אברהם ברל – נורה מועמד 'השומר'
2.6.1910 - סג'רה
טכסט:
חבר "השומר"
אברהם יוסף ברל
תרמ"ז – כ'ד אדר תר'ע
1886 – 1910
בשלהי תקופת
השלטון העות'מאני הביטחון בארץ הלך והתדרדר - הבדווים פשטו על שדות המושבות, אריסים מנושלים עקרו עצים – יהודים הוכו.
השמירה על הרכוש והנפש הייתה ברובה בידי ערבים
מקומיים, מוגרבים וצ'רקסים.
באביב 1909 החליטו ישראל שוחט וחבריו אנשי העלייה-השנייה
להרחיב את שורות הארגון החשאי 'בר-גיורא' ולהקים
ארגון שומרים רשמי, שיפעל בהיתר השלטון התורכי;
'השומר' קראו
לו והוא הוקם
בכפר- תבור [מסחה] פסח תרס"ט, בזמן הכינוס
השנתי של מפלגת 'פועלי-ציון' בסג'רה הסמוכה, ביום בו נרצחו שם גם שלשה יהודים– השומר קורנגולד והאיכרים פלדמן מלמד.
הסתדרות השומרים כארגון
חוקי, עם עורך-דין, קבעה
בין השאר גם את אופן הקבלה של חברים חדשים לשורותיה.
צעירים,
שרצו להצטרף להסתדרות 'השומר', נדרשו
לעבור בהצלחה תקופת ניסיון, שארכה לפחות שנה, ולאחריה הועלתה מועמדותם להצבעה, הם
הפכו לחברי 'השומר' רק אם הם זכו לתמיכתם של מעל שני שלישים מהחברים הקבועים,
ולאחר טקס קבלה עם שבועה על ספר תנ"ך
ואקדח.
ה'מועמדים' עברו בעיקר מבחנים מעשיים
לבדיקת התאמתם למסגרת הארגון – בהם גם ובעיקר שמירה.
הביקוש היה רב, משימות
השמירה עלו – והסינון היה קפדני.
ב-2 ביוני 1910, נורה למוות, מועמד ל'השומר'
הצעיר אברהם ברל על משמרתו בסג'רה.
אברהם ברל [קרי
באראל] [Beral Abraham]
נולד בשנת תרמ"ו [1886] ברובנו
שבאוקראינה.
ברל - בהר"ל = בני הרב
לייב [מחוגו של הבעש"ט הוא 'הבעל-שם-טוב'] אמר דוד בהרל בנם של ישראל וציביה,
הנין של שמרל, אחיו הבוגר של אברהם.
את העיר של אז תיאר הסופר עמוס עוז, ששורשיו משם
-
"העיר רובנו, צומת חשוב של מסילות ברזל, צמחה
סביב ארמונם וגניהם מוקפי האגמים של הנסיכים לבית לובומירסקי. נחל ושמו
אוסטיה חצה את רובנו מדרום לצפון. בין הנחל הזה לבין הביצה התנוססה מצודת העיר".
והיהודים חוץ
מתפילתם הקימו עוד מפלגות - 'חובבי
ציון' וגם סוציאליסטים בונדאים.
אברהם נולד כבן יחיד במשפחה
שומרת-מסורת.
"לאמו קראו רודל [RODELE]- ביילא ולאביו יוסף. הייתה גם אחות אילמת שכינוה
שטומה [= אילמת בגרמנית] היא זו
שהקדימה לעלות ארצה, קנתה אדמה בחדרה ונשארה רווקה – סיפר דוד בהרל – היה גם
אח אחד שמרל, הוא הסבא-רבא שלי,
גדול מאברהם ב 40 שנים ולכן כולם
חשבו שאברהם בן יחיד- בגלל הפרש הגילים".
יודעי דבר אומרים ולא היא:
לאחר מות
אשתו רודל-ביילא נשא יוסף לאשה את דבורה, ילידת 1851 והיא שילדה את
אברהם.
יוסף היה
שוחט ובעל-תפילה בעירו ואת בנו גידל לתורה ולמצוות.
ילדות מוצלחת עברה עליו. דבר לא חסר ממנו, כי נחשב
לבן יחיד להוריו - למד תחילה ב'חדר' ואחר-כך ב'ישיבה'. ובעודו צעיר קיבל סמיכה
לרבנות, אמרו כי בעיירה היו מצביעים עליו ומתלחשים בקנאה :" גאון יהיה
בישראל".
כשנפטר אביו היה לשוחט בעיירתו - בגיל תשע-עשרה גם קיבל "סמיכה" להיות שו"ב [שוחט ובודק]
ועסק בכך שנתיים.
אך הוא ל'ציונים'
הלך - בחר לעלות לארץ-ישראל. להחליף את ה'חלף' במעדר.
מספרים
כי כאשר ישראל
שוחט בא
לרובנו לגייס אנשים ל'השומר' אברהם
ברל לבוש כ'חוסיד' אמר לו כי הוא רוצה להצטרף ולעלות
וכנשאל אם יודע הוא לרכב על סוסים ולאחוז בנשק השיב בשלילה ואמר:
אם אתה לא תיקח אותי אבוא ברגל בעצמי לארץ-ישראל''.
"אני נוסע לארץ-ישראלי,
לעבד את אדמתה - אמר לאמו האלמנה - איני רוצה בחיי חרפה של נודד, רצוני לחיות שם!"
ולמרות דמעותיה ותחנוניה קם ועלה לארץ בשנת 1908;
כ'חלוץ' והוא עוד לא בן 22, "בא לארץ-ישראל בכל חום-לב של האהבה הלאומית
ותחיית העם והארץ".
התיישב במושבה
גדרה מושבת ביל"ויים בדרום הארץ כדי
להכשיר את עצמו כעובד-אדמה, אומרים שזה היה
מיד אחרי 'מאורע גדרה' - בן
המושבה, משה שכביץ עבד בשדה ואילו האורחת אסתר-לאה מדליה רכבה על סוס לבקרו. קוצר דורה ערבי צעיר צבט אותה בישבן. היא סיפרה
את זה למשה. הם רכבו למקום, הצביעה על הצובט. משה שלף אקדח וירה בו.
[הצובט נפטר כעבור שבועיים].
הזוג הצעיר נישא והוברח לגיס - לבנימין צוקרמן
מנהל בית-הספר-החקלאי 'אור-יהודה' שבתורכיה.
כל ערביי הכפר
השכן באו להתנפל על המושבה. האיכרים קראו
לעזרה את רחובות, באו גם מעקרון ואפילו ממקווה-ישראל – יום זה היה כסימן דרך לעזרה-ההדדית
של המושבות זו לזו בעת התנפלות אויב.
משם עבר אברהם
ברל לחדרה יש אומרים ל'לגיון העבודה' - שתי קבוצות
עבודה עבריות מלוכדות במשמעת חזקה, שהוקמו זה עתה על ידי ישראל שוחט
האחת בסג'רה והשנייה בראשותו של מנדל פורטוגלי נשלחה לחדרה.
בחדרה עבד עם חבריו הפועלים בפרדסי המושבה, במטעי עטה' של אגודת הנטעים הסמוכים לחדרה, ובנטיעת עצי
אקליפטוס לייבוש הביצות – היה לחבר 'הפועל הצעיר' וכינויו בפי חבריו - 'דער שוחט'ל'.
לאחר זמן רכש אברהם חלקת אדמה קטנה בחדרה [אומרים שבהשפעת ישראל פיינברג ויהושע
חנקין המוכרים בגדרה היטב].
את
הנחלה קנה בתחילת תר"ע מהאחים טוביה ונתן
זלצברג - תשעה ועשרים דונם מאתים ועשרים מטר נחלה
מלבנית הייתה, ושכנים טובים לה: ממזרח הכרם של 'דורשי ציון', ממערב אדמת חברת יק"א,
מצפון אדמת אברהם מנחם-מנדל אוסשקין
המנהיג הציוני מאודסה ומדרום הכרם של מר חיים רוטמן. כן קנה דונם אחד
ושליש מגרש למגורים במושבה והשאר עד שלושים ושבעה דונם חול ביצות;
כל זאת תמורת תשע מאות פרנק.
התכוון להקים שם חווה עם מטע עצי-פרי וגן-פרחים
ואחר-כך להעלות את משפחתו – אמו ואחיותיו - שנשארו בגולה, כולל ארוסתו – עמה הוא תיכנן
להתחתן בארץ, ויחדיו יעבדו את חלקת האדמה שרכש.
בשבת אחר-הצהרים במקום לנוח [כחבר ה'לגיון'
התאמן בימי שבת בבוקר בנשק וברכיבה].
היה עובר
שעות שלמות על חלקתו וחולם תוכניות: פה יהי הבית, פה – הגן, שם במורד – מעט
שקדים, תפוחי-זהב, פרחים... מה אהב פרחים!
ואולם
הדבר לא נסתייע.
הארוסה לא
באה ; "עניין של קנאה היה שם " ולא פרטו.
כסף שלח לאמו.
בחדרה פגש בסופר יוסף חיים ברנר [שלימים נרצח
במאורעות תרפ"א, מאי 1921 בבית יצקר
בפרדסי אבו-כביר, יפו] אשר נשבה בקסמו של הצעיר הסימפטי; בת-הצחוק המרחפת על שפתיו כבשה גם אותו.
הם נפגשו באכסניית הפועלים. 'חלוץ' טוב,
המפיח רוח חיים בכל הסביבה עם הסגפן איש "האף-על-פי-כן"
איש ה'להכעיס'.
אברהם לבוש קרעים שכב יחף על אחת המטות וזמזם
איזה זמר של שבת.
ביישן היה, אך אהב לשיר - היה: מתחיל לזמזם לאט, לעצמו בלבד. מתוך איזה
השראה פנימית הבאה ממרחקים, "חרש היה עולה הקצב כמו מתוך הרהורים וחלומות
כמוסים", שמעו בה להט של שירה עילאית
– הוא שר מתוך כוונה פנימית עצומה. עם התגברות שירתו עלה להט הריקוד - התלהבותו; זימרתו וריקודו - עוררו בלב רבים מחבריו הערכה עד כדי הערצה.
שתקן היה - "דיבורו היה בנוסח של בן-ישיבה,
ואם שכחת את תוכן שיחתו, זכרת את ניגונם של הדברים. קול שופע היה לו. אהב לדובב את עצמו בזמר של כיסופין, כמי שנתון
לתפילה שבלב" כתב לזכרו יוסף חיים
ברנר.
סיפרו על
אישיותו המיוחדת שכבשה את לב חבריו; סיפרו כי עיניו שחורות היו, מבריקות,
עליזות וטהורות; תיארוהו כגבוה, רזה ודק ועל סנטרו ציצת שער זהובה, תנועותיו היו
זריזות ומצחיקות כבריקודו,
'קראסאביץ' [מרוסית
- יפה תואר] כינוהו, גם הנשים.
"היה
צעיר נחמד, בעל כשרון מצוין, בן-תורה"
הקרין חמימות; זרם חיים חדש היה מכניס לסביבתו;
היה שוטף את הייאוש שקינן בחבריו והיו
שערקו והיו שחזרו. – נשברו.
"לבלי
אהוב אותו אי-אפשר היה" אמרו.
לאחר כמה חודשי עבודה בשדות חדרה, כתב לביתו
ברובנו כי הוא עם כמה חברים עוברים לעבוד בשדות הוות סג'רה שבגליל אצל האגרונום הג'ינג'י אליהו קראוזה - בחווה
הכשירו פועלים לעבודה. במושבה היו אריסים של יק"א ואיכרים.
את האדמה בחדרה לא
מכר- כתב בצוואה כי הוא מוריש את הנחלה
והמגרש בחדרה לאמו, לדבורה.
כשארגון 'השומר' חתם חוזי שמירה עם מספר מושבות
יהודיות וחסרו לו שומרים, פנה אל צעירים יהודים והציע להם, תמורת שכר, לעבוד
כשומרים; את הטובים שבהם סימן כמועמדים
להיות חברי הארגון.
ואברהם
רצה - "אצלי העיקר – אמר לחבריו עוד אז סביב שולחן האוכל [לחם וזיתים] בביצות חדרה -
לא יהודים קטנים, לא סרסורים, לא חנוונים. מבינים אתם? כבוד האומה!"
מנהל החווה לא התנגד, ולא חלפו ימים מעטים ואברהם
ברל נעשה לשומר במסגרת ארגון 'השומר'. הלילה הראשון לשמירתו היה בחווה.
מספרים
כי מדריכו בשמירה היה יצחק נדב, הוא יצחק התימני. יליד ירושלים,
בסיבוב הראשון מאחורי הקיר הסביר לי השומר הוותיק, כמובן באידיש, שעלתה לו בקושי את
חוקי השמירה. ''אמנם ותנווכאין שפיץ
פינגער. דו ניט האלט שפיץ פינגער, א קויל
אין קאפ און דו חאלאס גישטארבין". ובהסבירו על הסכנה האורבת מאחורי הקיר –
אותה חומה שסבבה את המושבה - אמר:" וועכטעווען ניט שפיל, דו האלט אייגען"
ובעברית פשוטה "היות והשמירה אינה משחק, יש להשגיח בשבע
עיניים, אחרת עלול כדור פתע לפגוע בראשך
ואתה מת".
אמר ולא
ידע מה אמר.
קיילה גלעדי ואחותה צפורה זייד,
האחיות לבית בקר, שלוש האחיות לבית שטורמן: שפרה, שרה ואסתר ורבקה ניסנוב וגיטל לנסקי
ולאה ווינברג היפה היו בין הנשים
הצעירות שנשארו בסג'רה לטפל במשק החווה. הגברים שמרו במסחה [כפר תבור] הסמוכה.
צפורה אשת אלכסדר
זייד, חיבבה והוקירה את ברל . וכאחרים גם הפועלת הצעירה מרים אורלוב.
את לאה ורבקה ובעלה שהגיעו אחרונים היא לא אהבה , גם את הצעירונת
היפהפיה לאה "צפורה הייתה
הרוח החיה המתנגדת ולאה - לחמה
נגדה , וזייד – מה שצפורה אמרה – היה קדוש, לא רצו לקבל אותה, את לאה,
כחברה ב'השומר' - סיפר בביתו שבחיפה משה [גולדשטיין] גבעוני הוא יוזובר =יוזופקר, והוסיף - זייד גר בסגר'ה בבית-המרחץ ואני עזרתי לו,
בנינו משקים כעין אוהל", שם היו
מתאספים כל החבורה.
"בערבים, הגם שהיה חשוך, כי לא היה דלק למאור, רקדנו יחד
'לזגינקה', ריקוד קווקזי עממי, המכונה גם 'ריקוד הנשרים הקווקזי' היו שעות שבהן היינו עליזות מאוד." סיפרה
אחת הבנות.
ברל שמר
בסג'רה ארבעה חודשים אז קיבל הוראה מוועד
'השומר' לעבור מיד לשמירה בימה [יבנאל].
הם הציעו לו שינוח לילה זה, למען יוכל מחר לעבוד.
מספרים כי
הוא לא שכב לישון – "אתן בקשיש לסג'רה עוד לילה!" אמר. ועד חצות
רקד עם חבריו כמו שרק הוא ידע - כולם נאחזו במעגל, יד אל כתף, צעירות ופועלים, והוא,
אברהם, מסובב את המעגל והכול סובב עימו גופו נסחף במחול הסחרחר - מושך ונמשך.
דבק בריקוד והדביק אחרים , "היה זה ריקוד של התעלות-נפש, אחוז מסתורין דתי
ולהט חסידי" סיפרו אלה שהיו שם.
אחר-כך יצא לשמור יחד עם חבר 'השומר'.
"עד שתים
עשרה רקד יחד עם חבריו באופן יוצא מגדר
הרגיל. אחר כך יצא לשמור יחד עם אליהו" כתב 'הפועל-הצעיר'.
בלילה
האחרון, לשהותו בסג'רה קרה האסון בליל חמישי כ"ד באייר תר"ע
(2.6.1910.) בשעת השמירה נפגע אברהם
מכדור.
אליהו קראוזה, מנהל
חוות סג'רה מטעם יק"א, שלח מיד כשנודע דבר הפציעה, כבר בשתיים בלילה לקאימקאם
של טבריה, כי ערבים ירו הלילה על שומר יהודי, וכי מצבו חמור מאוד, וביקש לשלוח את
ה'קומיסיה' הדרושה, כדי לקבוע את נסיבות האירוע, הודיע על כך לממונה עליו - מנהל
החברה בצפון הארץ לז'ול רוזנהק בחיפה וגם למשה גליקין מנהל חוות מגדל שנמצא
בטבריה, הוא קרא לרופא מנצרת, אך חבריו של ברל לא המתינו. הם טלטלוהו בעגלה
לבית-החולים בטבריה, המוכר להם, ושם מת מפצעיו.
צפורה זייד היא
שליוותה אותו בעגלה, היא שהסיעה אותו לרופא בטבריה והיא שהחזירה את גווייתו
לסג'רה.
סיפרה ברבים כי בדרך לבית-החולים, התפלל אליה בקולו
הצעיר והרך בחנינה כבושה: "צפורה, שפשפי היטב היטב את קצות הרגלים,
נדמה לי כי הן רוצות למות. . . "
"בשעות אשר חי אחרי היריה, בעת אשר ידע ברור
שהוא הולך למות, הביע במנוחה שנפשו שוקטת, כי מת הוא בעד עבודת התחיה הישראלית
בארץ-ישראל". כתב עליו לימים, מי שלא פגשו מעולם, הרב אברהם יצחק הכהן קוק
['על במותינו חלל'].
סיפרו כי את
אקדח ה'בראונינג' שנשא עמו בשמירה קנה בכספו.
בבדיקות
שעשו נתברר כי אברהם נורה מרובה 'מרטיני-הנרי' [ הוא 'יונאני' הנטען בכדור
בודד].
משלל התורכים במלחמת תורכיה-יוון שהיה בשימוש
בידי השומרים היהודים והן בידי הערבים, שיערו המנהלים כי אנשי סג'רה הערבית הסמוכה
לחווה הם שעשו זאת כמעשה של נקמת-דם.
"אותו
ערב היה שמח יותר מכל הזמן, הוא התהלך מחבר לחבר, השתגע, צחק ויתהולל, סיפר הלצות
ובדיחות, קפץ ורקד ושורר; ובאותו לילה בא המוות ויקטף את הפרח הרענן הזה. הוא נפל
שדוד מכדור עופרת שבא אל בטנו" כתב
לימים בזכרונותיו אליהו קמניצקי [איתן].
"באחד הלילות העיר אותנו שומר המושבה בקול
קריאה: קום ישראל'יק, ברל נהרג". סיפרה קיילה גלעדי שבעלה שמר
במסחה, אך אותו לילה היה בסג'רה והיא בהריון מתקדם.
[התינוק שנולד להם, חלה במחלה אנושה ובאין עזרה
רפואית במקום מת כעבור ימים מספר ממחלתו].
"בליל
חמישי, כ"ד אייר, ירו בשומר אברהם יוסף ברל בסג'רה. הכדור עבר את גופו
וכעבור 20 שעות מת" כתב עיתון 'הפועל
הצעיר'.
"בכ"ד
אייר תר"ע, נפל בסג'רה החבר אברהם יוסף ברל, צעיר נלהב ומסור לשמירה
והגנה, בעל-חלומות וחביב על הבריות. הגיע ל'השומר' מעולם אחר – בן חסידים – ובעל
'קבלה' לשחיטה. הוא השקיע את הלהט החסידי שלו במסירות ללא-גבול למטרות 'בר-גיורא'
ו'השומר'. כתב ישראל שוחט בספר 'השומר'.
". . . סבב
השומר אברהם ברל יחד עם עוד שומר אחד את המושבה וכשאך ישבו באחת הפינות,
הכירו אנשים מתקרבים. קמו ולא הספיקו להתבונן היטב וכבר פלח הכדור את הצעיר הטוב
הזה" כך כתב על הדבר הנורא, על
מיתת שומר עברי בשומרו את המושבה - בן-ציון
ישראלי [אז צ'רנומורסקי] לחברתו יקירתו, חיה, הבת של פייגע
זלצר ממסעדת הפועלים ברחובות.
במכתבו זה תמהה על כך "שלא דם תחת דם ולא
מעשים אחרים מצדנו התרגשו לבוא".
והוסיף: "ביום השישי קברנו את מתנו ומהרתי
יחד עם [נח] נפתולסקי לטבריה,
במקום ש[מאיר] רוטברג שכב בקדחת חזקה".
אברהם
ברל
הובא למנוחת עולמים בבית-הקברות בסג'רה,
לצידם של השומר חיים קורדי
שנהרג בי"ג אלול תרס"ג, השומר ישראל קורנגולד שנהרג בכ"א
ניסן תרס"ט, והאיכר שמעון מלמד שנהרג אף הוא ביום כ"א ניסן
תרס"ט.
"נגדע העץ בראשית צמיחתו" הספידו חברו
לשמירה.
"הלילה
היה אפל מאד ורוח סערה התחולל. כשעה וחצי היו אצל האקליפטוסים ושמעו רשרוש.
יוסף ברל נגש שמה וכרגע פלח אותו כדור. הוא עוד הספיק לענות בירייה,
שלא פגעה באיש. ברחו ארבעה ערבים אל הכפר סג'רה הערבית." כתב עיתון 'הפועל
הצעיר'.
[העיתון
נקב בטעות בשם אביו יוסף. ע.י]
פעולה
נמרצת נעשתה נגד הכפר הערבי סג'רה, אשר הכחיש את אשמתו ברצח זה.
השלטון
העות'מאני היה מעוניין להשליט בטחון ושקט באזור שסבל מהתקפות מצד החורנים, שירדו
מרמת הגולן על עוברי-אורח, על שיירות מסחר ועל המושבה סג'רה ובאה הפקודה מאיסטנבול לפעול, כך שעורך-הדין של
יק"א שלמה ילין, בעל הדיפלומה התורכית במשפטים, יכול היה להרגיע את המתלונן מחוות סג'רה, אליהו
קראוזה, ולהודיעו כי ננקטו כל האמצעים אצל השלטונות בדבר הענשת הפושעים.
החשד
נפל על כמה פלאחים מסג'רה הערבית, אמנם נעצרו שם ארבעה חשודים, אך לא היו ראיות,
והם שוחררו, ואילו החיילים התורכים וקציניהם,
שנקראו לחקור בדבר התיישבו להם בכפר, כאשר הכפריים נשאו בעול כלכלתם.
"לא נערכה חקירה, והרוצחים לא נתגלו"
נכתב בתזכיר בעניין בטחון החיים והרכוש של המתיישבים היהודים, שנמסר על ידי נציגי מושבות הגליל התחתון לרב חיים נחום, החכם באשי מאיסטנבול
כשביקר בארץ בקיץ תר"ע אותה שנה.
ועד 'השומר' – ישראל שוחט הכריזמטי והמזוקן,
בראשו, ולידו ישראל'יק גלעדי ומנדלה
פורטוגלי הרחיקו מהארגון את חברו
לשמירה של ברל השומר השני מיד ולאחר מכן הוצא משורות האגודה לצמיתות.
חבר שנכשל - היו סולחים לו. חבר שניסה להעלים את
כישלונו על ידי סיפורי כזבים - הורחק בלי רחמים משורות 'השומר'.
סיפרו כי הוועד, לאחר בירור מדוקדק של המקרה מצא
כי, ברל נורה בחצות ליל על ידי חברו לשמירה, בשגגה או מתוך אי- זהירות.
סיפרו שברל
השתעשע באקדחו, ופלט כדור, שהרגו.
הארגון
הורה לאנשיו ולאלה ששמרו מטעמו על נקיטת
אמצעי הזהירות בכלי נשק.
"'אקדחו [של
ברל] שימש לו לא לנוי, כי בו שמור
היה גזר דין לרגע מכריע כי יבוא, ועל כן לא ניתן לפיתויי יצר של משחקים"' אמרה לימים ציפורה זייד.
'בעת שמירתו קרה אסון והוא נהרג' כתב בן-ציון מיכאלי בספרו 'סג'רה: תולדותיה ואישיה'.
"יוסף
ברל היה מועמד לחברות ב'השומר'. חברו לשמירה ירה בו בשגגה והחלל הראשון - היה קרבן שווא. חברו זה הורחק מ'השומר'
לצמיתות" כתב לא אחת גרשון גרא.
אהרן עבר הדני [אהרן פלדמן] כתב: 'ואם גם מתברר לאחר
מכן כי מאי-זהירות נפל, הרי מותו גם הוא תוצאה מהמתיחות סביב'.
"חשד של רצח בדם קר". כתב על כך לימים
שאול אביגור: לעורכי 'ספר תולדות ההגנה':
ד"ר גור
אלרואי: טען [בהרצאה שנערכה בשנת 2003 לכבוד פרישתו לגמלאות של ההיסטוריון
הפרופסור יעקב גולדשטיין ראש החוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה] כי
שותפו לשמירה של אברהם
ברל היה אליהו קמינצקי מראשוני 'השומר' [הוא אליהו איתן, אביו
של רפאל איתן "רפול", מי שלימים היה רמטכ"ל
צה"ל ושר בממשלות ישראל.] והוא שירה
למוות בצעיר כי חשד בו שהתעסק עם בת זוגו מרים - "התנהגות רצחנית" כינה זאת.
*רק לאחר
שהתבררה הפרשה, הודח קמינצקי מחבורתו באגודת 'השומר' . . . ". אמר .
בת זוגו של אליהו הייתה הפועלת מרים היא מרים
אורלוב שעלתה ארצה מאוקראינה בשנת 1906 עם הוריה: רפאל ורחל
ואחותה חנה [היא חנה אורלוף הפסלת המפורסמת], בעקבות בניהם שעלו
קודם לכן – צבי [נשרי] המורה
לספורט בגימנסיה 'הרצליה' שעלה כבר בשנת 1904, אהרון ואברהם שגרו בפתח תקווה והבת מאשה שעלתה בשנת 1905.
"ועד אגודת
'השומר' מבקש אותנו לפרסם כי מהסתדרות 'השומר'" הורחקו חיים צפתי [הוא חיים שמחה ברח"ש, המכונה 'צפתי'
או 'הצפתי'] ואליהו קמנצקי,
בתור אנשים שאינם מסוגלים להיות שומרים' , נכתב ב'האחדות' של 'פועלי ציון' ב'
בחשוון תרע"א.
"'מבקשים
אותנו לפרסם: כי הרחקנו מאגודת 'השומר' את אליהו קאמנצקי ואת חיים צפתי
מפני שמצאנו אותם לא מסוגלים לשמירה. ועד 'השומר' " נכתב,
בעמוד האחרון: בעתון 'הפועל הצעיר' [ח' בכסליו תרע"א].
קמניצקי קרא
והגיב.במכתב למערכת 'הפועל-הצעיר' ". . שלש שנים הייתי שומר ופתאום נעשתי 'אי
מסוגל' - פליאה גדולה !" אגב – חטאו של צפתי לא קשור בפרשת ברל-קמניצקי
לדברי קיילה גלעדי, חיים הוצא מן 'השומר', משום שסירב לצאת לשמירה
במקום מסוים.
"בני אדם,
בני חלוף אנו – לא ילדי נצח, בעל כורחנו אנו חיים ומתים. מן הבלתי נודע אל הבלתי
נודע. כיצד אנו מתים – אין הבדל גדול. ואולם כיצד אנו חיים – הלוואי שכולנו נגיע
לאותה המדרגה, שברל ושמואלי, [מנחם מנדל שמולאביץ-שמואלי ממש"י
– נהרג בכנרת ב 25.5.1911] כל
אחד על פי דרכו, עלו עליה בחייהם.
ועצמות שניהם,
כעצמות יתר אחיהם אשר אתם, בחלקת האדמה המעטה אשר בידינו בגליל. האם לא קדושה היא
אדמת הגליל?" כתב בעיתון 'הפועל
הצעיר' י' ח' ברנר [תרע"א,
22] .
סוף
דבר
אמו
של אברהם, דבורה, באה
לארץ, אבל היא מצאה רק את קבר יחידה אהובה.
"נודע
לי מחבר כי אמו באה לארץ-ישראל. מטורפת למחצה, התרוצצה אשת השוחט מרובנו ברחובות
יפו וירושלים, לחפש את בנה יחידה", כתב ברוך אוסטרובסקי
דבורה הגיעה
לחדרה ב- 1912, וערב פרוץ המלחמה העולמית הראשונה יצאה, כך אומרים, להביא ארצה את
יתר בני משפחתה, אבל פרצה המלחמה והיא נשארה בפולין.
עם גמר המלחמה פנתה במכתב לנציב העליון
להרברט שמואל בו סיפרה על
בנה אברהם שנפל בסג'רה
ושברצונה לחזור לארץ, הוא נענה לבקשתה והיא באה לארץ על חשבון הממשלה.
והשנה היא
1922 כשהגיעה לארץ והיא
כבר מעל גיל 70
יצאה לעבודת הקטיף בפרדסי
חדרה. הוועד לא התכוון לעזור בפרנסתה של אשה
זקנה, באותן השנים למדה גם עברית בשיעורי
ערב.
בשנת
1924 זכתה לקבל את ירושת בנה אברהם
שנרצח
ובסוף שנת 1926
פנתה כבעלת אדמה, מגרש, בית-אוכל והכנסה
שנתית העולה על 120 לירות מצריות, והגישה לאגף הרישיונות של ממשלת המנדט טופס בקשה
כתושב הרוצה להביא ארצה מרובנו שבפולין את
בתה בת ה 34 האלמנה שפרינצה ואת נכדה מוטל באראל בן 17
.
מספרים כי בשנת
1934 נפגעו בכביש פ"ת - ת"א פועלות בתאונת דרכים – היא ביניהן.
דבורה נפטרה במרס
1947 והיא בת
96 "הניחה בת ונכד
בחדרה" נכתב בעיתון
'דבר'.
לימים
הועברו עצמות הבחור אברהם
בר' יוסף ברל
לקברות 'השומר' בכפר-גלעדי.
ישראל בהרל מהקבוצה הציונית ברובנו עלה
לארץ דרך אודסה בשנת 1925 עם רעייתו ציביה ועם בנו דוד בן שנתיים ו 9 חודשים
.
שמרל הוא שלמה [ סבא-רבא של
דוד] אשתו בתיה ובנם הרווק
יוסף נהרגו במלחמת עולם שנייה כנראה מהפצצה גרמנית
אליהו קמנצקי נישא למרים אורלוב בשנת 1910.
בדצמבר אותה שנה עזב את הגליל. שמר במושבות יהודה מחוץ למסגרת 'השומר' [בזמן רצח
השומר דוד סחרוב בראשון לציון -
1912] הוא ראש שומרים במושבה רחובות.
בשנת 1917, בעת
שמירה בשדות כפר-סבא, הרג שודד ערבי. הוא נאסר, ברח והסתתר עד כיבוש ירושלים בידי
האנגלים. הוא התגייס לגדוד העברי הארצישראלי.
במאורעות 1921,
בא מעין-חי [כיום כפר מל"ל] לעזרת המושבה פתח-תקווה והשתתף בהגנתה.
היה ל 'ראש
השומרים' בכפר-סבא ומראשוני המתנחלים במושב תל-עדשים בשנת 1923.
מרים אורלוב נישאה לאליהו איתן. עברה
את כל הלבטים של השתייכות ל"ארגון התיישבותי" עד שהתיישבו במושב-העובדים
תל-עדשים.
בשבועות
תר"ע נערכה בסג'רה הוועידה של הסתדרות פועלי ציון בגליל, ובפרוטוקול של
הוועידה נאמר: 'מכבדים בקימה את זכר הח' ברל שנפל חלל על משמרתו' [הוועידה
נפתחה בסג'רה, אור ליום ו' בסיון תר"ע].
חיים צפתי נולד
בצפת בשנת 1889, נפטר בירושלים בט"ו באדר א תשי"ז, ונטמן בנתניה
- חיים הצפתי,
שוליה-של-נגרים אשר נתייתם בילדותו וחונך על-ידי המפלגה 'פועלי-ציון', התקבל
לארגון 'השומר' מפני שידע ערבית - כתב בזיכרונותיו: יצחק בן צבי ממייסדי 'השומר' שהיה לנשיא מדינת-ישראל.
צפתי שמר
בכרמי זיכרון-יעקב, בשנת תר"ע, מטעם 'השומר', עימו שמר גם צבי בקר. ולעת
הבשלת הענבים הצטרפו אליהם, מן הגליל, ישראל גלעדי וחיים שטורמן.
היה זה ניסיון הכושל של 'השומר' לקבל עליו את שמירת
זכרון-יעקב, בצוותא עם שומרים ערבים, גישה
זו לא התאימה לתנאים המקובלים של 'השומר', הרעיון לקבל את השמירה היה של גלעדי
- ישראל שוחט התנגד לכך, ולבסוף הסכים 'בתנאי שגלעדי עצמו יהיה אחד
מהשומרים. הניסיון לא הצליח והסתיים בסכסוך עם האיכרים.
בשלהי קיץ
תר"ע נשארו בזיכרון-יעקב, עד תום החוזה, רק חיים צפתי, צבי בקר
ואסתר שטורמן [אחותו של חיים שטורמן ולימים אשתו של צבי
בקר].
משנסתיימה שמירת
הכרמים בזיכרון-יעקב, חזר צפתי לגליל. אומרים כי ניסה לחתור תחת האגודה וביקש לקבל
עליו את שמירת מסחה [כפר-תבור], באורח פרטי, תוך שותפות עם אברהם משה רוטשטיין,
[מוסה זיתוני ? משה רוטן?] איכר מאיכרי
המושבה.
מספרים כי הדבר נודע לחברי 'השומר', והם ביקשו
להכותו. משה, בנו של האיכר דוד כהן שהיה ידוע כ'ידיד הפועלים',
הצליח להבריחו מן המושבה.
לאחר שהוצא
מארגון 'השומר' ביים צפתי גניבת סוס, בשותפות עם בעל הסוס, והכשיל את מאיר
חזנוביץ, שהיה אמור לשמור אותה שעה בחוץ, ותחת זאת נתפתה להיכנס לחדר ולנגן
במנדולינה שנתנו בידו. 'היתה זו בודאי נקמת צפתי בעד הוצאתו
מ"השומר"'. שלושה 'שופטים' - אחד מהאיכרים, אחד מ'השומר' ושופט שלישי
שבחרו השניים – קבעו במשפט שערכו כי ידו
של בעל-הבית הייתה בגניבת הסוס, ו'השומר' זוכה.
בשנת 1980 מצא
משרד-הביטחון את אליהו איתן ואת חיים צפתי זכאים ל 'אות 'השומר'.
סיפור
זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת צמרת אביבי.
עודד
ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים
בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן
הסיפור הציוני, ברצונם או שלא. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
צמרת-רבקה אביבי ילידת
חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה