ג'וזף אדוארד פורביס

JOSEPH EDWARD PURVIS

שוטר בריטי שנפל בליווי שיירת הנציב העליון

11.6.1923 – יסוד-המעלה

בית עלמין הבריטי פרוטסטנטי בנצרת

הצילום באדיבותו של מיקי גוטשלק

טכסט:

N0 539  CONSTABLE

JOSEPH EDWARD PURVIS

BRITISH GENDARMERIE

AGE 23 YEARS

DIED OF WOUNDS

11-6-23

גבול הצפון, הגבול בין ישראל ללבנון, מראשיתו היה בעייתי.

במאי 1916 לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה  נחתם הסכם מדיני סודי בין נציגי משרדי-החוץ של בנות הברית  - צרפת  שארל פרנסואה ז'ורז'-פיקו ובריטניה מארק סייקס. הסכם שבא לקבוע את אזורי השליטה של שתי המעצמות בשטחי האימפריה העות'מאנית התורכית, עם סיום המלחמה.

השטחים שהבטיחו הבריטים על ידי ליוטננט-קולונל תומאס אדוארד, לורנס למורד, איש-ערב, לחוסיין בן עלי השריף של מכה במהלך המלחמה – אימפריה ערבית רחבה על כל שטחי האזור, והצהרת בלפור שניתנה להסתדרות הציונית  בשנת 1917  על ידי שר החוץ הבריטי הלורד ארתור ג'יימס  באלפור, בה הובטח ליהודים  להקים בית לאומי בארץ ישראל – תמורת תמיכתם בבריטים – לא תאמה את האמור בהסכמים - קמה התנגדות הן מצד הערבים והן מצד היהודים והסכם הגבולות של סייקס-פיקו מעולם לא יצא אל הפועל.

במלחמה כבש את השטח הצבא הבריטי בפיקודו של הפילדמרשל אדמונד הנרי היינמן אלנבי. כולל האזור שנקרא 'סוריה הגדולה' [סוריה+לבנון+פלשתינה = מחוזות באימפריה העות'מאנית] ובדמשק הומלך [על ידי הבריטים] פייסל בנו הראשון של חוסיין בן עלי השריף ממכה, מלך חיג'אז  שראה עצמו כמלך גם על פלשתינה.

בסתיו 1919 סוכם בין צרפת ואנגליה על 'קו דוביל' [על שמה של אותה עיירה בנורמנדי שם נפגשו]  - כי בשטח שדרומית לקו ראש-הנקרה – דרום ימת החולה ישבו האנגלים ומצפונו  בקו צידון – ראשדייה ישבו הצרפתים. בתווך צמח למעשה שטח הפקר.

והארץ הייתה תוהו ובוהו – מאות שנות שלטון האימפריה העות'מאנית תמו והקיסרות הבריטית טרם השליטה סדר.

בוועידת המנצחים בסן-רמו 1920 נקבע הגבול, אם כי לא באופן פורמלי, לפי חלוקת השטח למנדטים בין שתי המדינות, "כפיקדון מידי חבר הלאומים". פלשתינה על שתי גדות נהר הירדן ניתנה לבריטים.

ביולי 1920 כבשה צרפת את סוריה, גירשה את פייסל מדמשק ובכך שמה קץ לחזון סוריה הערבית המאוחדת תחת שלטונו.

מאורעות תר"פ ותרפ"א

כוח השיטור של ארץ-ישראל,  תוגבר וחוזק על ידי 760 שוטרים וקצינים בריטים, שגויס ברובו מיחידות המשטרה המלכותית האירית [Royal Irish Constabulary = RIC]  ו'דיביזיית הסיוע'  [Auxiliary Division] שלו  במהלך מלחמת העצמאות האירית.

 הצרפתים מינו את הגנרל אנרי גורו כנציב העליון של סוריה הוא יוחלף על ידי הגנרל מקסים ווייגאן [1923]   ואילו הבריטים מינו את הפוליטיקאי היהודי הרברט לואי סמואל כנציב העליון של ארץ-ישראל [ממערב לירדן].

 לסמן גבול צריך יכולת וידע - ורבים בחשו בקלחת הזו  - גבול פלשתינה [א"י] ולבנון: קולוניאליסטים צרפתים  ופוליטיקאים בעלי אינטרסים אישיים, לאומנים ואישי דת, אנשי-צבא וכנופיות שודדים. ועובי עופרת העפרון בשרטוט על גבי המפות...

הנוצרים ובראשם המארונים על סיעותיהן השונות, שהיו הרוב ואיתם יוונים-אורתודוקסיים יחד עם יוונים-קתולים, אורתודוקסיים [גריגוריאנים], ארמנים קתולים, פרוטסטנטים, אשורים אורתודוקסיים  החלו לתבוע הקמת מדינה לבנונית עצמאית, אליהם הצטרפו גם המוסלמים – סונים על ארבעת סיעותיהם, שיעיים-מתואלים [רובם  מהזרם האורתודוקסי אית'נה עשרייה ומיעוטם איסמאעילים] והמיעוט הדרוזי; חמולות, שבטים ועדות שאינם בעלי מכנה משותף, עם נטייה מתמדת למאבק בין-סיעתי ופנים-עדתי, רצו מדינה עצמאית נפרדת מ'סוריה הגדולה'.

בפועל, מצב היחסים בין הצרפתים לבין דורשי העצמאות והנוצרים בראשם הגיע לשפיכות דמים – כפרים הועלו באש, אוכלוסיות נטבחו, חיילים צרפתים  נורו. פליטים מילאו את הדרכים.

כנופיות בדווים משבטי ערב אל פ'צאל מרמת הגולן פעלו באזור עמק החולה, עמק עיון ולמרגלות החרמון, אמרו  שפייסל בנו של השריף ממכה הסיתם, אמרו שהם פעלו בעידוד הבריטים תומכי ה'ציונים' והדרוזים.

התושבים הנוצרים, שהסתמכו על החסות הצרפתית הנוצרית, הפסיקו לשלם דמי-חסות ומנע מעדרי הבדווים לעלות על שדותיהם, גם השתתפו בפעולות עונשין של הצבא הצרפת,י נגד ארמון האמיר המוסלמי מחמוד אל-פ'עור שעל גדות פלג נחל הדן. בתגובה יצאו המוסלמים בהתקפות שוד ורצח על שכניהם הנוצרים.  יהודי חצביה עזבו את כפר מולדתם [בשנת 1913 עזבו שלוש המשפחות היהודיות האחרונות] איכרי מטולה נטשו את מושבתם [במהלך פרעות תר"פ תושביה ברחו לצידון] וחזרו אל היישוב החרב בסוף שנת 1920.  בעקבות תיקוני גבולות בין הבריטים לצרפתים הוחזרה המושבה מטולה בשנת 1923 לתחומי המנדט הבריטי  וקרב תל-חי היה ב - 1 במרס 1920  כפר גלעדי הוקם בשנת 1916 ואיילת השחר – שנה קודם.

כוחות צרפתיים  [חיילים סנגלים, בפיקוד קצונה צרפתית]  הוזרמו על מנת לחזק את מעמדם,  גם לאזור דרום לבנון.  הגנרל גורו ניסה להשקיט את האווירה - העניק עצמאות לדורשים וקמה 'לבנון הגדולה';  בראשה העמיד מועצה פרו-צרפתית, שהוחלפה בשנת 1922 ב'מועצה נבחרת' -  ניצחון פוליטי משולב של הלאומיות המארונית-הנוצרית  ושל חוגי הקולוניאליזם הצרפתי.

בדרום לבנון שהיה לשטח הפקר – הרוחות לא נרגעו. התקפות חוזרות ונשנות על כפרים עדתיים על ידי עדות יריבות לא פסקו, ההרג ההדדי התמידי נמשך, שודדים פשטו בדרכים.

לסימון הגבול הבלתי ברור בין 'לבנון הגדולה' לבין הטריטוריה הארץ-ישראלית נבחרה ועדה שבראשה עמדו הצרפתי פולה   והלויטננט-קולונל הבריטי ניוקומב. המדידות ארכו כשנה מאביב 1921 עד שלהי חורף 1922. ובקיץ שוחט המושבה יסוד-המעלה יצחק פרידמן נרצח ביריות על ידי שמונה שודדים לבושי-מדים. צפון עמק החולה סופח לשטח המנדט הבריטי על ארץ-ישראל בנימוק של קיום הצהרת בלפור, בית לאומי ליהודים. הבריטים טענו כי בתנ"ך כתוב: "מדן עד באר-שבע", ויש לראות זאת כמחווה  לעם היהודי על חלומו עתיק היומין, אמרו.

ציונים רבים ייחסו את שינוי הגבול והכללת 'אצבע הגליל' בתחומי ארץ-ישראל בזכות התיישבות היהודית במטולה, כפר גלעדי, איילת השחר ותל-חי .

יש אומרים כי הברון אדמונד דה רוטשילד הוא שהכריע את הכף - "לא  בתור צרפתי אלא  בתור יהודי ייסדתי  את מטולה והיא  שייכת לארץ-ישראל יהודית,  ואי אפשר להפרידה  מארץ-ישראל ואם עתידה  ארץ-ישראל להיות בריטית,  צריכים לקבוע את הגבול מצפון למטולה ולא מדרומה".

אמר וכך היה.   

ביולי 1923 אושר הסכם הגבול, אך רק באפריל 1924  הועברה מטולה [ללא אדמותיה הטובות שבעמק עיון] רשמית לתחום ארץ-ישראל ואילו ההסכם, שהסדיר את הבעיות שנתעוררו עקב סימון אותו גבול הושג רק ב 1927.

ב 25 במאי 1923 הבריטים הכריזו  רשמית על הקמת ממשל עצמאי בעבר הירדן המזרחי בראשות האמיר עבדאללה בנו השני של השריף חוסיין בן עלי מלך חיג'אז.

ימים ספורים לפני חתימת ההסכם על גבול הצפון יצא ביוני 1923; הנציב העליון לארץ-ישראל מר הרברט סמואל בלוויית משמר שוטרים  ג'נדרמים [כוח לוחם]  למטולה כדי לראות את הנעשה שם מקרוב.

המשימה בוצעה. בדרכו של כוח הליווי חזרה ללינת לילה הותקפו על ידי כנופיית שודדים דרוזים; שלושה משוטרי הליווי  - הז'נדרמים - נהרגו  והם - ג'ון אלברט לוידאל,  אדוארד הנרי דייוויס וג'וזף אדוארד פורביס, עליו יסופר.

ג'וזף אדוארד פורביס [Joseph Edward Purvis ] נולד ב 13 למאי 1900 [וש אומרים 1901]  ככל אחיו ואחיותיו בדרום ברומהיל [south bromhill] שבמחוז מורפט [Morpeth] אזור נורת'אמברלנד [Northumberland]  - צפון-מזרח אנגליה.  לוויליאם [William] יליד 1857 מצפון-סנדרלנד [North Sunderland]  אשר נשא לאשה בשנת 1880 את פרנסיס מרי Mary] Frances] לבית פנוויק [Fenwick]  ילידת 1860 מרות'ברי [Rothbury] הסמוכה.

השם פורביס רווח באזור ומקורו באנגלית עתיקה – ספק,  [מספק טובין=סחורה]  יש אומרים ספק רשמי למנזרים וחוות בודדות, ולכן ניתן למצוא עוד משפחות באזור הנושאות שם זה ללא קשר דם וזו ששיכלה את בנה ג'ורג' במלחמת העולם הראשונה היא רק אחת מהן. גם התותחן תומאס ג'ון  פורביס שנפל ביוני 1918 ונקבר בבית עלמין קטן בסמוך.

4 אחים לו ו- 4 אחיות לג'וזף אדוארד כשנולד [את שני הנפטרים לא סופרים]  והוא,  התשיעי, הצעיר מכולם  - אחיו הבכור ג'ון [John] היה אז בגיל 20 ואלו אחותו הקטנה ת'אנר [Thaner] הייתה בת שנתיים. לאחר מכן גם היא נפטרה, וכשהיה בן שלוש נולדה אחותו  גרייס [Grace] וכשהיה בן חמש נולד הבן האחרון במשפחה – ג'ורג' הנרי [George Henry].

יש אומרים כי השם אדוארד קשור למלכה ויקטוריה  שנפטרה  ב 22 בינואר1901 ויורשה מאותו יום  היה אדוארד השביעי.

ג'וזף אדוארד הוטבל כמתודיסט – נוצרי  פרוטסטנטי, פלג פועלי מכרות ואיכרים עניים של הכנסייה האנגליקנית המאמין בשילוש הקדוש - האב, הבן ורוח-הקודש;  האמינו כי כל בני האדם יכולים להיגאל, בתנאי שיאמינו בישו ובהתאם לרצונו של האל. אבל עליהם לבחור את דרכם - 'בחירה חופשית', אין להם בישופים כאצל האנגליקנים והטקסים מבוצעים על ידי כמרים מקומיים לרוב גם לא מוסמכים.

אביו היה משגיח במכרה פחם בברומהיל על גבעה שבסמוך.  אזור עני. את מתיהם קברו בבית העלמין המשותף להם ולכפר הסמוך צ'ווינגטון  [Chevington].

אזור לא משופע בפחם אבל  זה היה מקור פרנסתם, עבדו שם כל אחיו מהיותם נערים בני 13 – 14.

יש אומרים כי את לימודיו  העממיים  עשה  אדוארד בכפר הסמוך אקלינגטון [Acklington]  שם גם בית-הסוהר.

 במפקד של שנת  1911   בישובם, אחותו בת ה 17  פרנסיס Frances Euphemia] ] היא מבשלת  ואילו אחיו תומס   [Thomas Walter] כבן 15 עובד במכרה כעגלון  'פוני'.

 

הפחם שהופק הובל לתעשיות בכל רחבי אנגליה הן למספנות שעל החוף, הפעיל את צי אוניות הקיטור גאוות העם,  והניע את תעשיית הטכסטיל שבמרכז אנגליה שם גם עיקר מכרות הפחם.

וכשפרצה מלחמת העולם הראשונה ירד גם הוא לבטן האדמה.

 מלחמה בה נהרגו קרוב למיליון מחיילים בריטים ונפצעו כשני מיליון.

למימון המלחמה היה מחיר כלכלי נורא. האינפלציה הוכפלה, ערך הלירה שטרלינג הבריטית נפל ב-258 אחוזים. האבטלה גאתה. הפיצויים ששילמה גרמניה המפסידה במלחמה היו בעיקר בפח , המכרות המקומיים התנוונו, מגפת 'השפעת הספרדית' הוסיפה להפיל חללים, והאנשים היגרו מהאזור – יש ויצאו לעולם עם  הידע והניסיון שצברו [ועם כל התרבות שנוצרה סביבם] ויש שבחרו בשירות צבאי-משטרתי.

"לפי המצב  סיבה טובה לבחור, לברוח לשירות צבאי או למשטרה"   אמרה 

צמרת.

המלחמה תמה  וג'וזף  אדוארד פורביס שירת בצבא הוד מלכותו. 

הצבא הבריטי  נמצא בשפל, קפוא על שמריו, התביעות מן החיילים מעטות.

אמרו כי לפני גיוסו לצבא עבד אדוארד  כמודד כמויות פחם במכרה.

ב 16 ליוני 1920 התגייס פורביס למשטרה האירית המלכותית [Royal Irish Constabulary = RIC] כוח משטרה בריטי סדיר באירלנד ומספרו האישי הוא 71689. פורביס הוצב בלימריק [Limerick] ובקרי [Kerry] מחוזות בדרום-מזרח האי שם עוטר פורביס באות על אומץ לבו [Constabulary Medal for Gallantry]. 

שם למד מהי מלחמת אזרחים – אין מלחמה מלוכלכת יתר - שני עמים החיים בארץ קטנה  רוצחים בשם האלוהים זה את זה  ומפתחים שנאה תהומית כלפי כל מי שעומד בדרכם  -אך רכש ניסיון מקצועי.

לפני גיוסו ב 21 בינואר 1919 התאספו בדבלין 27 חברי הפרלמנט  האירי מסיעת 'שין פיין'  [Sinn Féin; בגאלית  'אנו עצמנו'] אשר לא היו במאסר בריטי והכריזו על הקמתו של ה'דאיל' [Dail] - הפרלמנט האירי. לנשיאם בחרו את קתאל ברויה שכן הרפובליקאי הקיצוני, אמון דה ואלירה היה בין האסירים. הם חזרו על הצהרתו של פירס  ב'מרידת הפסחא' וקבעו כי הם מקימים את הרפובליקה האירית.

עוד באותו יום נהרגו שני שוטרים בריטים במחוז טיפררי [Tipperary]  שבדרום האי. כך החלה מלחמת העצמאות האירית.

בתחילתה נשאו הבריטים בנטל על ידי כוחות ה  RIC. שלחמו מול 'מתנדבי' ה  - IRA 'הצבא האירי הרפובליקני' אולם הבריטים נאלצו להסתגר במרכזי הערים שם  פגשו את הרפובליקן האירי מייקל קולינס שאנשיו 'הכיתה' [ The Sqaud] , ירו בעיקר במלשינים ובלשים אך גם שוטרים בריטיים;

אומרים כי הוא ההשראה לשמו המחתרתי 'מיכאל' של יצחק שמיר.  איש לח"י.

בינואר 1920 כשכוח ה RIC  לא הספיק, החלו הבריטים מגייסים כוחות אשר כונו Black and Tans בשל צבע החאקי של מדיהם. אנשים אלו, יש אומרים  כי בתוכם היו גם אלמנטים פליליים, גויסו בהליך מהיר ועברו אימון מזורז. עד מהרה נודעו אלו באלימותם ואכזריותם כלפי האוכלוסייה המקומית

ב 21 בנובמבר 1920 הם הרגו תריסר צופים ושחקנים האירים במשחק כדורגל 

בדבלין הבירה;

ראש עיריית קורק [Cork] שבדרום מזרח האי טרנס מק'סוויני [Terence Macswiney], מת לאחר 63 ימי שביתת רעב כמחאה על מעשיהם בעירו, בסמוך לכך נתלה המנהיג האירי  קווין ברי [Kevin Barry].

כשהשתחרר ג'והן פורביס מה'משטרה האירית המלכותית' ב 10 בפברואר 1922 אירלנד כבר הכריזה על עצמאותה [ 6 בדצמבר 1921] להוציא החלק הצפוני של האי שהשתייך לממלכה המאוחדת של בריטניה- סביב בלפסט.   הוא התגייס כבודד לז'נדרמריה הבריטית [BG] ב 31 למרס 1922, מספרו היה  539; גבוה היה  - 189 ס"מ.

וכשפרצה מלחמת האזרחים באירלנד קתולים  מול פרוטסטנטים ג'והן פורביס כבר לא היה שם. הוא הגיע לארץ  עם הכוח המשטרתי הבריטי הראשון, שהורכב משוטרים ששירתו בכוח הבריטי באירלנד "הם נחשבו שוטרים שיודעים להתמודד עם אלימות" סיפר מיקי גוטשלק.

70  שוטרים כאלה  הגיעו לנצרת דרך צמח.  קפטיין ג'יימס וולסלי מקנזי מפקד המשטרה בגליל –היה למפקדם בנצרת [הוא אשר טבע סמוך לג'סר אל-מג'מעיה (היום גשר) באפריל 1922 בנסותו להציל מטביעה את ידידו המפקח איברהים אפנדי אוביידה]. 

מייג'ור הרינגטון שימש כמושלה הצבאי של צפת.

 פורביס הוצב בנצרת ביחידת הז'נדרמריה הבריטית שתגברה את משטרת ארץ-ישראל [British Gendarmerie Section], "שוטרים אירלנדים" קראו להם; הם לא עסקו בגנבי תרנגולות ומבריחי גבולות, רמאי כספים ורוצחים שומרי כבוד המשפחה, לא התערבו בסכסוכי שכנות וריבים על גבולות חלקת אדמה – הם היו לוחמים מקצועיים.

 חיילי היחידה- גוף צבאי במסגרת שיטור -  קיבלו מדים מיוחדים, לבשו כובע רחב שוליים [להבדיל מה'קולפאק' שחבשו השוטרים] והאחראי להם היה קולונל ג'ון אנגוס מקניל, חייל סקוטי ותיק שישב במטה בירושלים,  ואילו דגלאס דאף  -  איש הז'נדרמריה – [אמרו שהיה אלים וטיפש ] החליפו והיה למפקד מחוז ירושלים.

מספרים כי כשלא אהבו את המגורים, שהוצעו להם השתלטו על ה'מוסקוביה' מבנה השלטון האזרחי של מחוז הגליל בנצרת, וכשפקיד מקומי העיר להם על כך הכניסו אותו לתוך אחד מארונות המסמכים שהיו שם והשליכו את הארון עם הפקיד מהקומה השנייה.

הם השליטו סדר באזור, מנעו מהומות ולחמו בשודדים בדרכם הם.

אצבע הגליל

"בעמק החולה, העמק המשתרע מיסוד-המעלה עד גבעת תל-חי, מהלך תשע, עשר

שעות. לאורכו עובר הירדן והרבה נחלים ומעיינות נופלים לתוכו, במערב

ובמזרח מגבילים את החולה הרים גבוהים, שחורים, עצובים. הדרך עוברת

במערב החולה לרגלי ההרים השוממים. בכל העמק אין ישוב עברי, פוגשים אך

בבדואים נודדים עם צאנם" תואר האזור על ידי מתרשמים שעברו אז שם.

רוב תושבי האזור היו שבטי הבדווים שישבו בכפרים ליד ביצות אגם החולה – כמו אותם מוסלמים סונים  משבט ערב אל- פ'דאל וערב אל-שעם – אך הגדול שבהם היה שבט אל-ע'וורנה, כושים. סיפרו שהם חיילים ועריקים מצריים, עבדים נמלטים או בדלי משפחות, שברחו מכפריהם בעקבות סכסוכים פנימיים. בשל היותם נרדפים ומנודים מהחברה הערבית, נדחקו מהאזורים המיושבים התקבצו לאזורי הביצות, הנגועים בקדחת, לאורך גבולות הביצה [עמק החולה]  הם גרו באוהלים  או בתים העשויים מחצלות מסוף האגם ופעמים אבני בזלת – גידלו ג'מוסים [תאו] בהמות אוהבי מים, קלעו מחצלות מסוף המקום, עסקו בדייג הימה ומעט עבודת-אדמה  - גידלו תירס, חיטה ואורז. כולם עניים היו, רובם אריסים.

היו באזור החולה  גם כפרים לא מעטים של מתואלים שהם מוסלמים שיעים, גם כורדים, מוגרבים ונוצרים והרי התפרסותם:

אזור גשר בנות-יעקב עד ראש-פינה היה שמם בעיקרו -  מעט תושביו הם בדווים

 משבט ערב א-שמאלנה גרו בכפר אכראד  ליד קיבוץ איילת -השחר  הם

 מוסלמים סונים  צאצאי הכורדים, נוודים מגדלי צאן ובקר.

ואילו במארוס  מוגרבים,  גם בכפר תליל [ליד חולתא של היום] –מוסלמים יוצאי אלג'יר, שיושבו במקום על ידי השלטונות התורכיים מאמצע המאה התשע-עשרה לאחר דיכוי המרד של  האמיר עבד אל-קאדר [לימים אל-ג'זאירי]  על ידי הצרפתים.

צפונית למושבה העברית יסוד-המעלה היו ישובי הבדווים  הגדולים יחסית -

 עלומאניה ומלאחה וגם  המאהל הבדווי איסיניה, ואילו על שפת החולה היו

 ישובים בדווים קטנים אלעוריפיה ולידו ביסמיה;

עין מלאחה, [כיום  עינן],  נמצאת מזרחית לכביש ראש-פינה - חלסה מתחת לרכס קדש נפתלי, ליד הכפר ביסמיה.

הלאה לכיוון מערב  -  נבי יושע. [היום רמות נפתלי] כפר זעיר של מתואלים [מוסלמים שיעים] ולמרגלותיו, מצפונה למעיין ג'חולה [כיום שמורת עין-תאו]  אל-חלסה  = الخالصة [כיום קריית-שמונה] הכפר הערבי הגדול באזור – 1,500 מוסלמים רובם מאל-ע'וורנה. עיירה בה התקיים יום השוק השבועי, בה בית האבן הגדול של קמאל ביי  [להבדיל מקאמל אפנדי שארמונו בטייבה שבלבנון], מנהיג הערבים בקרב תל-חי, שונא צרפתים, הכפר-עיירה ממוקם  על הכביש למטולה [דרך כפר-גלעדי],  ומעליו, הונין שעל רכס הרי נפתלי- גם הוא כפר לא קטן בו מתואלים מוסלמים שיעים - 1,100 נפש, ליד תל קדיס והכפרון קדיס.

בין  ג'חולה ל-א-צלחיה על גדות הביצה נמצא הכפר א-זוויה או בווזיה [כיום שמורת עין-אווזים] וסמוכים לו כפרי המתואלים מופתח'רה ואל-עבסיה.

 איבל היא אבל אל קמח [התל הסמוך היא  'אבל בית מעכה'  המקראית] 2 קילומטרים דרומית למטולה, כפר נוצרי מארוני  ברובו אך גרו בו גם מתואלים- מוסלמים שיעים.

ממזרח לחלסה נמצא הכפר המוסלמי הקטן א-דוארה [כיום קיבוץ עמיר] ודרומית לו  א-צלחיה הקטנטונת [כיום דפנה]. לא הרחק משם, על גדות נחל עיון שני כפרי בדווים עם בתי אבן בזלת מקומית זוק-אל-פוקאני וזוק-אל-תחתאני  כלומר העליון והתחתון.

אל -חיסאס [כיום קיבוץ הגושרים] הוא כפר מתואלי קטן על גדות אחד מיובלי הדן, בו טחנת קמח וארמונו של בעליה השיח' הבדווי האמיר פ'עור חסן מחמוד ראש שבט בני פ'צאל מרמת הגולן. הוא שהרים את נס המרד כנגד השליטים הצרפתים ושריפת כפרי התושבים הנוצרים, אך נאסר על ידי הכובשים הבריטים והושם במבצר עכו [אביו זה הוא שלחם נגד הצ'רקסים ברמת הגולן. אותם צ'רקסים מוסלמים, שנמלטו מהקווקאז אל האימפריה העות'מאנית המוסלמית עם כיבושו על ידי הרוסים הנוצרים, ולאחר גילגולים יושבו על ידי השליטים התורכיים ברמת הגולן סביב העיירה קונייטרה].

מרבית השטחים שעיבדו תושבי האזור כאריסים היו בבעלות משפחות מחאצביה, ממרג' עיון ושל אפנדים מערים נוספות  בסוריה ובלבנון.

בסביבה שוטטו חבורות של מזוינים; לוחמי חירות, טרוריסטים,  הרפתקנים, בריונים, שודדי דרכים, לא קל היה לדעת מי.

לאחר סדרת מעשי שוד, רצח וזוועות אחרות בדרכי וכפרי לבנון וסוריה, כשהרגישו אנשי כנופיית השודדים-הרוצחים שטבעת המשטרה הסורית מתהדקת סביבם ושניים מחבריהם סעיד לבנני ומחמוד עמאייסה נעצרו, והממשלה  המקומית הנהיגה שלטון של 'יד חזקה' -  הורתה לתלות שודדים, "עזבנו את הלבנון וברחנו לסביבות טבריה"  סיפר אחד מחברי הכנופיה.

"להקות השודדים ברחבי לבנון ובפרט בארצות הדרום, ממשיכות את פעילותן בכל תקף מבלי להתחשב עם רדיפות הממשלה.  החקירה שהתנהלה בזמן האחרון הוכיחה כי הלהקות הנ"ל הרגו במשך 3 החודשים האחרונים כשלשים איש" כתב 'דאר היום'.

הם הדרימו ועם בוקר הגיעו לכפר הדרוזי בית-ג'אן ולנו שם, למחרתו  - יום השבת ה  9 ביוני  עלו לקברו הקדוש של נבי חוידר פסגה הסמוכה לבית-ג'אן ו"על אדמותיה" [יש אומרים כי  זה ההר בו קיברו המקודש של בהא אלדין, אחד מחמשת נביאי הדת הדרוזית]. משם ירדו לעמק החולה בכדי לשדוד נוסעים על הכביש, יום ראשון.

סיפרו כי  איכרים יהודים שעבדו בשטחי וואדי חינדאג' [כיום נחל דישון] ראו מוקדם בבוקר של אותו יום שתי קבוצות רוכבים נושאי רובים, אך בחרו להתעלם מהם.

בשעה חמש אחר-הצהריים בערך נתקלו אנשי הכנופייה בשומר השדות של המושבה יסוד-המעלה, מכוסים עד גובה עיניהם בכפיות שחורות שלא יזוהו  לקחו ממנו, תוך איומי נשק,  סיגריות , ושלחו אותו לדרכו מלווה בקללותיהם.

עם השקיעה, הקימו אנשי הכנופייה  מארב ב"תחתית המדרון מערבית למישור" כמה מאות מטרים מדרום למקום בו מתפצל הכביש ליד עין-מלאחה  מהכביש הראשי  ["פס צר ואפור"]  במערת קורו איל-ואדי חנדאג', דרומית מערבית לביצות הימה. אחד האנשים נשלח אל הגבעה לצפות במשקפת במכוניות מתקרבות, כדי להזעיק את חבריו בזמן על מנת לשדוד אותן. השעה הייתה בערך 7 לפנות ערב, הזמן בו הגיעו שתי מכוניות המשטרה שנסעו באותו מסלול שהיה בתצפית השודדים. המכוניות עצרו.

בתאריך 9.6.1923 קיבל הקצין  פארקר ממשטרת נצרת  פקודות ללוות שיירה של הוד-מעלתו הנציב העליון מראש-פינה  - למטולה וחזרה – ביום 10.6.1923.

ביום א',  10 ביוני 1923 הנציב העליון הבריטי לארץ-ישראל הוד מעלתו סר הרברט סמואל  יצא מביתו שבמתחם 'אוגוסטה ויקטוריה' בירושלים לבקר במטולה המושבה היהודית הצפונית ביותר ויתכן  שלמחרתו גם בבניאס [דן הקדמונית] וסביבותיה, כחלק מאירוע המסירה לקבלת השטח  רשמית מלבנון הצרפתית  הוא נענה בזה להזמנת עמיתו הגנרל וייגאן אם כי השטח עוד לא הועבר רשמית מהממשלה הלבנונית לממשלת ארץ-ישראל עקב בעיות מנהליות כמו מכס, חכירת קרקעות וסימון הגבול במדויק, מה עוד שהוא ורעייתו התכוונו לצאת לחופשה ללונדון ב 25 ביוני ולחזור באמצע חודש ספטמבר.

"המפקד סיימס שאצל מושל מחוז הצפון יטפל בפרטים אלו".

פמליית הנציב העליון  כללה את הנכבדים: שלישו ויועצו [Aide-de-Camp] קפטיין ר' פ' מונקטון [R. F. Monckton;], קצין הקישור [Liaison Officer] הצרפתי הקומנדנט  דה מאורו-פס [de Maure-Pas] שהוא קצין מתווך בין ממשלת ארץ-ישראל וממשלת סוריה בירושלים.

 12 ג'נדרמי משטרה בריטיים [BG = British Gendarmerie]  ממחלקה 6 של הז'נדרמיה הבריטית  ממשטרת ארץ-ישראל בעיר– עשרה ז'נדרמים, סרג'נט ולויטננט כמפקד הכוח, עם שני כלי רכב משטרתיים - מכונית סיור [Ford Touring Car] שגגה ברזנט נפתח, מספרה P357G ובה הלויטננט ר' ב' פארקר [R. B. Parker]  והז'נדרמים:  דייוויס [Davies], גולדן [Golden], מקורמיק [McCormick]   ולוידאל [Loydall]  וטנדר 'פורד' שמספרו   P398Gובו הסרג'נט  מקמהון [McMahon] והז'נדרמים: בולנד [Boland], בונקל [Bunkall], קרוי [Croy], פופ [Pope], סילברווד [Silverwood] ופורביס [Purvis]  - כוח האבטחה והליווי של הנציב העליון ופמלייתו מראש-פינה למטולה.

אחר-הצהריים של אותו יום, בשעה 14:35 הצטרפה מכונית האבטחה לפמליית הנציב והוליכה את השיירה בעוד האחרת [ הטנדר שהתעכב מעט] מאבטחת אותם מאחור.

הוד מעלתו הנציב העליון ופמלייתו  הגיעו למטולה, בשעה 5 אחה"צ של יום א'  10 ביוני [1923].

הכנות מדוקדקות, שארכו ימים מספר קדמו לביקורם של האורחים רמי המעלה במושבה;

"ההתלהבות במטולה גדולה עד למאוד ואיכריה ופועליה מאושרים שזכו ליום הגדול הזה, המבטיח את חיבורם לארץ-ישראל" כתב 'דאר היום'.

ראובן טריפון, איש מצפה ותושב מטולה בתוקף תפקידו  כפקיד בכיר של יק"א בצפון [היה יותר מארבע שנים  קצין אספקה  תורכי באנטוליה, שם הכיר גולים ארץ-ישראלים חשובים]  יחד עם המושל הצבאי של צידון,  קצין צרפתי שבא מסוריה בשליחות הסמכות השלטונית בלבנון – הגנרל וייגאן והמושל המנהלי, וקשורה כלכלית עד לסימון הגבול החדש –  המתינו להוד מעלתו במטולה. גם מפקד משטרת מחוז הצפון וו' פ'  סינקלייר    [W. F. Sinclair] כמושל המחוז הצפוני בין המוזמנים והנוכחים.

גם גנרל גילברט פלקינגהאם קלייטון – הקצין הפוליטי הראשי במטה אלנבי וקצין המינהלה הראשי.

בכניסה למושבה הועמדה קשת  פרחונית עם דגלים  לכבודו והאיכרים פגשוהו בתרועה ובהתלהבות,

התשואות לנציב בעליון מהמוזמנים – מוסלמים, נוצרים ויהודים שבאו למקום מישובי הסביבה וכפריו יצרו את האווירה הנחוצה. "מצד הערבים לא היו משלחות רשמיות, אך רבים היו הנוצרים של הסביבה אשר היו נוכחים  בשעת הקבלה".

ראש המועצה,  ראובן טריפון בהתאם למסורת נגש אל הנציב ויכבדהו בלחם ומלח והוד מעלתו ברך את ברכת ה'מוציא'  בעברית וטעם מן הלחם.

הוד מעלתו סקר את משמר הכבוד -  פלוגת צבא, שנשלחה על ידי הצרפתים אל המקום, דיגלה  לכבודו את נשקה, ילדי בית-הספר לבושי בגדו-חג  שרו שירים לאומיים, תלמידה הגישה להוד מעלתו זר פרחים מפרחי המקום, אחד מצעירי איכרים נשא נאום קצר; בו תודה לצרפת עבור היחס הטוב של שלטונותיה למטולה, ועבור הבטחון הטוב אשר שרר בה במשך כל זמן היותה תחת רשותם;

בתשובתו הודה הנציב העליון למתיישבים על קבלת הפנים הלבבית, והצהיר כי הוא שמח לבקר במטולה ובסביבתה לפני צאתו לפגרה אנגליה, והוא בטוח כי המימשל הבריטי ינהל את האזור לרצון אזרחיו – המושבה העברית מטולה והכפרים העבריים והערביים שכניה.

המושבות והיישובים העבריים הסמוכים רצו להיפגש עם הנציב העליון ולשטוח בפניו את טענותיהם והנציב הועיד להם שעה למחרת ,יום ב'.

רצו לומר לו בין השאר, כי כשיעלה הרצון אצל הרשויות לסלילת הכביש מראש פינה עד מטולה, לעשות זאת כך שהכביש יעבור דרך יסוד-המעלה ואיילת-השחר.

בגמר הנאומים נסע  הגנרל קלייטון לביתו,  ואילו הנציב העליון, מושלה הצבאי של צידון, רוזנהאק בא כוח יק"א ומר טריפון ראש המועצה יצאו לסקור את הגבול החדש, ושבו אל המושבה, לנוח. אחרי המנוחה בבית טריפון ביקר הרברט סמואל בבית הספר המקומי.

אחר שלגמו 'אינגליש טיי', [תה מנחה אנגלי] עזב ב 17:45  טנדר האבטחה את מטולה והמתין בג'חולה למכוניות פמליית הנציב העליון ולמכונית המפקד, כמתוכנן. [סיפרו כי  בחוגי הפמלייה  הוחלט  שהם ייבלו את הלילה האחרון  בטבריה, אם כי סר הרברט סמואל לא שכח את ההמלצות החמות של, אמו הנוצרייה האדוקה של ווינדהאם דידס, המזכיר הראשי של ממשלת המנדט הבריטי ושל הגברת נורמן בנטוויץ' היועץ המשפטי של ממשלת המנדט - היא הלן קרוליין לבית פרנקלין'  בדבר מלון 'הגליל' בראש-פינה].

 אך הוחלט  שלמחרת בבוקר יום ב'  11 ביוני 1923 הנציב העליון ופמלייתו מלווים באגרונום יואל [ז'יל] רוזנהאק, שיצג את יק"א, ומר דוד טריפון כנשיא מועצת מטולה המפקחת על הגבולות החדשים יצאו לבקר במחוז באניאס [דן המקראית !]  שלמרגלות החרמון, גבול המזרח , וב- 12 לחודש עם בוקר יבקר בהונין [קדש המקראית!]  גבול המערב, ומשם ייסע הוד מעלתו לחיפה ילון בבית המושל, יסייר במחלקות השונות של הרכבת, יהיה נוכח בחגיגה ספורטיבית של העובדים  ובערב המנהל הראשי של הרכבת  יערוך לכבודו בביתו שעל הר הכרמל – נשף ריקודים.

סוכם כי הוד מעלתו יתאכסן בבית טריפון  במטולה.

סידורי לינה  לא היו במושבה זו בשביל המאבטחים.

פארקר  השאיר את הז'נדרם מקורמיק [McCormick]  עם פמליית הנציב העליון ועם שלושת הז'נדרמים,  הצטרף ללוחמים בטנדר בג'חולה  שם הודיעם על השינויים בתוכנית, וכי הם ילונו בראש פינה אומרים כי במלון 'הגליל' של אדון פלדמן. סוכם כי הטנדר ימתין ביום ג' בשעה 2 אחרי הצהרים  בצומת נבי-יושע  [מערבית ליסוד-המעלה ודרומית לעלומאניה], לפמליית הנציב העליון ולמכונית הסיור עם הלויטננט פארקר, שיהיו כבר עם בוקר בסיור בכפרי קדש. ואז שתי המכוניות יפנו לעבר ראש-פינה  ומשם הז'נדרמים יחזרו לבסיסם בנצרת והנציב העליון ופמלייתו ייסעו איש ליעדו.

 אלא שמאורע מעציב קרה באותו היום - הז'נדרמים הבריטים, ששימשו חוליית ליווי של הוד מעלתו ופמלייתו  בדרכם ללינה בראש-פינה  נפלו למארב, קרוב לימת החולה, הסיור לאזור הבניאס בוטל. ביקור הנציב העליון במטולה הסתיים מוקדם  מהמתוכנן.

בדרכם ללינת לילה בראש-פינה כשהגיעו כלי הרכב של הז'נדרמים לאזור יסוד-המעלה הם תעו בדרכם ונקלעו למארב.

שני הנתיבים היו זמניים - הדרך שפנתה ליסוד-המעלה הבטוחה יחסית והשנייה, העליונה, אליה פנו המכוניות - דרך שוממה מעוברים ושבים – שם נפלו למארב.

" הביקור הזה עשה רשם טוב בכל הצפון וחבל  שמקרה השוטרים האירלנדים אשר נהרגו העיב קצת את זוהר הביקור" כתב 'דאר היום' ביום ג' [12 ביוני 1923].

לפנות ערב בשעה בין שש ושבע שמעו ביסוד המעלה את היריות הראשונות. במושבה התחילה בהלה, כי אמרו ששודדים התנפלו על העגלות של האיכרים, מפני שכל היריות באו מאותו הצד שלרגלי ההר, מקום מועד לפורענויות. אבל, כשבדקו נוכחו לדעת שכל האיכרים עם עגלותיהם כבר במושבה.

אותו יום א', בערך בשעה  19:00 בוואדי חינדאג' ליד עין אל-מלאחה מצפון-מערב לימת החולה, לויטננט פארקר ישב ברכב המוביל כשמאחוריו הטנדר, זיהה ממול  8  דמויות  חשודות. הוא פקד על נהגו לעצור, יצא החוצה באקדח שלוף לראות מה קורה, האורבים החלו לירות עליהם אש קטלנית מטווח קצר מן הצד וממול. פארקר השיב אש.  שלושת השוטרים שהיו במכוניתו נפגעו. לוידאל נהרג מייד ואילו על השניים האחרים הפצועים גולדן ודייוויס,  פקד פארקר לזחול אל הטנדר  שהיה כ 15 מטר מאחוריהם  כשהוא מחפה עליהם,  תוך כדי דייוויס נפגע שוב והפעם פצעי מוות. מכונית הסיור  ננטשה. אחד התוקפים זינק למכונית וחטף רובה, חגורת כדורים וכידון ונמלט.

בינתיים הטנדר נקלע  גם הוא לאש צולבת. השוטרים יצאו מהמכונית והשיבו אש.  קרוי נפצע, נותק מחבריו ואבד במהומה. פורביס נפגע אנושות פעמיים. הז'נדרמים ניהלו קרב עם תוקפיהם  - במשך כ  20 דקות תוך ירי אש מבוקרת עד שהחל להחשיך.

בחושבם שרודפים אחריהם ירו התוקפים על המכוניות מכת אש  וברחו בחשיכה להרים.

"בשטח פתוח עמדו ולחמו בגבורה בשודדים העדיפים עליהם מספרית" דיווחו עיתוני בריטניה.

יש גם האומרים כי היו למעלה מעשרים תוקפים במארב.

"קבוצה של שוטרים אירלנדים שלוותה את ה' מ' [הוד מעלתו]  הנציב למטולה חזרה לצפת. בחזרה התנפלה עליה להקה של שלשים שודדים מזוינים בקרבת המושבה יסוד המעלה ופתחה באש על השוטרים" ספר הכתב החיפאי של 'דאר היום'.

יש אומרים כי השודדים היו חלק מהמארב.

העיתון הערבי החיפאי 'הכרמל' טען  כי האורבים  רצו להתנקש בנפש הנציב העליון. וסיים בהבעת צער ותנחומים למפקד הצבא ובהבעת ברכות לנציב העליון על שניצל ממוות.

בחודש אוגוסט בהיותו בחופשה בלונדון התייחס הרברט סמואל הנציב העליון בנאומו  בפני הבאים לסעודת מסדר 'המכבים הקדמונים' בנשיאותו של מר הרברט בנטוביטש [אביו של נורמן בנטוויץ' היועץ המשפטי  של ממשלת המנדאט]  על העיתונות ועל ביטחון ההתושבים בארץ-ישראל אמר:

"העיתונים האנגלים נותנים את כל הידיעות שישנן והרבה ידיעות שאינן במציאות (צחוק בקהל). כל מאורע קט , כל רצח בכפר רחוק מתברק לכול קצווי העולם כאילו היה הדבר למאורע ממדרגה ראשונה. כששתי מכוניות של חמושים  אשר היו שייכות למשמרי, רדפו אחרי שודדים אשר ניסו להימלט לסוריה, ובמנוסתם הרגו לצערי שלושה מאנשי המשמר, נתנו לדבר הזה צורה כאלו התנגשו בחייו של הנציב העליון".

סיפרו כי האורבים חשבו את מכוניות המשטרה עם הז'נדרמים  הבריטים החמושים  לצרפתים ולכן היוו מבחינתם מטרה לגיטימית, מטרה מוצדקת;  ואילו באנגליה כתבו העיתונים כי "מתקפת השודדים על השוטרים מלווי שיירת הנציב העליון ליד צפת היא ללא סממנים פוליטיים ולא היה בה כל נסיון לפגוע בסיר הרברט סמואל הנציב העליון. היה זה  'תרגיל' של שודדים לעצור את המכונית כדי לשדוד את יושביה, אך כאשר התברר להם שאלה שוטרים ירו  מטח ונמלטו".

עם הסתלקות התוקפים, גולדן הפצוע קל  התנדב לנהוג ברכב הסיור שנותר עם גוויתו של לוידאל, התניע את המכונית וכולם עזבו את הזירה, ללא קרוי הנעדר [הם חשבו כי נלקח בשבי], שני כלי הרכב. - נסעו לישוב יסוד-המעלה כדי לקבל עזרה רפואית, ולדווח על התקרית.

קרוי – "החייל האובד" נמלט כשהוא פצוע בזרועו  הגיע לדרך מטולה עם רובהו, ובשארית כוחותיו - בחצות לילה-  לחצר תל-חי, ושם צעירים יהודים המשקמים את המקום  נתנו לו את העזרה-הראשונה. אחד מקבוצה זו רכב בלילה לראש-פינה והודיע על המקרה.

אנשי הכנופיה, לדבריהם, שהו בלילות הבאים במערות שבמדרון ההרים "ואכלו עשב". הם הגיעו בבוקר  לכפר קלא [كفركلا] שבדרום לבנון, צפונית למטולה, כפר שתושביו מתואלים - מוסלמים שיעים.

כעבור דקות מספר לאחר שנשמע הירי במושבה "חלפו במהירות שתי מכוניות את המושבה"  - שתי מכוניות משטרה נכנסו לישוב מצפון  במהירות גבוהה" נעמדו על יד הבית של האיכר א'. אנשי הצבא שבמכוניות דרשו רופא והורידו שני שוטרים הרוגים ושנים נפצעים. מיד הכניסו אותם לתוך הבית" נכתב מפי כתב 'דאר היום'.

הרופא  המקומי אומרים שהיה איש 'הדסה' קבע כי אחד פצוע קשה בקיבת,ו ואילו האחר בחלקה העליון של רגלו. יש אומרים כי היה זה הרופא ד"ר יפה שהוזעק מראש-פינה. כדי לטפל בם מיידית  קבע כי יש לשלחם לבית החולים 'הדסה' [רוטשילד]  בצפת שניהלו הכירורג ד"ר גרי.

יש אומרים כי, אחד השוטרים אשר נפגע אנושות נהג את רכבו עד למושבה ואז נפל מת. יש אומרים כי הפצוע האחר, זה שנפגע בבטנו מת למחרתו ביום ב' בצהרים, יש שתיארוהו כענק.

השוטרים נפגעו מ  8 קליעים. במכונית הסיור נספרו 16 חורי קליעים ובטנדר 12.

יש אומרים כי מכונית הסיור נפגעה מ -  21 קליעים, שישה מהם במושב הנהג.

על אותו אירוע סיפר  בביתו שבמושב בית-הלוי שליד נתניה בשנת תשכ"א  יוסף כהן' איש ה'פלשתיין-ג'נדרמרי' לשעבר  לעיתונאי 'מעריב' ג' שרוני יליד ראש-פינה,  -  על אותה דהירת 'גאלופ' שדהר לפני מכוניתו של הרברט שמואל  בקיץ תרפ"ג -   "זה היה בזמן שקיבלנו את מטולה מידי הצרפתים, אמרו לנו שהנציב העליון הרברט סמואל יבוא לקבל את מטולה. קיבלתי פקודה מהמיג'ור ראנד ללוות אותו עם פלוגה של ג'נדרמריה מראש-פינה.

הרברט סמואל נהג בעצמו במכונית שלו, כשהגענו לסיבוב של קדש-נפתלי הותקפנו מההרים ביריות, שלושה שוטרים בריטים שהיו במכונית של הרברט סמואל נהרגו. תראה איזה ראש יהודי היה לו! לפני שהגענו ל"חולה" הוא ירד מה"רולס רויס" שלו ונסע בטנדר, וכך הוא ניצל ממוות בטוח, אנחנו נכנסנו בקרב עם המתואלים והמשכנו לנסוע למטולה, שם קיבל את הרברט סמואל קצין צרפתי גבוה עם שתי פלוגות רוכבים סנגליים. באותו יום קבלנו את מטולה ונשארנו שם"...

 מאחר ובמושבה יסוד-המעלה  לא היה טלפון נאלץ מפקד הלווי פארקר לנסוע למושבה משמר-הירדן הסמוכה שהייתה מקושרת עם צפת כדי לדווח על התקרית לרשויות.

"שעות עוברות והפצועים מוטלים באין עזרה ממשית של בית-חולים, עד שהודיעו לנצרת לשלוח אמבולנס להעבירם שמה". סיפרו לכתב העיתון.

פורביס  מת  ביום ב'  לפני שהגיעו האמבולנסים לפנותם לנצרת.

בהזדמנות זו הלינו אנשי המושבה על הנציב העליון היהודי, שאכזבם ודרישותיהם הושבו ריקם למרות אירועים  ביטחוניים כמו המקרים של שוד רצח שקרו במושבה בשנות תרפ"א, רצח השוחט פרידמן,  באותו יום ששי בסוף יוני של הקיץ הקודם על ידי ששה שודדים לבושי מדים, שניסו לגזול פרדותיו של איכר, וכן רצח גשש ממשלתי בימים אלה עליו אמרו כי הוא אחד הבלשים המעולים במדינה בשטח העקבות,  הטענות לא הועילו  השלטון אמנם הבטיח בנימוס לעיין בדבר ועד עכשיו לא עשו כלום

אפילו דרישת המועצה המקומית אל מפקדי המשטרה הבריטית, להקים על גבעה סמוכה עמדה שתשלוט על הנעשה ממערב למושבה, וגם כדי שהאיכרים יוכלו לאסוף את תבואתם מ"השדות הרחוקים אשר אצל ההר" או הריסת הטחנה והחאן הסמוך ליד עין-מלאחה, מקום ועד לרוצחים וקן לשודדים וגנבים פורעי חוק – לא נענתה, גם טלפון  להגברת הביטחון לא הותקן.

"עלי לציין את העזרה היוצאת מן הכלל מתושבי יסוד-המעלה" אמר בעדותו הכתובה  הלויטננט פארקר.

.בשעה 30: 3 לפנות בוקר של ה-  11 ביוני  נכנס שליח לביתו של  מפקד משטרת מחוז הצפון וו' פ'  סינקלייר בחיפה עם הודעה כי השוטר קרוי איש משמר הליווי של הנציב העליון ופמלייתו  למטולה השוטר דווח כי לאחר שסיימו את משימתם, נפלו למארב של חבורת חמושים על יד עין מלאחה, הוא נפצע בכתפו, נותק מחבריו, הלך כל הלילה  והגיע לחאן היהודי בתל-חי שם טופל ומשם הוא דיווח.

סינקלייר  נקט בכול כנדרש ויצא מייד לתל-חי. משם נטל את השוטר קרוי הביאו למטולה ונסע למקום התקרית.

יש אומרים כי קרוי עשה את דרכו חזרה לכפר ג'חולה – חבריו ששמעו כי לא נלקח בשבי והוא פצוע, יצאו לאספו.  קרוי  הגיע לראש-פינה ועדכן את הקצונה  שהתרכזה במקום על האירוע.

סינקלייר בדרכו לעין מלאחה פגש בשוטר ממוצב גשר בנות-יעקב,  שמסר לו את דווחו המפורט  של פארקר על  האסון.

עם מידע זה המשיך ליסוד-המעלה שלשם כבר הגיעה התגבורת,  המשיך לראש-פינה כשהוא מורה לשלוח מכוניות משוריינות  וטנדרים כדי ללוות את הנציב העליון ופמלייתו לתחומי ארץ ישראל.

 סיוע רפואי נוסף ושוטרים הגיעו במשך הלילה למושבה.

"השוטר ר' קרוי מאדינבורו [Edinburgh]  והשוטר פ' גולדן מ קריק-און-שאנון [Carrick on Shannon] פצועים קל"  דיווח  לפרלמנט שר המושבות הבריטי סר  וינסטון צ'רצ'יל.

"הממשלה אחזה באמצעים נמרצים, נשלחו אוירונים לגלות את עקבות הרוצחים".

לפני צהרי יום ב' עזב סינקלייר  את מטולה עם פמליית הוד מעלתו והמשיך לראש-פינה שם נפרד מהנציב ופמלייתו "ה' מ' הנציב העליון  דאג להיות נוכח בהלווית השוטרים בנצרת".  סינקלייר  נסע לצפת לארגן צוותים למציאת  מידע, הורה למשטרה להגביר סיורים,  במיוחד  כשנודע, כי נראתה בסביבה "להקה בת 11 שודדים מזוינים מכף רגל ועד ראש", ודאג כי ממשלת ארץ-ישראל  תבקש מהרשויות  בביירות, לגלות את חברי כנופיית פורעי החוק אשר תקפה שוטרים משיירת הליווי של סיר הרברט סמואל.

"מצפים כי הסגרתם תגרום להרבה תועלת" כתבו עיתוני לונדון.

מצפת חזר סינקלייר למטולה  נפגש עם מפקד משטרת צידון חלים ביי שוקייר, אשר קיבל ידיעה מבן הכפר קלא, שארבעה שודדים הגיעו בבוקר במצב של אפיסת כוחות לכפרו. דרשו וקבלו מזון בביתו של אחד הכפריים והלכו לישון.

הז'נדרמים שלא נפגעו הצליחו לפנות  בעזרת האמבולנסים שהגיעו את  הפצועים וההרוגים לבית החולים בנצרת.

ההלוויות

משם יצאה הלוויית  השלושה - 

ההלוויה התקיימה  ביום ג'  12 ביוני בבית הקברות הבריטי פרוטסטנטי בנצרת בנוכחות הנציב העליון.

ראשון נקבר השוטר 466 ג'והן אלברט לוידאל, רווק מהכנסייה האנגליקנית  נולד ב 1 באפריל 1888 ב 2 Rolls Road הקסטאבל [Hextable] קנט [Kent], אנגליה. היה פועל, חייל בצבא הוד מלכותו ושוטר קבע במשטרה האירית המלכותית במשך מלחמת העצמאות האירית  1920 – 1922,  גויס לכוח הז'נדרמריה הבריטית במרס 1922. נהרג בקרב ליד עין-מלאחה שלגדות ימת החולה ב 10 ליוני  1923. השאיר אחריו אחות.

לאחריו, ליד עמיתו לוידאל,  עם אותות ההצטיינות שלו, נקבר השוטר 790 אדוארד הנרי דייוויס, נולד  ב 1 לינואר 1901  בבירמינגהאם [Birmingham] אנגליה,  שירת כשוטר קבע במשטרה האירית המלכותית במשך מלחמת העצמאות האירית  1920 – 1922,  שם הצטיין. גויס לכוח הז'נדרמריה הבריטית ב 28 באפריל 1923. נהרג בקרב ליד עין-מלאחה שלגדות ימת החולה ב 10 ביוני  1923.

תוך שירותו נישא בחשאי [לכוח גויסו רק רווקים] והותיר אחריו אשה  את סוזאן ובן ג'והן,   שקיבלו פנסיית שוטר וקצבת ילדים גרו ב High Lodge  שבכפר ספולק [Suffolk], דרשאם  [Darsham]. הותיר אחריו אם ואח צעיר.

האחרון בשורה  לצד עמיתו דייוויס  נטמן השוטר 539 ג'וזף אדוארד פורביס  אשר נפטר מפצעיו אשר נפצע בקרב ליד עין-מלאחה שלגדות ימת החולה ב 10 ליוני  1923 -  ב 12 בצהרים  11 ביוני 1923, בישוב יסוד-המעלה . הותיר  באנגליה אחים ואחיות על צאצאיהם הרבים, אם ואב .

תמונה פורביס

הטקס צולם,  עמיתם מהמחלקה, הז'נדרם מיכאל היגינס [Higgins  Michael]   שם אחת מתמונות הטקס באלבומו.

גוש בטון רבוע ועליו צלב  עליו מוטבע R.I.P. [ Rest In Peace נוח על משכבך בשלום] היה למצבתם.

חקירה ומשפט

חליל בק אל שוקייר, מפקד משטרת צידון  קיבל את הידיעה על מיקום השודדים בהיותו עם מפקד משטרת מחוז הצפון של ארץ-ישראל הבריטי  וו' פ'  סינקלייר במטולה. נסעו לחודידה.

לשם הגיע מצידון  מסייה  פינקון [Pincon] מושל המחוז  - המפקח הצרפתי ההנהלתי בלבנון הדרומית עם כוח-צבאי מספיק, כדי לרדוף אחרי השודדים,  גייסו את כול השוטרים בחודידה, והקיפו את הבית בכפר קלא בו שהו השודדים. לאחר משא ומתן הודיעו השודדים את החלטתם כי הם מוסרים את עצמם. באותה שעה ירה בעצמו השודד מחמוד אל-רפ'אעי " "ונפל ארצה כשהוא פצוע".

שלשת השודדים נקשרו ב"כבלי ברזל"  וברשותם נמצא רובה משטרה בריטי מספר 8913 – רובהו של לוידאל וכידון.

שמות השודדים: מוחמד סינאווי, קאסם פליחאן, סאלאח אבו חמדי ומחמוד אל רפ'אעי שהיה פצוע קשה הובא למטולה וממנה נשלח למרג' עיון.

הם סיפרו שהחבר החמישי עבד אל כרים, שהשתתף אתם בתקיפה על השוטרים נעדר ומאז לא ראו אותו.

סיפרו כי הוא נפצע קשה בעת ההתנפלות על ידי היריות של הבריטים.

הקהילה הדרוזית הביעה צער והתנצלה, לדבריהם היו אלו "מוקאי-חברה משבט נידח, אחד משבטי הדרוזים הבורחים מרשויות החוק".

סופר כי לוחמים הררים דרוזים  סייעו במעקב אחרי השודדים, חפשו גם  מעבר לגבול – בסוריה,  ועוד מספרים כי שאר חברי הכנופיה  'טופלו' בידי הדרוזים עצמם. מפקדם נהרג. איש לא סיפר איך.

סיפרו כי היה זה חסאן תאבית.

הממשלה הלבנונית הודיעה לממשלת ארץ-ישראל, כי נתפשו באדמתה ארבעה שודדים.

שהיא חושדת בהם כי הם שייכים לכנופיית השודדים אשר התנפלו על המשמר האנגלי ליד מטולה ורצחו ממנו שלושה שוטרים.

ב  14 ליוני הובאו לביירות ארבעת השודדים. הם הושמו בבית-הסוהר המרכזי בחדרים בודדים ומיוחדים. מחמוד אל רפ'אעי הפצוע הובא ממרג' עיון לבית-החולים בביירות.

מחודידה נסע סינקלייר לצידון, המשיך לביירות שם נפגש עם המושל, התובע הכללי ומנהל הביטחון הציבורי [הממונה על המפקח הכללי של המשטרה הלבנונית]  והתעדכן לפי המידע שסיפקו האסירים; אחרי שספגו מכות נאמנות משוטרי השלטונות הצרפתיים כאשר נחקרו על ידם ארוכות,  ורק אחרי שהתובע-הכללי הבטיחו, שאין כל סיבה לפקפק שלא גילו את כל האמת הורשה הבריטי לחקור את האסירים, שהובאו לביירות מהם שאב מידע על  האנשים שנתנו להם מחסה בארץ-ישראל בעיקר בכפר הדרוזי בית-ג'אן.

החקירה הוכיחה את השתתפות שלושה מהם בטבח, שנעשה בנוצרים בעיירה  עין אל-לוג'ה שבהר הלבנון בסתיו האחרון;  הם הודו  גם ברצח כשלושים נוצרים באותה עיירה. סיפרו איך פתחו את בטן גופות ההרוגים בחרב, וירו בהם באקדח, ואיך התעללו בהם כשהם כפותים לעצים.

בית-המשפט מצא אותם  חייבים ודן אותם למוות בתלייה את מוחמד אל סינאווי, את מחמוד אל רפ'אעי למרות היותו פצוע קשה ואת עבד אל כרים שלא בפניו.

קהל של מאות איש נוכח בעת הקרא פסק-הדין, וכשהרוצחים שמעו מפי ראש שופטי בית הדין המיוחד כי הם נדונו למוות החלו לגדף ולחרף את השלטון: "יש לנו בשם אללה  חברים אשר ינקמו את נקמתנו מידיכם ושיזעזעו את בטחונה של הארץ".

מספרים כי מחמוד אל רפ'אעי הפצוע  ביקש מראשי השלטון שלא יהרגוהו בתלייה כי אם בירייה.

ושיצלמו אותו לפני מותו ואת תמונתו ישלחו לעיתונים המצויירים [המיועדים לכאלה שאינם יודעים לקרוא], למען יכירו את "האיש שנקם את נקמת אחיו מידי שנואיו הנוצרים".

הנציב העליון  הצרפתי הגנרל מקסים וייגאן  אישר את פסק-הדין.

 השודדים  הובאו לתליה ביום 27 לאוקטובר 1923 בביירות. מול קהל גדול של כשמונת אלפים איש,   מחמוד אל-רפאעי, גילה לפני מותו דברים היכולים לזכות אסירים חפים, ולהאשים אחרים "שעד עכשיו הראו את עצמם כנקיים". ולא פירטו.

"כשהשודדים עלו על העץ ומסרו את נשמתם אל על, צנח ארצה אחד הסקרנים וימות מרוב התרגשות" דווחו עיתוני ביירות.

 באשר לקאסם פליחאן וסאלח אבו חמדי מאחר ולא הוכח נגדם דבר הנוגד את חוקי לבנון כמו טבח באזרחים נוצרים, מלבד היותם בכנופיה שנתפסה בכפר קלא  הסגירום הצרפתים לבריטים לפי הוראת התובע הכללי לערעורים בביירות. כאמור בתנאי האמנה להסגרת הפושעים שנחתמה בין השלטון האנגלי בארץ-ישראל והשלטון הצרפתי בסוריה.  סיפרו כי, הושמו בכלא עכו וישפטו לפני בית-משפט צבאי בירושלים. יש אומרים כי הם הובאו למשפט בזק ונתלו בבית הכלא בעיר כמה ימים אחר כך.

מעיתוני ביירות הסתבר כי השניים הובאו לחיפה, הם נשפטו לפני בית הדין המחוזי  בפני שלושה שופטים  - בראש בריטי ולידו יהודי ומוסלמי. וכנהוג בדרישה של עונש מוות מונה שופט רביעי סגן-המושל מר מילס  הבריטי.  הסנגור מצד הממשלה היה היועץ המשפטי מר נורמן בנטוויץ שבא מירושלים לשם כך.

 הנאשמים טענו להגנתם כי הוכרחו להיות בכנופיה והכחישו את מעורבותם בהתנפלות על המכוניות שבה היו אנשי המשמר, נגד זה העידו חבריהם בכנופיה - שגם הם השתתפו בהתנפלות,  גם מפקד המשטרה הסורית אל שוקייר והתובע הכללי הופיעו בתור עדים וטענו לאשמתם; האחר, הבוגר- נידון למוות והשני למאסר-עולם עם עבודת-פרך.

הקצין סינקלייר על סמך חקירת ארבעת השודדים שנתפסו בכפר קלא ושהובאו לביירות. גילה ששניים מהרוצחים נמצאים  עדיין בבית-ג'ן. על יסוד זה נסע עם ראש המשטרה המקומית - מלווה בשישים חיילים ומפקדם ועוד מספר שוטרים "בלשים אירלנדיים": ומפקדם אל הכפר בית-ג'ן כדי למצוא את המסתתרים.

 החיילים הקיפו את הכפר  - דיווח העיתון 'בשיר' מביירות  -   'הבלשים' זימנו את המוח'תאר ואת ראשי הכפר ואיימו עליהם, לקחת את כל רכושם ולהבעיר את הכפר באש  אם יסרבו להסגיר את שני השודדים, כשהכחישו את מציאותם בכפר החל מפקד 'הבולשת  האירלנדית' להכותם, עד אשר הסכים אחד מהם להראות את מקום השודדים.

השניים השייכים לכנופיית השודדים של חסאן תאבית הובלו לעכו והוסגרו למשטרה הלבנונית.

ממשלת ארץ-ישראל הענישה את מוח'תאר הכפר בית-ג'ן  ב-  15 שנות מאסר, ואילו ועל אנשים אחדים מהכפר הוטל עונש של מאסר משנה עד עשר שנים. כן הוטל על הכפר קנס כספי בסכום של אלף ומאתיים לי"מ [לירות מצריות]  על אשר החזיק אצלו את שני השודדים.

את הדו"ח שכתב  וו' פ' סינקלייר  מפקד משטרת המחוז המחוז הצפוני ביום  23 ביוני  1923 ממשרדו בחיפה, אל  המחלקה לחקירת פשעים חמורים של משטרת המנדט בארץ-ישראל [C.I.D.] בירושלים שבראשה עמד המייג'ור קויגלי [Quigley] ואל לשכת המפקח כללי של משטרת המנדט בארץ-ישראל [A.I.G.] שבראשה עמד המפקד ארתור סטפן מאברוגורדאטו [Arthur Stephen Mavrogordato] מי ששירת כקצין ב Black and Tans   באירלנד, סיים בבקשה אישית:

"אני מציע שממשלת ארץ ישראל תעשה מחווה כל שהוא לציון פעולתו המהירה של מפקד משטרת צידון, חלים ביי שוקייר, בעוצרו את השודדים".

ואכן בתחילת מרס 1924 הנציב העליון, סיר הרברט סמואל שלח מכתב תודה לגנרל וייגאן על שירותם של התובע הכללי בביירות ושל מפקד משטרת צידון, חלים ביי שוקייר בתפיסת המתנקשים במשמר הנציב העליון.

ב- 15.2.1924  נמסר על ידי הרשויות בלונדון לאביו של הז'נדרם ג'וזף אדוארד שנקבר בנצרת-  וויליאם פורביס כורה בן 67  סך כסף: 561 לירה שטרלינג, 9 שילינג ו 4  פני. כתבה לנו הולי [Holly] ממרכז התיעוד של דורהם [ Durham] אנגליה.

הנציב המשיך לחיפה.

סוף דבר

הגבול הסורי – לבנוני סומן לא מעט שנים לאחר מכן  ובינתיים נטבחו הרבה  -  רובם נוצרים כמו הטבח הגדול בכפר מרדין שליד חאלב.

עשרות שנים עברו -  משטרת ארץ-ישראל המנדטורית [  PP= Palstine Police] הייתה למשטרת-ישראל, ימת החולה יובשה עם ביצותיה, ועל חלק קטן מאסון הקידמה הקימו את 'אגמון החולה' גן-עדן לתיירי טבע ואילו  מצבות הז'נדרמים שנקברו בנצרת  אבדו-נשכחו -  ולא  ידע איש את מקום קבורתם.

יגידו כי מאחר ונקברו בנצרת, הם לא טופלו על ידי הוועדה של חבר העמים הבריטי לקברי מלחמה  [Commonwealth War Graves Commission =  CWGC] כעמיתיהם שנקברו בבתי קברות מרכזיים וגדולים כברמלה  - גנים פורחים, מושגחים ומסודרים.

מרטין היגינס  [Martin Higgins] היסטוריון חובב  מאנגליה  בנו של מיכאל ניגינס, איש הז'נדרמריה הבריטית משנת 1922 אשר פרש בשנת 1947 כמפקח במשטרת ארץ ישראל, מצא באלבומי אביו תמונת הלוויה, הוא שלח אותה לידידיו בישראל  לד"ר נורברט שוואקה רופא בית החולים בנצרת  ומיכאל גוטשלק היסטוריון חובב מחיפה, ואל המתנדב האנגלי התל-אביבי מיכאל רובסון [Michael Robson]  שיעזרו לו בזיהוי המקום בו נקברו.

אותה קבוצת ידידים  חברי ארגון ותיקי המשטרה הארץ-ישראלית [Palstine Police Old Camrades Association = PPOCA], יחד עם הכומר אימאד דאיבס [Emad Daibes] מהכנסיה האנגליקנית [Anglican Christ Church] בנצרת, מצאו את מסמכי הקבורה הרשמיים, ובבית הקברות עצמו איתרו במקום מלוכלך וזנוח  את  שלושת הקברים כשמצבותיהם שבורות ושקועות באדמה, כדי לשמר את ההיסטוריה של ארץ זו למען דורות העתיד הם ניקו את  הסביבה, עבדו קשה [ותקציב של 3400 ליש"ט מה-  PPOCA]  חודשו המצבות [כולל שתיים נוספות של שוטרים שנפטרו בשנת 1935].

"קברים בריטים אבודים נמצאו בנצרת" כתב ה'ז'רוזלם פוסט'.

טקס  כבוד והקדשה חוזר  וקצר הבא  לשמר כראוי את זכר אנשי השירות שנפלו, נערך בבית הקברות של נצרת  בצהרי יום רביעי  17 לאוקטובר 2012 בהשתתפות בכירים מקומיים כמו ראש העיר נצרת רמיז ג'רייסי [Ramiz Jaraisy],  נציגי שגרירות בריטניה, מנהיגי כנסיה הנוצרית אנגליקנית מנצרת, , באי-כוח משטרת ישראל, מר פאול פרייס [Paul Price] העומד בראש הCWGC     ירדן וקפריסין; ה PPOCA  יוצג על ידי מר אנטוני ריי [Anthony Rae] סרג'נט בגמלאות של משטרת ארץ-ישראל   ומייסד ארגון קציני ושוטרי  עמי הממלכה המאוחדת 'Roll of Honour'.  שבא במיוחד מלנקשייר, בריטניה  [סיפרו כי את כרטיסי הטיסה מימן מיכאל גוטשלק ] וחבורה של חובבי היסטוריה מקומית, בהם גם ליפסון הצלם.  קציני מחלקת ההיסטוריה של משטרת ישראל ואזרחים מנצרת.

נישאו דברים קצרים,  הכומר המקומי אימאד דאיבס אמר פרקי תהילים, ב 'נזכור את הנופלים'   הועלה גם שמם של שני שוטרים  אשר נפטרו בשנת 1935  ונקברו לידם  בבית העלמין האנגליקני בנצרת -  דוגלאס קמפבל גרייב [Douglas Campbell Grieve  ונוויל סטפן גודרייט [Nevill Stephen Goodright] .

הונחו פרחים, ובמידת מה הוחזר הכבוד לשוטרים הבריטים שנפלו על מזבח השירות ונתנו את המרב - כה רחוקים מביתם – אך לא נשכחים.

מצבתם- זכרם  הובטח לדורות שיבואו.

  

טקסט המצבה המשוקמת

[BG]

BRITISH GENDARMERIE

539 JOSEPH E. PURVIS

CONSTABLE GANDERMERIE

DIED 11 JUNE 1923 AGE 23

ERECTED BY  PPOCA  2012

WE SHALL NOT FORGET

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת צמרת אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, ברצונם או שלא. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.