יום שישי, 15 בנובמבר 2013

זידלין מיכאל נפגע בהחלצו להביא נשק למחניים ומת
3.10.1918 טבריה

בית העלמין הישן בטבריה
טכסט:
 פ"נ חלוץ אלמוני
                                             פ"נ איש השמירה וההגנה
                                                                        מיכאלי בר אברהם

                                                                         זידלין מת   ביום

                                                                        כ'ח תשרי ת'ר'ע'ט
                       ת' נ' צ' ב' ה

                       ועדת 'ציון'



המצבה צולמה בבית העלמין העתיק בטבריה [אזור א', חלקה א', קבר 566]:

מתחת לכותרת "פ"נ חלוץ אלמוני" היה כתוב משהו, משהו שנמחק.
אמרו כי הכתוב התייחס לשומר ברלה שוויגר שנפטר בבית-החולים  הסקוטי בטבריה ביום 12.4.1909, את  זידלין מיכאל חבריו קברו בין החלוצים. יוזמי הקמת המצבה, וועדת 'ציון' שליד הועד הפועל של ההסתדרות הכללית, אשר שמה לעצמה כמטרה להציב מצבות לאנשי העלייה השנייה, הוטעו לחשוב כי,  אכן הקבור ליד מיכאל זידלין הוא דב שויגר -  משנתבררה הטעות, נמחקו השם וההקדשה  לדב שויגר והוספו המלים: "חלוץ אלמוני".
המצבה  למיכאל זידלין ולדב שויגר הוקמה בשנת תש'ד [1944] בחודש טבת - מצבה משותפת לשניים; חיסכון לקופת הוועד הדלה שהתקיימה מתרומות.
גם הספדים נישאו ביום גילוי הלוט:
"בין אבני מצבות וקברים של עיר הקודש אשר בגליל מצאנו, עזובים ונשכחים, מכוסי חרולים ודודרים, את קברות ברלה שויגר ומיכאל זיידלין ז"ל.
[. . . .]
עתה הגיע הזמן להקים להם ציונים. אנו, התנועה, אנשי התנועה, אנו מהתקופה ההיא, אלה שהוקירו את שני אלה, נגמול להם את החסד האחרון ונתן להם אבן למצבה".
אמר דוד בדר יו"ר 'ועדת ציון' על המצבה המשותפת: באמצע אייר תש"ז מאי 1946 בבית העלמין של טבריה מול הכינרת המלאה כשהגליל בשיא פריחתו.

חודש לאחר מכן קיבל  החבר דוד בדר בתל-אביב מכתב מאת מר זליג גרשוני מוותיקי העיר טבריה,  כי הופתע לראות את הכתוב על המצבה החדשה "והוא מכיר את מקום קבורתו של המנוח דב בן משה שויגר ויודע שיש על קברו מצבה מזמן".
נסע החבר בדר לטבריה ואכן ראה את המצבה המקורית, זו שהוקמה מיד אחרי מותו של ברלה שויגר - פסח שנת תרס"ט.
פנה בדר לוועד הקהילה במקום ול'חברה-קדישא'  כעוס וזועם כתב :

לכבוד
משרד הרבנות של קהילת טבריה
טבריה

רבנים נכבדים,
נוסף על שיחתי עם כבוד אחד הרבנים במשרדכם הנני למסור בכתב את תוכן השיחה.
בבקשה לעזור לנו למצוא מקום קבורתו של הצעיר דב בן משה שויגר, שמת בבית החולים של המיסיון ביום כ'ה  ניסן תרס'ט והתשובה שקבלנו, כי יעזרו לנו למצוא. על סמך זה שלחנו איש מיוחד לכאן והתשובה של השליח היתה כי מצאו את הקבר ויש לשים עליו מצבה.
בשנת תש'ד בחודש טבת התקשרנו עם עושה המצבות, מר משה שחרור איש טבריה לבנות את המצבה. שלמנו בעד המצבה 12.500 (שתים עשרה לא"י וחמש מאות מיל). חוץ מזה שלמנו למר משה שחרור סך 500 מיל הוצאות למר אלטר גילס עבור, שהטריח את עצמו וסמן את מקום קברו של המנוח דב בן משה שויגר.
אבקש להזמין את מר משה שחרור והוא ימסור לפניכם את עדותו על כך.
והנה בשנה זו בחדש שבט קבלנו מכתב מאת תושב טבריה, מר זליג גרשוני, הכותב כי בזמן שהלך לתומו בבית הקברות דכאן ראה קברו של דב שויגר עם מצבה חדשה, שלא מזמן הוקמה, והוא, מר זליג, תושב המקום זה הרבה שנים ומכיר את מקום קבורתו של המנוח דב בן משה שויגר, ויודע שיש על קברו מצבה מזמן ובאמת נגש למקום וראה את המצבה שהוקמה אז, אחרי מותו של המנוח הנ"ל. ישנה גם האבן, גם חרות עליה.
והנה באתי לשם כך לראות ובמו עיני ראיתי את המצבה הישנה וגם המצבה החדשה וכעת אבקש את כבוד הרבנות להזמין גם את מר זליג גרשוני להעיד לפניכם. ואני תובע את הנהלת חברא קדישא לדין תורה אצלכם על סמך שני העדים אשר רשמתי לעיל:
א. שיחזירו לנו את ההוצאות שהיו אצלנו להקים המצבה.
ב. או שימצאו מי קבור במקום הזה, וימחקו מה שכתוב על המצבה ויחרתו שם המנוח ושם אביו ומשפחתו, ואני תקוה שהרבנות מטבריה לא תתן לזלזל באפן כה גס בבית הקברות, במקום הקדוש.
ואני בכל הכבוד וההערצה
בשם ועדת "ציון"

(דוד בדר)
רב/אק"

(ארכיון העבודה על שם לבון, חטיבה IV 208, תיק 4136)

שמו של ברלה נמחק מהמצבה המשותפת וכתבו "פ"נ חלוץ אלמוני".
ואז סיפרו כי אותו חלוץ אלמוני הוא מאיר אינגברמן  - שעבד אצל האגרונום ברמן והיה ל"אחד הפועלים היותר מצויינים"חלה בקדחת, יש  אומרים צהובה יש אומרים שחור השתן, ואחרי שמונה ימים בבית- החולים של המיסיון הסקוטי בטבריה  אצל ד"ר דיוויד ואט טורנס, נפטר  -  יום שישי  העשירי באדר שנת תרע"א.
התברר שגם לא הוא   מצבתו המקורית   של מאיר אינגברמן נמצאה בבית העלמין של טבריה בשנת 2010.
 ואז סיפרו שאלה הם עצמותיו של חלוץ יהודי מרוסיה מאלה שהתיישבו באפטיכה בדרום מזרח לאגם כינרת .
- תעלומת 'החלוץ האלמוני' לא נפתרה.

מיכאל  בן מוסל ואברהם קלמן זידלין נולד בשנת תרנ"ג [1893] בעיירה הקטנה אבאל שבליטא למשפחה בת שנים-עשר בנים ובנות. הוא למד באוניברסיטת סט. פטרבורג  שברוסיה התקשר לחקלאות ובשנת 1913 עלה לארץ-ישראל שבתחומי האימפריה העות'מאנית.
בארץ עבד בחקלאות במקומות שונים  ונמנה עם קבוצת פועלים שעבדה בגן ירק על אדמת כנרת.
'השחור' קראו לו חבריו.

המלחמה העולמית הראשונה פרצה  באוקטובר 1914.

האימפריה העות'מנית הצטרפה בנובמבר 1914  ל'מדינות המרכז' -  לצד גרמניה,  אוסטרו-הונגריה ואיטליה  [בולגריה הצטרפה באוקטובר 1915].

בסוף שנת 1917, בעקבות גל מאסרים על ידי המשטרה התורכית, ברחה קבוצת צעירים  ומיכאל בתוכם ל'עמק הבטיחה' שבעבר המזרחי של הכנרת, גם צבי לידר איתם.

ימים קשים  היו גם לאנשי כינרת לאחר שנתגלתה רשת-הריגול של חבורת ניל"י [אוקטובר 1917].
היו שמועות כי משלחת החקירות והעונשים, ובראשה חסן-בק הידוע  באכזריותו, עושה את דרכה למקום;. סיפרו שהם כבר פקדו את מרחביה ותל-עדשים. גם בכפר-תבור ביקרו, הכו את 'השומרים', עינו אותם ושלחו אותם למאסר, גם לדמשק.

  עם שחר באה ה'קומיסיה'.- משלחת מלאכים רעים - לכינרת ובראשה קצין תורכי בשם פואד אפנדי,  הקיפו את המקום בשרשרות חיילים והתחילו עוברים מבית לבית במושבה. נכנסו לחצר הקבוצה בחווה, הוציאו את כל הגברים והובילו אותם תוך מכות ואיומים ותחת משמר מזוין לאחד מבתי-המושבה לחקירה.
"אני יודע שיש לכם הרבה נשק. מסרו לי אותו ולא, אהרוג את כולכם ואשרוף את כל אשר נמצא במקום." אמר התורכי ולא נח...
שלושה ימים הוכו, אבל את הנשק לא מסרו.
החיילים  חיפשו בכל פינה, בעליות הבית, בגורן, בחדרים, אבל לשווא.
אבל לאכול אכלו -  גם בשר, עופות, וגם יין של התושבים כמובן.
ואז, ביום הרביעי החליטו הנאסרים  "כי מוטב שיפלו שלושה קורבנות מאשר ייהרגו כולם ויחרב המקום".
אהרון שר ושנים מחבריו 'אמיצי הלב'  נטלו על עצמם את האשמה של החזקת נשק.
ניגשו  השלושה אל שלוחו של חסן בק ואמרו לו כי רק להם יש נשק,. הוא ציווה עליהם להביאו - הלכו אל התנור שבחוץ והחיילים התורכים אחריהם - הוציאו את שלושת הרובים שהיו מוכנים שם מבעוד מועד. ושבו לאוסריהם. הם הובלו לנצרת,  לבית-הסוהר המרכזי לאסירים מדיניים.
כשהגיעה קבוצת הנמלטים מכינרת  לעמק הבטיחה שבעבר המזרחי של  האגם, החלו לעבוד שם בחטיבת עצים לרכבות התורכיות שעברו וחנו בסמוך. בצמח יחסית-מקלט בטוח.

סיפרו כי במקום,  הייתה בעבר מושבה יהודית שנוסדה בשנת 1905 בשם 'אפטיכה' על ידי הפחה,  שהושיבם על אדמתו כאריסיו; ט"ו בתי אב שעלו מרוסיה, הוא הגן עליהם והם הטילו את מוראם על ערביי הסביבה [העצלים והבוגדניים]   גידלו חיטה ושעורה, תפוחי-אדמה וירקות  וגם תירס -  תמורת יותר מרבע היבול, הוא שילם עבורם את כל המסים והארנונות,  יחד הקימו על יד מסילת הברזל,  ששימשה את העולים לחאג' – למכה -  עליהם פרש חסותו  ואפילו הקים טחנת קמת מוטורית בצמח [יש אומרים כי  זה המקום בו הוקם קיבוץ 'האון'  שעלה על אדמת סמרה בספטמבר 1949 יש אומרים - החווה הפרסית – של עלי רידא אירני, אפנדי פרסי שישב באום ג'וני. אביו, איש כת הבאהה, נמלט מארצו בשל רדיפות דתיות. הבן הרווק, חי במקום והחכיר את אדמות אחוזתו לאריסים. גידל עצי-פרי בבוסתן ושמח להתיישבות היהודים בקרבתו שנת 1911].

אחר ששבו משם  קמה קבוצה של מספר חברים אשר צריכה הייתה להתיישב על שטח אדמה שהובטח להם על-ידי חיים  קלוואריסקי איש יק"א על אחריותו האישית [ללא מימון חיצוני],   האדמה שבין מחניים למשמר-הירדן  - אדמת 'סמרה' קראו לה.
מיכאל  כחבר הקבוצה עבר עם גרעין 'סמרה' למחניים אותה שיקמה בשנת 1916 קבוצה של פועלים חברי 'פועלי ציון',  כהכנה לקראת עלייה על הקרקע. אליהם הצטרף.

 וכך בשנת 1917  הייתה במחניים קבוצת 'טל-טברסקי' הם בן ציון טל ומרדכי טברסקי   (עליהם נמנית הפועלת שבאה מרחובות נחמה ריז'יק.) אנשי 'פועלי ציון' אשר יחד עם קבוצת 'חמארה'  וקבוצת 'איילת השחר' רצו ליצור בגליל רצף טריטוריאלי ואנושי של ''פועלי ציון' . 

 מספרים כי ישראל גלעדי, אלכסנדר זייד וצבי בקר מ'השומר' ארגנו במטולה [יולי 1918]  את קבוצת 'חמארה'  [הם העדיפו  חמארה על פני מחניים] קבוצה של כ 20 איש  בהם חיים גרייבר, פאשה ברסקי ולאה שטננובסקי קבוצה 'קומונלית' בחסות קלווריסקי מראשי יק"א  בגליל ויוסף נחמני מראשי 'השומר' בצפון- הם החלו לעבד את אדמת חמארה עם יהודה מרקובסקי  [מור] חברםאיכר ממטולה שנשא לאישה את בת שבע דיין, מ'קבוצת הצעירות'  בכינרת. הם עלו למקום רק באוקטובר 1919  ונטשוהו ב 1920 עקב התקפת פורעים [לימים כמה מחברי קבוצת חמארה הקימו בעמק יזרעאל את המושב כפר יחזקאל (אז עין טבעון')].

הבריטים חצו את נחל הירקון צפונה ב   16.9.1918
את  המושבה חדרה כבשו ב   19.9.1918 
את  העיר טבריה כבשו ב  25.9.1918

בחודש ספטמבר 1918, בשלביה האחרונים המלחמה בארץ, נסוגו שרידי צבאות התורכים והגרמנים מן הגליל לעבר דמשק בדרך העוברת ליד מחניים.
והאנגלים טרם נכנסו  במצב זה חלו התפרעויות מצד הישובים הערביים השכנים למחניים ובדווים פשטו על הסביבה.
"הקבוצה עשתה את כל ההכנות במחניים לעלות על הקרקע המיועדת  והחבר מיכאל היה בראש כל ההכנות הללו." כתב צבי לידר ממשקו במושב באר-טוביה.

הגליל העליון נותק לגמרי מיתר הישוב העברי,  והמעטים שם נשארו מבלי דעת מה יש, ולמה להיכון.
שבטי הבדווים חשו בהתרופפות המשטר התורכי החלו עושים את הישר בעיניהם - חמסו ושדדו בימים ובלילות, גנבו ולסטמו עוברי אורח ולא חסו על עמלם של עובדי האדמה.
ושום כוח משטרתי לא נמצא כדי לעמוד בפרץ.
סיפרו כי עם בריחת אנשי השלטון התורכי מראש פינה - פאלחים ובדווים שדדו את מחסני הנשק והצידה של הממשלה  במקום.
חשבו  שאם לא תכבוש בריטניה את הארץ  תשתרר בה אנרכיה הכול ילחמו בכול. בתוך זמן קצר תפלוש לארץ מעצמה אחרת, בין שתהיה זו צרפת או איטליה -  אחיזתה של בריטניה במצרים  -  תעלת סואץ והקו האווירי  בין מצרים להודו – תעמוד בסכנה.
קבוצת מחניים הקטנה בגליל העליון הייתה בסכנה – החברים המעטים התחילו להרגיש אי-שקט בתוך מחנות הבדווים שבסביבה וחשבו לנכון להביא מראש-פינה תוספת ציוד בעיקר נשק כדי להתכונן ולהיערך להגנה על הישוב "למען יוכלו לעמוד על נפשם ברגע הצורך".
"ביום השביעי לחג הסוכות פשטו הבדווים משבט הייב לשם ביזה ושוד על מחסני הממשלה, שהיו מלאים תבואה. מתוך חרדה לבאות החלטנו לשלוח שניים מחברינו להתייעץ עם קלווריסקי בעניין ביטחוננו ואולי גם להשיג קצת נשק" כתב בזיכרונותיו מרדכי טברסקי.  

 למרות הסכנה  בדרכים הוחלט באסיפה לעלות לראש-פינה ויצאו שני מתנדבים.
בדרך נתקלו השניים פנחס לייבל  ומיכאל זידלין והוא כבר מיכאלי, לא רחוק ממחניים בקבוצת בדווים משבט ערב אל הייב, ובהתנגשות נפצע מיריותיהם  פנחס, בעזרת חברי המשק שראו את הנעשה -  חשו לעזרתם  "והניצולים שבו הביתה".
ראו חברי הקבוצה כי המצב מחמיר מרגע לרגע והחליטו לשלוח חברים למשמר-הירדן ולבקש סיוע. מפאת מיעוט האנשים, הוחלט כי ילך רק אחד, ושוב – יצא מיכאלי, "בדרך נפגש באנשי צבא גרמני, שחסמו את הכניסה למשמר-הירדן בהתכוונם לפוצץ את הגשר על הירדן. למרות הסכנה נכנס למושבה, אבל שב משם בידיים ריקות". כתב מרדכי טברסקי  ב'דבר' [ 24 אפריל 1929].

 ב 25בספטמבר 1918 היום בו נכבשה טבריה פוצץ גשר בנות יעקב ששמו הערבי הוא מחדת אל אחזן ] ='מעבר הצער'] על ידי כוחות האימפריה העות'מאנית הנסוגים.

לפנות-ערב הוחלט שוב, למרות הכול, לשלוח שלושה אנשים לראש-פינה. ולהביא גם תרופות לפצוע -   שלחו את גורפינקל, טברסקי ומיכאלי  לשניים היה נשק,  כך עזבו השלושה את מעט החברים שבמחניים. ויצאו להבקיע דרך לראש-פינה  הסמוכה בין המוני הצבא הנסוג והבדווים המתפרעים, קצת לפני ראש-פנה נתקלו ברוכבים בדווים, שפתחו עליהם באש. השיבו אש, ותפסו מחסה בין הסלעים. הגשם השוטף שנתך לא הקל.
מיכאלי נפצע בזרועו הימנית.
בקושי הובא הפצוע על-ידי חבריו   לראש-פינה. שם הוגשה לו עזרה ראשונה, רק אחרי שעות רבות עלה בידם להביא את ד'ר ליאון [אריה] פוחובסקי מטבריה,   צפת לא באה בחשבון.
בית החולים 'רוטשילד' היה לבית חולים צבאי תורכי ואילו ביהודים טיפל הצעיר הבלתי מנוסה ד"ר יהודה ברזל "עליו לא סמכו".
עם גירוש יהודי דרום ומרכז  הארץ צפונה ע"י התורכים הגיע לטבריה גם ד"ר פוחובסקי מיפו, שהחל לטפל בתושבים ובפליטים ולנהל בית חולים קטן. ד''ר פוחובסקי קבע כי יש להעביר את הפצוע לבית החולים בטבריה לשם ניתוח. 
ולמחרת הובל מיכאלי לטבריה לבית החולים הסקוטי. מנהלו ד"ר דיוויד טוראנס עם פרוץ המלחמה  נאלץ לעזוב את ארץ ישראל, את טבריה ואת בית-החולים שהקים בשל היותו נתין בריטי.
הצבא הגרמני השתלט על המקום ועשהו בית-חולים צבאי.
עם נסיגת הצבא  הגרמני נשארו מתי מעט  מצוות בית החולים ביניהם  הבקטריולוגית העלמה אגנס גולדמן מספרים כי בימים אלה עד שהגיעה קעמצ"א [אותה יחידת רפואה  ניידת שבראשה עמד אורתופד ד"ר הנרי קלר]  ד"ר פוחובסקי הוא  שעמד בראשו  - עדיפות הטיפול ניתנה לחיילים וכך היה.
"עד שעזב הצלב האדום האמריקאי, עד שהושב  בית החולים למשפחת טוראנס".

הדרך הייתה תפוסה על ידי הצבא האנגלי, לא ניתן היה להגיע לטבריה במהרה, כל פעם נעצרו להיחקר על ידי קציני ורופאי הצבא המתקדם, כך שהגיעו לטבריה אחר 12 שעות של נסיעה בעגלה, כשהגיעו היה מיכאלי  כמעט ללא הכרה.
רופא  צבאי אנגלי שעבר אז בעיר ונכנס לבית החולים   כדי לבקר את חייליו אמר כי עליהם למהר ולקטוע את ידו.
"אולם הד"ר פוחובסקי שהיה עמוס עבודה יותר מכפי כוחו, בחשבו שאולי יוכל להציל את ידו איחר לעשות את הניתוח וכאשר קטעו כבר את ידו וראו שאין תקווה לחייו, ולייסוריו לא היה גבול, אז נתנו לו את זריקת המורפיום האחרונה" כך סיפרה האחות חנה  [אחותו של דוד הכהן  ולימים אשתו השנייה של ד"ר רופין] לחברו גרשון גרשוני  ממושב נהלל [(מכון לבון תיק IV-268-5  ].

כדור ה'דומדום' [אותו קליע קטום שכיוונו גרוע אך פגיעתו קטלנית]  גרם להרעלת הגוף  היד נקטעה ללא הועיל.  נוכחו לדעת שאין תקווה לחייו, חברים  שהיו על ידו  סיפרו כי  ביקש  להיקבר במחניים אבל מצבו, והקושי לעבור בדרך בעגלה מפאת מחנות הצבא קבעו את המצב; עברו ימים אחדים והוא הוציא את נשמתו  ביום כ"ח בתשרי תרע"ט  בבית החולים בעיר.
אחר הכנות קצרות. הובא מיכאלי למנוחות בבית-העלמין ליהודי טבריה בחלקת החלוצים. בהלוויה השתתפו חברים מעטים  "כי הימים היו ימי כבוש ועל כל דעת הפרעות וצבאות המנצחים לא אפשרו להודיע ליתר חבריו וקרוביו שהיו בכנרת".,
אפילו מצבה לא ציינה את מקום קבורתו.


"לאחר כניסת האנגלים, נאסרו כמה מבני הייב, ובתוכם בן השייח' באשמת רצח מיכאלי, בפקודת מושל טבריה.  הערבים טרם ידעו את דרכי המשפט האנגלי, ומתוך חשש לפסק דין חמור הציעו לנו 3000 דונם מאדמתם תמורת עשיית שלום וביטול המשפט. רוב החברים אמרו: לא נמכור דם חבר באדמה ובכסף! דעת המיעוט הייתה: בעד 3000 דונם כדאי היה להיהרג! הצעה נדחתה.  הבדווי נידון, כנראה לשנתיים מאסר". כך סיפר לימים בן-ציון טל לשמואל שטיין שכתב זאת בספר 'מחניים 1918-1930; קבוצה ומושב קצרי ימים'.

סוף דבר

ב-1 לאוקטובר  1918  נכבשה דמשק  ב- 11 בנובמבר 1918 הוכרז על שביתת נשק,
ב-31 לספטמבר 1919 תורכיה נכנעה . תמה המלחמה בחזית המזרח התיכון.

לאחר שהתאלמן ד"ר רופין מאשתו הראשונה שולמית. נשא לאשה את חנה, [זו מבית החולים הסקוטי בטבריה]  בתו של מרדכי בן הלל הכהן [מרקוס הללוביץ' קאגן]. לזוג נולדו שתי בנות ובן. -  בתם כרמלה נישאה  ליגאל ידין הארכיאולוג, איש הצבא והמדינאי,  בתם איה נישאה לצבי דינשטיין איש  האוצר והדלק ובנם הוא רפאל רופין, איש משרד-החוץ וממקימי  הישוב מכמורת.

מצבתו של מאיר אינגברמן נחשפה בשנת  2010 בבית הקברות  הישן של טבריה בקרבת תלמידי הבעש"ט וסמוך לקברו של מחדש הישוב היהודי בעיר הרב חיים אבולעפיה, ולא הועברה ל'פנתיאון', לבית העלמין של כינרת  המושבה והקבוצה, למרות דרישת המשפחה ושמואל'יק חדש  שטיפח את  בית העלמין עד יומו האחרון.

עצמותיו של ברלה שוויגר הועברו על ידי נחום הורביץ וחבריו   בשנות ה  60 לקברות 'השומר' בכפר-גלעדי.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת צמרת אביבי.
עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, ברצונם או שלא. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה