2.12.1899– ירושלים
ירושלים . הר-הזיתים
טכסט:
פ'נ הקדוש ר' שמואל
אהרן ב' ר' נחום יעקב
נרצח ליל ש'ק א דרח'
טבת ש תרס' תנצבה
-
פ'נ אשתו הקדושה
וויטא בת ר' שלמה
דוד כהן ז"ל
נרצח' ליל ש'ק א דרח'
טבת ש תרס' תנצבה
סיפור שסופר בירושלים על זוג חנוונים ערירים משכונת "אבן ישראל " שחסכו פרוטה לפרוטה כדי לאסוף נדוניה נכבדת לבת האחות, ונרצחו בדירתם-חנותם שבוע לפני חתונתה. רוצחיהם, השודדים לא נתפסו מעולם.
"אבן ישראל"
עשרים שנה לאחר הקמת השכונה "משכנות-שאננים" מחוץ לחומות העיר העתיקה, ולאחר הצלחת יוזמת חברות הבנייה בשכונות 'נחלת-שבעה' ו'מאה-שערים' בפתרונות דיור מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים, קמה בשנת תרל"ה [1875] חברה לבניין בתים על ידי 53 אנשים אמידים עליהם נמנו ר' יוסף ריבלין, בונה השכונות, ומר יהושע ילין ושמה "אבן-ישראל" על פי ברכת יעקב ליוסף בנו: וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל. [בראשית. מט, כד'].
האדמה נרכשה בה בשנה [תרל"ה=1875] ליד הדרך מירושלים ליפו לא הרחק מ"נחלת-שבעה" וחולקה ל- 53 מגרשים כסכום 'אבן' בגימטרייה.
כמו בכל השכונות שנבנו ביוזמת חברות הבנייה לא נבנו הבתים בבת-אחת, אלא לפי הכספים שהצטברו בקופת החברה בעקבות תשלומי חבריה.
בהתחלה נתן כל אחד מהחברים 15 לירות לקניית האדמה, ואחר כך 12 לירות לשנה.
בחודש אייר תרל"ה [1875] הונחה אבן הפינה לשורת הבתים הראשונה.
בשנת תרל"ח (1878) לאחר השלמת 25 בתים, הגיעה השעה לקבוע את הזכאים: "והגורל הגדול שנעשה במעמד רוב אנשי החברה ובנוכחות הרבנים וראשי טובי העיר היה ביום כ"ח סיון (תרל"ח). כל אחד מהזוכים קיבל "שטר החלטה" כתוב וחתום מאת ועד השכונה". ראשוני התושבים עברו להתגורר בשכונה.
בתי השכונה נבנו סביב חצר גדולה ולה שערים לדרך יפו ולדרך דיר יאסין [לימים רחוב אגריפס].
איטה ילין, בתו של ר' יחיאל מיכל פינס ואשתו של יהושע ילין, [שני האחרונים – הוחרמו ונודו על-ידי קנאי העיר ובראשם הרבנית מבריסק] תארה את השכונה כך: ". . היא נבנתה סביב חצר, שמארבעת עבריה הקיפוה שורות בתים. במרכז החצר היה בור-מים גדול. בדרך-כלל היו בכל דירה שני חדרים, פרט לכמה משפחות של אמידים; לפני כל דירה הייתה חצר קטנה, שחלק ממנה היה מטבח וחלק מעין חדר-אוכל. ברצפת אחד החדרים הייתה דלת צונחת, שהוליכה אל מרתף, ובו פחמים, יין, שמן-שומשום ועוד. טיב הבנייה לא היה משובח, ומי-הגשמים חדרו לבתים, על-אף היותם חדשים. . .".
ב'אבן-ישראל'. התגוררו אלו לצד אלו אשכנזים וספרדים, יהודים אדוקים וחלוצים. בשכונה נבנו שני בתי-כנסת – אשכנזי וספרדי.
כעבור שש שנים, בשנת תרמ"ד, היו בשכונה כששים משפחות.
בשנת הרצח המסתורי, ארבע-עשרה שנים לאחר היווסדה, היו בה 126 דירות, ובירושלים כבר נבנו מחוץ לחומות כחמישים שכונות יהודיות. שכונות מבודדות.
ימי הפחד
באותם ימים נאלצו התושבים היהודים להיסגר בלילות בבתיהם מפחד חיות רעות, עם רדת החשיכה היו סוגרים את הבתים עד אור הבוקר "מפחד הנחשים והעקרבים ומאימת הזאבים וחייתו טרף, ועוד יותר מחייתו אדם; השודדים והרוצחים".
לא מעט קורבנות יהודים נפלו מחוץ לחומות ירושלים, אך גם אלה שנשארו בעיר העתיקה - העניים והקנאים שביקשו להיצמד אל הכותל-המערבי, גם הם לא שפר מזלם:
הנה ר' שלמה מטעלז – אחד הגבאים של בית החולים "ביקור-חולים" בעיר העתיקה שהיה מיקירי ירושלים ועסקניה, נרצח במיטתו בליל כ"ז סיון תרמ"ב [14.6.1882] , על-ידי שודדים. אשתו הוכתה באכזריות. אותה הצילו. ילדיהם הקטנים יצאו בשלום.
שכונת "אבן-ישראל" כבר הייתה מיושבת כולה.
ועוד מעשה רע ומתועב היה בעיר - בליל מוצאי שבת קודש ה' תמוד תרמ"ד [28.6.1884] אחר חצות ירד ממיטתו ר' יחזקאל זכרין ויצא לעשות צרכיו בחצר ביתו. שודדים נתקלו בו - רצחו אותו ואת גופתו השליכו לבור. . .
וסיפרו על ר' שמואל דוב יוריסט מבוקרשט שהיה גר ברחוב היהודים ליד ה'חורבה'; אותו אומלל יצא מביתו בליל השבת ב' תמוז תרמ"ז [24.6.1887] אחר חצות הלילה, לשמוע שיעור מחברת "תיקון משמורים" בבית-המדרש הישן "מנחם-ציון" הנמצא בשטח חורבת ר' יהודה החסיד, ובשובו לפנות בוקר לביתו לקחת את הטלית מצא את הדלת פתוחה ואת אשתו שחוטה; שוכבת במיטתה, צווארה חתוך בשלושה מקומות, ודם בכל.
הרשות חקרה. דבר הרצח נרשם בספר כנהוג, והמסכנה הובלה לקבורות בהר-הזיתים.
באותו זמן, כך מספרים, כשהרב יצחק פח יצא בוקר אחד את ביתו שבחצר "אור-חיים" חדרו לתוכו גנבים כדי לגנוב משם כלים יקרים ואבנים טובות ל'פיתוחי-חותם' - ספרי קודש בהם עסק. השודדים רצחו את אשתו הצעירה באופן נורא ואיום: שחטוה לאור השמש. . .
ארבעה ימים לפני הירצחו של ר' ישראל הורביץ בשכונת "בית-יעקב" פרסם עיתון "הצפירה" את הידיעה הבאה:
"ירושלים - בליל ערב שבת קודש תפשו היהודים ברחוב היהודים בעירנו איש ישמעאלי נכנס לבית אשה עבריה ויאנסה; דלת הבית היתה סגורה, ויגשו לשבור את הדלת ואת הישמעאלי הכו מכות אכזריות. ויאספו ישמעאלים רבים להצילו מידם, ותהי המלחמה בינהם, ובתוך המהומה גם הישמעאלי הראשון וע"פ סבה נפל וישבור את רגלו. אחד השכנים בראותו כי רעה נגד פניהם, מהר להודיע הדבר להשוטרים בבית המשפט, ויקחו את המודיע ויאסרוהו בכלא, ושוטרים נשלחו למקום המעשה. ועוד טרם נעשתה החקירה והדרישה אסרו עוד שני אנשים עברים חפים מפשע ואחד מהם עשיר ואיש נכבד פה ושמו נתן גרינגראט, ואת הישמעאלי לא עשו דבר. ותהום כל העיר לשמע המקרה הזה; ראשי עירנו שלחו מתוכם את הרב החכם. ניסן בק לכבוד פחה עירנו, לספר לו את המקרה הזה ואת מעשי הפקידים אשר עשו שלא כדין. הפחה קיבל בסבר פנים יפות ויבטיח לעיין בדבר. ואת שלישו שלח לבית המשפט הקרימינלי – ששם ישפטו משפט צדק – לחקור ולדרוש בזה היטב. לעת עתה לא נודע איך יפול דבר".
את ר' אליעזר אפשטיין מלודז' רצחו בדרך היורדת מירושלים ליפו סמוך לכפר קולוניא, היא מוצא, אותה דרך העוברת סמוך לשורת הבתים הצפונית של "אבן-ישראל" מהלך של פחות משעה מהשכונה. זה היה ביום י"ט חשוון תרמ"ז [19.11.1886], מצאוהו הרוג שוכב לרוחב הדרך וראשו לידו.
מספרים עליו כי רוב ימיו חי בעוני והתפרנס מתיקון מטריות ושמשיות. לימים זכה בירושה מאחיו; קבצן שנפטר בבית-חולים בווינה ובתוך כיס הטלית והתפילין שלו נמצאו כעשרים אלף פלורין, והוא יורשו היחיד. אפשטיין ניסה את מזלו בעסקים שונים אבל נכשל בכולם. אפילו את הבית שבנה במושבה פתח-תקווה הרסו בפקודת הפחה בטענה שנבנה ללא רישיון מקושטא. . . את מעט הכסף שנותר לו הלווה לפלחים במישכון שדותיהם. זמן קצר לפני מותו עבר עם בני ביתו מירושלים ליפו. אומרים כי בלילה רכב על חמורו לסביבות ירושלים לתבוע את כספו. משערים כי הרוצחים הם בעלי חובו אשר לא זכו לשם טוב "כי מרי נפש המה וחשודים על שפיכות דמים וכבר נחשדו בעבר".
כשהגיעה הידיעה לירושלים מיהרו בני משפחתו והודיעו על הדבר לרשויות העיר ויחד עם אנשי "החברה-קדישא" גחש"א יצאו למקום האסון. למקום באו גם שר השוטרים, סגנו ושופטים אחדים. רופא העיר בדק את גוויית הנרצח וקבע כי תחילה ירו עליו בחזהו ואחר-כך כרתו את ראשו בחרב.
הממשלה אסרה שמונה איכרים "בראשם נתפש האיכר החייב כסף לו, ואשר שעות אחדות לפני האסון עמד את הנהרג במשפט וקרקעותיו המשועבדות להנרצח נמסרו להמכר לכל המוסיף במחירן. . ".
שנת תרנ"ט הייתה שנת בצורת. הערבים ניצלו את ההזדמנות והעלו את מחירי הקמח והחיטה עד לכפליים. החורף של אותה השנה היה קר; קשה היה להשיג עץ ופחם לחימום. מעשי השוד והרצח גברו.
רצחו גם את ר' הורביץ ישראל בנו של הרב הגאון "הצדיק המפורסם" מורה הדור רבי מאיר הורביץ אב-בית-דין של הקהילה הקדושה בריינסק. מי שהיה מגדולי הסוחרים בקניגסברג ולעת זקנתו עלה לארץ-ישראל והשתקע בירושלים. ניהל את "כולל הורדנא", ייסד חברה לגמילות-חסדים ואת חברת "עזרת נידחים". למרות גילו היה מראשוני המתגוררים בשכונת "'בית-יעקב', שהוקמה מחוץ לחומות .
בליל כ"ו באדר תרמ"ט פרצו לביתו שני גנבים, ערבים שודדים -רוצחים, והוא באומץ לב, אחז באחד מהם וקרא לעזרה, השודד השני הכה על ראשו במוט ברזל, והשניים נמלטו. הפצוע הובל לבית החולים, 'בקור חולים', כחודש וחצי נאבק ישראל על חייו וביום ה' באייר תרמ"ט [9.5.1889] הלך לעולמו והובא למנוחות בבית העלמין שעל הר-הזיתים. השאיר אישה בן ובת.
חודשיים לפני הרצח המסתורי של ר' שמואל אהרן ואשתו וויטא בשכונת "אבן-ישראל" קרה מקרה; בליל שבת קודש כ"ד חשון תר"ס [28.10.1899] ור' ניסן מקאנוטוף - "בר-אוריין וירא אלוהים, מורה הדור" נרצח במיטתו. יש אומרים כי היה זה בשכונת "בית-יעקב" ויש אומרים כי המקרה קרה בשכונה הסמוכה לה. בשעה שלוש אחר חצות הלילה פרצו הרוצחים אל חדר משכבו, ובסכינים דקרו אותו ועוד אחד שלן עימו. לקול צעקתם נמלטו הרוצחים הזקן מת במקום והשני הובא לבית-החולים "בקור-חולים" והחלים. בית-החולים "שערי-צדק" שברחוב יפו היה אז בבנייה.
הרצח
מייסדי שכונת "אבן-ישראל" היו מודעים למציאות הביטחונית.
השכונה נבנתה כמרובע סגור - בתים סביב מגרש פנוי. חלונות הבתים פנו כלפי חוץ עם סורגי-ברזל, והדלתות הכבדות עליהם מנעולים ובריחי-ברזל מבפנים נפתחו כלפי המגרש . הבניינים יצרו מעין חומה ובה שערי כניסה ויציאה לחצר, שערים הננעלים היטב בלילה.
את השכונה בנו במדרון-הר, כך שבשורת-הבתים שגבלה בדרך-יפו, נבנו מרתפים. מהמרתף פתחו פתח לצד דרך המלך: יפו - ירושלים. בפתח שמו דלת עבה וחזקה, מנעול גדול ובריח-ברזל עבה מבפנים המונעים אפשרות לפתחה מבחוץ. במרתף שנים – שלושה חדרים ; לימים - החדר החיצוני שלצד דרך-יפו, נעשה חנות, ובשאר דירת מגורים ופתחה לחצר השכונה.
במרתף הראשון אשר בשורה שבמעלה הדרך לכיוון מערב, על יד השער המוביל לתוך השכונה מרחוב יפו הייתה "החנות של ויטה" חנות קטנה אבל "בעלת שם". אמרו כי זו הייתה החנות העשירה בעיר; כל דבר-מאכל, או משקה שעלה על הדעת, היה שם ו"דבר שלא נמצא שם – חזקה, שלא נמצא עוד בשום מקום אחר בירושלים כולה".
ויטה בת ר' דוד שלמה ובעלה ר' שמואל אהרן בן ר' יעקב נחום גולדברג מווארשה. זוג יהודים אמידים , לא צעירים, נתיני רוסיה, הוא כבן שבעים והיא כבת חמישים וחמש, ערירים היו. ר' שמואל אהרן נחשב לאיש ישר ונכבד, איש תורה מופלג וחכם גדול. עשה הרבה מעשי צדקה וחסד; ממתן בסתר לאביונים ועד להקמת בית-כנסת בשכונת 'נחלת יעקב' הידועה בשם 'בתי-ווארשה'. בה גרו אשכנזים פרושים.
ויטה ור' שמואל אהרן בעלה היו בעלי החנות והבית כולו היה רכושם. יש אומרים ששוויו היה כארבע-מאות נפוליונים. את קומת המגורים השכירו ועל חלקם מקצבת "כולל וורשא" לא וויתרו.
ילדים לא היו להם, וכל דאגתם, אונם והונם, ימים ולילות נתונים היו לגידולה של בת אחותה של ויטה. סיפרו כי "רק למען הנערה שאמצו להם לבת הם עמלים ומחסרים נפשם מטובה למען הורישה אחריהם כמה שאפשר יותר". והיא נערה כבת שש-עשרה שהתארסה זמן מה לפני הרצח. בשבוע האחרון הכינו ויטה ושמואל אהרן הכול לחתונה הקרבה, גם את כסף הנדוניה ואת התכשיטים.
למרתף בו גר הזוג היו שני חדרים פנימיים מלבד החנות .
ממול "החנות של ויטה", דר בימים ההם האדון יוסף נבון הוא נבון ביי, [היום רחוב ראול ולנברג – פינת רחוב יפו]. סביב הבית היה גן שנקרא בלאדינו " לה גוירטה דה נבון" וחצרו סמוכה לחצר כבוד הפחה. בבית גדול ונהדר, שתי קומות לו וגג רעפים, חלונותיו ודלתותיו מקושתות, גן-אילנות גדול בחזיתו שנבנה על-ידי הכנסייה היוונית – גר סעדת פחה מושל ירושלים, אימת העיר וסביבתה. בבית הפחה ובחצרו היה תמיד משמר מזוין של שוטרים.
וויטה ו ר' שמואל אהרן נשדדו, נדקרו ונחנקו במיטותיהם. הרצח אירע בליל שבת בין כ"ט לל' כסלו תר"ס.
בשבת, בשמונה בבוקר, בחור משכונת "עזרת-ישראל", שכונה סמוכה ממול, הלך לבית-הכנסת, וכשעבר על פני "החנות של ויטא" ראה כי בדלת החנות נפער חור גדול , והיא – פתוחה! הציץ פנימה- אין איש. נכנס וראה חפצים מושלכים, ואנחה נשמעה. מבוהל רץ וסיפר לדיירי השכונה את שראו עיניו. השכנים החלו לצווח. נזעק אדון רימן, הידוע כזריז ואמיץ, נכנס למרתף , ראה מה שראה , קרא את מוכתר עדת האשכנזים, האדון רוזנטל, ויחד הודיעו לרשות.
כל אותו בוקר, ובמשך כל יום השבת, היה הרחוב שחור מאדם והמון גדול של סקרנים גדולים וקטנים התאסף סביב בית הנרצחים.
הגיעו חיילים ושוטרים, ערכו חקירה כנהוג ומצאו כי השודדים-הרוצחים ניקבו את דלת-העץ הכבדה ליד המנעול, הכניסו יד דרך החור שפרצו, פתחו את המנעול במפתח שהיה תקוע בתוכו, הרימו את בריחי הברזל, פתחו את הדלת , נכנסו וסגרו את הדלת אחריהם, באו אל חדר השינה, רצחו את זוג הזקנים, שדדו את כול הכסף שהיה ברשותם והסתלקו.
לזירת הרצח הגיעו גם סריט ביי שר השוטרים , עלי ביי מפקד הז'נדרמים וכבוד המסתנטק - מפקד הצבא.
לרוחב המיטה הייתה מוטלת על גבה גופת איש זקן כשרגליו הערומות נוגעות ברצפה, עיניו בולטות ופיו פעור, ובמיטה אחרת אישה זקנה - מכווצת, צמתה רווית הדם מכסה על פצע עמוק שנפער בגבה.
באחת הפינות ישבה נערה ספרדית קטנה כבת שתים-עשרה, כמעט בלי רוח חיים, פניה מבוהלות ומעיניה נשקפת אימה כאדם שנטרפה דעתו עליו ועל עינה תחבושת מגואלת בדם.
הנערה, משרתת בבית גולדברג, נחקרה ומתוך גמגומיה ושברי דברים שמלמלה הבינו החוקרים כי באמצע הלילה התעוררה מקול רעש לא מוכר והנה לעיניה שלושה אנשים "פניהם שחורים, לבושים כמו פלחים וקול דבריהם נדמה לה כמו לשון תורכית" . אחד מהם הנחית אגרוף על עינה, חנקה למוות ואחר כך דקר אותה בכל חלקי גופה כדי לראות אם עודנה חיה. היא התגברה על כאביה לא זזה ולא הוציאה הגה. הרוצחים בטוחים כי מתה, אחזו בראשה וברגליה והטילו אותה על גופת הזקן, שם שכבה המומה כל הלילה עד ששמעה את קול השכנים שבאו בבוקר. זחלה והתיישבה.
יתר מזה לא יכלה המסכנה לספר.
בינתיים איש לא הורשה להיכנס אל המרתף מלבד השוטרים החוקרים. השעות חלפו.
ילדים סקרנים הציצו פנימה וסיפרו כי ראו את השוטרים והממונים עליהם זוללים שם מכול טוב. . . .
איש לא ידע מה סכום הכסף שנשדד. השכנים סיפרו, כי את מה שלא לקחו השודדים-הרוצחים בלילה, נפל ביום לידי שומרי-החוק. "מאכלים ומשקאות הוצאו ונלקחו על ידיהם בגלוי ולעיני כול".
השוטרים עצרו בו ביום פלח אחד מהכפר ליפתא אשר בעבר כבר גנב מהחנות הזאת עשרה נפוליון.
למחרתו עצרו לחקירה את אחיה של הנערה המשרתת; סיפורה היה חשוד – "איך אפשר – טענו - שילדה תוכל להתגבר על כאב דקירות סכינים ולא לצעוק? ומלבד זה, הרופאים שבדקו את גופה לא מצאו סימני דקירה; ומדוע לא צעקה הנערה כל הלילה, אחרי שעזבו כבר הרוצחים את הבית? "
רבים נחשדו ונאסרו ו"חוקרי המשפט יחקרום וידרשום ותקוה נשקפת כי יצליחו" נכתב בעיתון.
הקונסול הרוסי שלח את הרופא מר סולומיאק, בלווי קוואסים -מעין שומרי ראש טקסיים באימפריה העות'מאנית, לבית הנרצחים, נתיני ארצו, לראות ולרשום הכול כחוק.
המושל סעדת פחה, בא אל מקום האסון והורה בתוקף לרשויות לעשות כל מאמץ כדי לגלות את הרוצחים.
הממשלה עשתה את אשר כל אשר ביכולתה לגלות את הרוצחים: כארבעים איש, נעצרו כחשודים. שלושים שוחררו מייד. כעשרה - יהודים, מוסלמים ונוצרים, נשלחו לכלא. חקרו אותם – ולא מצאו דבר. הרוצחים לא נתגלו ועקבותיהם נעלמו.
ובשכונות התלחשו: איך הספיקו הרוצחים לפרוץ דלת כה כבדה? עבודה מתמשכת, באמצע הרחוב, מול משמר בית הפחה, ואיש מן המשמר לא הרגיש בכך? לא שמע דבר?. .
היו שאמרו כי זוהי מלאכתו של המשמר עצמו. . . פוליטיקה פנימית. . ודי לחכימא.
הקומיסר סריט ביי שעל השוטרים התאונן כי הקהילה, אינה מסייעת בידו, כולם - השכנים, כקרובי הנרצחים, איש לא ראה דבר, איש לא שמע, לא קול שבירת דלת, ולא זעקת נרצחים. איש אינו מוכן להעיד.
פחד ובהלה אחזו בכל דרי השכונות הקרובות .
מושל העיר סעדת ביי ציווה להגביר את מספר השומרים הסובבים בחוצות ולשים שומרים בכל השכונות; וראש הבאלאדייה – ראש העיר, האדון סעיד אפנדי, יצא בכבודו ובעצמו בלוויית חבר העירייה האדון ילין והמוכתר האדון רוזנטל לבדוק כמה שומרים צריך בכל מקום ומקום, ולוודא כי יושבי השכונות ישלמו לעירייה את שכר השוטרים.
ראשות העיר אכן הציבה שומרים בכל שכונה ושכונה, וגם שלוש קבוצות של שוטרים ואנשי צבא סבבו בחוצות ובשווקים, ו"כבוד עלי ביי, מפקח הז'נדרמים, מונע שינה מעיניו בלילות ומפקח עליהם, וגם את כבוד שר השוטרים סריט ביי בעצמו אפשר לפגוש לילה לילה עובר ומתבונן אם תעשה השמירה כראוי".
את זוג הנרצחים הובילו לקבורה בהר-הזיתים. לוויה גדולה רבת-משתתפים הייתה לויטה ולבעלה ר' שמואל אהרן, עוד באותו ליל מוצאי-שבת, כמנהג ירושלים שאין להלין את המת..
בצאת השבת בראש חודש טבת תר"ס ישבו אנשי 'חברה-קדישא' של הפרושים בירושלים וכתבו בפנקסם על דבר המקרה הנורא:
". . בליל ש"ק פרצו רוצחים בבית ר' שמואל אהרן ד"מ [דם נקי] ב"ר יעקב נחום בשכונת אבן ישראל והרגו אותו ואת אשתו החנונית וויטא ב"ר דוד שלמה הכהן ואת כל רכושם לקחו ואמרו שזה הי' מאזרחי הישמעאלים כי הי' ביתם מול חצר פחת העיר והם היו בכעס על הפחה והרגו אותם נגד ביתו להראות לכל כי אין בידו לעשות כראוי לשמירת העיר למען יוסר ממשמרתו, ונקברו שניהם זה אצל זה במוצש"ק ברוב עם. הי"ד. גוש אמצעי; חלקה ג'; שורה ג'; קבר מ"ב, מ"ג".
כעבור זמן קצר כוסה גם החור שנפער בדלת המרתף ונשאר הסיפור וזוג מצבות בהר.
סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים
עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני.
עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
יוסף גרינבוים הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים
לאיתור הקבר של שמואל אהרן ואשתו וויטא בהר הזיתים, כנסו לקישור
עודד, זה בהחלט אחד הבלוגים המעניינים ביותר ברשת. תודה רבה על ההשקעה וישר כח!
השבמחק