שמואל-אליעזר זילברמן -'שמולייזר הנגר'

נרצח על-ידי פורעים ערבים

6.4.1920 - ירושלים

הצילום באדיבות מרכז מידע הר-הזיתים

ירושלים, הר הזיתים; גוש אמצעי  2, חלקה ג', שורה יז', קבר מ"א.

טכסט:

פ"נ

הקדוש

ר' שמואל אליעזר בן

צבי יהודה

נהרג בפרעות  י"ח

ניסן תר"פ   ת'נ'צ'ב'ה'

ב-27 בפברואר 1920  - ז' באדר תר"פ -  נערכו בערי ארץ-ישראל הפגנות אנטי-ציוניות, שכוונו למועד ביקורו של המדינאי הבריטי - הדיפלומט היהודי הרברט סמואל שהוזמן רשמית  על ידי, הגנרל הבריטי אדמונד אלנבי- מי שכבש את ארץ ישראל  היא פלשתינה בפיו, שהייתה בשליטת האימפריה העות'מאנית - סוריה הדרומית [סוריה אל-ג'נוביה] בפיהם, כש-סנג'אק  [מחוז מינהלי] ירושלים- הוא אחד מהם- האיש שנכנס כמנצח לעיר בחנוכה, כסלו תרע"ח, דצמבר 1917 - לקבל עצת אזרח לחייל.

התלווה לאורח בסיוריו בארץ  -המיור- גנרל סר רולנד סטורס, מראשי המטה של אלנבי, מושלה הצבאי של ירושלים.

כבר בינואר 1919 התכנס הקונגרס הראשון של האיגודים המוסלמים-נוצרים בירושלים  לדון בעתיד השטח, שהיה קודם לכן תחת שלטונה של האימפריה העות'ומנית. הקונגרס הכריז: "אנו רואים בפלשתינה חלק מסוריה הערבית, היות שמעולם לא הייתה חלק נפרד ממנה" זאת בהתאם לעיקרון אותו הוביל עאוני ביי עבדול האדי, שמדינות ערב הן ישות בלתי ניתנת לחלוקה ושפלשתין הינה כמדינה ערבית היסטורית וגיאוגרפית חלק אינטגראלי מסוריה. משם יצאה הקריאה לבריטים ולצרפתים לצאת מהאזור; הם קראו לאיחוד עם סוריה היא המכונה 'שאם'.

ההפגנות בפברואר 1920  תאמו את מועד כינוסה של אותה ועידה ערבית בדמשק, שם משל האמיר פייסל איבן חוסיין,  שקרא לעצמו 'מלך פלשתין וסוריה', ועידה שנועדה להתריע נגד עלייה יהודית לארץ-ישראל ונגד הפיכת הארץ ל'בית לאומי' יהודי – ודרשה את ביטול 'הצהרת בלפור' שניתנה  בנובמבר 1917  -  י"ז בחשוון תרע"ח – על ידי שר החוץ הבריטי לידיו של הלורד ליונל וולטר רוטשילד שהתבקש להעבירה לידי ההסתדרות הציונית  - לד"ר חיים וויצמן.

הפגנות סוערות היו בירושלים, הן עברו ללא תקריות אך הרוחות נשתלהבו - אז ושם גם החלו להישמע ברבים ובגלוי הקריאה "פלשטין בילדנה  ואל יהוד כילבנה" [פלשתינה ארצנו והיהודים כלבינו].

הייתה זו הפגנה –'דמונסטרציה אנטיציונית' לאחר שהמושל  הצבאי של ירושלים הגנרל  לואיס ג'ין בולס מראשי מטה אלנבי אמר בראיון לשבועון הערבי הירושלמי 'מראת אל שרק' ['מראה המזרח'], שתמך בהגירה יהודית לארץ וראה בה ברכה לערבים  - כי הממשלה הבריטית חושבת בהחלט לבנות בארץ ישראל בית לאומי בשביל העם העברי. . .

ההסתה התגברה מכיוון העיתון 'סוריה אל ג'נוביה' עיתונם של החוסיינים, שהתנגד חריפות לכל מעשה ציוני - ההפגנה נערכה ביום ששי  27 בפברואר [1918] אחרי הצהרים בשעה שהמוסלמים יצאו מחצר המסגד בהר הבית, אולם הפלחים שבאו למסגד להתפלל לא שעו להסתה ולא השתתפו. כך שרוב משתתפיה היו עירונים ערבים נוצרים.

הממשלה הבריטית התייחסה בסבלנות לכל המאורע  - ושמרה רק על הסדרים, שלא יופרעו והכינה צבא-מגן חזק על כל צרה שלא תבוא; מהלך אותו נקטו ערב תהלוכת 'נבי מוסא' של שנת 1919, מהלך שהוכיח את עצמו כנכון ויעיל.

בתהלוכת 'נבי-מוסא' של שנת 1919 יהודי העיר העתיקה הוסיפו לטפל בעסקיהם "ברוח שקטה ובלב בוטח". החנויות המוסלמיות והנוצריות אמנם נסגרו ברחובות, שבהם צעדה התהלוכה, אולם משחלף ההמון - נפתחו שוב. הארמנים השתמטו מלהשתתף במחאה ועל הזמנתם של מסדרי התהלוכה ענה ראש הקהילה הארמנית בירושלים; "אנו והיהודים נרדפנו יחד, ויחד הננו שואפים לגאולה".

כשפרצו המאורעות בגליל העליון ובראשון למארס 1920 נפלה תל–חי נוסד בירושלים 'ועד-הגנה' בראשותו של זאב ז'בוטינסקי, שחברו לו את האדריכל אליעזר ילין, בנו של מורה הדור דוד ילין [ובעלה לימים של הצ'לנית תלמה ילין], רחל ינאית וצבי נדב מ'השומר' ונחמיה רבין [רביצוב]  כבא-כוח של החיילים המשוחררים. את פנחס רוטנברג הוסיפו אחר כך.

לקראת הפסח תר"פ [1920]  זמן ה'מואסם' של חגיגות 'נבי-מוסה'  שנערכו, מדי  שנה בראשית אפריל, גברה המתיחות.

ז'בוטינסקי  תושב העיר ועיתונאי בעיתון 'הארץ', אנגלופיל מדעת וליברל בנפש  התריע בפני השלטונות כי, בחגיגות 'נבי מוסא' הקרבות עשויות לפרוץ מהומות   מצד  הערבים. כשראה כי התרעותיו לשווא - ארגן , בגלוי, עם פנחס רוטנברג  600 צעירים מבני ירושלים וממשוחררי הגדוד העברי, ליחידת 'ההגנה העברית'.

השולטן צאלח אל-דין מייסד השושלת האיובית במצרים וסוריה וככובש  ירושלים  מהצלבנים [1187]  קבע חג דתי למוסלמים בשם 'נבי מוסא'-  אדון הנביאים  - כנגד עולי הרגל  הנוצרים העולים לבקר את קבר ישו  בירושלים בחג הפסחא.

את מועד תחילת החג המוסלמי, הנמשך שבוע ימים, נקבע ליום השישי, שלפני 'יום ששי הטוב'-יום צליבת ישו, שמייד לאחריו, ביום ראשון – חל חג הפסחא הנוצרי- יום שבו קם ישו מן המתים [לאחר שלושה ימים לצליבתו]; ואצל המוסלמים היום שלפני 'נבי-מוסא' הוא 'יום חמישי של המתים' [חמיש-אל-אמוואת] יום בו, משפחה באה אל קברי קרוביה, והעובר יטעם מסיר הנזיד שבושל שם ואמר: "תהי זאת לרחמים למת"  וקראו לתפילה הזאת 'רחמים'.

כמאה שנים לאחר מכן, הקים המוסלמי  הממלוכי רוקאן א-דין בייבארס שליט מצרים וסוריה מסגד, "בדרום-מערב של העיר יריחו, בין גבעות מדבר יהודה החשופות, בקבעו שם את מקום קבורתו של משה רבנו"  מהלך חמש שעות מירושלים מקום לחגיגות 'נבי-מוסא'.

מדי שנה המוני ערבים מוסלמים, רובם מירושלים וסביבתה, מחברון ובנותיה, משכם ובנותיה באו לחגיגה ולכל משלחת דגל ראשי, שנישא על ידי מנהיגה. היו גם שבטים בדווים,  שהגיעו מהנגב וגם מאמינים כאלו שהגיעו מיפו ומחיפה - כל אלה התכנסו בירושלים בחצר כיפת הסלע,  לפני מסגד אל-אקצא –'חרם א-שריף'- לכן יש וקראו לחגיגה זו 'חאג' אל קודס' – 'חג ירושלים'.  וביום שישי, כפי שקבע השולטן, לאחר תפילת  הבוקר  - צלאת אל ג'מעה -, יצאו  נלהבים בתהלוכה גדולה -  כשהאפנדים  רכובים על סוסותיהן  ולאחריהם  זקני דת בבגדיהם הירוקים, נושאי עשרות דגלים גדולים, התנהלו ברגל ואילו שאר עמך– מניפי חניתות וחרבות שלופות, נאבקים על הזכות מי יזכה לשאת את דגלו בראש התהלוכה. ואפילו מספרים, כי פעם מריבה כזו הסתיימה ברצח מנהיג. בצהלה, מחולות, צחצוח חרבות ונפנוף אלות וחניתות, המון נלהב מפזז ומכרכר, פה ושם נראה מעגל כשבמרכזו חוגג המניף זרועותיו וזועק פסוקים של ברכה, וחבריו עונים אחריו בקול גדול.  אחריהם  נושאי הדגל הקדוש העשוי משי ירוק מרוקם זהב כשהמופתי – אותו שופט דתי רוכב על סוסו, ולשמאלו רוכב 'בחיר המיוחסים' - נקיב אלאשראף -  כשהתזמורת סוגרת אחריהם.

יצאו לדרך יריחו  - דרך שער האריות הוא שער השבטים  -.  וברחבה "מחוץ לשער התאספו אלפי נשים ואנשים" כדברי דוד ילין ב'ירושלים של תמול' ודרך נחל קדרון והר-הזיתים צעדו לאטם ל'זייראת' [ביקור במקום מקודש]  אל המבנים בעלי הכיפה הירוקה קברו של נבי-מוסא.

ליום הראשון לחגיגה קראו 'יום ירידת הדגל'.

יש ובאו בני כל כפר וכפר בנפרד, במועדם הם, המה ודגליהם,  באו אל 'החרם' היא כיפת הסלע 'קבת אלצח'רה', והתפללו מולה, ואם עוד היום גדול, יצאו מחוץ לעיר, ונפגשו עם שאר החוגגים, והיה אם ערב - לנו בירושלים.

ומשם לקבר הנביא הקדוש - בראש התהלוכה נישאו  הדגלים ועליהם פסוקים מן הקוראן. לפני נושאי-הדגלים צעדה תזמורת של תופים, מצלתיים, וחלילים שונים. להקות דרווישים לבושי לבן, מלמלו פסוקים קדושים וכרכרו תוך נפנוף חרבות; המון נשים לבושות בגדי חג הלכו בזנב התהלוכה שרות ומזמרות תוך צהלולים שירי תחינה, שבח ותהילה לנביא,  רקדו במעגל ונפנפו שולי כותונותיהן הארוכות.  

במתחם הקבר העבירו החוגגים את זמנם בתפילות, משחקים וריקודים, ערכו תחרויות שונות כשמרוצי הסוסים בראשם "להראות את כוחם", הביאו את נדבותיהם,  קיימו את נדריהם, גם שחיטת כבש  - 'ד'ביחה'; ויש אשר מלו את בניהם הקטנים מולבשים בגדי משי עם רקמת זהב; ניהלו שיחות חולין,  החליפו ידיעות וסיפרו מעשיות.

ה'נזירים'  הראו את נפלאותיהם בלהטוטי חרבות: עומדים על שפת חרב חדה, או תקעוה בבטנם, יש ונשכבו לארץ כשהחרב ניצבת על גבם וגברתן מטיל משקלו עליה; ויש  קבוצה הנמתחת על הארץ, כשחבריהם הקדושים רכובים על סוסים דוהרים על גבם. היו שם גם רוכלים שניצלו את ההזדמנות למכור את מוצריהם לקהל גדול.

נשות האפנדים, העטופות בצעיפיהן ולבושות צבעונים ונוצצים עטויות זהב מקשקש "הבאות גם הן לראות ולהראות" והמה ובני משפחתם הובלו מבעוד מועד למתחם הקבר, לאוהלים נאים שהוכנו עבורם.

מופתי ירושלים, הוא שדאג כל שבעת ימי החג, לארוחת חינם לכל אלפי החוגגים – אורז. בשר ולחם; ולאפנדים שלח ארוחות אל אוהליהם "איש לפי כבודו".

שבעה ימים של מאכל, משתה והילולות;  וביום השביעי, היום האחרון לחגיגה, בצהרי יום חמישי חזרו המופתי וכל החוגגים לירושלים לחצר המסגד המרהיב [מסגד עומר- בפינו]  והדגל אתם. הראשונים הגיעו לירושלים בשעות אחר-הצהרים המאוחרות  - נכנסו לעיר העתיקה דרך שער האריות. משולהבים אחוזי אקסטזה דתית, "מלוהטים ומסונוורים" ותושבי העיר מקבלים פניהם במחיאות כפיים. לאחר תפילת נעילה בהר-הבית  ומצעד בן שעתיים בחוצות העיר "המלאה מהם ומהמונם"  חגיגת 'הלויית הדגל', קראו לה, נפוצו - רוב הבאים חזרו "איש לעירו ולכפרו."  אך היו שנשארו עד ליום השבת "שבוע החלווה" [ג'מעת אלחלאוה], קראו לו,  בו קנו לבני ביתם את אותה עיסה מתוקה עיסת סוכר מטוגנת בקמח ובשמן השומשום.

ובפסח תר"פ  אכן הייתה חגיגת 'נבי מוסא' על משתתפיה המוסתים לא רק חג דתי, אלא מקור פרעות ביהודי ירושלים העתיקה; במהלך שלושת ימי המהומות נמנו כמאתיים פצועים ושישה הרוגים יהודים ביניהם שמואל אליעזר זילברמן הנגר.

  

זילברמן, שמואל-אליעזר  בן צבי [הערש]-יהודה נולד בשנת תרי"א [1851] בפינסק השוכנת על גדות הנהר פריפיאט, הנשפך אל הדנייפר ליד הגבול הדרומי של בילורוס עם אוקראינה.

אומרים כי  עלה לארץ  בשנת 1880 עם פרוץ פוגרומי 'סופות בנגב'  היה זה כבר לאחר שבוטל איסור מגוריו בעיירה מאינוב, מחוז פרוסקרוב, רוסיה  ['חוקי מאי'   שקבעו 'תחום מושב'  ליהודים] והתיישב בעיר העתיקה בירושלים. כאן נשא לאישה  את דינה היא דינא הנטשע בת ר' משה ממזיריטש,  אומרים כי יש היתה לה זיקה  עם משפחת  אזולאי, נצר למשפחת החיד"א  [הוא הרב חיים יוסף דוד אזולאי  – פוסק, מקובל וביבליוגרף עברי, יליד ירושלים, אשר נפטר בליוורנו שבאיטליה בתחילת המאה ה- 19]. ילדים רבים נולדו להם. ספר נינו עמנואל זילברמן.

בשנת תרמ"ו [1886] קנה 'חזקה' [עקב קשיים ברישום הנכס על שם הקונה הוא נאלץ לרשמו על שם מושאל ויש אומרים: אם שנים אחדות ישכור את הבית מבעליו, והיה ל'בעל חזקה', והבית הזה 'חזקתו' הוא, וכל איש לא יוסיף עוד לשכור את ביתו זה.] על חצר ברחוב ה'סארייה' לא ברובע היהודי, אלא כיהודים אחרים, באזור הרובע המוסלמי ברחוב מדרגות, סמטה בה ה'מדרסה' או בשמה המלא 'אל-מדרסה אל-תנכיזיה' הנקראת גם 'המחכמה' מקום ללימוד ההלכה המוסלמית.

 לחצר שער ובה מבנה בעל שתי קומות, כשמדרגות חיצוניות מוליכות לקומה השנייה, שבעה חדרים שם. שם אכלו, לנו, רחצו וארחו. הדלתות לחזית ואילו החלונות מסורגי עץ וברזל פנו לחצר, בה שני בורות לאגירת מי גשמים שהתנקזו מן הגג. 'מקום התשמיש'– 'בית הכבוד' היה ליד הכניסה לחצר ובקצה האחר היה המטבח- תנור וסירי בישול; החצר המרוצפת אבן לכביסת בגדים ולבנים, ובקצה עץ לימון ושיח יסמין. קניינו היו,  הבית עמד מול ה'סארייה' שם במבנה ממלוכי מפואר שכן הממשל העירוני, מושב המושל התורכי לפני שעבר למקומו החדש מול שער יפו. מספרים כי גם בית-כנסת היה בחצרו.

שמולייזר היה נגר - ידוע בשמו שמולייזר הנגר. סירב  להתפרנס  מכספי  החלוקה, ולפרנסתו  עסק  בנגרות,  את כספי החלוקה  יחד עם חברי 'פועלי צדק'.  מסרו לגבאים שחלקו את הכספים  "אין תלונה עליהם''. אף לימד יתומים ירושלמיים מלאכה זו [חברות כמו 'עזרת נידחים' דאגו לדמי מחייה שבועיים לפרח חרשי-העץ]  הוא עבד כקבלן לעבודות נגרות בשביל הצבא התורכי, ומפעם לפעם הוזמן לבצע את עבודות הנגרות במסגדי המוסלמים  שבהר-הבית.

הוא היה נגר ידוע, ויודע דבר אמרו כי הוא זה שחיפה בפחים את גגות בתי העץ "הבנויים רע" של המגורשים הספרדים שגרו ב'כרם מונטיפיורי' יש אומרים כי המדובר ב'שכונת הפחים' ['חארת אל טאנק'] היא 'שבת צדק' ליד 'מאה שערים'.

"היה נגר טוב ועסק בעשיית דלתות וחלונות לבתים שנבנו בשכונות מחוץ לחומות העיר וידע לעשות גם רהיטים" כתב ישעיהו רפאלוביץ, באוטוביוגרפיה שלו "ציונים".

 כמורה לבניו לקח את ר' ישראל מפאלאצק  [מצאצאי ר' ישראל מפאלאצק תלמיד 'המגיד ממזריטש']  מורה החרשים אילמים המפורסם ללמדם לשון וכתב,  יחד עם  לייב רבינוביץ, שמואל יוסף בק ונחום זאב מארעזאטיל.

אחח מבנותיו  של שמואל אליעזר זילברמן [אולי הענע או  פייגא או שהילדה]  חלתה מאוד [1895], [כנראה דלקת קרום המוח], לפנות לבתי החולים של הנוצרים – המיסיון  אסור לו. ואילו של היהודים שהיו אמנם בעיר העתיקה כמו בית החולים 'מאיר רוטשילד',  האסור על ה'פרושים', [שמואל אליעזר 'פרושי' היה] כי העדיף חולים בעלי נתינות אוסטרית על פני יוצאי רוסיה ופולין [שמואל אליעזר  מבילורוס בא]. מתוך חילוקי דעות אלו, הקימו ה'פרושים' על גבול הרובע היהודי   והרובע הארמני את בית החולים 'ביקור חולים', אלא כשחלתה הבת הוא נוהל  על ידי רופאים לא-יהודים משום סיפורי שחיתות, שהועלו כנגד מנהלי המוסד היהודיים, ואילו בית החולים    'משגב לדך'שימש את בני הקהילה הספרדית בעיר העתיקה.

בצר לו כאב, פנה שמואל אליעזר לידען הרוקח שמואל [בן בנימין] אמדורסקי ממשפחת המלונאים הידועה שבא כמוהו לעיר הקודש ממזרח בילורוס.  אמדורסקי הזעיק את מכרו את  הרופא היווני ד"ר פוטיוס אפקלידס מנהל בית החולים העירוני החדיש והמודרני 'אל-מוסטאשפא' שב'שייח' באדר' [מחוץ לחומות].  הרופא הממשלתי הגיע לביתו של שמואל אליעזר ובעזרת השם הצליח להחיש מרפא לבת ולהשיבה לאיתנה. לאות תודה והוקרה פרסם האב,  אצל שכנו ישראל דב פרומקין,  בעל עיתון 'החבצלת', את  דבר   הישועה והוסיף  ברכות לראש העיר  - סאלים אפנדי אל-מועני  - "שהואיל לייסד בית-חולים וגם בית מרקחת – אפאטאקע – כדרוש לחפץ הפעולה הנשגבה".

"יברך ה' חילם ופועל ידיהם יצליח תמיד המכיר טובה ומוקיר כל עושי טוב וחסד" כתב שמואל אליעזר זילברמן.

והרוקח בבית המרקחת היה שמואל אמדורסקי.

שמואל אליעזר לא הסתפק בהכנת רהיטים חדישים לשכונות החדשות שמחוץ לחומות. הוא חבר ליחיאל  צבי צימרינסקי, איש רב פעלים בקהילה היהודית, אומן ליצירות מעץ זית, והקימו [ערב מלחמת העולם הראשונה]  את  אגודת 'יגיע  כפים'  "להרים  קרן המלאכה  בירושלים"  אגודה שבחסות האדר"ת - הרב אליהו דוד רבינוביץ תאומים, עוזרו  של הרב שמואל סלנט ברבנות קהילת האשכנזים הפרושים בירושלים. הם  אימצו את  הפסוק: "יגיע  כפיך  כי  תאכל אשריך  וטוב  לך",  פעלו  לחזק  את  תוצרת האומנים הירושלמיים והתנגדו לכל סוג של שנוררות.

שמואל אליעזר וחבריו בחברת 'יגיע כפים' יצאו חוצץ נגד העסקן אלברט ענתבי כשהעדיף  פועלים מוסלמים  על פועלים יהודים הנמקים בעוניים.

הנגרייה של שמולייזר הייתה במרתף שבמעלה הרחוב של חצרו, עד שהעבירה לשוק שברובע הנוצרים. שם פתח גם חנות בה מכר עתיקות של כסף וכלי נחושת, אבנים טובות, אלמוגים ודומיהם.

בתוך ביתו, הקצה מקום לבית-הכנסת הידוע כ"בית הכנסת של שמולייזר" בו התפללו יחד עם עובדיו בנגרייה גם בעלי מלאכה אחרים שהיו מתכנסים שם ללימודי משניות ושיעורי תורה ולכן נקרא גם "בית-הכנסת של בעלי-מלאכה". אמרו כי היה זה בית התפילה האחד ל'מתנגדים' שבאותה סביבה.

"ביהכ"נ של מר שמואל אליעזר  לאומנים ופועלים, ברחוב בית פקידות העיר נוסד בשנת תרמ"ב  1882"  כתב אברהם משה לונץ  הסופר והעיתונאי העיוור.

מדי שבת בשבתו ובחגים ערך שמולייזר בבית-הכנסת שלו "קידושא-רבא", שלאחריו הגיש לאורחים המתפללים ארוחות חמות. לרבים מהם במיוחד בימי מלחמת העולם הראשונה, הייתה זו ארוחה חמה יחידה במשך כל השבוע.

גם חתונות ערך בביתו ומצאנו כי מנחם וואלפינזאהן משועי 'אגודת אחים'  -אגודה הולנדית יהודית -  השיא את בתו גוטע גנעשע עם אליעזר ליב [לייבל] אייזלמאן  ביום ששי י"ז כסלו תרס"ט [1908] אצל ר' שמואל אליעזר זילבערמאן נגר.

גם את בנו השיא בחצר זו לבת של לייב יעקובזון מ'אוהל משה'

ויחד הרימו תרומה  לבית -חנוך לעיוורים בירושלים, וכשנולד אחיינו  בן  לחיים שבתי תרם שמולייזר  למושב זקנים . סייע בהבאת  פרטים מיכה כרמון מירושלים.

 שמולייזר היה אדוק והקפיד על מצווה קלה כבחמורה. מן ה'פרושים' היה. יהודי רחב-גרם, עליז, שמח בחלקו, ובעל חוש הומור שידע ואהב גם לשמח אחרים.

"קצת בעל גאווה, חומד לצון ואוהב להתהדר במצוות שאינן מן השכיחות. נוסף למצוות החזקת בית כנסת, חביבה הייתה עליו מצוות – 'פדיון פטר חמור' - שלא כל אדם זוכה בה. מזמן לזמן היה קונה אתון מבכירה ללדת, וכשנולד חמור בכור, פטר רחמה, היה מסדר חגיגת את הפדיון. היה מקשט את העייר הרך, בתכשיטי אשתו ובנותיו, כמו כן מזמין רבנים ויראים, וגם כהן כדי שיפדה ממנו, את 'פטר החמור'. לאחר קיום מצוה זו, היה מוכר את האתון על העייר שלה". כתב  השופט גד פרומקין  בספרו "דרך שופט בירושלים."

את המצווה הזו כאחרות  קיים תוך שמחה ועליזות, ברוב-עם, בשירה ובריקודים.

     

 שמולייזר היה פטרון לכל בני-משפחתו הענפה, גם עזר לקרובים מפינסק לעלות ארצה וסייע בקליטתם בארץ. כן לקח תחת חסותו כמה יתומים, שבאו אחרי הפוגרום בקישינוב 'קישינעווער שחיטה' של שנת 1903 וקלט אותם כבני-ביתו, דאג למחייתם ולהכשרתם, 
ובמשך השנים נחשבו כבני-משפחה. את בתו הניה השיא לאחד מהם – למרדכי גולדנברג,  שהיה לימים גם הוא נגר, ויש  המביאים אפילו דוגמה את צאצאיהם משפחת כתר מחדרה.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה פטור מחבות גיוס לצבא התורכי מחבות גיוס עבד שמולייזר כקבלן נגרות בשביל הצבא התורכי, וניצל את קשריו עם אנשי השלטון התורכים לעזרה ליהודי ירושלים, שמצבם היה קשה ביותר.

בתום מלחמת העולם הראשונה, ועם כניסת הצבא הבריטי לירושלים, היו לו תקוות ותוכניות רבות להרחבת פעילותו שלו ושל בני משפחתו, אך המגמה האנטי-יהודית והאנטי-ציונית של הפקידות הצבאית הבריטית הלכה והחריפה, ועמה ההסתה הערבית - יהודים הוכו, והשלט עם ה'מגן-דוד' שעל בית-החולים 'רוטשילד' [שעם בוא הבריטים  קראו לו  'הדסה'] הורד ונופץ. ההפגנות תכפו וימי חגיגות 'נבי מוסא' קרבו.

כבר בתחילת השלטון הבריטי בפסח 1918 נמצאו לאומנים ערביים, שאמרו לכוון את חגיגת 'נבי-מוסא'  להפגנה מיליטנטית, מושלי הארץ החדשים חששו מאירוע שכזה ובעידודו הפעיל של הדיפלומט, קצין צי איטלקי – לוי ביאנקיני אנג'לו יהודי וציוני -  הקומנדאנט ביאנקיני כבא-כוח 'ועד-הצירים' קרא לאסיפה שבה היו נוכחים הקולונל וולטרס טיילור הגנרל פק ומפקד הצבא בירושלים ראש האינטיליג'נס הגנרל מאקליי ושיכנע את הקולונל רונאלד סטורס, המושל הצבאי הבריטי של ירושלים, הפסנתרן חובב קדושת העיר ועתיקותיה,  לתגבר את כוחות הצבא במקום, ולא לתת שהמצב יגיע לשפיכות דמים – שמעו ובתבונתם ריכזו בגלוי כוחות צבא  גדולים ומנעו שפיכות דמים.

מראשית אפריל 1919 הפכה התהלוכה השנתית המסורתית של חגיגות 'נבי מוסא'. להפגנה רבתי, נגד הציונות ונגד השליטים הבריטים - מועד פרעות ביהודים.

מנהיגים לאומנים ניצלו התכנסות שכזו והתסיסו את המתפללים המתקהלים  נגד התנועה הציונית וההתיישבות היהודית ובעיקר הנורא מכל -תבעו הפסקת העלייה היהודית.

ובירושלים הוקם 'המועדון הערבי'  - א-נאדי אל-ערבי – כשהנוצרי ח'ליל א-סכאכיני לאומן ערבי מהמתנגדים החריפים של הציונות, מי שראה בארץ-ישראל כולל לבנון חלק מ'סוריה הגדולה'  -  היה למזכירו.

גם שתדלנותו של איש הצי האיטלקי,  היהודי לוי ביאנקיני אנג'לו לא הועילה - לקראת פסח 1920- יחידות צבא בריטי על נשקם, הוצאו מהעיר "היו בתהליך שחרור", ובמקומם העמידו השלטונות על שערי ירושלים העתיקה משמרות פיקוח לימים רגישים אלה.

מתחנת המשטרה בעיר העתיקה הוצא הקצין היהודי יהושע אייזנברג ורוב השוטרים היהודים משם הוצבו בעיר החדשה.

אשה מוסלמית ספרה  כי שני מוכתרים מסתובבים ורושמים ומסמנים את הבתים שבהם גרים יהודים.  אחרים סיפרו כי נוצרים סימנו מראש את בתיהם בצלבים, להבדילם מבתי היהודים

חלבנים ערבים באו אל לקוחותיהם היהודים וביקשו את כספם המגיע להם תיכף ומייד. על שאלת האחרונים: "מדוע באתם פתאום לגבות את כספכם?", קיבלו תשובה: "מפני שיותר לא נבוא אליכם".

'ועד-ההגנה' הזמין תגבורת  נשק מתל-אביב - הביאו: אקדח 'קולט' ישן, אקדח 'פרבלום' ישן "ועוד אי-אלו שברי-כלים", זה הכל.

נשק היה ל'אמריקאים' -יוצאי הגדוד העברי בשכונת הבוכרים –כמה אקדחים, 48 רובים ורימוני 'מילס'.

יהודים בעיר הבינו, שעליהם להגן על עצמם והעמידו בראש הגנת ירושלים  את זאב [ולאדימיר] ז'בוטינסקי  יוזם הקמת הגדוד העברי  'גדוד קלעי המלך ה  38 ' באנגליה ולויטננט בו ואת פנחס [פיוטר מוסיוביץ] רוטנברג, המהפכן מרוסיה [לימים בונה תחנת הכוח לחשמל 'נהריים' שעל הירמוך]. בקושי הצליחו השניים להתקבל אצל מושל העיר רונלד סטורס ולתבוע פעולת הצלה - דרשו שיוקם גוף של 'שוטרים מיוחדים', שיחומשו על-ידי השלטונות. התביעה נדחתה. מספרים כי לשמע תירוציו ודחיותיו  של המושל הצבאי השיב רוטנברג: "אדוני, אני מבין אותך טוב מאד. אתה הנך מושלה של ירושלים, שהינה בבחינת עיירה באירופה. ואילו אני הייתי מושלה של פטרבורג, הגדולה פי כמה מירושלים. אני מכיר את כל הנימוקים שהשמעת לנו. אני יודע כי העיקר הוא הרצון הטוב, ואת זה אתה חסר… " 

רוטנברג ידע יפה את משמעות דבריו שאמר ומיד הסתלק מירושלים.

תושבי הרובע היהודי דחו את הצעת 'ההגנה על ירושלים' להכניס את אנשיהם המיומנים להגן על חייהם ורכושם. "אין זו דרכנו -  אמרו  - שכנינו לא יפגעו בנו".

מפקד המשטרה בירושלים – הלויטננט הבריטי האווס.

מפקד המשטרה  בארץ-ישראל – המוסלמי איברהים ביי אל ג'וזדר ומעליו הבריטי קולונל פרסי בראמלי .

שמואל-אליעזר דחקו בו, ונתבקש לעזוב את ביתו שברובע המוסלמי  ולחוג את 'ליל הסדר'  אצל בני-משפחתו שגרו הן ברובע היהודי והן מחוץ לחומות – אך הוא סירב  ואמר שהוא חוגג בביתו את 'ליל הסדר' כבר יותר מ- 30 שנה, ולא יקרה לו כלום. הוא גם סמך על שכניו-ידידיו, בני משפחת חוסייני, שהבטיחו לו כי אין לו מה לדאוג. "ברית מלח ולחם". אמרו כי  סעיד אפנדי אל-חוסיני מי שהיה בזמן התורכים ראש העיר גר שם.

ואכן היום הראשון של ימי 'נבי מוסא', ערב פסח שנת תר"פ, חלף ללא אירועים מיוחדים.

כמופתי של ירושלים כיהן כאמל אל-חוסייני. ממייסדי 'המועדון הערבי' אותו מועדון בו חברו חאג' אמין אל-חוסייני  [פיקח, חריף ומנומס], פח'רי אל-חוסייני, איסחאק דרוויש, איברהים דאוואש, חסן אבו אל סועוד וכאמל אל- בודיירי.

סיפרו כי גם טאהר אל-חוסייני בן אחיו של חאג' אמין היה שם.

אולם, ביום ראשון ט"ז בניסן תר"פ, ב-4 באפריל  1920, היום השני לחגיגות 'נבי-מוסא', משהגיעו לירושלים עם בוקר החוגגים מן הדרום לקיים את מצוות 'אל מוסם' – העלייה לרגל -  בדרכם למסגד 'נבי מוסא' יותר מ- 500 ערבים מניפי דגלים ירוקים וסמלי פייסל, בנו של השריף ממכה, על בגדיהם, מצאו המסיתים שעת כושר ל'עוררם' - וקראו בנאומיהם את המון המוסלמים לשפוך דמם  למען העתיד  כלומר לחידוש תפארת העבר

איברהים אל עואיד – קצין משטרה בעיר העתיקה איבטח את החוגגים.

לפני הקלוב הערבי ובית-העירייה שבקרבת שער יפו, מול מלון 'פאסט' הוא מלון 'אלנבי', על גזוזטרת ה'נאדי אל ערבי' עמד מוסא כאזים פחה חוסייני, [אביו של עבדול קאדר חוסייני, מי שיהיה בתחילת מלחמת העצמאות המפקד  הצבאי של הכוחות הערביים באזור ירושלים]  ראש העירייה, ובנאום חוצב לבבות השביע את המפגינים לשפוך את דמם על מולדתם פלשתינה. אחד הנואמים החזיק בידו את תמונת פייסל והשביע את כל המפגינים לזכות במקום בגן-עדן כלוחמי מלחמת-קודש  [ג'יהאד]. עראף אל-עארף  עורך העיתון הערבי 'סוריה-אל ג'נובה' [לימים מושל ג'נין] קרא: "אם לא נלך בכוח נגד הציונים ונגד היהודים לא נפטר מהם לעולם". אחד השייח'ים זעק: "למי שיש מקל, אקדח, סכין או אבן שילך וישמיד את היהודים ונפטר מהם בבת-אחת!"   שייח' חברוני שעמד בראש אנשיו סיים את נאומו בקריאה "אטבח אל יהוד!" [שחטו את היהודים!] קריאה זו הייתה מעין אות לפעולה, ומיד החלה ההשתוללות, החלו ההתפרעויות. מאות ערבים, מניפי סכינים ופיגיונות,  חרבות ואלות קראו בהתלהבות ובקצב: 'ביסמילה!' ['בשם אללה'], 'א-דואלה מענא!' ['הממשלה איתנו'], 'אל יהוד כילבנה' ['היהודים הם כלבינו'] ,' בסייף נפדיכ בלאדנה' ['בחרב נכבוש את ארצנו'].

ההמון הפרוע טעון תאווה והסתה התפרץ לסמטות העיר העתיקה והחל לפגוע ביהודים, להרוס ולשדוד את רכושם. המוסתים נושאי תמונת המלך פייסל: קראו  "יחי מלכנו!" "בשם מלכנו אנו דורשים מכם להלחם ביהודים!"

ליד החנות של סלוויס ליד שער יפו, איש שאחז את תמונת האמיר פייסל קרא:"הנני נשבע בתמונה היקרה הזאת לשפוך את דמי הציונים, כי עיני פייסל תרוינה דם יהודים".

האנשים צעקו:" הכו את היהודים" והחלו להשליך אבנים ולנפץ שמשות. ערבי אחז בידו חרב קטנה. השוטרים סגרו את החנויות.

"אמרו שסכנה מרחפת על ראשינו אם נצא, כי יהודים אנו".

 ולפורעים לא נעשה דבר.

"לא ראיתי כל מקרה של הקנטה" העיד לימים יוסף גולדשטיין.

מיד אחרי הנאומים,  סיפרו כי התנפלו על חנות של שען יהודי, ועל חנותם של בלום ולוי, ועל חנותו של ריבלין. אנגלי-נוצרי, איש חיל האוויר המלכותי, שנמצא במקרה באותו מעמד, ורצה להגן על חנות השען נדקר על ידי הערבים ונפל מת.

"השוד אצל שער יפו נמשך כחצי שעה ואף איש צבא לא נראה" כתב עיתון 'הפועל-הצעיר' [י''א ניסן תר"פ].

הערבים הוסיפו להתנפל ולבוז חנויות אחרות, פגעו ביהודים "על אנשים ונשים, זקנים ונערים, שעברו לתומם ברחוב, התנפלו ויכום ויגזלו מהם את הכסף אשר בכיסם" נכתב בעיתון 'דואר היום'.

כלי עבודתם וסחורתם של סנדלרים, וחייטים, הושחתו ונבזזו; דוכני מצחצחי הנעלים ברחוב נשדדו, עגלונים נעלמו. יהודים שעשו דרכם אל הכותל  המערבי מצאו עצמם מול המון מתלהם. חלקם נחלצו משם בפצעים קלים ובגדים מושחתים, המתפלל האדוק ר' מיכל גרוס,  האברך זלמן דרוק והאדמו"ר מרדכי טברסקי נטבחו.

קצין וחיילים בריטיים בודדים, וניסו לעצור בעד המתפרעים, נפגעו בעצמם.

באותה עת שהה שמולייזר בחנותו. שמע את  הצעקות  אך לא הספיק להסתגר,  הפורעים  הקדימוהו -  הוא הוכה וחנותו נשדדה.  בערב, מששככה המהומה, שב שמולייזר הפצוע לביתו-חצרו. בתשובה להפצרות החוזרות של בני משפחתו, שיעזוב את מקומו בעיר העתיקה עד יעבור  זעם,  ענה  שאיננו  מוכן  להפקיר  את בית-הכנסת שלו. הוא סגר את שער החצר והתכונן לבאות. בית המלאכה והחנות כבר נפרצו, נבזזו ונהרסו. 

רופאי בתי החולים ואחיותיהם החישו עזרה מידית לנפגעי הפרעות, בתי-החולים 'בקור-חולים' ו'רוטשילד' נתמלאו, וידי כל הרופאים ועוזריהם היו מלאות עבודה. מכוניות 'הדסה' על רופאי קעמצ"א - קבוצת עזרה מדיצינית של ציוני אמריקה לארץ-ישראל  - והאחיות, החישו עזרה מיידית והחלו להוביל את הפצועים בעזרת תלמידותיהם מבית הספר לאחיות שהקימו [לימים 'הדסה'] - לבית החולים 'רוטשילד' לשם פונו 118 נפגעים; כך גם הרופאים והאחיות של 'בקור-חולים'  - הם הוציאו מהעיר העתיקה  ואישפזו אצלם 58 פצועים. מספר פצועים  נלקחו גם לבתי-חולים אחרים.

 רבים נחבשו וחזרו לביתם מחוסר מקום אשפוז והם לא נמנו בנפגעים.

הפורעים עשו כאמור את מעשיהם באין מפריע. השוטרים הערבים לא רק שלא עצרו במוסתים אלא שרבים מהם, היו בין הפורעים;  מעט השוטרים הערבים, שהופקדו על התהלוכה, לא בלמו את הבוזזים, אלא אף עודדו אותם; סופר על מקרים בהם המשפחות הנשדדות הכירו בין השוטרים הערבים – את השודדים, ויש, כך אומרים, היו שוטרים שחברו לפורעים במעשי רצח.

אומרים כי שוטרים ערבים רכובים על סוסים גרשו והכו רק יהודים. בתואנה, שהם מפזרים את הקהל. פצועים שפנו אל השוטרים בבקשת עזרה נענו בקרירות ובשוויון נפש בנוסח: 'מזלך שהייתה נפשך לשלל'.

והשוטרים הבריטים לא ראו ולא שמעו.

נוצות, כלים שבורים, סחורה ורהיטי-בית התגוללו ברחובות, יהודים פצועים זעקו: "קחו מאתנו את השוטרים!".

באותו יום פנו מנחם אוסישקין בשם 'ועד הצירים', שלווה במזכירו הצעיר המשפטן  עורך-הדין מרדכי אליאש ובדוד ילין כסגן ראש העיריה, בשם יהודיה, לגנרל בולס ראש הממשל הבריטי בארץ-ישראל - המנהל הצבאי של השטח הנכבש [דרום] ותבעו, שהגנת העיר תהיה בידי חיילים בריטיים ולא בידי שוטרים אנגלים או ערבים המשתפים פעולה עם הפורעים; תבעו את מימוש ההוראות שלא תערכנה הפגנות, תהלוכות, אספות ונאומי הסתה; הטיית התהלוכה מירושלים, זו הבאה אל מסגדי 'נבי מוסא', וזו שתצא מהם; כי יסגרו את מועדוני הערבים המסיתים למהומות, ויאסרו את הנואמים מסעירי הרוחות נגד היהודים.

ביקשו להקים ועדת חקירה בהשתתפות באי-כוח התושבים היהודים, שתפקידה יהיה לברר את כל העובדות, ולקבוע את סכום הנזקים, וכי האחראים יועמדו לפני משפט צבאי, ופורעי הפרעות ששדדו וגזלו, יצטרכו לשלם את דמי הנזקים. על רצח ואונס טרם ידעו. אף דרשו בין השאר, לתת לאנשי 'הגנת ירושלים' אפשרות רשמית להיכנס לעיר העתיקה ולהגן על  בני עמם.

השלטונות  החליטו אחרת.

אחרי הצהרים, עם הגעת החיילים לעיר העתיקה, הכריז בולס על מצב מלחמה בעיר ומסר את ההגנה של זו בידי הצבא. המשטר צבאי היה בראשות הלויטננט-קולונל פ' ל' באדי  - נשקם של השוטרים הערבים נפרק מעליהם והוטל עוצר לילה - נאסר להתהלך ברחובות אחרי השעה שש בערב, משמרות של חיילים בריטים והודים סובבו בעיר.

קפטן לאוו – איש צבא בריטי

קפטן בנגל -  מפקד גדוד היורקשיירים

מיור ה' מ' בורוס  מפקד הסיקים [הודים]

יהודים, צעירים וזקנים, יש ויגידו כאלף ומאתיים, מן השכונות שמחוץ לחומות נושאי מקלות ואתים, פנו לעיר העתיקה בכדי להגן על אחיהם בפני השודדים והפורעים הערביים, אולם כאשר הגיעו אל שער יפו מצאוהו סגור על ידי הצבא הבריטי, כשקני מכונות הירייה ורוביו מופנים אליהם וחוסמים את דרכם פנימה.  ובמשך כל היום לא נתנו לשום יהודי להיכנס לתוך העיר העתיקה בלי רישיון מיוחד - לצאת מהעיר העתיקה מותר היה.

יוסף כץ ואלכסנדר אהרונסון היו היחידים, כך אומרים,  במדי קצינים בריטיים [שעמדו לרשות 'ההגנה  הירושלמית'] והיו רשאים להתהלך ברחובות לאחר השעה שש בערב.

שוטרים פרקו את הנשק מאת המפגינים היהודים שמחוץ לחומות.

צעירים אחדים "מחלוצי העלייה השנייה"  חדרו לעיר העתיקה.

מספרים שהצבא עצר ביניהם כמה מאנשי 'ההגנה' שניסו לחדור לעיר.

ולאליהו גולומב  איש 'ההגנה' בגדוד העברי נמסר כי  "משמרות מונעים את 'ההגנה' מלהיכנס אל העיר העתיקה".

'ההגנה העברית' לא יכלה לעשות דבר משום, שהממשלה לא נתנה לאנשיה להיכנס העירה, וגם לא לשום יהודי, באמרה שהיא, הממשלה, אחזה כבר באמצעים הנחוצים להגנה על התושבים.

ובזמן שלא נתנו לשום יהודי להיכנס העירה, מספרים כי נראו לא מעט מוסלמים נכנסים לשם באין מפריע. גם נשים.

ז'בוטינסקי ציווה על קבוצה קטנה, שבראשה עמד יוסף שרברק ממשוחררי הגדוד האמריקאי, להתפרץ לעיר העתיקה. אלה נתפסו, ונאסרו והוחרם  נשקם.

רוזה כהן סוציאליסטית ג'ינג'ית, שגרה אצל דודה איש הציבור מרדכי בן-הלל הכהן [מרקוס הללוביץ'] לבושה כאחות רחמנייה, הסתובבה חופשי ברחובות העיר [עבדה שנים אחדות בבית חולים בולשביקי ליד פטרוגראד],  התיידדה עם החיילים ההודים וקציניהם הבריטים אך גם עם, הגדודאים יוצאי אמריקה שהסתננו להגן על העיר העתיקה. וכך בלילה שימשה כמקשרת בין קבוצה  מגינים אחת לאחרת, כך הכירה את נחמיה רבין ונישאה לו [לימים היו הם להורי יצחק רבין  ראש ממשלת ישראל, שנרצח בתל-אביב על ידי יהודי ביום 4.11.1997].

 ביום שני בבוקר בחצר שמולייזר מוגפת השער, עם קומם משנתם שמעו  כי הפרעות ביהודים התחדשו, שחיטה נוראה מכיוון רחוב היהודים!

חצרו של שמולייזר ספגה מטחי אבנים לרוב. 

אותו בוקר, יצאו משער יפו  'החוגגים'  המאחרים כתהלוכה דתית לפנים העיר למסגדיהם בהר המוריה. הממשלה, לא רק שלא עצרה את התהלוכה, היא איבטחה אותה, ובשוטרים ערבים.

הקורבן היהודי הראשון נפל לא הרחק מהמסעדה והמלון 'אמדורסקי' בו ערך את ה'סדר' זאב ז'בוטינסקי - הוא נפל בידי פורעים שיצאו מכפר סילוואן שבנחל קידרון להשתתף ב'חגיגת הביזה והטבח' של אחיהם מהדרום – היה זה ר' מתתיהו-מיכל גרוס איש הישוב הישן, אדם ירא-שמים, אדוק במצוות ומוותיקי המתפללים ליד הכותל-המערבי, פגעו בו עת שעבר ב'שוק החדש' הוא 'שוק מוריסטן'. פצוע קשה הועבר לבית-החולים ובו ביום מת מפצעיו. יש אומרים הובא מת, יש אומרים ל'רוטשילד' ויש אומרים ל'בקור-חולים'.

"נחמן סירקין, מהוגי-הדעות הראשונים של הציונות הסוציאליסטית, שהתגורר אז במלון 'אמדורסקי' עזר לנו" סיפר נחמיה רבין, אחד משישים יוצאי אמריקה ממשוחררי הגדוד העברי 39, שגרו בשכונת הבוכרים בבית מיוחד, שנקרא בשם 'בית החייל'.

תהלוכת החוגגים המשיכה דרך רחוב ה'בטרק'  -  [שיבוש המלה פטריארכיה ביוונית] שמקום מושבה ברובע הנוצרי ליד כנסיית-הקבר כשפניהם למקום המקודש להם  - חצר כיפת הסלע.

בהתקרבם לחצרו של שמולייזר ברחוב הסראייה התפזרו הערבים לפלוגות קטנות, חלקם עלו  לגגות, -"השועלים הקטנים"- ילדי השכנים, יידו אבנים  והבוגרים - המקומיים והבאים  - אפילו ירו.

 קבוצות אחרות התנפלו על בית של יהודי זה או אחר  שדדו ופגעו ביושביו.

את האגרונום אברהם שמואל הרמתי [שווארץ], שעסק בתכנון התיישבות יהודים בארץ מטעם 'ועד הצירים' ואף ישב כשופט בבית-משפט השלום העברי בירושלים, רצחו כשעבר ברחוב היהודים וחש לעזרת יהודי, שפורעים התנפלו עליו.

באותו יום פונו לבית החולים 'רוטשילד' על ידי צוותי 'הדסה'  17 פצועים קשה הפעם גם מיריות אקדחים ול'ביקור חולים' 2  גם את גופתו של התימני  יוסף בן שלום חמדי הביאו לשם.

סיפרו גם  על אונס נשים ובתולות. על כי התפרצו אל 'ישיבות' ובתי-כנסת, חיללו את הקודש -  קרעו ספרי-תורה לגזרים; סיפרו כי ברחוב היהודים, עמדו כל היהודים על יד הבתים מוכנים להגן על עצמם, רק הפטרולים המרובים של הצבא גרשום  לתוך בתיהם.

לויטננט בריטלג הבריטי פיקד פלוגת משמר.

תארו כי השוטר היהודי רדובולסקי נפצע קשה כשהלך עם פלוגת שוטרים בעיר העתיקה. שני שוטרים ערבים מתוך הפלוגה הזאת, הטו אותו לסמטה, קבוצת ערבים מזוינים במקלות, שהמתינה שם עטו עליו, הוציאו מידו את הרובה ובכידון הרובה דקרו בו; גם הוא הובל גוסס לבית-החולים.

 סיפרו על קבוצת ערבים שגזלה ילד יהודי מידי אשה זקנה לאחר שפצעוה. החטוף וחוטפיו נעלמו בין הסמטות, "רגעים אחדים נשמעו עוד צעקות הילד".

התותח החגיגי שעל מצודת 'מגדל-דוד' בשער יפו הודיע בכל רבע שעה על ידי ירייה, כי שקט בעיר, אולם בה בשעה המשיכו הערבים לעשות את מעשיהם. הרסו בתי-כנסת, בתי-מדרש ו'ישיבות', פרצו לחנויות ובזזו אותן. מסיתים ערבים קראו למהססים שיתנפלו יחד על היהודים כי 'אין לפחוד, הממשלה אתנו'. - "בלא חופ, אלחוכומה מענא" ובקריאת "עליהום" דחפום קדימה.

"ששה ערבים שניפצו שמשות וזרקו אבנים על התושבים נאסרו על-ידי הפטרול' דיווח עיתון 'הפועל הצעיר'.

"ארבעת מסיתי העם ומדיחיו עראף אל עראף, העיתונאי הלאומן ח'ליל ביידס, שייח' חסן אבו אל סועוד וכמאל אל-בודיירי נאסרו" הודיעה הממשלה באופן רשמי.

"בעברנו על-יד בית אחד שמענו צעקות, וכשנכנסנו ראינו זקן פצוע בראשו והוא מספר לנו שרק לפני רגעים אחדים נכנס אליו שוטר ערבי גזל ממנו 66 לירות ופצע אותו. כשהובלנו את הזקן הפצוע הזה אל שער יפו נפגשנו בשני אופיצרים אנגלים, שעמדו לצלם אותנו" סיפרה בחורה בלבן אחת מצוות האחיות מאלה, שחילצו את יהודה ליבוביץ הפצוע קשה מחנות אביו שבעיר העתיקה.

קבוצת לוחמים  נודדת: כשבראשם צבי נדב מ'השומר'  דובר ערבית שוטפת  ואיתו, וולודיה דאנד, קצין-צבא רוסי, עולה חדש, יהושע צ'צ'יק ונחמיה רבין מאחר ובשער יפו לא הורשו להם להיכנס לעיר העתיקה. פרצו למלתחה של בית-החולים 'רוטשילד' התלבשו כסניטרים של 'הדסה' וכך נכנסו לעיר העתיקה. ברחוב היהודים, כותיקי קרבות, אסרו על היהודים להסתובב בחוץ, הקימו ארבע עמדות להגנת הרובע: אחת בכניסה משער יפו, בתפנית לרחוב היהודים,  מהכניסה לרובע מהר ציון , ועוד בשתי סמטות המובילות אל הרובע  היהודי ויצאו לחלץ יהודים משכונות מעורבות, עד באב אל-סאהרה הוא שער הפרחים אחת הכניסות לרובע המוסלמי, סמוך לשכונת העוני באב אל חוטה  - הגיעו גם עד לחצר 'כולל וארשה'.

בצהרים חדלו מלהוציא פצועים מעיר העתיקה, כי הערבים עוד ישבו על הגגות 

וארבו ליהודים. סיפרו כי יש עוד פצועים  ואפילו קשה מאד.– גם פצועי דקירות וירי.

'הגדוד' שרובו ארצישראלים [40th Battalion of the Royal Fusiliers]  הגדוד העברי  גדוד ה-40, בו פלוגה  בה שירתו כטוראים מראשי  הישוב כמו משה סמילנסקי הפרדסן- המנהיג  מרחובות, אליהו גולומב מראשי 'ההגנה'  בתל-אביב, גם יצחק בן-צבי, דוד בן-גוריון וברל כצנלסון ואיתם ברוך גולדשטיין מ'השומר', בן-ציון ישראלי ושמעון קושניר חלוצים מההתיישבות העובדת,  ופלוגה ירושלמית שמקצתם היו חניכי הסמינר למורים, ורובם בני היישוב הישן, שהתגייסו בברכת הרבנים, ופלוגה בה רוכזו שרידי ה'שניידרים' וה'שוסטרים' מלונדון [גדוד 38] ו-'עושי הכובעים' מניו-יורק [גדוד 39] שטרם השתחררו.

הגדוד חנה בסרפנד [היא צריפין]  מפקדו אליעזר מרגלין [הוא לאזר מרגולין שגדל במושבה רחובות וירד לאוסטרליה] 'הגדוד הראשון ליהודה'.

 ד"ר חיים ויצמן ממנהיגי התנועה הציונית העולמית  עם תחילת המאורעות נלחם בממשלה בתוקף, בתקווה לקבל פקודה רשמית לעליית הגדוד לירושלים, ועד אז ישב הגדוד במקומו.

שמועות הגיעו לסרפנד ל'גדודאים'  על תוכניות הערבים בימי נבי- מוסא.

מפקדת הגדוד בבאר-יעקב אישרה לעלות לירושלים לחג הפסח רק שתי קבוצות כל אחת של 50 איש, ולא יחד וללא נשק -  הכל "כדי לא להרגיז את הערבים".

עשו הגרלה מי ייסע, נסעו ברכבת.

מנחם אוסישקין בשם 'ועד הצירים' הודיע [ברוסית] לרוטנברג, שחזר לירושלים והיה לאחד ממפקדי 'ההגנה' במקום: "כי הגדוד יבוא תיכף לירושלים; אם יסכים מרגולין  -  מוטב; ולא - בלי הסכמתו".

דב הוז רב-סמל גדודי רתח מזעם על ש"המוסדות המוסמכים ביקשו שלא לסכן את הגדוד והורוהו לשבת ולהמתין ולא להסתבך במעשים נחפזים". הוא שלח עם הסמל שמעון הכהן כח-משימה קטן מבין נאמניו בגדוד, שיעלה לירושלים לעמוד לפקודתו של ז'בוטינסקי.

מספרים כי כאשר נודע הדבר למרגולין הוא לא כעס על חייליו על מעשם אלא, על כך, שלא הודיעו לו כדי שיוכל לצאת בראשם.

יש אומרים כי מהלך "לא חוקי" של הופעת חיילים עבריים בעיר והסתבכויות עם נערים ערבים משליכי אבנים, גרמו לפקודה הבריטית "ללכוד כל חייל יהודי המסתובב בירושלים".

שוטרים התהלכו בחלקי העיר שמחוץ לחומה, ואסרו כל איש-צבא מהגדוד העברי שנפגש על דרכם כולל  כמה עשרות חיילים עברים שנמצאו במקרה בירושלים לחוג את חג הפסח ופרקו מעליהם את נשקם.

קצינים בריטים סבבו על בתי המלון וחיפשו את החיילים היהודים כדי לאסור אותם.

סיפרו כי במקום אחד בעיר נפגשה פלוגה של 'ההגנה היהודית' בפטרול של הצבא, מאחורי הפטרול הלכה חבורה של ערבים עם מקלות בידיהם. הפטרול עצר את הפלוגה היהודית ולקח מכולם את המקלות וחפש אצלם נשק, בחיפוש זה נעזר הפטרול על ידי  הערבים.

"הייתי בין החודרים לעיר העתיקה כדי להגן על הישוב היהודי שלה באפס יד - באקדח או שני אקדחים על עשרה או חמישה-עשר בחורים ובחורות" סיפר משה שרתוק [שרת] מי שהיה קצין זוטר בצבא התורכי בספרו "ימי לונדון".

סיפרו על לויטננט אחד מה'פיוזלירס', מהגדוד העברי שנשתחרר מהצבא לא מזמן,  - אסף הרבה חיילים יהודים עם נשק וציווה עליהם להתנפל על הערבים. הם החלו פורעים בערבים עד אשר התערבה הממשלה. הבחורים לא נרתעו גם מפני הממשלה וירו בחייליה  ובערבים. כ-  50 נפלו מידם.

ההודעות הרשמיות של השלטון היו כי "פרצו סכסוכים שנגרמו על ידי חיילים יהודים. הממשלה אוחזת באמצעים הדרושים".

הפרעות גברו והלכו, ובעיר העתיקה אחזה חרדה ובהלה את התושבים היהודים. הדם נשפך והיהודים, שנמצאו בלי שום הגנה לא יכלו להגן על עצמם. זעקות ביידיש "מ'הארגעט אידען!" [הורגים יהודים!] הקיפו את סמטות העיר העתיקה. "אנשים ונשים רצו כמטורפים ולא ידעו לאן לפנות ומאין תבוא להם תשועתם. ובינתים הוסיפו פורעי הפרעות, הצמאים לדם לעשות את מעשיהם הנוראים" כתבו עיתוני התקופה.

הסמטה המובילה ל'ביקור-חולים' הייתה מוקפת צבא בריטי.

הדאגה גברה.

ידעו כי ישנם מקומות בעיר העתיקה שרוב התושבים הם ערבים וביניהם מספר קטן של יהודים; חצרו של שמולייזר אחת מהן -  פשוט סרבו להתפנות, גם קבוצתו של צבי נדב, שעסקה  בהוצאת יהודים מהשכונות המעורבות למתחם 'החורבה'  ומשם לשכונות שמחוץ לחומה, וניסתה להוציאם מן החצר בה התבצרו - נכשלה.

 עוד באותו בוקר נורא של יום שני, התנפלה קבוצה של ערבים על חצר ה'ישיבה' הליטאית המפוארת 'תורת-חיים' שברובע המוסלמי על דרך הגיא המובילה משער שכם להר-הבית.  החומסים התפרצו גם אל היכל ה'ישיבה', החריבו את כל אשר מצאו, חיללו גם את ספרי התורה אשר בארון הקודש.

 הכו את כל השוכנים שם, שבע משפחות -  שדדו את רכושם, מרהיטים ועד כסף מזומן. הרב שמחה וינוגרד  אחיו של מייסד ה'ישיבה' ר' יצחק וינוגרד ז"ל, שניהל עכשיו את המקום יחד עם גיסו הרב זרח אפרים אפשטיין  נתפס בחצר בלי שום תקווה לעזרה,  הוא התחנן בבכי לפני השודדים לרחם על נפשו ונפשות בני ביתו  ומסר להם את כל אשר לו ובלבד שלא ירצחו נפשות. הרב

זרח אפשטיין ראש ה'ישיבה' לא היה שם אולם את נכדו, תינוק כבן ארבעה חודשים, חפצו הפורעים לקרוע לגזרים ובקושי עלה בידי אם הילד, אסתר, אחות הרב שמחה וינוגרד להציל את בנה. 

כשהוציאו השודדים משם את שללם עמדו שוטרים מנגד וצחקו.

למחרת ביום שלישי, למרות שהוכרז על 'מצב צבאי'  בין החומות, נשנו המאורעות. כבר באותו בוקר עלו ערבים שוב אל ישיבת 'תורת-חיים' הציתו אש בכל רהיטי העץ הנמצאים שם וגם את הגזוזטראות הפונות לחוץ.

רופאי 'הדסה', האחיות והתלמידות  הצליחו- בסכנם את חייהם - להציל גם אילו ספרי תורה והרבה ספרים אחרים.

בבוקר יום זה הציתו הערבים באש את חצר חנה יפה הסמוכה. תושביה ברחו כל עוד נפשם בם, מהם רבים נפצעו.

את מאיר גני  יהודי-ספרדי בן 20  תושב העיר העתיקה בירושלים, שעבד במשרדי הממשלה רצחו כאשר עבר ליד בניין המשטרה - ה'קישלה',  השוכן בין 'מגדל-דוד' [המצודה ליד שער יפו, בפיהם 'מחראב נבי דאוד'] והרובע הארמני,  אמרו שנורה בידי שוטר ערבי ששמר ליד הבניין. לאחר שמאיר התמוטט, התנפלו עליו ערבים והכוהו מכות-רצח. למרות פצעיו נאבק עמם בשארית כוחותיו, עד שיצאה נשמתו.

 הפורעים החריבו את בית-הכנסת לעדת הג'ורג'ים - ישיבת 'שערי משה'  שבבית ר' משה ויטנברג, חצר ברחוב הגיא, [לימים נרכש הבית על ידי אריאל שרון מי שהיה ראש ממשלת ישראל]  ליד שער שכם –'באב אל עמוד', היהודים חולצו על ידי קבוצתו של צבי נדב – 'הסניטרים'.

אחד 'הסניטרים' סיפר כי, אשה ערביה ביקשה אותם להיכנס לביתה שם ראו אשה שוכבת וכדור במוחה, הערביה הרימה את ידה ונשבעה להינקם ביהודים ולמחרת הציתה את בית-הכנסת.

באותו יום בבוקר בא יהודי ספרדי ישיש וסיפר תוך בכי לקבוצת הצעירים ממגיני הרובע היהודי, שמשפחתו בת 9 נפשות נמצאת על-יד כנסיית 'מריה הקדושה' היא 'סנטה אנה'  שליד שער האריות ברובע המוסלמי; צעירי 'ההגנה' התלבשו כסניטרים והלכו עם מורה-הדרך המתייפח לשם, למרות הסכנה. משפתחו את הדלת נתגלה חדר מלא נפשות מכל הגילים והמינים "אחוזי פחד ובהלה". לא נתנו להם לקחת דבר הוציאום מהבית והובילום ל'חורבה'.

ואחרי הצהרים חזרו והתנפלו הפורעים, שהגיעו לאחר השבת לעיר מסביבות חברון שבדרום ומשכם שבצפון, אליהם הצטרפו בשקיקה גם תושבי השכונה הערביים על חצר ר' שמואל אליעזר נגר, גרי החצר עמדו על נפשם, גם הפעם, זה היום השלישי ברציפות, ולא נתנו למתנפלים להתפרץ פנימה, השער החזיק מעמד ומוטות העץ שבידי המתגוננים עזרו, גם האקדח שבידי הרב מארצות-הברית.

כשהתגברה הסכנה ביום השלישי לפרעות, כמה שעות לפני שהצבא השתלט על העיר,  ירה חברו של שמולייזר, ששהה בביתו כל אותה העת -  ר' יעקב יהודה ליב רוזובסקי, איש תנועת 'חיבת ציון' מארצות-הברית, איש מלא תורה ודעת שעסק בחקירת הארץ, שהיה חמוש באקדח, כדי להניס את הפורעים.

יש אומרים כי הפורעים אכן נסו מהיריות, אך, הלינו בפני החיילים ההודים המזוקנים חובשי הטורבנים כי היהודים ניסו להורגם.  הפטרול  ההודי  פרץ  את חצרו של שמואל אליעזר, וירה למוות במחזיק האקדח ובזה שלידו.

"מתוך בית יהודי, שהיה במצור יומיים,  נורתה  ירייה,  בה  אמרו  הנצורים להפנות תשומת לב משמר צבאי אל מצבם. מיד התפרץ אל הבית משמר של הודים. הם רצחו ביריות את בעל האקדח; ואגב גם את בעל הבית שמואל אליעזר זילברמן , בן 60, לעיני אשתו וילדיו" כך נכתב ב'ספר התעודות' של הועד הלאומי.

"בטעות ירו בו" אמרו שכניו-תוקפיו של שמולייזר.

"לפי מה שאני זוכר, פיקד על  ההודים  קצין  אנגלי  והוא  שצווה  אותם לרצוח  את  שני  היהודים"-   סיפר הסופר  אהרן ראובני אחיו של יצחק בן-צבי.

את בנו  הבוגר של שמולייזר אסרו וכל המשפחה הוצאה מן הבית.

אז נכנסו הפורעים הערבים  ובזזו את הבית וגם את בית-הכנסת ועוד חמישה בתי יהודים סמוכים  בהם כך אומרים, גם דפוס 'החבצלת'.

"הוציאו שלל לעיני השמש, חמסו, גזלו והוליכו לבתיהם, למחסניהם, למרתפיהם".

שני החללים הובלו לבית-החולים 'רוטשילד' וכעשרים פצועים חדשים נוספו במשך היום.

ביום זה נערכה לווית הקדושים – "ששת קורבנות הפסח, בני כל מעמד וכל עדה בישראל שנפלו על מזבח השנאה העיוורת וההסתה השפלה".

משמר צבאי חזק הקיף את בית החולים 'רוטשילד'. אין רישיון כניסה.  הלוויה כוונה לאחר השעה שש בערב, שעת תחילת העוצר כדי למנוע מקהל היהודים לקיים מצווה ולהשתתף בהלוויה זו- ללוות את קדושיו - את שמואל אברהם הרמתי, המדען הציוני, מן העולים החדשים; ר' יעקב ליב רוזובסקי –ציוני ורב מאמריקה; מיכל גרוס, יהודי ירא שמים, אדוק בדת, בן הדור הישן מתפלל ותיק על יד כותל המערבי; מאיר גני, צעיר ספרדי, אשר דם אבות נוזל בעורקיו וידע להתאבק עם הורגיו; יוסף בן שלום חמדי מבני עדת התימנים. ואת שמואל אליעזר זילברמן הוא  שמולייזר הנגר.

שש מכוניות העמידה הממשלה להסעת המתים ולשלושים אנשים חיים למקום המנוחה בהר-הזיתים -

בראש נסעה מכונית צבא עם מכונת-ירייה, מספר גדול של חיילים שמרו על כל הדרך מבית החולים עד בית הקברות, וגם שם.

'חברה קדישא' של ה'פרושים' שטיפלה בהרוגי הפרעות החליטה שלא להבדיל בין פרושים וחסידים, בין אשכנזים ובין ספרדים ותימנים, "קבעה להם קבר משותף על נחלתה, להיותם מונחים זה על צד זה" נכתב בעיתון 'הפועל הצעיר' [12.4.1920].

עוד בחצר בית-החולים ספד לנרצחים הרב אברהם יצחק הכהן קוק  רבה של ירושלים והרב הראשי האשכנזי לארץ ישראל: דמים בדמים נוגעים –אמר, "בדמיך, חיי!" ציטט, ''בדמנו נגאל!'' קרא.

גויות המתים נשואות בין שורות הרופאים והאחיות הושמו על שתי מכוניות. אחריהם מכונית ובה תריסר איש מ'חברה קדישא', אחריהם מכונית ובה מכל קרובי הנפטרים רק הגברת הרמתי ובני לווייתה.  במכונית אחרת: הד"ר אייזיק מקס רובינוב ראש המשלחת הרפואית של 'הדסה', הד"ר יעקב סגל מבית החולים 'רוטשילד' יליד צפת, וגם מהנדס משלחת  הקעמצ"א לואיס קנטור, במכונית של 'ועד הצירים' נסעו המנהיגים הציונים מנחם אוסישקין ואריה לייב יפה, וכן  הרופא הד"ר סולו די פול, וחובב האמנות זיגפריד ואן פריזלנד- גזבר הוועד,  שם גם המנהיג הציוני פנחס  רוטנברג, שני אופיצרים  יהודים אומרים כי אחד מהם היה המקשר בין המשטרה ובין 'ההגנה' קפטן ישראל יפה  מדאבלין איש 'הגדוד-העברי'. ועוד אנשים מעטים  שאין זוכר את שמותיהם.

במרפסות הבתים שלאורך המסלול עמדו יהודים לכבד את המתים וצפו בדומייה במסע הקדושים ומלוויהם.

הלוויה הגיעה למרום הר-הזיתים לחלקה האשכנזית, 'תיקון הקברים' [להבריח רוחות רעות] וה'השכבה הנכונה' נמשכו כשעתיים, ולאור פנסים ובחסות כידוני הרובים נעשתה הקבורה; כל נאום וכל הספד לא נשמעו. אחד מאנשי 'חברה-קדישא' לחש את תפילת ה'קדיש'. וזהו.

בו בזמן, פרסם מפקד הצבא בעיר כי מחר יום רביעי עם שחר יוסר המצב צבאי מן העיר –יבוטל עוצר הלילה, וניתן יהיה להיכנס אל בין החומות באין מפריע; וכאות רצון טוב, הרשה למאה יהודים וגם למאה מוסלמים, נוצרים, ארמנים ויוונים להיכנס לעיר העתיקה. מחיר הדם.

הצבא הוחלף במליציה הכפופה לפקודת הממשלה הבריטית וזו שלחה הודעה ל'ועד הצירים' כי תוגברה בכוחות מספיקים, והיא מודה על העזרה שחפצו התושבים להגיש לה, עזרה שאין בה יותר כל צורך.

במקביל זימן אליו המושל הצבאי סטורס  את ראשי השכונות העבריות ודיבר על לבם שירגיעו את הקהל, כי המצב הוא בטוח.

באותו יום  הוצאו מהעיר העתיקה אל השכונות שמחוץ לחומות שלוש מאות נפשות של יהודים, כמאה וששים נפש שגרו ברחובות הערביים, הובאו ל'הכנסת אורחים אשל אברהם' שבשכונת מאה-שערים.  וועד הסיוע  נתן להם מצות, ומבית התבשיל של   'דרייפוס' סיפקו להם תבשיל ותה.

ובמשך הלילה ערכו כוחות הממשלה חיפושים במקומות שונים אצל היהודים ונאסרו עוד צעירים, מספר היהודים האסורים הגיע לחמישים וששה איש.

סיפרו כי הקצין יוסף כץ הוא זה שהביא למרכז 'ההגנה  הירושלמית', בשעה שלוש בבוקר, את הידיעה שיחידתו של זאב ז'אבוטינסקי בבנין 'הרווקיה' ליד 'בצלאל' נתפשה על ידי הבריטים.

 "אף אני נאסרתי. היה זה בלילה הראשון כשחזרתי מהעיר העתיקה, אנגלים ושוטרים ערבים הקיפו אותנו וערכו חיפוש בכלי. במזוודתי נמצאו 5 כדורים של רובה אנגלי. שלושה ימים הייתי עצור בבית-הסוהר המרכזי  [אכסניית הגברים שב'מגרש הרוסים'] וארבעה ימים במגדל-דוד [ב'קישלה'] . נקנסתי ב-  4 לירות" סיפר נחמיה רבין.

נציגי היהודים דרשו הקמת ועדת חקירה וקביעת תשלום עבור הנזקים. למחרת הגיש 'ועד הצירים ' תזכיר מפורט לגנרל לואיס בולס. הד"ר ויצמן נפגש אתו ותבע לנקוט באמצעים חריפים ביותר נגד המתפרעים.

'הועד הזמני' – אותו ארגון חירום ציוני שהוקם בניו-יורק כדי לדאוג להמשך קיומה של התנועה הציונית ולגורל הישוב היהודי בארץ-ישראל, זה שנציגו בארץ היה מרדכי בן הלל הכהן, זה שבראשו עמד המנהיג הציוני מארצות-הברית השופט לואי ברנדייס  [מתנגדו של חיים וויצמן] הבריק למשרד החוץ הבריטי – את תיאור הזוועות ותלה את האשמה באדמיניסטרציה הבריטית כשעיקר הקובלנה, הייתה נגד האיסור להגנה עצמית ודרישה נמרצת לוועדת-חקירה.

ובספר  הקהילה  המצוי בידי 'חברה-קדישא' הראשית והכללית בירושלים נרשם:

"לזכרון לדורות מהפרעות ביום א' ט"ז ניסן, אשר קמו הישמעאלים ועשו פרעות וביזה שדדו וחמסו חנויות ובתי אחב"י [=אחינו בני ישראל] בהעיר פנימה. היכו ופצעו קרוב למאתיים אחב"י. ובהם נהרגו אלה הששה נפשות (ראה  מס' כללי  מ- 25376 ועד 25351) מהם אשר מתו מיד ומהם אשר חיו איזה שעות, ככה נמשכו הפרעות כל יום א' וב' וג', דחוהמ"פ [=דחול המועד פסח] ובימי הזעם החריבו ושרפו גם את ישיבת 'תורת חיים'. את ספרי הקודש שס"ין וכו' שרפו. וגם ספרי תורה חמסו והתעללו במו".

ביום רביעי אחרי הצהרים נאסר זאב ז'בוטינסקי בתור ראש 'ההגנה העברית'. בו בערב נחקר לראשונה.

בחיפוש שנערך באחת מעמדות 'ההגנה' בעיר העתיקה, נמצאו 3 רובים, 2 אקדחים ו-250 כדורים. 19 גברים שנמצאו במקום נאסרו והובלו. ל'קישלה' בית-המעצר שבמשטרת העיר העתיקה.

ז'בוטינסקי שמע על המאסרים יצא יחד עם עורך-הדין ד"ר מרדכי עליאש, כדי למחות; הקצין הבריטי אסר אותו ללא שהיות; יש אומרים ערך אצלו חיפוש, מצא אקדח בכיסו ואסרו.

משה גולדשטין [יזובר] איש 'השומר' זכר את ז'בוטינסקי עורך מפקד בבית ספר 'למל' שם נאם על משמעת;  זכר כי את דבריו פתח ב"שלום ירושלים", אז נכנסו קצינים אנגלים, חכו עד שגמר לנאום, בקשו אותו להיכנס אל תוך המכונית  ולקחו אותו.

ארבעת הנכבדים הערבים, שנעצרו בעוון הסתה, שוחררו. קהלם קיבלם בתרועות שמחה ומחיאות-כפיים,  עראף אל עארף פתח בנאום נגד היהודים. לא הועילו בקשות ראש העירייה מוסא כאזים פחה חוסייני, הקהל החל להתפזר עם המסיתים בעקבותיו רק  כשבא למקום מושל העיר הקולונל סטורס.

ביום חמישי, התחילו הערבים חוזרים מ'נבי מוסה'. בעיר נתחזקה השמירה. אווירונים טסו בשמי העיר מראשית הבוקר. צבא חדש הובא  לעיר ולסביבותיה

הנהלת 'קופת מלווה' שעל-יד 'ועד הצירים' הקציבה סכום של תשע מאות לירה מצרית בשביל הלוואות לנפגעי הפרעות. הוועדה שהוקמה במיוחד לצורך זה קבעה, כי לפי שעה סכום ההלוואה המרבי לבעל מלאכה קטן או כאלו שהוכרחו לעזוב את בתי מגורם ולשכור דירה אחרת - יהיה ארבעים לירה. לסוחרים בינוניים תינתן הלוואה גדולה יותר.

לאחר הפסח שבו החיים אט-אט למסלולם.

נספחים לפרעות פסח תר"פ בירושלים

ספיח א'  המשפט

 ב- 12  לאפריל 1920 זאב ז'בוטינסקי הועמד למשפט עם 19 מחברי 'ההגנה בירושלים', רובם גדודאים

בהם: א' גרושין, א' אלקלעי, ד' וינוגרד [גפני], י' בן-מנחם, אלחנן רבינוביץ', אליהו גינצבורג, בן-ציון חומסקי, דוד מרכוס, חיים אלטשולר, יוחנן בומנפלד, מתתיהו חיות, ש' שכנאי וגדעון לומר. אומרים כי גם הלויטננט יוסף כץ היה שם.
ירמיהו [ירמה] הלפרן [בנו הצעיר של מיכאל הלפרן]  לוחם אמיץ שלחם כשלישו של ז'בוטינסקי על הגנת העיר העתיקה בירושלים -  לא שם.

הם הועמדו למשפט על ידי הבריטים והואשמו  ב"החזקת נשק בלתי חוקי וארגון קנוניה להביא לידי מעשי אלימות ורצח".

באותו יום נערכו הבחירות לאסיפת הנבחרים של היישוב, ולאות הזדהות עם הנאשמים, הציבה מפלגת  הפועלים 'אחדות העבודה' [לימים מפא"י], מפלגת הרוב  את ז'בוטינסקי כמועמד ראשון ברשימתה [ נבחרו 314 צירים מ-  20 סיעות; כנשיא הועד הלאומי נבחר דוד ילין ויושבי הראש -ד"ר יעקב טהון ויצחק בן-צבי]

ז'בוטינסקי, נדון ל-  15 שנות מאסר עם עבודת פרך על שימוש בנשק  והסתה למרד. וחבריו נדונו לשלוש שנות מאסר עם עבודת פרך
"כשנודע פסק הדין של ז'בוטינסקי וחבריו הייתה כל העיר כנדהמה. אף איש לא קוה למשפט כזה". כתב עיתון ' הפועל הצעיר'.

כדי לשמור על איזון, הועמדו שני ערבים למשפט באשמת אונס ונשפטו ל-15 שנות מאסר. גם שני מנהיגים ערביים, חאג' אמין אל-חוסייני ועראף אל עראף, שנאשמו בהסתה, נשפטו שלא בפניהם ונידונו ל-10 שנות מאסר כל אחד  - השניים ברחו לירדן ומשם לסוריה השכנה.

עם היוודע פסק-הדין לז'בוטינסקי וחבריו, ערך 'ועד הצירים' פעולות מחאה רבות, שכללו הפגנות המוניות וצום כללי.

ב-  25 באפריל שבתה ירושלים במחאה על מאסר המגינים. למחרת, הוכרז על יום צום ושבתון כללי בכל רחבי הארץ, למען שחרור המגינים שנאסרו "לרגל ניסיונם להגן על חיינו, כבוד בנותינו הקדושות, בתי כנסיותינו וספרי תורתנו"  כפי שכתב גרשון גרא, בספרו "בית בתל-אביב".

בירושלים כבר מהבוקר לא נפתחה חנות, לא נפתח אף בית מלאכה, אף מוסד. ברחוב לא ראו מצחצח נעלים יהודי, העגלונים לא יצאו בעגלותיהם. גם כל החנויות של לחם, בשר ומכולת היו סגורות, כל בתי הספר היו סגורים.

 בעיר העתיקה, ברחוב היהודים, וב'שוק החדש'  - מוריסטאן - המשרת את כול רבעי העיר, הכול היה סגור ומסוגר כמו ביום הכפורים.

 בבתי הכנסת של הספרדים בעיר העתיקה התאספו גברים ונשים ואמרו 'תהילים'. באחרים אמרו 'סליחות' ותקעו בשופרות לאות אבל.

ז'בוטינסקי וחבריו היו לשיחת היום  העם רצה אחדות. "עס מוז זיין אחדות ביי יודען"       [= צריכה להיות אחדות אצל היהודים]  "ווען מ'זאל אונז שחט'ען אפילו דארף זיין אחדות" [= במקרה שישחטו אותנו אפילו אז צריכה להיות אחדות]  ויש שפנו לקהל: עס וואלט געווגעזען א יושר צוגעהן אין שוהל אין זאגן תהילים" [ = היה רצוי ללכת לבית-הכנסת לומר תהילים].

"עמכם הננו ז'בוטינסקי ויתר חברי ההגנה! עמכם הננו מוכנים לסבול ולמות על שחרור ארצנו! -

אם יש משפט בעולם – בא יבוא ביום מן הימים, ואם אין – נמות יחד על הגנת מולדתנו" כתב עיתון 'הפועל-הצעיר' [30.4.1920].

בשעה עשר וחצי יצאה מטעם הממשלה פקודה לפתוח את החנויות, נשלחו גם שוטרים, ורק כשהגיעה השעה 12 בצהרים נפתחו החנויות והשביתה נגמרה.

הנדונים הועלו לרכבת והוגלו למאסר במצרים. הוצאת "הפושעים"  - ז'בוטינסקי וחבריו מירושלים, ודוקא בשבת, הרגיזה את הקהל היהודי

הרב אליהו יצחק הכהן קוק התיר לכתוב בשבת – "אלפי חתימות כיסו את גליון הדרישות, שהוגש לשלטונות הכיבוש של בריטניה" כתב עיתון 'הצפירה'.

ביום שני, התאספו בבית הכנסת 'חורבה';  ראשון נאם הרב קוק, אחריו עלה אוסישקין.  אמרו פרק בתהלים "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". הוקראו "הזורעים בדמעה ברנה יקצורו" עם דגש על "הלוך ילך ובכה".

לסיום  הודיע אוסישקין על שירת ה'תקווה' ואחר כך הורה ללכת לכותל המערבי.

מן החרדים מעט באו;  חסידי הרבנים יוסף חיים זוננפלד רב העדה החרדית וממתנגדי הרב קוק ויצחק ירוחם דיסקין אף הוא מראשי העדה החרדית הדירו את רגליהם.

 בעקבות הסערה הזו המשפט נפתח מחדש, ועונשו של ז'בוטינסקי הומר לשנת מאסר ועונשם של שאר המגינים לחצי שנה.

ביולי 1920, עם בואו של הנציב העליון הראשון הלורד הרברט סמואל לירושלים, פסק השלטון הצבאי.

כמחווה הכריז הנציב העליון על חנינת המעורבים בפרעות של חול המועד פסח תר"פ - יהודים וערבים כאחד. כאשר לימים הוא מינה את חאג' אמין אל-חוסייני למופתי של ירושלים.

ז'בוטינסקי וחבריו שוחררו ונתקבלו בהתלהבות רבה על-ידי היישוב היהודי בארץ, הוא לא הסתפק בחנינה ודרש בתוקף את ביטול פסק-הדין נגדו ונגד חבריו בטענה, שאין דין מגן כדין תוקף. לאחר מאבק שנמשך חודשים רבים, הורה לבסוף מיניסטריון המלחמה הבריטי על ביטול פסקי-הדין שניתנו נגד ז'בוטינסקי וחבריו, שנת 1921.

והארץ שקטה רק לכמה חדשים.

ספיח ב' התפשטות הפרעות לשפלת יהודה.

ביום כ' ניסן 8.4.1920 לרגל הפרעות שהיו בירושלים בימים א', ב' ו-ג' בחול המועד פסח והשמועות השונות העוברות בסביבה אודות התנפלות על המושבות בימי החג של נבי סאלח, שצריך להיות ברמלה ביום שישי הקרוב. כינס אהרן איזנברג במושבתו את  ועדי המושבות רחובות  עקרון ונס ציונה עם זקני הכפרים הערבים עקיר וזרנוגה [מנענה לא באו]ץ

נבי סאלח אחד מנביאי האיסלם,  ובעל מופת מתקופת הבערות [הג'הליה] שקדמה לנביא מוחמד ואל קברו המצוי בעיר רמלה סמוך למגדל העתיק ג'מע אל-אביאד [המסגד הלבן] ינהרו באחד מימי האביב המוני מוסלמים לחוג. ובשנים האחרונות אלפי חוגגים יצאו משולהבים  בתהלוכות רעשניות ברחובות העיר והמואזינים נושאי דרשות  הסיתו וסכסכו.

זקני הכפר הערבי עקיר  טענו שהפרעות בירושלים נגרמו מחוסר ידיעה של הממשלה איך להתנהג במקרים כאלה.  בזמן התורכים לקראת החגיגה של נבי מוסא פרקו את הנשק מהתושבים, הביאו 4 גדודי צבא, שהשגיחו על הסדר  ומנעו שפיכת דמים  בעיקר בין החוגגים כמו שקרה איזה פעמים.

איזנברג עמד על המצב והיחס של המתיישבים היהודים לכפרים הערביים השכנים,  - "אף שהממשלה נתחלפה – אמר -  אנחנו לא נתחלפנו ועלינו להישאר על אדמתנו ולחיות בשלום ובשקט, כמו שחיינו כל השלושים שנה שהננו שכנים זה אצל זה וצריך למנוע חילוקי דעות וסכסוכים שונים בינינו. בתור אזרחים ועובדי אדמה  יש עלינו חוב קדוש להגן על עניינינו המשותפים ולא לתת לכוחות פרטיים הבאים מבחוץ לסכסך בינינו ולא להביא אותנו לאי הבנה  שתגרום חס ושלום תקלה ואסון כאלו שאין לדעת מראש יסבול מזה.

"לנו אחת היא מי שיסבול  - אמר - אנחנו או השכנים שלנו, אין אנו רוצים תוצאות רעות כאלה, וגם אתם, זקני הכפרים רוצים שיהיה שקט ומנוחה בסביבה.

 חובתנו בתור שכנים, שכולנו צריכים לעמוד יחד על המשמר ולהזהיר את התושבים  מפני איזה אי הבנה שתביא לתקלה.''

השייח'ים של הכפרים ענו:

''שהם מבינים היטב את  המצב החריג בסביבה מצב שאינו תלוי בתושבים ונגרם על ידי אנשי חוץ שחפצים לסכסך בין אנשים שלווים ושקטים, ובכל מקרה הם מוכנים לעזור.

והביעו את תודתם ושביעת רצונם מזה שהזמינו אותם למושבה לברור המצב והבטיחו לעמוד על המשמר יחד המתיישבים היהודים ולפעול על התושבים לשמור על הסדר אבל ליתר ביטחון הציעו שהתושבים היהודים "עד רוחמה שבדרום" יבקשו מהגנרל האוסטרלי שי,  היושב בבאר-יעקב, שישלח פלוגות צבא לימים מספר לשמור על השקט והמנוחה.

הגנרל מלא את בקשת בני המושבות ושלח פלוגות צבא לכל המושבות הדרומיות וחג נבי סאלח עבר בשקט ושלוה.

עברו עשרה ימים ומכתב תודה נשלח לבריגדיר- גנרל שי  וכן לקולונל מרגולין.

ההתקפה על רחובות הייתה ב  6 למאי 1921.  המון חוגג בא לחגיגות נבי סאלח  ברמלה. לאחר שנכבדים ערביים ערבו להתנהגותו של ההמון, השלטונות הבריטים הרשו את קיום החגיגה. התקפת החוגגים המוסתים על המושבה נהדפה בכוח הנשק.

ספיח  ג' קרבן ר' אהרן שלוש

''מיפו הגיעתנו השמועה הרעה כי חובב ציון והתורני הידוע ר' אהרן שלוש אביהם של האחים שלוש ביפו, שבק חיים לכל חי ביום הרביעי דחוהמ"פס [דחול המועד פסח].

 עוד ביום השלישי התפלל כנהוג בביהכנ"ס [בבית הכנסת] ויסעד את לבו בבקר ובצהרים ורק נודעו לו פרטים אחדים ממקרי הפרעות האיומות שקרו לאחיו בירושלים תקפהו השבץ, ומיד הבהילו אליו את הרופאים אך כל עמלם להשיבו לתחיה עלה בתהו, וביום הרביעי עלתה נפשו בטהרה השמימה"

כתב אברהם אלמאליח, ראש לשכת העיתונות של ועד הצירים  בעיתון 'דאר היום'  13 אפריל 1920.

אהרן שלוש נולד באוראן שבאלג'יריה לאברהם ושמחה ב 19  במאי 1840

המשפחה עלתה לארץ והוא כבן 12. התיישבו תחילה בחיפה משם לשכם, ירושלים ובסוף ביפו.

אהרן שלוש נשא את שרה, בת מצליח ברוך, שמשפחתה עלתה ליפו מבצרה שבעיראק ואביה היה מוכתר היישוב היהודי בשכם, ואבה"ד [אב בית הדין] בירושלים.

לאהרן ושרה נולדו שבעה ילדים: אברהם חיים, רחל ,יוסף אליהו, יעקב, ג'מילה, סולטאנה ולונה.

ביפו התחיל המנוח לעסוק במסחר  אבנים טובות, מרגליות ותכשיטים, חלפן כספים  ובנקאי, שמסחרו הגיע לכל המזרח וגם לאירופה,  שעסק גם ברכישת קרקעות ומכירתן ועודד את ההתיישבות היהודית. 

המנוח היה בין מייסדי השכונות 'נווה צדק', 'נווה שלום' ו'מטה אהרן'  השכונות הידועות בפי הערבים "קומפניית שלוש".

ממייסדיו הראשונים של הועד המאוחד של ספרדים ואשכנזים, ובמשך זמן רב היה הוא ראש ועד עדת היהודים ביפו.

ידידם של מנחם אוסשקין ראש 'ועד הצירים', האגרונום עקיבא יעקב אטינגר, הסוחר והעסקן זאב גלוסקין, סגן הקונסול של בריטניה ביפו חיים אמזלג איש עסקים ומנהיג קהילתי,  יוסף מויאל מנכבדי העדה הספרדית ביפו.

"באו שמועות הפרעות בירושלים וידכאו את נפשו העדינה ויסגור את עיניו לנצח".

נלב"ע  [נלקח לבית עולמו] י'ט ניסן תר"פ,  7 באפריל 1920

תנצב"ה [תהי נשמתו צרורה בצרור החיים]

סוף דבר

מבין הפצועים הרבים של מאורעות פסח תר"פ היו גם האברך ר' זלמן דרוק בחור בן 27 מן החסידים, נשוי ואב לילדים שנדקר ליד שער יפו ונפטר בראש חודש אייר לאחר שבועיים בבית חולים. מאחר והיה סדר בדפוס 'הארץ' פורסמה על דעת הוריו קלמן ובאביל ואחיו יהודה מודעת אבל ובה נאמר שנפטר לאחר מחלה קשה. הוא נקבר בהר הזיתים בחלקת כוללים ב'; תת חלקה א'; שורה 15; קבר 21.

האדמו"ר הצדיק מרחמסטריבקה ר' מרדכי טברסקי הוא רבי מוטלה בן 70 נפטר אור ליום י"ז אייר תר"פ מפצעיו כתוצאה מהתנפלות ערבים עליו. ביום הראשון לפרעות ט"ז בניסן תר"פ [4.4.1920]  הוא הובהל פצוע קשה לבית-החולים, ולאחר כחודש של ייסורים קשים נגאל מהם והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות שעל הר הזיתים בחלקת וואהלין ישן, ב'אוהל' אדמו"רי רחמסטריבקה.

מוסא כאזים אל-חוסייני, שכיהן כראש עיריית ירושלים מאז כניסת הבריטים שנת  1919 [אחיו של סעיד אל-חוסייני ראש העיר ירושלים  שהיה לפניו –מינוי מזמן התורכים],  פוטר  ב-1920 על ידי המושל הצבאי של ירושלים, סר רונלד סטורס , עקב הסתה לאומנית, במקומו נתמנה יריבו ראע'ב נשאשיבי.

ספיח ד'

אחר המאורעות  תר"פ מיור-גנרל סר לואיס בולס. המושל הבריטי על ארץ-ישראל , תבע לפזר את 'ועד הצירים'.

בועידת סן-רמו הוחלט למסור את השלטון על ארץ-ישראל לבריטניה כמעצמה מנדטורית . סוריה נמסרה לצרפתים.

בראשון ביולי 1920 תם הממשל הצבאי הבריטי בארץ-ישראל והרברט סמואל נכנס לתפקידו כנציב עליון אזרחי.

האמיר פייסל הודח על ידי הצרפתים ביולי  1920 וסולק מדמשק, מאותו רגע קמה התנועה הפלשתינית, [מספרים כי שהה זמן מה בחיפה בביתה של פרנסיס ניוטון בדרכו לבריטניה  עם תריסר עוזרים, 25 נשים, 175 שומרי ראש, 2 מכוניות, 25 סוסים  ומטען כולל השוקל 4 טון].

מפלגת האיסתיקלאל [העצמאות] בסוריה, ענף של מפלגת 'איסתיקלאל' הפאן-ערבית, נוסדה על ידי ממשיכיו של האמיר פייסל ; המזכיר הכללי של ענף זה הוא עאוני ביי עבדול האדי מי שהיה המזכיר הפרטי של האמיר פייסל בדמשק בשנים 1918 – 1920 רכש הכרויות קרובות עם פוליטיקאים ערבים אשר עלו והחזיקו במשרות רמות בכל המזרח התיכון [כשהעיד ב-1937 בפני ועדת פיל הבריטית טען: "אין מדינה כזאת בשם 'פלשתינה'. 'פלשתינה' היא מושג שהמציאו הציונים [".

המשטר הבריטי אסר על מנהג העלייה לרגל  ל'נבי מוסא' בשנת 1937.

ומשפחת זילברמן

 בערב פסח שנת 1922 נשאה נכדתו  של שמואל אליעזר זילברמן שנפל חלל בעיר העתיקה בירושלים בפרעות פסח תר"פ.

- צביה הבת של נחמה רבקה  בת משה יהושע ינובר [דיסקין] ואברהם חיים כספי [הוא זילברמן מליטא] לשמואל דב בנם של הבוכרים חוה ושלמה מסיוף, בונה שכונת 'רחובות' בירושלים.   החתונה נערכה בבית אחי הכלה – מרדכי כספי שגר ליד בית הספר של מיס לנדוי מול מגרש הרוסים,  אחת  מתוך  15 בנים ובנות  [מהם  11 נותרו בחיים] שגדלו והיו לסוחרים ידועים ועסקנים ציבוריים  כמו  דיסקין, כספי וקפלן.

שרגא פייבל יעקבזון הבן של לייב [יהודא]  יעקבזון, זה שאחותו נישאה לבן של שמולייזר  נשא את ליבה בת יוסף לאישה קנה לימים שני מגרשים האחד בירושלים שם בנה את שכונת האשכנזים הפרושים 'בתי יעקבזון'  -תריסר דירות [חלק משכונת 'כנסת ישראל'] והשני במשובה רחובות שם היה בנו – מרדכי לגביר גדול.

 בנם מרדכי יעקבזון נולד בשנת 1853 במחוז קובנה שבליטא. נשא לאישה את אסנה [אסנע] בת הרב אליעזר קצנלבויגן. ב-1890 עלה עם משפחתו לארץ לנהל את הנחלה שקנה אביו ברחובות, שם נטע כרמים והיה לפעיל ציבור.

 בנם אליעזר שעלה לארץ עם הוריו לרחובות והוא בן תשע שנים, נשא לאישה את סוניה בת יוסף רבינוביץ'.  את כרם אביו החליף במטעי שקד אחר כך היה לפרדסן מכובד  ולפעיל ציבור בכיר  במושבה,  הוא זה שבנה את הוילה [כולל חניה לרכב] ברחוב אייזנברג.

צאצאי שמואל אליעזר זילברמן:

הנכד, ניסן [נתן] -  בן הניה [הענע=חנה] לבית זילברמן   ומרדכי גולדנברג נולד בשנת תר"ע [1910] בירושלים לאחת המשפחות הוותיקות בעיר. סבו כאמור הוא  ר' שמואל אליעזר זילברמן [שמולייזר הנגר] שנפל חלל בעיר העתיקה בירושלים בפרעות פסח תר"פ.

בימי מלחמת העולם הראשונה גורשה המשפחה לאלכסנדריה שבמצרים, הם היו שבעה אחים ואחיות.

סיפרו כי לא כך היה, אלא שהבת הניה  ובעלה מרדכי גולדנברג,  זה שהיה מחניכי חצרו של שמולייזר, נסעו כזוג נשוי עם ילדיהם הקטנים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1912 לארגנטינה לשבור שבר, וכשרצו לחזור כעבור שנתיים, 'נתקעו'  באלכסנדריה שבמצרים ורק בשנת 1934 שבו לארץ-ישראל, ספרו בנותיהם לולה (רחל) כנעני ודינה וולד.

 בשנת 1938 בעיצומם של מאורעות הדמים, נקרא ניסן להיות שומר-נהג בליווי פועלים לעבודה במחצבה שבמגדל-צדק.  מספרים כי המקום לא היה רק מחצבה אלא שימש את 'ההגנה' כמחנה ניסויים לשימוש בחומרי נפץ להכנת מוקשים ורימונים.

ביום י"ב בכסלו תרצ"ט [5.12.1938] כנופיית-מרצחים ערבית ירתה מן המארב וניסן נהרג במקום, 3 נוטרים אחרים נפצעו קשה.

אחד מרוצחיו  נתלה כעבור שלושה חודשים בבית הסוהר המרכזי בירושלים

הוא עבדול כארים עלי מיפלח אל ג'אפאמן מ'יעזור' שמדרום ליפו.

בת אחת של שמואלייזר נפטרה ממחלה [שמה לא ידוע]

משה-שלמה זילברמן [יליד ירושלים  1888]  נישא לפיגלה לבית צלניקר. ילדיהם נולדו מחוץ לעיר העתיקה בשכונת בית-ישראל. היה שד"ר.

תרם  ספר תורה קטן [25 ס"מ גובה] לזכרון אביו שנהרג בפרעות ל'קרן הגאולה' [לפני הקמת קרן היסוד, איסוף הכספים למען פעילות ההסתדרות הציונית נעשה על ידי 'קרן הגאולה'  התאפיינה בפעולות גבייה נקודתיות וזמניות.] בישיבה החסידית מא"ש [מא"ש = מאה שערים] בחגיגית סיום ספר תורה [יוני תר''פ]. 

ה' משה זילברמן הכניס ביום הראשון ספר-תורה לישיבת 'שער השמים' [מקובלים אשכנזים]. את ספר-התורה שהתחיל לכתוב אביו ה' שמואל אליעזר זילברמן, שנהרג  כאמור בשעת הפרעות בירושלים בפסח דאשתקד. סה"ת [ספר התורה] הובל מבית מר זילברמן אל הישיבה ברוב פאר, אלפי אנשים השתתפו בתהלוכה בשיר ובזמרה, ובראשה הלכה גם תזמורת.

מר זילברמן נדב עוד ס"ת [ספר תורה] ל'קרן- הגאולה', ובימים האלה הכניסוהו לביהמ"ד [בית המדרש]  הפרטי שבבית הרה"ג [הרב הגאון] קוק [יוני 1921].

הבן פנחס מספרים היה בעל חנות מכולת.

 "מבנותיו ירדו לצרפת" סיפרה רחל [לולה] כנעני נכדת שמואלייזר.

בנו של משה-שלמה, יצחק-פנחס זילברמן יליד ירושלים  [1899]. 

נשוי לרחל-אסתר לבית כהן; לבנם  הבכור קראו שמואל אליעזר  לזה חגגו בר מצווה  בספטמבר 1935  בשכונת בית-ישראל החדשה בבתי גולדשטיין. ויתר הצאצאים צבי [כספי], עמנואל, שרה ונחמה. ספר הבן עמנואל.

פנחס זילברמן יליד ירושלים  [1892]

 בשנת 1912 היו לו בעיות עם הצבא התורכי בארץ  לקבלת 'נפוס' – תעודת שחרור מהצבא. נשא לאשה את ביילא.  הם השיאו את בתם דבורה [17.9.1935] לרב שמואל בנם של אברהם ובריינה לרר במלון ורשבסקי [הרלינג] ברחוב יפו פינת הלני המלכה בירושלים, אמרו כי המלון הצטיין באולם גדול לשמחות  ואירח רבים ממפקדי הצבא הבריטי, פקידי המנדט ועסקנים יהודיים.

קישור באדיבות המחבר מיכה כרמון מירושלים, למאמר פרי עטו 'ירושלים של שמואל לייזר זילבערמען – הנגר החלל היהודי פורץ החומות'  אסופת מקורות מקיפה לתולדות שמואל-אליעזר זילברמן ומשפחתו.  

  

קישור למרכז מידע הר הזיתים

http://www.mountofolives.co.il/article.aspx?ID=969&CID=301

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת צמרת אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, ברצונם או שלא. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.