יום חמישי, 15 בינואר 2015

מנדיל פורטוגלי נפל האקדח ופלט כדור שקלע בצווארו

13.1.1917 יבנאל







קברות 'השומר' כפר-גלעדי
  טכסט:
חבר השומר
מנדיל פורטוגלי
תרמ"ט י"ט טבת תרע"ז
1888 - 1916
ת   נ   צ   ב  ה

הערה טעות בחקוק על המצבה צריך להיות:
י"ט טבת תרע"ז  =  13.01.1917 יום שבת

לאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית בין השנים 1878-1877  קיבלו הרוסים המנצחים את דרום חבל בסרביה [וואלאכיה]  לחזקתם‏, טבחו בתורכים - באזרחים ובחיילים, סיפחוהו לאימפריה הרוסית וקראוהו בשם  פלך מולדובה,  לימים באוקראינה.
בתחילת המאה ה-20 התחוללו שני פוגרומים בקישינוב, בירת בסרביה, בה 50,000 יהודים, שהיוו כמעט מחצית מאוכלוסיית העיר. [יהודים חיו גם בעיירות ובכפרי בסרביה כולל  אלו שעסקו בעבודת האדמה. מתוך כלל האוכלוסייה של 2 מיליון היוו היהודים מעל 11%]. הפוגרום הראשון אירע ב-6 באפריל 1903 ובו נרצחו 49 יהודים ועוד מאות יהודים אחרים נפצעו. הפוגרום השני אירע ב-19 באוקטובר 1905 ובו נרצחו 19 יהודים. הפרעות התפשטו לערים ולכפרים, וגרמו לבריחה גדולה של יהודים ממולדובה, חלקם למערב אירופה ולארצות-הברית וחלקם לארץ ישראל  - העלייה השנייה.

בשנת 1906 הגיע ליפו בחור צעיר זקוף, עליז, בריא-גוף, רחב-כתפיים ונאה, בן שדמות בסרביה הדשנות מנדל פורטוגייז, או כמו שכונה בין חבריו הפועלים והשומרים בחיבה  מנדלי.

מנדל פורטוגלי [פורטוגייז] נולד בעיירה קאלאראש,  במרכז פלך בסרביה [רוסיה הצארית] בשנת תרמ"ח [1888], לאביו זאב [וולוויל] פורטוגייז ולאמו עטרה-קריינדל [ילידת 1864] בת פסיה ואברהם ברויטמן סוכן עצים בקאלאראש. המשפחה גרה הרבה שנים בכפר בשם טשרשט, לא רחוק מהעיירה בה נולדו.

ואיתם הבן הבכור מנדיל [לימים נשא לאישה את טובה לבית אליוביץ']
אריה [לייביל] יליד 1889 [לימים, נשא לאישה בראשונה את ציפורה פייגע לבית הלפרין]
דניאל  יליד 1891 [לימים נשא לאישה את חיה לבית גרינשטיין]
 יפה  ילידת 1895 [ לימים נישאה למתיתיהו פיכמן].
 יעקב יליד 1896 אשר מנערותו עבד אצל סבו אברהם ברויטמן בסוכנות לעצים בקלרש.
 צביה ילידת 1898  [לימים נישאה  לברוך צ'יז'יק אחיהם של שרה ואפרים].
 יהודה יליד 1902 שהיה בארץ  לוטרינר.
 חנה ילידת  1907[לימים נישאה לשמחה  זיתין].  

מנדל למד ב'חדר' אחד יחד עם אחיו הצעיר ממנו בשנה  אריה [לייביל]  אצל  אותו 'מלמד', כשבגר דיו שלחו אותו הוריו ללמוד בבית ספר  ממלכתי למסחר  "היה מאוד כשרוני".

שם נתפס מנדל לרעיון הסוציאליזם. התמסר בחשאי לתנועת מהפכנים, כאשר המורים שלו הרגישו בזה, אולץ לעזוב את בית הספר.
התמסר כולו לתנועה מהפכנית  פעל בקרב האיכרים, ארגן אספות חשאיות נגד המשטר, הפיץ ספרות בלתי לגאלית הקוראת למהפכה. נפל לידי המשטרה הצארית  ונאסר. בית המשפט דן אותו לשלוש שנים גלות בסיביר הוא בן 16. בשנת 1905 חזר מסיביר נער בן 17, אמיץ לב ורוח. אז נוכח לדעת שהדרך של מהפכן יהודי מובילה ל'פועלי ציון'.
הפרעות  ביהודי רוסיה פרצו בשנת תרס"ה [1905], בני המשפחה ברחו והסתתרו ביערות. כששככו הפרעות חזרו לביתם; יהודה עולל בן שלוש וחנה טרם נולדה.
מנדל ארגן בעיירה קאלאראש פלוגת בחורים  יהודים, אומרים שהצילו רכוש ונפשות יהודים והפילו פחד על הפורעים בקאלאראש. כששככו הפרעות התחילה המשטרה הרוסית הצארית לעקוב אחריו,  האב איננו.
מנדל החליט לעזוב את רוסיה ובשנת 1906 עלה לארץ,  'ברל'ה היחף'  מ'ההגנה העצמית'  של יהודי אודיסה כבר כאן, גם בנו של השוטר מקאלאראש  'הר הגעש'  ישראל'יק בוטרברויט [גלעדי] כאן.

בנובמבר 1905, קמה בארץ מפלגת 'פועלי-ציון' - תנועה ציונית-סוציאליסטית שיובאה מרוסיה  ['הפועל-הצעיר' - מפלגת פועלים עברים בארץ-ישראל נוסדה ב- 21 לאפריל 1905 במושבה פתח-תקווה, על ידי כמה עשרות חלוצים מהעלייה השנייה].
אדמת דאלייקה שליד הכינרת, אלפי דונמים של סלעים קרחים ושיחי סידריות, נרכשו בשנת 1905 על ידי יק"א  Jewish Colonization Association – 'החברה
היהודית להתיישבות', עליה קמה חוות כינרת עם ברמן המנהל.
ומנדל אידיאליסט ונרדף  הגיע  ליפו;  כאיש 'פועלי ציון' התאכסן  חינם אצל הבעלים אלקנה ספקטור ולמחרתו יצא לעבוד כפועל חקלאי -  שכיר יום, וכשנצטרך לרובה  עבר לשמירה [אומרים: זיכרון-יעקב, אצל רומנים], אף שמספר איכרים בארץ התנכרו לפועל היהודי,  וביטחון הרכוש והנפש היה בידי הערבים למיניהם וקצינים תורכים תאבי בצע היה הריבולוציונר, האינטליגנט, איש-התעמולה, לאחד הפועלים  - העלייה השנייה.

 יום אחד פגש בידידו מימי 'ההגנה העצמית' בקאלאראש בישראל'יק גלעדי  [בוטרברויט] שהיה בדרכו לשפיה לישראל שוחט, בוגר 'ההגנה העצמית' בגרודנו, שעבד כרואה-חשבון ואפסנאי אצל ישראל בלקינד, מנהל בית-ספר חקלאי 'קריית-ספר', שהקים ליתומי פרעות קישינוב והביא את חלקם לארץ [כולל אישה יפה מבאקו], וחלם על 'שבטי נודדים עברים' שיקימו את מדינת היהודים בארץ-ישראל,  עם צבי בקר אשכנזי קווקאזי ויחזקאל ניסנוב יהודי-הררי  אמרו מצ'צ'ניה; התארחו, דיברו על כבוד, גאווה לאומית  וזקיפות קומה.
חזרו לעבודתם אך המשיכו להיפגש. צרפו חברים חדשים: את אלכסנדר זייד  מ'ההגנה העצמית' בקישינוב, סתת מירושלים,  ויחזקאל חנקין ממנהיגי 'הגנה העצמית' בגומל, חופר בארות בפתח-תקווה, צרפו גם את משה גולדשטיין, ומר הגורן בחדרה,  שכונה בשם יוזובר מהעיירה יוזובסקייה ברוסיה, לימים גבעוני] מאנשי 'ההגנה העצמית' במקום ובקישינוב, את מאירק'ה חזנוביץ יליד מינסק ואיש 'ההגנה-העצמית' מבאקו שבקווקאז וברל'ה שוייגר שהיה מלוחמי 'ההגנה-העצמית' באודיסה ואת סעדיה פז הוא אריה לייב סברדלוב, פועל מבת-שלמה.  

ישראל שוחט עבר לבן-שמן, לחוות הקרן-הקיימת שליד לוד היא בית-עריף, שם
הועבר בית הספר החקלאי שבו עבד. הם שמרו על קשר - פיסי ורעיוני. לעתים קרובות קיימו פגישות, בהן שוחחו על המצב בארץ ועל חיפוש דרכים לפתרון בעיות הישוב העברי הקטן.
בסוף הקיץ של שנת תרס"ז התכנסה החבורה בלב יפו בבית קפה ערבי ברחוב בוסטרוס "הרחוב היחיד שהיה מרוצף".  ודנו על הקמת ארגון שמטרתו שחרור העם והמולדת, והקמת מדינה יהודית.

שם הגיעו להכרה, כי בלי כוח לא יוכלו להשיג את מטרותיהם, כי לעולם לא יהיו רוב בארץ, ולכן עליהם להתכונן ליום בו יצטרכו להשיג את מטרותיהם, כמיעוט בכוח הנשק, ולכך יש להקים ארגון ולו חשאי.
המוסד 'קריית ספר' נסגר מחוסר תקציב, נעמן בלקינד הלך להיות קצין בצבא העות'מאני, ישראל בלקינד החל לעבוד כפקיד בבנק אפ"ק [בנק אנגלו-פלשתינה - לימים בנק לאומי-לישראל] ביפו;  "קטן, מקריח, שמנמנן מתרוצץ לו לכאן ולשם, חגורת שעון מיטלטלת על כרסו הקטנה " כתיאורו של משה פינטו.
וישראל שוחט כינס את חבורת הצעירים רובם רווקים צעירים 'פועלי ציון' מנמלטי המשטרה הרוסית. היה זה בליל שמחת תורה, כ"א-כ"ב בתשרי תרס"ח 29 - 28  בספטמבר 1907 בחדר שכור וקטן של מי שכונה 'יצחק הגדול' [או 'אבנר'  בכינויו המחתרתי] הוא יצחק שימשלביץ הוא יצחק בן-צבי [לימים נשיאה השני של מדינת ישראל] איש 'ההגנה העצמית'  מפולטבה,  הם התאספו בבתי-ורשה ביפו ' = 'וארשאווער הייזער' של ר' שאול יצחק פניגשטיין שבקצה העיר לאספה חשאית. באו גם צבי בקר, {יבנאל 16.4.1918}, יחזקאל [חצקול] ניסנוב {יבנאל 23.2.1911}, ישראל גלעדי [בוטרברויט] {כנרת 2.11.1918}, מנדל פורטוגלי [פורטוגייז] {יבנאל 13.1.1917}, אלכסנדר זייד {שייח' אבריק 11.7.1938}, יחזקאל חנקין {יבנאל 23.12.1916},  ודב [ברל'ה] שוויגר {ליד מצפה 12.4.1909}.  וייסדו מסדר - 'אורדן' חשאי וקטן 'בר-גיורא' שמו,  ל"כל פעולה חלוצית הדורשת חירוף-נפש והתגברות על קשיים אישיים ומכשולים כלכליים". סיסמתם: "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום". בחרו בישראל שוחט כראש, הוסיפו לרשימה את מאיר'קה חזנוביץ {מרחביה 20.5.1913}, משה גולדשטיין [גבעוני] וסעדיה פז [פוז] {המסומן הוא מקום פטירתם/קבורתם והתאריך}. והלכו יחדיו [פרט ליצחק בן-צבי ויחזקאל חנקין שחי עם חיה מאז ימי גומל, אמרו שנותרו כדי לגייס חברים נוספים ל'ארגון'].
שישה הלכו אחרי מנהיגם לגליל התחתון לחוות סג'רה [אילניה] מקום בו עבודה עברית - בהם מנדל פורטוגלי, ל'קולקטיב' שייסדה מניה וילבושביץ [לימים שוחט]   המהפכנית, לא ציונית - 'בונדיסטית' - אחותו של נחום וילבושביץ, שהתיידדה כאן עם אולגה חנקין אשתו של יהושע אחיה של חיה אשת האגרונום אליהו קראוזה מנהל החווה מטעם יק"א או כפי שכונה על ידי בני החבורה: 'פקיד החווה' [יש אומרים גם עם אהרון אהרונסון].

מניה [מניצ'קה], גזברית החווה, חלמה על מאות פועלים יהודים חקלאים מנוסים, המתיישבים   בחורן, שכנעה את קראוזה, למסור לחברי הקבוצה  - שמונה-עשר במספר ובתוכם שש רווקות, רובם  חברי 'בר-גיורא' שחיו חיי שיתוף [קומונה] - שטחי אדמת פלחה לשנה'כיבוש הקרקע' קראו לזה; ואלה בהתבססם קצת, דרשו להעביר לידיהם את השמירה - השומר הצ'רקסי מכפר-כמא פוטר למרות איומי כפרו ובמקומו הוצב חברם - הפרש האמיץ צבי בקר - צעד חשוב בבניית כוח המגן העברי  - 'כיבוש השמירה'. בעקבות ההצלחה, קיבלו לידיהם חברי 'בר-גיורא' גם את השמירה במושבה סג'רה ונתנו את דעתם על  הרחבת 'כיבוש העבודה';  המרעה הלילי של בהמות העבודה בסג'רה  נתון היה בידי בדווים וצ'רקסים לאחר הצלחתו של ברל'ה שוויגר להתמודד עם הרועים העוינים והשוורים העיקשים הצטרפו אליו ויהודה פרוס [פרוסקורובסקי] ומנדל פורטוגלי.

מספרים כי בשנת 1908, בחודש שבט, קרה סכסוך בין ועד המושבה מסחה ובין חברי 'בר-גיורא' -  עברו חודשיים וארבעת השומרים  עם עשרת החורשים, לא קיבלו את משכורתם "לא היה להם מה לאכול". מנדל  שהצטיין בהוצאת אדמת 'זביח' שליד מסחה מידי הערבים, ועסק  כחבר ועד  גם בתנאי עבודתם, דרש מראש המושבה- יליד צפת שלמה נח גולדמן [סולימאן אל- טאוויל]  את שכר העובדים. תשובת האיכר  "בהיתול ובביטול"  שהקופה ריקה...
איימו בשביתה אך הוסכם להביא את העניין לפני בוררים  -  מטעם המושבה נקבע האיכר ראובן גולדמן [הסבא של חבר הכנסת  מיכה גולדמן], מטעם  התובעים  נבחר אליעזר שוחט [אחיו של ישראל שוחט]חבר ועד 'החורש' [ההסתדרות החקלאית בגליל]. לבורר שלישי נקבע  אליהו קראוזה מנהל חוות סג'רה.
ביום שנקבע לבירור נערכה ברית מילה של בן הבורר; מאיר הרכבי [אביו של השופט  צדקיהו הרכבי והסבא של יהושפט רכבי חתן פרס ישראל למדע המדינה לשנת 1992],  מונה במקומו "אני רוצה להודיע לך מר גולדמן, שהרבי המהולל מצפת לא ילך לשמירה להגן עליכם. עליכם להודות לה' שזימן לכם בחורים טובים  כאלה שבאו להגן ולשמור עליכם ועל רכושכם" דברי  מר הרכבי.
 "סופו של דבר המשכורת שולמה, השומרים והחורשים המשיכו בתפקידם" אמר  איש 'השומר' יצחק  נדב התימני שבא מירושלים.

שנת 1908 השנה בה אירעה בתורכיה מהפיכת קציני הצבא 'התורכים הצעירים' שעשו מפנה פוליטי.  בקיץ 1908, למרות הצלחות ה'קולקטיב' בסג'רה, לא חודש החוזה בינם לבין חוות סג'רה יש אומרים כי היה זה בגלל שאיכרי המושבה הגיעו ל'סולחה' = ברית שלום, עם ערביי השבט זביח. ה'קולקטיב' התפרק; ‏ מספרים כי השכר ששילמה יק"א לא הספיק לצורכי השומרים, מניה  הגזברית שהייתה אמונה על  שיטות 'מהפכנים' במזרח אירופה, שקלה לבצע בארץ 'אקספרופראציה' - הפקעת הון מבעליו - כדי לממן את ה'קולקטיב'. אך נסוגה מכך בעצת ידידים.

בחודש אב תרס"ח [1908]  בא לגורן החווה בסג'רה פרש ממסחה [כפר תבור], והזעיק את הבחורים לבוא להצלת המושבה כי הערבים והמוגרבים התנפלו עליה.
ישראל שוחט הורה  לשני חבריו  לוועד, לגלעדי ולפורטוגלי, לאסוף את כל החברים על נשקם - מספר אקדחים וסכינים ולעלות למסחה. לשניים היה 'קאראדאח' משותף = אקדח תורכי, שהטווח שלו אמנם 10 מטרים אך רעש הירי שלו כרעם התותח. גם מסג'רה, יבנאל ומלחמיה באו, "התאספו ממקומות שונים"  יחד מנו כעשרים חבר,  מזוינים ב- 10 רובים ו-  15 אקדחים. [נשקם של כל אנשי  מסחה  היה 5 רובי צייד ו- 4 אקדחים, מוחלדים בלי כדורים]. מעט נשק. אחד החברים הצליח לקנות נשק בכפר-כמא.
ברל'ה שוויגר מונה כמפקד המקום, וזכו.
ובאלול תרס"ח 1908 נחתם חוזה שמירה בין ועד המושבה מסחה לבין חברי ה'קולקטיב' בסג'רה.

חברי 'בר-גיורא' החליטו להקים 'הסתדרות שומרים', ארגון חוקי בשם: 'השומר'.
בערב פסח תרס"ט ערכו 'פועלי-ציון'  בסג'רה את כינוסם השנתי- יצחק בן-צבי ובת זוגו רחל ינאית [היא גולדה לישנסקי, אחותה הפסלת בתיה לישנסקי] שבאו  דרך חיפה מירושלים,  בין הקרואים.
כשבוע לאחר מכן, בכ"א בניסן, חול המועד פסח תרס"ט, 12 באפריל 1909 נקראה אסיפה כללית של כל החברים ובמסחה הוקם 'השומר'.
 הם הגיעו לבושים בתערובת של  בגדי ערבים וצ'רקסים. שפת דיבורם, כולל הפקודות - יידיש,  נושאי פיגיונות ו'נשק חם', רובו חדיש [אקדחי 'מאוזר' אוטומטים],  חלקם באו רכובים על סוסות אצילות, ידעו ערבית, ולמדו להכיר את מנהגי שכניהם – השתדלו להבדיל בין כפריים ועירונים [פלאחים ומדאנים] בהירים וכהי עור [המכונים 'עאבדים'], חסרי רכוש ואריסים, עתירי הון והשפעה כאפנדים, ערבים בהירי עיניים מסוריה ולבושי גאלביות ממצריים, בדווים מהמדבר ומהגליל,  רועים תורכמנים,  לוחמים צ'רקסים מהקווקאז, מוגרבים אלימים,  פליטים בוסנים,  דרוזים סודיים ומשיחיים [נוצרים] לעדותיהם ומנהיגיהם.
הבאים התכנסו בביתו של יוסף אוליאל  נצר למשפחת בושקין [פושקין?] - בית קיצוני שאף אחד לא רצה לגור בו, "פחדו מהערבים" ואז נתנו אותו לאלמנה  מחוות סג'רה על כל ילדיה ויוסף ביניהם, לגור שם "לסבא זה, ליוסף , נולדו 10 ילדים. הסבא השכיר בזמנו שני חדרים לקבוצת צעירים חלוצים במסחה, ושם, באחד מהחדרים האלה הוקם 'השומר' -  ארגון שמירה קבלני" סיפר לי נכדו אביר ארבל.

סיפרו כי באחד החדרים גרו יצחק בן צבי  ורחל ואילו בשני גר ישראל גלעדי.
ישראל שוחט ויצחק בן צבי  נאמו והגדירו את מטרת הארגון [כיבוש עבודות שהיו נחשבות כמונופולין ערבי, שליהודים אסורה הגישה אליהן, שמירה והגנה על הרכוש והנפש של יהודים]  קבעו את אופן התנהלותו – [ציות ומשמעת ללא תנאי], ואת  דרך קבלת חברים חדשים [תקופת ניסיון של לפחות שנה, הצבעה שדרשה כי  שני שלישים לכל הפחות מהחברים הקבועים יהיו בעד, עד  להשבעה היו ה'מועמדים' למעשה שכירים].
לראשות הארגון  נבחר ועד: ישראל שוחט, ישראל גלעדי ומנדל פורטוגלי.
מנדל עשוי בלי חת, מעודד ומלהיב, אוהב שירה וריקודים ובעל הומור.  מוצק רחב וגבוה;  עליו אמרו: " כרוחב גופו – רוחב נפשו, כגובה קומתו – מעופו".
עליו הוטלו תפקידים של ארגון שמירה, סידור בעבודה, דאגה לענייני כלכלה, גיוס אנשים מתאימים לחברות בארגון 'השומר', או כשומרים עונתיים  מטעמו.
את הטירונים  אימן ולימד לזהירות רבה ביחסיהם אל השכנים הערבים [ביידיש]: "אין אתה מחפש פגישה עם הגנב; אתה מבריח אותו, ורק כשאין לך ברירה אתה יורה. כי סוף, סוף הוא גונב שק שקדים ואינו בא לרצוח אותך, לכן אל תרצח אותו, גרש אותו. אל תישן בלילה, אם תשמע קול צעדים, תירה למרחק. אם אתה מרגיש שהוא כמה צעדים ממך, ואתה יכול לירות בלי חשש שיתנפל עליך, תירה למרחק. רק כשאתה רואה שהפגישה תסכן את חייך ירה" סיפר יצחק טבנקין חבר קיבוץ עין-חרוד.
כאמור הכירו את מנהגי השכנים  וידעו מה כוחה ההרסני של נקמת דם -  מנהג ה'ג'ום'  בחברה המוסלמית ועלות ה'בקשיש'  ששולם לשליטי הארץ העות'מאנים - קציניה ושופטיה.   
חברי 'השומר' מבוטחים היו ב'חברת אחריות נגד אסונות':
Pewsner & ; Kahan מחיפה, והיא שטיפלה גם בפצועים. ואחר ימים גם בזכויות האלמנות.  
בראשית פנו חברי 'השומר' לעבודת השמירה, "היות ושירות הביטחון הממשלתי היה לקוי ורקוב", 'השומר'  נטל תפקידים נוספים: הגנה נגד התנפלות על מושבה עברית, ו'כיבוש  אדמות' -   נוכחות  בשטח שנקנה כדין [על ידי ה'קרן הקיימת לישראל' ו'המשרד הארץ-ישראלי']," להפוך את שטחי האדמה החדשים השוממים למושבה עברית פורחת"  - לעיתים קרובות במשולב, לפעמים במסירת נפשות והקרבת דם.
באספה הכללית השנייה של 'השומר'  שנערכה בסוף שנת 1909  בדירתם השכורה של ישראל שוחט ואשתו מניה לבית וילבושביץ [נישאו בחוות סג'רה בשנת 1908]  במושבה הגרמנית בחיפה, הוקם 'לגיון העבודה'  זאת כדי למנוע מהשלטון התורכי להחרים את האדמה אם לא עובדה שלוש שנים ['מחלול']. לבקשת גואל האדמות יהושע חנקין נשלחה 'קבוצת כיבוש' לפולה [ 1910] שבעקבותיה ארעה תקרית מרחביה [מאי 1911].

מספרים כי מנדל פורטוגלי עמד בראש חבורת שומרים רוכבים ופועלים מזוינים ברובים' בחרבות ובמקלות  "הפועלים שרו ורקדו עד שבאו אל שטח הקרקע החדש" והתנחלו באדמת שרונה [1913] היא 'חוות רמה' שליד יבנאל. אומרים שבמקומם של הגרמנים.
השמירה במושבה בית-גן עברה לידי 'השומר' ובאביב 1910 נחתם חוזה עם המושבה הסמוכה יבנאל, מאיר חזנוביץ  היה לראש השומרים בשתי המושבות; תקרית שוד העדר ביבנאל רק הוסיפה לו כבוד. בחוות כנרת - שמירת השדות ניתנה בידי  הקלע  המצטיין יחזקאל חנקין  - שומר רכוב.
 מנדל במקביל נע ונד על סוסתו כשהוא עצמו ממלא תפקידי שמירה במקומות,  שהיה צריך ממטולה ועד רחובות.
 מנדל  למרות היותו  מטבעו איש של שלום לא סבל עלבונות: מספרים כי בזמן סג'רה, סטר לאחד מאיכרי המושבה, בגלל שהעז  לומר דברים נגד אגודתו. האיכרים מעסיקי השומרים, התלוננו אצל ישראל שוחט והוחלט להעביר את 'עושה הצרות' מסג'רה למטולה.  שם, כך מספרים  דווח למנדל, שערבים ישנים בגורן.  ביקש מהם לעזוב את המושבה. הם סרבו. נטל את ה'קורבץ' [= שוט מיוחד העשוי כך אומרים מזיין של פר], והצליף.  "הוא הכה אותם אחד אחד וגירש אותם, ויותר לא ישנו על הגורן".  אמר בהרצאתו ד"ר  גור אלרואי: בכנס שנערך  בחיפה לכבוד פרישתו לגמלאות של פרופ' יעקב גולדשטיין.

ואז נרצח חבר 'השומר'  יחזקאל ניסנוב.

שבוע לאחר הרצח בראשית מרץ 1911 התאספו מייסדי 'השומר', בחורש טבעי על מורדות הכרמל שממול לעתלית, בפגישה מיוחדת, כדי לדון בשאלת נקמת-הדם.
ישראל'יק גלעדי ומנדל פורטוגלי התנגדו בחריפות לרעיון הנקמה. מטעמים פרינציפיוניים וגם מחשש שמעשים אלה יגררו את הישוב הקטן למלחמת-דמים = נקמת דם. ההתנצחות הייתה חריפה ;את תביעת החברים דחתה ההנהגה  "לעת עתה", בנימוק של "סיבות פוליטיות וטעמים חשובים אחרים" את האח, צבי ניסנוב הזועם, שלחו בלוויית משמר חברים לרחובות שיירגע.
בשנת 1911 קיבל על עצמו ארגון 'השומר' את השמירה בחדרה, אחת המושבות הגדולות בארץ, - וכדי להצליח הועמד בראש מנדל פורטוגלי.
ללמדך את איכות אותו מערך 'השומר',  מספרים כי לאחר שהשומר צבי נדב [הוא נתן ברגמן] הותקף סמוך למושבה חדרה ונשקו נגזל ממנו, יצאו חמישה שומרים: מנדל פורטוגלי, בן-ציון משבץ, מאירק'ה חזנוביץ צבי נדב הנגזל וחיים שטורמן שזה עתה הצטרף - לבצע פעולת עונשין נגד אנשי הכפר הבדווי דמאַ‏ירה. הפעולה נכשלה – החמישה התגלו בדרכם והותקפו על ידי מאות בדווים מהכפר ומכפרים סמוכים. "רעש היריות הרבות של המתנגשים נשמע בכל האזור".  החמישה נחלצו לפנות בוקר בחסות ערפל. איש לא נפגע.
בזמן היותו מנהל השמירה של חדרה לקח מנדל חלק, כראש, בהוצאת שטח אדמה [אומרים מטע זיתים] ליד פרדס אתרוגים 'גן-שמואל' מידי הערבים "שהחזיקו בה בלי צדק". תקיף היה.

בתשרי תרע"ב [1911] נערכה בחדרה אספת 'השומר' השלישית,  אליה באה משלחת מרחובות בראשותו של משה סמילנסקי, בכדי לבקש מ'השומר' לקבל על עצמו את  משימת השמירה במושבתם.

עבודת השמירה של אנשי 'השומר' ברחובות החלה בט"ו בחשוון תרע"ב [6 בנובמבר 1911] והסתיימה לאחר 'תקרית זרנוגה'.
משפחות השומרים גרו בדירות, בנפרד;  הרווקים בבית מיוחד.
בחוזה  התחייב ועד 'השומר'  להעמיד לשמירת המושבה וכל הנמצא בה, שבעה שומרים שנתִיים שישמרו בלילה; כמו כן, התחייב הארגון להעמיד חמִישה פרשים על כל השנה "לשמור את כל הנטיעות, הפירות והזריעות השייך כולם לבני המושבה" וכן להוסיף שומרים בעונות הבציר והאסיף, "בזמן הפירות שמתחיל בערך מראש חודש אדר", [כולל גניבות פרי, נזק לעצים  ועליית עדרים על שטחי המזרע והמטע]; במקרה גניבת פירות או אילני סרק "והשומר מביא את הגנב עם הגניבה או את הגניבה לבדה לבעלי הנחלה לפני זה שנודעה להם, אזי פטור השומר לשלם עבור הגניבה". ואם לא - שישלמו  [לפי הערכת שמאי]. בעליהן של אורוות ורפתות, שימצאו פתוחות אחרי השעה שמונה בערב, ייקנסו בחצי מג'ידי.
גם גניבת חפצים הייתה בהסכם.
תוקף ההסכם היה לשנה אחת מיום ט"ו חשון תרע"ב [6.11.1911] עד א' תשרי תרע"ג [12.09.1912]. עליו חתמו מטעם המושבה יהושע גולדפרב, אפרים צבי חרל"פ, משה סמילנסקי ואפרים זק"ש. מטעם 'השומר' חתמו ישראל שוחט וישראל גלעדי
לימים השתכללו: בנוסף לחמישה שומרים רוכבים  רשמו בכתב ההתקשרות  12 שומרים רגליים כדי לשמור על המושבה, שמרו על "הנטיעות, הזריעות, המגרשים והפירות שעליהם ועל מגרשי התימנים". גם אהרן גושנסקי היה בין השומרים, גם מיכל הלפרין.
היה גם פן חברתי – הגעתם של אנשי 'השומר' למושבות לוּותה במקרים רבים בהמרצת האווירה החברתית שם . השומרים היו מעורים בחיי המושבה, הם נטלו חלק בכל החגיגות והאירועים. מעורבותם יצרה רוח חדשה במושבה בעיקר בצעירים ועוד יותר בצעירות". הייתי ילדה בזמן ש'השומר' היה כאן, הצצנו: שרו ורקדו, היה יפה. אני זוכרת את מנדלי פורטוגלי" סיפרה לימים מרים דניאלי מרחובות.
אסיפת 'השומר' הרביעית  נערכה ברחובות, ג' תשרי תרע"ג  [14.9.1912].
ובתומה נערכה חתונה משולשת של חברי 'השומר'  - מאורע לסביבה כולה: יקב ראשון-לציון תרם יין כ"יד-המלך", ונשות נס-ציונה ורחובות הכינו דברי מתיקה, פירות והרבה אוכל , ערכו שולחנות בחורשה, תלו פנסים בין ענפי העצים, ומסביב חנו עגלות, סוסות ודליג'נסים.
דגל 'השומר' [אומרים שאותו הכינה חיה אשת יחזקאל חנקין]  נמתח מעל ארבעה רובים כחופה.
מנדל פורטוגלי צעד בראש, ולידו בת-זוגו, טובה  היפה ונמוכת הקומה, שנולדה בשנת  1894 לאליהו אליעזרי [אליוביץ'] ושרה לבית שרייבר; אחותו הצעירה של השומר מכרכור גיבור מרחביה מרדכי יגאל [אליוביץ'] יליד זיכרון-יעקב [1892] ואחותה הקטנה בת-עמי [זו שנישאה לימים לשומר  שמואל גבעוני הצייר מקיבוץ כפר גלעדי שנהרג בשנת 1927].

מרדכי יגאל נשא לאשה את חיה  לבית מלמד  בשנת 1913  בירושלים בהילולה נוסח ה'שומר';   את ירח הדבש בילו בהר-טוב  אצל מנהל 'חוות גולדברגמשה בקר אחיהן של קיילהציפורה ואסתר מ'השומר' [אחרי שעזבו את המקום  אמו אחיו ואחיותיו של מנדלי שעלו לארץ בשנת  1912].
אחרי הזוג מנדל וטובה  צעדו אלכסנדר זייד עם ציפורה לבית בקר שהכירו עוד מ'הקולקטיב' בסג'רה, וזלמן אסושקין [אלון]  עם חווה לבית גורדין, [האחרונים גרו בפרדס היו 'מועמדים' עדיין,  אך היו מקובלים על חברי 'השומר'].
איכר  מקומי ערך את טכס הנישואין, בליווי יריות שמחה  'פנטזייה' של 'השומרים' כשהחגיגה בעיצומה,  באו רוכבים מחדרה סיפרו כי סכסוך פרץ בין השומרים היהודים לבין קבוצת ערבים. וקראו לעזרה .
קבוצת שומרים, איתם החתנים כולל מנדל, עלו מיד על הסוסות ודהרו למקום. כעבור כמה שעות, "כשהוחזר הסדר על כנו"  חזרו לחגיגה שארכה עשרה ימים רצופים.
 אמרו כי להאדרת המאורע נערכה תחרות רוכבים מובחרים על סוסות אצילות ו"ציפורה זייד, שתפסה סוסת-עבודה השיגה ועברה את כולם במרוץ וזכתה בפרס בעד רכיבה מהירה". סיפר לימים הרועה  גרשון פליישר שלהי שנת 1912, היה ארגון 'השומר' אחראי על השמירה ברוב המושבות הגדולות בארץ [למעט פתח-תקווה וזיכרון-יעקב]. 

באותה שנה קיבל הארגון פניות גם מהמושבות מטולה, נס ציונה, גדרה ורוחמה, אך נאלץ לדחות אותן בגלל מחסור בכוח אדם.

בשנת 1912, שנה יציבה - ביקרו בארץ אנשים חשובים, והרב קוק ערך את מסע הרבנים המפורסם - יצא יצחק בן-צבי ללמוד משפטים בסלוניקי [לאחר מכן באוניברסיטת איסטנבול]  ישראל שוחט מנהיג הארגון החזיק אחריו, וכעבור תשעה חדשים יצא, עם מניה אשתו ללמוד משפטים באיסטנבול.
הנהגת הארגון נמסרה לישראל גלעדי; עניני השמירה, סידורי החוזים, הצבת השומרים, נמסרו לידיו של מנדל פורטוגלי.

אמו עטרה-קריינדל- קריינה, אחיו ואחיותיו הגיעו ארצה בסוף שנת 1912  להר-טוב. ל'חוות גולדברג'  שמנהלה  הוא משה בקר אחיהן של קיילה אשת ישראל גלעדי, ציפורה אשת אלכסנדר זייד ואסתר לימים אשת מאיר קוזלובסקי, חברי 'השומר'  ידידי מנדל.
המשפחה עברה מהר-טוב למושבה פתח-תקוה, וגם שם היה המצב קשה.
התפזרו, למשל  יעקב היה לשומר ונטל חלק בהתנגשות  כשכיר 'השומר' עם תושבי הכפר ז'ארנוגה ליד רחובות,  אומרים "בעוד כמה קטטות עם ערבים בכרמים".


 בטבת תרע"ג [1913] לאחר רצח דוד סחרוב, קיבל 'השומר' את השמירה בראשון-לציון ובמושבה הסמוכה באר-יעקב, וכן את השמירה במושבה מלחמיה [לאחר תקרית  עם השכנים ערביי הכפר עבודייה].
 אם כי ניכר שיפור באיכות השמירה עורר ה'השומר' גם טינה בין האיכרים, שיטותיו  "בשם הלאום" היו בבחינת 'ייקוב הדין את ההר';  ה'שומרים'  לא הניחו לבעלי הכרמים להיכנס בלילות בלי רשותם, עלות השמירה  הייתה גבוהה,  פחדו מהתנכלויות,  היו טענות של אלימות כלפי השכנים הערביים;  חילול שבת בפרהסיה והחשש  מחשיפת בנותיהם לרבולוציונרים, חברו במיוחד אצל המבוגרים – אדוקים שומרי מסורת ["שחורים" קראו להם].
בראש השומרים ברחובות  הועמד צבי בקר, אולם אי-הצלחתו למנוע את החיכוכים עם ועד המושבה,  הביאו  להחלפתו במנדל פורטוגלי  [ניסן תרע"ג  - 1913]  "השומרים שומעים עכשיו יותר בקולי,  אני בוחר לי סגנים בעצמי" כתב  לאהבתו, לטובה אשתו.
 בתגובה על פציעתו של אחד השומרים, בדרכו מרמלה על ידי שני ערבים שגזלו ממנו את נשקו. פקד מנדל על אנשיו במושבה "להחריב את המיקשאות אשר על גבול רמלה" אחד המתנפלים נתפס, "ואת השני לא אסרו עד היום, משום שיש לו צד בממשלה".

 כעבור שנה הוארך ההסכם עם 'השומר', והתשלום עבור השמירה הוגדל. גם ההתמרמרות.

מנדל פורטוגלי שיקע עצמו כל כולו בתפקידים שנשא - במקביל לעבודתו בשמירה הוא עסק גם בפעילויות ציבוריות, [השתתף באסיפה כללית של 'פועלי יהודה' בפתח- תקווה], "די לנו בעשיית מהפכות לטובת עמים אחרים, נעשה קודם כל את המהפכה הדרושה בתוכנו" אמר בבן-שמן, והוא כחבר בכיר באגודת 'השומר' לקח אישית חלק פעיל בעבודות השמירה, כולל 'תקרית זרנוגה'  ברחובות על 'בצירת אשכול' בה נהרג פרידמן שמואל [23.7.1913] ולאחריו, בכרמי רמלה לויתן דוד [5.8.1913] שניהם מ'השומר' ; והתגרה עם התורכמנים בחדרה שפרצה עקב 'חלקת אדמה'  בה נפצעו שבעה יהודים, תגרה בה הוזעקו אברהם שפירא ואנשיו מפתח-תקווה שהושיעום והשתיתו שמירה מעורבת במושבה, תקריות שבעקבותיהם עזבו רוב השומרים והפועלים את שתי המושבות.

טוביה מילר ומרדכי [גורודיסקי] נחמני מרחובות נשלחו לפתח–תקווה להביא שומר עברי. וועד פתח–תקווה לא הסכים. הפרדסן פרץ פסקל  התערב  וזכו הרחובותים.
 "ראש השומרים של 'השומר' ברחובות היה מנדל פורטוגלי, והוא בא אלי ואמר: אתה מסיג את גבולנו, היתכן?!  אמרתי: אם אתם יוצאים אכנס אני שלא יבואו ערבים" סיפר לימים אברהם בלומנפלד שהיה לראש השומרים במושבה רחובות.

אחרי עזיבת 'השומר',  אסרו התורכים   עשרים איש  מרחובות ושמונה עשר איש בחדרה, שתי המושבות סבלו מהמשפטים ו"הסדרים השוררים בארץ". עסקני שתי המושבות עסוקים תמיד במשפטים אלה, "כל זה עולה בדמים מרובים, ובין כה המושבה מסתבכת בחובות". 

כש'השומר' עזב את חדרה ורחובות, רבים מחבריו נמצאו ללא עבודה, השאיפה להתיישב  שבה ועלתה. הנדודים התכופים, ליאות, והסתייגות מהשמירה כמקצוע  כשרוב השומרים הוותיקים הרוסי-בריאות, שבורים, רפי-כוח ומרץ, כשגם הגיל והמצב המשפחתי עשו את שלהם  - רצו מנוחה ונחלה.

מנדל  טען כי השמירה משחיתה; תוך ביקורת נוקבת על השמירה כדרך חיים  אמר כי הרבה רעל יש בה,  כי  הסיפוק הרוחני אולי קיים רק בזמן הראשון, אבל אחרי כן רואים מה ריקים הם חיי השומר, "והריקנות גוררת עצלות ודמורליזציה", הוא רקם תוכנית לייסד כפר-שומרים -  קומונה שתיאחז בגבולות הארץ שלכל אחד מבעלי המשפחות תהיה חלקת אדמה ומשק ביתי כדי שהרוצה או כשצריך יוכל [הגבר] בכל שנה להשתחרר לשישה חודשים [או יותר] לצרכי שמירה על 'רכוש הלאום' או חיי יהודים.
הוא לא חיבב את הרווקים, האמין בחיי-משפחה.

באספת 'השומר' החמישית בכרכור בתשרי תרע"ד  אוקטובר 1913 הוחלט על הקמתו של מושב שומרים.
 'השומר' קנה את אדמת תל-עדש, במטרה להקים מרכז פעילות של התנועה. גרעין קטן של 'שומרים' עלה על הקרקע, ואשתו שם  גם הוריה שם. מצטרפת אמו עטרה-קריינה ואחיו ואחיותיו  שאתה.
התחילו פרק קשה ותנאי מקום  חדש - בוץ, הבאת מים מרחוק, חוסר בנייני מגורים ושאר צרות.
 שנים רבות חי מנדל חיי שומר-נודד, עבר, על פי  הצורך למקומות שונים כאיש משמעת, נשמע הוא ואשתו לדרישות 'השומר'; "הענין דורש"  אמר ויצא, לעיתים בגפו.

השאלה לשמור ["קח גם מה שאינו שלך"]  או לעבוד ["רק מיגיע כפים תחיה"] נשארה -
   "אינני מוצא לנכון לעזוב את השמירה, מפני שאז ייפול בבת-אחת כל מה שיצרנו - כתב לאשתו - לולא מצב עמנו בארץ, כי אז הייתי המתנגד הראשון ל'אגודת שומרים'. אבל המצב הפוליטי מכריח אותנו לקחת חלק בשמירה".

האספה השישית של 'השומר' באב תרע"ד  אוגוסט 1914 [יש יגידו בפסח תרע"ד  - אפריל 1914 בתל-עדשים, שם הוחלט {בלחץ האופוזיציה} להקים  קבוצת 'רועים'  בבית-גן] התקיימה בכרכור.

בסוף 1913 נהרגו שלושה יהודים בגליל: משה ברסקי מדגניה, יוסף זלצמן חבר בכנרת, ויעקב פלדמן, שומר בסג'רה. אז החליטו ועדי המושבות והשומרים בגליל התחתון על הקמת 'הגנה עצמית' באזור,  פרשים חמושים ברובים ואקדחים.    
קבוצה של אנשי 'השומר' בראשותו של מנדל פורטוגלי מונתה כ'שומרים מיוחדים' מטעם השלטון התורכי בטבריה, ואנשיה צוידו בנשק ובתעודות רשמיות.
יש אומרים כי היה זה  בזמן מתן הקונסטיטוציה על ידי 'התורכים הצעירים', כשנודע למנדל שהערביים מתארגנים לגרש את היהודים מן הארץ, אירגן 'הגנה עצמית' במושבות הגליל התחתון. שמועות על טבח הארמנים הגיעו
מספרים כי המושל הצבאי של סוריה וארץ ישראל ומפקד הארמייה הרביעית, אחמד ג'מאל פאשה אחד משלושת מנהיגי 'התורכים הצעירים', התנגד לכך. שכן, הוא ראה בציונות תנועת מרד.

בשנת 1914 פרצה מחלוקת בחוות סג'רה, בין אנשי 'השומר' לבין ניסן קנטורוביץ, המנהל הממונה, שנשלח מרחובות מטעם 'אגודת-נטעים'  אשר ביקש לצמצם את היקף העבודה העברית  שם.
יש אומרים כי כתגובה, חבורת פועלים ושומרים התכוננה להרוס את חוות סג'רה בדינמיט, פורטוגלי התנגד למעשה זה בהציעו אמצעי אחרים  - אמצעי שלום לא טרוריסטיים   כדי להשליט "עבודה עברית על אדמת העברים", אומרים שהצליח.

יש אומרים כי בעקבות כך פרצה שביתה במושבה, 'השומר' הפסיק את השמירה. קבוצת צעירי 'השומר' שלחה מכתב  בו נדרש קנטרוביץ להפסיק העסקת פועלים ערבים או להתפטר תוך 25 יום, ולא – יומת. דוד פיש המועמד יצא עם אקדח לאיים עליו [לימים ניהל את 'חרושת העמק' בית מלאכה לנשק  בעפולה של ה'קבוץ' גוף חשאי של חברי 'השומר']
 סערו. נקראה 'אסיפה כללית'. ישראל שוחט חזר  מקושטא ארצה, ישראל גלעדי ומנדלי פורטוגלי דרשו לשים קץ לכל הוויכוח ולתבוע לדין את החברים שהשתתפו בפעולה . במשפט החברים הוצאו צבי בקר ודוד צלביץ משורות 'השומר', "אולם ניתנה להם רשות לחזור ולהגיש אחרי שלושה חדשים את מועמדותם". לצבי נדב, פנחס שניאורסון וקלמן גרינפלד ניתנה 'אזהרה אחרונה', והמועמדים נדחקו.

לבנם הבכור של מנדל וטובה  שנולד בתחילת הקיץ של שנת 1913 קראו מאיר.  יש אומרים, על שם השומר מאיר חזנוביץ, שנהרג ימים אחדים לפני היוולדו של הילד. הילד מת בבית החולים בחיפה, להורים הטריים לא עזרו הברכות של מנוח מדגניה  ומהזוג גולני מקורביו של זייד, שהודפסו בעיתון 'הפועל הצעיר'.
עד פרוץ המלחמה, ובראשיתה היה  מנדל בתל-עדש, בתור פועל בקבוצה, בזמני אי-שקט, גם בתור שומר לילה.
בזמן המלחמה - ימים רעים - משבר כלכלי, דרכי הדואר השתבשו, הבנקים נסגרו, רבים גויסו בכפייה לצבא העות'מאני [חלק מחברי 'השומר' עבדו בתור עגלונים עבור הצבא העות'מאני, הבריחו נשק שעבר תחת ידיהם לתל-עדש],  רכוש הופקע. מכת ארבה שפקדה את הארץ ב-1915 החמירה את המחסור. אירועי גזל ושוד  היו נפוצים  נוסדה על ידי חברי 'השומר' קבוצת-עבודה -  קומונה לגדיעת אקליפטוסים ביער חדרה  בראשה עמד מנדל פורטוגלי  עבור קטרי הצבא עות'מאני  וזכו ב'ואסיקות'  = 'תעודת קבלן' המעידה על עובד אזרחי חיוני למאמץ המלחמה ולכן פוטרת אותו מגיוס.

מנדל עבר לשמור בכרכור וגר שם עם אשתו וילדו אברהם, שנולד בשישי במרס 1915.

'המשרד הארצישראלי' מסר את שמירת אדמות  כרכור ועיבודן לאגודת 'השומר' שהתחייבה לסמן את גבולות השטח בעצי אקליפטוס, ולעבד את האדמה עיבוד ראשוני שלא תהיה לאדמת 'מחלול' קניין השלטון העות'מאני.
מרדכי יגאל [איליוביץ'], הגיס של מנדל, לאחר 11 חודשי מאסר על תקרית מרחביה,  שמר  שם מאפריל 1912, עזב  לירושלים כשנישא ל חיה מלמד בשנת 1913, אך אביו ואמו נשארו  בכרכור.

והנה קיבל 'השומר' את השמירה בבית-גן  הוחלט שפורטוגלי יעבור לשם מיד עם משפחתו.
סיפרו  כי גנבים משבט דלייקה  היושב ברמת פוריה הצליחו לגנוב  תריסר ראשי בקר מהרפתות של בית-גן. 'השומר' שילם עבור החזרת העדר;  אך האחראי, בן ציון משבץ, הודח מתפקידו למספר חודשים, ואף ניטלה ממנו הזכות לאכול במטבח השומרים.

אשת מנדל,  טובה בימי הריונה האחרונים לא יכלה לנסוע בעגלה ולכן רכבה על סוס. נסעו דרך עמק יזרעאל. ליד מרחביה החלו חבלי הלידה. מנדל הביאה לחדר קטן של אחד מחבריו בקבוצה ויצא למושבה ל'סידורים'. לבדה ילדה - לא היה מי שיטפל בה, לא מיילדת, לא חובשת, לא בעל. טובה שכבה עזובה בחדר הבלתי נקי עם ילדה אברהם  הרעב והרך, שנולד זה עתה,  20 באוקטובר 1916 ושמו יזרעאל , איזה קראו לו.

מנדל, בחזרו, ראה מצב אשתו ובניו, בכה, ולמען הסתר את דמעותיו יצא החוצה, אל השדה   לאחר שרחץ את פניו במי המעיין חזר ושוב היה לפורטוגלי הקודם, לגבר עליז-החיים וחזק הרוח.
 המשיכו והגיעו למושבה בית-גן שבגליל התחתון - בית ציבורי בן שתי קומות בנוי אבן בזלת שחורה בו גן-ילדים ובית כנסת, גרי-צדק כמו קוראקין ויגורוב, איכרים כמו גפן מ'החורש', אברמסון מ'הרועים', משפחת לבקוב  גרה בקצה הצפוני; כן הסתובבו שם עריקים.
קיבלו בית משפחתי, שני חדרים עם חצר גדולה ורפת עם מתבן. מנדל עם טובה ושני ילדיהם לקחו חדר אחד ולאמא קריינה עם הבנות נתנו חדר אחד,  יעקב שהוזמן על ידי אחיו מנדל  לשמור איתו,  גר ברפת הגדולה  עם  האח יהודה.
 "בניתי קיר מחיצה ומזה התקבל חדר קטן. הכנסתי לשם שתי מיטות - לי וליהודה אחי". סיפר בזיכרונותיו איש תל-אביב יעקב פורטוגלי, אחיו של מנדל.
מנדל ויעקב אחיו  שמרו על המושבה, כל אחד שמר חצי לילה, ומנדל היה עושה  גם ביום סיבוב בשדות.
מספרים כי גם אחרי ליל השמירה ארוך ומייגע במקומות המסוכנים ביותר כשחזר מנדל עם בוקר אל ביתו  בקול שירה העיר את אשתו הצעירה,  אחז אותה בידיה והכריחה לצאת במחול.
 גם בעל הומור  היה -  כשקברו את יחזקאל חנקין ביבנאל בסוף שנת 1916, ליד קברו של יחזקאל ניסנוב, השומר שנהרג כמה שנים לפני-כן, לא יכלו השומרים  לעזוב את מקומות שמירתם ומעטים באו להלוויה. בין הבאים היה מנדל פורטוגלי, ששמר בבית-גן הסמוכה. כשהורידו את גוויתו של יחזקאל לקבר, שאל פתאום: ומי יהיה השלישי כאן? 
" הוא אמר לי - מי מאתנו יודע את יומו? אולי אשכב בקרוב גם אני על ידו"  סיפרה  האחות הרחמנייה שרה [אחותה של רחל ינאית]  שהייתה שם ביום ההוא.      
[לא עברו שבועיים וקבר נוסף נכרה באותו מקום קברו של מנדל פורטוגלי].

מנדל טרוד בשמירה בלילה וביום,  כך שלעתים רחוקות  מצא זמן  לטפל בילדיו,  אהוביו; סיפרו כי בחזרו פעם ביום מסיבוב בשדות ראה את ילדו  משחק יחידי, לקחו על ברכיו, ואמר: "מה אתה יודע מאביך ומה אביך יודע  עליך? אין לי זמן פנוי אפילו לראות את מראה פניך". והאכילו  בפעם האחרונה...

את מותו מצא מנדל פורטוגלי לאחר ליל שמירה  בינואר 1917  טבת תרע"ז.

"מנדל נכשל ביריה."  כתבה רחל ינאית.

 "ביום י' בטבת תרע"ז [10.1.1917] חזר מן השמירה לביתו אשר בבית-גן והתחיל מנקה  את אקדחו. האקדח נשמט מידו, נפלט כדור שפגע בצווארו ופצעו פצעי-מוות" כתבו ב'יזכור' של משרד-הביטחון.
 
"והנה הוא, החזק והזריז, שהצטיין מרבים אחרים בכישרון-החיים, מת פתאום באופן כל כך טפל, חסר-טעם, כמעט 'שלמזלי': בחזרו פעם בבוקר ממשמרתו, לא שכב לישון מיד, כי אם החל לנקות את כלי-נשקו, נשק אבטומטי. והנה נפל הכלי ארצה וירה מאליו ופצע את מנדל בצווארו, פצע מוות" כתב יערי פולסקין.
"מנדל נכנס הביתה עטוף בעבייה וכולו רטוב  ונוטף מים. העבייה של מנדל הסתבכה בצנצנת גדולה שעמדה על הארון שעל-יד הדלת, וזו נפלה על הארץ ונשברה. מנדל התכופף להרים את הזכוכיות ובאותו רגע נשמט ה'בראונינג' מהנרתיק שלו, נפל על הארץ ונשמעה ירייה. ה'בראונינג' ירה והכדור נתקע בצווארו של מנדל, שהתרומם מיד, אבל נפל תיכף מלוא קומתו ארצה". סיפר אחיו  יעקב .
"פורטוגלי נכנס לדירתו לנוח אחרי ה'דורים'  [הסיבובים] מאחורי הקיר [חומה המחברת בין הבתים ומקיפה את המושבה], ניצרת אקדחו הייתה פתוחה, והוא מעד ונפל. הירייה נפלטה ומנדל לא יכול היה לקום, הכדור שיתק את גופו" סיפר יעקב עצמון-כבשנה   ממקימי 'ההסתדרות המצומצמת' מחזור א'  של גימנסיה 'הרצליה'.
" בשעות הלילה סר מנדלי מן השמירה הביתה, ופתאום פלחה ירייה את האוויר בסמוך אלי. קפצתי מן המיטה אל מנדלי. טיפת דם לא נראתה מעל לפצע. מנדלי עדיין במלוא הכרתו, מנסה לעודד אותי ומפזם ניגון חביב עליו. כמבקש להיפרד ממני בנשיקה" סיפרה על ליל האסון אשתו, טובה.

הבהילו את אברהם שמיון מהגימנזיסטים של 'הרצליה' זה לקחו על אף הגשם "פצוע קשה בעורפו" ליבנאל שם האחות הרחמנייה, המחוזרת היפה - מרים כבשנה [לימים נישאה לחיים יפה מיבנאל, אביהם של אברהם, אורי, שאול וחנה]  וזו קבעה כי רק כירורג יכול להציל את הפצוע.
"רופא כירורג היה רק בבית-החולים הצבאי שבנצרת, ולא יכולנו להביאו משם ליבניאל. מרים ואני היינו עדים לגסיסתו של מנדל פורטוגלי. ברגעיו האחרונים ניסה לשרוק את מנגינותיו הוואלאכיות" סיפר מי שהיה שם יעקב עצמון-כבשנה אחיה של מרים.
 מספרים כי כששכב במיטה פצוע התלוצץ באזני חבריו אשר עמדו סביבו: "העלה על לבכם פעם שמנדל פורטוגלי ימות בגלל מעשה שטות כזה? שאמות בצורה כזו?".
נפוצו עליו אגדות: שגופו בנוי ככה, ששום דבר לא יכניעו. שבהתנגשויות עם ערבים, קיבל מכות רבות מ'נאבוטים' [מקל עם 'ראש' עבה בקצהו] ולא מת מזה. שירו עליו ולא קלעו בו. סיפרו וקיוו.
קראו לשרה לישנסקי חובשת 'קופת-חולים'  בתל-עדש  [האחות הבכירה של רחל ינאית]
 "אחרתי לבוא. עד אור הבוקר הוציא את נשמתו" סיפרה.

" אחרי סבלו מכאובים נוראים במשך שלושה ימים מת ועזב אשה ושני ילדים" כתב ביומנו מרדכי בן הלל הכהן  ביום ט"ז טבת  תרע"ז  10.1.1917 .

הוא הובא לקבורה במושבה יבנאל שבגליל התחתון ליד קברות כמה מחבריו באגודת 'השומר', שנפטרו לפניו - יחזקאל חנקין שמת מקדחת ויחזקאל ניסנוב השומר שנהרג כמה שנים לפני-כן;  קבר נוסף נכרה  בגבעה קברו של מנדל פורטוגלי.
לימים הועברה גופתו יחד עם גופות החברים הקבורים לידו, לכפר גלעדי שבגליל העליון.
וביבנאל לא נשאר כל ציון למקום בו נקבר.

סוף דבר
אחרי מותו של מנדל עברה טובה אשתו עם שני בניה לגור ליד  משפחת אחיה מרדכי יגאל, ששמר בבן-שמן. עזבו את המקום עם התקרב לבן-שמן חזית מלחמת העולם הראשונה.
היא עברה אל חבריה בתל-עדשים ומשם לכפר-גלעדי [ 1920]. שם עבדה ככוורנית
נפטרה ביום י"א תשרי תשכ"ו [7.10.1965].
כפר-גלעדי הוקם [במלחמת העולם הראשונה] בתאריך 21 באוקטובר 1916, על אדמת יק"א על ידי קבוצת אנשי 'השומר' בהנהגת ישראל גלעדי, בגליל העליון. שאיפת המייסדים, הייתה להתיישב על גבולות הארץ לפיכך בחרו בגבעה בשם 'חמארה'.  תחילה חשבו לקרוא ליישוב 'גבעת־השומר' אבל בסוף הוחלט על השם 'כפר בר־גיורא', אגודה שחבריה הקימו את 'השומר'.
המתיישבים אנשי 'השומר' התפרנסו תחילה מעבודת שמירה במטולה.
בשנת 1918, עם מות חברם, ישראל גלעדי, שהיה מראשי 'השומר' ומנהיג הקבוצה שהתיישבה במקום, הוחלט לקרוא את היישוב על שמו.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה [1914] נפסקו לימודיו  של  יצחק בן-צבי באיסטנבול והוא שב כרווק לארץ ישראל.
-31 בדצמבר 1918 נישאו יצחק  בן-צבי  ורחל ינאית, בטקס שערך אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'- אז"ר .
באותה שנה נסע יצחק בן-צבי, [גורש מן הארץ], לארצות הברית ואירגן שם את הגדוד העברי האמריקאי.  עם פטירתו של יצחק בן-צבי נותרו אלמנתו רחל ובנו עמרם .
 בנו הצעיר, עלי [יליד רחביה ירושלים ה' אדר א' תרפ"ד 10.02.1924] נפל במלחמת העצמאות על הגנת קיבוץ בית-קשת ח' אדר ב' תש"ח  16.3.1948.
 'צריף הנשיא' - צריף מגוריהם  הועבר מירושלים לבית-קשת לשמש בית נוער על שמו של בנם.‏


"...בית-גן נשמרה בשנים 1910 - 1918 בידי 2 - 4 שומרים בו-זמנית, ומן המקורות העומדים לרשותנו ידועים לנו שומריה אלה: יצחק נדב, יחזקאל וצבי ניסנוב, משה גבעוני (יוזבר), משה לויט, יהודה קונטרוביץ, צבי בקר, מרדכי יגאל ומשה אליוביץ, זליג שטורמן, מנדל פורטוגלי, פנחס שניאורסון, ראובן קורקין, דוד פיש, בן-ציון משבץ, אלכסנדר זייד, יעקב פלדמן, יצחק טורנר, יעקב פורטוגלי  ואף על יוסף לישנסקי ידוע שנטל חלק בשמירת המושבה, אם כי לא כחבר מן המנין באגודת 'השומר'."
[יואב רגב, "בית-גן", עמ'  71].

באסיפת 'השומר' השנתית, שהתקיימה ב ל' באב תרע"ו [29.08.1916],  הוחלט להרחיב את פעולות ארגון 'השומר', לגייס חברים שישמשו כקבוצות הגנה ולהקים מחסני נשק. נוצרו קשרים עם צעירי המושבות לצורך שילובם במסגרת 'השומר', ובמיוחד עם אנשי 'הקבוצה היפואית' אותה התארגנות של צעירים ביפו ותל-אביב כמו  אברהם קריניצי, האחים דוד ואהרון סברדלוב, אברהם אייזנשטיין [אלדמע], סעדיה שושני, שלום פחטר ויצחק הוז [יש אומרים כי גם מאיר רוטברג  היה שם.  [לימים צורפו בוגרי גימנסיה 'הרצליה' - דב הוז, אליהו גולומב, משה שרתוק {שרת}, יקותיאל בהרב ודוד תדהר {טודרוסובסקי}] שעסקה בשמירת העיר  "בהגנת השכונות היהודיות מפני התנפלויות ערבים, באיסוף נשק והתכוננות בפני פרעות עתידיות".
אחרי שקרה האסון עם מנדלי והוא נהרג, התחיל הגירוש מיפו ותל-אביב.
'אות השומר' נקבע בשנת 1981 על ידי ממשלת ישראל והוענק לאנשי 'השומר' או לקרוביהם.


סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי  וצמרת אביבי.
עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, ברצונם או שלא. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.





אין תגובות:

פרסום תגובה