בכור חסון– מורה דרך של משלחת שנרצח בסיני

11.8.1882 – עין אבו-רג'ום (סיני)

לונדון, כנסיית סנט פול ב- CRYPT CENTRE  D 19/20   [בין האדמירל הוראשיו  נלסון לדוכס מוולינגטון  הוא ארתור ולסלי המפקד העליון של כוחות הקואליציה בקרב טרפלגר 1815, מימין לשביל המרכזי]

תעתיק:

In memory of three brave men,

Professor Edward Henry Palmer,

Fellow of St. John's College,Cambridge.

Lord Almoner’s Readr in Arabic and

a Scholar and Linguist of Rare genius:

Captain William John Gill, R.E.

An ardent and accomplished Soldier

and a distinguished Explorer:

Lieutenant Harold Charrington,

R.N. of H.M.S. Euryalus, A young

officer of high promise:

Who when travelling on public duty

into the Sinai desert were trearcherously

and cruelly slain in the Wady Sadar

August 11^th, MDCCCLXXXII.

Their remains, after the lapse of

many weeks, having partially

recovered  and brought to England

were deposted here with Christian

Rites April 6^th MDCCCLXXXIII.

This tablet has been erected by

the country in whose service they

perished, to commemorate their names

their worth and their fate.

That tragic fate was shared by two

faithful attendants, the Syrian Khlil

‘Atik and the Hebrew Bakhor Hassun

whose remains lie with theirs.

“Our Bones lie scattered before the pit,

as when one breaketh and cleaveth

wood upon the Eart, but our eyes

look unto thee O Lord God"

Ps, CXLI

בתרגום חופשי:

זיכרון לשלושה אנשים אמיצים,

פרופסור אדוארד הנרי  פאלמר,

חבר בקולג' סנט ג'ון קאמברידג',

ע"ש לורד אלמונר, מרצה בערבית

מלומד חוקר ובלשן גאוני:

קפטן ויליאם ג'ון גיל  מחיל ההנדסה המלכותי,

חייל נלהב ומושלם וחוקר מצוין:

לויטננט  הרולד צ'רינגטון, מהצי המלכותי,

איש אניית הוד מעלתה איריאלוס, קצין צעיר

ומבטיח רבות.

במסעם בתפקיד ציבורי

במדבר סיני נשחטו בבגידה

באכזריות, בוואדי סאדר

ב - 11 לאוגוסט 1882.

שרידיהם שנמצאו בחלקם כעבור

שבועות רבים, הובאו לאנגליה

והונחו כאן, לפי מנהגי הנוצרים,

ב- 6 באפריל 1883.

טבלה זו הוצבה

על-ידי הארץ

שבשירותה נספו,

למען זכור את שמותיהם,

ערכם וגורלם.

בגורל טראגי זה שותפים שני

מלווים  נאמנים הסורי ח'ליל

עתיק והעברי בכור חסון,

ששרידיהם מונחים יחד עם האחרים.

"כמו פולח ובוקע בארץ נפזרו עצמינו לפי שאול, כי אליך ה' אדוני עיני;"

תהילים, קמא, ז-ח;  [ככתוב במקורותינו]

בשנת 1805 מוחמד עלי [מהמט עלי]  קצין עות'מאני  מוסלמי צעיר, יליד  מקדוניה, יוון;  ממוצא אלבני ה'וואלי' [מושל הפלך]  מטעם השלטונות  העות'מאניים תפס את השלטון במצרים והיה לחדייב [= מושל המדינה]. טבח בשליטים הממלוכיים, ביצע רפורמות חברתיות אולם, עיקר מאמציו הופנו לחיזוק הכוחות המזוינים. מצרים הפכה למדינה חזקה, מתועשת ולמעצמה אזורית.

בשנת 1831, בנו המאומץ, איברהים פאשה, הוביל את הצבא לכיבוש ארץ-ישראל וסוריה. התערבות רוסיה הצארית הביאה למשא ומתן שהסתיים בהסכם [שנת 1833] ומוחמד עלי נשאר שליט גם על סוריה וארץ-ישראל.

בשנת 1834 פרץ מרד פאלחים [ערבים עובדי אדמה] בארץ ישראל, אך דוכא במהרה על ידי צבאו של מוחמד עלי.

בשנת 1839 הסולטאן מהמוט [מחמוד] השני הובס  בצפון סוריה על ידיאיברהים פאשה. בשל התערבות אירופית בינלאומית ['הסכמי לונדון' 1841],  ויתרו מוחמד עלי ואיברהים פאשה על סוריה וארץ-ישראל.

איברהים פאשה נפטר בנובמבר 1848. את מקומו תפס נכדו של מוחמד עלי [בנו של טוסון פאשא]  - עבאס חלמי הראשון, עליו סיפרו, שהיה שליט חלש  ורודף תענוגות,  הוא שביטל רבים מחידושי סבו וצמצם את מספר החיילים בצבא.   מספרים כי תחת שלטונו התגברה השפעתה של אירופה על מצרים "תחת לחצים של ממשלת בריטניה הסכים לבנות מסילת רכבת מנמל אלכסנדריה לקהיר הבירה".

ביולי 1854 נרצח  עבאס [על ידי שניים מעבדיו] ודודו מוחמד סעיד פאשה, בנו הרביעי של מוחמד עלי, שלמד בפריז, היה ליורשו. הקים את 'בנק מצרים',  עשה  מספר רפורמות בענייני חוק, מסים ומקרקעין, והעניק זיכיון לאיש העסקים הצרפתי הדיפלומט והמהנדס  הצרפתי פרדיננד  מארי דה לספס לחפור את תעלת סואץ. תעלת מים מלאכותית  באורך של   162.5   קילומטרים, שתוחמת את  מצרים ממדבר סיני  על שבטיה;  תעלה למעבר אניות מהאוקיינוס ההודי לים התיכון  המקשרת את  נמל העיר סואץ לפורט סעיד ולפורט פואד.

הבריטים התנגדו לכך [הסיבה הרשמית: תת יבשת הודו הייתה ל'יהלום' בכתר האימפריה], והצליחו לדחות את האישור למשך שנתיים לשנת 1859.

בתורכיה בקונסטנטינופול  היא איסטנבול עלה לשלטון בשנת 1861 הסולטאן עבדול עזיז  -  דגל  בתיקונים לחוקה אך המשיך לחזק את הצבא. בדווי מדבר הדרום הדאיגו גם אותו.

ובמצרים, סעיד  מוחמד נפטר  בינואר 1863 ואחיינו, איסמעיל המצרי הידוע גם כאיסמעיל פאשא הבן השני [כי הבכור נפטר]  של איברהים פאשא שלט אחריו [נכדו של מוחמד עלי] יליד קהיר, אך את חינוכו  האירופי קיבל בפריז, בנה ארמונות, הגדיל  את מספר מקומות הבידור  ויצא למלחמה נגד אתיופיה שם נשבה בנו  "ומצרים נאלצה לשלם כופר גדול כדי לשחררו", נטל נוסף  על האוצר המצרי [מספרים כי קיסר צרפת נפוליאון השלישי  נתן לו  3,800,000 £ "כפיצוי על ההפסדים שיקרו בעתיד" כדי שלא יעכב את   חפירת  התעלה.] הכרייה נוהלה על ידי חברה צרפתית, עבור ממשלות מצרים וצרפת, ונמשכה 10 שנים עד 1869. בהגיע היום, בראש משט של 68 כלי שיט מכל העולם, ה'איגל' הצרפתית, ועל סיפונה הקיסרית אז'ני, אשתו  היפה של נפוליאון השלישי [היא אז'ני דה מונטיז'ו או בשמה המלא דונה מריה אאוגניה איגנסיה אוגוסטינה דה פלפוקס פורטוקררו דה גוזמן וקירפטריק קולסבורן, מרקיזה ד'ארדלס, מרקיזה דה מויה, רוזנת טבה ורוזנת דה מונטיז'ו].  האופרה 'אאידה'  של ג'וזפה ורדי הושרה התעלה הושקה ומצרים  המשיכה ושקעה בחובות כבדים, חוב לאומי הנאמד במאה מיליון לירות שטרלינג.

 כדי להחזיר את ההלוואות הבינלאומיות לצמצום התלות בארצות אירופה, במיוחד באימפריה הבריטית נאלץ איסמעיל   למכור את חלק ארצו בתעלה  בסכום של ארבעה מיליון לירות שטרלינג. בנז'מין ד'יזראלי  שר האוצר הבריטי ממוצא יהודי ספרדי  [זה שהמלכה ויקטוריה העניקה לו את התואר: לורד בייקונספילד, זה שאשתו היא  מרי אן לואיס], פיתה את שליט מצרים פושט הרגל באמצעות כסף, איים על מדינות אחרות, למשל רוסיה, באמצעות סנקציות סחר. את הכסף, לווה את מידידו  הבנקאי היהודי חבר בית הנבחרים לורד ליונל דה רוטשילד  הנשוי לברונית  שרלוט פון רוטשילד מנאפולי, ותעלת סואץ  נרכשה  על ידו בשנת 1875.  מספרים  כי העסקה נעשתה במהירות, ורק לאחר מעשה קיבל שר האוצר אישור תקציבי רשמי על כך.

בשנת 1876  ירש ב'שער העליון-הנשגב'  בבירת האימפריה העות'מאנית באיסטנבול היא קושטא-קונסטנטינופול  את כס הסולטאנות   עבד אל חמיד השני, אשר ביטל את הרפורמות והנהיג  ברחבי האימפריה מלוכה איסלאמית.

מרד הקולונל אחמד עוראבי,  מפקד גדוד בצבא המצרי היה מרד לאומני שפרץ בשנת 1879- נגד  המושל המצרי.  האירופאים  והבריטים בראש לחצו וכך נעשה - איסמעיל סולק מקהיר  מארמון עבדין לנאפולי ותופיק המצרי, בנו, היה ליורש.

מיקומה האסטרטגי של מצרים חשף אותה להתערבות בלתי פוסקת מצד אנגליה  כנגד יריבותיה האימפריאליסטיות.  הבריטים השתמשו במצב  שנוצר -  לדכא את מרד עראבי פאשא ולשלוט בתעלה. בין השאר  שלחו משלחת מיוחדת אל סיני, בראש המשלחת החשאית הופקד החוקר הנודע  הנרי אדוארד פאלמר [המכונה עבדאללה אפנדי], פרופסור במכללת קמברידג' ומומחה בתולדות המזרח ובתורת האסלאם, בלשן ומזרחן אנגלי. איש שהכיר יפה את סיני מנדודיו בו שנים אחדות לפני כן  - דובר בשפתם ומודע למנהגי הבדווים באזור. בשנת 1881, נפגש הפרופסור עם ראשי השייח'ים הבדווים, כדי להבטיח את אי-התערבותם נגד פעולת ההשתלטות הבריטית על מצרים, שעמדה להיערך באותה עת דרך תעלת-סואץ. לאחר שמילא בהצלחה את משימתו.  הוטל עליו  בשנת 1882 לצאת שנית אל  סיני  כדי להשפיע על תושביו  'בני המדבר' [או אבותיו] שבטי הבדווים, שלא יתמכו במרד עוראבי.  שבטים  שלא הכירו בשלטון החוק בסולטאן, או ב'וואסלים' שלו  מושלי מצריים,   ועשו ככל העולה על רוחם, במדבר כמו במדבר.

סיפרו כי מטרת המשלחת הייתה לשחד את הבדווים לתמוך בבריטים ומכיוון שהבדווים לא פזמו כל ערב "אל נצור את המלכה" צויידה המשלחת בסכום כסף גבוה לסייע במאמץ.

פאלמר לקח עמו 3,000  מטבעות זהב נכנס למדבר סיני [את שאר הכסף שקיבל  ממיניסטריון המלחמה הבריטי– 17,000 ליש"ט  השאיר בעיר סואץ] כדי לשכור או לקנות  גמלים לצרכי הצבא הבריטי, אך כולם ידעו כי בא  "להשקיט את הרוחות בחצי האי"  לשחד את השייח'ים, לקנות את  נאמנותם לאנגלים.

אל פאלמר, בן 42, הצטרפו שני קצינים בריטיים: האחד –  מחיל ההנדסה והאחר – מהצי המלכותי,  אמרו  כדי לחתוך את קווי הטלגרף בין מצרים לתורכיה. כן צירף אל משלחתו כטבח נוצרי אשורי [ארמי] בשם חליל עתיק  וכ'מורה דרך' את העברי בכור חסון, תושב יפו, [יש אומרים כמתורגמן, יש אומרים כטבח]  משלחת של חמישה איש, מלווים בדווים שהיו אמורים לדאוג לביטחונם.

מאמצינו למצוא  עובדות  לא צלחו ברובן, לכן  כתבנו סיפור  על חוקרים והרפתקנים אנגלים, על בדווים חמדנים ועיקרו יהודי אחד מיפו;  סיפור המבוסס גם על מחקרים וחיפושים -  צילמנו בבית העלמין  של יהודי רודוס,  ועד זה העתיק של יפו, נברנו בספרי 'חברה-קדישא',  עיינו במפקדי מונטיפיורי וסמילנסקי (1905), חיפשנו בעיתונות העברית ובפנקסי נישואין, שאלנו במוזיאון היהודי באתונה ובזה של רודוס,  קראנו בעיון את שהעלו באינטרנט המכונים 'עב', 'גרי', 'אד' ו 'Melitz' ואת שכתבו  ד"ר חזי יצחק ויואב אבניאון, ובעיקר -  דברי הנין יעקב גרשון מהרצליה  [בנם של בן ציון גרשון  ולאה, נכד של יוסף גרשון  וחיה-וידא בתם של בכור חסון וחאנולה] ואת אשר מצא בגנזך המדינה, חיפש בארכיון הציבורי בלונדון והתכתבויותיו עם משרד החוץ הבריטי. ועשינו כמיטב יכולתנו. תיקונים והשלמות יתקבלו בברכה.

בכור חסון נולד בשנת 1836 באי רודוס  למשפחה של יוצאי ספרד, אמרו כי השתייך למשפחתו של אברהם בנו של צדיק חסון ומי שהיה לרב אוריאל חסון, משפחות מכובדות  באי.

יש וקראו לו  בכור משה [משה על שם אביו];  מספרים כי הוריו של בכור חסון  הם  משה ורחל - הגיעו מרודוס דרך איזמיר בתחילת החצי השני  של המאה ה-19 הם וצאצאיהם  - בכור, יהודה ומנשה, התיישבו סמוך לנמל יפו.  שכנים למשפחתו  האמידה של  חיים אמזלג  מגיברלטר,  שהיה לסגן הקונסול הבריטי, אם כי  הם עניים היו.

בכור הגיע מאיזמיר  ליפו  בשנת 1858 עם משפחתו, יש אומרים שכבר היה נשוי  אשתו קאדין ובנו הקטן יאודה;  המשפחה גדלה שתי  הבנות, גרסייא ולונא,  נולדו  ביפו, אך קאדין אשתו נפטרה.  

ביפו נישא בשנית לחאנולה היא חנה שאמרו כי מן החברונים היא.  כמקצוע רשם משרת, לא עתירי נכסים היו.  ממנה נולדו  בנותיהם  - מרקאדה  יש ויגידו כי זו  מרייתא, שכנשואה ירדה למצרים ושם אבדו עקבותיה [יש אומרים: נקברה ביפו];  רחל  זו שלימים נישאה לבודמן  מ'נטורי-קרתא',  ערירים היו,  שמחה שנפטרה ביפו ערירית וחיה-וידא  - בת הזקונים,  שנולדה בשנת הירצחו  של אביה והיא שנישאה ליוסף  גרשון סבו וסבתו של יעקב גרשון  שאמר לנו כי חאנולה  היא שגידלה את ארבע הבנות.

"בכור חסון. מתושבי ירושלים ונכבדיה". הביא משה דוד גאון  [אביהם של איש העסקים בני גאון והזמר יהורם גאון]  בספרו 'יהודי המזרח בארץ-ישראל",  הוא שקושר ומציין את משפחת חסון מחברון שלפי המסורת הגיעה לעיר דרך דמשק בהפליגם מעזה לצידון - את הרב סעדיה חסון, אבי מרדכי פנחס חסון יליד חברון אשר בנו הרב חנוך חסון  יליד חברון [תרכ"ז 1867  בנה של רבקה] ואשתו קלרה  לבית פרנקו  הרב מרודוס נרצחו  במאורעות אב  תרפ"ט,  גם את  הרופא יעקב סעדיה חסון. [ תרמ"ז 1887], חיים יצחק חסון [תרנ"ד 1894], רחמים מיכאל חסון [תרס"ה 1905]  ילידי חברון, מנה." אך בחברון היו עוד בני משפחת חסון. אומרים כי וזהו ענף משפחה נפרד.

הפרופסור פאלמר  שאשתו הראשונה מתה ממחלה ולאחר שנה נישא שנית, פרש מההוראה בקיימברידג' והחל לכתוב בעיתון במשכורת נמוכה.  מצרים סערה והאינטרסים הבריטיים עמדו בסכנה. ואז, בשנת 1882 כשהיה בן 42 שנה, נקרא למשימה לחזור לסיני. פאלמר נענה ויצא בשליחות  משרד המלחמה הבריטי, מצויד ב - 20,000 לירות זהב, כדי לקנות את לב הבדווים של סיני לצד בריטניה. הייתה זו  משלחת של חמישה אנשים -  הוא בראש, איתו שני קצינים בריטיים - קפטן ויליאם ג'ון גיל ולויטננט  הרולד צ'רינגטון, טבח - ח'ליל עתיק  ו'מורה דרך' מיפו -  בכור חסון  נשוי בן 46  שחיים אמזלג  המליץ לצרפו למשלחת הבריטית הזו לסיני מאחר והכיר אותו אישית. "אדם עליז, בעל מזג טוב, אמיץ ומיטיב לירות באקדח", עברי.  אם כי סיפרו כי חסון הצטרף גם למסעות קודמים של פאלמר.

חברי המשלחת- חוקרים והרפתקנים אנגלים,  טבח נוצרי  אשורי ויהודי אחד מיפו הגיעו אל סיני, לעיר סואץ שבדרום התעלה,  התארגנו ופנו דרומית-מזרחית  לאחר שעזבו את עין-מוסה [8 באוגוסט] , הגיעו לוואדי סודאר, דרכו התקדמו אל מחוז חפצם –  נווה מדבר גדול -  קלעת א-נח'ל,  אליהם נלוו  גם בדווים חמדנים - צעירים משבטי הבדווים  עליקאת ומוזיינה; שייח' מהשבט  הבדווי עליגאת  מוביל שיירות ידוע באזור הזה  שחשש  והחליפו מישהו אחר משבט אחייוואת ספייחה, בדווי אף הוא. 

נהוג כי במקרים כאלה מי שמוביל ומנווט מתחלק בדמי ההובלה עם שאר השבטים באזור .

בדווי חווייטאת  רצו את חלקם ונפגשו  עם ההולכים בוואדי סודאר, שם התברר  כי  הבדווים משבט אחייוואת ספייחה אינם יכולים [או אינם רוצים] להתחלק איתם  בכסף, אלה אמרו כי מורה-הדרך הבדווי חטף את הזהב, ברח והשאיר את פרופסור פאלמר על כל מלוויו לחסדי השבטים  שקופחו;   וכך בהיות חברי המשלחת בקרבת המעיין  [הנקרא כיום בפי הערבים 'עין אבו-רג'ום'] – בדווים משבטי תראבין וחוויטאת תקפום מהמארב, לקחו אותם כשבויים  הובילו את חמשת חברי המשלחת האנגלית אל הצוק, דחפו אותם אל מותם ואחר-כך ירו בהם. 11 באוגוסט  1882.

 גירסה אחרת מספרת כי פרצה מחלוקת בין הבדווים המלווים בקשר לאופן חלוקת שכרם. המחלוקת נסתיימה בבריחת שני  מורי-הדרך  הבדווים עם חלק מהכסף, הבדווים שחשו מרוּ‏מים לקחו את אנשי המשלחת כשבויים. משנתברר לבדווים שהחזיקום, כי אין ביד חברי המשלחת כסף, רצחו את הזרים והשליכו את גופותיהם במורד הוואדי באזור הבריכות הנקראות 'מויית אל-גולת'.

סוף דבר

לאחר מספר ימים בהם לא קיבלו הבריטים מידע ממשלחתו של פאלמר, [ יש ויגידו כי היה זה אחר דיכוי המרד של  עוראבי  פאשה במצרים]. מיניסטריון המלחמה הבריטי שלח משלחת מיוחדת כדי למצאם ובראשה חוקר ירושלים הנודע צ'ארלס וורן  שהיה אז  ראש מחלקת המדידות בצ'טהאם, אנגליה. כקולונל יצא בראש משלחת חיפושים גדולה - בת 220 גמלים ו-370 איש, באוקטובר 1882. ולאחר חקירה מאומצת,  התברר שאכן  החמישה נרצחו, רצח שמניעיו לא הובררו – אם למטרות שוד או כפעולת תגמול פוליטית.

אחרי מאמצים  [לא מעטים]   נמצאו  שרידי  גופות ההרוגים, שרידי משלחתו של פאלמר,  טמונים באחת המערות, מעורבים זה בזה. הם אספו את עצמותיהם ושלחום ללונדון, גם את המסמכים, חלקם בערבית, כל רשימת קניות מזון.

במקום הרצח, על גדתו הצפונית של ואדי סודאר, הקים וורן  כנציג ממשלת בריטניה  גל אבנים גדול לזכרם.

אומרים כי עד עצם היום הזה המעיין הנמצא בקניון שמתחת לגלעד נקרא עין אבו רג'ום.

וורן  [אומרים כי היה זה  לאחר טבח לא קטן בבדווים], ''ציד אדם במדבר'' נכתב הספר על שליחותו של וורן, הצליח לתפוס את החשודים ברצח  ולהביאם למשפט במצרים  –חמישה מהם הוצאו להורג, ואחרים נדונו למאסר לתקופות שונות. 

שרידי גופות חברי המשלחת הובאו אל לונדון, וכעבור כשמונה חדשים מיום הרצח   ב 6.4.1883 על פי הוראות ידידיהם בבירה הבריטית  נקברו קבורת כבוד בקבר-אחים בקתדרלת סנט פול בלונדון–  על הגדה הצפונית של נהר התמזה  - בה טמונים רבים מגדולי האומה האנגלית כמו הרוזן הוריישו הרברט קיצ'נר  וגנרל צ'ארלס ג'ורג' גורדון  גיבורי קרב חרטום. במרתף הכנסייה, בקריפטת אבן רחבה, נקבע בקיר לוח גרניט ועליו טבלת נחושת  מוזהבת לזיכרם. 

בהשתדלות  משרד המלחמה הבריטי בפני  הסולטאן העות'מאני, שילמה  ממשלת התורכים  שבע מאות לירות זהב למשפחת  בכור חסון השכולה, בתורת פצויים, מספרים כי הייתה זו האלמנה חאנולה.  בשנת 1889, שבע שנים אחר הרצח החלו הבריטים לשלם גימלה לאלמנה לחאנולה [חאנולה מתייעצת עם משרד החוץ הבריטי מה לעשות בכסף, הם שולחים אותה לקונסול בירושלים  המטפל בהשקעות מסוג זה  על דעת האדמירליות,  שבראשה עמד הלורד מסלסבורי,  מרס  1889].

יש אומרים כי הגימלה שולמה עד יום מותה של חאנולה היא נפטרה  ביום ראשון ט"ז בחשוון תרע"ז 12.11.1916  ביפו.  ‏

יש מספרים, שעם  הסתלקות הסגל הדיפלומטי של הבריטים מארץ ישראל [סוף שנת 1914],  בתו  חיה וידה -  היא זו  שהמשיכה  לקבל  גימלה זו; עם בריחתם מיפו  [סוף שנת 1914- תחילת 1915] חיה-וידה  וצאצאיה,  כולם בעלי נתינות ספרדית [ספרד נשארה ניטרלית. הקונסול הספרדי בירושלים אנטוניו דה בלובר בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ובמיוחד לאחר גירוש הקונסול האמריקאי היה לקונסול המערבי היחיד בארץ ישראל, שייצג את האינטרסים של כל מדינות המערב].  הפליגו על גבי אניית מלחמה אמריקאית, שהובילה אזרחים בעלי נתינות זרה לאלכסנדריה, שם שוכנו בארמון 'סריאט אפנדינה'. ובמצריים שלטו הבריטים.

תורכיה נכנסה למלחמה [אוקטובר 1914] לצד 'מעצמות המרכז' [ אוסטרו-הונגריה, גרמניה {ובולגריה}]. הקפיטולציות -  אותן זכויות יתר לאזרחים זרים -  בוטלו; הסולטאן עבדול חמיד השני ציווה כי אזרחי 'מדינות ההסכמה'  - רוסיה, צרפת ואנגליה יתעת'מנו או יעזבו את ארצו. בדצמבר 1914 באהא אל דין מושל יפו הועבר מתפקידו גם בשל גירוש מאות יהודים [ב- 10 לחודש 'יום חמישי השחור'] ללא אבחנה "כל המסרבים להתעת'מן" הועמסו על ספינה איטלקית [אז מדינה ניטרלית, לאחר המלחמה האיטלקית-עות'מאנית ב 1911-1912  בה עברה לוב עות'מאנית  לשלטון איטליה]  שהייתה בנמל.

אלפים אחרים החליטו לעזוב  מרצונם  רובם למצרים הסמוכה שהייתה בשליטת הבריטים.

תומס וודרו וילסון, נשיא ארצות הברית [אז מדינה ניטרלית]  הורה לסיירת האמריקאית 'טנסי' לבוא ליפו ולהעביר נתינים  [רוסיים] למצרים.  ספינת המלחמה האמריקאית ' נורת קרוליינה' באה ליפו  עם 50 אלף דולר עזרת יהודי ארצות-הברית  לבני עמם. בעקבותיה הגיעו אניות נוספות -  אניית הצי האמריקאי 'וולקאן' באה ליפו [21 מרס 1915]  הביאה מזון,  ב נובמבר 1915 הספינה האמריקאית 'דה בוין' הביאה שוב כסף , סכום שהצטבר ל 700 אלף דולר

 [ארצות- הברית הצטרפה למלחמה לצד 'מדינות ההסכמה' בשנת 1917].

יש אומרים כי אניות  הקרב האמריקאיות נסעו לנמלי מצרים עם פליטי המלחמה.

יש אומרים כי אחרי מות חאנולה  הועברה הגימלה לאסייג.

 בנובמבר 1917 כבשו הבריטים שעלו ממצריים את העיר יפו.

 חיה-וידה גרשון, וילדיה חזרו ארצה בתום המלחמה שהסתיימה  ב- 1 לאוקטובר 1918. זו לא 'העלייה השלישית' - אומרים שאלברט ענתבי  מקושטא דאג להם.

כוחות  צבא בריטי בחסות תותחיו של  האדמירל סר באוצ'מפ סיימור [מדיניות 'ספינות התותחים']  נכנסו לאזור  תעלת סואץ  ב-1882 על מנת לשמור על האינטרסים  של המלכה, אז החלה ההגמוניה הבריטית על מצרים.

ב-13 בספטמבר 1882 הביסו הכוחות הבריטיים את צבאו של עוראבי בקרב תל אל-כביר. עוראבי עצמו נעצר וגורש לאי ציילון (לימים סרי-לנקה).

הסכם בתיווך אנגלי נחתם בשנת 1884 ובו מצרים, בראשות תופיק המצרי,  הסכימה  להחזיר את השטחים שכבשה לאתיופיה.

בשנת 1886 מונה וורן לראשות ה'סקוטלנד יארד' כמפקדת משטרת המטרופולין של לונדון. תקופה של אי-שקט, והפגנות, אשר לעתים קרובות  הידרדרו להתפרעות של המון משולהב. הוא  זה שהיה המפקד בזמן הרציחות שיוחסו לרוצח הזונות  הסדרתי 'ג'ק המרטש' שמעולם לא נתפש.

איסמעיל המצרי נטמן, כאסיר ליד הבוספורוס בפאתי קונסטנטינופול בירת האימפריה העות'מאנית  בארמון  הסולטאן האֵמירגָן,  כוואלי החמישי של מצרים,  3 במרס 1895.

בית העלמין היהודי העתיק בעג'מי יפו.

צילם אודי יושע

טקסט:

מ'ק

האשה הכ' והצ' מ'

חאנולה חסון

נלב"ע ט'ז חשון

התרע"ז

תנצב"ה

מקרא :

מ'ק = מקום קבורת

הכ' = הכשרה

והצ' = והצנועה

מ' = מרת

נלב"ע  = נלקחה לבית עולמה

תנצב"ה = תהי נשמתה צרורה בצרור החיים 

גב' כרמן כהן  [Carmen Cohen],  מזכירת הקהילה היהודית ברודוס,  טרחה להטות כתף לאתר פרטים אודות משפחת בכור חסון, וכתבה, במאה ה 19 לא היתה חובת רישום בפנקסי האוכלוסין, ומהמצאי היום בארכיון הקהילה,  אלו אודים של רשומות, ששרדו את מלחמת העולם השנייה - שואת יהודי רודוס. זאת עוד  בעיריית רודוס הארכיב מתחיל רק בשנת 1930.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים וצמרת-רבקה אביבי. 

עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו  בארץ ומחוצה לה  - מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, ברצונם או שלא.

עודד ישראלי יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

יוסף גרינבוים [יוסק'ה] הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, תושב להבים, ושם נקבר.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.