חפץ דינה -
נהרגה על-ידי בנה המשתולל מאהבה
8.1.1919 -
רחובות
בית-העלמין
תר"ן מזרח רחובות . שורה כ''ב קבר 19
טכסט:
מנוחת
איש צדיק תמים ירא שמים מרבים
[סמל
הכוהנים – ידיים מברכות]
הקדוש
יקותיאל
בן ר'
יהודה הכהן
קפלן
מעיר
רוזנא פלך גרודנה
נהרג
במושבה רחבות
ביום ר'
ח' שבט שנת התרע"ט לפ"ק
בשנת
השבעים לימי חייו
תנצב"ה
בית-העלמין
תר"ן מזרח. רחובות, שורה כ"ג
קבר 45
טכסט:
מנוחת
האשה
הצנועה והישרה
ההרוגה
הקדושה
מרת
דינה
בת
אליהו
אשת
ירמיהו נ"י
חפץ
מעיר
רוסטוב על נהר דן
עלתה
לארץ-ישראל בשנת תרע"ד
שבקה
חיים לכל חי במושבה רחובות
ביום ז'
לחודש שבט
שנת
התרע"ט לפ"ק
בשנת
החמישים ושמונה לימי חייה
תנצב"ה
העלייה השנייה היא גל ההגירה היהודי שהגיע לארץ- ישראל, שהייתה חלק מהאימפריה העות'מאנית משנת תרס"ד 1904 עד קיץ תרע"ד 1914. יש אומרים כי הגורם הכלכלי הוא שדחפם, יש אומרים
כי הגזרות והרדיפות האנטישמיות - הן
מצד השלטונות והן מצד האוכלוסייה המקומית בארצות מושבם בעיקר ממזרח אירופה, הם שגרמו לגל
הגירה זה.
רוב המהגרים בקשו להגיע אל יבשת אמריקה ולאוסטרליה, פחות מ 3% באו לארץ- ישראל. אומדים אותם בכאלפיים נפש.
מיעוטם
היו צעירים רווקים, עם רווקה אחת לחמישה, בשנות העשרה והעשרים לחייהם – מרד נעורים
ואמונה ביצירת עולם חדש סוציאליסטי – ליברלי
- לאומי-ציוני, הביאם לארץ להיות
פועלים חלוצים שומרי רכוש העם וגאוותו [בסופו
של דבר לא מספרם הוא, שהשפיע על היישוב
היהודי, אלא עוצמת ארגונם ותודעתם - והם שהקימו את 'ארץ-ישראל היפה'].
חלק
מהאיכרים הוותיקים היו איכרים שומרי מסורת ובעלי
רכוש וקרקעות, שעיבדו את שדותיהם, כרמיהם ופרדסיהם באמצעות פועלים שכירים, ערבים ברובם, ושמרו על רכושם
ואדמותיהם באמצעות שומרים ערבים, במחיר זול. הם
דחו את הצעירים החדשים - עירוניים אתאיסטים בעלי
אידיאולגיה סוציאליסטית- ציונית; מהפכנית, מסוכנת ויקרה.
רוב
העולים התיישבו בערים ירושלים ויפו, אך גם במושבות איכרי העלייה הראשונה ביהודה,
בשומרון ובגליל - היכן שניתן היה לרכוש נחלה, בעיקר מידי אלה
שעזבו או למצוא עבודה ולפרנס משפחה.
רוב
הבאים לארץ לא היו מאורגנים - עיקרם משפחות
מסורתיות-דתיות, שקיוו לשפר את מצבם
הכלכלי והביטחוני ולהמשיך באורח חייהם המסורתי הקודם; מהם בעלי הון כמו ירמיהו
דב חפץ ומהם חסרי כל כמו יקותיאל
קפלן, שהתיישבו במושבה רחובות עם משפחותיהם הקטנות.
משפחת קפלן
עוד בשלהי
העלייה הראשונה יצחק בר' יהודא כהן קפלן ואשתו אסתר- גולדה
הגיעו מביאליסטוק בשנת תר"ס לארץ. זה היה לפני הפוגרומים הגדולים כשהאנטישמיות
באוקראינה רחשה וגאתה. הם באו אל ידידיהם-קרוביהם בעקרון אלה, שראשיתם במקום,
בסתיו 1883, כאשר 10 איכרים עובדי אדמה מילדותם מהמושבה נובו-פבלובקה הסמוכה לביאליסטוק; "מושבה של יהודים שנלקחו
על-ידי הצאר ניקולאי הראשון בשנת 1807 מעיירתם הליטאית פבלובקה, ויושבו במקום
הסמוך לעיירה רוז'ינוי פלך גרודנו, כדי להיות חקלאים פרודוקטיביים בממלכה"
ורוז'נוי הרי סמוכה לביאליסטוק. . .
וכך בתרס"ד
[1904] עברו מעקרון לרחובות. יצחק קנה
את כרמו של חייקל שיף, תושב יפו וסוחר קרקעות, ועוד חלקת אדמה של
שישה דונם במעלה רחוב בנימין [על שם הברון בנג'מין רוטשילד] לכיוון רחוב עזרא [על שם החברה היהודית-גרמנית
'עזרה']. שם בנה את ביתו בין בית פיינשטיין- יעקב ישראל ורייזל
פיינשטיין שהגיעו זה עתה, ותוך כדי
בניית הבית, באו למקום גם משפחת רחמי הפרסים משיראז, יחזקאל ואסתר [חאתוני] חביבי.
בחצר הקים יצחק תנור, גם לצ'ולנט השבת.
"יצחק
היה מ'המתנגדים' איש מאד דתי" סיפרה רוני פורר נינתו.
הוא התקבל כאזרח
המושבה באסיפה מספר 85, שהייתה אור ליום א' כ"ו אדר שני התרס"ה
[2.4.1905]
כהן הביא
מכתב מהוועד בעקרון כי הם מכירים אותו כאיש ישר, וכי יודעים אותו זה חמש
שנים."נתחלקו פתקאות: ויצא בכל דעות
כי יקבלו את ה' קאפלאן לאזרח המושבה."
והנוכחים חתמו
בחתימת ידם.
"בעל מקצוע
היה - מכונן, מסגר וטיפל בתיקונים"
סיפר גדליה בק.
"לקפלן
היו שתי בנות מאשה ורחל" אמר לזי גורודייסקי.
גם בן היה לו יוסף.
קרוב משפחה,
אומרים אחיו - בשם יקותיאל קפלן בר'
יהודא הכהן קפלן יליד 1849 בא אחריו, איש לא צעיר, שוזר חבלים במקצועו, בא עם
אשתו גיטל ובתם יחידתם אסתר-רחל ילידת 1897 מרוז'נוי - עיירה גדולה יחסית ליד מושבת האיכרים היהודים
נובו-פולטבקה [בילורוס], מייסדי המושבה עקרון.
כשבנו טוביה נשאר ברוז'נוי טמון בקברו לאחר שנפל מסוס ונהרג.
גם
הוא כמוהם היה דתי-מסורתי הנשמע לרבני ירושלים. הראי"ה
הרב אריה יצחק הכהן קוק שהיה לרב המושבות היה לסמכות עבור הוועד.
משפחת חפץ
ירמיהו דב חפץ נולד
בשנת תרכ"א [1861] ברומני שבאוקראינה והגיע בשנת 1905 מהעיר רוסטוב לרחובות.
זה היה בזמן רצח חבר ה'דומה' – הפרלמנט הרוסי
- היהודי מיכאיל גרצנשטיין, והפוגרומים הגדולים גם זה שבביאליסטוק - שם נרצחו כמאה יהודים, היה כבר אחרי שנסע
לבדו.
"חפץ יהודי עשיר" סיפר עמיהוד נחמני,
אחד מבניו של מוטל גורדינסקי, לישראלה
קומפטון.
מספרים כי באותם
ימים, ש'גשרי הברזל' שבין KLASSEN KAMP [=מלחמת המעמדות. הכוונה לתנועות
השמאל ברוסיה] והציונות נהרסו בפרעות, עלו
קבוצה מצעירי יהודי רוסטוב שעל גדות הדון על בריקאדות ונשבעו למות מות גיבורים על
שדה מלחמת הלאום. צעירים אלה 'פועלי ציון פיונירין' כמו אלכסנדר זייד ואברהם
קריניצי [שנקראו רוסטובים, כי היו מהסביבה] הכו בתוקפים ועלו-נסו לפלשתינא השוממה
- בנוסף לסיפורי הזוועה על אונס בת לעיני אמה, על נוצות רוויות דם הפורחות באוויר,
סיפרו גם על הרשל הגוץ והמוצק בעל בית-הזונות, שהרג שמונה תוקפים עד שנדקר,
סיפרו על איך הרגו את הפולקובניק הרוסי גריבויידוב,
שהיה בין ראשי מארגני הפוגרומים ביהודים.
וסיפרו על יוסף פיינברג שאסף יתומים לבית ספרו 'קריית-ספר' בארץ-ישראל.
ואילו בעלי
משפחות אמידים כמו ירמיהו דב חפץ עשו לביתם - למשפחתם ולרכושם-כספם.
תחילה עלה מר חפץ
בגפו להכין נחלה למשפחתו בארץ המובטחת.
באסיפה הכללית
[מספר 97] שנערכה ברחובות במוצאי שבת אור
ליום ראשון, ו' בשבט תרס"ו [1.2.1906] בה השתתפו 13 מבעלי הנחלות במושבה,
הוחלט לקבל את האדון ירמיהו דוב בן יצחק הלוי חפץ לאזרח המושבה, י"ג
המחליטים חתמו את שמותיהם:
אליעזר הירשנזון,
משה קיפניס, משה סמילנסקי, רפאל הלוי לפקוביץ, יהושע יוסיסוב, טוביה פאדובה, אהרון
פילורנקו, אנשיל שקולניק, חיים אליעזר
מילצ'ן, אליעזר יצחק הכהן הרבבסקי, מרדכי [מוטל]
גורודינסקי [נחמני], הלל אהרנוביץ, נחמן הירשנזון.
חפץ רכש
את חלקת אדמתו של יעקב דוב פישלזון ומאחר, והמוכר לא נמצא בארץ, עשה
זאת במקומו בא כוחו חיים רטשקר –
מאה תשעים ושלושה דונם הנטועים גפנים בדרום המושבה על גבול אדמת עקרון - "מצד
מזרח דרך המלך לעקרון, מצד דרום ומערב אדמת הכפר הערבי ע'גר ומצד צפון כרמו של וינר"
- ברוך וינר מוכתאר המושבה בזמן המלחמה "האלמן עם הבנות היפות".
"הכרם שם
נרצח זוהר מ'השומר' ביולי 1917"
אמר אהרון מדהלה.
עסקה זו כללה גם
שישה דונמים בתוך המושבה בגבעה, שמעלה רחוב יעקב [על שם הנדבן-הגביר יעקב ברוידה] "עם
הבית והרפת אשר עליו וכל הבנינים הקטנים אשר להבית ולרפת"; "חיים רטשקר גר שם" אמרה מרים
לנדו לבית גרינברג. ובספרי המושבה נרשם: "ומצרי [כך קראו בני רחובות
לגבולות, לתחומים. ע' י'] הבנין והבית והרפת המה: מצד מזרח מגרש [אברהם
יהושע] דונדיקוב, מצד דרום מגרשי ה' אנשל ובנו אהרן שקולניק
וה' רפאל הלל ליפקאוויץ [לפקוביץ], מצד מערב מגרש ה' יעקב
פורר ומצד צפון רחוב יעקב".
מס המושבה נתקבל
כדין ומעתה כל ההוצאות שיפלו על הנחלה הנ"ל מחויב אדון חפץ לשלם לקופת
המושבה.
וחברי הוועד אהרון
אייזנברג, יהושע פורר, משה קיפניס וחיים אליעזר מילצ'ן – חתמו בחתימת
ידם בספר בפרטיכול מספר 344.
"דב ירמיהו
הקים
בית-אחוזה על הגבעה, זה היה בית מפואר עם כניסה נפרדת לפועלים, כניסה נפרדת למשרתים,
וכניסה נפרדת לו ולאשתו ולבנו. "
סיפרה אילנה הדני לבית דניאלי.
המקום על הגבעה
נקרא ח'רבת דוראן, "מקום עתיק עם גת".
יש אומרים היא 'כרם
דורו' מתקופת המשנה והתלמוד "פקיעין
ללא צל של ספק" אמר אוריה בן-ישראל מגבתון.
"החנוכיה
שהדליקו בבית חרל"פ, הייתה מנרות חרס שנמצאו בבית חפץ
בח'רבת דוראן. מצאו גם מטבעות" סיפרה מרים לנדו.
"מאבני רצפת הפסיפס שנתגלתה שם שיחקנו 'חמש אבנים'" סיפר
עמיהוד.
בראש אותה גבעה ניצב תלוי פעמון נחושת, שנקנה ביפו ושימש כ'שעון' לתחילת
יום העבודה ולסופו; חתונה, שריפה או קריאה לאסיפת תושבים וכן לאזעקה במקרי חירום, הכול לפי קצב הצלצולים; הוא שהזעיק את הגברים ל'מאורע זרנוגה' - אותו אשכול ענבים, שקטע את האידיליה, ששררה בין
צעירי 'השומר' לצעירות המושבה, גם כשנרצח חמאמי קפרא באלול תר"ע, צלצל
הפעמון בחוזקה ובדחיפות.
ליד הפעמון עמדה סוכת עץ קטנה שנועדה לשומרים ודרכה חולק, מדי ערב, הדואר
שהגיע מיפו - תחילה בעגלתו של אנשיל
שקולניק ואחר כך בדיליג'אנס של יוסף רכטמן [זה שבא מירושלים ובנו
משה נרצח
בשנת 1948, כנהג מונית של חברת 'דרום-יהודה' בדרך לגדרה], המקום שימש מקום מפגש ובילוי לצעירים "שהמתינו לדואר".
ירמיהו-דב חפץ לא
השתייך ל'צעירים' הוא היה איש דתי–מסורתי, נטה
יותר ל'זקנים', לחבורתו של שמואל גורודייסקי, ממייסדי המושבה, זה
ש"הרצל עצמו ביקר בביתו בעת ביקורו ברחובות" [סתיו תרנ"ח]. מאלה שהיו קשורים באורח חייהם לרבני ירושלים, כמו לרב יהושע לייב דיסקין ואשתו הרבנית
מבריסק.
לא אותו ולא את יקותיאל, דיירו, עניינו 'חגיגות
הפסח' ברחובות והמחזות שהעלו הצעירים.
אשתו של ירמיהו-דב
חפץ - דינה בת אליהו ילידת 1861 מהעיר רוסטוב שעל נהר הדון [להבדיל
מרוסטוב שעל אגם נרו] הצטרפה אליו ובאה לרחובות
בשנת 1914.
הפרעות, שחוללו באזור היו של אנשי הריאקציה הקיצונית
מ'ברית העם הרוסי' ארגון מונארכיסטי נוצרי-אורתודוקסי, שהיה
חלק מהתנועה האנטישמית 'המאות השחורות''; הם שיצאו בפומבי בהאשמת יהודים ברצח הנער
הפראבוסלבי [משפט מנחם מנדל בייליס מהעיירה ואסילקוב] ורציחת ראש ממשלתו של
הצאר ניקולאי השני – הרפורמטור פיוטר סטוליפין, בבית האופרה של קייב
על ידי היהודי המומר בהרב, אך כאשר אחד ממנהיגי 'הברית' קרא ב'דומה' –
הפרלמנט הרוסי, שחבריו היו ברובם מינויים של הצאר - והודיע, כי שלא כמו בפוגרומים הקודמים יסתפקו אנשיו
בניעור נוצות מתוך כרים וכסתות, "אלא כל היהודים, עד האחרון שבהם,
יחוסלו".
זה הספיק.
מספרים כי אותה שנה
חפץ יחד עם מוטל מקוב מהוועד [הבן של 'הקשוחה' בתיה מקוב]
כשאליהם הצטרף גם שבתאי בירמן, זה שקנה את בית מרדכי מרגולין [האבא
של לזר – הוא קולונל מרגולין], דאגו לשיפור פני רחוב יעקב [כאמור שקרוי על שמו של יעקב ברוידה איש
דתי. סוחר תה עשיר, ראש אגודת 'מנוחה ונחלה', שבטרם
עזב את המושבה תרם את האדמה ל'בית העם', הבניין המפואר ברחוב אותו חנך לפני שנתיים
היזם זאב גלוסקין מחברת היינות
'כרמל-מזרחי'] – כל אחד מסיבותיו הוא.
''בחצרו של חפץ
גר יהודי בשם ואלדבלום, שעבד אצלו,
מתחת לבית המידות הייתה דירה קטנה שהושכרה לתופרת, לתופרת ולבעלה הייתה בת יפהפיה"
סיפרה אילנה הדני. לבת קראו אסתר-רחל, בת יחידה הייתה להוריה המבוגרים
- יקותיאל וגיטה קפלן,
קטנת קומה הייתה אסתר. שערה החום-בהיר לא ארוך היה ["שער ארוך – שכל
קצר" אמרו הזקנות] יפה מאוד וצעירה, בשנות העשרים המוקדמות לחייה.
ההחלטה של ועד
המושבה כי מי שאינו בעל נחלה ברחובות אינו רשאי לגור בה – פגה;
מי שיכולים היו-
שכרו דירות. פועלים מזדמנים - לנו בעליות גג ברפתות, והערבים על נשותיהם בחצרות.
סיפרו כי חומת
אבנים הפרידה בין חלקת שקולניק
לבין חלקתו של חפץ. ליד החומה בנה שקולניק כמה חושות מטיט. גם השירותים היו שם. באחת מהן התגורר הפועל
הערבי חאסאן ואשתו מאריאם. "כל השבוע עבדו, תמורת אוכל, וגרו
בחצר, ובימי שישי היו נוסעים לכפרם לזרנוגה".
הרחיקו עדותם וריכלו
על נערה ערביה, לטיפה, שעבדה כפועלת בפרדס בפתח-תקווה, והטביעה עצמה מעוברת לבן האיכר
בבריכת ההשקייה שם.
בפרדסי רחובות
עבדו בעבודות מזדמנות גם רווקים צעירים יהודים בהם האחים, מרדכי ושמעון
קושניר ילידי מולדובה, בניהם של דוד ושיינדל
בת יוסף פינקלשטיין מה'ביאליסטוקאים',
שהביא ר' אברהם קופלמן ליהוד, שם גרו ליד הישיבה של הרב מרדכי גימפל יפה
מרוז'נוי. "אחותם הבוגרת שרה באה לבקר את שני אחיה במושבה, שאר שלושת
הילדים נשארו בבית" ביהוד.
נוהגים היו שני האחים
לסעוד במטבח הפועלים של פייגע זלצר או של הגברת יעקובובסקי יחד עם
נח נפתולסקי, א' ד' גורדון הזקן ובן-ציון צ'רנומירסקי המאוהב
וממול בבית הדו-קומתי של ברוידא גרה רחל בלובשטיין [רחל המשוררת] היפה
עם אחותה שושנה.
השניים אסתר-רחל
קפלן ושמעון קושניר הפועל-שומר
לעת מצוא, בוגר ממנה בשנתיים 'החלו
יוצאים'. סיפרו כי שמעון קושניר הכיר את אסתר בת התופרת ברחובות הוא קבל שירותים - הארחה וטיפול
מידי האם ובתה.
מספרים כי ירמיהו-דב חפץ שימש כמשגיח כשרות ביקב של הליטאי
משקלוב שבבילורוס- צבי הירש קהאן הידוע בכינויו 'דער רבינר'
שהיה רב בגרמניה. היקב היה ברחוב יעקב בצדו הצפוני, מול נחלת חפץ. יהודה אידל
צלליכין מראשוני ביל"ו והמושבה ראשון-לציון רכש
נחלה ברחובות גם עבור אחיו, הרב צבי
קאהן [כהן],
שהיה רבם של יהודי פרנקפורט על נהר המיין, כשעלה הרב והתיישב ברחובות פתח יקב כשר
למהדרין לקהילתו.
איך זה שני אחים
עם שמות משפחה שונים? כשהגיע צבי-הירש לגיל הגיוס, חששה משפחתו שייחטף על
ידי צבא הצאר ולכן הבריחו אותו לגרמניה, לצורך הבריחה ציידו אותו בדרכון מזויף על
שם כהן וכך זה נותר.
לפי תושבי
רחובות הוכרז מצב מלחמה ביום יוד מנחם אב תרע"ד [2.6.1914] והיא פרצה ב- 4 באוגוסט 1914.
בכתובים רשום כי
המלחמה פרצה באירופה ב-28 ביולי 1914 .
רוסיה לחמה נגד
תורכיה, וירמיהו דב חפץ היה אזרח רוסי.
השלטונות העות'מאניים
דרשו מיהודי הארץ שהיו נתיני ארץ אויב ל'התעתמן'. לקבל אזרחות תורכית. ירמיהו-דב חפץ הסכים
לוותר על אזרחותו הזרה, לקבל אזרחות תורכית – ולהישאר בארץ.
בט"ז לחודש
מרחשון תרע"ה [5.11.1914] ביקש ירמיהו-דב חפץ מוועד המושבה רחובות
"לרשום אותי בין נתיני העות'מנים בהממשלה" .
[ את"ר מסמך
מספר 6002]
ברחובות, את
המלחמה עברו בשלום יחסי. אמנם תושבי המושבה סבלו מהמצב הכלכלי הקשה אליו נקלעו
בגלל המלחמה. בכלל הקשר עם אירופה נותק, והכספים חדלו מלהגיע. ה'קפיטולציות' –
זכויות היתר לאזרחי מדינות אירופה בוטלו, ועמן סוכנויות הדואר. הבנקים של מדינות
האויב נסגרו והוכרז על מורטוריום - דחיית תשלומים. נוצר מחסור במקורות כספיים, כסף הנייר התורכי
איבד מערכו - ותשלומים נדחו 'לאחר
המלחמה'.
סיפרו מתפללי בית
הכנסת הגדול שבמעלה הגבעה ברחובות, זה שנבנה מכספי העשיר יעקב ברוידה ראש
אגודת 'מנוחה ונחלה' המאורגנת ומסודרת, גם על זהב שהבריחו האנגלים ממצרים לארץ, בארגזים.
הצעירים התעסקו בזה.
בזמן המלחמה השכן
אהרן שקולניק, הפעיל בחצרו טחנת קמח. "הטחנה הייתה בצריף פחים
שקורותיו וגגו כוסו אבק קמח" סיפר ישי סחרוב.
"טחן גם
לערבים". סיפר אברהם חביבי.
"החיטה
הובאה בעיקר מהצפון מהחורן, נסעו לצמח להביאה", סיפרה יהודית פסטרנק לבית
מקוב.
אספקת המים
השתבשה. "את מכונות הדיזל [כולל
המשאבה] הביאו מאנגליה, נפט הביאו בפחים מרוסיה". סיפר מרדכי פורר;
מאחר והיו אלה ארצות אויב נאלצו להפעיל את
המנוע בעצים, עשו שינויים במכונות - "תנורים
הפכו את גז העצים להנעת מכונות" סיפר לזי גורודייסקי.
ליאון שטיין מיפו
כבר לא סיפק סחורה לבארות.
הממשל הטיל חובת
הגיוס על כל נתין עות'מאני עד גיל העמידה כמו נתנאל, או להשתתף בעבודות
עבורו כמו יצחק - מבניו של יהודה
לייב דנילביץ - יצחק הצעיר גם סיפר כי ליד באר-שבע לקח לקבורה בעגלתו,
יהודי קצין מהצבא הבריטי.
סיפרו כי בהר
הזיתים נקבר תותחן אוסטרי יהודי מקרב עזה ושמו נסים בכמהר"ש; נפל שם בשרות
האימפריה העות'מאנית גם בנו של מיכל
הלפרין - הקצין התורכי, אריה
נלחם שם ושם נפל ונקבר.
שחרור מהצבא עלה
בכסף רב; סיפרו כי ניתן היה לפדות את המגויסים בכסף, אמרו שחמישים נאפוליון זהב
לכל נפש. סיפרו כי גם פתקאות המעידות על עובד חיוני למאמץ המלחמה- ה'וסיקה' שהנפיקו
יהודים ליהודים עלו כסף. מאתים פראנק ויותר בזהב שילמו על תעודה כזו לשלשה חדשים.
במושבה הוקם וועד מיוחד לטיפול בבעיה.
סיפרו על גירוש ומאסרים, על מרגלים. בין
המגורשים מירושלים לדמשק, האיש שלא חזר, היה הקרוב של ראובן מנוחין הנשוי לרחל
הבת של שלמה גולדין, שירדו גם הם מרחובות לאוסטרליה - הגביר אברהם
הוכשטיין בנו של הרב מקווינס, אזרח אמריקאי. כמו המשורר-הסוחר-המרגל – אלתר
לוין
סיפרו על רעב
בירושלים, על בנות ישראל המוכרות את גופן לקציני הצבא, על מגיפות ומוות, פעוטות
כזקנים - יהודים מכל העדות - למרות העזרה
מיהודי ארצות-הברית.
פרדסי המושבה
נמלאו בעריקים ומשתמטים מהצבא התורכי – 'פירארים' שהסתתרו מעיני השלטונות.
גם החייט
הירושלמי מר ספקטור שהתחבא בפרדסו של קנטרוביץ וכך הכיר את מילר,
גם הסוחר מרדכי-ישראל טננבוים, שאמרו
כי בתו הקטנה לאה עשתה 'חנדלאך' לג'מאל פחה, המפקד הצבאי העליון של המחנה הרביעי התורכי, וזה עבד - וכי אכן
ג'אמל פחה הגדול, טובח העם הארמני וביוונים, שיפר את יחסו ליהודים לפחות עד לימים, שבהם
התגלתה מחתרת הריגול של אהרונסון, יש
אומרים עד שסיבכוהו בקשרים כספיים עם היהודי הכול יכול אלברט ענתבי. יש אומרים, שפיטפוטיו
עם הזונות.
"בערב ההוא
הציל ענתבי את היישוב מכיליון" כתב הסופר והפרדסן משה סמילנסקי
על אותו יום בשנת תרע"ה בו זומנו ראשי היישוב לג'אמל פחה למטהו
בירושלים כדי להגלותם לאנטוליה בתורכיה.
ואכן כמחציתם
ניצלו ובהם אהרון אייזנברג מרחובות - גם אותו שלחו בחזרה למושבה "לעבד את
אדמתו למען המאמץ הצבאי" ואילו
האחרים הוגלו לטבריה לשבועיים, ובשער יפו בירושלים תלו חמישה חיילים: שני
מוסלמים, נוצרי אחד וגם שני יהודים את אמוזג
ואת מלאל "למען יראו
ויראו".
שמע חפץ כי
השומר פינקלשטיין נרצח בבן- שמן.
השתתף בהלווייתו
של רופא המושבה ד"ר מוסקוביץ, פטרון התימנים של שעריים, שטבע בפורים
תרע"ו בוואדי בין בן-שמן ללוד, כשחזר
עם העגלון, הפועל כרמלי מהגשת עזרה לחולה בחווה.
ראה את הבאת גווייתו
של השומר מרדכי זוהר מהכרם שבגבול רמלה למושבה, שמע על התאבדותה של העלמה המורה
מיפו מרים פפר בדרך לגדרה.
ידע על מותו של ישראל
סחרוב הפועל הענק מרחובות איש הגמלים של הצבא התורכי במדבר סיני, שניגף במגפה
שם ונטמן בהר הזיתים.
דיברו על סכנת
הטבח ביהודים כפי שעשו, לבני המיעוטים באימפריה, עם גילוי מחתרת ניל"י ו"אילולא
התערבו בענין אחינו בני ישראל אם על ידי זעקה בעיתונות ואם על ידי איומים כספיים –
לא היה נגמר הדבר בגירוש יהודי תל-אביב ויפו בלבד", אמרו בבית-הכנסת שבראש
הגבעה.
ידע חפץ גם על שכנו
- ר' אלתר הוא אברהם ישראל בוחרסקי איש חביב מחסידי חב"ד,
חובב-ציון הבקי ב'זוהר' הקדוש, האיש שרצה לקרב את קץ הימים ושילם על כך בחייו - כשמצא את היום ורץ "בלילה חשוך
ואפל" לבשר זאת לרב אפרים פרלמן מרגלית [הראי"ה נסע להיות רב בלונדון יש
אומרים לרב עפרון זה שחזר לעיירתו וישניבה "כי איש לא חפץ בו"] נתקל בגדר תיל לקה בהרעלת דם ומת לפני סימני הגאולה
הראשונים - "לפני שצבאות האנגלים פרצו את החזית התורכית ליד באר-שבע
מכורת-האבות הראשונה, וגדודיהם הציפו את הארץ ושחררו את יהודה ואת ירושלים,
ובעקבותיהם באה - נשמעה הכרזת בלפור" כתב משה סמילנסקי.
שמעון קושניר מובטל,
פועל מנוסה שבגיל 12 יצא לעבוד לפרנסת המשפחה, חיזר על פתחי הפרדסנים התחרה
בפועלים ערבים "בכוח ובזיעה", עלה
בעקבות אחיו מרדכי [לימים מרדכי
שניר] לגליל- והצטרף [תרע"ז] לידידו נח נפתולסקי שקיבל
חלקת אדמה על חוף הירדן ליד חוות כינרת ועסק
בניסויי גידול סוגי ירקות וחיטה בהשקיה.
הצעירה הרחובותית
חיה זלצר קישרה בין אסתר קפלן לשמעון כשהייתה נוסעת לבקר את
אהובה, בן-ציון שגר עם נח ב'בית המוטור' שליד החווה בכינרת. שם נפגש
שמעון עם ברל כצנלסון; ברל המתולתל שהצליח להשתמט מעבודת
הצבא העות'מאני בעזרת תעודות מזיפות של נתין אמריקאי ועבד, כך אומרים - ב'חוות
העלמות' של חנה מייזל בכינרת בגידול ירקות.
והנה "גברת
קפלן באה מן השוק והודיעה : 'דער אנגלנדער איז דו', [=האנגלים כאן] היא ראתה פרש" נזכרה מרים דניאלי.
בשחר יום רביעי כ"ט חשוון תרע"ח 14.11.1917 נכנסו לרחובות
הפלוגות הראשונות של הצבא האנגלי - פרשי
החטיבה הרכובה האוסטרלית הראשונה - "הם באו אליה מהגבעות, מהשדות
ומהכרמים רכובים על סוסיהם הגדולים, ונראו כמלאכי שרת. גבוהים, נאים, מאירי פנים,
ולראשיהם מגבעות רחבות שוליים" כתב עמוס דניאלי בספרו 'מלכה לא כתר' .
באו דרך כפרי הערבים ממערב - מיבנה דרך זרנוגה.
האוסטרלים התקבלו בהתלהבות על-ידי תושבי המושבה אשר מיהרו לצאת מבתיהם נושאים עוגות ויין ובירכו
את המלאכים. "שנים חיכו לרגע הגדול הזה".
בעשר וחצי בבוקר
התבצרה הארטילריה הבריטית מאחורי הר דונדיקוב [היא 'גבעת האהבה' שבמעלה רחוב טלר
כיום] כך קראו למקום האוסטרלים, שבמפותיהם הצבאיות לא הייתה כלל המושבה
רחובות [הם קראו לה כך כי האדמה הייתה
בבעלותו של דונדיקוב, היו לו אלף דונם"] וירו משם על התורכים שבסביבות רמלה ופרדסי
נס-ציונה.
התורכים השיבו אש – והמושבה בתווך -
שני חיילים אוסטרלים נהרגו, "לאחד קראו דניאל צ'רלס
הנרי השני ג'ורג' נובל - סיפרה רחלי רוגל –
לימים הם הועברו לבית העלמין הצבאי הבריטי ברמלה".
אחת מתושבות המושבה נפצעה; "תימנייה" כתב משה סמילנסקי.
אז את שמה איננו יודעים
"האוסטרלים
הפגיזו מגבעת יוספזון את המושבה הגרמנית שפון" סיפר שלום
אהרוני משעריים, שהיה אז נער בן עשר. [גבעת יוספזון
–היא חלקתו של יוסיסוב
נמצאת בקצה רחוב ביל"ו, אחרי השוק, מדרום
ל'גבעת האהבה'; 'חוות שפון'
– בית ספר ליתומים ערבים-נוצרים של שנלר, נמצאת צפונית מזרחית לרחובות - קיבוץ נצר סירני
–כיום].
באותה שעה נכנס מכונאי אנגלי עם עוזריו לבית הבאר - 'מכון
המים' שנבנה בכספי הלוואתו של תושב המקום העשיר אליעזר זק"ש עוד בשנת
תרס"ז [עשרים וחמישה אלף פראנק!. רובה טוב עלה
45 פראנק] כדי לפתור את קשיי אספקת המים
לתושבי המושבה - החיילים נכנסו במטרה להפעיל את המכונה והמשאבה ולספק מים לצבא, אבל את הסוסים השקו ממי היקב הגדול שבצפון המושבה. את הבאר
החדשה חפרו לאיכרים רק במאי 1919.
המפקד,
גנרל קשיש בשם הנרי ג'ורג' שובל ראש הגייסות האוסטראלים עם כל מפקדתו
התמקמו בצפון מזרח המושבה- בביתו המפואר
של אלעזר משה סלוצקין, יהודי מאוסטרליה שבקצה רחוב 'מנוחה-ונחלה', סוף
המושבה.
המלחמה עברה הלאה.
הצבא
הבריטי התפצל לשניים: הזרוע האחת עלתה דרך תל-גזר, עמק איילון, אימאוס ונבי סמואל וסגרה
על ירושלים. הזרועה השנייה התקדמה צפונה
לאורך הציר יפו רמלה -עמק איילון.
ירושלים נכנעה
לצבא הבריטי ב-10 בדצמבר 1917.
החזית
התייצבה בין שתי העוג'ות – עוג'ה המערבית היא הירקון ועוג'ה המזרחית - עוג'ה אל-תחתא מצפון ליריחו שעל נהר הירדן. חורף תרע"ח [דצמבר 1917].
העריקים ושאר בורחים-נמלטים מידי השלטון הע'ותמאני שהסתתרו בפרדסי רחובות, מעיינות גבתון ובתי הכפר הערבי בית ג'מאל, החלו
חוזרים לבתיהם ביפו, בתל אביב ובירושלים.
ברחוב בוסטרוס ביפו "בין
בית הדפוס של אתין וחנות מכולת ערבית", נפלה פצצה גרמנית והפילה חללים
ערבים וגם ארבעה פועלים יהודים, גם נערה מראשון לציון שפרה סגל.
ואת כפר
סבא שמצפון לירקון הפציצו האנגלים והרגו
את חיים-מנחם הלוי, איש 'השומר' וחבר
ניל"י, הוא בנו בכורו של ראב"ד יפו הרב יוסף צבי הלוי [קלמנס]
ממגורשי יפו. גם את הנערה הירושלמית -אחות מתנדבת מרים פומרנץ.
כאשר הצטרפה ארצות-הברית של אמריקה
למלחמה היה ברל כצנלסון לנתין ארץ
אויב וככזה עזב את כינרת לירושלים שכבר
נכבשה על ידי הבריטים שם כ'מדריך חקלאי' הקים ביוזמת 'המשרד הארצישראלי' קבוצה
לגידול ירקות "ליצירת מזון להקלת חרפת הרעב בעיר" שם גם רחל כצנלסון,
שאמרו כי היא מאוהבת בו, דבורה לבנון, עדה פישמן מימון אחות
הרב, נחמה פליישטיק וחנה אחותו. 'הירקניות של ברל' קראו להם . שמעון קושניר עבר לשם.
ראשיתם הייתה בשכונת 'מזכרת משה' מדרום לדרך יפו, והמשפטן יליד חברון מלכיאל יצחק מני עזר להם "התחילו
לגדל ירקות בחצרו" "בזכרון משה – מול מזכרת, רק מצפון לדרך יפו"
ובזכותו קיבלו מנשאשיבי אדמה בטלביה על גבול רחביה דהיום, יש אומרים בשייח'
ג'ארח, מאדמות המופתי חוסייני מחוץ לעיר
"על יד מערת כלבא שבוע, 'קברי המלכים'". זה לא הלך.
"ברל ביקש מהמושל הצבאי הבריטי סטורס את פרש הפרדות הבהמות שהותירו התורכים אחריהם"
הלכו לשאול בעצת הערבים. אמרו – מים.
מספרים כי רחל
ינאית, שזה עתה נישאה לידיד נפשה יצחק בן צבי, [שהיה לנשיא השני של
מדינת ישראל] וחמק מייד לארצות-הברית - המהנדסת החקלאית בוגרת נאנסי יחד עם אברהם
הרצפלד חברי 'השומר' - יזמו את העברת 'מגדלי הירקות' לרחוב החבשים, שם הייתה באר מים להשקיה ולאחר מכן לשכונת
הבוכרים לחצרו של יששכרוף.
באותו זמן הקימו בירושלים בכספי קופת פועלי
ארץ-ישראל [קפא"י] קבוצה לאותה מטרה, בה זאב פלר יעקב פרוזנסקי,
יהודה בית הלחמי וחברה אחת מרחובות. אומרים כי שמה היה אסתר קפלן "שכרו מגרש באמצע העיר ברחוב יפו והתחילו
בעבודה."
יש אומרים ששם גידלו ירקות עוד מזמן השלטון התורכי כאשר מייסד 'מכון פסטר'
בעיר ד"ר ביהם יחד עם שלמה שילר מנהל הגימנסיה העברית בירושלים
עזרו בגידול הירקות.
"הם [שמעון ואסתר] נפגשו
בקבוצת הירקות של ברל בירושלים". אמר לי הנכד אורי קושניר בן לאה לבית קומרוב.
בתחילת קיץ 1918
שמעון עם ברל נמנו עם מתנדבי ה'גדוד העברי' – 'הלגיון היהודי' – 'גדוד קלעי
המלך מספר 40' - הגדוד הארצישראלי' שיזם משה
סמילנסקי מרחובות, שם גם בן-ציון צ'רנומירסקי
אומרים ששם ,
ב'בית-העם' ברחובות התגייסו.
"באותו קיץ
יצחק שפק תלמיד גימנסיה 'הרצליה'. ירד לאחיו בגדרה כדי לשמור שם. סיפרו
כי שלום סברדלוב הצעיר ירה בו למוות בגלל בחורה. יש שאמרו כי היה
זה ירי בשגגה - נפלט כדור. שפק נהרג והיורה ברח לאלכסנדריה" כך סופר
במושבה.
ביולי 1918
נשלחו אנשי גדוד ה- 40, ברכבת, למצרים,
לתל אל-כביר - לאימונים ובראשם המפקד היהודי הקולונל פרדריק סמואל מאנגליה.
שמעון קושניר שם.
ב- 31 באוקטובר
1918 נכנעה תורכיה סופית ותמה המלחמה.
ואז ביום חמישי
בלילה ראש חודש שבט קרה ' המקרה הנורא' -
חברי ועד המושבה
- אהרון אליהו אייזנברג, אפרים
צבי חרל"פ, משה רפאלקיס, ישראל יעקב פיינשטיין, מרדכי-[מוטל] מקוב, וטוביה
זיסקינד מילר התכנסו ביום שישי, ערב שבת קודש, ב' בשבט תרע"ט
[3.1.1919] ושמעו על האסון הנורא שקרה בליל אמש
-
בשעה שתיים וחצי אחר חצות בלילה הצעיר אברהם בן ירמיהו-דב חפץ
חולה כרוני יצא מדעתו וירה באקדח באמו דינה, בשכנו יקותיאל קפלן
ובבתו העלמה אסתר-רחל קפלן. אמו, הגברת חפץ נפצעה באורח אנוש, שכנו יקותיאל מת אחרי שעות אחדות ואילו את הצעירה קפלן,
בת השכן, הובילו בעזרת העגלה לבית החולים העירוני לתושבי יפו, שבאחזקתו
השתתפו הקהילה., ועד הסיוע האמריקאי המאוחד ליהודי ארץ-ישראל וכן הקבוצה לעזרה
מדיצינית של יהודי אמריקה [לימים 'הדסה'], ועד העלייה [של 'הפועל-הצעיר'?] וקופות-
חולים של הפועלים ['הפועל-הצעיר 'ו'פועלי-ציון'].
"הבן של חפץ
חיזר אחרי בת השכן. אבל היא ראתה עם מי יש לה עסק ולא רצתה בו. אמו שהבינה מה הולך
לעשות הבן שלה, רצה ונעמדה בדרכו. הוא ירה בה והרג אותה. גם בבחורה ירה."
סיפרה לי אילנה.
סיפרו כי
הרצל מקוב ועוד כמה בחורים רצו ותפסו אותו.
"גברת חפץ
רצה במורד [רחוב בנימין] עד לדרך ליפו [היום רחוב הרצל] לקרוא
לעזרה ומשם נאספה פצועה ומדממת למוות לבית החולים":
בפנקס הנפטרים
של המושבה רשמו כחוק כי:
"ביום ה'
ראש-חודש שבט תרע"ט 2 יאנואר 1919 נפטר ה' יקותיאל בן ר' יהודה
קפלינסקי"
"ביום ד'
ז' שבט תרע"ט 8 ינואר 1919 נפטרה האשה דינה בת ר' אליהו אשת ה'
י"ד חפץ".
את כל הניירות
והפרטיכלים, שעשו רופאי הצבא והרופאים האזרחים - ד"ר אליקים וויצבורד מראשון-לציון
האחראי על הרפואה בצבא התורכי החונה בעורף "מבאר-טוביה ורוחמה בדרום ועד
בן-שמן ופתח-תקווה בצפון", ד"ר יהודה לייב פוחובסקי רופא בבתי החולים של הצבא התורכי בדרום, שהיה לפנים רופא המושבה ורופא המושבה הנוכחי, זה שהחליף את ד"ר מוסקוביץ
- ד"ר שמעון ענטין - נמסרו
על ידי מר אפרים אליעזר זק"ש איש הוועד הדובר רוסית, גרמנית, אנגלית וצרפתית,
ועל ידי האומלל ירמיהו-דב חפץ לממשלה התורכית ברמלה, ואת הצעיר אברהם חפץ הובילו לרמלה
ומסרו אותו לממשלה על פי דרישתה.
יש אומרים שהוא
אושפז אחר-כך בבית משוגעים בירושלים. אומרים בטלביה.
חפץ האלמן המשיך
להתגורר במקום ותלונתו על שכנו אהרן
שקולניק הסתיימה בפשרת שכנים: חפץ
הרשה לשקולניק הצעיר להשתמש בכותלו
הדרומי, ושקולניק הרשה לחפץ ששיפוע גגו יהיה לחצרו - אדר א' תרע'ט
[20.2.1919] .
לאחר סיום שתי
שנות שירות צבאי השתחרר שמעון מ'הגדוד העברי', ובשנת 1920הוא ואסתר קפלן
היו לזוג נשוי.
סוף
דבר
האלמן ירמיהו
דב חפץ נשא אישה ממאה-שערים את
דינה בת ר' יצחק סופר.
"חפץ - מכר את הבית לגברת ספקטור אשת החייט
[הסבתא של יענקלה ראב]. את הבית היא קנתה בזול כי כולם פחדו לגור בו.
המתווך היה טוביה מילר, הוא שיכנע אותה למכור את ביתם בירושלים ולעבור
לרחובות, גברת ספקטור עשתה מהבית 25 יחידות דיור להשכרה." סיפרה אילנה.
"עברנו
לגור בבית חפץ הזקן שבנה בית מפואר"
סיפר צדוק סגל.
"חפץ
עבר לגור בדרך יפו"; "בנה בית בן
שתי קומות ברחוב הרצל פינת רחוב בית הפועלים"; "ביתו היה בין
זיידין לברנשטיין" סיפר עמיהוד
נחמני
"בחלקו
הדרומי של הבית גר בשכירות ד"ר אהרון מרשוב
שהחל מאוגוסט 1924 היה לרופא
המושבה במקומו של ד"ר וינשל".
"חלקו
הדרומי היה שייך לפצביץ הסבא של דבורה ברושי ומיכיק קלר ואילו
חלקו הצפוני היה שייך לגברת זרובינסקי" אמרה לי זוהר לרנר
הבת של ד"ר מרשוב.
"משה
חיים פצביץ קנה את הבית בשנת 1923
כשבא מפולין. גר שם עם אשתו השנייה מאלי – 'האמריקאית' קראנו לה".
אמרה נכדתו דבורה, ילידת המושבה.
מתוך חלקה מספר
152 שבדרום רחובות על גבול אדמת עקרון מכר
חפץ 150
דונם [אלול תרפ"ד – ספטמבר 1924] לחיים עוזר שטרנזר
ובנו צבי, אומרים כי במחיר של 1500 לירות מצריות.
ירמיהו דוב בן
יצחק הלוי חפץ נפטר בבית החולים הפרטי ליולדות של ידידו הד"ר ליאון אריה לייב פוחובסקי ברחוב ליליינבלום
תל אביב באור ליום ב' כ"א תמוז
תרפ"ח [ 9 יולי 1926], והובא לקבורה
במושבה רחובות בו ביום.
בארכיון תולדות
רחובות [מיכל 17, תיק 4] יש תיק הקרוי
" עזבון המנוח ירמיהו-דוב חפץ". התיק למעשה כמעט ריק. יש בו
התכתבות בענין זכויותיה של האלמנה [שמה לא מוזכר] מאחר והועד דורש ממנה מסים, אבל
דיירי הבית אינם משלמים לה שכ"ד והועד אינו עושה כלום. השנה 1932.
"יצחק קפלן היה מאוד דתי –
מ'המתנגדים'. עזב את גולדה, שנשארה ברחובות ושם נפטרה ונקברה. הוא עבר ל'נווה
צדק'. היה איש עשיר - סיפרה רוני פורר
נכדת המכונן יוסף קפלן - כשנפטר תרם רכושו לדתיים".
לימים, בשנת
1925 כשקיבל יצחק קפלן את הנחלה בין רחוב בנימין לרחוב עזרא,
מאשתו גולדה במתנה –ששה דונם – ביקש להיות אזרח המושבה רחובות ונתקבל.
סיפרו שבנם יוסף
שמר על קשר עם אסתר.
סיפרו על קרובים
באמריקה; סיפרו על קרובים בגדרה .
האלמנה התופרת גיטל-לאה קפלן בת ליב. עברה למחנה-יהודה
בירושלים שם נפטרה בשנת תרצ"ו, בתה
אסתר קושניר באה אליה ללדת את בנה הבכור טוביה, אוקטובר 1923.
לאחר סיום שתי שנות
שירות צבאי השתחרר שמעון קושניר והיה בין מייסדי תנועת 'אחדות העבודה' בפתח תקווה –
איחוד מפלגות הפועלים הציונים 'פועלי-ציון' בראשות דוד בן-גוריון ו'הבלתי
מפלגתיים' בראשות ברל כצנלסון – פברואר 1919.
שמעון קושניר שהחל
את דרכו כילד ב'קרית ספר' בבן-שמן של ישראל בלקינד ושנתיים בבית הספר העממי
של הברון בפתח תקווה, אותם לא סיים בגלל
המצב הדחוק של המשפחה – כי נאלץ לצאת לעבוד. - רצה ללמוד אריזת הדרים ביפו, אך הקבלן הערבי מנע
אותו במכות "שלא ילמד דברים שאינם נוגעים לו". התנסה באבטלה- בחיזור על פתחי איכרים יהודים - ה'בועזים' כפי שכונו בפי חלוצי העלייה
השנייה, חיפש עבודה תוך תחרות עם פועלים ערבים, עבד ושמר בפרדסי פתח-תקווה
ורחובות, כפר אוריה, מרחביה וסג'רה, כינרת וירושלים עד שהיה לעסקן ציבורי.
-י"א אדר
תר"פ-1 במרץ 1920, בגליל קרב תל-חי ובין ששת המגינים שנפלו היו יעקב [ג'ייק] טוקר וויליאם
וולף, ממשוחררי הגדוד העברי האמריקאי גדוד 39 של קלעי המלך.
ביום כ"ה
סיון תר"פ, ביוני 1920 נשא בירושלים
שמעון קושניר לאשה את אסתר בת יקותיאל קפלן. עברו לעמק. "הרבה
זוגות שחיו כמשפחות בכפר יחזקאל לא היו נשואים ורק כשהבריטים ערכו
מפקדים - השוחט של כפר יחזקאל רוטנברג, בן אחיו של זאב רוזנבלט
מהמושב, אסף את כולם בצריף שהיה בית-כנסת וחיתן אותם רשמית עם תעודות - עבור
השלטונות הבריטים" סיפר זרובבל ברקין מכפר יחזקאל.
שמעון השתתף
כציר נבחר בוועידת היסוד של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל בטכניון בחיפה - דצמבר 1920.
בשנת 1921 עלו על הקרקע ראשוני המתיישבים בעמק יזרעאל
אשר הקימו לאחר נהלל את כפר יחזקאל, על שם שר האוצר הראשון של עיראק - היהודי ששון יחזקאל, "משפחת קושניר היו בקבוצה השנייה
שעלתה לכפר יחזקאל, לא בקבוצה הראשונה, שמנתה 11 מייסדים שעלו בט"ו
בכסלו תרפ"א [16 בדצמבר 1921] לאוהלים" . הוסיף זרובבל ברקין
מכפר יחזקאל.
"אסתר הייתה אישה הידועה בישוב כ'אשתו של שמעון
קושניר' ".
טוביה קושניר
בנם הבכור של אסתר ושמעון נולד ביום ב' חשוון תרפ"ג [24.10.1922]
בירושלים.
"לאסתר
היה אח טוביה שנפל מסוס ונהרג. 'שם בלי מזל'. אמרה פעם אסתר".
סיפרה שולה צוקרמן לבית קושניר
מקיבוץ גבים.
בחצר ביתם בכפר יחזקאל גידל טוביה הילד, קקטוסים, שתל וזרע צמחי בר שמצא, אסף קיפודים, צבים וזיקיות, הזין בזים וצוצלות, למורת רוחם של מוריו. את בית הספר התיכון סיים בקיבוץ יגור.
בחצר ביתם בכפר יחזקאל גידל טוביה הילד, קקטוסים, שתל וזרע צמחי בר שמצא, אסף קיפודים, צבים וזיקיות, הזין בזים וצוצלות, למורת רוחם של מוריו. את בית הספר התיכון סיים בקיבוץ יגור.
אחיו דודיק נולד תשע שנים אחריו.
'' טוביה קושניר הוא בוגר בית-הספר התיכון בבית-הכרם, ירושלים מחזור תש"ג (ולא בקיבוץ יגור)" כתב לי צבי
רפפורט איש ירושלים.
סיפרו כי שמעון עזר להוציא את הבנים טוביה ודודיק מהבית בגיל העשרה
ואפשר להם ללמוד.
" אסתר אשה שלא מספרת ולא מעניקה חום".
"אסתר הייתה
אישה מאד פשוטה, הבית לא הצטיין בסידורו
ובניקיונו. הייתה להם פרה אחת, עצי פרי ומעט ירקות לצריכה פרטית שמעון
קצת עשה את עצמו כעובד משק,"לא אהב ירקות העדיף עצי פרי" אך רוב
הזמן היה בשליחויות ופעילויות ציבוריות בארץ ומחוצה לה ובוועד המקומי. אסתר
נשארה הרבה לבד עם הילדים. "אסתר העבידה את הבנים הקטנים ממש בפרך"
סיפרה יזרעאלה בלוך לבית איזנשטיין שכצעירונת נשלחה אליה לעזרה הדדית. אסתר
עבדה קשה להחזיק את המשק "עד השתכנעה לשכור פועל לעזרה" סיפר זרובבל ברקין. הסכימה וקבלה פועל יונדלר
שמו, אשר לימים קנה את המשק.
כדמות
ציבורית היה שמעון מראשי הנאבקים
לעבודה עברית בפרדסי השרון ואף נעצר על ידי הבריטים, "נשפט ונדון למאסר עם
עבודת פרך". אומרים כי משם לא חזר לאשתו, לאסתר ולשני הבנים: טוביה ודוד.
יוסי ת' סיפר
לי ממקורותיו בכפר יחזקאל כי "אסתר קושניר הייתה אישה שתקנית,
קשת-יום ומרת-נפש; בעלה עזב אותה והיא נותרה עם שני ילדים קטנים – טוביה ודודיק,
והוא הסתלק לו העירה, היא נשארה לבד לטפל במשק ובילדים והוא ניתק כל מגע איתם, עד
לנפילתו של טוביה בין חללי הל"ה. אז הוא הלך לאוניברסיטה ומצא
את כתביו של טוביה, בנו, על
האיריסים ופרסם ספר. . . "
"שמעון זכה בזכויות של אב שכול".
היא לא נאבקה. [את זכויותיה כאם שכולה קיבלה אחרי ימים רבים ומאבק לא קטן].
"אשה מסוגרת מאד, עצובה, כמעט ולא היו לה חברות. ידעה רק עבודה: לול,
רפת, פירות, ירקות ; אשת עמל, גיבורה".
בכפר יחזקאל רצתה להוכיח לכולם, שגם אישה יכולה לבדה לנהל משק
.
"כשדודיק היה בן 4 וטוביה עבר ללמוד בתיכון שבקיבוץ
יגור שם הקים פינת חי – היא גידלה תרד
והובילה ל'תנובה' כדים של חלב".
"הילדים עבדו אתה מגיל צעיר מאד".
"עובדת חרוצה. העבודה הייתה כל חייה ולא התפשרה על שום דבר"
"אישה קשה ".
"אישה פשוטה לא היו לה כול תחביבים"
"הכול בא אצלה מחוסר שמחת חיים ואולי גם חוסר חכמת חיים".
"אסתר הייתה אישה לא מקובלת ולכן שמעון
עזב אותה" אמר עזריה מקיבוץ בית-השיטה ואשתו השלימה " היא לא
הייתה אשמה".
את אשתו השנייה
– לאה בת יוסף קומרוב - נשא שמעון קושניר בשנת 1938. "הם
התעסקו עוד לפני הגירושים".
"בתם המשותפת
– פרופסור לספרות מיכל אורון גרה ברמת-גן. יחד עם אחיה ד"ר אורי קושניר "איפה שהיה הבית
של שמעון ולאה."
לאחר גירושיה,
עבדה אסתר במשק הפועלות בעפולה. "ניהלה
משק פועלות כשנה שנתיים אולי קצת יותר".
"את הכפר עזבה
לחולון. בחולון הכירה ארבע אחיות תימניות למשפחת צוברי
- אחת מהן הייתה ידידתה, היחידה כמעט".
הצטרפה לרבקה גובר לבית בומגין
היא 'אם הבנים' ששני בניה
נפלו במלחמת העצמאות אפרים וצבי - השתיים עבדו במושבי העולים של
חבל לכיש [1955].
רבקה צעירה ממנה בחמש שנים יש אומרים כי
נולדה במושבת האיכרים היהודים נובו-ויטבסק ויש אומרים – רוז'נוי..,
אוקראינה.
כעבור זמן שבה אסתר לחולון. "הרצפלד סדר לה
דירה בשיכון ותיקים בסוף חולון השיכון הראשון ליד החולות" .
בחולון לא עבדה גם לא התנדבה - לא הייתה חברה בארגוני נשים.
לימים עברה לבית אבות 'משען' בעיר.
שם התגוררה כשני עשורים, עד ליום פטירתה
והיא בת 85.
אסתר ושמעון לא יכלו לממן את לימודי טוביה
באוניברסיטה בירושלים.
אסתר נהגה מידי שבוע לשלוח עם 'טאנקר' החלב
שנסע מהעמק, מעין- חרוד לירושלים - בשר,
עופות, ירקות, פירות ומוצרי חלב לפרופסור מיכאל זהרי אשר שמו יצא לתהילה
בחקר הצומח בארץ-ישראל המזרח התיכון - פטרון
בנה הבכור טוביה.
סיפור הידידות
עם הפרופסור זהרי עלה על שרטון יש אומרים על רקע אקדמי. טוביה עבר
לכפר הערבי הסמוך להר-הצופים לעיסאוויה, ומאחר והתקשה למצוא גם שם מגורים התגורר
במערה, שאפשר לו ערבי מקומי לגור בה. "לשם הביא ריהוט דל ומנורה".
טוביה קושניר. חוקר
טבע רב הישגים, נפל במלחמת העצמאות בדרך לגוש עציון הנצור, איש הפלמ"ח מבחורי
מחלקת הל"ה הידועה גם בשם 'מחלקת ההר'
בפיקודו של דני מס, נפל עם כל 34 מחבריו בה' בשבט תש"ח, 16 בינואר
1948 - שנת לימודיו האחרונה בביולוגיה
באוניברסיטה העברית שעל הר-הצופים בירושלים.
נשוי היה לאביבה לבית
גינזבורג ילידת קיבוץ עין-חרוד, שמשפחתה עברה לכפר יהושע, בגיל 12 שוב
נדדו למושב בגליל - בית הלל, טוביה הכירה בטיול לחרמון בשנות לימודיהם ביגור כשהיו בני 14. לימים אחרי נפילתו, התחתנה אביבה האלמנה
בשנית עם הסופר חיים הזז, אב שכול - בנו יחידו נחום [זוזיק] - נפל בהגנת ירושלים בעת ניסיון לכבוש את מתחם 'אוגוסטה ויקטוריה'
שעל פסגת הר- הצופים. במלחמת העצמאות [נקבר
בסנהדריה. בשנת 1951 הועברו עצמותיו לבית-העלמין הצבאי שבהר-הרצל].
"הל"ה
נלחמו עד טיפת דמם האחרונה ונרצחו על גבעה הסמוכה לכפר צוריף שממנו באו
הרוצחים".
"במהלך
הקרב נפלו הלוחמים כולם. יומיים לאחר מכן החזיר הצבא הבריטי את גופותיהם של
הלוחמים שעברו התעללות קשה".
"נטמנו
בקבר-אחים בכפר עציון".
אסתר קושניר לבית קפלן נפטרה
ביום 23.2.1982 ונטמנה בירושלים בהר המנוחות:
גוש יג, חלקה ט', קבר 208.
דודיק בנה
הצעיר בוגר בית הספר החקלאי 'מקווה-ישראל' [מחזור כ"ט], חבר קבוצת יזרעאל
ומבכירי האתלטים בארץ, דאג כי תקבר מול בנה, אחיו הבכור, טוביה בחלקת הורי הל"ה. שבהר המנוחות.
מעזבונה של אסתר הנמצא
אצל דודיק ואשתו חיה נותרו 2
פריטים: גביע מנחושת מהנישואים לשמעון
גביע רקוע מנורה ומגן-
דוד תוצרת 'בצלאל' ירושלים
שבט תרע"ג, ועליו חקוק שא
[שמעון אסתר]
וזוג פמוטי כסף "שמרוב ניקוי והברקה אבד הכסף". חוץ מזה
שום דבר.
ו'סתוונית טוביה' ו'אירוס [טוביה] עוזיהו' פרחו - זו בהר הורדוס וזה בהר הנגב.
בית-הקברות
הצבאי בהר- הרצל בירושלים. גוש א', חלקה 15, שורה 5, קבר 3
טכסט:
סמל צה"ל
מס' אישי 178072
טכסט:
סמל צה"ל
מס' אישי 178072
טוביה קושניר
בן אסתר ושמעון
נולד בירושלים נפל בקרב
בדרך לגוש -עציון ה' שבט
תש'ח בן 24 בנפלו תנצב"ה
סיפור
זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת צמרת אביבי.
עודד
ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים
בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן
הסיפור הציוני, ברצונם או שלא. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
צמרת-רבקה אביבי ילידת
חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.
"אריה יצחק הכהן"
השבמחקלא.
אברהם יצחק הכהן