רבקה סלנט –  נפטרה ממלריה

21.7.1894 – ראשון לציון

בית העלמין הישן בראשון-לציון  גוש 3; שורה 7; קבר 43,

הצילום באדיבות גב' נוני ירון מנהלת אוספים מיוחדים ארכיון לתולדות פתח-תקווה ע"ש עודד ירקוני

צילם עמוס שיפמן, כפר-סבא

טכסט:

פ"נ

האשה הכבודה והנדיבה

והצדקנית מ' רבקה בת

הר' בנימן שטאמפר

הלכה בתו'ם עד נ'ל'ב'ע'

בי' י'ז לח' תמוז ש' תרנ"ד לפ'ק

ת'נ'צ'ב'ה'

מקרא:

פ"נ - פה נטמנה

מ' - מרת

הר'- הרב

בתו'ם - בתורה ומצוות

נ'ל'ב'ע - נלקחה לבית עולמה

בי' - ביום

י'ז - י"ז

לח' - לחודש

ש' - שנת

תרנ"ד - 1894 למניינם

לפ"ק - לפרט קטן  [הסרת מניין האלפים מהתאריך העברי]

ת'נ'צ'ב'ה'  - תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.

רבקה נולדה בשנת  1856 בעיר ארנארש  לחנה [בת אסתר ושלמה ראאב] ולבנימין שטמפפר] שטאמפּפֿער] דיין קהילת שטיינמנג'ר במערב הונגריה,Steinamanger] היא סומבוטהלי = Szombathely בפי ההונגרים]  אשר נישאו בשנת 1851. 

אחות לאחיה הבכור יהושע [1852] ולחזקיהו יחזקאל [1854], אחריה נולדו: חיילה [1858] שמתה צעירה, ביילה [1859], מנחם יהודא [1864], אברהם [1866] ועקיבא [ 1869].

אמה, חנה נפטרה ב-ט''ו בשבט שנת 1871. דודתה, [אחות של חנה אמה]  ייטל [יהודית-איטול]  נרתמה לסייע בגדול הילדים והאב בנימין [שרוי בלי אישה אי אפשר] נישא לגיסתו.

ילדים משותפים לא היו להם ויש האומרים כי היה ילד משותף.

נודדים לפי הפרנסה.

יהושע נשלח ל 'ישיבה'.

 יש אומרים כי  הושפע מ'התבונה הגדולה של העם ההונגרי' -  עם שמרד  ['אביב העמים']  בשנת 1848 בהנהגת לאיוש קושוט 'אבי האומה' שכשל. אם כי רעיונות כמו עצמאות לאומית, ביטול שיעבוד האיכרים  וחופש בחירה לכל בעלי הרכוש נשארו  - הליברליזם והלאומיות חלחלו גם בנוער היהודי, אולי בזכותו של המשורר-הלוחם שנדור פטפי שכתב בשירו הלאומיNemzeti dal" ": "על רגליך, מדיאר! המולדת קוראת"! ""Talpra magyar, hí a haza!.

יהושע עזב את ה'ישיבה' בה למד והגיע לדודו, אחי אימו [בשנת 1867] לביתם של פייגה לבית אהרנסטל  מהעיר גיור היא ראאב [על שם הנהר ראבה הזורם בקרבתה]  ואלעזר [לאזאר] ראאב, יהודי יחיד בכפר סנט אישטוואן שעסק בחקלאות. כבחור-ישיבה  של הרב עזריאל הילדסהיימר באייזנשטט] אז בממלכת הונגריה[ היה יהושע למורה בניהם: מוישה-שמואל ויהודה הקרוי ''יודע' ''  [יליד 1858], וגם לבנותיהם חנה, דבורה, שאומרים כי היא הבכירה [לימים דבורה-ורוניקה האבר]  וטויבה. לימד ולמד.

קושוט המושל קבע מטבע הונגרי, הקים את צבא הונגריה, התנגד לשאיפות הלאומיות של מיעוטים שונים בהונגריה עצמה, כמו קרואטים וסרבים, ודיכא אותם ביד קשה. לכן, עזרו אלו האחרונים לכוחות הקיסרות האוסטרית ולצאר הרוסי ניקולאי הראשון, שבסיוע צבאו הוחזרה הונגריה לשלטון הקיסרות האוסטרית.

לאחר תבוסת האימפריה האוסטרית במלחמות באיטליה ונגד  פרוסיה ['אביב העמים'] בשנות השישים של המאה ה- 19 הצליחו ההונגרים לקבל אוטונומיה במסגרת האימפריה האוסטרו-הונגרית הקיסרות, שנוצרה מאיחוד פדרטיבי של ממלכת הונגריה ושל קיסרות אוסטריה  בשלטון בית הבסבורג ובראשו הקייזר פרנץ יוזף  [ירום הודו].

בירושלים - במחצית המאה ה-19 החלו בני הלאומים והדתות השונים לצאת מן העיר העתיקה. עם גידול האוכלוסייה עלתה הצפיפות ותנאי המחיה הקשים בה כמו, מחלות ומצוקת שכר הדירה ובמקביל השתפרות מצב ביטחון הנפש והרכוש מחוץ לחומות –  דחפו החוצה לגור "רחוקים מהעיר".

הבישוף  האנגליקני סמואל גובאט בנה את בית-הספר הפרוטסטנטי בהר-ציון בשנת 1850, בית הקיץ של הקונסול  הבריטי ג'יימס פין ב'כרם-אברהם'  הוקם בשנת 1855, את מתחם 'מגרש הרוסים'  החלו להקים בשנת 1857 וארמון הפחה דאוד אמין אל חוסייני וארבע נשותיו נבנה בשנת 1860. מתחם שנלר- בית-ספר ליתומים נוצרים פליטים מלבנון, הועתק מהעיר העתיקה בשנת 1860.

למרות מגבלות השלטון העות'מאני נוסדה בשנת  1874 'חברת בוני ירושלים'  ביוזמת יוסף ריבלין הוא "יושעה דער שטטלאך מאכער"  = יושע בונה השכונות (יש ויגידו כי סוחר ומתווך היה]. דרכה הוקמו שכונות מגורים ליהודים כשהראשונה בהן היא 'משכנות שאננים',  אחריה קמו 'מחנה ישראל'  של  יוצאי המגרב,  'נחלת שבעה' ו 'מאה שערים'  ולימים 'בית דוד' [1877], 'מזכרת משה' [1882], 'שערי צדק' [1889] ו'זיכרון טוביה' [1890].

 

את 'משכנות שאננים' - מבנה מלבני של 16 דירות מגורים ומבני ציבור - מעין מתחם מבוצר בחומה ובשערים שננעלו בלילות  החל להקים בשנת 1855  [מכספי ירושת ((הנדבן)) יהודה טורא] סיר משה מונטיפיורי עבור תלמידי חכמים יהודים וסיימו בשנת 1860 [מספרים כי אז פנו  אנשי ה'ישוב הישן' אל מונטיפיורי, וכתוצאה מכך נמנע מלתת כספים לטובת ההתיישבות החדשה].

יוסף שמואל הירשלר  [הערשלער] אומרים כי בעברו היה רב העיר סגבאד הונגריה, עזב את כס הרבנות בעיירה שוראני Cerveny Majer  מחוז באלאטון,  והוא כבן 40 עלה לארץ ישראל מהעיר נאג'-מג'ר = נאגמג'ר Nagymegyer] בהונגריה,  עם אשתו חנה לבית פפייפר [אחות לאסתר - אימו של אלעזר ראאב. יש אומרים,  אחיות היו, אך לא מאותו אב = "אסתר אשת שלמה ראב בת יחזקיה הכהן", כך חקוק על מצבתה על הר הזיתים, נפטרה בשנת 1877,  3 שנים אחרי מות בעלה שלמה בשנת [1874]]. על ארבעת צאצאיהם: אהרן [1850] הקדוש, דוד [שאשתו תהיה ביילה שטאמפפר], משה [מת בירושלים בתחילת שנת תרל"ג], אברהם ולאה רווקים אומרים כי פנחס-יהודה צעיר האחים – 'יודל דער דרייער' קראו לו, על שום שהיה מרפא נקעים, נולד בעיר ירושלים.

ממשפחת הרשלר חלקם הגיעו לארץ הקודש בשנת 1860. תחילה התיישבה המשפחה בחברון ומשם עברה לירושלים [1866] גרו ב'חצר ההונגרית' שליד בית הדין המוסלמי [השרעי] ששכן בבית ה'מחכמה' ליד הכותל-המערבי בסוף רחוב  השלשלת, שהערבים קראו לו 'שרע באב א-סילסילה' או 'שרע אל-בזאר' [רחוב השוק]. הרובע המוסלמי. ברחוב חנויות, בתי-מלאכה ו'חצרות' [שהתאפיינו  בשער ברזל, ריצפת אבן, שתי קומות עם מדרגות חיצוניות לעליונה, ששימשה בדרך כלל למגורים, בורות לאגירת מי גשמים, 'מקום התשמיש' ליד השער ובקצה האחר תנור לבישול ולאפייה] בהם גרו מוסלמים ויהודים- משפחות ספרדיות כולל משפחות מעולי המגרב  ומיעוטן משפחות אשכנזיות כמו תושבי ה'חצר ההונגרית'. יוסף שמואל הירשלר היה לאחד מראשי 'כולל אונגארין'.

אסתר ובעלה שלמה ראאב יליד 1798 [הורי חנה, אמה של רבקה] כבן 62 היה בעלותם  ללא בני משפחתם מהעיר ראב לירושלים בזקנתם [אומרים כי היה זה בשנת 1863]  כדי להיטמן בהר הזיתים- "טוב למות בירושלים מלמלוך במצרים" ציטטו ובאו.

מספרים שגרו ב'בתי מחסה' –אותן  73 דירות ל "מחוסרי בית בירושלים''  = בדרום רובע היהודי בעיר העתיקה - שני חדרים ומטבח [את המים שאבו מבורות בחצר], בשכירות לשלוש שנים, קם המקום ביוזמת ובהחלטת הרב עזריאל הילדסהיימר מ'כולל הו"ד' [הולנד ודויטשלנד]  אשר הקצה שליש מהדירות ליוצאי הונגריה, וגם הם שם למרות, שלא היו עניים, ואחרים היו שם הגם שלא היו תלמידי חכמים.

הבינוי מחוץ לחומות תפס תאוצה:

אכסניית 'נוטר-דאם דה-ציון'  נבנתה בשנת 1861 בעין-כרם בידי  המומר היהודי הצרפתי האב מרי-אלפונס רטיסבון, כדי לשמש בית חם ליתומות נוצריות בעקבות הטבח בלבנון  שנמשך.

לאותה מטרה הקימו הגרמנים -  'מסדר האחיות הדיאקונסות' את בית הספר 'טליתה-קומי' [ 1868], לאחר מגפת הכולרה.

את שכונת  המגורים 'מחנה-ישראל'  בנו יהודי צפון-אפריקה, המוגרבים, לעצמם בשנת 1866 ובראשם הרב דוד בן שמעון המכונה רדב"ש. 

שערי העיר העתיקה נפתחו בקיץ 1869 ומשמר הלילה בוטל.

באותה שנה ניתנו הקלות לנתיני מעצמות זרות ברכישת קרקעות  והקיסר האוסטרי פרנץ יוזף הראשון אף ביקר בעיר לאחר חגיגות פתיחת תעלת סואץ .

בלי ברכת פרידה מהוריו, למרות דבריהם ולמורת רוחם, עלה יהושע שטמפפר הצעיר, שהבין מה היא מולדתו, ברגל, יחידי, לירושלים [1869], אל הורי אמו חנה,  הם אסתר ושלמה ראאב, "תחת קורת הגג שלהם",  שב ועמד ללמוד תורה ב'ישיבה' [אומרים כי היתה זו ישיבת  'עץ חיים' של  הרב סאלנט שליד ה'חורבה' בעיר העתיקה] ואת מחייתו  קיבל מ'כולל אונגארין', שהוקם בירושלים [כבר בשנת- [1856  ומטרתו לתמוך בבני קהילת יוצאי הונגריה] במציאת דיור וסיוע כספי], במסגרת ה'חלוקה'  - כסף שנתרם על ידי יהודים בגולה, כשהרב יוסף שמואל הירשלר, קרוב משפחת אמו, משמש כאחד מראשי ה'כולל' קובעי מכסת ה'חלוקה'.

חודשים ספורים אחר עלייתו, בן שמונה עשרה, [בשנת 1870] נשא יהושע לאישה את דייכה בת הרב  משה יצחק רוזנטל [שקראו לו גם דאנציגר על שום מוצאו, עלה ארצה לירושלים בשנת 1825, מ'כולל' הו"ד -הולנד ודויטשלנד]  ורייזל בת הרב שלמה, הדיין מסטוצ'ין - מדיירי בתי-מחסה, אחות לגולדה וגוטה [לימים צוובנר-שאג].

יהושע המשיך ללמוד ב'ישיבה' [כדרך אברכי ירושלים בצאתו לבש  ז'ובע - אדרת של אטלס רחבה ומבהיקה, קפטאן עשוי משי דמשקאי, למותניו חגורה משובצת, ולראשו שטריימל - אברך משי]  והוליד בן שקראו שלמה-יצחק ואחריו שבע בנות [כרשום בארכיון פתח תקוה]. בשנת 1875- ברשימה של כולל אונגארן בספריה הלאומית מופיע יהושע כאב לילדים ומקצועו מלמד.

בתחילת המאה התשע-עשרה, הגיעו ראשוני משפחת וינשטיין מהעיר שרשוב, שעל גבול רוסיה הצארית וחבל בריסק שבפולין  לארץ-ישראל [אומרים שמבריחים היו]. הם התיישבו בעיר העתיקה בירושלים [המשיכו והבריחו מלח]. הדסה [הודעס], אחת מבנותיו של ר' אברהם בן הרב דוב וינשטיין משרשוב. יש אומרים צעירה יפת-תואר הייתה ובעיקר בעלת טחנת קמח [כיסוי טוב להברחות], נישאה בשנת 1872  לאהרון הירשלר, תלמיד-חכם, אמרו כי הוא, בנו  בכורו של הרב יוסף שמואל הירשלר  והלכו לגור בשכונת 'משכנות שאננים' [שם גם אחותה, חנה, אשת שלמה {סלומון} אלבה] אלטרנטיבה לחיים הצפופים, היקרים והתלותיים שבין החומות, שם בחורף הראשון לבואם נרצח  בעלה, אהרון, היא הושאה שנית לצעיר בן ה 18 ליהודה [''יודע''] ראאב, בנו של אלעזר [לאזאר] ראאב,  [בן דוד של ההרוג] משכונת 'מאה שערים'  וברחמה בת היתומה מאב – פייגע  יקראו לה.

'נחלת שבעה' השכונה היהודית השלישית [לאחר 'משכנות שאננים' ו'מחנה ישראל'] קמה בשנת 1869 ביוזמת שבעה צעירים ירושלמיים -  בראשם יוסף [יושעה] ריבלין, הדפס, יואל משה סלומון, מבאי בית מדרשו של הציוני ר' עקיבא יוסף שלזינגר, איתם בעל הכרם במוצא יהושע ילין  מעסקני העיר ירושלים בה התגורר; מספרים כי בכסף, שקיבל עבור מכירת חלקו ב'נחלת שבעה', קנה שתי יחידות בניה בשכונה החדשה – 'מאה שערים'.  צירפו את מיכל יצחק אליהו הכהן אשר בשנת 1863 ביחד עם יואל משה סלומון ויחיאל ברי"ל  יסדו את עיתון 'הלבנון', ואת בנימין [ביינוש] סלנט  [בנו של הרב שמואל סלנט, רבה האשכנזי של ירושלים], זה שהשתתף ביסוד השכונות 'אבן ישראל' [1875], 'משכנות ישראל' [1876]  ו'מזכרת משה'[1882]  זה שגם בנו, רבי צבי הירש סלנט, היה מראשוני שכונות 'אבן ישראל' ו'מאה שערים'.  השישי היה חיים הלוי או "כפי שנקרא בפי אנשי ירושלים ר' חיים קובנר, על שם עיר מוצאו קובנא שבליטא, מראשי העסקנים של העדה האשכנזית בירושלים"  תיארו יעקב גליס. והשביעי בחבורה היה אריה לייב ['לומזער'] הורוביץ אחיו החורג של יהושע ילין. משימת הרכישה הוטלה על אשתו של לייב הורוביץ  -  אסתר [ אלטושה]  בת הרב אליהו יוסף ריבלין [הרב מדריבין, הענף החב"די של משפחת ריבלין], שהייתה ילידת הארץ ובעלת נתינות עות'מאנית. היא ניהלה משא ומתן עם השלטונות תוך שהיא מצהירה, כי ייעוד האדמה הוא "שדה לזריעת חיטה למצות  והשדה נרשם על שמה. השטח, שנקנה מערביי ליפתא עבור השכונה, היה בן כ-6 דונם בין דרך יפו לבין בית הקברות המוסלמי ממילא, ליד מגרש הרוסים.

ביינוש סלור הצורף, שעלה עם משפחתו בשנת תרכ"א [1861] לעיר עתיקה, היה ממתיישביה הראשונים של שכונת 'נחלת-שבעה'. [כשנמכרו  מגרשי 'פתח-תקוה' 
התיישב בנו ר' חיים משה ליד הירקון].

בשנת 1872, פנה יוסף ריבלין  בקריאה ליהודי העיר העתיקה ליישב את השכונה, וכדי לסייע בהתיישבות, גייס כספים מגבירי העיר, מ'כוללים' ומקרנות. כמה עשרות משפחות נענו לקריאתו, כולל משפחות ספרדיות שהצטרפו, ובשנת 1875  כבר נבנו 50 דירות בשכונה.

אנשי יוזמה וכספים רכשו קרקעות, ארגנו וסידרו את הכשרת השטח, פיתוחו 

ומגורי אדם עליו.

היזמות גם ה'טמפלרים' הגרמנים החלו לבנות את מושבתם [1872] בפאתי העיר בדרך בית-לחם, האנגלים בנו את הכנסייה הפרוטסטנטית סט' פול  [1873 ] והצרפתים את המנזר הקתולי 'רטיסבון' [1876].

לתנופת רכש הקרקעות והבנייה הצטרפו יהודים מקרב בני 'הישוב הישן' בירושלים, יש והתאגדו כחברות: יזמים, אנשי כספים ובעלי-שם.

כמה ממנהיגי ירושלים ונכבדיה ייסדו חברה לבניית בתים בשם 'אבן ישראל'. בין ראשי החברה היו היזמים יוסף ריבלין ויהושע ילין זה שאשתו היא שרה מעדת העיראקים.  בעלי ניסיון בהקמת שכונת המגורים 'נחלת שבעה', הקרקעות נרכשו מיושבי הכפר הערבי ליפתא במבואות המערביים של העיר החדשה.

 השכונה 'אבן-ישראל'  כאמור הוקמה בשנת 1875  יש אומרים על ידי חברת הבנייה 'פועלי-צדק' של 'חברת הלומדים' ובעלי-מלאכה, עבור עשירים ועניים, אשכנזים וספרדים [כונתה גם 'שכונת המשכילים'], הרב עקיבא יוסף שלזינגר [עי"ש] עבר  מביתו  שבבתי המוגרבים סמוך לכותל המערבי [מקום הכי קרוב לאתר בו עמד בית המקדש] להתגורר בה עם משפחתו. הכניסה למתחם  השכונה הייתה דרך שני שערים שננעלו בלילה: האחד פנה לרחוב יפו, והשני – ל'דרך דיר יאסין'.

השכונה  'מאה-שערים'  נוסדה עוד קודם לכן, במאי שנת 1874; הקרקע, כ-32 דונם, נרכשה [בשלושה שלבים] מערביי הכפר ליפתא. היא הוקמה על ידי 'חברת בוני ירושלים', קבוצה שכללה בין השאר את בן-ציון ליאון מי ששימש כנציג הקונסול הבריטי ב'מג'לס תג'ארה' - הוא בית-הדין המעורב לענייני מסחר, את יוסף ריבלין ויואל משה סלומון [המנוסים] כשבראשה עמדו הרב שלמה זלמן בהר"ן = בן הרב נחום[לעווי [כונה בירושלים רבי נחומצן,[ תושב 'בתי מחסה' בעיר העתיקה, מנהל החשבונות בהתנדבות של החברה [עם קרובו זלמן לוי וייספיש  מוותיקי עיר], והרב  שמואל הומינר שעלה בשנת 1871 עם אשתו בריינה-רבקה  על שלושת ילדיהם  וגרו בעיר העתיקה בירושלים;  שני הרבנים עברו להתגורר  בשכונה שייסדו  'מאה-שערים'  [לימים היו ממקימי המושבה פתח-תקווה  שהוקמה בשנת 1878  ואילו 'בתי אונגארין' הסמוכים לשכונה הוקמו רק בשנת1891 ], והיו גם תלמידי-חכמים כמו מוכר וטוחן הקפה משה צבי לווינזון.

בני המשפחה של אסתר ושלמה ראאב הגיעו לארץ בשנת תרל"ה 1875 במצטרפים אלעזר ראאב [פייגע אשתו של אלעזר לא עלתה  - נפטרה בהונגריה בשנת  1869] והתיישבו זמנית בירושלים.  לאזאר לא צעיר [יליד 1828]  היה בין באי ביתו של הרב יוסף חיים זוננפלד   גם הוא ממנהלי 'כולל אונגארין' ומראשי העדה החרדית שעלה לארץ בשנת 1873 , גר בעיר העתיקה עד שנת 1891 בה עבר לגור בשכונה אותה ייסד על קרקע, שרכש ה'כולל' העשיר 'שומרי החומות' מצפון ל'מאה-שערים' - 'בתי אונגארין' =אונגרישע הייזער,  שיועדה ליהודים יוצאי הונגריה שרצו להתבדל. בראש ה'כולל' היה גם הרב משה נחום ולנשטיין, חתנו של הרב שמעון דייטש אחד המייסדים.

הרב משה יהושע יהודה לייב דיסקין   המכונה גם המהרי"ל דיסקין או הרב מבריסק [אשתו השנייה שרה-סוניה נודעה בכינויה 'הרבנית מבריסק'] קנאי אף הוא, עלה בשנת 1877 והתיישב בירושלים ברובע המוסלמי בחצר שבמעלה חלדיה והיה לאחד מחשובי רבני עדת האשכנזים ['הפרושים'] בעיר, יחד עם הרב יוסף חיים זוננפלד הקים בשנת תרל"ח[1878]  את 'בית הדין של החוגים היראים'. יש אומרים כי השניים גם איחדו את כוללי ורשא והונגריה. 'חוגי היראים'.

משפחתו של  לאזאר ראאב שני בניו: יהודה ומוישה-שמואל ושתי בנותיו: חנה לימים  אשת חיים פרלקוארט וטויבה לימיים אשת יעקב גרין, בעוד שדבורה-ורוניקה נשארה בהונגריה נשואה למור הלאש, ששם משפחתו היה גם האבר, פלג המשפחה שנשאר באוסטרו-הונגריה,  התגורר בווינה] מספרים בתיה ומיכה כרמון. המשפחה עברה לגור בשכונה החדשה 'מאה-שערים' - התאגדות תושבים שביקשו לגור בתנאים חברתיים ובעיקר כלכליים נוחים. בדצמבר 1874 הושלמה בנייתם של עשרת הבתים הראשונים בשכונה.  חברי האגודה שהיו רחוקים מלהיות בעלי אמצעים – רובם חיו מכספי ה'חלוקה'. לאזאר חלם על חקלאות.

החברה 'פתח- תקווה' הוקמה בשנת 1872 עליה נמנו בין השאר הירושלמים יהושע ילין, בנימין [ביינוש] סלנט המומחה לאתרוגים, יעקב  [צמח ווינשטיין] מקאמיניץ, ר' נתן גרינגרט גבאי ישיבת 'עץ-חיים', סוחר בעל הון  וחלפן  שהיה למנהלה הכספי במשך יותר מ- 12 שנים. היזמים, השתתפו במכרז לקניית אדמות  ליד יריחו מידי הממשלה התורכית, ויצאו לסיור בשטח. כך לגבי אדמות שליד חברון, ארבעת אלפים דונם.

קנאי העיר  העתיקה 'חוגי היראים'  - הגיבו ובשלילה.

כאשר נודע לממשל שהמכירה אינה לנתינים עות'מאנים - ביטלוה.

אגודת 'עבודת אדמה וגאולת ארץ' הוקמה בשנת 1876 על-ידי אנשי ירושלים כמו הרבנים שלמה זלמן בהר"ן  לעווי  והרב  שמואל הומינר, העשיר ר' דוד-מאיר גוטמן, יוסף טריוויש [המתייחס לרש"י ולמשפחת שור משפחה עתיקה ומיוחסת] ואברהם הורביץ,  גם הבנקאי הויזדורף מרדכי-שלמה  יליד ירושלים, גם לאזאר ראאב  ובנו יהודה [הנשוי להדסה אמא של פייגע כפול מיותר?] חקלאים בנפש, היו שם.

נגד 'עין רעה' התכנסו כחבורת משכילים מחוגו של  ישראל דב [בער]  פרומקין [בעל עיתון 'החבצלת'] ב'בית-העם'  במושבת 'בוני ההיכל' =  הטמפלרים הגרמנים מוירטנברג.

"בעיר כבר הילכו שמועות מבהילות על החבורה הזו "ימח-שמה". סיפרו שהם עוכרי ישראל, מפטפטים דברי ליצנות תוך אכילת עוף מטוגן בחמאה, ושהם רחמנא-ליצלן, חברים בארגון הסתר 'הבונים החופשיים', שמטרתו לקעקע ולהרוס את חומות הדת".

זה הספיק, חבורת צעירים יראים מאנשי ה'כולל' הירושלמי  ניסו למנעם בכוח. זה לא הלך, לא עזרו גם הצעקות והחרפות כמו 'טריפע' ו'משומדים', יוזמת  הקמת  מושבה חקלאית  קמה למורת רוחם של הדסה ומשפחתה. יהודה ראאב ואשתו הדסה [עם בתה פייגע וברחמה בן משותף מנחם-שלמה] התגרשו,  שידכו לו לאישה את לאה [בת 16] בתם של  חנה  ור'  מנחם מוניש שיינברגר  שעלו ארצה לירושלים בשנת תרכ"ב [1862] ממארגאריטן [=Marghita ] עיר במחוז ביהור [על הגדה המזרחית של נהר בֶּרֶטֶאוּ‏] טרנסילבניה.

בן 19 היה יהודה  כשעברו לייסד מושבה חדשה בשפלה.

הבאים מסלנט [Salantai]  עיירה בצפון מערב ליטא לירושלים נקראו על שם עיירתם  [כמו  יוצאי בכרך שבגרמניה]  ואין ביניהם קשר משפחתי  למשל הרב יוסף זונדל מסלנט אבי תנועת המוסר [שהשיא את בתו טויבה לרש"ס – רבי שמואל סאלנטר {יליד קאיידן}  מי שהיה לרבה ומנהיגה של עדת האשכנזים בירושלים במשך 44 שנים, שם נולד בנם בנימין {ביינוש} סלנט] ועלה לירושלים בשנת  תקצ''ו  [1836],  משפחת ליפקין [סלנט] על ששת צאצאיה, והצורף  [פ"ח = פיתוח חותם] יצחק  סלנט יליד וילנה [ 1805] ורעייתו  בריינה עם צאצאיהם  ראובן, אברהם, חנוך-זונדל  [יליד 1855] משה  ובנימין, שעלו מזמושט הקרובה לגבול אוקראינה והיו שייכים ל'כולל' וילנא,  אך ירדו  ובאו שנית לארץ  מקורלנאד [מחוז בלטביה שבצפון-מערב האימפריה הרוסית]. יש אומרים 1865, ואחרים אומרים 1871, ויש אומרים תרל"ז [1877]  וגרו בעיר העתיקה בירושלים.

יהושע שטאמפפר בעקבותיו עלתה ארצה משפחתו מהונגריה [1873] להוציא  את  אחיו [חזקיהו] יחזקאל שהיגר לארצות הברית [נפטר שם בתרס"ג]  תחילה גרו  כולם אצל משה המבורגר ואחר כך אצל הבן יהושע [והוא בעל משפחה]: אביו בנימין, אמו החורגת  ייטל, אחיותיו  רבקה וביילה ואחיו: מנחם-יהודא, אברהם ועקיבא  תלמידי חכמים.

יהושע ניסה לשלבם ברעיונו שצריך להקים בארץ-ישראל מושבות-ישיבות, שבהן יעסקו עולי הגולה בתורה ובעבודת האדמה. 

בנימין אביו וייטל  שטאמפפר אימו החורגת עזבו את ביתו אך המשיכו לגור בירושלים וחיו  גם מה'חלוקה'. בנימין  נפטר ג מרחשוון תר''ס [1899]. איטול נפטרה ב כח מנחם אב תרס"ב [1902]. 

ביילה נישאה כאמור לדוד הרשלר.

אחותו של יהושע,  היא רבקה ילידת 1856 נישאה  לחנוך זונדל יליד 1855 ובשנת 1883 נולדה בתם חנה ואהרון אחריה בירושלים.

חברת 'פתח-תקווה' רכשה אדמות באזור השפלה במטרה לפצלן לחלקות ולמכרן ליהודים.

דברו על הקמת יישוב עברי בין כפרים ערביים גדולים: במזרח  יהודיא, בצפון  פג'ה  בדרום - ח'יריה וסקייה ובמערב - השבט הבדווי 'אבו קישק', שחלש על שפלת הירקון עד הים.

בשנת 1876 פנו מחברת 'פתח-תקווה' אל יוסף  ביי נבון  בנקאי ואיש עסקים. ספרדי, יליד ירושלים [בנה של אסתר, אחותו של חיים אמזלג סגן הקונסול הבריטי ביפו] שנשא לאשה את  האשכנזייה גישע פרומקין, שכינויה היה בוליסה, [הבת של  סנדר פרומקין,  אחותו של ישראל דב פרומקין, הבעלים ועורך עיתון 'חבצלת'] וביקשו את עזרתו בחיפוש קרקע בסביבות יפו. הביי הירושלמי עדכן את דודו חיים אמזלג  ביפו  ושניהם על דעת הבעלים, אנטואן בישארה טאיאן, לבנוני מארוני [נוצרי] בן למשפחת סוחרים, גר בשכונת עג'מי ביפו וגבה 'חומש' [החלק החמישי של היבול] מאריסיו, ביקרו בשטח אבל טאיאן דרש יותר מדי תמורתו, לטעמם.

לאחר הפסח של שנת 1878  פנו  נציגי החברה -  ראש הוועד, ר'  דוד מאיר גוטמן, בעל הממון, המנהל הכספי ר' נתן גרינגרט,  ביניהם גם זרח ברנט, יואל משה סלומון, יהושע  שטמפפר אל חיים אמזלג  שיתווך בינם לבעל הקרקע טאיאן במגמה לקנותו. אמזלג נענה ברצון. המשא ומתן התמשך כשנה ובינתיים ב-  30 ביולי 1878, כ"ט תמוז התרל"ח, נרכש שטח של יותר מ-  3000 דונם אדמה מאפנדי נוצרי ביפו סלים קצאר.  האדמה נרשמה על שם דוד מאיר גוטמן, נתין אוסטרי, החוזה לרכישת חלקת הקרקע הראשונה של המושבה והסכם המכירה נערך ונחתם במעמד הקונסול האוסטרי ביפו, אומרים כי היה זה ברנהרד  גרף קרבוגה-סרבה.

הכפר עצמו היה כמעט ללא אריסים, אשר רובם מתו או עזבו את הכפר בשל מחלת המלריה.  

"עי"ח מנחם אב תרל"ח קנינו הר"ר גוטמן והר"ר י"מ סלומון ואי"ש (ואנוכי יהושע שטמפפר) נחלת שדה הכפר הערבי אמלבס מאת סלים קסאר ביפו, וקראתי שמה פתח-תקוה עד היום הזה" כתב יהושע ביומנו הנמצא בארכיון הציוני בירושלים.

מלבס = פירושו הערבי: מצופה, מלובש [מן סוכרייה].
"בערב ראש חודש מנחם אב לשנת תרל"ח נכתב ונחתם החוזה בין המוכר סלים קסר ובין הקונים האדונים: דוד גוטמן , יואל משה סלומון ונתן גרינגרט, במעמד החברים יהושע שטמפפר וזרח ברנט"  כתב בזיכרונותיו טוביה סלומון בנו של יואל משה סלומון. בי''א באלול עברו לשכון ביפו.

 לאחר ביקור בשטח החליטו כי פעולת הבנייה הראשונה באדמת אוּ‏מְלָבָּס תהיה  באר למים נקיים וכך ביום ז' בחשוון ב'תרל"ט - 3 בנובמבר 1878  -  אלעזר ראאב ובנו יהודה חפרו ובעומק של 24 מטרים מצאו מים חיים.  'ביר שוע' קראו לה הערבים.  המשאבה נרכשה מכספי הברון הירש - יהושע שטמפפר שכנעו.

"הגשם ירד בכמות זעומה, אף על פי כן החלטנו לצאת לחריש ולזריעה כי העונה התאחרה. התאספנו: דוד גוטמן, דוד רגנר, נתן גרינגרט ואבי, אליעזר ראב, יהושע שטמפפר ואנוכי   כתב האיש שחרש את התלם הראשון באדמת המושבה  הוא  יהודה ראאב בדצמבר 1878.

תחילה ניסו לחרוש במחרשה מקומית עם בהמות מהסביבה 12 צמדי בקר 5 סוסים וחמורים, אולם האגרונום דוד רגנר, שהובא מהונגריה לנהל את עבודת האדמה, החליט להזמין מחרשות מארץ מוצאו, "מהסוג המקובל באירופה" כמו כן הביא שוורים מסוריה "גדולים וכבירי כח".

תבואת השדות בשנה הראשונה הצליחה.

הערבים שיבחום  באמרם: "אל יהוד אשטר מן אלמן" – ''היהודים עולים על הגרמנים'' [מושבת הטמפלרים 'שרונה' הוקמה בשנת 1871].  

הרב עקיבא יוסף שלזינגר איתם, רב הלוחם ב'חלוקה', מוחרם ומנודה על ידי רבני ירושלים [זה ששימש גם כרבם הראשון] שלח מאדמתו בפתח תקוה עשרים גמלים טעונים מעשרות לירושלים, וחילק מעשר ראשון לכוהנים ולווים ומעשר שני לעניים.‏

טוב לעסקים.

לאחר הצלחת השנה הראשונה,  בקיץ  1879 הגיעו עסקני החברה לידי הסכם עם בעל הקרקעות  טאיאן וקנו ממנו קצת פחות מ-  10,000 דונמים טורקיים מאדמתו [בתשלומים לשיעורין] סמוך לירקון. חלקן נרשמו על שמו של חיים אמזלאג לפי ניסוחו של ר' יהושע העשיל יואל בסן [מלמד בישיבת עץ חיים בירושלים, בנו של  ר' אליהו זלמן בסן, ואחיה  של גולדה המיילדת] מן הקונים הראשונים של האדמות ושהיה למהנדס המושבה. 

יש אומרים: הוורשאי אשר-זליג בלום מכר את עסקו   בסינסינטי שבארצות-הברית ועלה ארצה עם משפחתו בשנת 1878 לירושלים, שם הצטרף אל  מייסדי 'פתח-תקווה'  במהלך פעולתם לקניית הקרקע  מטאיאן, עסק בחלוקת הקרקע [פרצליציה], השגיח על המדידה ויצא להתיישב על נחלתו. [כשהמקום נתרוקן מיהודים כמעט כליל בגלל המלריה, עלה ירושלימה והתיישב ב'מאה שערים', אבל אחריתו במסעו לארה''ב נפטר ונקבר בסינסינטי].

והרב עקיבא יוסף שלזינגר [לפי עצת חותנו הרב הלל ליכטנשטיין אביה של ליבע] נתן את חלקו בקרקע לעדתו בירושלים, שרשמו את שקיבלו על שמו של ראש העדה הספרדית  בעל נתינות מתאימה,  מעשה שעורר את התמרמרות שותפיו.

 יש אומרים כי סיפור המעשה קצת שונה: הרב ליכטנשטיין שלח לחתנו, הרב עקיבא יוסף שלזינגר סכום כסף שהספיק לרכישת 10 חלקות אדמה בפתח תקווה וייעד אותן לבני משפחתו. כשנודע לו שאי תשלום מיסים שנתיים על האדמה יגרום להפקעתה על ידי השלטון העות'מאני, העבירן לעסקן יעקב בלומנטל ולרב יוסף חיים זוננפלד, ראשי 'כולל' הונגריה בירושלים. לאחר מותו  של הרב ליכטנשטיין מכר ה'כולל' את נחלתו בניגוד לרצונו ועל אף המחאות התקיפות של חתנו הרב עקיבא יוסף שלזינגר.

חלק מרוכשי האדמות שחולקו לנחלות בפ"ת נשארו בירושלים כמו:

הרב שלמה זלמן בהר"ן  לעווי  והרב  שמואל הומינר בשכונת 'מאה-שערים'

ר' יואל משה סלומון יליד ירושלים אדר תקצ"ח [1838] בעל דפוס ומחסידי חב"ד, שכלו חריף, איש תורה, סופר, עורך ועסקן ציבור מובהק. נפטר ביום י"ב בחשון תרע"ג [1912]  בירושלים. [רעייתו: פרומה נפטרה בתשרי תרפ"ח  1927], ור' יעקב בלומנטל [יליד הונגריה 1846] שעם עלייתו הצטרף למייסדי 'פתח-תקווה' נמנה על עסקני הצבור בעיר הקודש, שם נפטר י"ב חשון תרע"ה [1914].

היו שניסו למכור את החלקות שזה עתה ניקנו ו"לעשות עליהם רווח" [אומרים אפילו למוכרם לערבים]. 

חלקם התיישבו ניסו מזלם במקום וחזרו לירושלים כמו:

דוד מאיר גוטמן [1827] נפטר בעוני בטבת תרנ"ד [1894] בירושלים. לא הותיר ילדים. רעייתו לאה, עמדה לימינו בכל.

ר' נתן גרינגרט [1839] נפטר בכסלו תרנ"ט [1899] בירושלים  יש אומרים בכלא התורכי שם סבל עינויים, חלה ומת אומרים שאע"ל.

זרח ברנט [1843] אשתו רחל-לאה סרבה ללכת אחריו אל המקום השומם [פתח-תקווה] ודרשה גט, הרב סלנט פסק שעליה ללכת אחריו.  זרח נפטר בגיל 93. הובאו לקבורה בהר-הזיתים, בירושלים.

גם מיכל יהודה לייב כץ [זינגר] יליד  הונגריה [1846] עלה לארץ [1867], חזר לירושלים. בנה  את השכונות  'שערי צדק'   [1889]   ו'זכרון טוביה' [ 1890] ובה נפטר.

אלעזר  ראאב שראה את התלם הראשון באדמות פתח תקוה,  חזר  לשכונתו ולפרנסתו מכר גבינה ותוצרת חלב לגויים, נפטר בירושלים ביום כ"ב בתשרי תרס"א [1900].

והיו גם  יחזקאל [חזקיה] יעקב  רוזנטל  [אחיה של דייכה אשת יהושע שטמפפר]  בין הראשונים לקניית אדמה בפתח-תקווה. לידו  גולדה [לבית בסאן] אשתו המיילדת והמבריאה. לימים חזרו לירושלים, ל'בתי-מחסה'. 

"בשנת תר"ם [1880], שנה לאחר ייסוד המושבה, נחלקו ראשוני פתח-תקווה לשני 'מעמדות' : האמידים התיישבו על הרמה ויקרא המקום בפי הציבור 'רמתים', והעניים התיישבו על שפת הירקון ויקראו 'ירקונים' - והמקום נקרא 'מעמקים', לאחר גאות מי הירקון נהרסו בתי ה'ירקונים' ורובם נטשו את המקום ועזבו לירושלים" כתב משה סמילנסקי סופר התקופה  ופרדסן מהמושבה רחובות.

"בעלי האמצעים שבהם רכשו מגרשים במושבה הקיימת, על הגבעה סמוך לבאר. אחרים התנחלו על גדת הירקון מתוך תקווה להקים כפר דייגים. אלה נקראו 'הירקונים' "  כתב אריה חשביה.

אגודת 'שבת אחים' אגודה קואופרטיבית של ארבעה: מנחם ברוך וואלפערט [וולפה] המכונה: מנדל וועקסנער, אליהו גאדעל, חיים שמעוני, יעקב  [צמח ווינשטיין] מקאמיניץ, שנוסדה בירושלים בשנת 1880  משלא הספיק כספם להצטרף לקונים המתנחלים בגבעה והתיישבו ליד הירקון. גם ר' חיים  משה סלור  בנו של ביינוש סלור משכונת נחלת-שבעה בירושלים.

על מי הבאר  ב'רמתים'  לקחו הבעלים כסף  ובעיקר מה'ירקונים'.

יבול התבואה של שנת תר"ם [1880] לא עלה יפה. בחורף ירדו גשמים רבים וכן ירד שלג,  הירקון גאה  והביצות הגיעו עד נחל התנינים, בקיץ פשטה הקדחת בקרב ה'ירקונים'. החולים המיוסרים  נשלחו לבית החולים הצפוף 'רוטשילד'  שבחסות הקונסוליה הגרמנית או ל'ביקור חולים'  של  עדת ה'פרושים' בעיר העתיקה ירושלים [שמייסדי היו הרב שמואל סלנט ושלמה אלינהורן, יליד חברון, ראשון הרוקחים של מתיישבי פתח-תקווה היה שם רופא-בית]. כמו האברך שמשון גוטהילף מעדת ההונגרים בירושלים שהתנחל על גדות הירקון, שם תקפתהו הקדחת הממארת, מפרפר בין החיים והמוות הובל לבית החולים בירושלים שם נפטר.  

יש וחזרו לארצות מוצאם כמו יצחק-יעקב שוארצברג למשפחתו ברוסיה.

 יש וחזרו לירושלים כמו משה צבי לווינזון שבהיותו בן 20 בעל לאשה וילדה קטנה  עלה  לארץ בשנת תרכ"ח [1868] והתפרנס בדחקות [עסק בטחינת קפה ומכירתו] בתרל"ה [1875] השתתף ביסוד "אגודת מייסדי הישוב", למען התיישבות חקלאית ונמנה על מקימי שכונת 'מאה שערים', הוא היה בין המתנחלים הראשונים בפתח-תקוה ליד הירקון. השקיע בנחלתו את כל כספו, ואז הוכרח לחזור לירושלים. אך  את נחלתו לא הפקיר.

משה ריינהרד הדייג ואשתו בחודש החמישי להריונה, יעקב 'חייל' ערירי בן  60 וצ'סיקה רחל בתו של אברהם 'דוואד' [אומרים אברהם סווטיצקי הבן של קלמן, נפח מפינסק. אברהים חדאד   בפי הערבים]   עושה הדוודים שחי במערה, חלו בקדחת, מתו והובאו לקבורה ביפו.

 יש ולא זכו גם לכך כמו אבא ומוטל סלנט, שני אחים, אבא היה נשוי ואב לילד שחלה בקדחת צהובה ומת. כך גם שמואל רכטמן, יהושע גולדשטיין, יעקב יצחק מווארשה, פנחס שוכמן, איסר הירש לייב ומנש שוחט.

רובם נספו ממלריה  והנותרים הוכרחו לעזוב את המקום  כמו הנגר מרדכי-יונה דוברי הוא מוראד אל לייזר דובּרי, שעלה ארצה מביילורוס בשנת 1878, נמנה עם  ה'ירקונים'  אך בגלל הקדחת נטש ליהוד. 'בית יהודית' קראו למקום.

 אמרו כי התיישבות  על יד הירקון נכשלה.

כעבור שלוש שנים, לעלייה על הקרקע  בתרמ"ב, ננטשה המושבה פתח-תקווה בגלל הצפות של מי הירקון, מחלות וקשיים מול השלטון העות'מאני  יש ויגידו "שנת שמיטה". חלקם חזרו לירושלים כמו הרוקח ר' יחזקאל [חזקיה] יעקב רוזנטל [גיסו של יהושע שטאמפפר] יליד ירושלים, דובר ערבית, ואשתו גולדה המיילדת לאחר ששיכלו שני בנים בקדחת עזבו. מהם  עברו ליפו כמו יהודה ראאב,  שניסה להשגיח משם על העבודה במושבה ועל רכושה, וחלקם נאלצו ללכת ליהוד השכנה כמו  יהושע שטמפפר ודייכה אשתו, משפחה ידועת שכול: אחת הבנות נהרגה בהיותה בהריון אמרו כי היתה זאת [יהודית שהתחתנה עם מקלף {מקלב} נפגעה מבעיטת סוס כשטיפלה בעינו, ובת אחרת מתה מקדחת צהובה .

והאריסים הערבים גנבו והרסו את שנותר.

 

חלקם חזרו למושבה, כמו הפועל משה-שמואל ראאב [לימים בן עזר על שם אביו, שנפטר בשנת תרס"א]  שעבד ביקב שהקים הרב אריה-לייב פרומקין או ר' אלתר [ברוך מיכל] וינקלר בעל שתי חלקות למשפחתו ולמשפחת בנו ר' אברהם אשר נמנו על קבוצת ה'ירקונים'.

גם רחל בתו בכורתו של משה לווינזון הגיעה לגיל נישואין, לשנתה ה-15, וכנדוניה  קבע האב חלק בנחלתו שליד הירקון והאברך אליעזר זאב בנו של אחד מיקירי ירושלים, הוא ר' יהודה בלומנפלד מלומז'ה, [ר' יודל לומז'ער] מטובי בחורי הישיבה, נשאה. אומרים שחיתנם הרב לייב דיסקין.  זה שאשתו הראשונה מתה במגפת חולירע. אחר-כך נשא את פינה בת ר' ישראל בק, חלוץ מלאכת הדפוס בארץ, מיסד 'כולל ווהלין' של ה'חסידים'  בירושלים.

בחורף תרמ"ו [1886] החלה פתח-תקווה להיבנות  שוב.

אגודת 'מייסדי הישוב' - 'הירקונים' שהוקמה בשנת 1881  בסיועו של הרב משה יהושע יהודה לייב דיסקין  אשר שימש סמכות רוחנית גם עבורם.

‏בשנת  1882 הצטרף לחברת 'פתח תקווה'  הרב יחיאל מיכל פינס [האיש שלא היה מקובל על חוגי חסידי חב"ד - ישראל דב פרומקין עורך ה'חבצלת'], מצד אחד ומחוגי הקנאים של הרב יהושע ליב דיסקין מצד שני‏ [אבל את בתו איטה השיא לדוד ילין חניך ישיבת 'עץ חיים']  הסתבך, כאשר לא הצליח להשלים את הליך הקנייה, הקונים האשימוהו בחוסר יושר.  לימים התברר שלא היו דברים מעולם.

מספרים כי דוד מאיר גוטמן נאלץ למכור את מגרשו הגדול בירושלים ור' יואל משה סלומון נסע לחברון ולקח משכנתא על חצרותיו בירושלים כדי לפרוע את השטרות לטאיאן מוכר הקרקעות.

 מספרים כי לא השיגה ידם של המייסדים לשלם את המחיר, שהתקשרו עליו והייתה סכנה שהקניה תבוטל, ואז סידר הרב יחיאל מיכל פינס שאשתו חיה צפורה [בת הגביר העסקן והנדבן ר'  שמריהו לוריא ממוהילב] שנשארה ברוזינוי, תמכור את תכשיטיה, ובכסף ששלחה לו, עזר למייסדים לגמור את הקניה של אותו חלק .

האגודה 'פתח-תקווה' התקיימה עד שנת 1884.

בין מחדשי הישוב היו גם ילידי הונגריה רחל [למשפחת יהושע שטמפפר]  ויוסף שמואל הירשלר  שעלו לירושלים בשנת 1881 האיש שהיה למנקר ושומר כשרות למתיישבי פתח-תקווה  כאחד מ'אגודת מייסדי הישוב'.

רבקה לבית שטמפפר  "יפה ותמירה, מלאת חיים וצחוק - נישאה לאברך משי מירושלים ושמו חנוך זונדל סלנט". כתבה נכדתו של יהושע, זהבה בן דב,

לא צעירה, גם הוא לא.

בעיניים עצומות, [כי רבם הרב דיסקין אמר וגם שכר הדירה עלה והאמיר] הצטרפו למחדשי היישוב. נהרו עם שני ילדיהם  חנה ואהרון אל הנחלה שקנו, בה הקימו את ביתם. יש אומרים, ירשו אחרי מות האב יצחק  סלנט בחורף  - בתשרי תרנ"ד.  יש אומרים, שאחרי מות אשתו בריינה הבאוהו [את האב] אליהם וטיפלו בו. 

רבקה עסקה בניהול הבית, בגידול ילדיהם, בטיפוח גינת ירקות, בטיפול בפרה ובתרנגולות -  מזון לבני הבית. בעלה, חנוך זונדל עבד בשדה למן הבוקר ועד הערב .

אכלו פת במלח, שתו מים במשורה, ישנו על הארץ וחיו חיי צער ככתוב בספרים הקדושים.

הדלות נוראה, תגרות עם ה'שכנים' לא חסרו כבר בשנת 1884  נחלץ הקונסול האוסטרי אנטון פון שטראוץ להגנת רכושם של גוטמן ושטאמפפר על גדות הירקון, וב-1 במרץ 1886 הייתה התנפלות מאורגנת של ערביי הכפרים הסמוכים.

" עוד מעט קט והיו בתיה לבז ובניה להרג ולמשיסה" כתב אברהם יערי. בית האבן  של ברנט שימש לריכוז האיכרים, הפועלים, הנשים והילדים  שם התבצרו  והשיבו באש לתוקפים, של בחלו בירי חי והשתמשו בכדורי 'שְרָ‏ט' - כדורי עופרת קטנים, המשמשים לציד עופות. כי באו לבזוז 'לא להרוג ולא להיהרג' אבל את אימו של סנדר חדד, רחל חדד הלוי, רצחו ערבים מהכפר יהודיא, אחד האיכרים הצליח להזעיק עזרה  -חיילים תורכיים.   אלה אסרו 16שייח'ים, הובילום ליפו, שם קבלו מלקות ונידונו למאסר.

  הרעב החלישם, מחלות היכו, ילדים נפטרו. גם נשים  ובעלים.

 שכניהם - האברך אליעזר זאב בלומנפלד ואשתו רחל  בעלת הנדוניה, התמסרו לעבודת הנחלה  - עבדו, התאמצו וחיו בדחקות עד שכשל כוחו והוא נפטר בחורף, בז' חשון תרמ"ח [1888] היא חזרה לירושלים, לאביה בשכונת 'מאה-שערים' עם ארבעה יתומים.

בפתח תקווה  נמצאו מיילדת ורוקח  - לא מוסמכים עם תעודות, אבל 'ידוענים'.

יעקב חזקיה רוזנטל [בנם של יצחק רוזנטל (דנציגר) ורייזל ואחיה של  דייכה אשת יהושע שטמפפר] ששימש כרוקח  המושבה בראשית ימיה  הקצה מקום בדירתו לתרופות  [תמורת שכר מהוועד] אשתו גולדה [מאמע גולדה] בתו של אליהו זלמן בסאן שהגיע לצפת ב-1809. אחרי הרעש הגדול בצפת [ינואר 1837], בו נהרגו אשתו וילדיו, עקר לירושלים, נישא כנהוג בשנית והוליד ילדים בהם גולדה, אשת יעקב חזקיה.  גולדה אישה רבת פעלים: מיילדת, רוקחת צמחי מרפא, מחזירה נקעים ומנקבת חורים בתנוכי האוזניים. לימים היו מהחוזרים לירושלים.

 ה'ידוענים' פעלו לפי הוראות הרופא שבא מראשון-לציון תחילה הגיע אחת לשבוע [לפי צו של הברון רוטשילד] חובש - 'פלדשר' אך מיד לאחריו  בא הבילו"יי  תושב יפו ד"ר מארק שטיין,  שעשה זאת פחות משנה [עד שפוטר לאחר שנחשד בתמיכה במורדים נגד האדמיניסטרציה של  הברון רוטשילד ועבר לחברון] אחריו בתפקיד היה 'חובב-ציון'  ד"ר ד'ארבלה  [הרי הוא ד"ר יצחק אמיצ'יטלבסקי] אדם מרשים, ברוך כישרונות, רב פעלים ותהפוכות בעל כישורים מקצועיים ודובר שפות רבות, שגר במושבה ראשון-לציון,  ועזר לידו  החובש גרשון יצחק [איזאק]  קרישבסקי [הסבא של עזר ויצמן מי שהיה לנשיא מדינת-ישראל];  כעבור שנה הוזמן ד"ר ד'ארבלה  לשמש כרופא ראשי בבית החולים 'רוטשילד' בירושלים ובמקומו בא ד"ר אהרון מאיר מזי"א  [עם אשתו אז'ני לבית גוטמן התיישבו בראשון-לציון]. כ'רופא המושבות ביהודה' ביקר  בעקרון, גדרה ובפתח-תקווה בין השנים תרמ"ט [1889] ותרס"א  [1901]  פעמיים בשבוע.

באחד מביקוריו  בארץ של אברהם בנימין אדמונד  ג'יימס דה רוטשילד [ 'הנדיב הידוע' ] נעתר 'אבי הישוב'  להפצרותיו של ד"ר מזי"א לנטוע בפתח-תקווה עצי אקליפטוס לשם חיסול הביצות. המלריה המשיכה להשתולל .

 בתרנ"א [1891] בצריפים שהוקמו בראשון ציון פתח ד"ר מזי"א, רופא מסור ובר-סמכא, בית חולים קטן ואומרים אף מצויד ומפותח,  ותוך מספר חודשים הפכה המושבה  למרכז הרפואה של דרום הארץ,  מקום אליו הפנה את הזקוקים  כמו את אליהו הרשקוביץ מעקרון שם הוציא את נשמתו [י"ג כסלו 1894] שם נקבר.

באותה תקופה השתקעו בפתח-תקווה ה'חובש המדופלם' גורדצקי ורעייתו, 'מיילדת מדופלמת'. 

קיץ. חם ולח. רבקה סלנט חלתה - "נפלה  למשכב", קדחה מחום ורעדה מקור לסירוגין,  חסרת אונים.  האבחנה: מלריה. חנה בת העשר מטפלת באחותה התינוקת אידה, אהרן ומאיר מסתדרים לבד.

אמבטיה קרה ושיקויים למיניהם לא עזרו, הכינין  תרופה יקרה  וגם זו לפי המלצת הרופא.

רבקה  לרוב מחוסרת הכרה מעורפלת.  מים קרים, וזעקות כאב,  פרקי 'תהילים' תפילות ותחנונים ליושב במרומים  מרק עוף ותה,  לא הועילו. 

 הוזעק  מביתו  שבראשון-לציון הרופא ד"ר מזי"א  על ידי רץ 'על חשבון הברון'  וזה הגיע;  הוחלט להוביל את רבקה לראשון-לציון שם בית החולים המשוכלל. רופאים ואחיות.

על עגלת משא הניחו  על הקרשים  שמיכת-כסת ['פרנה'] ועליה השכיבו את רבקה, בעלה חנוך זונדל  הצטרף למסע. בני המשפחה [ארבעת הילדים ואומרים שמבני משפחת ראאב, שטמפפר,  סלנט הורשלר]  נפרדו מרבקה,  והעגלה יצאה לדרך מלווה בפסוקים שנראו כמתאימים מ'משלי' ו'פרקי אבות'.

לאחר כמה שעות טלטולי נסיעה בדרך לא סלולה, גלגלי העגלה חשוקים ברזל כדרך הגרמנים, רבקה חסרת ישע סובלת ונאנחת, זונדל מרטיב את שפתיה במעט מים חיים. לוחש מילות אהבה ועידוד גם מספר 'תהילים' המצוי לידו, הגיעו.

"הגיעה מאוחר מדי" אמר הרופא בראשון-לציון,  ניסו להצילה. תרופות, אמבטיות מים חמים וקרים לסירוגין. מתוך עילפון שמעה מישהו מצריף הגברים שר  את שירו של נפתלי הרץ אימבר "כָל עוד בָלֵבב פנימה נפש יהודי הֹמִיה. . " ומצריפה הצטרף קול נערה  "עוד לא אָבדה תקוותנו, התקווה הנושָנה . . ."

כעבור יומיים, תוך ייסורים קשים, אפסה התקוה השיבה רבקה את נשמתה לבורא.

"בת 38 היתה רבקה במותה" דברי בתיה ומיכה כרמון, שהוא נינו של אברהם אחיה של רבקה.

רבקה נקברה בראשון-לציון. קבורה חפוזה. את הנפטרת לוו זונדל ועוד אנשים זרים, אנשי 'חברה-קדישא'.  

זונדל קרע קריעה וחזר לילדיו, לשבת שבעה בביתו.

"עוד שבר על שבר כי נשבר לבי בקרבי על מות בתי בכורתי הצדקת מרת רבקה ע'ה ביום שבעה עשר בתמוז שנת תרנ"ד תנצבה ומצבתה במושבה ראשון לציון הסמוכה ליפו" כתב האב בנימין שטמפפר בעמוד מתוך ספר 'יורה דעה' שהחזיק ברשותו ובו רשומות מאורעות בתולדות משפחתו.

 חנוך זונדל  סלנט נפטר  י"ט אדר ב'  תרנ"ז  23.03.1897 נקבר בבית העלמין סגולה בפ"ת כנראה  בקירבת אביו יצחק סלנט.

בית העלמין 'סגולה' פתח-תקווה. חלקה א', שורה י'ח, קבר 19.

טכסט:

פ"נ

בש"ט מו"ה חנוך

זונדיל בהרה"ג  ר'

יצחק מסלאנט

זצ"ל והלך לעולמו

י"ט לחודש אדר שני

שנת התרנ"ז לפ"ק

ת'נ'צ'ב'ה'

מקרא:

פ"נ - פה נטמן

בש"ט - בשם טוב

מו"ה -  מופת הדור

בהרה"ג -  בן הרב הגאון

זצ"ל - זכר צדיק לברכה

לפ"ק - לפרט קטן [השמטת האלפים מהתאריך העברי]

ת'נ'צ'ב'ה' - תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים

סוף דבר

עם מותו של  חנוך זונדיל  ירש את  הנחלה בכור בניו אהרון סלנט,  שנשא לאשה את חדווה לבית הורביץ, כשנפטר אהרון בשנת תשכ"ח ירש את הנחלה  בכורו יצחק.

צאצאי רבקה וחנוך זונדיל:

אהרון נישא שנית ליהודית היגר לארצות-הברית. מתוך שבעת ילדיו איבד באושוויץ  שלוש מבנותיו חיה, חנה ושרה עם בעליהם וילדיהם.

חנה סלנט הבכורה נישאה בהגיעה לפרקה והיא בת 16 לר' [עו"ד] יעקב גודמן; אימצה את אחותה הקטנה אידה, נסעו לארצות-הברית , יש יגידו לקנדה, שם הייתה אידה ל איידי  ונישאה למיסטר ספיץ, מאיר אף הוא היגר לארצות-הברית ונשא את מולי  לאישה.

עם בואו של  הד"ר אהרון מאיר מזי"א לראשון-לציון התחלפו הרוקחים - צבי פוסיצלסקי עזב ובמקומו בא מאיר אלכימייסטר מיפו. מיילדת המושבה הייתה הגברת פאניה לפידות - הצאר הרוסי  אלכסנדר השלישי לבית רומאנוב – שלח בשנת 1866 את רוקחו האישי, היהודי  מרדכי לפידות, לארץ ישראל, כדי שיקים בית מרקחת עבור הכנסייה הרוסית לאלפי עולי הרגל מרוסיה. זה עלה ארצה עם אחותו פאניה, רופאה ומיילדת והיא בת עשרים.  

בשנת 1886 נוסדה ביפו אגודת 'עזרת ישראל' על ידי האחים אליעזר ושמעון רוקח, חיים שמרלינג והד"ר מנחם שטיין לעזור  לאשכנזים ולספרדים ביפו ובמושבות הסמוכות

 לימים בעזרת מרדכי אידלמן [ומיוחס? מ'בני ברית'?] שכרו בית בן שלוש קומות בו הוקם בית חולים 'שער-ציון'.

 ד"ר שטיין התמנה כמנהלו הרפואי של המוסד והד"ר מזי"א [ששימש עד אז רופא מושבות הברון ביהודה] התמנה כרופא במוסד.

"בית החולים לא היה אלא פרודיה של בית חולים בלא הספקת מים מתוקנת, בלא מלאי של לבנים וכלי מטבח די הצורך, בלא מטפלים מנוסים. . ." , כתב אחד הביל"ויים ביומנו.

רופא הבהמות של הברון ר' ישראל לישנסקי [חצי-אח של יוסף לישנסקי איש ניל"י] חלה בדלקת ריאות בפתח תקווה,  נלקח לבית-החולים 'שער ציון'  של ד"ר  שטיין ביפו, בשמחת תורה שנת תרנ"ח [1898] שם נפטר, שם נקבר.

אחר שד"ר מזי"א עזב את תפקיד רופא המושבות של הברון ביהודה, העבירה יק"א את ענייני המושבה פתח-תקווה לאיכרים עצמם [תר"ס – 1900].

 נפתלי הרץ אימבר, מי שכתב את ההמנון הלאומי שלנו, נפטר בארצות-הברית ב-  8  באוקטובר 1909 ממחלת כליות, [כתוצאה משתיינות מופרזת], בגיל 53, בעוני ובחוסר כל. הוא נטמן בבית העלמין 'הר ציון' -  Mt. Zion   Cemetery  בקווינס שבניו-יורק  "בהלוויה השתתף קהל רב". אחר קום המדינה, ארונו נשלח לארץ ב-אפריל 1953  ונקבר  ב'הר המנוחות' בירושלים.‏  בסוף שנת 1955 הוקמה מצבה על קברו.

פקידות הבארון רוטשילד קנתה ממשה לוינזון  שהיה לאחד מראשי עסקני שכונת 'מאה שערים'  את הנחלה והבית שליד הירקון והקלה בכך את עול פרנסת שתי המשפחות.
משה סלור  יליד  פתח תקווה ירש את מרדכי לאבמן  והיה למודד קרקעות העברי הראשון עד בא המלומד והמומחה מגרמניה מר טרידל שנת 1898.

קישור למרכז מידע הר הזיתים:

http://www.mountofolives.co.il/info.aspx?CID=303

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת אביבי.

.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, בידיעתם או שלא.  יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.