרדו" נכתב בעתון שערים (26.2.1948). אחריו הספיד אחיו של ירחמיאל  ושורה ארוכה של אנשי רחובות וחברת דרום יהודה הספידו את חברם משה הנהג. פתח יהודה ברנשטיין, והרב צבי מלצר שעמד על פרשת עמלק של ימינו הרוקם עלינו מזימות וסוחף את העולם בזרם אבדון. וחתם בקריאה לאחדות הנשק של כל הלוחמים למען נצא בשלום מו המערכה שכפו עלינו אויבינו. מר בלומברג ערך תפילת אזכרה לחתן ולכלה ולנהג משה. הוסיף דברים נחום ליפובסקי מחברת דרום יהודה.

ביום ו' אחרי הצהרים בשעה שתיים בדרך הראשית לעזה ירו אלמונים אל מכונית והרגו 2 יהודים ויהודיה אחת שישבו במכונית'', אמרה ההודעה הממשלתית שפורסמה בערב ביום 21.2.1948 . 
והוסיפה כי [לצורך איזון?] – ''לפני כן נורו יריות אל מכונית-משא ערבית, 2 ערבים נהרגו ארבעה פצועים קל ואחד קשה . ערבי אחד נעדר''.

ולמחרת הלוויה סיכמו העיתונים העבריים כי ''העדויות המסייעות הן כל-כך חזקות שלו היו מובאים הנאשמים בפני בית המשפט, היו יוצאים חייבים בדין''. 

למשפחות השלושה נמסר כי הייתה זו נקמת הבריטים על פעולת המחתרות.

 אף נציג של המשפחה מירושלים לא נכח בהלוויה – אמרו כי המצור [ובעיקר הצמא], והלחימה על המשלטים בדרך -  לא אפשרו זאת.  וירושלים עצמה זועזעה אותו הבוקר בסביבות השעה 6:00 מהתפוצצות אדירה בה נהרסו ארבעה בניינים [ביניהם המלונות 'אטלנטיק' ו'אמדורסקי', ושני בנייני דירות נוספים]. כמו כן נפגעו קשה בניינים נוספים בסביבה כמו בית וילנצ'וק [עליו אומרים כי היה חבר מפקדת 'ההגנה' בירושלים] וחנות הספרים של ר' מיכל יצחק רבינוביץ  [רובין] – בשם 'דרום'. שתי משאיות-תופת שהחדירו חיילים בריטיים לרחוב בן-יהודה  [על שמו של מחולל החייאת הדיבור העברי בארץ-ישראל. הוא פרלמן לשעבר] גרמו למותם הרוגים רבים,  סיפרו על כ- 50 איש, ביניהם היו גם משפחות שלמות [גם לא ירושלמים ובחלקם אף לא יהודים], על כמה עשרות שנפגעו קשה כשחלקם נפטרו מפצעיהם ודובר גם על 200 אזרחים שנפצעו באורח קל.
מעוצמת הפיצוץ נופצו זכוכיות בכל רחבי העיר כולל בשכונה המבוססת קריית-שמואל ליד רחביה. בבית משפחת שמשלביץ השכולה.

"היה זה האסון הכבד ביותר שפקד את היישוב היהודי בירושלים, באירוע אחד, במלחמת העצמאות".

הנהגים ונהגי-המשנה עלו על השריונית הבריטית שחיכתה להם, והיו לשישה. פתחו באש על עוברי-אורח ונמלטו. יום ראשון בשבוע, ה- 22 לפברואר 1948.

בקפה 'בני' ברחוב הרצל ברחובות אמר לי יוסקה מגדרה  [כיום ברחובות, נשוי לאחותו של אמנון למישוב ונקרא בספר הטלפונים נווה].
" שמשלביץ גר בגדרה כמה חודשים. היה כזה יפה, עם זקנקן. לקח את ארוסתו להראות לה את הדירה והרגו אותם".

אמנון למישוב:
"גרו ברחוב בני-משה האבא שלה הוא השוחט וינר "

אריה שפק:
"היא הייתה הבת של השוחט מרחובות. הם גרו אצל חיותין. הם נסעו יחד עם משה רכטמן הנהג, האבא של בני אמיתי [זו שאמו רינה] על-יד הפרדס של קרוננברג, ממש לפני הכפר הערבי  מראר, בכניסה לדרך שהובילה לגבעת-ברנר - הרגו אותם. הם נסעו במונית של 'דרום יהודה'.  צריך לשאול את בנימין רכטמן היום בנימין אמיתי".

ויוסקה מגדרה אומר: "הוא בכלל ירושלמי".

יעצו לי בקפה 'בני' לחדול כי 'העסק שם מסובך – זה התחתן עם זו והתגרש מההיא'. אבל בעיקשותי אני ממשיך.

שמשלביץ ירחמיאל-יעקב-משה  בנם של מרים-טובה היא גיטל לבית אטינגר וישראל-מאיר, נולד בירושלים בחנוכה תרפ"ה [דצמבר 1924], דור שביעי בירושלים למשפחות שמשלביץ – ריבלין - אטינגר .
אביו כאמור מזכיר 'כולל חב"ד'  ומזכיר 'ישיבת מרכז הרב' היא 'אם הישיבות הציוניות'  של הרב אליהו קוק [הראי"ה], הרב הראשי לישראל בסמוך לביתו [בכיכר ציון דהיום במרכז העיר ירושלים].

הוא גדל בירושלים עם אחיו דב ואחיותיו שושנה וסימה שנשאו לפני הרצח. למד ב'חדר' מסורתי ובישיבת 'עץ-חיים'= ישיבה ותיקה של ה'יישוב הישן' בירושלים, [ישיבת וולוז'ין' -היא 'עץ-חיים' ושכונתה תדיר 'אם הישיבות' הייתה הישיבה המודרנית הראשונה ושימשה אב-טיפוס למבנה הישיבות הליטאיות שבאו אחריה], תלמיד חכם כאביו שהיה  בעל זיכרון להפליא, [וסבו הגאון הרב ר' יוסף שמשלביץ הידוע בכינויו 'יוסלה מתמיד' ו'יוסף בעל הש"ס' [ = כלומר 'שישה סדרי-משנה' ] ובלט בכישרונותיו בלימוד ומצעירותו ראו בו עילוי בתורה.


אך משבגר עבר ירחמיאל לגדרה ועבד כשוחט של המקום ושל הקיבוץ הסמוך הדתי-לאומי חפץ-חיים [הקרוי על שם הספר 'חפץ חיים' של רבי ישראל מאיר הכוהן מראדין] שעלה לקרקע הקרן-הקיימת-לישראל [בעיה הלכתית!]  [יום בשבוע?] בראש  חודש אייר תש"ד על ידי תנועת 'פועלי אגודת ישראל'= תנועת פועלים חרדית  שהייתה קשורה בהסכם עם 'ההסתדרות הכללית' [אמרו כי ההסכם הוא לצורך קבלת עבודות ו'קופת-חולים'].

ירחמיאל היה מעורב מאוד בחיי המעשה ובמציאות החיים בארץ - היה חבר מחתרת הארגון-הצבאי–הלאומי [אצ"ל] ומספרים שהשתתף בהעלאת מעפילים בלתי ליגאלים. סיפרו כי כשבא לבקר את הוריו בירושלים נהג להביא מצרכים שונים גם למשפחות מעוטות-יכולת שהכיר.
וכשנהרג ירחמיאל נקבר ברחובות סמוך לארוסתו הצעירה.

דבורה מרים ווינר בת חוה-רחל ויוסף בנימין נולדה 1931 בת בכורה "דבורה קראו לה - אמרה לי שרה רודבסקי אשתו של אלי הבת של חיותין הנגר  - הם גרו חמישה בתים מאתנו. היו מאוד דתיים. האבא שלה היה שוחט. החתן והכלה שכרו או קנו בית בגדרה ונסעו בטאכסי של 'דרום-יהודה' לראות אותו.  בדרך הערבים הרגו אותם עם הנהג; משה רכטמן קראו לו. לוינר היו חמישה או שישה ילדים – מתילדה, חיים, משה, וכמובן דבורה-מרים הכלה [זה היה לפני הרבה שנים וכבר לא זוכרת]. 


במאי 2017 אני מקבל ממנחם בן-שחר בן אח של ירחמיאל שמשלביץ את ההודעה הבאה:
"גם הרב שמחה קוק  מרחובות [בן אחיו של הראי"ה] לא ידע פרטים, אחד המזכירים, סיפר שהאבא שלה היה גר ברחובות עוד שנים רבות אחר הרצח".
[אביו של ירחמיאל- ישראל-מאיר לא התאושש שנים משברו הגדול בנפול בנו הקדוש לפני בני עוולה בתש"ח מאן להינחם– ונפטר שש שנים אחריו], כתב עיתון 'הצופה' 30.8.1954] יומון בעברית בעל אופי דתי-לאומי, בשלושים לפטירת ר' ישראל-מאיר].
                                                                                                
דבורה מרים וינר







     בית-העלמין תר"ן, צבאי: חלקה 1, רחובות


טכסט:
פ"נ
הקדושה
דבורה מרים
בת ר' יוסף בנימין
וינר
נרצחה עם ארושה
י' אדר תש"ח
בשנת ז'י לחייה
ה' ינקום דמם



מקרא
 פ"נ - פה נקברה/ נטמנה 
י' אדר תש"ח – העשירי באדר א' 1948
בשנת ז'י לחייה- בשנת 17 לחייה



סוף דבר 

מה קרה להלה אשת משה רכטמן וארבעת צאצאיהם? [לאה ועוד שלושה בנים - בנימין, יוסף וצבי].

הפיצוץ האדיר ברחוב בן-יהודה בירושלים תוכנן על ידי עבד אל-קאדר אל-חוסייני  [בן דוד של פושע המלחמה המופתי הירושלמי חאג' מוחמד אמין אל-חוסייני] הוא 'אבו מוסא' בפי העם, מנהיג הכוחות הערביים באזור ירושלים ='ג'יהאד אל מוקאדס'  [שנהרג במשלט ה'קסטל' עם שחר,  8 באפריל 1948] שידע כי המלונות שיפוצצו, הם אכסניה למלווי השיירות לירושלים מטעם הפלמ"ח.  ומבצעיו היו שישה חיילים שנשכרו-ערקו מהצבא הבריטי ועשו שימוש בכלי רכב ונשק של הצבא הבריטי.

שתי המשאיות-התופת הוכנו בכפר הערבי עמוואס [ליד לטרון, לימים 'פארק קנדה' ] עשרות קילוגרם של חומר-נפץ הוטמנו בכל משאית. לוו בשריונית [עם גלגלי גומי] שבשימוש הצבא הבריטי ויצאו לכיוון ירושלים. . .

לימים סיפרו כי למערכות העיתונים בירושלים הגיעה כרזה של נטילת אחריות לפיצוץ בשם הסניף הארץ-ישראלי של 'הליגה הבריטית' [ארגון פאשיסטי]  בה נכתב: "נשבענו  וזיכרו''.

מספרים כי, לאחר הפיגוע פנו שניים מהמבצעים לפושע המלחמה חאג' אמין אל-חוסייני המופתי של ירושלים, בקהיר [שישב שם עם משפחתו, כי השלטונות בארץ סירבו להכניסו], בבקשה לקבל ממנו את שכרם ו"הוא זרק אותם מביתו", 'הבריטי עשה את שלו הבריטי יכול ללכת'.
שניים נוספים מהמפגעים לא שפר גורלם, נהרגו כאשר פירקו מטען חבלה שהוחדר למפקדה ערבית ליד שכם, השניים האחרונים נתפסו על ידי 'ההגנה' נמסרו לבריטים ונידונו לעשר שנות מאסר על גניבת נשק ועריקה. כולם נהרגו בסופו של דבר (על-פי הספר "תשעה קבין – ירושלים בקרבות מלחמת העצמאות" מאת יצחק לוי [לויצה], 1986).

ולחקירת רצח ירחמיאל יעקב משה שמשלביץ ודבורה מרים וינר לאחר בדיקת הראיות וגביית העדויות מיהודים וערבים כאחד,  כולל נוסעי שיירה שהגיעה מהכיוון הנגדי, מדרום לרחובות, סמוך לאירוע וכן עדים נוספים זוהו שניים מהשוטרים כשוטרי משטרת רחובות לשעבר,  ועדות ערביה מהכפר מע'אר שהסתתרה בסבך הצמחייה וראתה [המספר הרב של פגיעות כדורים בגופתו של ירחמיאל סייע לאישוש עדותה].

הצטברות הסימנים, מציאת הקליעים מהסוג שבשימוש הבריטים הביאו למסקנות -  ולמחרת הלוויה סיכמו העיתונים מדיווחי השוטרים היהודים "העדויות המסייעות הן כל-כך חזקות שלו היו מובאים הנאשמים בפני בית המשפט, היו יוצאים חייבים בדין". 


התברר לש"י כי רוצחי הנהג משה ובני הזוג ירחמיאל ודבורה, ארוס וארוסתו, היו ערבים מהכפר מע'אר, מוכרים ל'ההגנה'. המכונית נמצאה ברמלה, "אחרי הכיבוש רמלה" אמרו.
אור ל-10 ביולי 1948 תקפה חטיבת 'קרייתי' את רמלה במסגרת מבצע 'דני'  ונהדפה, אולם יומיים מאוחר יותר, לאחר פשיטת גדוד 'הקומנדו 89' על לוד הסמוכה, נכנעה רמלה ללא קרב וכ-600 לוחמים עזבו אותה עם נשקיהם. בנו של ראש העיר שייח מוסטפא אלחרירי (שעבר לירדן), וכמה נכבדים ערבים  מסרו את כתב הכניעה לידי נציגי צבא-ההגנה-לישראל.
    

אחרי הרצח סיפר בנימין ג'יבלי מפקד בשירות-הידיעות [ש"י] של 'ההגנה', שישב ברחובות שמשה רכטמן היה מביא ידיעות חשובות ואין ספק בכך שראשי הכנופיות חיפשו דרך לחסלו. לדברי סגנו ישראל אגמון, היה משה ידוע ב'ההגנה' כאוסף ידיעות מערביי הסביבה, ורבים מהם אכן מסרו לו לא מעט; והאיש שהעדיף ללחום עם שורות הבריגדות הבינלאומיות בספרד, דוד קרון, קצין המודיעין מקיבוץ 'השומר-הצעיר' כפר-מנחם, שהכיר את משה הכרות אישית מיוחדת תהה ''משה אמיץ מאין כמוהו שנהג להתנדב לכל משימה שנדרשה, מה הפלא שלאומנים ערבים חיפשוהו ורצו לחסלו ?! '' 

י' אדר [יותר מ-י'א אדר יום נפילת תל-חי] הוא יום מקולל הזכור לחברי קיבוץ כפר-מנחם - שהעריכו את אומץ ליבו ומסירותו של נהג 'דרום-יהודה' מרחובות משה רכטמן בהתמדתו בנסיעה למשקם בדרך כה מסוכנת. 


סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת-רבקה אביבי.
עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, בידיעתם או שלא. 
יליד 1933 ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים – אילנות ושורשים.









אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה