יום שבת, 15 במרץ 2014

אוּרֳקֶביץ (אורי) יוסף – נורה על ידי בלש יהודי בשירות הבריטים
12.10.1939 – חיפה




בית העלמין הישן חוף הכרמל. חיפה; חלקה א', שורה 50, קבר 8.
טכסט:
[סמל ההגנה] יוסף אורקביץ (אורי)
בן אסתר ודוד-שלמה
נולד בפולין עלה בתרצ"ז
נפל בעת מילוי תפקידו
ל' בתשרי תרצ"ט
בן 28 בנפלו  תנצב"ה

* על המצבה כתוב תאריך פטירה: ל תשרי תרצ"ט = יום שלישי 25/10/1938
 טעות, כנראה צ"ל   כ"ט  תשרי ת"ש  =  יום חמישי 12/10/1939
** גם תאריך  העליה החקוק שגוי, במקום תרצ"ז צ"ל תרצ"ב [1932]

לאורקביץ היתה מצבה קדומה יותר. זאת שעל גילויה דווח בעיתונות במלאות שנה מהרצחו  ב 31.10.40,  ונערך  טקס. כנראה הוצבה, בין היתר מטעם מועדון ספורט 'מכבי' בחיפה. 
"החלפת המצבות למצבות מודרניות ללא תיעוד התהליך, כפי שהסתבר, בהתכתבות מול משרד הבטחון, הסבה הרבה נזק לדורות- איבוד מידע", אמרה צמרת.


תגובות אלימות  ומעשי נקם בערבים היו מאז ימי 'השומר' נושא כאוב בתנועה הציונית.
לבעיה זו התווסף השלטון הבריטי על מעשיו העוינים לישוב וגם יהודים שעבדו עבורו.
הוועד הלאומי – ממשלת הישוב – בראשו  יצחק בן-צבי   תמך במדיניות של הימנעות שפיכת דם נקיים כנקם.
היו שתמכו במדיניות זו מטעמים מוסריים, כמו הרב יצחק הרצוג והיו שתמכו בה מטעמים מדיניים כמו דוד בן גוריון.
כל עוד עסקה 'ההגנה'  בביטחון היישובים היהודים, הסכימו הבריטים לשיתוף פעולה, גם אם נשפך דם נקיים. "הליגאליות הזאת הייתה נחוצה לנו מאד" כתב נחום שדמי [קרמר]  ממפקדי 'ההגנה'.

לאחר שאנשי 'ההגנה' ביצעו פעולות תגובה נגד הערבים מבלי לתת לזאת פרסום – ולעיתים אף ראשי הסוכנות לא ידעו על-כך. הוחלט בסוכנות היהודית בירושלים - הזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית העולמית בארץ  - להקים מסגרת נפרדת לפעולות מיוחדות, שלא תהיה כפופה למפקדה הארצית של 'ההגנה', אלא ישירות ליושב ראש הסוכנות היהודית - לדוד בן גוריון. כזו שראשי 'ההגנה' לא ידעו על קיומה ולא יהיו אחראים לפעולותיה,  וכך יימנע עימות עם השלטון ושיתוף הפעולה לא יהיה נתון בסכנה.
יש אומרים, כי הקמת פלוגות אלה הייתה עקב החשש, שהחלק האזרחי של המפקדה ארצית לא יאשר את פעולות, שהערכים הדמוקרטיים שלהם מוטלים בספק; יש אומרים מחשש דעת הציבור  - חוגי השמאל-הפועלי, אנשי האקדמיה והממסד הדתי. [ב- 7 ביולי 1939 הוציאה המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית כרוז 'אל תרצח' חתום בידי כ-  200 אנשי- שם ובראשם פרופ' אברהם הלוי פרנקל, ברל כצנלסוןש"י עגנון והנרייטה סאלד].

ראש מפקדת 'ההגנה', שמונתה על ידי הסוכנות היה המהנדס יעקב רייזר. עסק בעיקר בצד הכלכלי של הארגון; ברכש נשק ובגיוס אנשים.
"רצו לתעל את יצר הנקמה לאפיק אירגוני" כתב גילי חסקין.

יחידות הפו"ם  [= פעולות מיוחדות]  הוקמו בסוף מאי 1939 "לצורך ביצוע פעולות אקטיביות".  - כדי להגיב בטרור על טרור ערבי  - כלומר לפגוע בערבים שהרגו יהודים, או בשכניהם, כמו פעולת העונשין בכפר בלד-א שייח' על רצח נהג הרכבת היהודי, מרדכי שכטמן,  [13 ביוני 1939], שם אנשי היחידה חטפו 5 תושבים ערבים מאחד הבתים והוציאום להורג ביריות, או הפעולה בסאסא שעל גבול הצפון.
 היו גם פעולות אנטי בריטיות  בעיקר לפגוע במיתקנים בריטיים שמנעו עלייה. כמו זו שביצעה חוליית הפלי"ם  ב 8  ביוני מול חוף נתניה, כאשר סירת המשמר הבריטית 'סינבאד 2' שעסקה בסיורים ללכידת ספינות מעפילים נפגעה  - מן הפיצוץ נהרג מפקד הסירה הסרג'נט הבריטי קינג ו  5 נפצעו.
יחידות הפו"ם  טיפלו גם במלשינים ובוגדים יהודים כמו הוצאתו להורג של משה סבטני [5 במאי 1940] בחיפה.
היו קבוצות שהוקמו לצורך עניין מסוים כמו בפעולת התגמול בלוביה [20 ביוני 1939], כתגובה על רצח הנוטר בנימין קירשון מקיבוץ אפיקים, פעולה שבראשה הועמד שלמה שמיר [רבינוביץ] ואיתו יגאל אלון [פייקוביץ], יוסי הראל [המבורגר], דוד שאלתיאללוי אברהמיפריץ יורדןדוד יצחקי [איזאקוב] וטוביה שמואלי -  נכנסו לכפר הפורעים וירו למוות בשני ערבים וערביה ופצעו ילד, ילדה ועוד בוגר.
"כי צדיק בדינו השלח. אך תמיד, בעברו שותת, הוא משאיר, כמו טעם מלח. את דמעת החפים מחטא." כתב המשורר נתן אלתרמן  ב'שירי מכות מצרים'.
למחרת היום, הופיע מאמר חריף נגד הפעולה בעיתון 'דבר'  - "הטרור בנוולותו".
"ברל [כצנלסון] כתב בעיתון ואנחנו  פעלנו בשטח" אמר שדמי.

והיו יחידות כמו 'יחידת החיסול' בחיפה, שסיפרו כי חבריה הקבועים  הם:  חיים לסקוב סגנו של מוניה מרדור, הלל אולדק [אלדג]  מחניכי הטכניון מהנדס מסולל-בונה', דב גולדמן מבוגרי פלגות האש של ויינגייט,  אריה [ליובה] כץאליק פרידמןאפרים בוכמןאבינועם סלוצקי מבוגרי פלגות האש של ויינגייט , אלכס קון, שלמה ברואר והמתאגרף אורי אורקביץ. הם היו עשרה.
 סיפרו כי גם מוניה מרדור [מאיר מרדר] מפקד הפו"מ - היחידות לפעולות מיוחדות במחוז במסגרתה פעלו הוא אנשיו נגד מבצעי הטרור הערבי נגד מדיניות הספר הלבן של הבריטים בארץ ישראל ונגד בוגדים ומלשינים יהודים.  לוי אברהמי- ראש הש"י בחיפה, צבי ברוק, טוביה אומני- מפקד יחידה של פעולות תגמול במאהל של השבט הבדואי ערב אל בידאה  ובמאהל של ערב זביאת בתחילת 1939. 
היו עוד קבוצות מגויסות דומות במחוז -
דוד אסטרחן מפקד פלוגה מיוחדת,  אברהם בן דב [קאמנמאכר], ז'נקה [ייבגני רטנר מדען, יוסף זרצקי ושמואל וילנסקי מהנדס בנין, פעיל ב'הגנה'  היו בעסק.
והיו גם נשים: בירושלים הייתה אלכסנדרה מייברג [לימים פרופסור לבוטניקה], מומחית בנושא הסוואה. בתל-אביב מרגוט מאיר [לימים אשתו של יצחק שדה]. 
יעקב דורי [דוסטרובסקי] – מפקד 'ההגנה' בעיר.

אותה שנה שנת 1940 הוצאו להורג על ידי 'ההגנה' 6 יהודים שנחשדו בבגידה:
אוסקר אופלר פברואר 1940
משה סבטני 3 במאי 1940 חיפה
יצחק צ'רנסקי 12 במאי 1940 תל אביב
ולטר שטראוס 3 ביולי 1940 תל אביב
ברוך וינפלד 25 ביוני 1940 חיפה
משה יעקב מרכוס 25 באוגוסט 1940 כפר אתא [ע"י פו''ם חיפה] 

"הפעולות היו סודיות והן נמשכו שלושה חודשים" כתבה איילת איש שלום ב'למודיה' -  "יחסי יהודים ערים ובריטי בארץ-ישראל במחצית השנייה של שנות השלושים". 
מאוחר יותר הרגו אנשי הפו"ם, יהודים, שנחשדו בשיתוף פעולה עם השלטונות גם לאחר שבאופן פורמלי הפו"ם חדל מלהתקיים" כתב גילי חסקין, כמו את קורפירסט בנימין שהוצא להורג ברמות נפתלי בינואר 1947.  
יוסף אורקביץ, איש פו"ם חיפה, שילם על כך בחייו אוקטובר 1939.

יוסף נולד לאסתר ודוד-שלמה אורקביץ Urekavitch, בשנת 1911 בעיר ווארשה, אורק קראו  לו חבריו, בבית קראו לו יוסל'ה. לפניו נולדו יקותיאל- קוסיל בחיבה [1903], אחריו אחותו פאניה ואילו אידה [היא אידקה] נולדה בשנת 1909 והאח הצעיר אברהם שכונה אברמק.
ווארשה היתה מרכז החיים היהודיים בפולין וככזו הייתה מקום מושבם של מרכזי המפלגות היהודיות, וכך היו היהודים גם שם מחולקים לקבוצות אידיאולוגיות.

משפחת אורקביץ שומרת מסורת, האב דוד שלמה בוגר  ישיבת וולוז'ין. משפחה שידעה לשמור על רוח יהודית-ליטאיתבאה לווארשה בתחילת המאה מעיירה בגבול פולין-ליטא- בילורוס.  

כבר בסוף שנת 1909 ארז דוד שלמה את חפציו ועם כל משפחתו אסתר אשתו, 

בנו בכורו ושתי בנותיו הפעוטות ועלו לארץ-ישראל.

 סיפרו כי האב דוד שלמה קנה שטח אדמה בקריית-חרושת ["המשפחה לא יודעת מה עלה בגורל השטח"].  הם שהו פחות משנה בירושלים, וכשלא יכול היה האב למצוא פרנסה ולא רצה לחיות מצדקה, חזרה המשפחה לווארשה, שם נולד בנם יוסף.
 עד מלחמת העולם הראשונה חייו חיי משפחה די אמידה בין יהודים רבים אחרים. גרו ברחוב לשנו [ מבוטא LESHNO] בבית בן 2 קומות;  החנות  - מאפייה שהייתה גם קונדיטוריה בקומה ראשונה והמגורים בקומה שנייה, עסק משפחתי; 'אינטרקום' שהתקין האב  דוד בעל ידי הזהב חיבר  ביניהם.

עם פרוץ המלחמה גוייס אבא דוד שלמה לצבא הרוסי "ומאז לא ראינו אותו במשך 4 שנים שלמות ולא ידענו אם הוא נשאר בחיים, עד אשר חזר. הוא הגיע כבר בין האחרונים, כאשר כבר  התחלנו לאבד תקווה". סיפרה אידה אחותו של יוסל'ה.

בזמן המלחמה נשארה האם עם ארבעה ילדים קטנים  שהמבוגר  בן 11 ויוסל'ה -אורי הצעיר ביותר בן – 4. לא היה מי שידאג לאשת-החייל שבחזית והיה עליה להבטיח לפחות את הלחם בבית. אסתר עבדה בחנות, מכרה. חביבה הייתה וחכמה, הקונים, נחמתה, נהגו לפטפט ולהתייעץ אתה. 
חלק קטן מהלקוחות שילמו בכסף, אחרים ברבע כיכר לחם, חצי נקניק, או בצלוחית שמן והיו כאלה שהבטיחו לשלם  לכשירווח – אחרי המלחמה...
בתקופה קשה  זו, דאגה גם להשכלת צאצאיה וכל הארבעה  סודרו ללמוד ב'חדר מתוקן' שבסביבה, למדו בו נוסף לדברי תורה גם פולנית וחשבון.
דירתם צרה להם ואת עיקר זמנם בילו הילדים בחוץ "ברחוב היינו מאד מלוכדים בהגנת אחד על השני, בעיקר בהגנתנו על אחותנו הבכירה [היא פאניה], שהייתה משום-מה החלשה בינינו. במקרים אלה לא היה כדאי 'להתחיל' עם יוסל'ה שהיה מתחמם ולא חס, וכוח ידו היה לשם דבר, אחר-כך הוא היה שקט, נוח לבריות ומכונס בתוך עצמו" סיפרה אידה
אחרי שהאב חזר מהחזית, מדוכא ושבור התחילו ללמוד באופן מסודר.

האב דוד תלמיד חכם וכציוני נלהב שהיה  אולי סוחר שנחלש, אבל למדן שוקד, לא הסתפק בנלמד בבית-הספר המקומי והוסיף -  כך כל שבת - שעה עד שעתיים למדו לשון עברית ויהדות. "זה לא הפריע אחר-כך לכל אחד מהילדים ללכת בדרכו שלו. אחי הבכור היה קשור ל'בונד', אחותי לקומוניסטים, אני ל'שומר הצעיר' ואורי לרביזיוניסטים. האח הצעיר היה עוד צעיר מדי" סיפרה אידה.

כשנולד האח הצעיר ביותר – אברהם שקראו לו בבית אברמיק, אי-אפשר היה להשאיר אותו לבד בבית,  כי הוריו היו עסוקים בחנות, החליטו שאחד יעזוב את בית-ספר הבוקר ויעבור לבית-ספר ערב, על מנת להבטיח  שתמיד יהיה מישהו בבית, בגורלו של אורי נפל לעבור לבית-ספר של אחרי הצהרים.

יוסף המשיך את לימודיו בשיעורי ערב הוא לא מרד בקול. אבל הזניח לאט לאט את הלימודים ולאחר מכן עבר לבית ספר מקצועי, גם על לימודי השבת היו ליוסף סכסוכים עם אביו, לא הייתה לו די סבלנות ללימודים אלה, הוא מצא לשעות אלה עיסוקים מעניינים וחשובים לו יותר ואביו לא יכול היה להבין מה יכול להיות יותר חשוב מלימודים.
 יקותיאל הבכור עזב לארגנטינה למשפחת דודו מצד אביו.

אביו ר' דוד-שלמה נפטר.

 יוסף הצטרף לתנועת הנוער הריביזיונסטי - בית"ר בראשותו שלזאב ז'בוטינסקי שדגלה בשלמות ארץ ישראל באקטיביות כולל הכרה צבאית לנוער והם היו לא מיעוט.
ויוסף  בא היום וכבר לא יכול היה להסתיר את החבורות למיניהן באף, בעין באוזן,  אך אי אפשר היה הוציא ממנו מלה על מה שקרה לו. עד שיום אחד הופיע בעתון הפולני-יהודי הנפוץ ביותר בווארשה 'נאש- פרשגלונד' מאמר על דף שלם מוקדש למתאגרף הצעיר  יוסף אורקביץ שזכה באליפות ווארשה באיגרוף , אז אי אפשר היה להסתיר יותר.
 "בשבילנו הילדים היה זה מקור גאווה אבל בשביל ההורים זה היה כרעם ביום בהיר. אנחנו היינו גאים עם כל יהדות ווארשה, אבל בשביל אבא ספורט היה דבר נחות, בושה. אמא כמובן הייתה סלחנית" נזכרה אידה.


יוסף היה לחבר באגודת הספורט היהודית 'מכבי' שבה התמסר בעיר לענף האיגרוף, מספרים כי התבלט באינטיליגנציה שלו ובטכניקה מושלמת, כמתאגרף. בשנת 1926 נבחר כראש הקבוצה וכמנהל המחלקה באגודה.
הוא השתתף בתחרויות רבות, זקף לזכותו הישגים נאים וניצחונות רבים ופעמים רבות הופיע במסגרת נבחרת ווארשה. כעבור שנתיים זכה לואר אלוף ווארשה וסגנו של אלוף פולין באיגרוף, מספרים כי היה אחד מארבעת היהודים מתוך שבעה אלופי העיר ווארשה - היהודים: אנדרס, בירנצוויג, פון וויסוצקי מהמועדון הירדן. והוא אהב את המתאגרפים היהודים רובם מארצות הברית כמו: בוב אולין, מקס בר, סיד ריס, מקס רוזנבלום, ג'קי פילדס [אלוף עולם ואלוף אולימפיית פריס 1924 באיגרוף במשקל נוצה], בארני רוס ובני ליאונרד וגם אתויקטור פרץ [פרז] יליד תוניס את ליאונה ארפתי [אפרוסי] היהודי מאיטליה ומברית המועצות את לב סגלוביץ'.

יוסף אורקביץ' יצא במרס 1932 כחבר המשלחת הפולנית עם קבוצת האיגרוף להשתתף במכביה הראשונה בתל אביב. משחקי ספורט עולמיים של נוער יהודי. נסעו ברכבת עד נמל טרייסט ומשם הפליגו באנייה ליפו. יחד עם חמש ספורטאיות צעירות, שזכו במדליית זהב במירוץ שליחים ל 60 מטר - ארבע רצות.
שם האניה, כך אומרים היה אקוויטניה'.

למשחקי ה'מכביה' הוקם איטדיון מדרום לשפך הירקון [תוך 6 שבועות] על קרקע שהקצתה ממשלת המנדט 500- מקומות ישיבה ו 15000 מקומות עמידה מגרש כדורגל לתחרויות אתלטיקה. 

שמונה ימים לפני פתיחת המכביה הודיע שלמה ארזי [טננבוים], יו"ר 'ועדת המגרש', כי האצטדיון יהיה מוכן במועד. יהושע אלוף [וולפיאנסקי] איש 'ההגנה וממנהיגי 'מכבי' מונה למפקד ה'מכביה'.

השם 'מכביה' הוצע על-ידי  המורה, העיתונאי והמשורר קדיש יהודה  סילמן ממייסדי תל-אביב. הוא אשר כתב: "שא ראשך צעיר יהודה"  שורה ממילות 'המנון למכבי' שאת המנגינה, לקול ולפסנתר הלחין גבריאל גראד.

נשף הפתיחה היה ב  28.3.32, היה זה נשף תרבותי חגיגי ב'בית-העם' [רחוב בן-יהודה פינת שלום-עליכם]  בתל-אביב בהשתתפות אנשי ציבור רבים וביניהם ראש העיר מאיר דיזנגוף, נציג הסוכנות חיים ארלוזורובהנרייטה סאלד נציגת הוועד-הלאומי, והסופר הספורטאי אלישע גלזר.
הוצגו שם יצירות תנ"כיות תיאטרון 'האוהל' הציג את 'ירמיהו', חנה רובינא מתיאטרון 'הבימה' הקריאה קטעים מ'אמנון ותמר' ו'כתר דוד'. האנסמבל הקאמרי ניגן קטע מ'שמשון ודלילה', גם התיאטרון הסטירי 'המטאטא' תרם את חלקו. האורטוריה הארץ-ישראלית ביצעה את 'אליהו, איזבל וההמון' ואת שיר הניצחון מתוך 'יהודה המכבי' של הנדל. תזמורת מכבי-האש הנעימה במנגינות עבריות - הכל כביטוי לעבריות המתחדשת. ובקהל שרו בעברית משירי התקופה.
למחרת נערך מצעד הפתיחה מגימנסיה 'הרצליה' ועד לאצטדיון -  מצעד שמנה 390 ספורטאים  אותו הוביל מאיר דיזנגוף רכוב על גבי סוסו הלבן.
אגודת 'הפועל' לא השתתפה.

390 הספורטאים הגיעו מאוסטריה, בריטניה, ארצות-הברית, דניה, גרמניה, יוגוסלביה, יוון, לטביה, מצרים, סוריה, לבנון, פולין, צ'כוסלובקיה, רומניה, שוויץ, בולגריה וצרפת. ענפי הספורט שבהם נערכו התחרויות היו: אתלטיקה-קלה, שחייה [בריכה לא הייתה לכן התקיימו תחרויות השחייה בנמל חיפה, במסלול מאולתר], התעמלות, אגרוף והיאבקות וכן תחרויות בכדורגל, כדורמים, סיוף, טניס והוקי. התחרויות נמשכו חמישה ימים, כן השתתפו חיילים ושוטרים בריטים.   היו שיבושים. "חבלי לידה" קראו להם.
בא גם המהנדס  לודוויג שמוראק מלבוב הן כנציג העיתון הפולני-יהודי 'חבילה' והן כסייף במשלחת הפולנית.

בדירוג הכללי זכתה במקום הראשון המשלחת מפולין 368 משתתפים ולאחריהם אוסטריה עם 281 וארצות-הברית 277 מסוריה הסוגרת את הרשימה באו 6.
כבר ביום הראשון לתחרויות באולם 'בית-העם' בתל-אביב מייד לאחר המתאבקים, הופיעו המתאגרפים "חובבי הספורט הזה חיכו בקוצר רוח להופעה" הראשונים שהופיעו היו  אורקביץ מפולין ומתתיה ממצרים. "הראשון פתח בהתקפה ואם כי עייף מהר – לא ריפה את יוזמתו. הסיבוב השני היה עשיר באינפייטינג -YEFIGHTING – קרב ידיים מקרוב, ובסיבוב השלישי הכריע הפולני חם המזג לטובתו על פי נקודות", כתבו במדורי הספורט.
אחריהם הופיעו פון ויסוצקי אלוף ורשא מפולין ואג'אס ממצרים – תיקו; ויסבלט מארץ-ישראל שהפסיד בנקודות לנפוסי ממצרים,  ובירנצוויג, אלוף ורשא ניצח את לנדסמן מארץ-ישראל.
למחרת נראו בזירת האיגרוף -  אנדרס אלוף ורשא  שהפסיד בנקודות לנפוסי [משקל נוצה] ממצרים; בירנצוויג אלוף ורשא [משקל קל]   שניצח בנקודות את לוי ממצרים;  פון ויסוצקי  מוורשא שניצח את טישלר מירושלים; גרברג' מוורשא  שניצח את גרינשטיין מירושלים [משקל בינוני] וגרוס אלוף לבוב  במשקל כבד [זה שהרג בזירה את המתאגרף גודלבסקי]- שהפסיד בנקודות לווינאי לאוב.
הנציג מארצות הברית – שניידר -  שבר את השיא האולימפי בזריקת דיסקוס, השחיינים אלפרד גוט מאוסטריה ושטיינר מצ'כוסלובקיה שברו את שיאי ארצותיהם, בריצה למרחק 5000 מטר זכה הרץ המצרי מוחמד סעיד; בתחרויות ריצה נוספות הצטיינו האצנים הבריטים ובהתעמלות השאירה רושם מיוחד  המשלחת מזגרב "פלוגת הצעירות הנחמדה מיוגוסלביה הפיקה רצון מן הקהל בתרגיליה שאמנם יסוד המחול גבר בהן, ובכל זאת הצטיינו בתנועות בריאות, חליפות מאמצות וחליפות מרפות" כתב פרגר בעיתון 'בדבר'.

טקס הסיום נערך באחד באפריל, בחסות הנציב העליון ארתור ווקופ. הטקס כלל מופע התעמלות רב-משתתפים ומפגנים של תנועת 'הצופים', של רוכבי אופנועים ורוכבי סוסים, והסתיים במצעד ברחובות תל-אביב - הפעם  מהאצטדיון לעבר גימנסיה 'הרצליה'.
"המכביה הייתה אמנם מפגן של סולידריות בין הנוער היהודי בעולם, אך בו-בזמן גם ביטוי לפלגנות ולעוינות הפוליטית בארץ-ישראל" כתב יוסף יקותיאלי פעיל 'מכבי'.

בהשתדלותו של הנרי מלצ'ט, [בנו של פרד מוריץ מונד, הברון הראשון מלצ'ט המוכר גם בשם לורד מלצ'ט]   פטרונה של ה'מכביה' -  נשארה רוב הקבוצה בארץ באופן חוקי;  חלקה – כמו האתלטית מפולין עם התספורת הקצרה גוטה ברלינר בת 22  אלופת האביב של 'מכבי ורשה' באליפות האתלטיקה הקלה [ריצות 60 ו- 100 מטר, קפיצות לרוחק ולגובה, הטלת כדור ברזל וזריקת דיסקוס]. מזוכות מדליית הזהב במרוץ שליחות 4X60 מטר.ומדלית כסף בזריקת דיסקוס ב'מכביה' "חזרה לפולין שם נישאה לחברה אוריאל [לובלסקי] עלו ארצה בשנת 1934 כחברים בקיבוץ מרחביה" אמרה לי בתה רוני קריסטל.
גם רבים מהאורחים נשארו בארץ כ'בלתי-ליגאלים' ביניהם אימי, בריינה, לבית מלצר שהגיעה מווישניבה.

ובפולין גאתה האנטישמיות החלו הפגנות נגד היהודים, אז עוד "הכום ברחוב".

לאחר שנבחרת פולין זכתה באליפות גם יוסף אורקביץ, נמוך הקומה  נשאר בארץ. שנת 1932.
 בראשית דרכו בארץ  יוסף – אורי כך כינוהו חבריו  כקיצור לשם משפחתו -  עבד כפועל בפרדס בפתח-תקווה.
 סיפרו כי בני האיכרים של 'מכבי' הבטיחו לדאוג לו ואחר כך שכחוהו, השתלב 

בעבודת טוריה יחד עם הפועלים הערבים, אבל כל הזמן חשב על הספורט, וכעבור תקופה קצרה עבר לחיפה ושם אחרי העבודה מאמן ומתאמן ב'מכבי'.

תקופת-מה עשה בקיבוץ עין-שמר, מקום מגורי אחותו אידה [לימים אידה פלגי "לבעל של אידה קראו יצחק [איגנץ] פולקוביץ, ועיברתו לפלגי" סיפרה בתם אורית הדר]  הבוגרת ממנו בשנה, שעלתה לארץ בשנת 1928. עבדה במשק בית של משפחת יחיאל ויצמן בחיפה "בעלת הבית הייתה מאד קפדנית ועזר היה שובב גדול" הוסיפה אורית בתה של אידה. "את שכרה שלחה לאמה לווארשה "נרתמה לסייע לבקשת אמה להצבת מצבה לאב – לר' דוד-שלמה" נזכרה אורית.
 אחרי 6 חודשים אידה עזבה את חיפה לקיבוץ עין-שמר.

מאורעות אפריל 1933  פרצו המון ערבים הרוגים.  ואילו בחג השבועות של אותה שנה בזמן תהלוכת אנשי בית"ר בחיפה,  התנגשו הצועדים עם חברי 'פלוגות הפועל'   זרוע ביצועית-פוליטית של ההסתדרות, שפעלה בעיקר כנגד כל מי שהמרה את החלטותיה   בית'"רים כקומוניסטים.

יוסף עבר  לחיפה, הצטרף להסתדרות  העובדים, חבר בסקציית כופפי-הברזל, ולארגון 'ההגנה'.
סיפרו כי הצטרף למעמד הפועלים לא רק מתוך הכרח של עבודה, אבל גם מתוך הכרה,  למעשה הוא היה היחידי מתוך קבוצת המתאגרפים, שהצטרף להסתדרות ובכך זכה אצל חבריו לכינוי 'הקומוניסט שלנו' הוא הצטחק ועשה את שלו.
 אומרים שהיה אחד מהפעילים בעיקר נגד השלטון הזר. התיידד עם אברהם בן זיו, דוד קסלר, משה גולטרק, רומן ברלבסקי, יצחק קולטון ודב גרשובסקי.
וכל אותו זמן המשיך להתאמן ב'מכבי' ולאמן צעירים באגרוף כאשר הסקציות המובילות של המועדון החיפאי היו שחיה וכדור-מים. המנהל היה, כך אומרים היה משה מלמד. פעל כמעמל התאגרפות גם  ב'הפועל'.

יוסף השתתף בתחרויות האגרופנות בעיר,  שאחת מהן נערכה  במוצאי שבת של סוף ינואר 1933  ביוזמת 'המכבי' באולם מועדון הגדוד הסקוטי 'סייפורד היילנדרס', שחנה סמוך לבת-גלים,  תחרות איגרוף  זו נערכה בין קבוצת הגדוד  הסקוטי לבין קבוצת 'מכבי' המקומי; חבר השופטים היה לייטננט סטוקוויל, מר קוטץ [מכבי], קפטן מורי, ליטננט הרדיס, מר בודי ומר זמיר [מכבי]. במשקל זבוב [עד 51 ק"ג]  עלה סיליואן [בריטי] נגד אורקביץ [מכבי], "שניהם פותחים בהתקפות שוות. אורקביץ מראה טכניקה יפה. החל מהסבוב השני נמצא הבריטי מותקף קשות ע"י יריבו ובתם הסבוב השלישי והאחרון מכריז השופט על נצחונו של אורקביץ" כתב 'דאר היום'. 
לא עברה שנה  וביום ה' 27.12.1934 התקיימה בבית 'המכבי' בחיפה התחרות ארצית באיגרוף שמטרתה מבחן כוחות 'המכבי' בארץ בקשר עם המכביה השנייה. בתחרות זו נטלו חלק טובי המתאגרפים של האגודות מתל-אביב, ים-המלח וחיפה.

במשקל תרנגול [עד 53 ק"ג]  אורקביץ [חיפה] ניצח את  התימני עזרא [תל אביב]  בשלושה סיבובים. "אורקביץ מן הצד הטכני הנו מושלם  בהחלט. שולט הוא בכל  התחבולות של ההגנה וההתקפה. גורם לפרקים למצבים יפים, אולם חסרות לו תקיפות במכה ונשימה ארוכה" כתב 'דאר-היום'. השופט היה  מוריס אלפנדרי וקבעו את הרכב המתאגרפים  שיהווה את נבחרת  ארץ-ישראל ל'מכביה' השנייה.
וכבר בחודש מארס 1935  התקיימה באולם 'אדיסון בירושלים  תחרות אימון בין נבחרת המכביה הא"י והמועדון הארמני. חבר שופטים היה אוברן, אלפנדרי וצימברג – כשופט הזירה. זוג המתאגרפים הראשון במשקל זבוב היה יעקוב [מתל-אביב]  לעומת פולוס [ארמני] מירושלים, "הארמני עשה רושם של עגל המובל לשחיטה ואמנם עם המכה השלישית אינו מוסיף  קום". יעקובי ניצח  ב 'נוק-אאוט'. יריבו של אורקביץ  ואסקריצ'יאן  לא הסכים לצאת לזירה ו'אורק' הוכרז כמנצח. עוד מדליית זהב ועוד תעודה.
אין כמעט  התיחסות  למכביה השנייה - המכביה השנייה נערכה ב-1935, בין 2 ל-10 באפריל. בהשתתפות 27 מדינות.  היא התקיימה שלוש שנים לאחר המכביה הראשונה (1932) והתקיימה תחת שלטון המנדט הבריטי. היא התרחשה בזמן הספר הלבן  של הלורד פאספילד הבריטי אשר הגביל את העלייה לארץ ישראל, והתנכלויות השלטון הנאצי בגרמניה ליהודים.

בחיפה עבר תקופות קשות של חוסר עבודה  יש והיה ישן עד הצהרים בשביל  להרוויח את ארוחת הבוקר, תמיד גר עם עוד חבר בחדר אחד.

"אני כחברת קיבוץ, בתקופה ההיא, לא יכולתי לעזור לו הרבה, אבל כאשר גבר 

חוסר העבודה, הזמנתי אותו אלינו, ובמשך חצי שנה, גר אצלנו ועבד בסביבה,

 בפרדסים" סיפרה אחותו אידה.

 אחרי העבודה היה מאמן בקיבוץ קבוצת חברים באיגרוף והיה אומר להם תמיד, שחוץ מההנאה על עצם האימון, הרי פעם זה עלול בהחלט להביא תועלת. . .

חזר לחיפה
 אידה  ויוסף  עשו מאמצים להביא את שרידו המשפחה לארץ. "זה היה קשור בהרבה קשיים ועיקר העול צריך היה ליפול על אורי, כתושב בעיר  -  סיפרה אחותו אידה -   למרות הקשיים הוא תמיד היה אופטימי,  'נסתדר' אמר וחייך את חיוכו המסתורי".

'פרוספריטי'  גם בחיפה  - גאות כלכלית. יוסף  עסק בשמירה. אמרו כי  לא מצא את מקומו באותה גאות, כי לא הכיר את הקודים החברתיים.
יש אומרים שעבד ב'יערות הכרמל' של חברת 'כרמל השקעות' בראשותם של יוסף לוי וגאורג הרץ-שקמוני לבניית יישוב בדרום רכס הכרמל. 
  
יש אומרים שהייתה זו חברת 'הכשרת היישוב' שהחלה בבניית שכונת מגורים 'פסגת הכרמל' [מדרום לאוניברסיטת חיפה של ימינו].

אך באמצע באפריל 1936  פרצו מאורעות דמים [שימשכו שלוש שנים ויהפכו ל'מרד הערבי'] גם בחיפה סבלו מהתקפות של פורעים.
בשכונה המעורבת ארד-אל-יהוד [אדמת היהודים] בוואדי רושמיה, נרצחה אם לילדים אסתר  שיטרית, הקרבן הראשון של מאורעות תרצ"ו  בחיפה.
במאי 1936 – הוקם מפעל הנוטרות זרוע לגיטימית של 'ההגנה' באישור הבריטים. 


יוסף התגייס כנוטר
"באותה תקופה היה מבקר אותנו הרבה בעין-שמר, מרגיש את עצמו טוב אצלנו. היה ער ופתוח, אהב מאוד את בתנו הבכירה עמירה [צביה ואורית טרם נולדו], שיחק איתה הרבה ותמיד מצא מה להביא אתו על מנת לשמח את לבה.
אורי היה משתף אותנו בכל הבעיות וגם האישיות שלו רק על פעולותיו ב'הגנה' היה איפול מוחלט" סיפרה אידה .

והוא בנקודת-שמירה מרוחקת ביערות הכרמל.
הותקפה שיירת אספקה ל'יערות הכרמל'. בהתקפה נהרגו 4 אנשים  בהם גם נוטר - באמצע אוגוסט 1936. 'רק במקרה לא נמצא הוא באוטו שהותקף בדרכו ל'יערות הכרמל', זה שכל נוסעיו נהרגו.

בינואר 1937  היה ניסיון של אנשי כנופייה ערבים להתנקש בחייו של ראש עיריית חיפה חסן שוקרי.
במארס 1938 מגדלי יהודה  איש 'השומר' בעברו ואחד ממשתתפי התגרה בזרגוגה שליד רחובות– בעל קיוסק בדרך נצרת בחיפה [בסביבות בית החרושת לסיגריות של קרמן וסלטי]  הותקף מידי ערבי שירה בו ארבע יריות מאקדח.  יש אומרים כי נורה  בצווארו על ידי  צלף ערבי.
בסוף למארס 1938 הותקפה קבוצת עבודה  קואופרטיבית שסללה דרך לגבעה על הכרמל  [היום גבעת וופלסון]  ליאון אוסטרמן הנוטר שהיה שם  נהרג  אחר כך ב 15 כאוגוסט  כשמשאית עם 11 נוסעים יצאה מ'אחוזה' ועלתה על מארב של כנופיית ערבים.
ביולי 1938, בעיצומם של מאורעות הדמים, זרקו אנשי הארגון-הצבאי- הלאומי פצצה בשוק הערבי של חיפה, שגרמה למותו של  הרוקח מרדכי אפרות.
 ביוני 1939 ירו למוות אנשי הארגון-הצבאי-הלאומי  בחיפה  בוולנטין בק  מאחר וראו בו עובד עבור הבולשת הבריטית.
 וביוני אותה שנה הוקם, כאמור הפו"ם  לפעולות  מיוחדות נגד ערבים אחר כך גם נגד הבריטים  ועושי דברם.
[בעקבות קשיים והתנכלויות של כנופיות ערביות, העבירו לוי ושותפיו את השטח  בכרמל לקק"ל ב-26 בספטמבר 1939].
זמן רב היה יוסף מחוסר עבודה, ורק זמן קצר לפני הירצחו קיבל עבודה בבתי הזיקוק אמרו "כמסגר" למעשה חבר 'ההגנה' [ ניסו לארגן שם יחידות התגוננות עקב מספרם הגדול של הערבים]  בעוד הוא המשיך לאמן אגרוף ב'מכבי', רווק צעיר.

"עד מהרה התערה בחיי ציבור הפועלים שבעיר והתחבב עליהם על נדיבות לבו ונכונותו לסייע לנזקקים".

עם הקמת יחידת הפו"מ [פעולות מיוחדות] בחיפה צורף אליה; "במסגרתה מילא תפקידים אחראיים ומסוכנים". צעיר חסון-גו, אמיץ וקשוח "בעל נפש רכה, חביב ומתחשב בזולת, לעת צורך" אמרו חבריו "ידענו שאורי הוא מתאגרף מוכשר ותיארנו לעצמנו כאילו הוא בחור מגודל, גס רוח, קשוח ושמא רק בזכות כוחו הפיזי מצא את מקומו בתוכנו, והנה התגלה לנו כבחור חושב, שקט, חביב וטוב לב. אמיץ ועם זאת עדין נפש ורגיש יותר מאחרים" סיפר לימים הלל אלדג.
וסיפרו כי באחת מפעולות העונשין בימי המאורעות, כאשר היחידה הגיעה לכפר סאסא ופינתה את בית המוכתר לפני פיצוצו, גילתה שם ערביה אשר בזעקותיה החרידה את כולם ובשום פנים לא הסכימה לזוז ממקומה. בשיא המתח וההתרגשות, כאשר אחדים מהחבר'ה מתקינים את חומר החבלה מתוצרת עצמית ואחרים פועלים כאבטחה בשטח עויין ומרוחק מיישוב יהודי – ניגש יוסף שלא יכול היה לשאת את בכיה של האישה, הרגיע אותה בלטיפות עדינות והעבירה למקום בטוח וכך הצילה "שכנע בדברי-נועם ערביה זקנה, שסירבה לעזוב את ביתה לפני פיצוצו, לנטוש את מגוריה ולהינצל" אמר אחד המשתתפים בפעולה.
"בחור יוצא מן הכלל, יוצא דופן מכל העלייה שהגיעה אז" מעדות ד"ר חנה שטרנפלד מנתחת בית החולים 'הדסה' בחיפה.
"הכרנו אותו כבחור נאמן ומסור ללא-גבול, וכולו אומר נכונות לעניין" – כתב מוניה מרדור חברו שגר בחיפה ברחוב בלפור.
"יורקביץ היה אחד מהבחורים הטובים בפלוגה המיוחדת". העיד שלום רשבא.
"אז חבורת בחורים צעירים, פועלים, חניכי הטכניון, אנשי 'הפועל' ו'אגד' – נאמנים ואמיצים. 'ההגנה' הנחילה להם ערכים מוסריים: הקפדה על טוהר הנשק, ערכי רעות לוחמים טובה, דוגמא אישית כשהמפקדים הם בראש כל פעולה. ערכים אשר קיימנו וגיבשנו אותם בשעתו והם משמשים עד היום הזה יסוד מנחה  בצה"ל" כתב איגנץ פלגי, גיסו של יוסף, בעלון המשק עין-שמר.




היו גם מרגלים, מלשינים ובוגדים יהודים.  אחד מהם, ברוך, איש צעיר בלונדיני ומרשים נחשד כסוכן חשאי -  שוטר בבולשת הבריטית בחיפה – מי שעבד בנערותו במרכז 'החלוץ' בוארשה,  בארץ היה לשוטר ביחידת התובלה של הבריטים במשטרת חיפה. יום אחד נסע לפולין כרווק בן 26  לבקר את משפחתו. אחרי שחזר הוא הועבר לאינטלג'נס הבריטי, 'ההגנה' חשדה בו כי הוא  מלשין ומספק לבריטים מידע על ההגירה היהודית הבלתי-חוקית לארץ-ישראל. סיפרו כי נשלח לרומניה לגלץ ולקונסטנצה על ידי הסי.אי.די. [ C.I.D = Criminal Investigations Department - המחלקה לחקירת פשעים חמורים של משטרת המנדט - הבולשת הבריטית] להתחקות אחרי דרכי העלייה הבלתי ליגאלית לארץ.
היו שמועות שהוא נראה בוורשה במשרדי העלייה  - הגירה יהודית לארץ-ישראל - או לידם.
'ידענו את המלשין. אני רואה אותו כמו היום: בהיר, לא גבוה, חולצה תכלת, אקדח על המותן.  הסתבר כי הבחור הזה ליווה אותנו מוורשה ואפילו היה איתנו במלון. . .   את תפקידו השפל מילא האיש עד לרגע האחרון כאשר הועברנו לבית העולים. . .    הוא אשר הסגיר את אניית המעפילים שלנו לידי האנגלים... " כתבה  ב'דפי זיכרון' שרה חברת קיבוץ עין-שמר, שעלתה ארצה דרך רומניה בשנת 1939 כמעפילה, כעולה בלתי-ליגלית מפולין.

'ההגנה' החליטה להזהירו שיפסיק.  חולייה של הפלוגה המיוחדת בחיפה חיים לסקוב, שלמה ברודר [ברואר?]  ויוסף אורקביץ', יצאה ביום חמישי כ"ט בתשרי ת"ש [12.10.1939]. לעשות זאת  ואם יהיה צורך -  להכותו.
סיפרו כי גם מוניה מרדור מפקד הפלוגה דאז  היה אחד המשתתפים במבצע.
חיים לסקוב, שותף  פעיל   באותו אירוע גורלי לאורי  שאל לימים: 'האמנם היה מוצדק לצאת לפעולה זו ללא נשק? והאם היה מוצדק להזהיר את המלשין באמצעות מכות?.

 מפקד היחידה  -  לוי אברהמי הורה להם לא לקחת נשק, חם או קר, כדי למנוע אפשרות של שפיכות דמים.
הבלש הובא בדרכי עורמה למקום מבודד, בסמטה שקטה בקצה המערבי של הדר הכרמל.
"במדרגות שהלכו מהטכניון למטה – חכו לו". "הרצח של אורקביץ היה ליד הבית של סבא וסבתא שלי חיים וורה ניסנבוים ברחוב עמק הזיתים - המדרגות היורדות מערבה מהטכניון, מרחוב הטכניון [היום רחוב שמריהו לוין]   לרחוב הנביאים." אמרה צמרת.

השעה שמונה בערב. אורי אורקוביץ ניגש לדבר, אומרים שהחל להכותו כמצווה. הבלש הבין את מצבו שלח יד לכיסו ושלף אקדח.
אורי הכה בראש הבלש במוט ברזל,  זה ירה מאקדחו ופגע בראש מכהו. "הנה, למרות ההכנות המדוקדקות למיבצע – שילמנו מחיר יקר" אמר חיים לסקוב.

דיירים מרחוב בן-שמן הסמוך נקהלו. "אורי הוא הכה את הבלש בראשו בצינור ברזל וגרם לו שטפי דם רציניים, הבלש נבהל וירה באורי" סיפר אריה גליקמן שהיה לדבריו  עד ראיה לתקרית. "השוטר נפצע בראשו באופן קל" אמרו אחרים.
"ויינזלט פונה לבית-החולים 'הדסה' כשהוא סובל מפצעים עמוקים בראשו" כתב עיתון 'פלסטין פוסט' [ 13.10.1939].
גוויית ההרוג הובאה על ידי 'מגן דוד אדום' לבית-החולים העירוני  'הדסה' ברחוב הטכניון [היום רחוב שמריהו לוין].
תוכנית הפו"מ, לא הצליחה.



סוף דבר

 כאמור בשנת 1935 החליטו  אידה ויוסף להביא את שארית משפחתם: את האם אסתר, את פאניה ואת אברהם מפולניה ארצה. התלבטו איך יפרנסו את הבאים, תוך כדי רשמו את אברהם ללימודים בטכניון ובשנת 1939 החלו בתהליך מעשי הוצאת הסרטיפיקטים להעלתם. 
הדברים השתבשו, מלחמת העולם השנייה   פרצה , לא יכלו לצאת מפולין.
האם והבת בווארשה,  אברהם ברח לרוסיה  והיה שם למורה,  שמע על מצבן הרע של אמו ואחותו,  שב לווארשה להצילן אך זה כבר היה מאוחר מדי: אסתר והבת פאניה יחד עם בני משפחה נוספים מצד האב הצליחו להסתתר זמן רב, אך ממש בשלהי המלחמה הייתה הלשנה -  ציידי אדם הגיעו למקום המסתור וירו בהם אחד, אחד.

 אברהם חזר לרוסיה, הצטרף לפרטיזנים, התכתב וסיפר לאחיו הבכור יקותיאל בארגנטינה את מה שידע, שם ביערות רוסיה "עסקו בכריתת עצים, עץ נפל עליו והוא נהרג שם". כתבה אורית האחיינית.

"האח יקותיאל עלה בערוב ימיו לארץ ונפטר כאן" ספרה בתו פאני [נכון, שמה כשם דודתה].

אידה נפטרה בשנת 1995  מבנותיה, אוּרית  ילידת 1942 קרויה על שמואורי כץ, בנו של אריה ליובה חברו הטוב של יוסף אורקביץ גם קרוי על שמו.

טכס גלוי המצבה ליוסף אורקביץ נערך בבית  העלמין במלאת שנה להריגתו,

חבריו התאספו בשעה 3.30 אחרי הצהריים ליד בית 'המכבי' בחיפה. בשעת

גילוי המצבה ארבו  בבית-העלמין בלשי המשטרה האנגלית.

בשנת 1939 התמנה יעקב דורי לתפקיד ראש המטה הכללי של 'ההגנה' וכאשר הוקם צה"ל היה לרמטכ"ל הראשון. [ב- 9 בנובמבר 1949   סיים דורי את כהונתו כרמטכ"ל ופרש מהשירות הצבאי].

שלושים שנה לאחר הרצח, בשנת  1969, התקיים   מפגש צנוע במישכן 'ההגנה'  בחיפה סמוך לבית התיאטרון העירוני ברחוב פבזנר בהדר, בלי נוכחות נציגי העיתונות והטלוויזיה, ללא צלמים, ללא רשמיקול וללא אמצעי פרסומת  כלשהם. כל תשעת אנשי  חוליית הפו"מ נשארו בחיים באו,  גם יעקב דורי היה, גם אידה, שהעלתה מזכרונותיה על הכתב והקריאה לנאספים.

הספורטאית גוטה ברלינר עם חברה אוריאל [לובלסקי] נישאו והפכו למשפחת להבי בקיבוץ מרחביה שם משנת 1934.

הריגתו של אורקוביץ סימנה את סופו של  היורה.  [ברוך וינפלד  -וינשל – כרמי – וינר – ויינזלט]  
הפו"מ היה נחרץ ונחוש בדעתו להוציא להורג את רוצח חברם.
הוצא פסק הדין.
חוליות הפו"מ עקבו אחריו.
משני סוכני הפו"מ אבינועם סלוצקי ואלכסנדר קון. שנשלחו על ידי לוי אברהמי  להרגו הוא הצליח להסתתר ולברוח.
"חיסלו אותו בקושי רב, בהתנקשות הראשונה לא הצליחו" העיד  שלום רשבא.
"התקפה רצחנית על שוטר נערכה בחיפה ביום א' בערב. 3 אלמונים ירו אליו 6 או 7 יריות בקרן הרחובות מסדה וגדעון בהדר הכרמל.
השוטר לא נפצע והשיב אש, אולם תוקפיו נמלטו" נכתב בעיתון  'הארץ' [ 9.4.1940]
ניסו עוד פעם וכשלו.
"ברוך ביקש את סליחת 'ההגנה' משום שהוא הולך להתחתן עם אישה בשם יונה סיפר  עזריאל רודמן, שעבד עבור האינטליג'נס הבריטי אבל למעשה היה סוכן כפול של 'ההגנה'.
אבל לבסוף הלל אולדק ודב גולדמן הרגו אותו. זה היה ב- 25 ביוני 1940, ברחוב השלום בחיפה זמן קצר לאחר נישואיו עם צעירה בת עשרים ואחת בשם יונה. "שעבדה בחנות למטה בעיר".
אמרו שנורה למוות ברחוב הרצליה "למעלה, מצד שמאל".
"נורה שוטר-החרש ונהרג." כתבו בספר 'תולדות ההגנה'.
"זה נעשה במסגרת המחוזית או המרכזית"  אמר דוד אסתרחן
"זה נעשה בהסכם עם המרכז אבל על ידי אנשינו". אמר יעקב דורי [דוסטרובסקי] איש חיפה.
  
שלמה  ברואר נאסר, גם דוד אסתרחן שישב במכונית המילוט  M237 נעצר על ידי הקצינים קפרטה ושבלה .

לוי אברהמי סרב לענות לשאלות בסוגיה זו.

'בית מכבי' בתקופת אורקביץ ניצב למרגלות בית הספר הריאלי בשכונת הדר בחיפה, ונהרס לטובת הרחבת בית המשרדים של קק"ל וקרן היסוד-בית הקרנות במתחם הרחובות רח' הטכניון ורח' הרצל. בשנות החמישים, בית מכבי  החדש  נבנה ברח' שבתאי לוי על מגרש, שהיה של משפחת אביאד הערבית. המקום שימש לספורט, לתרבות, בית קולנוע 'חן' ומועדונים פעלו שם עשרות בשנים
לאחרונה נרכש מתחם בית מכבי כולו על ידי העמותה לתרבות ערבית מנצרת שמתכננת להקים בה את משכנה החדש,  מפעילותיו אחותו שלעזמי בשארה ח"כ לשעבר, שהיום  משמש יועצו של נסיך קטאר השיח' תמים בן חמד השני, ומנהל מרכזים ללימודי בדוחא, שנסגרו לאחרונה מטעם השלטונות המקומיים. 



ברוך  וינפלד -




בית העלמין הישן חיפה, חוף הכרמל, חלקה א-ב, שורה 2, קבר 2

טכסט:
פ [סמל מגן דוד] נ
ברוך בן עזריאל וינפלד
שנפטר בדמי עלומיו כ' סיון ת"ש
בשנת כ"ו לחייו
ת' נ' צ' ב' ה'


בתום יום הזיכרון למלאת שלושים שנה ניגש שלמה שותף פעיל למיבצע שבו 

נרצח יוסף, כיום איש 'אגד' לאידה ושאל: "תגידי לי באמת, האם היה לך חשוב 

שסילקנו את הנבל? נשבעתי שלא אעזוב את חיפה עד שניישר את החשבון" .


סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת אביבי.
עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה