יום רביעי, 1 במרץ 2017

יהודה סנדלר – נפל על משמרתו באדמות בית-הלל 
25.1.1941 – בית הלל 



האנדרטה נמצאת ביציאה הצפונית של המושב בית הלל - אנדרטה שהיא גם מצבה ואומרים שגם קבר [אם כי המיקום המדויק של הקבר אינו ברשומות הרשמיות לפי משרד הביטחון]

טכסט:
                                כרע רבץ כארי
וכלביא  מי יקימנו [בראשית ויחי]

י ה ו ד ה   ס נ ד ל ר
כ"ג תשרי תר"ס   כ"ה טבת תש"א
נפל על משמרתו
באדמות בית הלל
מקרא:
 "כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ" = מתוך ברכת יעקב לבנו יהודה,  ספר 'בראשית', פרשת 'ויחי', פרק  מ'ט, פסוקים 8-9 .
 כ"ג תשרי תר"ס  = 27.9.1889 
כ"ה טבת תש"א = 24.1.1941

בית-הלל – מושב של תנועת המושבים על שם ד"ר הלל יפה – מחלוצי הרופאים בארץ בימי העלייה השנייה. מיישובי 'חומה ומגדל' בגליל-העליון, על הגדה המערבית של נחל שניר [חצבאני], כ-5 ק"מ מקרית-שמונה [שהוקמה כמעברת עולים בסוף שנת 1949 כ'קרית יוסף'  על אדמת אל-ח'אלצה, והוסב על שמם של שמונת הנופלים בתל-חי]. המקום נוסד בשנת 1940 כחלק מ'מצודות אוסישקין' =מנהיג ציוני שנפטר בשנת 1941] ליד אדמות הכפר הערבי לזאזה  שנקנו על ידי הקרן-הקיימת-לישראל. משמעון בנו של האמיר הבדווי  אל-פעור 1200 דונם, בתחילת שנות הארבעים. 
לימים נעזב המושב בית-הלל  [גם המושב נחלים ומסיבות דומות. אך הוקם לימים ליד פתח-תקווה] ויושב מחדש בשנת 1950 בידי עולים מאירופה וילידי הארץ.

מושב-שיתופי  הינו מעין דרך ביניים בין הקיבוץ לבין מושב-עובדים.  אדמות המושב, הכלים החקלאיים, הבתים והתוצרת החקלאית הינם רכוש האגודה = החברים. כמו כן העבודה מתבצעת על פי סידור מרכזי ולכל משפחה ניתן 'תקציב' לקיום ביתה על פי גודלה וצרכיה. אין חדר-אוכל משותף ולינה משותפת, לכל משפחה ישנה חלקת אדמה פרטית עליה בנוי בית המגורים, וחשבון בנק פרטי, בו היא מנהלת את ענייניה כרצונה. היו גם בעלי מקצוע כמו סנדלרים, מוכרי מכולת וכדומיהם.

'גדוד העבודה וההגנה על-שם יוסף טרומפלדור' - ארגון ארצי של פועלים יהודים בארץ-ישראל שנוסד ב-25 באוגוסט 1920  [י"א באלול תר"ף, במלאת חצי שנה אחרי קרב תל-חי]  על-ידי חלוצי העלייה השלישית כדי לעבוד את האדמה כיחידה מלוכדת על יסודות שיתופיים. 
במסגרתו עלו רעיונות הקופה המשותפת, השיתוף בצריכה והמשמעת הריכוזית המקיפה את כל פלוגותיו: 'חבורת העמק', 'השומר-הצעיר' ו'הקיבוץ הארצי'.

ככל שחלפו חודשיה של שנת 1940 התברר לתושבי ארץ-ישראל שהמלחמה – מלחמת העולם השנייה  - שנראתה כה רחוקה מתקרבת אליהם ואף מגיעה לבתיהם. 
איטליה הצטרפה בגלוי לגרמניה הנאצית, לאחר נפילת צרפת ביוני 1940.
מטוסים איטלקיים זרעו הרס והרג בעיקר  בתל-אביב, בסתיו 1940 למעלה ממאה מתושבי העיר נהרגו ומאות נפצעו, בניינים רבים נפגעו.
הדי הפיצוצים מסרפנד הצבאית הגיעו דרומה ליושבי המקלטים ברחובות, שלא לדבר על חיפה המתועשת.
לצד הנאצים עברו חלק מן התושבים המקומיים כמו הטמפלרים הגרמניים, שועים ממוצא איטלקי, וגם מוסלמים לא מעט. 
שמועות על טבח יהודים, על מחנות הסגר, משרפות וירי, מעשי ידי הנציונאל- סוציאליסטים הגרמנים, הם הנאצים, עברו מפה לאוזן בישוב היהודי [השבע] בארץ.
בעשרים וחמישה לינואר 1941 יצא יהודה סנדלר כשומר השדות במושב בית-הילל שבעמק החולה לשמירה בשדות המושב ופגש בקבוצת ערבים שרעו את עדרם בשדות המושב, דבר שגרם גם נזק רב לנזרע בחורף וליבולים. יהודה דרש מהם בשפתם להסתלק משם, אך הם סירבו לעשות זאת, ואז ירד יהודה מסוסו וניגש אליהם קרוב. אחד הערבים היכה בראשו במקל רועים והרגו. 
קברו ועליו אנדרטה בצורת גליל שיש ניצב במרכז המושב בית-הלל.


יהודה [יודל] בן חנה ומשה-יעקב סֶנדלֶר, סוחר, נולד בכ"ד בתשרי תר"ס [17.10.1900] בטווריג היא טאורגה  Tauragė שבמערב ליטא, ולו אחות בשם צפורה, [שעלתה ארצה כעשור אחריו ב 1939 ויהודה מקבל את פניה במזכרת מצולמת מנחלת יהודה - הביא יואב אבניאון] ושני אחים צעירים- ראובן יליד 1908 שעלה ארצה והתיישב ברחובות בשכונת מנוחה ונחלה, זה שנשא לאשה את ציפורה ולהם צאצאים [ביניהם יעקב יליד המושבה רחובות שנת 1939, שלימים היה לראש העיר השביעי] ואריה בן הזקונים יליד 1908 שעלה ארצה בשנת 1925 עם אחיו ראובן, אריה שעברת שמו ליעקובי [ע"ש אביו] סבל משנות אבטלה עד שבשנת 1932 מצא משרת פקיד בבית המסחר מ. דיזינגוף ושו"ת עיקר עינייו היו נשואות לפרנס את הוריו שנותרו בליטא. 

בשנת 1920 הצטרף יהודה לתנועת 'החלוץ' והיה מהראשונים בעירו שעלה לארץ-ישראל, מראשוני 'העלייה השלישית'.
 עם הגיעו לארץ הצטרף ל'גדוד העבודה' והיה בין מקימי תל-יוסף [תל-יוסף קמה בשנת 1921 על ידי 'גדוד-העבודה '. המקום נקרא על שם יוסף טרומפלדור שנפל  גם הוא בהגנת תל חי -י"א באדר- תר"ף]. 
לאחר שחלה בקדחת 'נאלץ' לעזוב את תל-יוסף. עברו ל'פלוגת ירושלים' של 'גדוד העבודה'  זו שהתמקמה ליד מנזר רטיסבון, סמוך לשכונת 'רחביה' אותה בנו. שם התחתן הפועל יהודה  בן ה-25 עם אלה [עלא] לבית פוגלמן  חברה ב'גדוד העבודה' בא' בסיון תרפ"ג 16.5.1923 חתמו העדים דוד אהרנוף ויצחק אויערבך. 
 שם בירושלים נולד בנם הבכור – משה [1924]  והשני שמעון [1928].
 הילדים ברובם גרו בבית שכור ב'שערי-חסד' שכונה של אשכנזים-חרדים הסמוכה למחנה ההוללים, הליטאים.
  מחנה 'הגדוד' שהיה אוסף של צריפים מרופטים ממלחמת העולם הראשונה ומספר גדול של פחונים מפח עגול ועבה שנבנו על מסד של אבן גוויל= אבן ירושלמית במצבה הטבעי] אך גם אוהלים בהירים בגודל לא אחיד ומסוגים שונים בלטו בשטח [למשל  'הפעמון'  - אלה הקטנים, צורת חרוט להם ולזוג  יועדו - זוגות ש'התקשרו' [קיבלו אישור מוועדה מיוחדת] זכו ב'אוהל משפחה', לעיתים [מפאת עוני או צפיפות] צורף כדייר שלישי 'פרימוס' קראו לו על שמו של אותו מיתקן חימום נייד [הידוע היטב לכובסות ולמבשלות] שלשם הפעלתו  נדרש חימום מקדים. . .
'אוהל המשפחה' שמר בקושי  על האינטימיות וסדין דק או שמיכה צבאית חצצו בין הזוג הטרי לבין 'הפרימוס' הלוהט.
יש אומרים כי הזוג היה מוציא פרימוס מחוץ לאוהל בכדי לסמן לשותף השלישי שהם מעוניינים בפרטיות ולכן נקרא השותף 'פרימוס' .  וסיפורים לא חסר.

בפלוגה היו קרוב למאתיים שבעים איש ואישה שעבדו בעיקר בעבודות חציבה וסיתות, היו גם קבוצות בניין מקצועיות: בנאי אבן, לבנים, טייחים וקבוצת חברות לרצפות. חברי הגדוד החלו לעבוד בסבלות ברכבת; "עבודה קשה, עבודת גב וידיים בלי שום אמצעים לעזרה, אפילו לא מריצות. סחבו משאות כבדים, גם למעלה ממאה וחמישים קילו – והכל בתחרות עם הערבים - עבודה עברית", מלת הקודש. כן הקימו מסגרייה ורכשו גם כמה מכוניות גדולות [משאיות] עם גלגלי גומי [לא מנופחים], משאריות הצבא הבריטי ממלחמת העולם הראשונה.
יהודה עבד בנגרות-בנין ונעזר במכונות של המנזר. 

רמת החיים והדיור היו נמוכים. גם הבישול היה ירוד. . .
אך מספרים כי 'הגדוד' שימש מרכז חברתי לכל ירושלים. בלילות שישי ובמוצאי-שבת היו באים צעירים ירושלמיים, תלמידים, פועלים ועוד כדי לרקוד ולשיר ולשמוח, וגם כדי לשמוע הרצאות.

קיבוץ רמת-רחל הוקם בשנת 1926  כשהמייסדים השתייכו לפלוגת 'גדוד-העבודה' בירושלים. חברי הפלוגה ראו את עצמם חיל חלוץ של האומה בארצה, רובם היו סוציאליסטים ואף קומוניסטים. 
בשנת 1928 עזבו אחרוני ה'שמאל' את השטח.

יהודה עבר עם משפחתו - אשתו ושני בניו - לתל-אביב, אומרים שלשכונת 'מחלול', יש אומרים שהתגוררו ברחוב צ'לנוב 6.
מחְלוּל הוא מושג משפטי בדיני הקרקעות באימפריה העות'מאנית בקרקע מסוג מירי  =קרקע שהיא רכוש הממשלה, הוא נחקק בשנות ה-60 של המאה ה-19, במטרה לעודד עיבוד הקרקעות באופן פרטי ובכך להגדיל את היקף גביית המסים.
בארץ-ישראל נקרא בכינוי זה  [בתקופת המנדט הבריטי] גם שכונת מחלול בחוף תל אביב.
שכונה  הקיימת משנות ה⁻20 ועד תחילת שנות ה⁻60 של המאה ה⁻20, כ⁻500 מטרים, במקביל לרצועת חוף הים, ונתחמה מעט דרומה מרחוב גורדון ומעט צפונה משדרות קרן-קיימת-לישראל דאז [לימים שדרות  בן גוריון] מספרים כי פליטים יהודים במאורעות 1921 התגוררו שם.

במאורעות תרפ"ט [1929] נשלח יהודה מטעם 'ההגנה' לחולדה, עם קבוצת מתנדבים בת שנים-עשר איש  אשר התארגנה בתל-אביב וברחובות בהם חיים גוטשל, שהצטרף לחולדה עם 'קבוצת רחובות', כוח-ההצלה ירד בתחנת הרכבת בנענה במקום זאת של וואדי סארר, שם חיכו להם שני פרשים מכוחותינו, לשווא.
במקום כבר כששה-עשר בחורי חולדה, שתי נשים ושני ילדים, ביניהם הרוכב בן-ציון גלילי מוחת'אר חולדה.
מתוגברים באנשי 'ההגנה' מהצפון,  בין המגינים היו יעקב אברמזון,  קודח הבארות ארטזיים = קב"א [מהן מופקים מים ללא הפעלת כוח חיצון]  בנם של חנה-רות לבית הוכברג ומשה [ממושבת כינרת] שהיה בעבר  מגן חוות רוחמה, מאנשי 'השומר', שמונה על ידי ארגון 'ההגנה' להיות המפקד על המקום, שם שימש יהודה כסגן המפקד בהגנת המקום וככזה מפקדה של אחת מקבוצות ההגנה על הישוב וכמפקח על העזרה-הראשונה. 

אפרים הוזעק מנהריים, גר במלחמיה שבגליל התחתון [האח של שרה צ'יזיק שנפלה בקרב תל-חי  בתר"פ]  ושל רבקה  היפה בחזרה מיפו,  [שם למדה והתחנכה בבית ספר לעבודות תחרה וריקמה {שפיצען} – בהשגחת מובילת המאבק לשוויון זכויות האישה מרת שרה טהון לבית בראט  {רעיית הד"ר טהון מנהל המשרד הארצישראלי מרחוב בוסטרוס הנאה ביפו}] לעזור להוריה, היא מתה [כאשר החמיר מצבה היא הועברה לבית החולים בטבריה, שם גססה לאורך שלושה ימים ומתה]  מהרעלת דם  [אומרים פח חלוד, קוץ ,עקיצת עקרב] והיא בת 17. באגדות המשפחה מסופר כי  הסופר חיים יוסף ברנר  היה מאוהב  גם בה.

יהודה למעשה היה הסגן של אפרים צ'יזיק בנם של בריינה ושמואל זנוויל-צ'יזיק [ההרוג היחידי בקרב זה ; בפקדו על נסיגה לעבר 'בית הרצל' הבנוי אבן, נפגע קשה בבטנו מכדור].  
ביום שני, כ' באב (= באוגוסט 1929), התקיפו מאות ערבים את חולדה,  התוקפים באו מהכפרים חודה, איל איסלם, חיסין, בית מחסיר, מנסורה, אמבואס, ושבטי הבדווים שעלו מן הדרום – ג'יבואד שאלגור, סולימאן, ערביי אל סאטורה ועוד.
אמרו כי היה זה קרב ההגנה היעיל ביותר בכל תקופת המאורעות.        
עם סיום תפקידו זה עבר יהודה לרחובות שם שהתה המשפחה עד שנת 1936.
דיברתי עם הבן שמעון וזו תמצית סיפורו:
"בשנת  1929 עברנו לרחובות ונולדתי אני. אבא הגיע לרחובות אחרי מאורעות 1929 מתל-אביב -  כצ'ופר על חלקו בהגנת חולדה הוא קיבל ג'וב להיות עגלון של מכולת 'תבור', מכולת גדולה ברחובות [רחוב הרצל כמעט פינת 'רחוב השוק' הוא רחוב ביל"ו] . בתפקידו זה נסע כל יום בבוקר בעגלה עם זוג פרדות ליפו להביא סחורה".

גם לתל-אביב הגיע ועד נמל חיפה, בין השאר גם כדי להביא משם אספקה למושבה. סיפרו כי תחנה נוספת הייתה בנחלת-יהודה שמצפון למושבה ראשון-לציון. 

ברחובות היה פעיל במערכה להשלטת העבודה העברית. כיושב-ראש פועלי הבניין, היה פעיל ואקטיבי,  כשהיה מזכיר מועצת פועלי הבניין בנו בית ברחוב הירשנזון  עם פועלים ערבים. יהודה הכריז שביתה וקבוצת פועלי בניין משלו עלתה והרסה את הבית. אחר כך בנו אותו כבר בעבודה עברית.  .  .

מספרים כי יהודה כתב לאחיו לראובן, שלא יעלה לארץ עד שילמד מקצוע. הלך האח ולמד נגרות אצל גוי גרמני – ["משם ה'יקיות' {= כינוי ליהודי ממוצא גרמני} שלו כנגר" סיפר לי יהודה'לה [הקרוי כאמור על שמו] ורק אז עלה ארצה עם אחיו יצחק לרחובות.
אחרי מועצת פועלי הבניין היה בהסתדרות הנגרים – מנהל הארגון המקצועי של הנגרים ברחובות – לא כנגר. "הוא היה מפא"יניק= קיצור של מפלגת פועלי ארץ-ישראל, מפלגת שמאל] אדוק אבל היה בידידות עם שכנו, נהג 'דרום-יהודה' הרביזיוניסט" אמר לי שמעון בנו.
גרו ברחוב עזרא אצל משפחת רכטמן.
הילדים למדו ב'בית חינוך לילדי עובדים' שהיה בקבוצת 'שילר'= היא גן-שלמה על שמו של המחנך מקבוצתם - שלמה שילר]. "היו מסיעים אותם, זה קרוב" אמר לי שמעון שהיה בין התלמידים.
כשעברו לנחלת-יהודה= על שמו של הרופא והמנהיג  הציוני יהודה-לייב {סמיונוביץ'} פינסקר] עבד במועצת פועלי ראשון-לציון. אז ושם ארגן יהודה פלוגה בשם 'המשק השיתופי' שרוב חבריה היו מהדרום. קבוצה זו אמורה להיות מעין מושב שיתופי כמו מולדת [1937] וכפר-חיטים  המשוקם [1936] בגליל התחתון  מישובי 'חומה ומגדל' שיזמה 'ההגנה'.

בשנת 1938 היה יהודה בין מארגני אותו 'מושב שיתופי' - צורה חדשה להתיישבות חקלאית, הכלאה בין עקרונות המושב והקיבוץ. כארגון המועמד להתיישבות עברו לחיפה, הוא הקים פלוגות-עבודה שעסקו בסבלות עברית בנמל חיפה [אחרי מאורעות 1936] ובקריית-בנימין=לימים שכונה בכפר-אתא=עטה [על אדמות הכפר הערבי כּוֹפְרִיתָא שנרכשו על ידי 'קהילת-ציון' האמריקאית] והתחילו קצת בחקלאות, בעיקר ירקות, בסוף שנת 1935 החליטה ועדת השמות של ה'קרן-הקיימת' לקרוא ליישוב קריית-בנימין לזכרו של הברון רוטשילד.
 אולם הראשונים היו פועלים שעבדו במפעל 'נשר' למלט.

ב-2 במאי 1939 אחרי מצעד ה-1 במאי בחיפה, עלו  להתיישבות בגליל-העליון. מאחר ולא היתה מספיק אדמה ולא היו הרבה חברים - תחנת ביניים לפני ישוב הקבע, חצי מהקבוצה עלו יחד עם קיבוץ דן וחצי עלה עם קיבוץ דפנה. 
בתחילת שנת 1940 מצאו המוסדות המיישבים אדמה על אדמות הכפר הערבי לזאזה המשפחות הצטרפו לגרעין הנחשון הראשון החלוץ, שם חיו כשנה ב'משק משותף' [כך נקרא על המפה] עד שהאסיפה הכללית החליטה שעוברים למשק אינדיבידואלי – מושב אבל שיתופי.

מתכונת היישוב נקבעה על ידי חברי הקבוצה כ'מושב שיתופי', ששמר כאמור על עקרון שיתופיות העבודה, אך התיר את שמירת פרטיות המשפחה.

בו בזמן המשיך, יזם, וארגן יהודה את ההתיישבות באדמות הכפר הערבי לזאזה שבעמק החולה, הוא מושב בית-הלל, ועבר לשם עם משפחתו, כחברי אגודת 'המשק השיתופי'. 
 סיפרו כי בצד העבודה במשק היה נוסע ממושבה לעיר, נפגש עם חברים כדי לשכנע ולבחור מועמדים לישוב החדש, הדל בחברים.

בבית-הלל הוטל עליו תפקיד השמירה בשדות. מאחר שהרועים הערבים מן הסביבה נהגו להעלות את עדריהם על השדות הזרועים של המושב, קיים יהודה שיחות עם נכבדי הכפרים הסמוכים למניעת הדבר. 
בכ"ו בטבת תש"א [24.1.1941] יצא עם החבר ישיעיהו בלאחארצ'יק לגרש בדווים, שהסיגו עם עדרם את הגבול, פשוט עלו על שדות המושב הזרועים והירוקים. תוך ויכוח אחד הערבים "אני לא זקוק לכם, אתם זקוקים לי" אמר השומר לרועה, הראשון היכה בנאבוט [= אלה, להבדיל ממקל הליכה] את היהודי הדובר בשפתם, את יהודה, בראשו ובגבו הוא צנח ארצה, חברו לשמירה פינה אותו, פצוע אנוש, ד"ר דוידזון רופא קופת חולים במשקים, הגיש לו עזרה ראשונה ויהודה הועבר לבית-החולים 'שוויצר' בטבריה שם ניתח אותו ד"ר כהן,  הפציעה  היתה חמורה 3 פצעים באורך 9 ס"מ בצורת משולש בראשו, שטף דם פנימי במח בחצות נפטר מיסוריו נכתב בעתון הבקר. ההלוויה נערכה למחרת ספר שמואל דיין שבית עלמין טרם היה,  ונכרה קברו של החלל הראשון  על אם הדרך בואכה לבית הלל. מודעות אבל ומכתבי תמיכה למשפחה ולמשק משותף לזזה. השלטונות הבריטים צנזרו.

סוף דבר

"לאחר הרצח שבנו לרחובות, לראובן ולצפורה, אני למדתי בבן-שמן, אחי משה עבד בתחנת הניסיונות חחקלאית, בפרות= בקובייבה שליד  רחובות; אחר-כך  חזרנו למושב בית-הלל וקיבלנו משק. . .  אמר לי בנו שמעון [6.10.2008] והוסיף: . . . את המצבה תכנן ועשה מישהו מרחובות" .
לילדים של אלה [נפטרה והובאה למנוחות בני עטרות 1976] ויהודה  [הקרבן מבית הלל] קראו משה ושמעון הם בנו בתים בבני-עטרות היא  וילהלמה  שניבנתה בידי הטמפלרים.
חמידייה-וילהלמה =Hamîdije Wilhelma מושבה טמפלרית [לשעבר] במישור חוף יהודה כ-7.5 קילומטר מצפון לעיר לוד [ליד המושב נחלים].  נוסדה בשנת 1902  על ידי גרמנים-טמפלרים חברי 'ארגון המקדש' =: Tempelgesellschaft   טמפלגיזלשאפט,  [תנועה דתית פרוטסטנטית שנוסדה בוירטמברג שבדרום גרמניה באמצע המאה ה19-] הישוב  נקרא על שמם של הסולטאן עבדול חמיד השני, ועל שם שני מלכים ששמם וילהלם - וילהלם השני, מלך וירטמברג  ווילהלם השני, קיסר גרמניה.                                                    
 איכרים גרמנים פועליהם ערבים ומשגיח כשרות יהודי, אחד.
ב-   20 באפריל 1948   ה'טמפלרים' כנתיני ארץ אויב  נשלחו לקפריסין,  ומשם הוגלו לאוסטרליה. לאחר פינויים הפך היישוב למחנה צבא בריטי, ועם סיום המנדט העביר הצבא הבריטי את השליטה במקום לידי הלגיון הירדני.
ב'מבצע דני' נכבשה וילהלמה על ידי כוחות צבא-ההגנה-לישראל = צה"ל  [חטיבה 8 המשוריינת וחטיבת אלכסנדרוני], ומאוגוסט 1948 החלו להתיישב במקום קבוצות פליטים מיישובים יהודיים שפונו במלחמת העצמאות, והוקם במקום המושב העברי בני-עטרות.

אריה אחיו הצעיר של יהודה נהרג עוד לפני יהודה בנמל של דיזנגוף בתל-אביב בינואר שנת  1933 "ערבים הפילו עליו מטען" אמר יודה'לה  [על שמו] ובן דודו [בנם של ציפורה וראובן] המורה לספורט בבית הספר תיכון 'קציר' ברחובות. פקיד היה במשרד אך נשלח לפקח על פריקת סחורה של שקי קמח מהאניה אקזיטיר שבבעלות אמריקן אכספורט ליין, לסירות ההובלה, החבל ממנוף ההרמה נקרע והמטען רוצץ את אריה הוא הובל לחוף, מגן דוד אדום פינוהו להדסה שם נפטר עם הגיעו. חבריו אמרו רשלנות, כתב אורי קיסרי.  מסע הלוויתו ב 3.1.1933 יצא מחדר המתים בית הדסה, שם ספד לו מעסיקו מאיר דיזינגוף  ועצר בתחנות חייו בעיר תל אביב, דברים לזכרו נישאו גם ליד בית מרכז מפא"י  חיים שורר, ליד בית הועד הפועל ע"י צבי לוביאניקר [לבון] ובבית העלמין דברו יוסף שפרינצק וחבריו לעבודה, גריגואלד, שופאקוביץ וחתם יהודה אחיו. 
חברו לשמירה של יהודה  ישיעיהו בלחצ'יק יליד 1903 נשוי לרבקה ילידת 1913 ביתם בבית הלל.
"רות אשתו של משה היא מעטרות-ירושלים היא הבת של שבתאי לוז'ינסקי שנהרג במלחמת העולם השנייה, האח של קדיש לוז מקיבוץ דגניה ב'" אמר לי יהודה'לה שהנרצח היה דודו. ואני מוסיף: שהיה יושב-ראש כנסת ישראל =בית המחוקקים והנבחרים של מדינת ישראל. רות היתה גננת בבית הלל עד שעברו לבני עטרות.
מסדר זיהוי שנערך במשטרה ע"י חברו לשמירה של יהודה, הביא להעמדתם לדין של הרוצחים שנתפסו יוסף אל קראד [קראט] ויעקב אחמד עיסא כבני 16. במשפט שהתקיים בפני חוקר השופט בצפת, מצד הנאשמים העדים, מוסה אחמד שחאדי וחסן עבד לקלב חזרו מהם מהעדויות המקוריות שנגבו מהם במשטרה.כלי הרצח נמצא בחיפוש ביתו של עיסא טמון בערמת קש. את התביעה האזרחית ייצג עו"ד חוטר-ישי. הם נדונו ל3 שנות מאסר לראשון וחצי שנה לשני. 


סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת-רבקה אביבי.
עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, בידיעתם או שלא.  יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים – אילנות ושורשים.

אין תגובות:

פרסום תגובה