יהודה שוסטר – נפל במחצבת עין-חרוד

9.7.1923 – למרגלות הגלבוע

בית העלמין הישן של עין-חרוד 'ליד המעיין'   ]יד הישוב הקהילתי  גדעונה ]  

טכסט:

יהודה

שוסטר

חרסון –אוקרינה

בן   כא

כה תמוז תרפ"ג

נפל במחצבה

עין חרוד

מקרא

כה תמוז תרפ"ג –   9.7.1923      

'המצבה הזו היא מסוג המצבות הראשונות שהיו בבית הקברות הישן'

'מצבה זו ניצלה מההרס בגלל עץ שנפל וכיסה אותה'

זו מצבה שטוחה מבטון, שאותיות מגולפות מעץ הוטבעו בבטון בעודו רך'

'המלה 'נפל' הטבועה על המצבה, מלה השמורה בדרך כלל לכאלו שנהרגו בקרב, מעין מלת כבוד והוקרה נכתבה על המצבה בגלל נקיפות-מצפון'.

מניסיוני למדתי כי על המצבה המקורית -  יציקת בטון שטוחה, הייתה אינפורמציה  נוספת שלא הועתקה במלואה אל המצבה המחודשת' אמר לנו בין השאר בחדרו יאיר בן-ארי  בן המקום,   בנו של הסופר וההוגה נחום [ברודסקי] בנארי,  שהצטרף לקיבוץ עין-חרוד  בשנת   1925    [ממנו שמע את המשפט: "בגלל כוס חלב לא רוכשים את כול הפרה"]  האב נישא בשנית  ליהודית לבית מנש   [לאחר מות אשתו התל-אביבית סוניה לבית דובנוב, אימו של יאיר]. איש החינוך  וממשקמי בית-העלמין 'הישן', הפלמ"חאי [לוחם בפלוגה ג', הגדוד הרביעי, חטיבת 'הראל'], חבר קיבוץ עין-חרוד מאוחד, אך גם חבר  במזכירות 'גוש-אמונים' [נפטר בגיל  83 - ט'ו חשון תשע"ג -  2012 .10 .31],  אך לא על יאיר רצינו לספר כאן, ולא על חיים אפותיקר [אתר], שגילף את האותיות ברצותו להראות שגם אמן בקיבוץ יכול להיות מועיל לחברה. כיום עפולה, שנרצח ע"י חייל פולני בגן יבנה.  בתו היא המספרת ציפורה, מעפולה].

הקמת 'גדוד-העבודה' בארץ הייתה במחנה העבודה של סוללי כביש טבריה –צמח, בי"א באלול תר"פ 25 באוגוסט 1920 במלאת חצי שנה למותו של יוסף טרומפלדור.

תכנית  'הקבוצה הגדולה' שתשמש מנוף לבניין מהיר של הארץ [בעלת יתרונות כלכליים רבים בחקלאות ובתעשייה] אשר הגה שלמה לביא אושרה על ידי ההסתדרות הציונית בקונגרס הציוני ה-12  שנערך בקרלובי-וארי [ =היא קארלסבאד שבצ'כוסלובקיה]  ב   1-14 בספטמבר 1921   [הקונגרס הראשון שהתקיים לאחר  מלחמת העולם הראשונה  והצהרת בלפור' ושחרור הארץ מהכיבוש העותמאני והחלת המנדט הבריטי]. שלמה לביא  היה שם -  גם כנציג הסתדרות העובדים ומפלגות הפועלים בארץ'] הפועל הצעיר' ו'אחדות-העבודה']  ולא היחיד. 

הוגה רעיון 'הקבוצה הגדולה' [יליד 1882, פולין עלה  ב- 1905] הסופר ואיש האדמה שלמה לביא [לבקוביץ] ששאף ליצור דגם קיבוצי אידיאלי בעין-חרוד, לפיו כל קבוצה היא יחידה אוטונומית. זאת בניגוד לדרכו של יצחק טבנקין שביקש ליצור תנועה קיבוצית ארצית. היה ממקימי עין חרוד בשנת 1921. בשנת 1931  היה איש  מפלגת פועלי ארץ-ישראל- -מפא"י וממנהיגיה. גר בעין-חרוד מאוחד, אוגוסט 1951 בעת הפילוג בקיבוץ-המאוחד, עבר לעין-חרוד-איחוד והיה לאחד מראשי 'איחוד הקבוצות והקיבוצים'.  עד מותו ב – 1963  עת נקבר בבית העלמין 'הישן'  זה שלמרגלות הגלבוע ליד אשתו [משנת 1922] רחל = זיסלה,  אמם, של  ירובעל והלל שנפלו במלחמת-העצמאות {קבורים בבית הקברות הצבאי של קיבוץ עין-חרוד},  שנפטרה ב- 1930.

 למדברים על צניעות -  מספרים כי קיבוץ עין חרוד העמיד לפעמים לרשות חבר הכנסת שלמה לביא טנדר לנסיעותיו לישיבות הכנסת. באחת מנסיעותיו בוואדי-ערה השנה 1954, פגע בפועל חמיס שעבד בכביש, התאונה גרמה למכבש למחוץ את חמיס ולהורגו. לביא דרש  להסיר את חסינותו, לבסוף דרישתו נענתה -  הועמד לדין, הורשע בגרימת מוות [מתוך חוסר זהירות שאין בה רשלנות פושעת].  מחלקה לעבודת ציבוריות הואשמה ברשלנות. המשפט התארך, הביטוח לאומי הצטרף לתביעתה של האלמנה, רחל חמיס וילדיה פיצויים על סך 50,000 לירות   נדרשו מהנתבעים חברת הביטוח 'הסנה' ושלמה לביא.

יריבו  טבנקין יצחק [יליד בילורוס 1887 שעלה לארץ בשנת 1911]. ב'גדוד-העבודה' משנת 1921 ובאותה שנה נמנה עם גרעין ההקמה של קיבוץ עין-חרוד.    

יהושע חנקין גואל-האדמות, עורך-הדין מטעם ישראל שוחט [ראש 'השומר'], חיים שטורמן -איש 'השומר' ומראשוני עין-חרוד, ואיש 'ההגנה' התל-אביבי אליהו גולומב - כולם דוברי ערבית, ניהלו ויכוח עם נכבדי הכפר כי שמונה משפחות סירבו לחתום על פינויים [למרות הכספים שהוצעו להם] כדרישת הראשון. 

ובמושבה מרחביה חיכו המתיישבים מהפלוגות [זו שעבדה בראס-אל-עין {= ראש העין } וחברים מהמחנה במגדל] על עגלותיהם למוצא, וכשזה התמהמה לא המתינו – ועלו לקרקע, לישוב השיתופי שאותו הקימו בתחילה קראו: 'פלוגת גדוד-העבודה בעמק יזרעאל"

עין -חרוד הוקם בי"ח באלול תרפ"א 22  =  ספטמבר  1921 בערב על-ידי חברי 'גדוד-העבודה ' [יחד עם אנשי 'השומר'] בפתחו של  עיין-ג'אלות או ג'אלוד [בעברית עין גלעד ע"פ סקירתו של נחמיה צורי ומקדימו אישתורי הפרחי, "מִי-יָרֵא וְחָרֵד יָשֹׁב וְיִצְפֹּר מֵהַר הַגִּלְעָד" מקום בו  בחר גדעון את 300 חייליו  כאמור בספר 'שופטים' פרק ו', אשר ניצחו את המדיינים], ויש הסבורים שמקור השם מעיין גוליית,  קומץ היו, חבורת נלהבים צעירה.

 לאחר כמה חודשים בשנת 1922 הוקם מחנה ויישוב בשם תל-יוסף, במרחק 5 קילומטרים מן המעיין.   'בנקודה סמוכה לעין-חרוד   כארבעים חלוצים וחלוצות מפלוגת מגדל  מקימים את תל-יוסף. היו אלה שני מחנות של ה'גדוד' שקיבלו על עצמם להגשים את תוכנית 'הקבוצה הגדולה' ['כי במשק גדול גם עולה חדש יוכל למצוא את מקומו ואפשר ליצור חיי חברה תרבותית'] השאר יבוא. . . . ראו גם יאני אבידוב  בהמשך.

אך לא שכחו למצוא מקום לבית-קברות - במדרון ליד מעיין-חרוד [הוא עין-ג'אלות] שנקרא בפי כול 'בית העלמין הישן' בו נקברו בעיקר חברי עין-חרוד ותל-יוסף  וש'נחנך' באדר תרפ"א [=1921]   כאשר במקום נקברו שני חברים: נחמה אברונין, בת 23 אם לתינוקת  ואהרון רוזין בן 24, מאהבה [על מצבתם המחודשת כתוב שנפטרו בשנת תרפ"ב. . . . ]  בשנת 1923 הובאו לקבורה במקום שלושה נוספים:  הצעיר מאיר מלצמן איש המשטרה המעולה, טוביה אנגל מתל-יוסף שמת ממחלה והוא בן 23 , ויהודה שוסטר בן  21, נושא סיפורנו

וכך אמר לנו על-יד הקבר [של יהודה שוסטר] יאיר בן-ארי: 'הבחור שהגיע שנתיים אחרי המייסדים, לא נקלט ע"י ה'חברה' הוותיקים ונחשב ל'עולה חדש'. נשלח לעבוד בשירותים למרות רצונו לעבוד ב'עבודה גברית' – במחצבה.

התרצו לו. החוצבים חזרו לקיבוץ עם הישמע הצלצול, אך הוא כטירון בעבודה 

 התעקש להישאר עד למילוי המכסה המפוברקת ונשאר לעבוד עם הפטיש 

והמריצה.  ביום א' בבוקר, כשבאו החברים  לשתות תה ראו שהבחור איננו. הלכו 

למחצבה ומצאו אותו עם ראש מרוצץ מאבן שהתדרדרה. נראה היה שאילו היו 

יוצאים ביום ששי לחפשו היו מצילים אותו .  . .'

וכך סיפורנו [מתובל בדברי יאיר בן-ארי, וכתבי נוח קיפניס ]:

הבחור הגיע ב'רכבת עמק' [שם שקראוהו החלוצים כי שמה היה 'רכבת חיפה – 

דמשק' והיא מזמן התורכים] וירד בתחנת עין–חרוד, תחנה שנבנתה עוד בזמן 

ההוא  כך אומרים, בזו של אחר הצהרים כי היו שתיים ביום;, לאותו כיוון . . .

כשהגיע אחז במזוודותיו כאילו הוא  מתהלך על הרציף של תחנת הרכבת של העיר 

ביירות או אודיסה.

יהודי רזה וקטן, דל בשר, כתפיים מכונסות  ופניו חלושות [הייתה לו אותה ארשת 

סגפנית שאפיינה את 'החדשים'], עיניו כחולות, עורו בהיר, שערו מתולתל כולל 

זקנו, ורווח לו בין שיניו הקדמיות. . .  ידיו חלושות -  בחנו אותם 

הקרימאים-החוצבים הוותיקים וראו כי לא החזיק דקר  [בלמינה] או איזמל של 

עוקרי-סלעים מימיו. ורק עורר את גיחוכם.  

והוא עשה מאמצים כבירים להידמות לחלוצים של ארץ-ישראל.

בשפתו הז'רגונית חיפש את הנאצ'אלניק, הראיס, המניג'ר   - בקיצור - את 

האחראי על כוח-האדם במקום בכדי לומר לו שהוא בא לכאן להצטרף לחלוצים 

העובדים -  חלוצים עברים אנשי שרירים קשוחים, בעלי הבלוריות  -  ולסגור 

עניין.

כשקרא הפעמון [שארית צינור של שישה 'צול' . כחלוצים הסתפקו במועט מתוך 

תפיסת עולם {וגם בשל עוניים }, ופעמון נחושת עלה בעיר יפו הון], 

לארוחת-הערב בחדר-האוכל הזמני [לפי הצלצול ידעו החברים אם זו 

אזעקת-התנפלות או חלילה שריפה, או יציאה לעבודה, אסיפה,  וגם לארוחות, 

כולל 'קבלת –שבת'. . . ].

התיישב על ספסל עץ [ מיועד לעשרה, אבל מי שם לב ?] אכל ככולם ודיבר -  כי 

לזה המקום התכוון להגיע!, ולא עזרו דברי שכניו בני גילו, הקשוחים,[עירומים בחצי גופם העליון או בגופיות]  כי טעה בתחנה ושייסע אולי הלאה, התעקש הבחור כי רצונו לעבוד עם שאר החלוצים וכמוהם, מלמל כי רוצה אני להיות אתכם, במחצבה   . . .  שלחוהו לסדרן–העבודה והלה שלח אותו, כי עורו עדין, אל רחל גריידמן, אשר על המבשלה=המטבח,  בחורה קשוחה הרודה בעובדיה ומנהלת את המטבח ביד רמה. הם מסתדרים טוב-מאוד -  'הבחור חרוץ ועושה כל עבודה, בזריזות ובחריצות'.  היא מבקשת מסדרני-העבודה [שהתחלפו תדירות] שישאירו אותו אצלה - כי היא מאוד מרוצה ממנו - הוא עובד מעולה - עוד לפני שהיא אומרת לו מה לעשות, הוא כבר מבין אותה ומזדרז לעשות כל הנדרש והנחוץ -  ומינתה אותו לעוזר ראשי [לא כבומזה, הבחור שהיה לפניו, שידע רק יידיש] יהודה  לא קיבל זאת בשמחה, אך עיקש היה וחזר שוב על רצונו עד אשר זכה. לא ארך הזמן וכבר החבר'ה הוותיקים לגלגו ביניהם על חריצותו ודבקותו במלאכות החציבה.

אברשה חסין, החבר-לחיים של האחות הרחמנייה [עוד מרוסיה] איווצ'קה,  תפש יוזמה ולקחו למחצבה. החבר'ה, תוך קריצות הדדיות, כשאחד מהם  אמר לו בחצי-הלצה - כאן המכסה היא עגלה ביום! הבחור מקבל זאת במלוא הרצינות. הוא במחצבה!   מסיע את מריצתו אל עבר ה'חצצניקיות' - בחורות במכנסיים קצרים העושות חצץ מן סלעים  [הגודל לפי הזמנה]  ואם יש סלע גדול  היה יהודה מרסקו בפטישו. העיקר שהעגלה תתמלא ובכך תושלם מכסתו.

ונשמע להוראות הבטיחות [למרות בזבוז הזמן] וכשנשמעה קריאת ה'בארוד'  

[מילת התראה שלמדוה מהערבים] מפי אנשי ה'בלמינה' [אותו מוט מתכת המשמש 

לקידוח חור בשכבת הסלע, ולהכינה לפיצוץ תוך אזהרה לחבריהם] תפס מחסה מברד הסלעים, שעפו באוויר  ועליו לאספם במריצתו, ביום הראשון נשאר עוד קצת כדי למלא עגלה. ביום השני כבר קשה לו יותר - 

הוא  נשאר עוד קצת, יום אחר כך - גופו כבר כפוף לגמרי, אך מתמיד באיסוף הסלעים למריצה משם לעגלה -  למילוי המכסה היומית והחבר'ה נהנים.

קיץ היה,  הם משכימים מבעוד שחר כאשר חשוך ויוצאים אל המחצבה זו 

שבצהרים הפכה לכבשן  [הסגור משלושת צדדיו] ואי-אפשר היה להמשיך 

לעבוד. 

החבר'ה מצאו מפלט בחורשה על שפת המעיין  היוצא מן ההר, חזרו למחצבתם 

והם ממשיכים בעבודה עד שיקרא הפעמון אל ארוחת הערב . . . .

יום שישי הגיע – 'קבלת –שבת' -  מתכנסים בחדר-האוכל

הבנים במכנסיים קצרים [חאקי או כחולים] להבליט את שריריהם ושיזפונם,

  חולצה לבנה,  או חולצה רוסית  ה'רובשקה' הפופולרית על בדיה וגווניה השונים

  רקומה  בצווארונה  בהתאם [והמהדרים באו גם עם כאפייה ערבית].

הבחורות באו צוחקות כשלגופן סרפן = מעין שמלה ללא שרוולים או צווארון הנלבשת מעל חולצה רקומה [בדרך כלל], תלבושת עממית המשמשת כלבוש חגיגי – ליציאה לבילוי כאסיפת קיבוץ חשובה [ פריט בסיסי במזוודה הקטנה שהביאו משם ולא מסרוה למחסן הכללי] המהדרות הוסיפו גם כאפייה ערבית מקורית אם אפשר.

ביום שישי הוא לא הופיע ב'קבלת שבת'.  העיר מישהו  כי הבחור החדש איננו.
 החבר'ה התלוצצו ואמרו שבטח יאחר, כי הוא צריך למלא עגלה. . . .ונזרקה התשובה 'ודאי משלים הוא מכסת עבודתו גם למחר',  וחדר-האוכל נמלא בנוסף 

לבחורים ולבחורות גם בצחוק גדול.

 על אוכל אין מה לדבר  -למרות השתדלות רחל וצוותה   -  זה לא יהיה כמו  'שם' 

- אצל אימא.

.  . .

 פינו את הכלים [ כולל אלו של חג] וה'כולבויניק' הנצחי בתוכם  

החלו בריקודים לצלילי מפוחיתו של העומד במרכז  מעגל 'ההורה' [או המוביל טור ה'רונדו' המקיף את המעיין ] ו'הצ'רקסייה הכפולה' . . .  , ולאחריה למיטבי-רקוד - ריקודי זוגות  כמו 'הפולונז' וה'קרקוביאק', והקרימאים  החוצבים ממגדל הראו כוחם  ב'קאזצ'וק' ליחיד, ושום חבר לא שם לב שהוא איננו. כך עוברת גם השבת. איש לא מרגיש בחסרונו.

השבת יוצאת למחרת, ביום ראשון בבוקר כשבאו הבחורים לשתות תה ועדיין הוא

לא נראה ולא נשמע, יצאו לחפשו במחצבה וסביבתה.

כשבאו למחצבה מצאו אותו תחת מפולת. מראה אימים, 'החדש' -שוסטר – שוכב 

תחת סלע אדיר  ודמו שותת  . . . שמא לא שמע את קריאת האזהרה ולא הספיק

להימלט מן ניתוק הסלע מן ההר? מי ידע? 

לו נטלה המחצבה את רשות הדיבור הייתה מגלה גם מה אירע לבחור  חשבוהו 

למת, אולם ידיו נעות. . .  'הגענו בזמן  - מחר יהודה יעבוד עמנו שוב'   הכריז 

החבר ברוך קפלינסקי  ומיד קפץ עם עוד כמה חברים  ובעזרת האזמלים, הפטישים, והדקרים שבידיהם מכים בסלע כדי לסלקו מעליו.

.

זה לקח שעות,  הם עשו ככל יכולתם.  אולם נשימתו דעכה,  כשצלחה ידם  להסיט

 את הסלע כבר לא היה יהודה שוסטר בארץ החיים.

'לחייו היו ורודות מהשמש ועיניו הכחולות פקוחות וצוחקות. תלתלי ראשו התערבבו בתלתלי זקנו ויחד הקיפו את פניו'  אמרה אחת המחפשות חולצה רוסית, שחורה עם רקמה בירוק ואדום שנפתחת באלכסון , חיכתה לשווא . . . .

'מת רביעי לנו בבית הקברות שעל המדרון'  כתב ביומנו נוח קיפניס בשנת 1924  

 מת.  הניחו את גופתו בארון.

הזעיקו רופא  ממשלתי   שיוציא תעודה  - אחרת אי-אפשר לקברו. חוק הוא חוק גם אם הוא מימי העות'מאנים יש לקיימו. קראו מהמאפייה [לא שהיה אופה  אבל האפייה נעשית בלילה, וכך נשאר לו זמן כדי לצייר] לחיים אפותיקר  האמן שיכין אותיות עץ, לפי הכתוב.

המלחין יהודה [שרתוק] שרת [לימים  מקיבוץ יגור אשר כאיש מפא"י עם הפילוג 

הגדול הוא  בקיבוץ נווה-ים ]  תיאר את 'הלוויה השותקת' של חברו יהודה 

שוסטר שנהרג ממפולת במחצבה, את קולות האבנים המתדפקות על הארון: 

'ואני שמעתי את הבכי של אימא מאלפי קילומטרים' כך כתב .

ערכו לו לוויה שקטה [שתיקה ורועמת]. איש לא דיבר.

חזרו לשגרת יומם -   חזרו לוויכוחים, [להתאחדויות]  ולפילוגים.

תולדות

במהלך השנים 1922-1923– התגלעה מחלוקת בתוככי 'גדוד-העבודה'. היו אשר שתמכו בפיתוח של 'המשק' = 'הקבוצה הגדולה' - קיבוץ אנשים גדול וגדל שגובה על ידי המוסדות המיישבים של התנועה הציונית, ובראשם עמד שלמה לביא. [לבקוביץ]. לעומתו ניצבו חבריו [מ'גדוד–העבודה'] שהעדיפו קומונה ארצית, לוחמת למען מהפכה חברתית ביישוב היהודי בארץ-ישראל, בראשם מנהיגי הישוב מנחם [מנדל] אלקינד, יהודה אלמוג  [קופילביץ ] ויצחק שדה [לנדוברג] ואחר כך גם  יצחק טבנקין.

 אחת המחלוקות שהובילה לפילוג ו'חלוקה' של נכסי 'גדוד-העבודה' בעמק יזרעאל [=מרג' בן- עמאר. כלומר 'עמק בן- עמאר'  או סַהְל זִרְעין - כלומר  'מישור זרעין].

 בעקבות הסכסוך  שפרץ בשנת 1923 בין  יצחק טבנקין לבין מנהיגי 'גדוד-העבודה'   נפרד משק עין-חרוד מ'הגדוד' והפך לגרעינו של 'הקיבוץ המאוחד' לימים שנת 1927 ומצאתי כתוב-'כי כבר ב-1927 הקיבוצים שדגלו בקיבוץ גדול ופתוח פרשו והקימו את 'הקיבוץ המאוחד' סתום.    נסי את להבהיר,  ראי להלן.   

בשנת 1923 הוקמה  מסגרת בלתי מחייבת – 'ועדת הקבוצות'  - שנועדה  להיות  גוף מקשר  בין הקבוצות  השונות.   אומרים כי הקימה ברל כצנלסון ויצחק טבנקין 'התמרד' כי ראה בזה צעד נגדו אישית. 

ובקיץ תרפ"ג 1923 התפלג קיבוץ עין -חרוד מ'גדוד-העבודה', 'הסתדרות העובדים' קמה בשנת  1920 בעיר חיפה]  בראשה דוד בן-גוריון  [גרין] שתמך. הצטרפו לעין-חרוד חבורות חלוצים  ו'גדוד-העבודה' הפך ל''קיבוץ ארצי' שפלוגותיו פזורות ברחבי הארץ, שנת1927  .        

לתל-יוסף עברו חברי 'גדוד-העבודה' תומכי 'הקומונה הארצית' [שחלקם עבד מחוץ  למשק בסלילת כביש טבריה-צמח].

מספרים כי כאשר 'אחדות העבודה' התאחדה עםהפועל הצעיר'  והקימו את מפא"י  בשנת  1930הגיע גם יצחק טבנקין למפלגה זו ונמנה עם ראשיה. אך לימים   נתגלעו חילוקי דעות בינו לבין רוב אנשי מפא"י אומרים כי היה זה על רקע תפקידו של הקיבוץ כאמצעי לכיבוש העבודה, יש אומרים כדי להגן  על מנהיגותו בקיבוץ המאוחד, מפני מאמצי דוד בן-גוריון מנהיגה הנבחר של המפלגה הגדולה בארץ   [שבנה אז את ביתו בשכונת פועלים סמוך לים לימים: שדרות בן- גוריון]. יאמרו הולכי רכיל כי מכספי המפלגה.  וברל כצנלסון  הוגה הדעות שלה,  להדיחו באמצעות איחוד עם 'חבר-הקבוצות'    יגידו כי מפנה זה הגביר את חילוקי הדעות והוביל לפילוג מפא"י בשנת 1942  ולפרישת  יצחק טבנקין והקיבוץ המאוחד בשנת 1944 ממפא"י.  הוא בראש סיעה ב' ומקים את  התנועה ל'אחדות-העבודה'. יצחק טבנקין שנמנה עם ראשי מפ"ם משנת 1948  עד פילוגה ב' 1954  אז עבר להנהיג את 'אחדות העבודה - פועלי ציון'   לאחר מלחמת ששת הימים היה. יצחק מאבותיה של התנועה למען ארץ ישראל השלמה. טבנקין יצחק  -מנהיג ציוני, סוציאליסט  מאבות התנועה הקיבוצית, המנהיג הדומיננטי של 'הקיבוץ המאוחד ישראל.-  , חבר כנסת-

 וכאמור ב'גדוד-העבודה' משנת 1921,  ארבעת צאצאיו [מאשתו הראשונה מאוה ]  - המשורר משה'לה, ומפקד גבוה בפלמ"ח   יוספ'לה, הם   נולדו בהתאם  - זה במושבה כינרת שנת 1917,   וזה בתל-אביב 1921, האחות האדריכלית חנה טבנקין נולדה ב- 1924 ואילו האח אהוביה,  חולה-הגה, נולד ב-  1929, בעין-חרוד     [ ולרכלנים - אוה לבית סטאשבסקי  נפרדה מיצחק עוד בשנות ה-30      , כך אמרו ונפטרה   בשנת  1947, וכך חקוק על מצבתה 

פ"נ

אוה טבנקין

(סטשבסקי)

הזקופה

הגאה 

האם

חלוצה במעש ובהגות

י"ז תשרי תרמ"ט

כ"א תמוז תש"ז

ונטמנה בבית העלמין של עין חרוד מאוחד (סייעו במידע בנימין (ניומה ) כצנלסון וגדעון פרי) יצחק לאחר פטירת אשתו נישא לחברתו חומה חיות אותה הכיר עוד בשנות ה-30' . . .]

 יצחק טבנקין חי בקיבוצו בעין-חרוד מאוחד  עד למותו [1971] שם נקבר .

סוף דבר

בשנת 1925, במהלך כנס בבית-אלפא [קיבוץ שהוקם ב 1922 על ידי - ברית קיבוצי 'השומר-הצעיר' בישראל. מיקומו במזרח עמק-יזרעאל בעמק-חרוד לרגלי הר-הגלבוע היא ה'סח'נה' {= החמימה} לימים ב'עמק המעיינות' ליד 'גן-השלושה'  = ע"ש חיים שטורמן,  אהרון  אתקין, והווטרינר התל-אביבי דוד מוסינזון שנהרגו יחד בשנת 1938]  החליטו נציגי קבוצות וקיבוצים, פלוגות ה'גדוד' וקבוצות  שעדיין לא מצאו לעצמן מקום להתיישב בו, וכן  מושבים,  פלוגות 'הגדוד' שישבו בערים, ומשקי פועלות, להקים תנועה קומונלית ארצית, תוצאת ההחלטה הייתה הקמת 'חבר הקבוצות והקיבוצים', שמקימיו דגלו באידאולוגיות נפרדות, האחת – ה'עדה' - הקבוצה הקטנה והאינטימית, והשנייה - הקיבוץ הגדול. אומרים כי  תוצאת חילוקי הדעות הוא שהביא לפילוג הראשון בתנועה הקיבוצית.

ומצאתי כתוב כי חבר הקבוצות והקיבוצים היה התנועה הקיבוצית הראשונה שקמה בשנת 1925. .  .

  בשנת  1926 עבר הקיבוץ לגבעת 'קומי' הסמוכה [ ליד המעיין התיישב ארעית גרעין המייסדים של קיבוץ בית-השיטה,  עד שעבר למשכן הקבע; וכן התגוררו ליד מעיין-חרוד קבוצות מתיישבים נוספות .

 הקימה ב-1927 את  'הקיבוץ-המאוחד'. 

כבר בשנת 1927  הקיבוצים שדגלו בקיבוץ גדול ופתוח פרשו והקימו את 'הקיבוץ-המאוחד'. ביניהם עין- חרוד.  

מספרים כי ב 1927    בִקרה בעין-חרוד משלחת של  רבנים [כחלק ממסעה ביישובים החקלאים בצפון הארץ] הראי"ה קוק ניסה לדבר על לבם לשמור מצוות, ובין השאר להתחתן כדת משה וישראל;   באותו לילה הועמדו בקיבוץ שמונה-עשרה חופות  . .  . .

בשנת  1929 עבר מהקיבוץ עין-חרוד יאני אבידוב  [יעקב אוסטרובסקי]  עם 

אשתו וארבעת ילדיו  [ עזה היא אחותו התאומה של איתן, למושב נהלל כי ' הקיבוץ הוא סככה לפראזיטים'  [= טפילים].

בשנת  1930 בכנס גניגר [דגניה ג'-  קיבוץ  שהוקם בשנת 1922]  והחליף הארגון את שם מייסדו ל 'חבר-הקבוצות' והחליטו בין השאר להתמקד בחקלאות ולהפסיק לקיים פלוגות עבודה בערים.

בשנת 1934 הצטרפו ל'חבר-הקבוצות' כל הקבוצות של תנועת 'גורדוניה'  יחד עם מנהיג התנועה מחולדה, הגליצינער יליד 1904  פנחס לוביאניקר [לבון[ ותנועת 'גורדוניה' הפכה להיות תנועת-הנוער של 'חבר-הקבוצות'.

באותה עת התגבשה זהות בלתי פורמלית בין 'חבר-הקבוצות' לבין מפלגת פועלי ארץ-ישראל [מפא"י].

[ולרכלנים: בשנת 1947 פנחס לוביאניקר [לבון- ] נשא לאשה את לוסי לבית אלשטיין ניצולת שואה מגטו קובנה.   הם גרו בעיר תל-אביב].

אומרים כי רק בשנת 1939  העלה ברל כצנלסון הצעה, בפני וועידת 'הקיבוץ-המאוחד' שהתקיימה בקבוץ נען [ שנוסד על ידי 'הקיבוץ-מאוחד' בשנת 1930], להתאחד עם 'חבר-הקבוצות', ההצעה התקבלה, אך לא יושמה, בגלל התנגדות הנהגת הקיבוץ-המאוחד ובראש יצחק טבנקין.

יצחק טבנקין נמנה עם ראשי מפ"ם בשנת 1948 עד פילוגה בשנת -1954 אז עבר להנהיג את אחדות העבודה - פועלי ציון.

לאחר מלחמת ששת הימים היה מאבותיה של התנועה למען ארץ ישראל השלמה.

בית העלמין לחברי עין–חרוד הוקם בשנת 1938  ליד בתי הקיבוץ על גבעת קומי אליה עברו כזכור בשנת 1926.

ואחרי כן היה הפילוג הגדול.

הפילוג בקיבוץ המאוחד היה משבר חריף שפקד בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20  וגרם פיצול בין תומכי מפלגת פועלי ארץ ישראל] מפא"י]  לתומכי מפלגת הפועלים המאוחדת] מפ"ם].

יולי 1949-    המאבק המרכזי בקיבוץ  עין-חרוד ['מולדת הקבוץ'] התמקד בחינוך [סיפרו כי בית הספר נוהל על ידי מפא"י אך המחנכים היו תומכי מפ"ם]   בקיץ של שנת 1950  הוסלם הסכסוך והתקציב חולק לפי מפלגות [סיפרו כי כל חבר הצהיר על זהותו המפלגתית וקיבל עיתון לפי השקפתו הפוליטית: חברי מפא"י קראו 'דבר', חברי מפ"ם קראו 'על המשמר'].

בשנת 1955 הקימו תומכי מפא"י על אותו אתר – גבעת קומי קיבוץ וקראוהו 'עין-חרוד איחוד',  תומכי מפ"ם  שהיו מיעוט נשארו בביתם, בגבעת קומי, רק שינו את השם ל'עין חרוד מאוחד'.

בנייני הציבור נשארו משותפים לשני הקיבוצים והם קו מפריד בין הקיבוצים .

אך הפילוג שחל בשנת 1952 היה לעובדה קיימת -  משפחות החליפו מקום. משפחות נחצו. טרגדיה.

כך בתחילת שנות השבעים של המאה ועשרים הקימו חברי 'עין-חרוד איחוד' בית-עלמין משלהם [מספרים כי בקשות של ותיקי עין-חרוד מהאיחוד להיקבר ליד חבריהם נענו לרוב בחיוב].

בשנת 1939  העלה ברל כצנלסון הצעה, בפני וועידת הקיבוץ-המאוחד שהתקיימה בנען [קיבוץ שנוסד בשנת 1930], להתאחד עם 'חבר-הקבוצות', ההצעה התקבלה, אך לא יושמה, בגלל התנגדות הנהגת הקיבוץ-המאוחד ובראש יצחק טבנקין.

בשנת 1951  נוסד 'איחוד-הקיבוצים' בידי קבוצת מיעוט שפרשה מ'הקיבוץ-המאוחד'  וכללה את תומכי מפא"י .מספר חודשים מאוחר יותר התאחד 'חבר-הקבוצות', עם 'איחוד-הקיבוצים', לגוף משותף [ידוע בשם 'איחוד הקבוצות והקיבוצים'].

כאשר "אחדות העבודה" התאחדה עם הפועל הצעיר והקימו את מפא"י-1930 הגיע גם יצחק טבנקין למפלגה זו ונמנה עם ראשיה. אך לימים נתגלעו חילוקי דעות בינו לבין רוב אנשי מפא"י.  

אומרים כי היה זה על רקע תפקידו של הקיבוץ כאמצעי לכיבוש העבודה, יש אומרים כדי להגן על מנהיגותו בקיבוץ המאוחד מפני מאמצי בן-גוריון וברל כצנלסון להדיחו באמצעות איחוד עם חבר הקבוצות.

המפנה הזה הגביר חילוקי דעות והוביל לפילוג מפא"י ב-1942, ולפרישת טבנקין והקיבוץ המאוחד בשנת 1944 ממפא"י בראש "סיעה ב'" והקים את התנועה לאחדות העבודה.

טבנקין נמנה עם ראשי מפ"ם ב-1948 עד פילוגה ב-1954 אז עבר להנהיג את "אחדות העבודה - פועלי ציון.

לאחר מלחמת ששת הימים, היה מאבותיה של התנועה למען ארץ ישראל השלמה.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי 
ויוסף [יוסק'ה] גרינבוים ובעזרת צמרת-רבקה אביבי

עודד ישראלי  המחפש להנאתו  [כלומר ללא כל תמיכה של גוף זה או אחר] בעיקר באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, בידיעתם או שלא. יליד 1933 ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה. 

כך גם יוסף גרינבוים ז"ל שנולד בקריית-חיים,  היה גמלאי של השירות 

ההידרולוגי בבאר-שבע, אך קבור בישוב להבים.

ואילו צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת 

אנשים מדברי הימים – אילנות ושורשים, שהתנדבה לעזור.