נחום וייספיש  - נרצח קדוש מבני ציון

3.7.1938    -   פורדיס שפיה

בית העלמין הר הזיתים, ירושלים. גוש קברי הנביאים, חלקה ז', שורה 9, קבר 28

הצילום  ניתן באדיבות מוטי שמיס מרכז מידע הר הזיתים

 טכסט:

פ"נ

הקדוש

מבני ציון היקרים

הרב נחום ז"ל

בהרה"ג ר' דוד נ"י

נרצח ד' תמוז תרצ"ח

ת' נ' צ' ב' ה'

 מקרא

פ"נ  - פה נטמן

ז"ל – זכרו לברכה

בהרה"ג - בן הרב הגאון

נ"י - נרו יאיר

ד' תמוז תרצ"ח - 3.7.1938

ת' נ' צ' ב' ה'  - תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים

בחודש דצמבר 1882, עלו אל ההר בדרום המפנה המערבי של הר הכרמל, על אדמות כפר האריסים זמארין [- חליל בערבית],  שנרכשה מידי האפנדי הערבי-נוצרי ז'רמן, איש חיפה, יהודים דתיים 'חובבי ציון' [העלייה הראשונה]  יוצאי רומניה על משפחותיהם.  הם שייסדו את המושבה זיכרון-יעקב, הברון רוטשילד פרש עליה את חסותו. קראוה "זיכרון יעקב"  על שם אביו של הברון רוטשילד -  ג'יימס [יעקב] מאיר רוטשילד.

המושבה הקטנה בת-שלמה הוקמה בשנת 1889  על אדמות 'אום אל ג'אמל' [מערבית 'אם-היופי'] ברמות מנשה בשוליו הדרומיים של הר הכרמל  [בקרבת המושבה זיכרון-יעקב] והיא קרויה על שם אמו של הברון רוטשילד -  בטי דה רוטשילד ואביה סלומון [שלמה] מאיר רוטשילד דוד [מצד אביו] וגם סבא [מצד אמו] של הברון רוטשילד אשר מימן את הקמתה.

 עוד קודם,  שְׁפֵיָ‏ה הוקמה כמושבת בת שניה של זיכרון-יעקב הסמוכה, על גבעה בצד הצפוני של דרך ואדי מילק [שיבוש השם הערבי ואדי מָליח] שבו עברו שיירות סוחרי המלח מחופי עתלית אל המזרח. גם זו נקראה לכבוד בן משפחת רוטשילד.

השם 'מאיר שפיה': 'מאיר' על שם מאיר [אנשל] רוטשילד, סבו של  הברון רוטשילד ו אבי  בית רוטשילד, ו'שפיה' בעקבות השם הערבי של כפר אריסי המקום - שוֵויה.

בקיץ שנת  1886 [תרמ"ו [רכשו פקידי הברון מסלים ח'ורי, נוצרי מארוני שהיגר עם משפחתו מביירות ואחד מעשירי חיפה, שטח של 8,500 דונם. חלק על גבעות הכרמל וחלק בוואדי מילק מצפון לזיכרון-יעקב [אומרים כי היה זה להרחבת שטחה של זיכרון יעקב], במרכז השטח התגוררו  אריסיו הערבים.

במרכז השטח התגוררו  אריסיו הערבים. 

"מי שקיבל בחכירה את אדמות המזרע של שפיה היה שלומיק זימנדובה" השיב שאול דגן.

 בפקידות הברון ידעו שאי-עיבוד הקרקע,  כלומר אי-תשלום מיסים על יבול האדמה יגרום להפקעתה על ידי השלטון העות'מאני, לכן העסיקו מתלמידי 'בית הספר לעבודת האדמה'  ה'ארבייטער שוללע' בית-ספר עמלני-חקלאי אשר הקים בשנת 1885 הברון בנימין אדמונד דה-רוטשילד במושבה זיכרון-יעקב, כדי להכשיר צעירים לעבודת האדמה. הם התחנכו לעבודת האדמה ונבחרו מן הערים והמושבות הוותיקות בארץ ישראל ומארצות מזרח אירופה.

החניכים קיבלו מגורים, משכורת חודשית, ביגוד וכן שירותי רפואה ודת. בתום שלוש שנות עבודת לימודי-האדמה, הלכה למעשה, תינתן להם נחלה במושבות העתידות להיווסד על ידי הברון כמו מלחמיה.

[מספרים  כי חמישה-עשר  מבין חניכיו היו למתיישבים הראשונים במושבה בת-שלמה ואילו ארבעה-עשר במושבה  שפיה] התלמידים עסקו בהכשרת אדמות טרשים לנטיעות,  ואילו את אדמות המזרע מסרה פקידות הברון  בחכירה לאיכר מזיכרון-יעקב.

בסוף שנת  1889, שנה לאחר תחילת עיבוד המקום והכשרתו, ועם סגירת בית הספר העמלני, שלח  מנהל המושבה זיכרון-יעקב 'לאחוזה' עשרה צעירים שגרו בבית הבעלים הקודם -  בית חמר בן קומתיים, ליד כפר האריסים, שפונה לפי חוקי השלטון העות'מאני.  כ'קבוצת כיבוש' המשיכו בהכשרת הקרקע ובהנחיית 'גנן' [מדריך חקלאי "אגרונום" יגידו] של פקידות הברון בזיכרון-יעקב -  ג'יסטן דיגור  וצוות עוזריו, נטעו  בעיקר שתילי גפנים, שקדים וגם משמשים.

בשנת 1891 הושלמה  בשפיה בניית שמונת הבתים הראשונים דו-משפחתיים, שנבנו על ידי קבלנים נוכרים - 'טמפלרים' מחיפה. גם את בית הכנסת בנו.

הבתים אוכלסו בחלוצים ובבוגרי בית ספר העמלני של זיכרון יעקב.

גם  בני 'הישוב הישן' בירושלים יצאו מהעיר - 

חיה-אסתר לבית ספקטור [דודה הוא הרב יצחק-אלחנן ספקטור מקובנא]   בעלה [כשנישאו היה הוא בגיל 16] חיים-דוב [יליד 1866] בן הינדא –שרה [1840-

1887] לבית ש"ץ ושלמה קנטור [1835-1873] [שם המשפחה הוסף כי אביו היה החזן מפינסק] התייתם, כבן 7 עלה לירושלים עם אמו האלמנה ושלש אחיותיו: אסתר [לימים רוסטובסקי], ברכה [לימים שכטר]  הבוגרות ממנו הקטנה  פעשע-הענע [לימים אפשטיין] בי'ג טבת תרל"א, למד 
ב'תלמוד-תורה' שבחצר חורבת רבי יהודה החסיד ובישיבת 'עץ חיים' [ליד בית הדין של הרב האשכנזי  שמואל סלנט].  וכשהגיע לירושלים  הרב משה יהושע יהודה לייב דיסקין מבריסק, עבר חיים-דוב  לצד 'היראים', למד תורה מפיו [המהרי"ל  שנפטר בירושלים טבת תרנ"ח [1898], ולאחר פטירתו למד מבנו הרב יצחק ירוחם דיסקין].

 משפחת קנטור, חיים-דוב, אשתו ובתם פייגע-רחל שנולדה בירושלים בשנת 

תרמ"ו  [1886] אז הובאו מעקרון היא מזכרת–בתיה מושבה  בדרום יהודה [על 

שם אמו של 'הנדיב הידוע' - בטי] בתיה [סלומון דה רוטשילד בתו של סלומון 

מאיר רוטשילד, אשתו של ג'יימס מאיר רוטשילד ואמו של אדמונד ג'יימס 

דה רוטשילד הוא 'הנדיב הידוע'] – משם נלקח בשנת תרמ"ז [1887] לכהן 

כשוחט בודק ומוהל  בשפיה וישובי הסביבה  נקרא בפי כל 'השו"ב משפיה', כבוד 

גדול ופרנסה מועטה. שם נולדה בתם הינדה.

הרב חיים דב קנטור , עוד טרם בא מעקרון  נודע כמרפא עיניים מיומן , 'הרב

הקומוניסטי' קנטור,  נלחם בהנהלת היקב שקיפחה את שכרם של הפועלים,

 וכאשר נח מפעילות זו רקח תרופות מצמחים  התמחה בקיבועי גפיים וריפוי 

שברים. חובש-אורטופד נוסף היה  סאלח ג'באלי  מהכפר בריקי שהיטיב לטפל בשברים  

באותו זמן הרב חיים פאליק  שעלה ממוינשט רומניה בשנת  1881 בין מייסדי ראש פינה היה רבה הראשון של זכרון-יעקב, מביא שאול דגן מזכרונות בן הרב יוסף צבי פאליק.

לכל משק משפחתי  בשפיה הוקצב שטח  קרקע  של 300 דונם.

פקידות הברון החליטה להוסיף מקומות דיור והפעם  נמסרה מלאכת הבנייה, כך 
אומרים,   לבנאי יהודי של ה'נדיב הידוע',  לקבלן  הצעיר, טוביה קרופיק 
[מחניכי בית הספר העמלני בזיכרון-יעקב], זה שבנה בתים בבת-שלמה ושיפץ 
את בתי חירבת חסן – כפר ערבי נטוש מזרחית לשכם סמוך לוואדי אל פארעה, כדי להושיב שם יהודים,  בין לבין נשא טוביה לאשה את האלמנה חסיה לבית

הירשנזון  מבאקו שבקווקאז.

איכרי שפיה זרעו תבואה וכשלו. נטעו גפנים ליין. הענבים שנבצרו בשפיה הובלו 

ליקב בזיכרון-יעקב.  יקב שהוקם  בשנת 1890, גם זה בסיועו של  'הנדיב הידוע', 

הבעלים של יקב 'שאטו לאפייט רוטשילד' בצרפת, והוא זה שהקים בסמוך את 

ה'מזגגה'  - בית חרושת לבקבוקי יין בטנטורה שעל החוף.

החקלאות המשיכה להיות חד-גוונית כבשאר המושבות; במטרה  לגוון את מקורות ההכנסה של התושבים הקימו בשפיה פקידי הברון 'סנטוריום'', שלא צלח, וכן שטחים לניסויים בחקלאות, ומשתלות שלחין גדולות. בחלקם הוקמו בעמק תות שבואדי מילק  בין המושבה והכפר הערבי הקטן פוריידיס]  فـُرَيـْدِيس]  שקם זה עתה [1880].

לפרנסת המשפחה היה חיים-דוב קנטור גם למשגיח כשרות ראשי ביקב של 

זיכרון-יעקב. הוא שם כל שעות קבלת הענבים  לפני סחיטתם , לוודא התאמה בין 

המשלוח לרשימותיו - שלא נתערבבו ענבי בציר עם ענבי עוללות  או עם כאלו 

שלא נגמרה מלאכתן  -  כלכלה של ענבים . .  הוא האיש שהוציא תעודת כשרות 

ליין, כנדרש  על ידי 'בעל-הבית'  ועשה זאת בעין-יפה. אמרו: מפני דרכי שלום, 

אמרו: כדי שלא יפסיד אומנותו, אמרו : "עת לעשות לה'"  -  להוציא מלבבם של 

טועים, עשה מה שעליו לעשות  ושהזקנים ימלמלו.

בנותיו פייגה [צפורה]-רחל והינדה-שרה גדלו הגיעו לפרקן, נישאו לבני היישוב 

הישן מירושלים שעברו להתגורר בשפיה -   הראשונה ל נחום וייספיש נכדו של 

הרב נחום לעווי משאדיק  ואילו  בתו השנייה  הינדה נישאה לר' פרלמן, שאף 

הוא שימש כשוחט ובודק בשפיה. 

חיים-דב  [אשתו חיה-אסתר  נפטרה בכ"ז שבט תרפ"ט  ונקברה בהר הזיתים], חזר לירושלים יש אומרים בשנת  1932 וככתוב "ממקום שבאת לא תשוב " ואכן לא שב לעקרון...

 היה מקימי ישיבת 'אהל משה' [על שמו של הנדבן משה ויטנברג]   היא 'חצר 

דיסקין' [בית יתומים] ברובע המוסלמי של העיר העתיקה, שם הקימו תלמידי 

מהרי"ל דיסקין ובה למד עד פטירתו ביום שבת כ"ב בסיוון תש"ד [1944] 
{אחרי פטירת אשתו - חיה אסתר } [ישיבת 'אהל משה' הוקמה בשנת תרע"ד 

[1914], על ידי סוחר האתרוגים, יליד צפת הרב ישעיה אורנשטיין  ובנו יעקב. 

האב ממייסדי שכונת מאה שערים  ומראשי חב"ד, זה שנשא לאישה את ציפורה 

{-ציפה} בתו של הרב משה מגיד ריבלין {הרב ריבלין הגיע ליפו   [1841]  באדר  ה'תר"א   .בדרכו נלווה אליו רבי שמואל סלנט   זה שלאחר פטירתה של 

אשתו טויבא,  בתו של יוסף זונדל מסלנט,  נשא בנישואים שלישיים את נכדתו 

של הרב ריבלין את ראשע, אלמנתו של ר' משה לייב שנייטוך. בתו של  ר' 

משה מגיד ריבלין  היא מינה לאה - נישאה בזיווג שני לרבי  נחום 

לעווי    משאדיק, סבו של  נחום וייספיש}.

בפרעות תרפ"ט  נטשו היהודים תושבי הרובע המוסלמי  כולל החצר:  בית 

היתומים דיסקין ו'הישיבה',   7 חדרים, 3 חנויות נשארו עזובים ושרופים  עד 

לבואו-חזרתו  לירושלים של חיים-דב  והקמת הישיבה מחדש].

בשנת 1904 ישראל בלקינד [ממייסדי תנועת ביל"ו[ הקים בשפיה מוסד חינוכי - 
'קריית ספר' ליתומים מניצולי פרעות קישינב כדי: "לברוא דור חדש, דור עברי 

במלוא מובן המילה, דור אשר גוף בריא ורוח בריאה יתלכדו, דור אשר ידיו 

תדענה לאחוז בעט ובמחרשה, ופיו ידבר בלשוננו". [כשהוא נעזר לא מעט באיש 

הדת המקומי  חיים דוב]. היתומים, בצד הלימודים הרגילים, הועסקו בחקלאות, 

בספורט ובטיולים.  כשלידו  נעמן, בן אחיו, מהמושבה ראשון-לציון,  וגם 

השכיר ישראל שוחט ממייסדי  'השומר' לשם באו   לדבר על כבוד העם העברי 

אלכסנדר זייד, יחזקאל ניסנוב, ישראל גלעדי וצבי בקר.

בית הספר נסגר שם כעבור 3 שנים מפאת חוסר בתקציב.

בשנת 1917 בשל גירוש היהודים מתל-אביב ויפו במלחמת העולם הראשונה גלתה לשפיה הגימנסיה העברית 'הרצליה '  שם רוב תלמידיה ומוריה.

בספטמבר 1918  חצו כוחות הגנרל אלנבי  את הירקון צפונה,  ובו ביום הגיעו  

לוואדי-ערה ולוואדי מילק; זיכרון-יעקב ושפיה  תחת שלטון בריטי.

שנת 1923 נחשבת כשנת הייסוד של 'כפר הנוער מאיר שפיה'  - בשנה זו הוקם [מחדש]  במושבה 'מעון ליתומות' הפעם ממלחמת העולם הראשונה.

בשנת 1924 קיבלו את ניהול 'כפר הנוער מאיר שפיה' הדסה ומשה קלוורי 

שהיה ממייסדי תנועת הנוער 'בלו-וויס' [כחול-לבן] בגרמניה ומנהלה של 

הגימנסיה העברית בירושלים  בשכונת הבוכרים בבית דוידוף. לפני שעברה 

לרחביה.

בשנת 1925 פרש ארגון  'הדסה הצעירה'  מארצות-הברית את חסותו על המקום, ועם הגעתם של הבנים הוסב 'מעון היתומות' ל'בית ילדים'  ב'כפר הילדים מאיר שפיה'.

זו השנה  בה מיכאל חמילצקי  ואשתו רבקה  התיישבו במושבה שפיה במטרה לגדל כרמים קיבל את הצעתו של אורחם המשורר חיים נחמן ביאליק המאוהב בבנות מקום ועיברתו את שמם לתשבי ראשי תיבות = תושבי שפיה בארץ ישראל.

 בשנות ה-  30 הייתה שפיה מרכז לקורסים המחתרתיים של 'ההגנה'  בעיקר ממחוז תל-אביב. ריחוק המקום ממרכזי היישוב ומעורקי תחבורה עיקריים‏ וכן הסביבה ההררית התאים לתנאים,  החורשה והמבנים בכפר שימשו את   הנערים הנבחרים. האימונים התקיימו במערות 'טלימון' ובבקעת שפיה -  בקעה קטנה בדרום הכרמל ששטחה כקילומטר רבוע אחד [ כקילומטר אחד צפונית - מזרחית לזיכרון יעקב ].

 מספרים כי קורס המ"כים הראשון נערך במסגרת ארגון 'ההגנה' התקיים במהלך שנות ה-30 בכפר הנוער של שפיה, המיקוואי אפרים קוטר יליד רומניה 1930 יתום מאב  למד  שם, גם שלמה מנוחין מרחובות  - ילד קטן, שאביו דוד נפטר ערב מלחמת העולם השנייה,  הלך עם חברו הבוגר [''טיפוס שלילי''] שלמד אצל וייספיש  [אחד מבניו של נחום]  את ההפטרה לבר מצווה. "גר בבית האחרון מצד שמאל".

גם בית כנסת הוקם במקום כולל וכשנשרף במאורעות הדמים  עברו המתפללים לביתו של נחום וייספיש [והנשים היטהרו בזיכרון-יעקב הסמוכה].

נחום וייספיש  הידוע גם כ 'ר' נחום משפיה', נולד בשנת תרמ"ח [1888] בירושלים אשכנזי מוורשא אך דור שמיני בעיר בנם של שרה  עלקא בת הרב עקיבא יוסף שלזינגר [עי"ש]  משכונת המוגרבים 'אבן ישראל' [כונתה גם 'שכונת המשכילים'], והרב דוד בהר"ן  [ - בן הרב נחום לעווי  ואשתו השנייה מינה-לאה בת הרב משה מגיד ריבלין]  הגיע לפרקו נשא  לאשה את פייגע [צפורה]-רחל [קנטור] ילידת ירושלים שנת תרמ"ו  [1886]  אח ליעקב [יש אומרים כי שמו היה בנימין הוא מוני]  אחריו מינה לאה [לימים איזנשטין],  נחמה [ אומרים כי  נישאה לרב אברהם אלחנן וייספיש], חיה יוכבד [לימים לוי  אומרים כי  נישאה לרב אברהם הכהן לוין], שלמה זלמן [יש אומרים כי הוא הבכור  נישא, היה לרב ונפטר לפני אביו],  מרים [לימים לונדין],  רפאל הלל [אשתו חיה פייגל לבית פרידמן], יחיאל  ["נפטר לפני חתונתו"] אהובה ליבא [לימים אפל], מלכה [לימים גולדברג],  עקיבא יוסף,  מנוחה [לימים רקובסקי], חיה  אסתר [לימים נוביק]. יש אומרים כי עירבבו כאן  עם שמות בניו.

נחום למד בישיבת 'עץ חיים'  שליד בית הכנסת 'החורבה' ובישיבת 'אוהל משה'  

בחצר דיסקין  בירושלים שבין החומות. נמנה עם המצטיינים.

 לאחר נישואיו לצפורה [פייגע]-רחל בת הרב חיים דוב [קנטור]  יצא אחריו - 

"על כן יעזב איש את אביו ואמו ודבק באשתו . . .  " ככתוב בספר 'בראשית' פרק 

ב',  והתיישב על אדמת שפיה.  אומרים שנת   תרס"ד.

ר' נחום  שבלט במראהו ולבושו  הדתי-ירושלמי  "על אמונתי לא עברתי וממצותיך  לא שכחתי" אמר לתוהים, היה לחקלאי מצליח   רכש שטחים רחבים של מטעים, פלחה, זיתים וכרמים בשפיה ובזיכרון-יעקב והעסיק ערבים  מן הכפרים השכנים, גם מחלבה פתח, כנאמר בספר 'דברים' [פרק כ"ה]: "ושמחת בכל-הטוב אשר נתן-לך ה' אלוהיך ולביתך " והיה למקובל בסביבתו.

ר' נחום  שימש גם כאחראי על קיום מצוות 'עשה' שהזמן גרמן - מצוות התלויות 
בארץ  הקשורות לעבודה בכרמי הענבים - כמו פרט ועוללות  - לעניים. דאג 
לקיום  מצוות בכורים מעשרות ותרומות עבור הכוהנים  [נכסי הכהן] אם כי בית 
המקדש כבר חרב, ופדה אותם  במקום הפסד -  שאם לא פדאם היו אסורים ; 
פדאם  במשקל, מידה ומניין, כי חייב היה להפריש  אך עשה זאת לפי חשבון "אין 
משלמים מדבר שלא בא" אמר והעלה המעות [דמי הפדיון] לירושלים, לרבנים 
והם  "שצריכין ליתן לכל אחד את הראוי לו".

הוא שקבע דרך היחיד ודרך הרבים, קרחת הכרם ופסקי עריס [- שורת גפנים מוצלות על עמודים, אשר שריגיהן יוצרות סוכה], עד היתר 'קציצת בהרת'. דאג גם לקיום מצוות ה'שביעית' – "ושבתה הארץ שבת לה'" ככתוב בספר 'ויקרא' [פרק  כ"ה] - אותו איסור על עיבוד אדמה וקצירת יבולה,  האומר להפקיר פירותיה לכל המעוניין לקוטפם  פעם בשבע שנים,  במשך שנה תמימה  היא שנת השמיטה.

 לקראת שנת  תרס"ג והבאות אחריה [היתרים שנשנו בשנים תר"ע, תרע"ז,  

תרפ"ד, תרצ"א, תרצ"ח]   התיר את העבודה ב'שביעית' על-ידי מכירת השדות 

והכרמים לנוכרים, כדין  הרבנים.

הוא היה גם אחראי על כשרות הענבים מהעורלה ביקב זיכרון-יעקב,  וידא שהיקב יקבל ענבים אך ורק מיבול שאין בו חשש ערלה,  אותו איסור הנאה מפירות העצים בשלוש השנים הראשונות לנטיעתם. תקופה המסתיימת בט"ו בשבט. וכן ל'נטע רבעי' ענבי השנה הרביעית אותם פדה בכסף  כהוראת הרבנים וברך: ".  .  . על פדיו כרם רבעי".

אומרים כי לכך הקדים ואסר על 'כלאיים' – איסור להכליא שני זנים שונים, ואף 

לשתול שני מינים שונים באותו מקום  - ' כלאי הכרם'.  

בין לבין סיפר סיפורי 'מקובלים' על איסור הערלה וקליפיה כמו אלה המיוחסים 

לרבי יוסף ג'יקטיליה  או לפי הגימטריה של רבי יעקב  מסעוד אבוחצירא  [סבו 

של ה'בבא סאלי'] הקשורים לנחש הקדמוני.

 פיקח על כשרות החלב שקנה מן הערבים בכפר פוריידיס, עבור תעשיית הגבינה 

[גם שלו]  אותו חלב הקרוי 'חלב נכרים'  - ידע להבדיל בין חלב מבהמות כשרות 

כמו כבשים, עיזים ופרות, לבין בהמות טמאות כמו הגמל , בידיעה ברורה שלא 

עורבב חלב טמא בחלב טהור, הכשירו  גם אם לא תמיד נכח יהודי בזמן החליבה.

 ביתו  של ר' נחום   היה פתוח לכל, והכנסת האורחים שלו הייתה מן המפורסמות. בביתו התארחו איכרים, פועלים, חלוצי העלייה השנייה וערביי הסביבה שאהבוהו וכיבדוהו. "עושה הרבה" אמרו  אך גם מפני 'מראית עין'.

  בזמן שלטון התורכים  נערך 'מסע המושבות'  [או 'מסע הרבנים'[ בראשותו של 
הרב אברהם יצחק הכהן קוק. רבן של 'יפו והמושבות', בהשתתפות שבעה רבנים 
מירושלים: הרב יוסף חיים זוננפלד, הרב יונתן בנימין הלוי הורוויץ, המגיד בן 
ציון ידלר, הרב יעקב משה חרל"פ ,הרב  אריה לייב זילברמן, הרב      ברוך מרקוס   

הרב משה קליערס    אליהם הצטרפו גם אליהו מרדכי זוננפלד, בנו של 

הרב זוננפלד וכן הרב גרינברג שהיה משמשו של הרב קוק.  

המסע אל  מושבות החדשות בצפון ארץ ישראל, מסע שהחל בימים י"ט בחשון עד י"ז בכסלו תרע"ד [1913]  החל בחדרה  עברו בזיכרון -יעקב, ביקרו בבת-שלמה ובשפיה התארחו בביתו של ר'  נחום  בדרכם לעתלית ולחוות אהרנסון. 

ישבו לאכול והרי הם "תלמידיו של אברהם אבינו אוכלים בעולם הזה ונוחלין 

בעולם הבא" ודיברו דברי תורה -    מתי טמא, מתי בטל ומתי מצטרפין, מתי ולמי 

מקלים  ומתי ולמי מחמירים, על התורמים מיין מבושל, דנו על אשכולות שנקרו  

או שנשתיירו. התווכחו אם מדאורייתא היא  או גזירה מרבנן, מחלוקת  חכמים  

כרב ושמואל או זו שבין רב הונא ורב נחמן;  היו מצטטים  דברי ר'   אסי  ור' 

חנינא ומביאים מפירושי הגר"א - הגאון רבינו אליהו הוא  רבי אליהו בן שלמה 

זלמן שנודע בכינוי: הגאון מווילנה, הרדב"ז  - רבי דוד בן זמרא הצפתי, 

הרשב"ש הוא רבי שלמה בן שמעון דוראן מאלג'יר;  מחזקים עמדתם 

באמרותיהם של רבי  שלמה סיריליו ממגורשי ספרד ושל רבי שמשון בן  

אברהם  משאנץ שבצרפת. נתמכים מן  הנאמר בספרים 'יורה דעה' ו'שנות אליהו' 

גייסו גם את 'מדרש תנאים', 'אוצר הגאונים', ו'דקדוקי סופרים'  ור' נחום  

משמשם כמארח, זכר תלמודו  - שמע מה שחכמים אומרים לך ושמור – גם על 

מוצא שפתיך...  ואילו כשדיברו על אותם ענפים רכים המלבלבים בסתיו ועל מי 

הגפנים היוצאים מהם [מאותם לולבים] באביב ועל החרצנים והזגים של הענבים, 

ועל אותו ה'תמד' - המשקה שנעשה מהם, ועל פריחת הסמדר ועל שרף העלים  

המקפיא את הגבינה - זכה להבינם. הרב קוק  הוא הראי"ה  כה התרגש ממארחו 

- לראות במו עיניו כי הלה לא שינה את לבושו ולא סטה מדרך התורה על חידודי 

ניסתרותיה והיה  גם לאיכר מצליח ויצרן גבינות  כזה  שקורין עליו את ההלל, 

ומאחר ואסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה [כאמור ב-בבלי ל"ה]  נהנה 

ובירך:" שהחיינו  וקיימנו, ...".

מלחמת העולם הראשונה הסתיימה הבריטים הכובשים ובעלי 'הצהרת בלפור' על 

מתן בית לאומי ליהודים, קיבלו מחבר העמים 'מנדט' על ארץ-ישראל.

במאורעות הדמים בתרפ"ט [1929] נרצח בטבח חברון בביתו של חתנו הנכבד, 

אליעזר דן סלונים   בשבת בבוקר בשעת 'ברכת הכהנים' -  רבה של זיכרון-יעקב הרב אברהם יעקב הכהן אורלנסקי  זה 28 שנה.

מעסיקי הערבים החליטו לפנות מחצרותיהם את משפחות הפועלים הערבים 

מקאלנסאווה [יש אומרים  שזה כלל בדווים משבטי אל-רומילאת ואל-ע'זאזיה] ,

אום אל פחם  וכפרים אחרים כמו ערערה מוצמוץ אשר התגוררו במושבה 

זיכרון-יעקב ובנותיה. [התושבים הערבים המפונים שבקשו להמשיך לעבוד אצל

היהודים התקשו לחזור לכפריהם המקוריים, ועל כן עברו לגור בפוריידיס].

בשנת 1937   נרצח ביריות  נחום וייספיש בדרכו לפוריידיס

בימי מאורעות הדמים תרצ"ו – תרצ"ט, ביום ד' בתמוז תרצ"ח [3.7.1938] יצא 

נחום השכם בבוקר כדרכו לפוריידיס. על גבול זיכרון-יעקב התנפלו עליו

חמישה ערבים, לא מבני הכפרים בסביבה, ורצחוהו. [לטענת 

אנשי זיכרון יעקב, שהוכחשה על ידי אנשי פוריידיס, נורה על ידי בן פוריידיס. 

היה זה אירוע האיבה היחיד שיוחס לבני פוריידיס].

 "שני כדורים של רובה-ציד פגעו בו בלכתו לשאוב מים מהבאר" ספרה 

דורית ענני ממגדל, ששמעה מאביה, נחמן לובימוב מתלמידי מוסד שפייה,  

שמצאו בשדה את עגלתו ופרדתו של נחום עזובות וגופתו המנוקבת לידן.

הוא הובא לקבורה בבית-הקברות שעל הר הזיתים בירושלים. בני משפחתו, 

ראשי 'הישוב הישן' הירושלמי יחד עם אנשי שפיה וזיכרון-יעקב ונכבדי הערבים  סביבה ליוו אותו למנוחות.

"פחי חלב, שנשארו זרוקים במקום הירצחו של נחום, לא הוזזו ממקומם במשך שנים מפאת הכבוד והקדושה שייחסו לו ערביי פרדיס, והם היו כעין מצבה לזכרו" כתבו ב'יזכור' של משרד הביטחון.

סוף דבר

במאורעות תרפ"ט,  בחברון - בתו של הרב אורלנסקי, מינה, בת השש-עשרה, הצליחה להינצל מגרזיני טובחי אימה, יוטה לבית פרנק [הרב של חדרה] ואביה אברהם יעקב  אורלנסקי, לאחר שאחד מבחורי 'ישיבת חברון'  -  יקותיאל קושלבסקי [לימים הרב  עזריאלי], שהיה בבית סלונים, דחף אותה לחדר צדדי. קושלבסקי עצמו נפצע מפגיעת פגיון ברגלו אך שרד. בשנת תרצ"א [1931]  נישא יקותיאל עזריאלי-קושלבסקי למינה אורלנסקי, וזמן קצר לאחר מכן מונה לכהן תחת חותנו כרבה של זיכרון-יעקב.

תזמורת  המנדולינות  של כפר הילדים שפיה נוסדה בשנת 1937 על ידי משה מדליה  [בנה של ליבע מדליה] מורה בכפר, אנסמבל כלי פריטה שפיה הוקם למעשה בשנת 1950 על ידי המחנך והמוסיקאי משה יעקבסון חניך ובוגר הכפר.

מספרים כי  בזמן מלחמת העולם השנייה [1939 – 1942] שמע מנהל כפר הילדים שפיה, שמשה רוצה להתגייס לצבא הבריטי והציע לו להתגייס ל'משטרת הישובים העבריים', לשרת במסגרת זו  כנוטר בכפר הנוער ובו בזמן לעסוק בהוראת מוסיקה לילדי הכפר. משה קיבל את ההצעה, עזב את תל-אביב הגיע לכפר, אסף  את שרידי המנדולינות, שהיו בכפר ובעזרת הנגר שיפץ אותן והביאן לדרגה כזו, שאפשר היה לנגן בהן. הם ניגנו.

הכפר פוריידיס הוכרז כמועצה מקומית בשנת 1952  [זיכרון-יעקב בשנת 1950].

בשנת בשנת 1957 נוצרה שותפות בבעלות על  שפיה  בין מדינת-ישראל וארגון 'הדסה - ארצות הברית' ורשמית  היה היישוב ל 'כפר הנוער מאיר שפיה'.

פייגע [צפורה]-רחל  וייספיש  [אשתו של נחום וייספיש]  נפטרה ב- ה' תשרי תשכ"ז  [19.9.1966] ונקברה בירושלים .

 בשנת 1984, עברה תעשיית היין בארץ משבר חמור ומחיר הענבים צנח. אף יקב לא היה מוכן לקנות כמויות גדולות של ענבים. השוק הוצף בענבי מוסקט, זן ענבי-יין  שהיווה את חלק הארי בכרמי משפחת תשבי. "בעקבות המשבר החלטתי לפרוש מקואופרטיב 'כרמל מזרחי' ולפתוח יקב קטן משלי. לגדל כרמים וליצר יין מהתוצרת שלי, בזמנו נראה לי כדבר הטבעי לעשות. בתחילת הדרך נקרא היקב על שם הברון רוטשילד "יקבי הברון" ובהמשך שינינו את השם לשם 'יקבי תשבי' שם המשפחה" סיפר הבן יונתן .

 קישור למרכז מידע הר-הזיתים:

http://www.mountofolives.co.il/info.aspx?CID=303

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת-רבקה אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, בידיעתם או שלא.  יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.