בוחרסקי אברהם-ישראל –

רצה לקרב את ה"קץ", נפל, נפצע, חלה ומת

7.5.1917– רחובות  ט"ו אייר תרע"ז 

בית העלמין תר"ן – רחובות

טכסט:

פ'נ'

 

איש נכבד בעמו

חובב ציון, בנפשו ומאודו

אברהם ישראל

המכונה ר' אלתר

בוחרסקי

בר' דוד ז"ל

נפטר ברחובות

ירושלים

תנצב"ה

רְחוֹבוֹת  הוקמה כמושבה בפורים שנת תר"ן [1890] במישור החוף הדרומי מצפון לעקרון היא מזכרת-בתיה ומדרום לוואדי-חנין היא נס-ציונה, מושבות שקמו בשנת 1883 כשהמושבה ראשון-לציון שמדרום ליפו כבר על תילה.  

רחובות קמה על עשרת אלפים דונם מאדמות  ח'ירבת דוראן, שנקנו על ידי יהושע חנקין "אדמת מדבר, באר אחת ובה מים מעטים".

וברחובות ישנן גם גבעות, אומרים: שבע [שתיים בשכונת התימנים שעריים, ובמושבה עצמה - גבעת בית-הכנסת הגדול, גבעת דונדיקוב לימים  'גבעת האהבה', גבעת יוספזון כי הייתה שייכת למשפחת יוספזון, גבעת היקב, והגבעה החמישית היא במרכז רחוב יעקב: גבעת הפעמון או גבעת דוראן], 'גבעת ברוידה', 'גבעת בית זקס'. אלה שמות שנתנו הילדים ברחוב 'מנוחה ונחלה' בדרך העולה לבית הכנסת 'הגדול'. "ברוידה היה מייסד המושבה כמו שדונדיקוב קיבל גבעה גם ברוידה קיבל גבעה." אמר עמיהוד נחמני בשנת 1979,  וזאת מבלי להביא בחשבון את 'גבעה 69' עליה  הוקם בית הקברות תר"ן, הקרוי על שם שנת היווסדו 1890.

מספרים ברחובות שמיקום שני הבתים הראשונים נקבע על פי גובה האנשים.  הסיפור הוא כי לאחר רכישת אדמת דוראן ביקשה אולגה [אשתו של יהושע חנקין] מיהודה לייב יוספזון וניסן קנטרוביץ ללון במקום כדי לקבוע 'חֲזָקָה' [= מושג משפטי עותומאני המתאר שליטה אפקטיבית בנכס[ בתמורה ניתנה להם זכות לקבוע היכן יבנו את ביתם. ניסן קנטרוביץ' החליט להקים את ביתו בגבעה המערבית [גבעת האהבה], ויוספזון על הגבעה המזרחית [גבעת הפעמון]. אבל אומרים כי הם קצת חששו, ולכן הם החליטו להתמקם על שתי הגבעות ולצעוד זה לקראת זה, כאשר הם קוראים בקול ולעצור כאשר הם שומעים אחד את השני. קנטרוביץ שהיה גבוה ורגליו ארוכות, צעד במרץ ירד מהגבעה לכן ביתו נמצא בפינת רחוב יעקב והרצל  [לימים רחוב טלר].  ויוספזון שהיה נמוך ורגליו קצרות פסע בנחת ובקושי הספיק לרדת מהגבעה. כך נקבע מיקומם של שני הבתים הראשונים במושבה.

 [בית יוספזון נמצא לימים ברחוב יעקב, אך לא  ב'גבעת יוספזון'  שבקצה רחוב ביל"ו. הגבעה נקראת על שם יהושע יוספזון שהיה כאמור הבעלים של השטח].

.

 85  אחוזים מהקרקע רכש חנקין מהבעלים בוטרוס רוק, ערבי נוצרי מיפו,  10 אחוזים מהפלחים - אוהלים  בודדים ובהם משפחות של בדווים, והשאר מהממשלה העות'מאנית. 

 את הכסף התחייב לשלם לאפנדי הנוצרי מיפו תוך זמן קצר ככתוב בחוזה ולא – "הלכה חמורך" כלומר המקדמה  הכספית.

כאן נכנס לתמונה הפיאנער = החלוץ אהרן אייזנברג יליד פינסק [1863] שעלה ארצה עם אשתו ביילה לבית משל בשנת  1886  וגרו עם ילדם התינוק במרתף בנחלת ראובן לרר בוואדי-חנין שהייתה לנס-ציונה,   אהרון נהג להיפגש בשבתות בתל [ח'ירבת דוראן], עם חבריו - עם יליד בסרביה עם ההונגרי,  שמואל כהן מראשון-לציון ויהודה גרזובסקי [גור] בוגר ישיבת וולוז'ין, המורה מעקרון[לימים מזכרת בתיה]. ואלה יעידו כי [בטרם אביב תרמ"ט]  אהרון אייזנברג גילה להם את רצונו לגאול את אדמת המקום ולהקים עליה מושבה יהודית – עברית.

באותה תקופה הגיעו לארץ  העשיר יעקב יוסף ברוידא יליד פולין ואליהו-זאב לוין אפשטיין  בוגר ישיבת וולוז'ין, כשליחי חברת  'מנוחה ונחלה'.  שזה עתה קמה בוורשה, למצוא קרקע כדי להקים מושבה עצמאית בארץ ישראל  "שלא תהיה תלויה בתמיכת כספי  הברון רוטשילד".

אהרון אייזנברג חָבַר ליהושע חנקין שבצר לו, ופנה אל נכבדי ה'יישוב החדש' בבקשה לסייע במכירת הקרקעות; אך אלו גילו התנגדות לרעיון אמרו שביניהם הרווק  ד"ר הלל יפה שזה עתה הגיע.

[מספרים על עסקה שנחתמה במלון ביפו  בין  אהרון אייזנברג למר לוין אפשטיין, אמרו כי אז אהרון אייזנברג קיבל לא מעט כסף מירושת הורי אשתו ביילה, הבת של יהושע משל, משפחה אמידה בבילורוס].

"אדמת רחובות הייתה על שם אהרן איזנברג, כי היה נתין עותומני, כל מי שקנה עשה חוזים פעמיים" אמרה חנה אוסטרובסקי בת המוהל והשוחט, שהצטיינה גם בקול יפה. [זו שהייתה העוזרת לגננת הראשונה ברחובות יהודית הררי, הבת של ביילה ואהרון איזנברג שבשנת 1907 נישאה למורה והשחקן חיים הררי  =בלומברג שאותו הכירה מנעוריה. הזוג עבר ליפו].

                                                                                        

בפורים  י' באדר תר"ן  [1890] התקיים טקס הבעלות על הקרקע, במטרה לפרסם את דבר רכישתה ולמצוא לה קונים. 'חלוצים' מכל המושבות השכנות הגיעו: מיפו ושכונותיה התרכזו בראשון-לציון ויחד נהרו ל'עמק-השושנים'  - לוואדי-חאנין משם נאספו ליד הבאר הישנה של דוראן והחלו לחגוג. נאמו מספר נכבדים, האנשים מכל מושבות יהודה  שבאו, טיילו על הגבעות והעלמה נחמה  פיינשטיין [לימים פוחצ'בסקי]  היא נפ"ש, שהייתה אף היא בין החוגגים, שיגרה לאחיה הציוני הסוחר מוורשה יעקב ישראל פיינשטיין ואשתו חינקה רייזל לבית לדרהנדלר – מכתב על החגיגה.

בתום הטקס קנו מספר חלקות אדמה מיהושע חנקין שהגיע רכוב על סוס אביר והיה גיבור היום - 'צעיר מלא כוח, זקנו מגודל ותלתלי ראשו גולשים מעל כתפיו' תיארו האיכר שמואל הוכברג מראשוני וואדי-חאנין.

אומרים כי זה לא הספיק לכסות אפילו את הוצאות המקדמה. . .

בסיום החגיגה חיפשו החוגגים שם למושבה החדשה. ההצעה שהתקבלה הייתה הצעתו של הביל"ויי , העסקן ישראל בלקינד, שהציע את השם 'רחבות', שנלקח מתוך הפסוק: "ויקרא שמה רחבות, ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ" [ספר 'בראשית'  פרק כ"ו].

וכך אומרים נהפכה החגיגה ל'יום טוב' של התייסדות רחובות.

[הבן הראשון שנולד במושבה לשימקע ולניסן קנטרוביץ נקרא רחביה]

שלוש קבוצות הסתדרו לפלוגות: רגלים, נוסעי עגלות, ורוכבי הסוסים. וכל הפלוגות עשו יחדיו, לדברי המשתתפים, רושם של גדוד חשמונאים המתפרצים בחירוף נפש מבין הרי יהודה לכבוש את אדמת דוראן שנחשבה כערבה פראית אשר בדווים אהלו שם והם מפילים פחד על עוברי דרכים בלילה…

"ניגשנו אל הגבעה האחרונה, הסתדרנו שוב כגדוד צבא כביכול, כוחות אחרונים להשלים את ההתקפה מכרעת. כאשר ירדנו מהגבעה בקול ענות ניצחון חזק! חזק! הידד!, עשינו כמה הקפות מסביב לבריכה על יד הבאר, והבדווים סביב נבוכים ומשתאים..." סיפר אותו ברנש קטן קומה, רזה וצהוב, עם זקן שחור ומחודד כשהתרבוש האדום על ראשו שמואל [סמי] הוכברג  שהיה לדבריו בין ה'תוקפים' - אנשי מיכל הלפרין [ חובב-ציון, אך גם מאהב, וסוכן-כפול לדברי קרוב משפחתו הסופר יגאל סרנה]

  

ואולם חלומו של אהרון אייזנברג השתלב בחלומם של חברת 'מנוחה ונחלה' וכך התאחדו חברי  האגודה ו'יחידים' בניצוחו, ורכשו את אדמות דוראן - ויהושע חנקין היה לסוחר קרקעות.   

4000 דונם נמכרו ל'יחידים' כמו לילידי העיר קייב שבאוקראינה לצעיר  אברהם-יהושע דונדיקוב ואשתו גוסיה ולאביו [שנטעו בדוראן  כרם], אותו הסוחר הנכבד כבוד הרב רבנו שניאור דונדיקוב  איש יפו – אשר "הרופאים צוו עליו להחליף אוויר ולשום משכנו בעיר הקודש, חברון אשר שם האוויר נקי ואחרי היותו שם שישה שבועות גווע וימת לשנת השמונה וחמשים לחייו, ויקבר בעיר הקודש עיר מנוחת אבותינו הקדושים נשמתם עדן" כתב דוד בוימגרטן מן העיר העתיקה ירושלים בשבועון העברי 'המגיד' שיצא לאור בקראקוב  [1 לאוקטובר 1891], פולין.

גם הצעיר יעקב קרלינסקי מצפון אוקראינה, שאביו שלחו כ'יחיד' לנהל את אדמתו במושבה [האב משה קנה גם ברחובות אדמה]; אך גם נמכרו 20 דונם  לאנשל שקולניק הכהן ממושבת הברון [קוסטינה] באר-טוביה שיישובה נעצר.

וכ- 6,000 דונם נמכרו לחברת 'מנוחה-ונחלה'.

'היחידה'  והמיוחדת בתיה מקוב [= "מורנו קדוש וברוך" אמרו המגורשים מספרד. מוצאם מ"עיירה בפולין מצפון לוורשה בשם זה" יטענו אחרים]  לבית אפפל  מבילורוס  [ילידת 1841] היא הגיעה עם ממון רב וכלי כסף ורכשה מאתים וחמישים דונם מחברת 'מנוחה ונחלה' מאדמת רחובות. בארץ קיבל כל אחד מן הילדים חמישים דונם וסיוע בבניית ביתו. עלתה למושבה [כנציגת הירש אפפל]  בשנת 1891 [לא כחברת  האגודה אלא כאחת מה'יחידים']  עם חמשת ילדיה הצעירים והלא נשואים. בעלה אברהם  וחמשת הצאצאים הנשואים נשארו שם.  "קשוחה הייתה - ובצוק העיתים אפילו הייתה מלווה בריבית "אמרה לי הללה  לבית אהרנוביץ אספנית ציורים בביתה שבכרמי-יוסף.

שהיא כנראה הסבתא של וזמרת האופרה חנה קיפניס

אהרון אייזנברג אמנם 'יחיד' היה, אך מונה כמנהל-עבודה במקום מטעם אגודת 'מנוחה ונחלה'. ומשפחתו עברה למושבה החדשה, וכאשר השניים [יעקב ברוידא ולוין אפשטיין] חזרו לוורשה, נשלח והופקד שלמה הלוי גולדין יהודי חכם, אדמוני = גלר - כגזבר האגודה לטפל בענייני המושבה שתקום, וכשקמה, היווה יחד עם אהרון אייזנברג ולוין אפשטיין את הרוח החיה שלה. אמרו כי  לנציגי האגודה ברחובות היה רוב קולות בוועד המושבה. ואהרון פינה את מקומו  כמנהל עבודה לאפרים חרל"פ.  

 אומרים כי בשנת 1892 קרה מאורע 'סטרייה' בו ברל'ה הנפח הוכיח את גבורתו בהכותו את התוקפים במוט ברזל;  הבחור משה סמילנסקי  [יליד 1874] שנמלט אז מאימת  הקדחת בחדרה אמר לעצמו נוכח מחזה הגבורה של ברל'ה  "אם לא חדרה, מדוע לא רחובות?" . סיפרו כי אביו  שמעיהו [ואמו רחל לבית גלינסקי]  רכשו כאלף דונם קרקע במושבה חדרה, עקרו לראשון-לציון, והמשפחה, בשל סיבות שונות [וזמנים שונים] שבה לרוסיה [בהם מאיר הוא סיקו [יליד 1876], ואנה היא אניוטה ילידת 1879, לימים ד"ר ורווקה] , גם האחיין  דוד [יליד 1875]  אומרים שגם את אחיו זאב [יליד 1873] לקחו עמהם  ואילו משה הדוד [יליד  1874] ואחותו שפרה [ילידת 1870], שנשאה ליחיאל טרכטנברג מראשון לציון [ומתה בדמי ימיה  מקדחת -1901]  ורבקה אחותו [נישאה לברוך  לדיז'נסקי איש ביל"ו יליד 1863] נשארו.

כתוב שהוא גיסו של משה  סמילנסקי  למשה סמילנסקי  3   אחים ואחיות-  רבקה  [ילידת 1865?] נישאה לברוך  לדיז'נסקי, בתם היא מירה [מרים] לימים שר [שרשבסקי].

משה סמילנסקי, הוא אותו פועל חקלאי מראשון-לציון שהתיישב במושבה רחובות בשנת 1893 רכש אדמה, בכספי אביו, נטע כרם גפנים ושקדים, 1897 נשא לאשה את צילה לבית טלר [צילה טלר-סמילנסקי בת ישראל הלוי המורה והסופר ומינה, נולדה בשנת 1872,  נישאה בת 25 נפטרה בת 62] , ועסק בפלחה [בכתיבה, בהוראה וגם ב'עבודה ציבורית'].

לימים שתי בנותיה של האלמנה גוסיה דונדיקוב נישאו – ראשונה אסתר [ילידת 1886] למשה סמילנסקי והייתה לאשתו השנייה, הם נישאו בשנת 1934 בסמיכות לאחר מות אשתו ראשונה. 

בסיוון תרנ"ט [  מאי 1899]   משה סמילנסקי חבר בוועד המושבה.

לדברי 'יודעי דבר' אסתר פגשה את משה סמילנסקי בהיותה בת 17 [בשנת 1903] כשהיה מורה במושבה,  "כבר בגיל 16 'התעסקה' אתו והוא בן 28, נשוי לצילה" אמרו הרכלניות.

שנה לפני מלחמת העולם הראשונה - בשנת 1913  -  נסעו [גוסיה מימנה] שתי הנערות ללמוד בברלין ושהו שם למעלה משבע שנים. אסתר למדה טיפול בילדים וכשחזרה הייתה לגננת במושבה.

ומשה סמילנסקי היה לפרדסן ברחובות.

לישיבת הוועד [801N] שנערכה בעשירי  בתמוז תרע"ג [15.7.1913] באו חברי הוועד הרב צבי קאהן  [מהר"צ], משה רפאלק'ס, שמואל גורודייסקי  הזקן,  וישבו עם חברי ועד הכורמים שלמה-הלוי גולדין, ישראל-יעקב פיינשטיין והפרדסנים משה סמילנסקי, שרגא פייבל יעקבזון וזאב גורדון לדון במצב  שנוצר.

והפרדסן זלמן מינקוב כבר איננו.

 אך נחזור לימים  ראשונים -

אברהם-יהושע דונדיקוב   [שאמו שיינה-הינדה לבית קיפניס אמרו כי קרובת משפחה הייתה  ממשפחת סוחרי יערות עשירים מופלגים וחסידים נודעים ב'ארצות הקור'] עם אשתו גוסיה  נישאו בז'יטומיר  שבאוקראינה בשנת 1887  ומיד עלו לארץ, אברהם-יהושע דונדיקוב שכר דירה בשכונת עג'מי שביפו ואחריו באו אשתו, ובתו התינוקת אסתר,  והיה בין מייסדי השכונה העברית מחוץ ליפו, 'נווה-צדק' על אדמותיו של אהרון שלוש [אותו צורף, חלפן כספים וסוחר קרקעות,  מראשי העדה הספרדית השלטת בעיר] גם אבי אשתו יעקב-דב קיפניס החסיד -הלמדן שעבר את שנתו החמישים, אמה חנה אומרים שהיא סבתה של זמרת האופרה חנה קיפניס  ושני אחיה  על ילדיהם באו  לשכונה [הניתן לפרט מי נשאר באוקראינה?] שם נולדה בתם השנייה  -ה'צברית' נחמה.  

מידע:

שכונת עג'מי -  שכונה ראשונה שהוקמה מחוץ לחומות יפו  בשנות ה  70  של המאה ה 19. [על שמו של איברהים אל-עג'מי, שלפי המסורת המוסלמית נמנה על בני לוויתו של מוחמד. קיברו של אל-עג'מי לפי המסורת נמצא בדרום השכונה, ובמאה ה-19 הוקם מסגד עג'מי במקום]. שכונת עג'מי קמה באמצע המאה ה-19 על ידי ערבים נוצרים - מארונים אמידים מלבנון שהקימוה על רחובותיה הרחבים במקביל לחוף הים, בנו גם כנסייה ואת מנזר אנטוניוס קדוש. בתחילת המאה ה-20 התיישבו בשכונה תושבים אמידים פחות, ואלה הקימו בה בתים פשוטים יותר. 

שכונת נווה-צדק הוקמה בשנת 1887

 שכונת נווה-שלום- הוקמה בשנת 1890 מדרום מערב לנווה-צדק ונטמעה בה

 שכונת נחלת בנימין הוקמה באפריל שנת 1909

כאשר פנה אליו  אהרון אייזנברג  בבקשה שישתתף בקניית אדמת 'דוראן', קנה אברהם-יהושע דונדיקוב   1000 דונם כ'יחיד' ואת ביתו בנה על גבעה  [לימים במעלה רחוב יעקב] ברחובות [לא 'גבעת האהבה'] כשבצריף העץ לידו גר  חותנו ר' יעקב-דב קיפניס  - החסיד  זה שמכר  באוקראינה  את רכושו בחצי מחיר עלה ארצה יחד עם אשתו -  חנה לבית הירשנזון [יש אומרים חנה לאה בת אברהם הירשנזון נפטרה ב 1902 כנראה שהרשומה בפנקס חברה קדישא שגויה  בשם הפרטי ].

ושני בניו עם צאצאיהם: דוד-צבי ומשה  קיפניס.

סיפרו כי אהבתו הגדולה של אברהם-יהושע דונדיקוב הייתה המוסיקה ונודע בנגינתו בכינור גם כשקהל שומעיו היו פועליו [תכונה שעברה לשתי בנותיו].  נפטר [ה' אייר תרנ"ב]  בגיל צעיר- 27, מדלקת ריאות במושבה.

והוא לא בעל הכינור היחיד - גם קלס המורה מירושלים שאהב את כינורו וניגן בו להנאתו, מאיר ענטין בעל כינור וניגן בשמחות כשרקד על השולחנות ושר,  גם שמואל טולקובסקי נגן עלי כינורו מול הירח, ברמן הצעיר והיפה  זכור כמצטיין בנגינה בכינור, שלא לדבר על מקצוענית כרבקה זקושינסקי - מינקוב, שהופיעה ברסיטלים וגם מורה למוסיקה הייתה.

האלמנה גוסיה דונדיקוב   בת 26 בלבד  על שתי בנותיה אסתר ונחמה ועם אביה יעקב-דב קיפניס,  ובני המשפחה,  המשיכה לגור במקום  ולנהל את הנחלה.       

"בחדר אחד גרו גוסיה ובנותיה. חדר השינה שלהן היה בקומה השנייה וערב ערב, כשעששית בידן, עלו במדרגות החיצוניות לישון. בחדר סמוך גרו ר' יענק'לה ואשתו  אחרי ביתם  הייתה אורווה גדולה. בצריף צמוד לאורווה גרו משה קיפניס, אשתו ושלושת ילדיהם. הרצפה הייתה רצפת חימר [= אדמת חמרה אדומה] ובכל ערב שבת ציפתה אותה גברת קיפניס בטיט חדש. הבית הבהיק בניקיונו. בצד זה היה המטבח ובו תנור גדול וגוסיה הייתה מעבירה את סיר התבשיל משם לחדרה". סיפרה הבת  של גוסיה -  אסתר סמילנסקי.

גוסיה  לא נישאה בשנית.  אחיה  משה קיפניס היה ל'אקונום' ה'שלאש' וכממונה על ניהול המשק היה אחראי על חדר-האוכל, המטבח, קניית המזון ושאר דברים  [בנם של איידל ומשה  קיפניס הוא אמנון, ונכדתם היא חגית אשת האלוף, ישראל טל, הוגה פרויקט טנק 'המרכבה']  ודוד צבי  קיפניס ביפו [אמרו שב'נווה צדק' ] - שם נשא לאישה את  סימה לבית קמינקר, קנה מאת משפחת פוטרמן את תעשיית הגזוז,  עד שבלכתו ברחוב בעיר יפו נדרס על-ידי עגלה ונהרג, והובא לקבורה בנחלת-יצחק, כ"ז אב תרפ"ב.

בתו היא זמרת  הסופרן חנה קיפניס שנולדה בתל אביב בשנת 1910.

בנו הוא המהנדס והקבלן יצחק קיפניס אשר נולד בנווה-צדק,  אומרים כי ב- ח' חשון תרנ"ד [1893] התחתן עם טובה- גיטל לבית אלתרמן, שאחת משתי בנותיהם, נחמה סגל לבית קיפניס, גיסה הוא צבי סגל  אמרו כי הוא עושה המצבות הנודע ביפו בזמן מלחמת העולם הראשונה.

אמרו כי בשנת  1915 גורש יצחק למצרים על ידי הממשלה התורכית, עבד בקהיר בתור מהנדס גם כשנגמרה המלחמה]

בנותיה של גוסיה נישאו - האחת  אסתר למשה סמילנסקי כאשתו השנייה  אומרים כי מייד לאחר מות צילה [1934] אשתו הראשונה, והאחרת נחמה ה'צברית', שנישאה אחרי אחותה, למר ג'וליוס [יהודה] ג'ייקובס , פקיד גבוה במזכירות הראשית של ממשלת ה'מנדט' על ארץ-ישראל - סגן ראשון למנהל האוצר הממשלתי - המשרה הרמה ביותר שאליה הגיע יהודי באדמיניסטרציה של ממשלת המנדט הבריטי וגרו בשכונת רחביה בירושלים ,[נהרג ביום כ"ג בתמוז תש"ו =22.7.1946  בירושלים כשמחתרת האצ"ל {ארגון צבאי לאומי} פוצצה אגף במלון 'קינג דוד' מקום מושבם, ונקבר בהר-הזיתים].             

סיפרו כי הפרעות ביהודי אוקראינה [ 'סופות בנגב'  שהחלו בפסח תרמ"א  וארכו  כשנה] הם שגרמו ליעקב-דב קיפניס לחדול  מאמונתו ברבו האדמו"ר [= אדוננו מורנו ורבנו]  החסיד מהורניסטייפול  [אוקראינה]  מרדכי-דב טברסקי שבזכותו ובתפילתו יגן על היהודים מצרות ומפרעות  והרגיעם באמרו: "הצדיק רואה שתשרה פה מנוחה ושלוה" אך  יעקב דב הכריז  שהביל"ויים צדקו  ודרכם להצלת העם נכונה- "ספג מכות מידי החסידים שבעירו אך על דעתו לא ויתר".  ועלה עם בני משפחתו לארץ-ישראל 'ארץ-התמר'   בהם כאמור אשתו ושניים מבניו.

בצריף שהקימה אמו למענו במושבה רחובות המשיך ר'  יענק'לה זקן המושבה וחביבם של הצעירים להתעמק בביאת המשיח, עיין בספרי ה'קבלה' הקדושים וביחוד בספר 'הזוהר' המיוחס לרבי שמעון בר יוחאי  מצפת, הטוען שכל פרט בעולם האנושי רומז אליו, למשיח, "גם אם יתמהמה בוא יבוא" [כאמור בנבואות חבקוק]. לילות כימים ערך חישובים וחקירות הזמן לאותות בדבר ה'קץ' ותחילת הגאולה, ולצעירי  המושבה  אמר  כי מאמציהם להפסיד את חלקם לעולם הבא הם לשווא כי בבניין הארץ קונים הם את חלקם מחדש, וכל בית שבונים וכל אילן שנוטעים מקרבים את הגאולה.

"לאמי היה אבא זקן  - רב יענק'לה, יהודי יקר מאד. אני זוכרת שישבתי פה על המרפסת, הייתי ילדה בת 13 והיו באים אלינו הבחורים והוא ניגש אל אחד מהם וליטף את לחיו המגולחת ואמר: "אין דבר, אתם תביאו את המשיח. אני זוכרת את זה כמו חי לנגד עיני..."   סיפרה אסתר סמילנסקי לבית דונדיקוב לישראלה קומפטון מתעדת המושבה רחובות.

"רב יענק'לה הסבא, סבל מאד מהזקנים, הוא היה חסיד, לבש מעיל שחור ממשי ואבנט, הוא אהב מאד את הארץ, היה לו לב חם ואהב את הנוער, הצעירים. הזקנים כעסו עליהם והחרימו אותם. ה'מגולחים' קראו להם ועשו להם צרות. ישבתי על המרפסת והיו אצלנו הבחורים, תמיד באו אלינו. הוא ניגש לאחד מהצעירים [היו שם שני האחים פורר, שקולניק וסמילנסקי], וליטף לחיו  החלקה ואמר: מאומה לא יועיל לכם, אתם תהיו המשיח" הוסיפה נתנה פלג  היא  בת זיידין,  מספרים כי מרדכי זיידין, עלה לארץ ב-1905 עבד כפועל חקלאי ברחובות והתגורר בעליית הגג שבבית דונדיקוב.

 "ר' יענק'לה – אמרה לי אילנה [לבית דניאלי] הדני בת המושבה - הוא קיפניס.  מחותן עם משפחת דונדיקוב  - אסתר הייתה ברבות הימים לאשתו של משה סמילנסקי.

משה קיפניס [הדוד של אסתר, אקונום ה'שלאש' ] התאכסן תכופות אצל ר' יענק'לה שהיה מראה לו את הספר שכתב על חישוב הקץ. [כתב היד נמצא לימים בבית-הספרים הלאומי בירושלים].

הרוכלים, כ-דער צפת'ר [=איש צפת], פעטער [=דוד] יענק'יל, עברו מבית לבית ומכרו בדים –לא רק הזוג בוחרסקי העדיפום על פני חנות אברהם-יהושע  מינקוב .

ועם רדת החשיכה בבתים דלקו מנורות נפט.

 גם הזוג בוחרסקי אכלו הרבה שִירֶס, אותו שמן שומשום שהערבים הביאו מרמלה. היו פורסים לחם מורחים בשירס ומפזרים גרגרי מלח גס. "אני מתגעגעת עד היום לשירס"  הודתה מרים לנדאו הבת של  שמעון גרינברג שאביה היה מפקח על פועלי 'מנוחה ונחלה'. 

לא רק מרמלה הביאו אספקה  - בעל חנות  גדולה מסוק אל-דיר ביפו, שמו  ריינשטיין קרוב של קיפניס  [סיפרו כי אסתר קיפניס אחת מבנות דוד צבי קיפניס הייתה לימים לריינשטיין] סיפק מזון לחנויות ברחובות. 

'בוימל' קראו ללחם ועליו שמן זית עם בצל מטוגן, זו הייתה ארוחת הערב שלנו." אמרה רבקה-חיה בוחרסקי.

"לחם חם היה, זיתים, מי זיתים, דג מלוח, מי דג מלוח, מלפפונים, ובצל. דיינו" אמרו רבקה ואברהם חביבי, אותו אוהב זמר שנהג לחלל כל ערב בעיקר שירים, שזכר כילד בפרס, בה נולדו שניהם.

הזוג  בוחרסקי  דיברו מעט עברית [מֶשֶך הזרע], הרבה אידיש  טיירינקה, שיינינקה = מלות חיבה], והבינו ערבית [מֶסְחָה =מידת גרעיני תבואות ,'טזא ביד'= ביצה טריה].

 והכרמים הניבו ענבים מהם עשו גם יין לסוגיו [מ'יין קידוש' ועד ל'קוניאק'].

ברמן היה צעיר יפה, מזוקן, ציוני נלהב ממשפחה עשירה ברוסיה. היה לו כרם ולא רצה לשלוח את ענביו לראשון –לציון ליקב של הברון, ולכן עשה יין באורווה של דונדיקוב. " ליד הצריף של משפחת קיפניס"  

גם ברפת, שהייתה בחצר של ניסן קנטרוביץ היה יקב ושותפים לו  שמעון גרינברג, משה  סמילנסקי, ושבתאי בירמן.

ואילו בבית שמואל גורודיסקי. בחצר הרפת  עשו יין באבוס.

 גם במרתף אצל  מוטל מקוב מילאו בקבוקי יין.

'יין קנטרוביץ' נקרא על שם היקב של ניסן [ואשתו שימקה הקטנה זו שקנתה רובה משוכלל ויקר מידי משה סמינלנסקי] שהיה בחצרו.

"היקב של יפה נקרא לונדון. היה חבר של נחמני" -  סיפר אליעזר יעקבזון והוסיף -

גם לכהאן דער רבינער -איש הוועד, [אחיו של  יהודה צלליכין הביל"ויי] יליד שקלוב, אדוק מאוד. בחגים חבש צילינדר. בחצר  היה יקב, חפץ עבד אצלו".  צבי קאהן היה ליטאי [זה לא שם משפחתו המקורי] הוברח מאימת הגיוס והיה לרב בפרנקפורט [גרמניה] ולכן שלח לשם 'יין לקידוש - כשר למהדרין'.

 סיפרו כי הבית של קהאן ברחוב יעקב בחצר היה לו יקב קטן "הוא יצא מאגודת הכורמים ועשה לבדו יין ומכרו".  סיפרו גם כי גר שם  ר' שאול חנא קוק ,יליד תרל"ט- [רש"ח] אחיו הצעיר של  הראי"ה =  הרב אברהם יצחק הכהן קוק שהלך והתפרסם.

"ברמן החליט לגייס כספים לבניין בית הכנסת - מאחר והצטיין בנגינה בכינור, אסף חברים ובשמחת-תורה עברו מבית לבית, בכל בית ניגן ולקח תרומה,  כך 

עשה שנים אחדות. באחת הפעמים הגיע לבית דונדיקוב ובבית התארחו אז ד"ר הלל יפה וקלווריסקי עם אשתו אסתר ואחותה רבקה.  ברמן ניגן והגיסה שהייתה יפהפיה יצאה במחול 'קזוצ'וק' סוער. הלל יפה התאהב בה וכעבור זמן קצר נשאה לאשה". סיפרה אסתר סמילנסקי  וחיה אחותו, גננת מנווה-צדק,  לא שם. 

.  

רחל  לבית לוין  ושבתאי בירמן הגיעו לרחובות בשנת 1903 . בית הכנסת [הגדול] במעלה רחוב בנימין  - ' אוהל שרה' הוחל בהקמתו בראשית שנת 1903.  

'היקב הקטן' היה בתחילת הכרמים שם  עבד גם א' ד' גורדון", הוא אהרון דוד – כבן 50 , פועל –פילוסוף  והוגה דעות:   נזכרה זמירה פדובה הנכדה של מרדכי  ממייסדי חברת 'מנוחה ונחלה' בוורשה, [הבת של לאה וטוביה פדובה מרחובות זו שנישאה ליליד בולגריה ל יוסף מולכו].

בשנת 1907 הוקם היקב 'גדול' [הכללי]   והעצמאי [על גבעת היקב  שבצפון המושבה] בידי אגודת הכורמים המקומית [בהם בתיה מקוב ] אמרו – 'ניסיון של כמה כורמים לנהל יקב בעצמם'. בעיית שיווק היין  הייתה קשה בכל הארץ.

היקב פעל כשנה-שנתיים, כי אִיכָּרֵי רחובות עקרו את הגפנים ושתלו פרדסים במקומם. וראשון להם זלמן מינקוב.

יש אומרים כי היה 'סקנדל ' = שערוריה – היינן ב'יקב הגדול' היה משה [אחיו של טוביה פדובה] . משה סמילנסקי האשימו בגניבת יין,  הלכו לרב אברהם יצחק הכהן קוק הרב של יפו והמושבות ל'דין תורה' שהתקיים בבית רפאל הלל לבקוביץ הבנאי "המשפט נמשך שבוע וללא פסק דין". משה פדובה עזב את המושבה והארץ, כשנבנה 'היקב הגדול'  כך אומרים קנה משה סמילנסקי את 'היקב הקטן' והשתמש בו כמחסן.

המלחמה עיכבה את תעשיית היין ואז עשו מהענבים ריבה או שנתנום לעולי תימן.

הגיעו למושבה פועלים ערבים מזרנוגה הקרובה ועד לגזר הרחוקה שלא לדבר על שומרים בדווים מסטרייה.

ובמושבה עצמה היו גם  ערבים: למוביל המים  מהבאר  הישנה, חמָר ערבי זקן בשם  אבו חילווה  -  היה ילד הם גרו במושבה.

 "ילדה צעירה, שבאה אל הבית שלנו לנקות. והתיידדנו. היא דיברה גם אידיש. בדווית יפה, הייתה רוקדת עם החרב" סיפרה אסתר סמילנסקי.

"ערבים השתתפו  ב'חגיגות רחובות' רצו אחד מול השני והכו במצח אחד בשני " סיפר יעקב כבשנה  [עצמון] מ'השומר' [מתאים לכדורגל- משחק עתיק בן המאה השנייה לפני הספירה כשאברהם אבינו , אותה דמות מקראית המכונה גם אברהם העברי שנולד באור-כשדים,{בעיראק של ימינו} לאמתלאי בת כרנבו ולתרח הזקן עובד האלילים, כשבדרומה של ארץ עד לגבול מצרים נחשב רועה אלים וחמוש, ולו שלוש נשים שילדו לו שמונה צאצאים זכרים בהם את יצחק  אבינו בנה של שרה[.

.

סיפרו כי גם בחצר אצל שקולניק גרו באחת  ה'חושות' הפועל חסן ואשתו מאריאם. 'כל השבוע עבדו, תמורת אוכל, וגרו בחצר, ובימי שישי היו נוסעים לכפרם לזרנוגה.'

ר' יענק'לה, העריץ מאוד את הרצל, ובעת ביקור הרצל ברחובות, יצא לברכו בלחם ובמלח.

בנימין זאב הרצל  שימש כאות הראשון לבוא הגאולה .

"קבוצת פרשים באה לעברנו בסערה מן המושבה רחובות, כעשרים בחורים שערכו לפנינו מין 'פאנטזיה' והקיפו את העגלה שלנו במצהלות של שירים עבריים. וולפסון, שנירר, בודנהיימר ואנוכי, עינינו מלאו דמעות בראותנו את הרוכבים הזריזים והאמיצים האלה, לשכמותם עשויים להתגלגל הצעירים שלנו מוכרי המכנסיים . הידד! קראו בקול ויצאו בדהרה סוערת על פני השדה כשהם רכובים על הסוסים הערביים הקטנים שלהם".  כתב הרצל ביומנו.

סיפרו כי כשבא הרצל לבקר ברחובות לבש ר' יענקל'ה בגדי שבת של חסידים ובקבלת הפנים שנערכה ברחוב המושבה המוביל מיפו [היום רחוב הרצל] לאחר ה'פנטזיה' שערכו 16 הצעירים בכניסה למושבה עם לאזר מרגולין הפרחח שמאחוריו רוכבים צבי-הירש קליינר הראש, משה סמילנסקי, ברל'ה רוזנבלום, שמואל ריבוצקי, אהרון שקולניק, אמרו שגם יעקב פורר ואחיו עזרא   היה בין הרוכבים שקיבלו את פני הרצל בעת ביקורו במושבה. יספרו כי  גם יצחק זאב אלטשולר, נמנה עם אותם הפרשים אשר נבחרו לקבל את פני הרצל בביקורו ברחובות, אומרים שגם אשר לוין [יש אומרים כי היה זה מיכל לוין ] רכב שם, בין גבעות החול.

ר' יענק'לה פרץ לו דרך בתוך ההמון שלא ידע את נפשו מרוב התלהבות, ניגש אל 'מלך היהודים' המזוקן וברך "שהחיינו".

"ברחובות ארח את הרצל האדון לוין אפשטיין" כתב עיתון 'המליץ'  [21.11.1898].

הרצל ופמלייתו סעדו בביתו של לוין אפשטיין את ארוחת הצהרים.

אומרים כי גם נכנסו אצל בתיה מקוב וגם אפרים חרל"פ אירח את הרצל בביתו, אותו אפרים שהקים את 'חברת קדישא' ברחובות, ושהיה היושב-ראש שלה, ושלמחייתו היה אחראי על עבודת הפועלים במושבה, מטעם אגודת 'מנוחה ונחלה'. אחד הסיפורים הנפוצים ברחובות קשורה ב'מגילת היוחסין' המצויה ברשות אפרים חרל"פ, כנצר ל'בית דָוִד', היה המושל התורכי, שבכל עת שפגש באפרים, נהג לעמוד 'דום'. [חייא ראש ליהודי פורטוגל בפולין] ומתווכחים עד היום  אם צריך להיות חייא [אותו רב טברייני שחי בסוף המאה השנייה לספירה]  או חכם , ואם ראשון הוא ליהודי פורטוגל או של פולין. 

.

וי' קפניס לבלר שהיה מעורב בעסקי רצח חממי [קפרא] ובעקירת שתילים שיטתית כי  במכתב מיום 14.11.1910 שנשלח מהלשכה המרכזית של יק"א [=  Jewish Colonization Association J.C.A.   החברה היהודית להתיישבות] ביפו לוועד המושבה מצאתי בארכיון רחובות, מסמך [מספר 3354]  בו

כתוב:

לכבוד חברי הועד  מרחובות

א.נ.

אחרי השתדלות רבה מצדי אצל המודיר אל-מומי ואצל המוסטנטיק, נוכחתי לדעת כי אין ברצונם כלל להתענין באופן רציני בשני הענינים שלכם [רצח קפרא, ועקירת שתילים]. לפי דעתי, צריכים אתם לפנות לאדון ענטבי לבקשו שיגיש קובלנא בירושלים להתלונן על אי-רצונם של פקידי יפו להתענין בשאלותיכם הנמשכים זה כבר, ועל התיחסותם הקרירית לענינים כל כך נכבדים.

בכבוד רב,

בשם הא' אבראביה

י' קפניס

  

הישיש ר' יענקל'ה נפטר  ונקבר ברחובות, כ"א אלול תרס"ט=7.9.1909  

 נכדו יצחק קפניס נולד בנווה-צדק ח' חשון תרנ"ד [1893] אומרים שבצעירותו שימש כלבלר = הרי ידע קרוא וכתוב ועסק לפרנסתו בכתיבת מכתבים רשמיים, אצל מר אברביה במשרד ביפו.

  

 את מקומו מלא ר' אלתר אברהם ישראל בן דוד בוחרסקי [יש אומרים - בוכרסקי כי מבוכרה מוצאי אבותיו] חסיד חב"ד [= חכמה, בינה, דעת[ מלובאביץ = ליובאוויטש = עיירה דרומית לסמולנסק על גבול בילורוס] מחברי 'מנוחה ונחלה', ובהגרלה, שנערכה בוורשה, מטעם אגודת 'מנוחה ונחלה' זכה ב'נומער' הנכסף, נטל את חלקו, עלה  והתיישב ברחוב יעקב שברחובות [שנת 1897] עם אשתו רבקה-חיה [ילדים לא היו להם עד כמה שידוע לי, , לימים הייתה זו שרה חיסדאי  שנשאה בצעירותה את השם בוחרסקי]. לפרנסתו כי מאוד דתי היה  פיקח על בניין בית-הכנסת הגדול  [במעלה רחוב בנימין פינת רחוב 'המיליונרים' הוא רחוב 'מנוחה-ונחלה'] - 'אוהל שרה' קראו לו על שם אמה של סימה לבית רבינוביץ  אשת הגביר הנדבן יעקב ברוידא ראש האגודה שהבטיחה לתרום 5000 רובל כסף .  את ארון הקודש בנה מיכל [מיכאל] 'הנגר' [לוצקי] [שקראוהו מיכל  סטולר], שעלה מבילורוס עם אשתו  חווה לבית מטצקי לנווה-צדק בשנת 1895 וכעבור שנתיים עבר לרחובות  - לא  כבעל נחלה ולא כפועל כי אם כבעל-מלאכה!

"בוחרסקי גר ברחוב יעקב בין בית הוריו של מילר [הבית בו גר הסופר יהואש] למשפחת יהושע גולדפרב" אמרה לי אילנה הדני לבית דניאלי.

"היה בית-מרקחת, שם גרה משפחת בוכרסקי, זוג זקנים לבד" סיפר שלמה חרל"פ.

"[אלתר] בוכרסקי, הוא היה דווקא נחמד מאד" אמרה אסתר סמילנסקי לישראלה קומפטון.

 בינתיים התפלל ר' אלתר בצריף העץ המאורך ['שָלָאש' ברוסית].  שנבנה בכספם של  חברי 'מנוחה ונחלה', ברחוב הראשון של המושבה [לימים רחוב יעקב], סמוך לביתם שבנו.

גם בית-ספר היה ב'שלאש', "היו לנו מורים זועפים וקפדנים רק אחד או שניים לא היכו את התלמידים, הרוב השתמשו בסרגל להצלפה על כפות הידיים" סיפרה מרים לנדאו

"את מה שידענו ,וזה לא מעט, למדנו ברחוב " הוסיפה אסתר סמילנסקי

ובצריף גם חדר אחד גדול ששימש בית-כנסת, ומסעדה של הפועלים [300 פועלים שעבדו בכרמים לפני בוא המתיישבים אשר רובם לנו במקום ולא חזרו לרמלה].

"הפועלים ישנו על ה'בוידם' [= עלית גג] 300 פועלים, זה היה אולם רחב" סיפרה אסתר סמילנסקי לבית דונדיקוב לישראלה קומפטון והיא מבית כספי.

"ב'שלאש' גרו יצחק הבלן  [אומרים שהיה אביו של חיים קרסניצקי] היה  בעיקר אופה, אך גם  קברן, מצלצל בפעמון, היו טיפוסים הוא ואשתו. בתו נישאה לדוד גולדפרב" סיפרה אסתר סמילנסקי.   

"במקום המקווה הקימו מפחים בית מרחץ. בשלוש פרוטות [חצי גרוש] קיבלנו פתקאות והתקלחנו. -  סיפרה מרים לנדאו ובקריצה שובבה הוסיפה - כשהזקן  יוספזון, יוסיסוב  - מציץ לבנות".

"ב'שלאש' גר יצחק גורודיסקי עד שעבר לביתו. גם ר' 'בעל קרקע' [כי דיבר רק  על קרקעות] מר ויינשטיין  [חותנו של ר' בעל הקרקע, מצד אמו של יהודה גורודיסקי ] גר שם עם בובֶה הינדה אשתו שנהגה ללבוש בגדים רוסיים, אחרי מות  בעלה חזרה לליטא.

גרו בצריף גם משפחת ליבוביץ, שעברה לפתח-תקווה. גברת ליבוביץ נהגה לעטוף את ראשה במטפחת ראש ספרדית.

גם מרדכי גורודינסקי  הוא נחמני  התגורר בשלאש.

אומרים  שגרו  באותו צריף הורי הרוקח הרבבסקי  זה שחַשְ'קה אשתו הייתה המיילדת  - לכל מכאוב נתן כינין " נזכר וסיפר עמיהוד  נחמני.

" סבי נעקץ על ידי עקרב צהוב, אני זוכרת את סבלו. הלכו אל הרוקח, הרבבסקי. ברחובות לא היה רופא"  הוסיפה וסיפרה אסתר סמילנסקי.

"הפֶלדשֶר  [= אח מוסמך, חובש] גרבבסקי היה בא כוח הרפואה במושבה הקטנה [בת 300 תושבים] . הוא נתן רפואות לכל מיני דברים. אבל כשהיה משהו יותר רציני היו נוסעים ליפו ולירושלים." אמרה יהודית פסטרנק בראיון  שנתנה בשנת  1979.

 עד שבא ד"ר יהודה לייב ]אריה ליאון]  פוחובסקי בשנת 1907.

 אבל ר' אלתר בוחרסקי  נצרך לא רק לגופו ולפרנסתו אלא גם לנשמתו: בלילה לאור עששית  המשיך ר' אלתר בוחרסקי לחפש אחרי סימני 'הקץ',  ובין לבין  היה לעסקן הציבור – 'גאווה פולנית' אמרו.

בעיתון העברי 'השקפה' [ 22.1.1904] הוא יוצא חוצץ כחבר 'אגודת ציון ' ברחובות [ עם עוד ארבעים איש מזרמים שונים כמו שמואל גורודינסקי, רפאל הלל ליפקין, יוסף ווינר, ניסן קנטרוביץ, אנשל שקולניק, ירחמיאל מיליקובסקי המורה , יעקב זלמן זלצר , האחים יהונתן ומרדכי מקוב, יצחק יוסף גורודייסקי והלל אהרנוביץ] נגד אותם בני רחובות אשר מחו נגד האדון מנחם-מנדל אושיסקין כש"רבים מהם חתמו לא ברצון כי אם באונס ורבים אינם מבינים קרוא ולא ידעו את הענין"

בשנת 1900 ר' אלתר שימש כסגן לחברי הוועד הנכבדים אליהו-זאב לוין אפשטיין,  אהרון אייזנברג, אליעזר יעקבזון, אברהם הירשנזון  - זה המשגיח על השומרים, על הבאר, על המרחץ ועל בנייני הצבור,   וגם חבר הוועד משה סמילנסקי .

שנה לאחר מכן, במאי 1901, אירח בביתו [של אלתר בוחרסקי]  את  ועד המושבה בהם - אהרון אייזנברג, אלתר אידלזון, יצחק גוסובסקי, שלמה-הלוי גולדין  והסגן משה קיפניס שם נבחר משה קיפניס  להשגיח על הבאר, בית המרחץ, והשומרים, ורבקה-חיה אשתו  'הזקנה מוורשה'  טורחת  לרצות את חיכי הנאספים. ונהוג כי אספות הוועד מתקיימות בבית יהודה לייב יוספזון.

באספה הכללית המאה עשרים וארבע שנערכה  במוצאי יום ראשון, ג' תשרי תרס"ט  [28.9.1908] לפי קריאת ועד המושבה,  באו כ  60 איש ובתוכם  אלתר בוחרסקי, וגם בניו של ברוך-זליג מינקוב  האחים  שלמה-בנימין וזלמן-אהרון שם. אסיפה שנפתחה בהודעת מר אהרון  אייזנברג כי מדובר בהתקשרות רשמית בין בני המושבה ובין האדון אפרים אליעזר  זק"ש יהודי עשיר מאמריקה [שבתו היחידה טובה נישאה לטוביה זיסקינד מילר איש רחובות] חברם לוועד,  אשר הלווה עשרים וחמישה אלף פרנק כדי להתקין מכון מים במושבה ורשת צינורות מן הבריכה המרכזית לכל בית.

כשלושה חודשים לאחר מכן, במוצאי יום רביעי  ט"ז כסלו  תרס"ט באספה כללית [המאה עשרים ושבע], הוחלט על בניית בריכת מים המרכזית  - 'הרזבוואר' של המושבה. באו 52 איש בהם אלתר בוחרסקי והאחים  שלמה-בנימין וזלמן-אהרון מינקוב, בניו של ברוך-זליג מינקוב. 

"רחובות הייתה המושבה הראשונה בארץ, שזכתה לרשת מים מרכזית, ששימשה את בתיה" כתב משה סמילנסקי  בספרו 'משפחת האדמה'.

במוצאי יום ראשון  כ"ג סיון תרס"ד [6.6.1904] באו חברי ועד המושבה עם חברי ועד היקב להתייעץ במצב  - אלתר בוחרסקי, יהושע פורר, יצחק גורודייסקי, אליעזר הירשנזון ואהרן אייזנברג ישבו עם שבתאי בירמן, ומוטל [מרדכי]  מקוב ודנו.

אך זלמן מינקוב כבר החליט לנטוש את כרם  הגפנים והשקדים המשפחתי הכושל ולהיות לפרדסן, הפרדס הראשון, ור' אלתר ממשיך בפעילותו הציבורית.

אסיפת הוועד [N302] נערכה במוצאי שבת [26.12.1904]  והפעם בבית האדון אהרון אייזנברג.

"ראינו רק פועלים עבריים חופרים בורות [לשתילת עצים], עבדו ב'גוואלה' [= בקבלנות] שלמו 2 עשיריות  [10 עשיריות = בישליק   שהוא  מטבע בערך של בין 2.2 – 3.5 גרושים תורכיים  = כחצי פרנק] לבור.  זלמן מינקוב התהלך בין הפועלים ושאל ברוח טובה  כל אחד כמה בורות חפר? אחד שהזיע מאד, מאד נקב מספר גדול של בורות.  נטעו לימונים מתוקים [לימון 'חאלי'] ועליהם הרכיבו הדרים לרוב את ה'שאמוטי'. חפרו באר, ציפו את דפנותיה באבנים, הכניסו מוטור, המכונאי היה משה קריבוצ'נקו -  סיפר עמיהוד נחמני  והבהיר - הערבי היה מקבל 2 בישליק, היהודי 2.5. השתדלו שתהיה עבודה עברית, העברים השתדלו להוכיח, שעבודה עברית טובה יותר מהערבית.  אצל סמילנסקי עבדו יהודים וערבים מפני דרכי שלום".

"אבא לא היה נגד עבודה עברית אבל אצלנו עבדו יותר ערבים, מעגר הסמוכה, היו גם אנשי קטרה, היו צריכים סבלים בקטיף" הסביר ישי סחרוב.

"זרעו גרעיני לימון מתוק וחושחש, הנביטו אותם והיו לכנות". אמרה פרידה  בת משה ואיידל קיפניס ילידת 1890, שנישאה לפועל מאודיסה יליד 1886 למרדכי זיידין, [שאמרו עליו כי הוא מצאצאיו הסבא משפולה, ומכאן השם זיידין שהוסב מ"זיידה'  =סבא]. והתגורר בעליית הגג שבבית דונדיקוב.

בחורף, פועלי העלייה השנייה, תוך ויכוחים אידיאולוגיים קשרו בפרדסו של זלמן מינקוב הרכבות, ושמו סמוכות= סֵנָדוֹת,  בהם גם  הפועל יוסף אהרנוביץ זה שארגן [בבית פריידה בחצר] מטבח פועלים. "הבחורות עזרו בעבודה, טגנו קציצות תרד".

צבי חיים בשיסט הכהן  שעלה למושבה  בשנת 1906 עם משפחתו כמוסמך לרבנות, התמחה בדיני מעשרות, תרומות ושמיטה - 'אורים ותומים' לזלמן מינקוב הפרדסן שומר המצוות.

אסיפת הוועד [N332] החדש נערכה במוצאי שבת [6.5.1905]   בנוכחות אהרון אייזנברג, משה קיפניס, חיים-אליעזר מילצ'ן, מרדכי-שמואל זילברמן,  וראובן מנוחין.  כשעל הפרק: תנאי העסקתו כאיש המים של דובר הרוסית  משה קריבוצ'נקו הוא מוישה בליכר הפחח והשרברב.

 אך ר' אלתר בוחרסקי   משום מה לא בהם.

האסיפה הכללית  [111N] בחרה ביום  27.4.1907 ב'ועדת התשעה': אהרן אייזנברג,  צבי אפפעל [יש אומרים כי בחיים אפפעל], הירשנזון אליעזר, שבתאי בירמן, מרדכי מקוב, אפרים חרל"פ, ברוך-זליג מינקוב, ישראל סחרוב, ומשה סמילנסקי לקבוע סדרים חדשים במושבה  וביניהם הוצאות הבאר, הם התכנסו ביום 30.10.1907 והחליטו.   

ור' אלתר לא שם.

אולם באספה הכללית המאה עשרים ושתיים [ 122N ] שזומנה למוצאי יום שלישי ט"ו מנחם אב תרס"ה [12.8.1908] בזמן הבציר [=וינדאז' -בצרפתית Vindage]   כשעליה להחליט בעניין הכנסת המים לבתים על-ידי צינורות, באו רק 33 איש  - בהם גם שלמה-בנימין מינקוב, צבי-חיים הכהן בשיסט, מיכאל לוצקי  ושלמה שוסיוף  כולל אנשי הוועד כמו משה סמילנסקי, אלתר בוחרסקי, משה קיפניס  ואהרון אייזנברג שהכריז כי לפי תקנות המושבה, אין בכוח האספה להחליט אם לא באו רוב בני המושבה. כשבאו  [ואולי הובאו] עוד ששה אנשים הוחלט לקיים את האספה.

 ואילו באסיפה הכללית [ 124N ] שנערכה כחודש לאחר מכן נכחו מעל  55 איש [אומרים כי דנו בדבר ההלוואה של 25000 פרנק  שנתן לוועד המושבה אפרים זק"ש]. לאספה באו  נציגי הוועד ביניהם אייזנברג אהרן, אפרים זק"ש אך גם אלתר בוכרסקי !

ומ'בני המושבה' נראו מרדכי גורודינסקי  הוא נחמני, משה קריבוצ'נקו,  זלמן מינקוב וגם  יצחק זאב אלטשולר  "אלטשולר השאיר בגולה אישה ושני ילדים, אלה באו מאוחר יותר" סיפר ישי סחרוב.

מתי בנו  [מול   בית בוחרסקי] את בית המועצה – 'בית הפקידות' בעל שתי הקומות ברחוב יעקב.

"בבית המועצה למעלה היה שלמה גולדין ולמטה אהרון איזנברג".

"בית המועצה היה מרכז המושבה היה הבית הכי יפה, שתי קומות".

"עץ ורעפים יובאו מצרפת, האבנים מהמקום. היו מערבבים חימר וקש. הבנאים היו ערבים" אמרה רבקה לנדאו.  

ובחוק התורכי נאמר כי אין לבנות בית ללא רישיון אך בית עם גג אסור להרוס.

"עמדו לכסות בגג והנה נודע שהחיילים עומדים להגיע. אספו את כל המושבה, כולל נשים וילדים ועבדו כמעט כל הלילה והעבירו רעפים עד שנסתיימה מלאכת הגג". סיפרה פנינה גורדון הבת של גיטל  וצבי-הירש קליינר.

 לא השתמשו באדריכלים. בתי יוספזון והרשנזון נבנו כמו הבתים בעיירות רוסיה. אברהם יהושע דונדיקוב  ויעקב קרלינסקי בנו בסגנון הברון – כמו בצרפת.

מספרים כי ניסן קנטרוביץ', לא סיים את הגג, אשתו שימקה התעקשה לבוא ולהתגורר בבית עם ארבעת ילדיה בלי גג,"וכשירד גשם, לקחתי את הילדים לישון בצל הקיר המערבי" ענתה שימקה היא סימה.

"אז בנו את היקב וצריך היה לבנות לכסות את הגג בגניבה, כדי שלא יהרסוהו התורכים. גייסו את כל בית הספר, ארבע כיתות, בלילה להגיש רעפים. בונה הגגות היה מיכל הנגר -   והוסיפה  -  כשרצו לבנות שיחדו את המשטרה התורכית. הבתים נבנו על ידי ערבים מרמלה. קירות פנימיים עשו מלבני טיט, אדמת חמרה, לקחו מהגבעה שעל-יד בית פיינשטיין [לימים רחוב נורדאו] ערבבו עם תבן, אבנים ממחצבות בהרים כמו  מ'גבעת יוספזון' שהייתה שייכת למשפחת יוספזון, במדרון הצפון-מערבי של 'גבעת יוספזון' הייתה מחצבה שממנה לקחו את אבני הכורכר לבניית בתי המושבה"  אמרה מרים לנדאו. בת דינה היא אלטה ושמעון גרינברג.ילידת רחובות [1896] בראיון משנת 1978.

"אמא  רייזל, נעמי אחותי [זו שנישאה ליצחק לדז'ינסקי בן אחות משה סמילנסקי], גברת אלטשולר, גברת אושרוב, גברת פלורנקו, גברת הרשנזון, גברת פורר, גברת איזנברג ועוד נשים התאספו. כולן לקחו סלים ומילאו אותם אבנים משום שהתורכים לא נתנו לבנות. הנשים פרצו דרך החיילים. הבית נבנה כמו רפת" סיפר נתנאל פיינשטיין יליד חוץ לארץ, צעיר צאצאיהם של חילקה-רייזל ויעקב ישראל פיינשטיין שנחלתם ברחוב בנימין ליד הבאר הישנה  [ואם בגבורת נשים עסקינן נזכיר את שימקה, אשתו קטנת הגוף  של ניסן קנטרוביץ, הרוח החיה בחיי הקהילה, וידוע הסיפור על עוז רוחה כאשר יצאה בראש קבוצת נשות המושבה, כאשר התורכים ניסו למנוע את חפירת הבאר במושבה].

כך בבית פרטי וכך בבניין ציבורי.

באסיפה הכללית  [152N] שנערכה ביום שישי ערב שבת ח' כסלו תרע"א [ 9.12.1910] לפי קריאת ועד המושבה  [שנכח במקום כולל אלתר בוחרסקי וברוך-זליג מינקוב] בדבר ממצאי ועדת הביקורת על חלוקת המים לבתים, באו קרוב ל  60 איש בהם קפלן יצחק, גלעזר אליהו,  טלר ישראל הלוי וגם - שלמה-בנימין מינקוב.

ארגון 'השומר' קיבל את השמירה במושבה, באישור הוועד, מיום 6.11.1911.

במלחמת העולם  הראשונה התורכים גייסו את האזרחים למלחמה וכן את הסוסים עם העגלות לחזית הדרום. רק בעלי נתינות זרה זכו להיות משוחררים מגיוס חובה, השתחררו גם הקשישים. מדי פעם היו נערכים חיפושים לגלות את המשתמטים. הילדים שימשו צופים המודיעים על בוא התורכים. ה'פארארים' [=משתמטים או עריקים]  התחבאו בכל מקום אפשרי, אפילו מאחורי חבילות בדים שבחנויות  הגלנטריה...

ניסן קנטרוביץ מוח'תאר המושבה נאסר כמחביא 'פארארים'  והוגלה לחאן-באשא בדמשק יחד עם ברוך וינר מרחובות  ואברהם שפירא מפתח תקווה.

"בזמן המלחמה הפארארים התחבאו בין ענפי החרובים. היה רעב קשה. אצלנו התארחה אם אמי הינדה סקר [יש לה שם?] היא בישלה מרק עדשים ומפעם לפעם ירדה עם סיר לגן וחילקה לפארארים, שלא העזו לצאת ממחבואם" סיפרה מרים דניאלי  ילידת רחובות בתם של אסתר-רוחל  = רשה – לבית סקר ויהודה לייב [לייבלה] דנילוביץ [דניאלי].

בידיעה שקיבל הקצין עארף ביי איבראהים מפקד המשטרה במחוז ירושלים נאמר כי יותר ממאה חיילים עריקים ויהודים המבוקשים על ידי החוק והשלטון הצבאי נמצאים בכפר דוראן, אולם כשהתפרץ לכפר מצא אותו ריק מכל אלו שהתכוון להם. הדבר הוכיח שיהודים ידעו על בואו לפני שהגיע לכפר. כשהוא התכונן לעזוב התקרבה לקצין אחד אישה מוסלמית תושבת אחת הבקתות של דוראן, ואמרה: "ליהודים יש בכפר זה צופים ידועים שמשקיפים כל הלילה. הם הפכו כפר זה לבסיס להסתרת מרגליהם ולהסתת חיילים לערוק מהשירות הצבאי. בכל ערב הם עורכים פגישות כדי לחרוש מזימה נגד הממשלה. שעה לפני שבאתם הגיעו השליחים שמסרו להם ידיעה אודות בואכם הקרוב, והם החביאו את כל הזרים שבכפר". מתוך הספר 'מודיעין וריגול בסוריה, לבנון וארץ-ישראל 1913 – 1918'. המחבר - עזיז ביי [Bek] קצין בכיר בצבא העות'מאני – מי שעמד בראש מערך המודיעין של הארמיה הרביעית.

חיפשתי בארכיון רחובות ומצאתי כי:

"יום אחד באה פלוגת-צבא גדולה ושמה מצור על המושבה, הלכו מבית לבית לבקש איש חשוד אחד בעיני הרשות שהתחבא ברחובות. את האיש, שהיה כנראה מרגל תורכי וביקש להשתמט לבסוף מידם, מצאו, ואגב אורחא, אסרו אחדים מן הצעירים שהיו חשודים כ'פרר' ואסרום".

"בכל רגע ובכל זמן שהיו מודיעים שבאו מרמלה לחפש את הפאראר, היה אבי בורח מהחנות החוצה ורץ לחצר של גורודיסקי  - שם האלמנה שבניה היו מנחם, פרץ, יהושע ועזרא המפגר. שם היה אבי נחבא בתנור שבחצר. ובאותו זמן היו יושבים נכבדי העיר ותרבושיהם על ראשם ומשחדים את הקצין שבא מרמלה לחפש פארארים. בין הנכבדים זוכר אני את אהרן איזנברג, חרל"פ, פיינשטיין וניסן קנטרוביץ שהיה גם המוח'תאר של רחובות. מקום הפגישה היה במלון קליביצקי שהיה ליד פרדס יעקבזון, שבמרכז המושבה והחנות של פדובה, שחבש תמיד משקפיים של צבע כחול בהיר." דברי צדוק סגל.

[שאול זאב קליביצקי שנולד באודסה, רוסיה. הגיע לארץ ישראל, לרחובות, בשנת התרס"ח, 1908. ולאחר נישואיו לעטרה קריינדיל לבית קנטור עברו השניים ליפו ושם חיו ממכירת חלב. כשמתו הפרות,שלהם מכרו את שאר מטלטליהם ועברו לראשון לציון1917-  ].

"הצבא התורכי היה עריץ ואכזר, הם היו מכים ללא רחם על כפות הרגליים כשהן מורמות כלפי מעלה וקשורות לרובים. 'פאלקות' קראו לשיטה רעה זו." סיפר אזניה חרל"פ בנם של מלכה לבית זבלדובסקי וישראל [ישראל הוא הבן של לאה אשתו השנייה של אפרים חרל"פ].

"אחי ישראל כשהיה בן 13 נהיה שומר. חיפשו את אבי, יליד ירושלים, ותפסו את ישראל, השכיבוהו, קשרוהו, עד שנכנס מישהו שהכירו ואמר: "אתם מכים בן  13!" אמרה חיה גרינהוט בשנת  1979, זו שאמה נולדה בצפת והיא הייתה אז גננת בסלוניקי.

ומצאנו  בארכיון תולדות רחובות כתוב כי

"מסבת מצב המלחמה מיום יוד מנחם אב,  תרע"ד [2.6.1914] עד יום שכבשו האנגלים את המושבה כ"ט חשון תרע"ח [14.11.1917]  לא נרשמו פרטיכלים  מישיבות הוועד או האסיפה".

כאמור ר' אלתר שהיה בקי ברזי ה'זוהר' , הכיר את פילוסופיית ברוך שפינוזה, את  כוח פרנסי הקהילה הטמון בהפחדה לגורל העם  ובתקווה שהנחילו לצאן מרעיתם   - חיי העולם הבא.

המשיך בדרכו של קיפניס הזקן וחיפש גם הוא בספרים הקדושים את סימני ה'קץ'-  ביאת המשיח.

  

קשה לומר כי, השובבים לא הפריעו ביום ובלילה.

הילדים והנוער בכל שטח מישורי  שיחקו בתַעוּגְ'רֶה [=יש וקראוהו 'דודס'] שני מקלות אחד גדול ואחד קטן, היכו בעזרת הגדול במקל הקטן והוא צריך היה לעוף למטרה, היו מודדים את המרחק מהמטרה שאליו הגיע ומי שהתקרב יותר ניצח. הבנות שיחקו ב'קלאס' ציירו על הקרקע ריבועים וקיפצו, גם זימרו שירים בדלגן עלי חבל -  ו'קול באישה ערווה' אותו איסור הילכתי  לגבר לשמוע קול אישה זרה לו.

"באחרון של סוכות היו אוספים את כל הסכך, מעלים אל 'גבעת האהבה' ושם עושים מדורה. ואז היו הולכים החברה לגנוב מארונות האוויר של ה'בעלבוסתס' =בעלות הבית"   סיפרה שושנה בק  לבית פדובה  אשתו של גדליה בק.

"בשמחת תורה היינו עושים מדורות על ההר. היו סוחבים מכמה בתים דברי מאכל אחר כך הזמינו את האנשים שמהם סחבו כדי להשתתף בסעודה. הייתה משפחת קפלן, האישה הייתה מכינה יותר צ'ולנט בתנור, שהיה בחוץ, כי ידעה שיבואו ויסחבו, היה עוד יהודי שגר במקום שהייתה המועצה, היה בית מרקחת, שם גרה משפחת בוכרסקי, זוג זקנים. היה ב'ארון אוויר' [= ארון מוצל ומאוורר בו היו מאחסנים בדרך כלל בצל-יבש ותפוחי-אדמה, בדרך כלל צד צפוני עם פנים כלפי חוץ] ריבה,  והיא ידעה שיבואו וייקחו את הריבה" סיפרה שלומית חרל"פ לבית לוין אשתו של שלמה חרל"פ.

"אני זוכר שאחי יהושפט היה מספר שאבא ישראל היה מכין פח של מלפפונים, שם על המרפסת, כדי שלחֶבְרֶ'ה יהיה מה לגנוב. בשנים האחרות היו גונבים סיר עם צ'ולנט, הכינו להם מה לגנוב, רק הצעירים. היה מנהג בשמחת תורה, שהצעירים היו יוצאים מבית-הכנסת לאחד הבתים ובעלת הבית ידעה שעליה להכין יין,  לֵקַח [=מין עוגה], ובוטנים"  סיפר ישי יבנה הוא ישי סחרוב. 

"ערכנו חגיגות יפות בל"ג בעומר במגרש שלפני בית-הכנסת, הכנו קשתות וקלענו למטרה. לבשנו שמלות לבנות וזרים של חרציות. הדלקנו מדורה על גבעת דונדיקוב."   סיפרה בת שבע כ"ץ  לבית חרל"פ, אשה דומיננטית.

גברת  שרה טהון  [אשתו הראשונה של  ד"ר יעקב יוחנן טהוֹן   {אחיו הצעיר של הרב יהושע טהון} סגנו של  ד"ר ארתור רופין,  בהנהלת המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית ביפו] סדרה את התמונות לחגיגות  [גם ל'חגיגות הפסח']: חנה ושבעת בניה, רות המואביה וכדומה  כמתאים  לאשה הנאבקת  בדיכוי חברותיה ובאפלייתן " סיפרה מרים לנדאו. "לא די בקיצוץ עלי תרד" אמרה.

ובימי 'חגיגות הפסח'  אהרן פלורנקו ואשתו בת שבע [שבק'ה] העמידו על מרפסת ביתם סיר מלא תפוחי אדמה מבושלים, קערת דגים מלוחים ומיחם [='סמובר'] גדול, וכל מי שעבר משם בדרך אל החגיגות הוזמן להתכבד.

קשה להיות יהודי מאמין  במיוחד בקיץ. ביחוד בארץ ישראל , כל שכן במושבה רחובות.

במשך שבע שנים, משנת תרס"ח [ 1908] ועד שנת תרע"ד [1914] נחוגו במושבה רחובות חגיגות שקיבלו מספר שמות – 'חגיגות הפסח',  'חגיגות רחובות', 'החגיגה  הלאומית', 'החגיגה העממית',

'חג האביב' או סתם 'החגיגה' החגיגות לא התחדשו לאחר מלחמת העולם הראשונה.

בחול המועד של פסח נערכו החגיגות - אירועי ספורט, וצחוק שלוו באירועים תרבותיים ואף כלכליים.

  

מאחורי בית-הכנסת הגדול, [יש אומרים כי גם אותו תכנן אפרים לחרל"פ בנוסף ל'בית העם'] בשטח מישורי בן 500 דונם, [לימים בין רחוב השומרים ורחוב עזרא]  סומן המקום בגיר בידי צעירי המושבה  בהם יהודה וצבי גורודיסקי, יהודה טלר [שמת מכלבת בקהיר], אהרון שמואלין וחנניה פיינשטיין.

 עמינדב אלטשולר הרחובותי טען כי זה חיקוי לחגיגות השנתיות של הערבים בנבי- רובין.

צבי נשרי מורה לספורט בגימנסיה 'הרצליה'  מנצח ריצת   100 מטר  אמר כי  חגיגת הערבים נבעה מטעמים דתיים.

"את הראשונה סידר חיים יופה, הוא היה הנואם, היא הייתה כמעט רק רחובותית. היה מרוץ סוסים. בחגיגה השנייה כבר באו מיפו ומירושלים". סיפר עמיהוד נחמני. 

רחובות בשנת 1908 הייתה מושבה לא גדולה בקושי 300 תושבים, ומספר האורחים הגיע לאלפים. . .

"קודם באו קצת אחר כך נהרו. כל בית היה מלא אנשים, שכבו אצלנו על הרצפה. על השולחן היה אוכל, דג-מלוח. היו מתאספים, היינו הולכים בתהלוכה עד מקום של החגיגות. היינו הולכים ושרים. במקום הייתה במה'' סיפרה אסתר  הבת  הבכורה של  גוסיה דונדיקוב.

"היו באות תזמורות של הגימנסיה 'הרצליה', מקווה-ישראל, וראשון- לציון. הקהל הרב צעד איתם לשטח התחרויות שבאותם ימים עיקרו בדהירת סוסים בה לקחו חלק פעיל השומרים" סיפר  שלום אהרוני יליד רחובות שנת 1907 בנם של חיה לבית זיסר והיל'קה אהרנוביץ החנווני.

  

"הייתה מתחילה תהלוכה גדולה מבית הוועד שברחוב יעקב. יהושע אייזנשטדט הוא יהושע ברזלי [פקיד באַפַּ"קThe Anglo – Palestine Co =    שברחוב עג'מי שביפו, סיפרו כי רכש קרקעות בסביבות רחובות במצוות המנהל זלמן דוד ליבונטין] היה אחד הנואמים של 'חובבי ציון',  דיבר מהמרפסת,  בהתלהבות וצעקות, עובד איזנברג היה מנהל התהלוכה, כולם הלכו בשורה והוא צעק: 'מארש!', הלכו עד בית הכנסת ומשם ירדו למקום החגיגה, " סיפר עמיהוד נחמני.

נהרו אל הכיכר הגדולה שמאחורי בית הכנסת שם התקיימו מרוצי סוסים, אתלטיקה קלה, היאבקות = התגוששות, הרמת משקולות, ירייה למטרה, קפיצה למרחק, [עם ובלי מקפצה] קפיצה במוט,  התעמלות כללית , התעמלות על מכשירים

"רצים בדגלים" מעין 'מרוץ שליחים', זריקת דיסקוס, משיכת חבל, ומשחקים היתוליים כמו ריצה בתוך שקים, הליכה על קביים, טיפוס על עמוד גבוה וחלק וזריקת אבן.

"השתתפנו כילדים בתחרויות, לבשנו שקים ורצנו, אחזנו ביצה בכף ורצנו, רכבנו בהיפוך על חמור"  סיפר עמיהוד נחמני וצחק.

זכרו את  המורה צבי נשרי  מנצח בריצת 100 מטר בשנת 1908, דוד ישפה הפרדסן שזכה פעמיים בתחרויות רכיבה,  נקדימון אלטשולר  זוכה בתחרות קליעה למטרה וזאת ברובה מושאל, ודוד כבשנה שקיבל פרס ראשון בקפיצה  -  סולידריות יהודית !     

"החגיגה נמשכה עד הערב. היה 'בופט'  =מזנון. היה יפה שהתראו אנשים מכל הארץ.  בכל בית היו 10 -  20 איש. הכינו זיתים, דג מלוח, עגבניות, מצות" סיפרה נתנה פלג בשנת 1978.

אליעזר מרגולין ומשה סמילנסקי פיקחו על הסדר  כולל תהלוכת הלפידים בערב.

"באו אלפי אנשים מכל הארץ, גם מהגליל. מאיר גורודיסקי ואני החלטנו לעשות מזנון, כי לא היה לאנשים מה לאכול. על יד בית חביבי העמדנו שולחנות ארוכים, כיסינו במפות והעמדנו אוכל, מצות וירקות.. באו הרבה פועלים". סיפרה אסתר סמילנסקי.

"באו מבעוד יום, ידידים מכרים וידידים של ידידים... כל בית היה פתוח וקיבל את האורחים. אצלנו על המרפסת עמד שולחן ארוך ועליו קערת ביצים קשות, מצות, זיתים, מלפפונים, עגבניות. אנשים זרים לנו בבתים, על מחצלות על הרצפה". אמר לימים גדליה ב"ק.

 היה זה  גם מפגש חברתי של איכרים ופועלים, שומרים ומנהיגים ציוניים, סופרים ואמנים, הוצגו הצגות והשמיעו  קונצרטים. הישגי הישוב בחקלאות, בתעשייה ובאומנות הוצגו בחגיגות אלה. גם יצחק קיפניס [בנו של דוד צבי קיפניס, אחיה של גוסיה דונדיקוב] אשר נולד בנווה-צדק  בשנת  1893  השתתף ב'חגיגות רחובות' כספורטאי  'מכבי 'מיפו.

"אני זוכר את החגיגה האחרונה של פסח. היו סטודנטים מגרמניה והשתתפו בתחרויות, הייתה תערוכה חקלאית ופרדס מילר – זקס הופיע עם סלק בהמות ענק, סלק שבקושי נכנס לארגז של נפט. היו תערוכות של 'בצלאל', אפילו של משפחת קלר שהיה אמן. הייתה גם תערוכה מסחרית, חנויות הציגו. היו 10 אוהלים לתצוגה. עשו אותם מענפי תמר." כך עמיהוד נחמני.

והארבה  בא בקיץ 1915 - בשעות הצהרים הגיח מצד דרום-מזרח. "השמיים השחירו ועין השמש כוסתה וחושך היה על פני הסביבה"  העצים כוסו באלפי מעופפים  "הארבה כרסם ואכל את כל הירק וכאשר גמר את הירק החל לאכול את קליפות העצים ולא הותיר מאחוריו דבר." סיפרו.

וכשהחל להטיל את ביציו באדמה. ביצים דומות לביצי דגים, ביצים צהובות המתחילות לשנות את צבען לשחור לפני בקיעתן. החליט השלטון התורכי להילחם בשרצים, והוציא צו שכל תושב המושבה צריך לאסוף מכסת ביצים להשמדה ולהביאן למועצה. הביצים בקעו, ואז החלה מלחמה נגד הזחלים גייסו את כולם כולל מתפללי בית הכנסת בשבת, תלמידים ופעוטות מן הגנים, הם חפרו תעלות עמוקות והילק שנפל לתוכן כוסה באדמה, אך הנותרים  הרבים גידלו  כנפיים והמשיכו לעשות נזקים  בכל הצומח, עד שיום אחד החלה לנשב רוח דרומית חזקה וכמו על פי צו התרוממו  החסילים ועפו לכיוון מערב - לים. על מנת לזרזם החלו תושבי המושבה לדפוק בפחים להפחידם ור' אלתר בהם.

"בזמן הארבה הילדים עבדו נפלא. הלכנו בבוקר לכרמים עם סמרטוטים שחורים ובעזרתם גרפנו את הארבה לתעלות וכיסינו באדמה" סיפרה בת שבע כ"ץ לבית חרל"פ.

ואז, בעצם הימים הרעים והמרים ימי מלחמת העולם הראשונה  באחד מלילות האביב חיפש ר' אלתר לפי הכתוב בספרים הקדושים ומצא בדיוק את 'היום הגדול' -  היום בו העמים יתנו לנו, אחרי המלחמה את ארץ-ישראל ואנחנו נקים בה מדינה יהודית חופשית.  "אנחנו נבלה את משמיד זרע ישראל והעמים יתנו לנו את ארץ-ישראל. אמן.  אנגליה ואמריקה שתיהן תעזורנה לנו וגם רוסיה תיתן את ידה להקמת המדינה; ברם כדי לזכות ולהגיע לזה יש צורך בסבלנות... וקצת מזל להישאר בחיים עד אז".

אך הוא לא יכול להכיל את הדבר, ויצא בלילה מביתו  ללא 'קנדלה'= [נר] לבית הרב הישיש  הישל מרגלית לבשר לו את הבשורה הגדולה.  ובחוץ חושך ואפלה, נכשל הזקן  ר' אלתר בתיל הדוקרני, נפצע קשה, חלה ונפל למשכב, ולפני היגלות סימני-הגאולה,  שכה ציפה לה, השיב את רוחו.

אלתר בוחרסקי נפטר ב- ט"ו אייר תרע"ז.

אשתו רבקה-חיה נפטרה אחריו "ב- ט"ז חשוון תרפ"ט" אמר לי יצחק מ'חברת-קדישא' של העיר רחובות.

"לימים בימי החום כאשר פרדס מינקוב כבר נמכר היינו מתרחצים בבריכה שם פגשנו בתימני שהיה לומד את 'הזוהר' בארוחת הצהריים ומחכה לבת-קול ולשופר של משיח". סיפר עמיהוד נחמני.

 סוף דבר

רב המושבה הישיש  אשר הובא  מהעיירה היהודית הקטנה וישניבה [הסמוכה לישיבת וולוז'ין שבבילורוס]  שמו יהושע [הישל] מרגלית [ פרלמן] יש ויאמרו מרגליות. [פרלמן = מרגולין פרל היא פנינה ומרגלית]

"הרב הישיש פרלמן שנתקבל לרב ברחובות ושינה את שם משפחתו למרגולין" כתב בנימין שפיר איש כרכור רבי יהושע השל מרגלית, נולד בשנת תר"ד לאביו רבי אליהו פרלמן   -אמרה צמרת - לאחר שנשא לאשה את אחות אשת איסר נתנזון איש אצ"ל, [אחיו של רבי חיים נתנזון בעל 'דברי חן' על הרמב"ם ] ישב בטלז , ובסמיכות הזמנים נתמנה לרב העיירה ווישניבה. ברבנות זו החזיק כשלושים שנה, עד עלייתו לארץ-ישראל בשנת תרס"ח ליפו ולירושלים; התיישב ברחובות וכעבור זמן נתמנה שם לרב.

על כסאו בווישניבה החליפו חתנו רבי חנוך זונדל לוריא [ בנו של רבי משה בצלאל לוריא אב-בית-דין של סייני וסובלק]= הרבנית עלקה אשתו  של ר' חנוך זונדל לוריא הרב של וישניבה במלחמת העולם הראשונה היא בתו של יהושע פרלמן הוא הישל מרגלית איש 'אגודת-ישראל' ומתומכיה  הנלהבים.

  גם הוא הישל חישב את ה'קץ', וחיכה לו בכיליון עיניים, "כי אם לא עכשיו, כשהייסורים הגיעו לשיאם, אימתי?" אמר,  ולילה אחד, כשישב שקוע בספריו ומבקש בהם נחמה [גם על מותו של הזקן  ר' אלתר בוחרסקי מחפש ה'קץ'], נדמה לו כי שמע את 'שופרו של  משיח'. קם מכיסאו, הלך להעיר את הזקנה שלו לבית גרינברג ושניהם הדליקו נרות בחלונות, להאיר את הדרך למבשר הדולג ובא מעל הרי יהודה; וכך ישבו חרדים ורועדים מגיל ומפחד גם יחד, עד אור הבוקר, ומחכים לאות הגדול.

"והאות בא. צבאות האנגלים פרצו את החזית התורכית ליד באר-שבע מכורת-האבות הראשונה, וגדודיהם הציפו את הארץ ושיחררו את יהודה ואת ירושלים, ובעקבותיהם באה - נשמעה הכרזת בלפור" כתב לימים משה סמילנסקי.

בשנת 1918 הגיעו ארצה האנגלים, האוסטרלים והניו-זילנדים כאשר חיל החלוץ היו פרשים. לרחובות הם הגיעו מצד מערב ומיד הציבו על הגבעות תותחים שהחלו מפגיזים את התורכים הנסוגים.  גבעת יוספזון שמשה אחד המקומות להפגזה. האנגלים הציבו בגבעה תותחים שהפציצו את המושבה הגרמנית שפון.  [מתיאס שפון=Matthäus Spohn היה מנהל בית הספר ליתומים ערבים נוצרים מלבנון  {גידלו חזירים }  שהקים  הכומר הלותרני גרמני יוהאן לודוויג שנלר  בין רמלה לוואדי חנין, בנוסף לירושלים].   

 "אני זוכרת את נסיגת התורכים. הם ביקשו לחם ומים. אלה שלא יכלו ללכת נשארו מאחור, עזבו אותם" סיפרה מרים לנדאו

".. חייל תורכי בודד, דהר על סוסו הלוך ושוב וירה לכיוון האנגלים שהגיחו ממערב על מנת לתת שהות לנסיגת התורכים לרמלה. בחורים מבוגרים יצאו יום קודם לפגוש את חיילי בנות הברית ובחלקם נאסרו בתור מרגלים תורכים. למשפחתנו היה ידיד, מפקד גדוד תורכי, שגר עם משפחתו בשכנות, בית שלישי מביתנו. היינו מוזמנים אליהם לראות בהקרנת פנס קסם, דבר שלפני-כן לא ראינו. כאשר המפקד וגדוד יצאו לחזית אשתו הייתה אצלנו, הסתכלה מבעד התריסים ופרצה בבכי. הוא רכב על סוס, אחריו תזמורת והגדוד צעד מאחוריהם בעקבותיהם. לאחר שהחזית התמוטטה החלה תבוסת התורכים, הם נסוגו ביום ובלילה ואתם נסוג גם מפקד הגדוד. לפני-כן בא לביתנו וביקש מאבי שיכין לו בגדים אזרחיים למקרה שלא יצליחו לסגת. השכם בבוקר לאחר כמה שעות של מנוחה הוא וגדודו המשיכו בנסיגה. אשתו עזבה כמה שעות לפני כן וחזרה לתורכיה.

אנחנו, הילדים, הסתגלנו חיש מהר לירי התותחים וה'הוב'י שלנו היה לאסוף את הגומיות שכיסו את קלעי הפגזים. הגומיות שימשו להצמדת הגרביים לרגליים וליתר הצרכים שילדים אוהבים כגון מקלע מענף עץ ['רוגטקה'] ודומיהם " סיפר שלום אהרוני יליד רחובות שנת 1907 בנם של חיה לבית זיסר והיל'קה אהרנוביץ   סיפרו כי הקצין השתייך לכת הדוֹנְמֶה =  dönme=שתרגומה 'מומר' . [כת 'שבתאית' בעלת מאפיינים מוסלמיים ויהודיים שחבריה מתגוררים ומנהלים את אורח חייהם הדואליסטי בעיקר באיסטנבול].

ולא הוא ולא היא . אנשים טובים היו.

"האנגלים עלו על 'גבעת דונדיקוב.' יצאנו לקראתם בלי פחד, עוד ירו, כדורים עפו, היו יריות מכל צד, בכל זאת רצנו ילדים וילדות אל הגבעה. עלינו וראינו את החיילים ואת הגנרלים. חזרנו הביתה והנה הופיעו חיילים רגלים לביתנו וביקשו  'ברֶד' , 'ברֶדי' =לחם באנגלית], הם באו מהמדבר והיו להם רק ביסקוויטים יבשים. נתנו להם כל הלחם שהיה בידנו. התורכים התעללו בנו לפני עוזבם, הם כעסו גם בגלל מחתרת נילי'. האוסטרלים היו הראשונים, הם היו נחמדים" סיפרה מרים דניאלי  ילידת רחובות.

והתחיל המסחר.

"שמחנו לבוא האנגלים, בייחוד האוסטרלים שעשו רושם כביר.  סמילנסקי יצא 

והרג שניים – שלושה ערבים. הערבים ברחו, השאירו נעליים והכל.  יעבץ לא נתן להם להיכנס ואז נכנסו דרך הכרמים" סיפר גדליה ב"ק שמפרדס זלמן מינקוב  עברה משפחתו  ל בית אברהם פומרנץ ברחוב יעקב, כדיירים.  הרב זאב [ווֹלף]  יעבץ יליד 1847  , קולנו שברוסיה הצארית, נשוי  לגולדה אחותו של ר'  מיכל יחיאל פינס, [וגיסו של דוד ילין] , זה שהסתכסך עם 'פקידות הברון' ונמנה עם מקימי תנועת ה'מזרחי' לה תרמה את ביתה ברחוב 'מנוחה ונחלה' ברחובות  בעלת מטבח הפועלים במושבה  פייגה זלצר.

  

 בי"ז בחשוון תרע"ח [2 בנובמבר 1917 ] ממשלת בריטניה פרסמה את 'הצהרת בלפור' המבטיחה לתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

"הבשורה על הצהרת בלפור הגיעה לרחובות באיחור, בלילה. דפקו בדלתות כולם התעוררו. שירה- זמרה, רקוד. מאיר ענטין עם הכינור ניגן. הרצל מקוב רקד. גם א' ד' גורדון עם הזקן הצהוב עשה שמח עם ה'פואט' שמעונוביץ ואחרים. גם השומרים , גם הנוער שלנו , יהודה גורודייסקי העסקן  [בנו של שמואל גורודייסקי שנפטר בשנת 1916] נאם. הלכנו מבית לבית, הוציאנו מהארונות את כל הדברים הטובים. הלכנו אל בית יצחק-זאב אלטשולר ברחוב 'עזרא'  ופה הייתה שמחה גדולה . בבית יהושע גולדפרב איש 'מנוחה-ונחלה'  [רחוב יעקב]  שהיה מעין בית ציבורי התחילו קצת לשתות יין ולהתהולל"  סיפרה אסתר סמילנסקי.

"גורדון רקד אתנו כל לילה, גם שמעונוביץ ואחרים והשומרים. גם הנוער שלנו, בייחוד יהודה גורודייסקי שהיה עסקן"  סיפרה גם יהודית פסטרנק לבית מקוב.

  

"הבשורה הגיעה עם כניסת הצבא האוסטרלי ביום רביעי" הוסיפה שלומית אשת שלמה חרל"פ.

"אריה  חרל"פ  מהאינטליג'נס [ =מודיעין צבאי] הבריטי גילה לנו על הצהרת בלפור. השמועה עברה מהר ברחובות והבית התמלא בלילה"  סיפרה בת שבע [ילידת 1896] שנישאה ליצחק כ"ץ, יליד מצרים [1899]. היא אחותו של אריה חרל"פ  יליד  רחובות  [ 1893 ] ובאוסטרליה התגייס.   אמרו כי במועדון החייל היהודי בקהיר, פגש אריה את  הצעירה נחמה רוטשטיין, ילידת  [1896]  העיר.

   

"עד כניסת האנגלים היה מצב קשה מאוד מאוד. התכווננו לעזוב ודחינו, דחינו עד שהופיעו האנגלים. באה גברת קפלן מן השוק והודיעה : 'דער אנגלנדער איז דו', היא ראתה פרש. תפשתי את ידה ושאלתי מה את אומרת? והיא אמרה: 'האנגלים פה'. האנגלים היה כוח. ראינו את התורכי האחרון, עמד על יד ביתנו ורצה למכור לנו שטיח, סירבנו והוא דהר לרמלה. מצד שני הופיע החייל האנגלי על סוס אדיר גדול. אחר כך הופיעו במאות" סיפרה מרים דניאלי  בתו של לייב דנילוביץ מהפועלים הראשונים של רחובות.

כניסת האנגלים הייתה מכל הצדדים מכל הגבעות הופיעו, התורכים ברחו, חייל תורכי רעב ללחם רץ וביקש 'אק-מק' [לחם בתורכית]. חייל אחד אמיץ-לב עיכב את האנגלים במשך שעות.  כשנכנסו האנגלים שאלו: איפה הגדוד שירה בנו?  וניגשו להשקות את סוסיהם.

"האוסטרלים באו על סוסים, סוסים כאריות בחורים כארז, רק עם גופיות, זה עשה רושם כביר"  סיפרה יהודית פסטרנק לבית מקוב.

לרחובות נכנסו כוחות אנזא"קAustralian and New Zealand Army Corps =  בפיקודו של קולונל הנרי שובל.  ביום 14 בנובמבר 1917 =  כ"ט חשוון  תרע"ח  [שניים מהם נהרגו בזמן הפגזת התורכים את המושבה].

"כיבוש ירושלים בידי הבריטים בחנוכה תרע"ח [ערב חנוכה,  נר ראשון - כ"ד כסלו תרע"ח= 9 לדצמבר 1917 ] נתפרש באתחלתא דגאולה : היהודים ראו בשחרור העיר נס של חנוכה ו'פעמיו של משיח' כאילו החזון הציוני עומד בפני התגשמותו  " כתב הסופר והמשורר, איש הקולנוע יעקב גרוס

 הרב השיל מרגליות כיהן כרבה של המושבה רחובות עד שנת   תרפ"ז[1927 ]  בזקנותו, החליפו על מקומו ברחובות חתנו רבי אליהו צבי עפרון  - [ומחותנו של רבי מאיר רבינזון מרדושקוביץ ].

מי שהיה רבה של העיירה וישניבה בבילורוס אך הספיק לבקר את החלוצים יוצאי עיירתו ב'הכובש'  שליד פתח –תקווה אומרים שנרצח.  אומרים בשלהי תרצ"ח. יספרו גם על בן שנפטר, אומרים מטיפוס. חיפושי לא העלו דבר  

"והנה 'לאחר חצי שנה ברחובות  חזר לעיירתו - אך לפני שעלה הרב על אונייה ביפו בדרכו חזרה לגולה נזעקו איכרי רחובות ושאלו אותו לסיבות עזיבתו -  " משכורת לא מספקת? דיור לא טוב?" והוא ענה להם, כדרכו באורך רוח "זו פעם ראשונה שמי שואל אותי שאלה כאן  וזו הסיבה" , הניחם והפליג " סיפר הנגר הרחובותי מנחם ישראלי [מנדקה גרשוביץ] בנם של פייגע-מלכה ילידת העיירה ווישניבה  ולייזר- נחום הכובען שיובא מאיווייה [שנרצחו  על ידי הנאצים ועוזריהם בשנת 942 ].

"הרבנית עלקה אשתו  של ר' זונדל לוריא הרב של וישניבה במלחמת העולם הראשונה הייתה בתו של פרלמן הוא הישל מרגלית

" רבי זונדל לוריא  בעל הדרת פנים, גבוה וחסון, וזקנו יורד לו על פי מידותיו. היה אדם פיקח, גדול בתורה, ובעל גישה ליברלית אל החיים ואל אנשים צעירים וזקנים, דתיים כלא  דתיים ולכן זכה להערכה ולהערצה של אנשי קהילתו  ומחוצה לה.  בשנת 1927 עלה לארץ-ישראל ונתמנה לרב  ברחובות [גר ברחוב יעקב]  במקום סבנו שהיה כבר זקן מופלג [העשל מרגליות] אמרו שהוא לא הסתגל אל האוויר של ארץ-ישראל והוא חזר לווישניבה אך לא עבדו הימים והוא נמנה לרב  בשצ'וצ'ין עיר שרובה יהודים . נרצח על ידי נאצים. תנצב"ה" כתבו בנותיו בלומה [לימים רובין מרחובות]  וצ'רנה [ לימים  אהרוני מחיפה]

[במשך עשרים השנים הבאות כיהן הרב צבי שטיינמן כרבה של רחובות עד פטירתו בשנת תש"ז. [1947=

רחובות הוכרזה כעיר בשנת 1950 ‏ ובראשה החלוץ, הפועל, והעסקן בן-ציון הורוביץ איש מפלגת הפועלים.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת-רבקה אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, בידיעתם או שלא.  יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים – אילנות ושורשים.