יום שני, 12 באוקטובר 2009

סנדר חדד – איש הברזל נהרג בהתהפך עגלתו

20.11.1899 פתח-תקווה

בית העלמין "סגולה" פתח-תקווה

טכסט:

פ"נ

סנדר חדד

מראשוני שומרי פ"ת

נפל קרבן להגנה

ונפטר י"ח כסלו תר"ס

כבן מ"ח

תנצב"ה

סנדר חדד יליד רוסיה, השומר האגדי של פתח-תקווה. יהודי אמיץ, המגן על עצמו ועל מושבתו ב'נשק קר' בלבד, נפח וחקלאי, איש ה'נבוט' והמגלב אשר לא קרבות ומכות הכריעו את הקשוח הזה – את מותו מצא בהתהפך עליו עגלתו ליד קסטינה.

"איזהו גיבור? זה שאינו פוחד מלספוג מלקות, אבל יודע גם לחת מלקות "

(מדברי סנדר חדד)

חוואג'ה סקאנדר – איש הברזל

אלכסנדר קרינקר נולד יש אומרים בשנת 1859 בקרינקי, עיירה קטנה ליד ביאליסטוק, בימים ההם חלק מרוסיה הצארית. אביו, יוסף, יהודי גאה וחסון , היה בעל טחנת קמח שעסק גם בנפחות. את משלוח היד הזה ירש בנו סנדר, שעקב מילדותו אחרי עבודת האב המכניע את הברזל- כוח, אש וברזל.

סנדר הקטן אמנם קיבל חינוך מסורתי ככל ילדי ישראל, אך זה לא מנע מהנער להטיל את פחדו על ה'שקוצים' – ילדי הגויים בכפר, כשניסו להתגרות ביהודים היה נלחם בהם על הזכות לרכוב על הסייחים; וכשהתבגר על דבר ה"שיקצעס" השרות בלילות שירים מגרים, עצובים ומתוקים .

שם למד להכות וידע גם לספוג מכות ולהעמיד פנים כאילו "אין דבר" - "ניצ'וויי." . ועשה זאת לתורת חייו "איזהו גיבור? זה שאינו פוחד מלספוג מלקות, אבל יודע גם לחת מלקות " מדברי סנדר חדד

הגנרל השבוי

כשפרצה המלחמה בין רוסיה לממלכה העות'מאנית, בשנת 1877, היה סנדר פטור מגיוס, אבל כדי להריח מלחמה הלך לעבוד אצל קבלן שסיפק שירותים לצבא הרוסי. מאותם ימים מספרים עליו סיפור מופלא – קצין רוסי גבוה, בן למשפחת אצילים ידועה, נפל בשבי התורכים. כל מאמצי חבריו לשחררו לא צלחו. סנדר בא והציע להם שימסרו את הדבר לטיפולו, בתנאי שיתנו לו שני חיילים רוסים לעזור לו. הקצינים הרוסים לגלגו עליו, אך נעתרו לבקשתו, מה זה לדידם יהודי אחד ושני חיילים?. סנדר התחפש לתורכי ונעלם מעבר לקווים. לאחר ימים אחדים חזר עם השבוי, אך בלי החיילים. הוא לא הסביר כיצד עשה את מה שעשה ועל החיילים איש לא שאל, אבל זיכוהו באות הצטיינות מיוחד על פעלו, וחזרו לשתות 'וודקה'.

לא הרבה ידוע על קורות חייו לפני עלייתו ארצה. נראה כי הוא עלה ארצה ברבע האחרון של המאה ה- 19, סמוך לראשית ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל. תחילה עבד בירושלים כשכיר אצל נפח מקומי ועד מהרה נחשב לאחד הנפחים הטובים בעיר. מעיסוקו זה גזרו את כינוי המקומי 'חדד' בערבית – נפח השם קרינקר לא היה שימושי.

כעבור שנים אחדות בירושלים החל סנדר לנדוד ברחבי במזרח התיכון. הגיע גם לאיסטנבול ולמד שם תורכית. לאחר זמן הגיע לקפריסין, שם ביקשו לנצל את כוחו הרב ומינוהו לשומר. יש אומרים כי היה זה במושבה היהודית מרגוע-צ'יפליג [מארגו] שהוקמה בתרנ"ה על-ידי יק"א. שם צבר את הידע והניסיון במלאכה זו בממלכה העות'מאנית.

ימים ראשונים בפתח-תקווה

פתח תקווה נוסדה בשנת 1878. מייסדי פתח-תקווה היו ירושלמים. הם הכירו את סנדר חדד וידעו במה כוחו גדול. כשעלו על אדמות מלאבס, הזמין אותו אדון רחמים דע-רוזה, לימים חותנו, להיות שומר המושבה. נראה כי סנדר לא נמנה עם ראשוני פתח-תקווה ממש, אלא השתייך לקבוצה שנודעה בהיסטוריה של פתח-תקווה בכינוי 'הביאליסטוקאים'.. אלה היו בני ביאליסטוק, העיר שהפכה בזכות הרב שלהם, רב שמואל מוהליבר, מרכז רוחני של 'חובבי-ציון'. אלמן ירושלמי בשם ר' אברהם קופלמן שנרדף על ידי קנאי ירושלים ובראשם הרבנית מבריסק, הצליח לאסוף קבוצה של מתיישבים חדשים - "הביאליסטוקאים" כפי שהם עתידים להירשם בתולדות המושבה פתח-תקווה. הם הקימו אגודה לעזרה הדדית בשם "אחווה ועבודה". והתמקמו תחילה על גבעה מרוחקת יותר מן הביצה, ביהודיה (סביון בימינו) בגלל הקדחת ששרה על חופי הירקון והשנה היא 1882.

רק בחורף תרמ"ו (1886) החלה פתח-תקווה להיבנות ולהתבסס במקומה הקבוע.

.

סנדר החל את ימיו הראשונים בפתח-תקווה לא כשומר אלא כפועל חקלאי אצל אחד האיכרים שהתגורר ביהוד. פתח-תקווה הייתה נטושה. מכיוון שמעסיקו סבל ממחסור במזומנים, עבד אצלו סנדר בתנאי אריסות, כלומר, לקח לעצמו חלק מוסכם מהיבול כשכר. במקום שבו עומד כיום בית-הכנסת הגדול, היה אז מגרש ריק. בימות הקיץ התנוססה בו ערמת החציר של סנדר; הוא קצר בכל שנה חציר בביצה וערם אותו במגרש.

כעבור זמן מה החליט סנדר לחזור ולהיות נפח והקים את הנפחייה הראשונה במושבה. הוא בנה מחרשות, תיקן עגלות וחישק גלגלים, אך בעיקר אהב לפרזל פרסות לסוסים. סיפרו עליו כי לא נמצא סוס בעולם, אף הפראי ביותר, שסנדר לא הצליח להרגיעו ולפרזלו.

בשנת 1885 נשא סנדר לאשה את מלכה בת למשפחת רייטס מיסוד-המעלה. בזיווג שני נשא לאישה את מזל בת רחמים דע-רוזה שהגיע מחלב. [חביבה בתם הייתה אשתו של יוסף דוידסקו איש ניל"י שנרצח בשנת 1945 על–ידי לח"י בביתו שבזיכרון-יעקב]

שומר בפתח-תקווה

לא חלף זמן רב מאז הגיע ל'גבעת הביאליסטוקים' ואיכרי פתח-תקווה גייסו את סנדר החסון להגנת המושבה. תחילה שמר בעיקר באביב, העונה שבה נהגו הרועים הערבים לפשוט עם עדריהם על כל שדה ירוק, מתנת אלוהים. ימים ולילות רכב סנדר בשדות האיכרים וגירש את הפולשים. כעבור זמן עבר לפעילות מלאה כשומר המושבה.

השמירה הפכה להיות העניין העיקרי בחייו. סנדר התפרסם כגיבור חיל, שהפיל את אימתו על רועים חצופים ועל שודדים וגנבים. מלוא קומתו הגבוהה, פניו עטורי זקן וכאפייה לבנה לראשו – ישב זקוף על סוסתו האצילה וסקר את השדות. בשעת צרה היה מתפרץ לתוך שורות המתנפלים וקצר בהם בזרועות הברזל שלו, מבלי שיהיה בידיו נשק. משה סמילנסקי כתב עליו את המילים האלה: " את הנשק החם לא אהב והיה סומך על ארכובות ידיו. ידיו היו ידי ברזל, ועוד נשק מיוחד היה משלו, הוא אהב את ה'אראפניק' מגלב מיוחד במינו וידית קצרה ועבה לו ורצועת עור כפולת שמונה תלויה בה, רצועה ארוכה ובקצה קשורה לה חתיכת ברזל בלתי נראית לעין"

למרות חוסנו ויכולתו בקרב, היה סנדר חדד אדם נוח וחביב על הבריות. לעיתים קרובות בילה עם חבריו היהודים בשתיית תה חריף, מתבדח ומספר סיפורים, או תחת עץ שיזף עבות היה מנהל שיחות רעים עם הבדווים מהמאהל הקרוב, היה יושב ביניהם, על פני האדמה, כשרגליו כפופות תחתיו, ומספר ומשוחח על כוס קהווה, קפה, מריר וטעים ומגלגל עמם בדברים שברומו של עולם: המדבר, הסוסות והבנות יעלות-החן, מעשי גבורה ושדים לא עלינו.

עד כלות הנשמה

דב חביב-לובמן, מראשוני המושבה ראשון-לציון, שהתגורר בשנת 1886 ביהוד, התלווה למסע עם סנדר לפתח-תקווה. למרבית הפליאה ראה שסנדר נסע בעגלתו הרתומה לשני סוסים בדרכים עקלקלות ולא בדרך המלך. סנדר הסביר לו שהוא ירא מנקמתם של הבדווים שביקשו להיפרע ממנו את נקמת כבודם המחולל, מעשה שהתרחש באת ממקשות האבטיחים שהבדווים עיבדו באזור.והמעשה שהיה כך היה: סנדר רכב על סוסתו המפורסמת כדרך השומרים שהרשות בידם לעבור בתוך המקשה כרצונם. הבדווים חסמו את דרכו. התלקחה תגרה ביניהם ואחד הבדווים חבט בסוסה ב'נבוט', מעין אלה ארוכה שראשה מעובה – מעשה שלא ייעשה. סנדר הזועם הכה בהם במגלב האימתני שלו, עלה עם סוסתו על ערימת האבטיחים המוכנה לטעינה על גבי גמלים למיינת-רובין ומשם בים מצרים, רמס אותה ודהר הלאה לדרכו כשרגלי סוסתו אדומים כדם מעסיס האבטיחים המרוסקים.

לא הספקנו לצאת ממשוכות הצבר של כרמי יהוד, מספר לובמן, והנה ראינו להקת אנשים אורבת לנו על חת הגבעות. פתאום נשמעו יללות פראיות והם גלשו אלינו במורד, גלימותיהם מתבדרות ברוח ו'נבוטים' בידיהם. סנדר הצליף בסוסיו בחמת רוח והם דהרו משתוללים כל עוד רוחם בם.

סנדר הושיט ללובמן אקדח והורה לו לירות ברודפים "בתוך ענן האבק ראינו את רודפינו כצללים מרקדים, פניהם כחיות-טרף, עיניהם יצאו מחוריהן, חורקים בשיניהם הלבנות" מספר לובמן "מכעס ומקצף קרעו את כותנותיהם על בשרם ונשארו עירומים כביום היוולדם. כשהתקרבו אלינו. השליכו את ה'נבוטים' עלינו אך לא פגעו".

לובמן ניסה לירות, אך האקדח לא ירה. מחדל זה עודד את הבדווים לתקוף, אחדים מהם השיגו את העגלה וניסו לבלמה, אבל סנדר הכה במתנפלים כשהוא מכוון אליהם את יצול העגלה. הם נפלו ארצה והעגלה רמסה אותם. עגלון מעולה היה סנדר, הסוסים רצו כברקים בקפיצות עקלקלות, כדי להלאות את המתנפלים ולהטעותם , בלי פחד ובהלה, "דיו! דיו! צ'ורט ווזנאיה!" אמיץ וקר-רוח היה סנדר בשעת צרה.

מספרים כי כשהגיעה העגלה לפתח-תקווה, אברהם קופלמן, לץ המושבה, האיכר שהבטיח ל'ביאליסטוקאים' ארץ זבת דבש מהעצים, עבר במקרה ליד ביתו של סנדר וראה את הסוסים מכוסים קצף לבן אמר להנאתו: "ברוך הבא חוואג'ה סקנדר! מברוכ סנדרל! א גוטען טאג הער חדד! במקום לטבול עם הבהמות בעסיס אבטיחים אדום, נסעת לטייל בשלג הלבנון?" ואז אחד הסוסים מעלי הקצף נפח את נשמתו.

יש אומרים כי מי שהתלווה לסנדר במסע המופלא הזה היה בן שכנו - הנער אברהם שפירא .

בין אוהלי קידר פשטה אגדה על הגיבור היהודי, הגדול והחזק "חוואג'ה סקאנדר", שגולל את חרפת "ואלד-אל-מית" מעל היהודים הבהירים והמוזרים, שבאו מעבר-לים לרשת את אדמת אבותיהם.

התפוח לא נפל רחוק מהעץ

באותה שנה, ביום כ"ב באדר שני תרמ"ו [1886] אירעה ההתנגשות האלימה הראשונה בין ערבים ובין יהודים בארץ-ישראל. ערביי יהודיה, בני כפר גדול, בן כ-2,500 נפש, נזקקו לשדות מרעה גדולים. הם העלו את עדריהם על אדמות פתח-תקווה, למרות אתרעות שומרי המושבה. יום קודם החרימו השומרים עשרה חמורים של בני יהודייה שרעו בשדות פתח-תקווה והעבירו אותם למשטרת יפו.

באותו יום האדמה הייתה ספוגה גשמי ברכה ואי אפשר היה לעבוד בשדות. איכרי פתח-תקווה ויהודייה ניצלו את יום הבטלה מאונס ויצאו להסדיר עניינים שונים ביפו, במושבה נשארו הנשים והטף וקומץ מבוגרים. בבוקר באו ערבים שהיו לא מעטים למושבה ודרשו את החמורים שנלקחו מהם. כמה גברים יצאו מן המושבה , ניהלו אתם כמקובל במזרח התיכון משא ומתן וכמעט התפשרו אתם שכן היה ברור לשני הצדדים שמדובר בסכסוך שבסופו ישולם כסף. אלא שאז התנפלו צעירי הכפר הערביים על היהודים במכות ושלחו את ידם בביזה מכל הבא לידם. בעוד אריה לייב פרומקין מכנס את כל הנשים והטף אל תוך ביתו, סוגר את שער הברזל ויוצא אל הערבים, הסתערה רחל חדד, אימו של סנדר על הבוזזים בקלשון. אם כי הייתה אישה, הם שהיו מזוינים במקלות ובמוטות עבים שמסמרים בראשיהם הכו אותה בלי רחמים . הערבים הצליחו לקחת את כל המקנה של פתח-תקווה והוליכו אותו ליפו כפעולת תגמול על מה שעשו היהודים לחמוריהם. השלטונות התורכיים החזירו מייד את העדר לפתח-תקווה, עצרו כשלושים ערבים ולקחו אותם לקישלה, בית המאסר ביפו. בסופו של דבר הסתיים גם עניין זה ב'סולחה', מעין ברית-שלום.

רחל שנפצעה קשה הובלה לירושלים ושם מתה מפצעיה.

מעשה הגבורה האחרון

מעשה הגבורה האחרון של סנדר עלה לו בבריאותו וכך היה הדבר: יום שבת אחד, כשהתושבים התפללו בבית-הכנסת, עלה שודד ידוע עם חבורת בדווים על אדמות המושבה ורמסו בעדריהם את השדות. הדבר נודע לסנדר חדד, שהיה בין המתפללים, הוא פשט את טליתו, מיהר אל סוסתו, ויצא, שבת או לא שבת, אל השדות, זינק על סוסתו של השודד והחל להכות אותו מכות קשות, אנשי חבורת השודד המטירו באלותיהם על סנדר מטר מהלומות כדי לחלץ את מנהיגם. סנדר לא הרפה, הוא רצה לקחת את השייח' הזה בשבי אל המושבה, ועל כן לא הגן על עצמו ולא הניחו מידיו למרות מטר ה'נבוטים', שהומטר עליו.

עד שהגיעה העזרה מהמושבה המכות שספג שברו את צלעותיו וקרעו את ריאתו.

מכאן ואילך בריאותו החלה להידרדר. האיש החסון, שטרם מלאו לו ארבעים שנה נאלץ להסתייע במקל הליכה.

כשהחל סנדר לחזור לאט לאיתנו,החל לעבוד כעגלון – בין השאר היה מוביל אנשים למושבות הסביבה ואז באה עליו התאונה; הוא נהג בעגלתו מגדרה לקסטינה היא באר טוביה של ימינו, ועגלתו, מסיבות לא ברורות נהפכה עליו עגלתו בוואדי העמוק, קילומטרים אחדים לפני המושבה. סנדר נפצע קשה, גופו החלש הפעם לא עמד בפגיעה., ביום 20 בנובמבר 1899, מת סנדר חדד מתחת לעגלתו והוא בן 40.

בבאר-טוביה עוד לא היה בית-קברות. בני המושבה ראו בקבורת הגיבור המפורסם הזדמנות מכובדת להקמת בית-קברות. אבל צעירי פתח-תקווה, ביניהם השומר האגדי אברהם שפירא שהיה כבר ראש השומרים במושבה ונחשב לממשיך דרכו של סנדר חדד, ודוד נוביק הנגר מפתח-תקווה, ממתיישבי קוסטינה לשעבר ומגיבורי התגרה שם (1896), נסעו לבאר-טוביה והביאו את גופת הגיבור לקבורה במושבתו, מושבתם, פתח-תקווה.

כמעט שני דורות נותר הקבר ללא מצבה. אשתו הראשונה ובנו נותרו בחוסר כל ובלי להותיר עקבות, וגם אשתו השנייה וצאצאיה לא שפר מזלם. רק בסוף שנת 1947 נזכרו בו מוקירי זכרו בפתח-תקווה, מבני ל"ד המשפחות הראשונות. הם, הוועד החקלאי ועיריית פתח-תקווה, הואילו לתרום מכספם להקמת יד על קברו. על המצבה הבנויה אבן ירושלמית אחת חקקו יד המחזיקה 'נבוט' ואת גילו - מ"ח שנים. . . כך זכרו את סנדר.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים. הסיפור התפרסם בגרסתו הראשונה ב"ארץ וטבע", גיליון 116, יולי אוגוסט 2008, תחת השם "חוואג'ה סקאנדר – איש הברזל" בעריכת יעקב שקולניק.

עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

יוסף גרינבוים [יוסק'ה] הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה