בנימין פיין - 
מגדל אתרוגים שאע"ל

23.5.1909 - ראשון-לציון

בית העלמין הישן ראשון-לציון

טכסט:

פ"נ

ר'     בנימין      בר

יצחק   פיין   נלב'ע

ביום ג' לחודש סיון

שנת    תרס'ט   לפק

ת' נ' צ' ב' ה'

מצבם הכללי הרע של היהודים במזרח אירופה עקב גזירות השלטון הרוסי ופרעות 'סופות בנגב', אשר פרצו באוקראינה ובדרום רוסיה בשנת 1881, יצר גלי  פליטים - חלקם עלו לארץ-ישראל. 'העלייה הראשונה' קראו להם .

הפרעות ביהודים פרצו לאחר רצח הצאר אלכסנדר השני  על ידי התנועה המהפכנית 'נרודניה ווליה' [=Народная воляרצון העם] :אנדרי ז'ילאבוב, אלכסנדר מיכאילוב וסופיה פרובסקאיה  הנהיגו, ואילו גרינביצקי, הטיל את הפצצה על הצאר,  הפרעות לובו על ידי עיתונים אנטישמים ונציגי השלטון,

ובראשם שר הפנים ניקולאי פבלוביץ' איגנאטייב עודדו אותן,  הקומוניסטים הרוסים  כמו הפאציפיסט הצימחוני הסופר הדגול  לב ניקולייביץ' טולסטוי לא טרחו לגנות את הפרעות.

לאחר, שדעת הקהל העולמית החלה להביע את הזדעזעותה מהמאורעות, יש אומרים, כי בני משפחת אפרוסי [אפרתי]  אנשי בורסה וסוחרי תבואה הניאו את רוסיה מרדיפת היהודים בכך, שהורידו את מחירם של ניירות הערך הרוסיים בעשרים וארבע אחוזים תוך שבועיים "אם תגעו בעוד אחד מבני עמנו, לא יהיה לכם אפילו רובל אחד כדי להציל את האימפריה שלכם" איים  מישל אפרוסי ראש החברה האודיסאית, בית המסחר לתבואה הגדול ביותר בעולם. 

איגנאטייב פוטר ומחליפו, הרוזן דמיטרי טולסטוי הצליח לדכא את הפרעות,

 ואלה  שעלו לציון הקימו את המושבה ראשון-לציון, ובנימין פיין  הרווק הצעיר נמנה על המייסדים. לגדל אתרוגים רצה.

 חיים אמזלג סגן קונסול בריטניה  ביפו, רכש בסיועו של קרובו יוסף נבון ביי מירושלים את אדמות עין-קרא מידי מוסטפא עבדאללה עלי דג'אן, עבור ועד חלוצי 'יסוד המעלה', שהקים זלמן לבונטין ביפו כדי להקים מושבה של יוצאי רוסיה.

בט"ו באב ה'תרמ"ב [31 ביולי 1882]  עלו על הקרקע שבעה-עשר מייסדי המושבה - ראשון לציון קראו לה ככתוב בספר ישעיהו פרק מ"א פסוק כ"ז:: "רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם, וְלִירוּשָׁלם מְבַשֵׂר אֶתֵּן". המושבה הראשונה של צעירי העלייה הראשונה ובהם בנימין פיין.

בנימין פיין נולד בשנת תרכ"ד 1864 בעיירה 'שדה-מנוחה' שעל גדות הנהר אינגולץ הנשפך אל הדנייפר,  מושבת חקלאים יהודים ברוסיה, פלך חרסון. להוריו שיינע רוזה ויצחק פיין.

בימי שלטון הצאר אלכסנדר הראשון בשנת 1807 החליטו השלטונות להעביר כ- 6000  משפחות יהודיות של סוחרים זעירים להתיישבות חקלאית באוקראינה שנכבשה מידי התורכים. ראשונות היו:  שדה-מנוחה  רומנובקה, ישראליבקה ונהר-טוב.

בנימין פיין צעיר בן י"ח עלה לארץ בשנת התרמ"ב, 1882, ונמנה עם  16 מייסדי ראשון-לציון. איכר וכורם. גם פינברג [הר-תפארת] יוסף איש נשוי + שניים, המשכיל והמכובד היה שם.   היה גם המדריך –יחיאל מִיכֶל שלמה זלמן  פוחצ'בסקי   17 אנשים  סך-הכל.

השלטונות העות'מאנים הערימו לא מעט קשיים בפני המתיישבים החדשים בעיקר, לא נתנו להם אישורי בנייה, "אך משהתחילו, העלימו עין עד לסיום הבנייה", אמרו כי חששו מאי-נעימויות מצד סגן-הקונסול של בריטניה, אמזלאג שהאדמות נרשמו כרכושו. אמזלאג  מצדו חתם בפני המתיישבים על הצהרה, שכל המבנים והבתים על שטח זה מעולם לא ישתייכו לו.

בנימין פיין  - הצעיר בחבורת המתיישבים  - היה בין החותמים על ספר התקנות הראשון המצהיר, כי מטרת מייסדי המושבה היא להיטיב את המצב החומרי והמוסרי של בני העדה; ובתקנה הראשונה – "תקנה שאין לשנות" כתבו:
"על כל אזרחי המושבה להשתדל להפריח את אשרה, לדאוג לקיומה, להרבות השלום לקשר האחדות ביניהם, למען נגיע אל המטרה הנשגבה אשר לפנינו".

לפי ספר התקנות הראשון, עיבוד הקרקע צריך להתבצע בשיתוף, ללא חלוקה בין המתיישבים. מים הובאו בעגלה  ממקוה ישראל ומבית דג'ן; מהמעין המקומי 'עיון קרא' ניתן היה להפיק רק מים לעבודת הבנייה, כך נהגו כשנה עד שנחפרה הבאר הראשונה - 42 מטרים עומקה.

"אם לפת קיבר נוספו זיתים או עגבניות עם כוס טה, הייתה הארוחה נחשבת לסעודת שלמה" כתבה נחמה פוחצ'בסקי לבית פיינשטיין אשת המדריך החקלאי יחיאל-מיכל אשר שלח הבארון רוטשילד לראשון-לציון. זו ש"עלתה עמו. עמו עבדה במשק ובכרם בראשון-לציון".

הצאר הרוסי  אלכסנדר השלישי לבית רומנוב – "איש גס ומחוספס", איש אשר דגל באומה בעלת לאומיות אחת, שפה אחת ודת אחת. הוא אשר חתם על 'חוקי מאי' שהגבילו את מקומות המגורים ליהודים, הוא זה שהוציא סכומי עתק על רכישת יצירות אמנות. הוא האיש אשר כינוהו "עושה השלום" על מדיניות החוץ שלו, האיש הזה שלח בסוף המאה הי"ט את רוקחו האישי,  מרדכי לפידות, לארץ ישראל, כדי שיקים בית מרקחת עבור הכנסייה הרוסית. עבור אלפי עולי הרגל מארצו.

מרדכי לפידות בן למשפחה יהודית, עלה ארצה ממינסק בירת בילורוס בשנת  1886 בחברת אחותו פאניה, רופאה ומיילדת והיא בת עשרים.  בביקורה בראשון-לציון הכירה את הכורם בנימין פיין, אומרים כי היה זה בשנת תרמ"ט 1889 ; פאניה, הצעירה ממנו בשנתיים - נישאה לו.

משכילה הייתה פאניה  – ידעה את בעל פה את מיטב השירה רוסית, קראה תדיר בספרים רוסים "דיברה בסגנון כה יפה את הרוסית שלה". בערבים לצלילי פסנתרה של ברטה אהבה להתפלסף ולהתווכח על ספרות ושירה עם איכרים ופועלים,  בביתו המרווח של יוסף פיינברג יושב-ראש וועד המתיישבים, שהיה לבית ועד שוחרי התרבות, מרכז למשכילי המושבה ראשון-לציון.  בנימין לא התערב בשיחותיה, אבל אהב לשמוע את התפלספותה המחכימה ונדמה היה לו, שבקסמי לשונה היא מכניסה גם אותו, לאיזה עולם אצילי.

מיום נישואיו לפאניה שונו כל חייו הקודמים של בנימין.  פאניה העמידה מלכתחילה דרישות גדולות והוא לא נבהל מפניהן.  סבור היה שהכנסותיו תספקנה לכל, פוחצ'בסקי המדריך מטעם הבארון עשהו מאיכר לכורם. משבר כנימת הפילוקסרה שהגיעה מאירופה והיכתה בשורשי הגפנים חלף – במקום כנות מבורדו שבצרפת הביאו כנות מ'הודו'  ומחיר הענבים עלה "הגיע כבר לשבעים פראנק הקונטאר"; "כלום אין צפון עתיד מזהיר לכורמים?  הנה הבארון דה רוטשילד, אבי היין הארצישראלי בונה יקב ומרתף. ואפילו שלח לכאן מהנדס ממוצא גרמני בשם שומאכר לפקח על הבנייה" טען בנימין. מתוך אמונה זו הוא הרחיב את ביתו, הנהיג חיים מרווחים, את בחירי פועליו הערבים העמיד לשירות הגברת, "לציית לה בכל" הורה וההלוואות היו זמינות.

ופאניה ילדה את שולמית, זו הבכורה נולדה בתרנ"ד "כרוב קטן שחור עיניים ושחום שיער".

"עוד תראי, חביבה, פאנצ'ה שלי , פאניושקה, איזה ארמון אבנה לכן" הבטיח את היולדת האב המאושר כאשר התלוננה, שהחדר האחד שלהם לא די גדול וחסר לה שם אוויר.

 שנה לאחר מכן לכשנולד בנם אבשלום הוברר לו, שעשיר הוא לא יהיה מכרמי הענבים. היו עודפים, המחיר צנח  "לא היה ביקוש מספיק ליין". לא עזר לבונטין  ו'אגודה הכורמים'  שילמה לעוקרי כרמים, יש ונטעו עצי שקד או זית, יש וניסו לגדל אפרסקים ויש, שריח הבושם קסם להם "בשמים שעלו כסף רב ולרוב השתמשו בו רק אנשים עשירים". בראשון-לציון גידלו גרניום ארומטי עבור המפעל שהקים הבארון ביסוד-המעלה כשם שברוב מושבות יהודה, השומרון והגליל גידלו לפי עצת פקידיו - עצי תות להזין את אותן תולעים, שפקעותיהן שימשו את המכונה לאריגת חוטי משי בראש-פנה  – עוד מוצר יוקרתי לבעלי ממון.

פאניה עבדה כמיילדת ו"עד יפו הגיע שמעה".

החובות שנטל העיקו, אבל רצונו של בנימין להתעשר לא פחת, "להתעשר בשביל פאנצ'ה שלי, שאינה רוצה בחיי עוני, ושלא לכך נישאה לי".

בכל כוחותיו חתר בנימין וחיפש מקור לעושר, עד שהלה נגלה לפניו בחזון פרדס אתרוגים. מחשבת האתרוג נעשתה לבנימין מחשבת חייו - הרעיון היה פשוט לכאורה: מיליוני הפראנקים שיהודים משלמים לזרים עבור האתרוגים ייכנסו לידי יהודים במושבות ארץ-ישראל. "הרי פרי זה, תשמיש לקדושה, כשיבוא מארץ-ישראל, גודל בידי בני ישראל ורווי בזיעת אפם –  בוודאי שיתפוס את כל השוק העברי!"

האתרוג הוא אחד מארבעת המינים בחג הסוכות - לצד הלולב, ההדס והערבה. הוא נחשב כ"פרי עץ הדר" כאמור בפסוק מ' מפרק כ"ג בספר 'ויקרא': "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ-עבת וערבי-נחל." .

רוב האתרוגים שיהודים בארץ ומחוצה לה השתמשו בהם באו מאיי יוון, מתורכיה  ומאיטליה. רובם אתרוגי האי קורפו .

"נכון, היו אתרוגים שגודלו בארץ בשיטות פרימיטיביות – מזרעים,  על ידי פלחים ערבים בגליל  הלבנוני, בשכם, ביריחו ובכפרים שבסביבות ירושלים. צורתם לא תמיד הייתה מהודרת אך לשם מצווה הספיקו. סוחרי ירושלים סבבו בכפרי הערבים והביאו משם את האתרוגים  - זה היה עיסוק משפחתי - מדור לדור נמסרה שלשלת היוחסין של האילנות המעידה על כשרותם. אולי לא נאים אבל כשרים" .

אמרו לו כי היפים שבאתרוגי ארץ-ישראל הינם 'אתרוגי יפו', "והמהודרים שבהם לא ייבושו גם בפני המהודרים שב'אתרוגי קורפו'", ['אתרוגי קורפו' שם שהיה למותג לסוחרי האי] ידע כי כ'אתרוגי יפו' ייחשבו גם אתרוגי ליפתא היא נפתוח אשר במערב ירושלים, וארטז [יש המכנים -ערטף] היא עיטם הנמצאית דרומית לבית-לחם בדרך אפרתה, כולל אתרוגי נצרת ואתרוגי ראש-פינה אשר איכרי המושבה מגדלים איש, איש על יד ביתו; שמע גם כי בעקרון, פתח-תקווה וגן-שמואל, יש פרדסים אשר עוד מעט יניבו פרי.

הוא היה בטוח בתחזיתו, ומלא אמונה ותקווה בדרכו ניגש לנטיעת פרדסו להגשים את חלומו ולהיות גם הוא מגדל האתרוגים. להיות עשיר.

תמימות דעים [כנהוג אצל יהודים] לא הייתה -  הרב  יצחק אלחנן ספקטור אב-בית-הדין מקובנה ערער על כשרותם של 'אתרוגי קורפו' ועימו הסכימו כמאה וחמישים רבנים ובתוכם הרב ישראל סלנטר הליטאי, מייסד 'תנועת המוסר' והרב  שלמה קלוגר אב-בית-הדין מברודי שבגליציה אשר פסקו, שלא לברך על אתרוגי קורפו אלא על אתרוגי קורסיקה. וקהילת יהודי קורפו זעמה.  

 המחלוקות בגין אתרוגים לא פסקו, אותו איסור גדול על אתרוגי היוונים, אשר ידיהם נגאלו בדם יהודי,  איסור שנולד בעקבות עלילת דם בקורפו. משנת תרנ"א  [1891], אותה עלילה בה נתגלה שק ובו גופה ערופת ראש של ילדה בחצרו של אחד היהודים. רובינה סרדס, ילדה יהודיה, בתו של  חייטאך הנוצרים, ראו אותה כמריה דסילה, נערה נוצרייה שאומצה על ידי חייט יהודי. הרוחות בקרב הנוצרים סערו והתושבים יצאו לרחובות במטרה לעשות שפטים ביהודים.

סיבה טובה לפסילת האתרוגים.

ראש סוחרי אתרוגי הארץ מזה שלושים שנה, הוא הרב ר' בייניש בנימין סלאנט בנו של הגרש"ס  - הגאון הרב שמואל יוסף,  ולידו החכם ר' יוסף מוטרו בנו יחידו של הרב יצחק מוטרו ור' שלמה זלמן בן הרב נחום לעווי הבהר"ן משאדיק - היו הם אנשי ירושלים ופועליהם ירדו  בסוף חודש תמוז לגינות היהודים לקטוף את הפרי ולארזו עם פניו לחוץ לארץ.

משה כהן ויוסף הילמאן מיפו, ר' יהודה משה המבורגר המכונה 'נובמסטה' מירושלים [השלים עמוס שיפמן מצאצאיו], חסידי חב"ד שמרו על המסורת אשר בידם מהאדמו"ר הזקן הגאון רבי שניאור זלמן מלאדי' בעל ה'תניא', להדר אחר אתרוגי קאלאבריה וגינואה  "מטעם הידוע לו". ולחסידיו זה הספיק. ואילו חסידי 'שומרי החומות' בני 'כולל הונגריה',  ראו  'אתרוג כשר ומהודר' את הבא ממרוקו  דווקא.

מספרים על ברוך שמואל לוי רוגינסקי  שנמנה בזמנו עם חסידי חב"ד בחברון והיה סוחר אתרוגים בשותפות עם ר' זלמן ר' נחומ'ס הידוע מירושלים - נסע אל האדמו"ר הליובאוויטשי רבי שלום דובער שניאורסון לדבר על אתרוגי ארץ ישראל ואילו את הגאון 'העילוי מרוגאטשוב', הוא רבי יוסף ראזין, רבה של דווינסק
שבלטביה שיכנע להיות סוכנו לאתרוגיו לשם "תמיכה בישוב ארץ-ישראל ועזרה לחברון". לימים עבר סוחר זה ליפו והיה שותף עם מאיר דיזנגוף ביצוא פרי הדר, גם מעזה.

היו סוחרים יהודים מעבר לים שבאו ליפו וקנו די צורכם או  שהסרסור [-הסוחר] מר חיים יהושע  גולדברג, שהיה גם בעל בית מלון, שלח להם או לשותפי סוחרי הארץ את האתרוגים לשוק הגדול שבטרייסט, או לעמיליהם, אשר בוורשה, ואודיסה, יש  ונשלחו לאנשים פרטיים, על פי דרישתם המפורשת.

הרב גרשון הניך ליינער האדמו"ר השלישי בשושלת חסידות איזביצה-ראזין, מגדולי התורה, בעל 'סדרי טהרות' - קרא להדר על אתרוגי קורפו, כי "אתרוגי קורפו מוחזקים מעולם בחזקת כשרות שאינם מורכבים", ופסל את  אתרוגי ארץ-ישראל.

בירושלים,  בחוגי המהרי"ל -הרב משה יהושע יהודה לייב דיסקין  מבריסק, השתמשו למצווה באתרוגים שגודלו אצל  משפחת ברוורמן בפתח תקוה שהיא כידוע בארץ-ישראל ואתרוגי "הפטמה היוונית" אתרוגי האי קורפו שביוון פסולים בעיניהם.

אך ברוב  הארצות כגליציה ורומניה, אוסטריה והונגריה, אמריקה, רוסיה הגדולה והרחבה ואשכנז, אין כמעט כל זכר לאתרוגי הארץ הקדושה; אתרוגי קורפו  היו יותר רעננים ונאים מאתרוגי יפו, רוב המהדרים החרדים צרכו אתרוגים מהאיי קורפו ועיירת החוף פארגה שמערב יוון. ואיתם גם רבים מהמון. העם  חרף כל והוויכוחים והפלפולים על אודות איסור 'הלימון היווני' והידור 'פרי ארץ הצבי', מפי רבנים, סופרים ו'חובבי ציון', טרם פרץ לו אתרוג ארץ-ישראל דרך כראוי לו.

בנימין התחיל בעבודה קשה, גופו האמיץ גוף איכר משדה-מנוחה שבאוקראינה, ואהבתו לאשתו עזרו לו להחזיק מעמד בה – להיות בין חלוצי גידול האתרוגים במושבות, ועד שישא הפרדס  את הפרי הקדוש  גידל בנימין - את צמח ה'שרדון' צמח דמוי מברשת - אשר שימש לסריקת אריגי הצמר בעת אריגתם. מצמח זה הצליח לייצא כמות הגונה לאירופה, וחי.

הוא המשיך והתעקש  -  הלך אל פרדסי הערבים, המספקים אתרוגים לסוחרי ירושלים, ללמוד את הטיפול בעץ האתרוג.

הקים על אדמתו משתלה של לימונים מתוקים עליהם הרכיב את מבחר רכב האתרוגים שמצא מהבאר הוביל מים בעגלה בחבית אשר שם עליה,  ובפח השקה את השתילים , אחד – אחד. והם גדלו.

 גם שותף לקח לו - את הכורם בן גילו את משה אהרון כהן המשופם - מן המייסדים, יליד ניקולייב הסמוכה לחרסון שבדרום אוקראינה, הנשוי לפנינה-פעריל לבית פרוסקורובסקי - משפחה מרובת ילדים  ומרורים   - משירד ענף הענבים מגדולתו, גידל זה עצי תות עבור תולעי משי למכונה בראש-פינה וגרניום - עבור תעשיית בושם, כעצת פקידי הבארון.

חלקה אחת להם של ארבעים דונם עליה נטע את השתילים המורכבים.

יש רבנים שהתירו להרכיב שני זני אתרוג. כנה= אתרוג חזק, רוכב= אתרוג מהודר.

בשנת 1901 נקראה פאניה ליילד ביפו. היא נסעה לשם בכרכרה. בדרך עבר נחש לפני הכרכרה, הבהיל את הסוס וזה הפך את הכרכרה. פאניה הוטחה לקרקע ושברה את ידה - שבר פתוח. "השבר הזדהם לא ידעו איך לטפל בה -  סיפר לי ברוך נכדה, בנה של שולמית  -  היא נשלחה לבית-חולים בביירות לניתוח ושם נפטרה. אני מניח שהיא קבורה בבית הקברות היהודי בביירות".

"מצאתי אתר ובו כל השמות של היהודים הקבורים בבית הקברות בביירות: לא מצאתי שם את שמה של פאניה פיין" כתב לי יניב עצמון.

הילדים - שלומית בת 7 ואבשלום בן 6 עברו לאפוטרופסותו של זה מחוות רוחמה של צבי הירשפלד, אשר זה עתה נשא את ברכה לבית קריצ'בסקי, לאישה.[ יש אומרים שהוא נהיה לאפוטרופוס להם רק אחרי מותו הטראגי של בנימין].

את כל כספו ומרצו השקיע בנימין  בפרדס וקיווה שיהודי התפוצות יעדיפו את אתרוגיו הכשרים, שגודלו במושבה עברית בארץ ישראל, על פני אתרוגים  הגויים.

אף הדפיס על טופס מכתבים עם כותרת מוחצת - "אחד האכרים הראשונים ובעל גני אתרוגים ראשון (!) בארץ ישראל.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק שגר בשכונת נווה צדק  ביפו המכונה גם הראי"ה  רבן של יפו והמושבות ניסה לסייע לו בתעמולה .

בשנת תרס"ה  [1905] התאחדו היהודים נוטעי האתרוגים בארץ-ישראל ויסדו ביפו אגודת 'פרי עץ הדר' בהשגחת הרב אברהם יצחק קוק, על פי תנאיו: ראשית - הגרעינים שמהם נטעו עצי האתרוגים, יילקחו מפרי אתרוגים הגדלים פרא שאין עליהם חשש הרכבה. כן  ;דרש כי משגיחים נאמנים יהיו נוכחים בעת הקטיף והאריזה ויזהרו מאיסור ערלה, ויעידו שלא נתערבו בהם אתרוגים מורכבים, וישגיחו כי הופרשו מהם תרומה ומעשר כדין.

קמו סוחרי אתרוגים ביפו והחלה תחרות עם הסוחרים הירושלמיים.

מספרים כי בפולמוס על כשרות האתרוגים, נטלו חלק בתי-הדין של האשכנזים והספרדים בירושלים, נשלחה ועדת מומחים מיוחדת לבדיקת עצי האתרוגים, הן בפרדסי יפו והן אלו הנמצאים בכפרים הערביים בסביבות ירושלים. חברי הוועדה, בה השתתפו שלושה מנכבדי הישוב הירושלמי : ר' יואל משה סלומון, ר' שמואל מוני זילברמן ור' שלמה זלמן בהר"ן [בן הרב נחומ'ס] לעווי היחיד ש'עיסוקו' בסחר אתרוגים, בדקו כל עץ ועץ, בהתאם לסימנים שהיו בידיהם, וקבעו את חזקת כשרותו לגבי שאלת ההרכבה.

והאתרוגים, אתרוגיו של בנימין צהובים היו, גדולים נאים ומהודרים וגם פיטם להם מרהיב עין ועוקץ - אתרוג עברי!

שבע שנים חיכה והחובות תפחו ובשמינית  - משגדלו העצים ופריים היה ראוי ומותר לשיווק,  נקבע למרבה הצרה והצער– שהאתרוג העברי - אינו כשר! האתרוג מורכב!

הרבנים פסלו את אתרוגיו כי 'מורכבים' הם ופסולים למהדרין  - בני כילאיים !

"והרי ידוע לכול כי על השימוש באתרוג מורכב בחג הסוכות אוסרים רוב הרבנים כבר כמה מאות שנים" אמרו.

"ואתרוגי קורפו כשרים מהם?!" - הלין הסופר והפרדסן משה סמילנסקי איש המעש מרחובות.

עקר בנימין את העצים ה'מורכבים' ונטע מחדש והפעם - שתילי אתרוגים מיום זריעתם; זרעים שנלקחו מפרי אתרוגים הגדלים פרא שאין עליהם חשש הרכבה, כאחד מתנאי הרב קוק   כפי שכתב בספרו 'עץ ההדר'  שהתפרסם בשנת תרס"ז  [1907]; כי לפי ההלכה יש יתרון לאתרוגים, שגודלו על ידי בני המושבות וכדי להבטיח "על פיסולם של מורכבים" - כדי שהאתרוגים הארץ-ישראלים יהיו טהורים מ"חשש מורכבים" התנה שלושה תנאים, שרק עם קבלתם יהיה הוא, נכון לתת את ההכשר הדרוש לאתרוגי ארץ-ישראל: ושתילים אלה – זוללי מים. כדי לפתור את בעיות ההשקיה, צריך כסף, לא מעט ומהר.

פאניה, רעייתו המשכילה אבדה לו – בנימין נשא אישה אחרת תחתיה: האלמנה ינטע שומכר  שהגיעה לראשון-לציון שנה לפני מות פאניה.  גרה בביתו של פיין עם בנה והייתה לאשתו, אשתו השנייה.

בכדי להשלים את חלומו צריך היה בנימין לכסף, משום צד לא באה שום עזרה, החליט האלמן לשאת אישה חדשה, אם חורגת לשולמית ולאבשלום, רק משום שלאותה האישה היה כסף, ובאותו הכסף אפשר היה להמשיך את החלום."אם היה ניתן פה לעצי האתרוגים שבפרדס היו מספרים בכמה יסורים עלתה לו להטובע האומלל החלטתו זו. ...."  כתב בעיתון "הזמן" 2.8.1909 י"ד פרייאר יששכר-דב דרורי [לימים בר דרורא] )מראשוני 'נחלת בנימין' ראשית תל-אביב.

 מספרים כי שומכר [שוהמאכער] שיינע יענטי ילידת ריינסק [ליטא],  בת דובה ודוד שלמה – מלווה כספים, הגיעה למושבה בשנת 1900 והיא בת 53 מארגנטינה. היא גרה בבית פיין עם בנה בן ה- 16 צבי הירש, שעבד במושבה כבנאי וסייד ואשר  כך אמרה כי נולד באסטראחאן יש אומרים כי נולד בארגנטינה;  ידעו כי עשרות-אלפי צעירות יהודיות שגדלו בעוני ה'שטעטעל' במזרח אירופה האמינו, שמחכה להן עתיד טוב יותר בארגנטינה ובעצם נחטפו לזנות על ידי סוחרי-מין. רוב הזונות עבדו בכפיה. יש ולאחר שנים חסכו מספיק כסף כדי לקנות את שחרורן; יהודים אחרים פליטים ממזרח אירופה  היו אנשי שוליים, שהתיישבו בעיקר בבואנוס-איירס ועסקו בספסרות, שם טוב לא היה לבאים מארגנטינה.

בנימין פיין קיבל כספים מאשתו השנייה יש אומרים "הלוותה לו כסף", והחל בחפירת באר-מים. לפרדס האתרוגים, גם סכום זה אזל.

אישה זו  מיררה את חייו, הזיווג לא עלה יפה, התקווה להשיג כסף נכזבה, ינטע שומכר תבעה ממנו את כספה וכשזה לא הושב פנתה לוועד המושבה להתלונן על בעל החוב שלה – בנימין פיין אצלו התגוררה כאשתו הבהבה בו עוד התקווה להינצל, סבור היה שישיג הלוואה החדשה וישיב לאותה 'ארורה' לאשתו השנייה  את כספה ויפטר ממנה.

ביקש הלוואה נוספת מבנק אפ"ק The Anglo – Palestine Co ביפו  - פנה למנהלו לזלמן דוד לבונטין אף הוא ממייסדי המושבה ותושב בה ונדחה, אחרים סירבו לתת. העסק נכשל, כספו וכוחותיו ירדו לטמיון.

"ושוב יאוש, יאוש עוד יותר מוחלט, חושך ארוך ונורא בלי שום שביב של אור...." כתב י"ד  פרייאר, יששכר דב דרורי בר דרורא,  שהוא גם חבר טוב וקרוב של בנימין פיין   זה ביקר אצלו, ניסה לנחמו, לעודדו, אך במקום תשובה הושיט לו בנימין צרור מכתבים ועיתון,  "קרא וידעת את עמנו"  אמר  "והיאוש שבעיניו  היה כל כך עמוק נורא והפנים כל כך חשוכים ומרוכזים! בטוח הייתי כבר אז, שימיו של זה ספורים".

בנימין ידע כי אין כבר תקווה להשיג כסף, כל הדרכים נסגרו לפניו. הוא החליט כי לא נשאר לו בלתי אם לבחור בדרך, הכל כך לא יהודית אבל  היחידה בעיניו, –לעזוב הכול, גם את שני אפרוחיו,  ולהיפרד מן החיים. "במרירות, מאוכזב  מרוב צער ומצוקה שם קץ לחייו בין העצים אשר אהב".

במוצאי שבת השעין את רובהו, רובה צייד דו-קני  על עץ האתרוג, בעמידה חלץ את נעלו הימנית, נטל את הרובה, תחב את אצבעות רגלו היחפה בתוך הרצועה, הכניס את הקנה הנכון לתוך פיו הידקו בשיניו, ובאגודלו לחץ בחוזקה את ההדק התחתון של הרובה כלפי מטה. רק כדור אחד.

"והאדמה התחוחה שותה בצמאון את הדם הקולח בעודנו חם".

קורבן האתרוגים בנימין פיין  הובא לקבורה בבית הקברות בראשון-לציון ביום ראשון  ג' לחודש סיוון שנת תרס"ט.

 "מכאן ואילך צומצמה ההתעניינות בגידול האתרוג לבודדים בלבד" נכתב בספר "אגודת 'פרדס' בת 70".

סוף דבר

הסוחר ברוך שמואל לוי [רוגינסקי] נפטר בזמן גירוש יהודי יפו-תל אביב  במלחמת העולם הראשונה ונקבר במרחביה.

לאחר מות אביה בנימין נסעה שולמית פיין לדודתה בתיה, אחות בנימין לאוסטרליה ואילו אחיה אבשלום יצא ללמוד בפנימייה של בית הספר החקלאי 'מקווה-ישראל'.

משה אהרון כהן - כשלושים שנה נשא בעול ההתיישבות עד כי כרע תחת המחסור והחובות. עזב את ראשון-לציון בשנת תרע"א [ 1911] שנתיים לאחר האסון  עם אשתו פנינה ותשעת ילדיהם - ששת הבנים: הבכור שמואל-דב, לוי-יצחק, מאיר, גדליהו, חיים אברהם ויאיר  הצעיר מכולם  ושלוש הבנות: שרה, דבורה ומרים.  נדדו לאוסטרליה ומשם לאירופה, בניסיון להיטיב את מצבם הכלכלי. הוא נפטר בכ"ט אדר א' בשנת תרפ"ט, 1929. הובא לקבורה בפריז, צרפת.

אבשלום פיין -  עם תום לימודיו ב'מקווה-ישראל', התנחל כאביו במושבה, נטע כרם והיה לחקלאי.
משפרצה מלחמת העולם הראשונה, הצטרף אל אנשי ניל"י, נרדף על ידי התורכים ואף נתפס. בהעמידו פני משוגע, הצליח להשתחרר. אחרי מלחמת העולם הראשונה, בנה בית במושבה בעבורו ובעבור אחותו שולמית, שאותה החזיר מאוסטרליה לאחר שהייתה שם שמונה שנים. היה פעיל בענייני הציבור במושבה וכיהן כחבר בוועד המושבה. בשנת התרפ"ג, 1923, נמנה עם מייסדי הארגון של בני המושבות הוותיקות 'בני בנימין' שהוקם בחדרה. אבשלום נישא ביפו, קצת לפני פסח תרפ"ג, לאסיה גוטלזהן  מעיר גנים [כיום רמת גן]. בשבט תרפ"ד [1924] נולד בנם הבכור, שנקרא ע"ש הסב בנימין.
 אך בשל המצב הכלכלי הקשה, [בעיתונות התקופה פורסם כי, אבשלום הותיר בארץ חובות]  נמלט לאוסטרליה ועמו המשפחה,  בנם השני ניל נולד שם.  לימים נפטרה אשתו שם.  הוסיף לנו מיכה כרמון מירושלים. 

"אחרי שאמי נפטרה הלכתי לזרובבל חביב לשאול על פרטים נוספים על סבא בנימין. זרובבל אמר לי שלא כדאי לנבור בעבר כי זה סיפור מכוער" סיפר ברוך זיו [פיין].

 סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת צמרת-רבקה אביבי

עודד ישראלי יליד ותושב רחובות הוא גמלאי של שירות המדינה המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בהיותם , ברצונם או שלא, חלק מן הסיפור הציוני.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים