קלורינדה מינור – 'אישה חלשה ובודדה'  - 

חלתה בסרטן ונפטרה

6.11.1855   הר-התקווה/יפו

מצבת הזיכרון של קלורינדה מינור. לפי מספר עדויות היא מצויה בחצר של קבלן בניין בגמלאות  ברמת-השרון.

עד אמצע שנות הארבעים של המאה העשרים נותרו תמונות המתארות את המבנה העיקרי של החווה 'הר התקוה' שלידו עץ שקמה גדול ומתחתיו מספר מצבות של תושביו מתו במקום, אומרים כי 'גילה' אותן ד"ר זאב וילנאי.

טקסט:

In Memory of

Mrs C.S. MINOR

From Phil. U.S.A

                                   Industrial  Missionary

To the Jews

Dec'd Nov. 6.1855

Aged 46 years

She hath done

What she could

תרגום [חופשי] בעזרת רינה פלג בת קיבוץ שער-העמקים [1941]

לזכר

הגברת  ק' ס'  מינור

מפילדלפיה,  ארצות-הברית

השליחה לפיתוח התעשייה [העבודה?]

ליהודים

נפטרה ב  6 בנובמבר 1855

בגיל 46 שנים  

'היא עשתה כשיכלה'  

מקרא: 

C= CLORINDA

S=STRONG

ק'=קלורינדה שם פרטי

ס'=סטרונג שם משפחתה מנעוריה
 Industrial  Missionary = 'מיסיונרית חרוצה בקרב היהודים', מוסיף ארנון שמעוני תרגום ופירוש יותר מדיוק לביטוי.

ארץ-ישראל כמחוז שומם ונידח של האימפריה העותומאנית, אליו החלו להגיע עולים-פליטים יהודיים, אך גם מהגרים נוצרים אדוקים מאירופה ומארצות-הברית, שחלקם רצו להתיישב בה.  

החל ממחצית המאה ה-19  נוצרים פרוטסטנטים, רבים מהם משיחיים, גילו התעניינות גוברת בארץ.  

עשרות ומאות תימהונים ואידיאליסטים רובם דתיים, שהגיעו במחצית המאה ה- 19 מרחבי העולם לחופי יפו. [יפו של אמצע המאה ה- 19 היא נמל קטן ופרימיטיבי. הנוסעים שהגיעו בספינות הורדו בידי סוורים = סבלים -  רובם ערבים חסונים לסירות והושטו אל המזח] זאת גם כחלק מהחלום המיסיונרי לקעקע את האימפריה העות'מאנית הנחלשת, ולהקים במקומה את יסודות מלכותו השנייה של ישו המשיח ובן-האלוהים. ובעיר יפו יושב יהודי אחד עלה שעלה מבבל 1817 אהרן מטלון סוחר אמיד של בדים וצבעים שביתו שמש גם כאכסניה לעוברי אורח בעיקר לפוקדים את חוף יפו, עד לתקופה של ראשית המאה ה-19 לא היה ביפו ישוב יהודי כתוצאה מחרם שהכריזו על העיר רבני ירושלים מאתיים שנה קודם לכן.
איש דת אמריקאי-נוצרי ה'אב' ויליאם מילר =   William Millerכומר בפטיסטי, מייסד זרם משיחי-אסכטולוגי היא תורת אחרית-הימים בנצרות הפרוטסטנטית [מזרם זה צמחו גם הכנסיות ה'אדוונטיסטיות'-   שהחזיקו באמונה בדבר חזרתו השנייה של ישו משיחם], התנבא [בארצות-הברית] כי ב-  25 באוקטובר  1843 יחרב העולם. . .   לאחר שהנבואה לא התגשמה, ערך תיקון לתחזיתו הקודמת וקבע כי סופה של האנושות יתממש - באוקטובר 1844! כשהתברר שגם התאריך הזה לא עמד במבחן - התאריך חלף – והעולם לא נהרס. [הוא לא הראשון ולא האחרון שנהג כך] גברה אכזבת מאמיניו וגררה בעקבותיה שבר דתי גדול. 

אחת מאלפי מאמיניו של מחשב הקיצין האדוונטיסטי הייתה קלורינדה מינור = [Clorinda S. Minor, [S=Strong מסיונרית אוונגליסטית  שצמחה מתוך הדת הנוצרית הפרוטסטנטית, והייתה חברה בכת של אדוונטיסטים.   

הכישלון של מושא הערצתה, הביא את קלורינדה מינור לעזוב את ביתה במטרה למצוא אפיקי פעולה דתיים. כישלון נבואי זה רק חיזק את אמונתה, למציאת מקום ודרך להנחלת רעיונה הנוצרי. 

קלורינדה-פוסדיק סטרונג מיינור  בת לאראסטוס סטרונג ואביגיל "נאבי" לבית רייט-הריסון. נולדה 11.5.1807 בניו יורק ארה''ב.

נישאה לוילאם פיטר מיינור סוחר אמיד מפילדלפיה שבמדינת פנסילבניה [ארצות –הברית] שנפטר ב 1850,  נולדו להם 2 בנים: פדריק-סילס שנפטר בילדותו (1825-1836) ובשנת 1829 צארלס א. מיינור כשהיא בת 22. הלכה בעקבות המטיף ווילאם מילר מייסד כת האדוונטיזם. לאחר שלא התממשה נבואתו לקץ הימים בשנת 1944 היא נטשה את עדתו. והחלה היא עצמה במיסיונריות.

בת 34  נתאלמנה אשת הסוחר אמיד מהעיר פילדלפיה.

הגברת מינור הסיקה שעל המאמינים הנוצרים לשמור על השבת היהודית, ולקומם את הריסות ארץ-ישראל -  הקימה כנסייה נוצרית חדשה 'האדווינטיסטים של היום השביעי'-  [היום השביעי = שבת] כת שומרי-שבת נוצרים – פרוטסטנטים-  ובכך יקרבו את תקופת החסד האלוהי ואת הופעתו המחודשת של ישו משיחם.

קלורינדה מינור - כנוצרייה אדוקה, ולאחר שראתה עצמה כהתגלמות המודרנית של 'אסתר המקראית' [לי לא מובן! 'מושיעת היהודים'?], יצאה במאי 1849 למסע מביתה שבפילדלפיה  לארץ-ישראל בראש קבוצה מצומצמת כדי לעבדה תחת הנצרות - רעיונה היה ללמד חקלאות את תושביה היהודיים של הארץ, על מנת להנחיל להם את השיבה לעבודת האדמה ולעבודה יצרנית, כדי שלא יתרגלו לחיות מכספי תרומות – [כספי ה''חלוקה'] של יהודי הגולה לקיום היהודים ולתמיכה שגרו בארץ-ישראל .

במקביל למסעה של קלורינדה לארץ, הגיעה באותה שנה לירושלים גם קבוצה של פרוטסטנטיים פרוסיים [רובם מהעיר וופרטל, לימים עיר תאומה לעיר באר-שבע, ישראל] כשחלקם הגדול הוא בני משפחת גרוססטיינבק, ולאחר שנתיים בירושלים, הגיעו בשנת 1851 ליפו.

אבל כאמור, בשנת 1849 הגיעה גברת מינור לארץ-הקודש בראש קבוצת מאמינים מצומצמת. נועדה עם מיסיונרים שכבר במקום שגם הם ראו בעבודת האדמה וסיוע ליהודים דרך לזירוז הגעתו השנייה של ישו מושיעם.

לנה בבית המלון של היהודי המומר ג'ון [יוחנן] משולם בעיר העתיקה בירושלים  שם 'שוכנעה' להתיישב עם קבוצתה העתידית בחווה החקלאית מדרום לירושלים שהוא הקים על אדמה ששכר ליד הכפר ארטאס סמוך לבריכות-שלמה [השם  הוא מימי הביניים, כשיוחסו את בניית הבריכות לשלמה המלך], כשותפה יחד עם ראשון הקונסולים הבריטים ג'יימס פין =James Finn, 'אוהב היהודים'. החווה על אפרסקיה, תאניה, רימוניה ואגסיה הייתה רווחית - אולם נתונה להתקפות הערבים המקומיים שכמנושלים התנכלו לה והסבו לה נזקים.

 [את פיטר משולם, הבן  המוכשר והאלים של ג'ון משולם, מנהל לשכתו של פין שכבר אינו קונסול, ועושה דברה של אשתו היא אליזבת-אן - רצחו ערבים בשנת  1863 'כי התעלל בהם', אבל זה סיפור אחר].

לאחר מספר חודשים שבה הגברת מינור לארצות-הברית לאסוף מחסידיה ולהגיע עמם לארץ הקדושה.

בסוף 1851 הגיעה פעם נוספת האלמנה העשירה קלורינדה מינור לארץ עם בנה צ'ארלס והפעם כמנהיגת קבוצת מאמיני הכומר מילר  - אמריקאים בני כת נוצרית שומרת-שבת מפילדלפיה - על מנת להכשירה לביאה השנייה של ישו,  כי האמינה שתקרב את הגאולה על-ידי זה שתלמד את היהודים בארץ הקודש עבודת אדמה. הקבוצה התיישבה בכפר ארטאס שליד בית-לחם.

בשנת  1853 יצרה קלורינדה קשר עם המשפחות הפרוסיות בעלי השקפות דתיות דומות [שהיו בחוות ג'ון משולם]  כי גם אלה האמינו ששיבת ישו קרובה ובמעשיהם יזרזו את הגאולה בכך שיקרבו את עם-ישראל לעבוד את האדמה בארץ-ישראל.

ויחד רכשו חלקת אדמה על גבעת כורכר סמוך לוואדי מוסררה 'ביארה' - בוסתן [לימים נחל איילון]  מספר קילומטרים ממזרח לעיר יפו וצפונה לה.

[יש אומרים כי קלורינדה מינור חכרה שטח אדמה בן 30 דונם מידי פטר קלאסן מדנציג, שעליו הוקמה חוות 'הר התקווה'. [לימים, פטר עצמו עבר לנהל את  'פרדס מונטיפיורי'  הסמוך,  בשנת 1857 עם עזיבת בנה של קלורינדה -צ'ארלס].

[יש אומרים כי רק בשנת 1855 רכשה קלורינדה מינור את אדמות 'הר-התקווה', שם בנו היא ואנשיה את בתיהם והקימו חווה חקלאית].

אומרים כי השילוב עם קבוצתו של משולם לא עלה יפה.  

אומרים כי היא שיזמה את הקמתה של החווה בארטאס כדי להציג מפעל חקלאי לדוגמה שבו ישולבו יהודים מומרים. ואולם סכסוך שנפל בינה לשותפה המומר יוחנן משולם [מהות הסכסוך - כספי. תלות בקונסול הבריטי = כלומר בזוג פין =  הוא ביוהרתו ואשתו  בשאיפותיה].

וכך חברו לרעיון הקמת החווה במישור החוף, קבוצה שהגיעה מפרוסיה בעיקר בני משפחת סטיינבק. שתי קבוצות הנוצרים הפרוטסטנטיים אכן האמינו כי בזכות התיישבותם בארטאס  [בארץ הקודש] הם יקרבו את הגאולה.

ובתחילת שנת 1855 עזבה קבוצה של נוצרים משיחיים אמריקאים ופרוסיים את המושבה החקלאית שליד הכפר ארטאס,  לחווה חקלאית מיסיונרית מחוץ לחומות יפו שקיבלה את השם 'הר-התקווה'= Mount Hope כשבראש הגברת קלורינדה מינור מפילדלפיה ובנה צ'ארלס.

[לימים במקום: בית –ספר 'שבח מופת' שעל דרך מנחם בגין. תיכון שש-שנתי בתל אביב-יפו כחלק מרשת 'עמל', או בשמו המלא: בית הספר הרב תחומי 'שבח-מופת' למדעים {מתמטיקה ופיזיקה} ולתרבות']. 

ג'ון משולם נשאר בינתיים בארטאס.

[בית הקיץ של הבריטי ג'יימס פין  נבנה בשנת 1855 על אחת מהגבעות של ירושלים, בטלבייה  - 'כרם אל ענב'- 'כרם אל חליל' - 'כרם אברהם' קראו לו; היהודים בנו את שכונת המגורים 'משכנות שאננים' ממפעלי סר משה מונטפיורי, ובעיר ביקר הקיסר  הגרמני מקסימיליאן הראשון לבית הבסבורג].

ובהר התקווה החווה החלה לפעול מיד בהגיעם למקום. פתחו תקווה כי היו בה מבנים, בריכת אגירת-מים לשטחי החקלאות ולידה בין עצי שקמה דאגו גם לבית-קברות [שם הייתה גם מצבת הזיכרון של מנהיגת הקבוצה קלורינדה מינור אותה גילה ד"ר זאב וילנאי ש'נעלמה',  ולפי הסיפורים היא מצויה בחצר של קבלן בניין בגמלאות  תושב רמת-השרון]. הם דאגו לכל.

כשרעיון אחד משותף להם, המנהיגה יצרה קשרים חמים עם רבה של יפו, הרב יהודה הלוי מרגוזה [כי נולד בעיר רגוזה], הסמוכה לסראייבו שבבוסניה בשנת 1783 שעלה עם משפחתו לירושלים ב-1801, סייעה לרב לרכוש חלקת אדמה הסמוכה לחוותם, לתקן משאבת מים, שם הקים עם חסידיו פרדס כי האמין  שאין להמתין לגאולה בחיבוק ידיים: על יהודי הארץ להתפרנס מעבודת כפיים ולא מכספי ה'חלוקה', על כן כי יש להקים יישובים חקלאיים שתושביהם יחיו על עבודת-האדמה, וכצעד ראשון קנה יחד עם שני שותפים חכם  אברהם פנסו הירושלמי בעל הנתינות התורכית וחכם יחיאל בכר החברוני חלקת אדמה 130 דונם מצפון ליפו, סמוך לחווה. בעזרת מספר פועלים יהודים מיפו ובהדרכת ר' יעקב בן-שימול [יהודי שעלה מטנג'יר שבצפון מרוקו, ועסק שם בחקלאות]  נטעו את הפרדס: תפוחי זהב, לימונים ואתרוגים, וכן עצי שקד, עצי תמר וגפנים.

והכסף? אזל. מינור השותפה פנתה במכתב לקוראי ה'אוקסידנט', כתב עת יהודי-אמריקאי, בבקשה לסיוע כספי, וממשיכים.

בשל חוסר ידיעותיו בחקלאות ובשיווק, התקשה רבי יהודה הלוי מרגוזה לנהל את הפרדס ביפו, והחכירו לידידתו לקלורינדה מינור, אותה מקצוענית, מיסיונרית נוצרית-אמריקאית, שהעסיקה בו פועלים יהודים.

באוגוסט 1855, החריף המשבר  בעת ביקורו הרביעי בארץ,  רכש הנדבן היהודי מאנגליה משה מונטיפיורי  Sir Moses Montefiore    מידיו של הרב יהודה הלוי ושותפיו  את הפרדס, [לימים שכונת מונטיפיורי בעיר תל-אביב = שדרות יהודית, הקרויה על שם רעייתו של הנדבן - הליידי יהודית מונטיפיורי].

[לאחר מותו של מונטיפיורי, בשנת 1894  נמסר הפרדס לידי חברת 'כל-ישראל-חברים' שמסרה אותו לטיפולה של הנהלת בית הספר 'מקווה-ישראל'].

 הנדבן המשיך להעסיק בפרדס את יהודי יפו, אמרו כדי להכשירם לעבודת-אדמה.  ואילו קלורינדה מינור המשיכה לנהל את הפרדס. [ולאחר מות קלורינדה מינור ניהל גם את הפרדס במשך כשנתיים בנה - צ'ארלס. לאחר שעזב את המקום בשנת  1857 עבר הפרדס לניהולו של דוד קלאסן, גרמני שהגיע לארץ-ישראל מדנציג, נוצרי שהתגייר, שינה את שמו ל דוד בן-אברהם כשהתאלמן מאשתו שרה התחתן עם צעירה יהודיה מירושלים מרים בת שמעון לבית שטיינר. צאצאיו נחלקו בדרכם,  עמו התגיירה בתו אנה שהיתה לחנה. לימים מספרים כי  בעקבות סכסוך משפחתי פנימי היא התאסלמה ונישאה לפחה של יפו ובנו שלא התגייר עבר למצרים ושם היה מבוני תעלת סואץ. אבל זה סיפור אחר. . . ].

 בהיותה בת 46,  חלתה קלורינדה מינור  במחלה קשה -  בסרטן, ב-6 בנובמבר 1855 נפטרה ונקברה ב'הר-התקווה'. 

למרות פטירת המנהיגה, החווה הצליחה כלכלית. כשעל ניהול המושבה ממשיך בנה צ'ארלס.

במכתביהם הביתה  מדווחים המתיישבים על ניסיונות חדירה מצד השכנים ויריות לעבר בתיהם ועל גניבת רכוש. 

חלקם שבו והפליגו לארצות מוצאם, איש וסיבתו וסיבתה בעיקר, וצ'ארלס  מינור עזב בשנת 1857. 

הנוסחה הדתית-חקלאית שעוצבה על ידי אימו קלורינדה  מינור, היא שעמדה בבסיס רעיון 'המיסיון החקלאי האמריקאי' של משפחת דיקסון. 

ובמקום נותרו בני המשפחות סטיינבק הפרוסית ודיקסון האמריקאית, שהיו קשורות בקשרי נישואין - שלוש משפחות: האחים יוצאי גרמניה יוהאן ופרידריך גרוסשטיינבק עם נשותיהם האמריקאיות, האחיות לבית דיקסון, ובני משפחת דיקסון: ההורים השכולים ?. וולטר ושרה וילדיהם. 

משפחת דיקסון בתחילת שנת 1854 הגיעה לחווה שבארץ- הקודש, מהכפר גרוטון שבמדינת מסצ'וסטס  [ארצות-הברית] – הכומר וולטר דיקסון עם אשתו שרה, בנו הנרי ובנותיו אלמירה, אן-מארי וקרוליין. ביוני 1854 נישאו בחתונה כפולה בחווה יוהאן גרוסטיינבק לאלמירה דיקסון ואחותה מארי לפרידריך גרוסטיינבק.

משפחת דיקסון יצאו מנמל בוסטון [שבמדינת ניו-אינגלנד] באמצע אוקטובר 1853, על גבי הספינה 'ג'והן ווינטרופ' [= פוריטן נוצרי פרוטסטנטי אנגלי ממייסדי ניו-אינגלנד במאה השבע-עשרה]   לקריאת בנם [ יש אומרים שאביהם] הוא פיליפ החוואי ממדינת ניו-אינגלנד [בצפון-מזרח ארצות-הברית] שלא עמד בקשיי החיים בארץ הקודש ונפטר זמן קצר לאחר בואו ליפו. [אפריל  1853 ?] מצבתו בבית-העלמין הפרוטסטנטי גובאט בירושלים] אלמנתו  החליטה לחזור לארצות-הברית. 

[על פי סיפורים שנפוצו, בהיות ספינת החוואי בלב-ים חלפה על פניה הספינה שהוליכה את משפחת הורי בעלה [וולטר דיקסון] מזרחה לעבר חופי ארץ-ישראל] . מנמל יפו התיישבה משפחתו של וולטר דיקסון בפרבריה הצפוניים של יפו, מחוץ לחומות  בחווה חקלאית הנקראת 'הר-התקווה' בתקווה להפכה למשק מיסיונרי לדוגמה, "כי במידה של עקשנות - התיישבות על אדמת-ציון היא התיישבות של קבע" כך וולטר דיקסון.

אומרים כי  כעבור זמן לא רב הצטרפה אליהם  משפחת סטיינבק הגרמנית, ושתי בנות דיקסון נישאו במהרה לשני בני המשפחה מגרמניה. כך הוקמה 'מושבת המיסיון האמריקאית' המורחבת. 

סוף דבר

המתיישבים, המעט שנותרו במקום, נאבקו עם שלטון תורכי עוין, סבלו מקדחת [מלריה], זבובים, ושאר פגעי מזג–אוויר,  מהתנכלויות חוזרות ונשנות של הכפריים מהסביבה בעיקר מהכפר סואלמה ומשבטים בדווים חמסנים שעברו במקום.

על אף הרצון הטוב של מתיישבי החווה, והאידיאלים המשיחיים שניסו להפיץ על סביבתם, היחסים בינם לבין שכניהם הערבים היו מתוחים. אומרים כי הערבים חששו כי הם מתכננים להשתלט על רכושם ומדי פעם יצאו למסע ביזה נגד המתיישבים המערביים. הם גם הציקו לנשות החווה-מושבה בשל המראה המוחצן שלהן והתנהגותן המערבית...

הסופר האמריקאי הרמן מלוויל [מחברו של 'מובי דיק'= הלוויתן-הלבן], שביקר בחווה שמצפון ליפו בינואר 1857 ורשמיו  -

האדון וגברת סאנדרס האמריקאים, בדרכם הביתה, מיואשים ומרוששים, סיפוריהם מדכדכים: " עדיף לנסות להפוך אבנים ל'עוגות-חתונה' [ בטוי אמריקאי למוצר מתוק] מאשר אוריינטלים [ אנשי-המזרח =מקומיים= מוסלמים] לנוצרים. האל לא מעוניין שהמזרח יתנצר." ובכתבו על 'מושבת המיסיון האמריקאית' , תיאר את וולטר דיקסון 'כינקי טיפוסי ויסודי בן כשישים, בעל זקן מזרחי ארוך, לבוש במעיל אמריקני כחול'. אדם בעל אנרגיה פוריטנית = נוצרית פרוטסטנטית, עם שיגעון ייחודי - הנחוש לבצע את מעשיו האביריים בכל מחיר,  באמרו: "כי הגיע זמן הגאולה והנוצרים הנדיבים חייבים להכשיר את הדרך לשם כך". את אשתו תיאר 'כליידי מזדקנת ומכובדת – אך לא נראית כמי שמחבבת את הרעיון, פשוט מקבלת עליה את הגזירה. . . . '

ניסיונות הזקן וולטר דיקסון כמעסיק יהודים ומדריכם בעבודת החקלאות כדי לעשותם עובדי-אדמה – כשלו.  וולטר דיקסון אינו יכול להרשות לעצמו להעסיק את שכניו היהודים, הוא עובד בעצמו עם בנו ושני חתניו. לבד מזאת, אמר: "כי היהודים הינם עצלים ולא אוהבים לעבוד,  על הנוצרים ללמד אותם טוב יותר". 

ארץ עלובה, עזובה, שכנופיות שודדים מטילים על יושביה אימה.

מתיישבי המקום התקיימו בדוחק שש שנים עד לחורף 1858, 

ב- 11בינואר 1858 בשעה 22:00 התנפלו חמישה שודדים ערבים על בית משפחת דיקסון יש אומרים כי היו אלה בדווים מהשבט הסמוך סואלמה, רצחו  את פרידריך סטיינבק [ יש אומרים גרוסטיינבק= Grossteinbeck ] ואנסו את אשתו מארי ואת אמה שרה דיקסון, אשת הכומר וולטר דיקסון שהוכה באלה בראשו ואיבד את הכרתו, ורכוש המושבה הנוצרית לגאולת-הארץ - נבזז. 

הקונסול האמריקאי מירושלים ג'ון וורן גורהאם מיהר ליפו וגבה עדויות מהקורבנות כולל הפצועים.

ספינת מלחמה אמריקאית  מאלכסנדריה שבמצרים התקרבה לחופי הארץ בפיקודו של Charles H. Bell כדי להפעיל לחץ על השלטונות העות'מאניים לערוך חקירה יסודית ולהביא את האשמים לדין.

הנושא טופל גם ב'חלונות הגבוהים' באיסטנבול,  [אומרים שעד ל'שער-הנשגב'  הגיע] על ידי הקונסול הכללי האמריקאי ג'ון פ' בראון בירושלים [ שם היו שתי קונסוליות כשהכללית כפופה ישירות לארצות-הברית]  והובטח לו כי מושלי ירושלים ויפו יפעילו כל אמצעי נחוץ כדי לתפוס את האשמים, 

ואכן הפחה של יפו הקציב פרס בן 1,000 פיאסטרים [כמה זה? ברובים או פרות. . . ] למי שיסגיר את ראש הפורעים.

 וכתשובה למי שפקפק בכך ששינאת המוסלמים לנוצרים תגבר על הרצון לעשות דין עם הרוצחים פרחה לה, כי לא עבר זמן רב וארבעה ערבים בני חמולה אחת [תת-שבט] נעצרו ונתלו בידי הפחה  בעוון פגיעה באנשי המושבה האמריקאית. [יגידו כי רק אחד מהם נתלה].

בלחץ הקונסוליות של ארצות-הברית ופרוסיה [מחותמי הסכמי 'הקפיטולציות' חגגו ] עצרו השלטונות ארבעה מהתוקפים ודנו אותם למאסר-עולם. אומרים שברוצחים עבדאללה רועה צאן במשק קלאסן הסמוך.

בני המשפחות דיקסון וסטיינבק פוצו בסכום של 2,000 דולר בידי השלטונות, אך דין המושבה נחרץ. 

ביוני 1858 עזבו דיירי החווה - בני משפחת סטיינבק  ודיקסון נוצרים משיחיים גרמנים ואמריקאים את ארץ-האלוהים והיגרו  ובא הקץ ל'הר-התקווה' [יש אומרים כי 'שכונת התקווה' בדרום תל-אביב נקראת על שמה]. 

"לאחר ליל האימים עזבו אחרוני האמריקאים את 'הר התקווה' ושבו לארצם. הגרמנים הצטרפו אליהם" כתב  ד"ר מרדכי נאור בספר 'כוכבים ופסים בארץ-ישראל'. 

 אומרים כי 'הטמפלרים' מווירטמברג דחו את בואם ארצה לשמע הידיעה, למרות שלפי אמונתם קירוב הגאולה יכול היה להתבצע רק באמצעות מגורים ועבודה קשה בארץ הקודש. 

לימים נולד [בארצות-הברית] לאלמירה ויוהאן אדולף גרוסטיינבק בן בשם ג'ון שנשא את אוליב לאשה, ובנם [יליד פברואר 1902  מדינת קליפורניה] הוא הסופר האמריקאי חתן פרסי פוליצר ונובל לספרות ג'ון סטיינבק [יוהאן אדולף גרוסשטיינבק קיצר את שם המשפחה והתאים אותו להגייה האמריקאית בעת הגירתו לארצות-הברית].

חולף כעשור, ג'ורג' ג'ונס אדאמס מטיף נוצרי-מורמוני [חברי כנסיית המורמונים מכנים עצמם 'נוצרים' אך אינם שייכים לנצרות האורתודוקסית, לנצרות הקתולית או לנצרות הפרוטסטנטית] ומיסיונר כבן 55 [שחקן, הרפתקן, ושיכור. אדם לא יציב, נוכל ומתעתע, יהיר ואגרסיבי, רמאי וגנב שלווה כספים שלא התכוון להחזירם - כדברי משמיציו] הגיע ליפו בשנת 1865 להקמת מושבה אמריקאית חדשה את 'כנסיית המשיח' ושכנע את מאמיניו מניו-אינגלנד [גם מוורמונט ומיין השכנות]  לעלות לארץ הקדושה.

בסוף קיץ 1866 הפליגה ספינת-המפרשים 'נלי צ'פין' מנמל ג'ונספורט במדינת מיין שבארצות-הברית מזרחה כשעל סיפונה כ-  156 קוויקרים? מחסידי אדאמס, רובם איכרים ובעלי מלאכה, יחד עם נשותיהם וילדיהם, לאחר  42 יום עגנה הספינה מול חוף יפו ופרקה את מטענה: בתי עץ, כלי מלאכה, ציוד חקלאי וחפצי בית. תוך זמן קצר הקימו הבאים כ- 40 משפחות ויחידים מושבה כקילומטר צפונה ליפו   -'מושבת אדאמס' קראו לה [לימים בחלקו הדרומי של רחוב אילת].  עד 1868, אז חזרו רוב ה'אומללים'-'המשוגעים' לארצם למדינת מיין. 

אומרים כי בתיה של 'מושבת אדאמס' נמכרו לקבוצת גרמנים – ל'טמפלרים' [= חברי ארגון-המקדש : Tempelgesellschaft -  תנועה דתית פרוטסטנטית שנוסדה בווירטמברג שבדרום-גרמניה באמצע המאה ה-19. אבל זה כבר סיפור אחר].

[מספרים כי נשאר מאנשי ג'י, ג'י, אדאמס  הכומר המורמוני, רולה פלויד, Rolla Floyd = אחד הבודדים שלא ירד מן הארץ כמו חבריו לכת המורמונים הנוצריים {שחזרו למדינת מיין בשנת 1868, לאחר כישלון הקמת המושבה האמריקאית ביפו],  רולה יליד מדינת מיין [שבארצות-הברית] בעל כרכרת תיירים ואשתו תיאודוציה [דושה] זו היא שדרשה שאת בנם, כשמת, { היה בין שמונת הילדים שנפטרו בעת השהייה במחנה הזמני לפני הקמת המושבה האמריקאית ביפו} ייטמנו באדמת המקום הקדושה,  והוא בין מקימי ה'שכונה האמריקאית' בירושלים, אבל זה סיפור אחר]. 

בית רולה ותיאודוציה פלויד במקורו  [לפני שעקרו לירושלים] היה בית עץ בן שתי קומות וגג רעפים.  ממוקם לימים ברחוב בר הופמן 16 =: Richard Beer-Hofmann המושבה האמריקאית ביפו  [ידוע גם בשם 'בית תיאודור זנדל' הארכיטקט, דיירו השני עד שנת 1880]. בתחילתו של הרחוב ביפו ניתן לראות את בית יוסטינוב אבל זה סיפור אחר.

ושכונת מונטיפיורי הממוקמת מזרחית [היום לקריה בתל אביב לשעבר המושבה הטמפלרית שרונה] גבולותיה: המערב הכביש השחור ( כך נקראה בעבר דרך פתח תקווה) במזרח ואדי מוסררה, היום נתיב האיילון מצפון נחלת יצחק. 

פרדס שנרכש ב-1855 ע"י סר משה מונטפיורי מידי הפרדסן היהודי הראשון הידוע  שמו היה יהודה  לוי מרקדו  מרגוזה  [היום דוברובניק  שביוגוסלביה] שעלה לארץ בין 1825 ל 1833 ירושלים הרבנים מינו אותו למארגן של עולים ותיירים יהודיים. שהחליט לעבור ליפו  והתישב  שם בחצר שנקנתה 13 שנים קודם לכן בידי רבי ישעיהו אג'ימן [מטנג'יר שבמרוקו שנהרג בקרבות ההניצירים חיל הפרשים העותמאני בקפריסין] מחדש הישוב היהודי ביפו. הרב לוי ובמשך שנים רבות היה הרב הראשי של יפו.  

אלא שהוא לא הסתפק להיות רב היה לו חזון של יצירת יהודים עובדי אדמה. נטע את הפרדס הראשון בסביבות 1840 על שטח של 1000 דונאם .(ויש אומרים מאה דונאם המקורות סותרים).

במכתב שהוא כתב למונטיפיורי הוא כותב "אני התחלתי יחידי לעבד את האדמה על ידי נטיעת גן ואילו יכולתי לבצע את תוכניותי הייתי גורם לכך שיהודים אחרים היו עושים כמוני ". הגן כלל 5310 עצים בכללם עצי אתרוג  ו1407 עצי תפוז. והשאר תפוזים ולימונים רימונים עצי תות ואחרים"   עד לפרדס זה היה הפרדסנות מקצוע ערבי לחלוטין.

יהודה הלוי קיבל אתרוגים מהאי קורפו שנחשבו לכשרים במיוחד והיה  לאבי גידול האתרוגים בארץ. זה הפרדס ננטע בשיתוף פעולה עם קלורינדה מיינור. שדאגה ללמד את אנשיו עבודת אדמה ורכזה בכספיה מכונת שאיבה לבאר.

 הרב בנה באר מים להשקיה והתכוון להוסיף עשרה ביתים לבני משפחתו ולידידיו כדי להפוך את האיזור למשק שישמש דוגמה לעבודה עברית בארץ ישראל.

הוא העסיק יהודים בפרדסו  הוא יצר קשרים טובים עם הגברת מינור והם שיתפו פעולה בהכשרת יהודי יפו בעבודה מקצועית.

 הפרדס  נחל הפסדים. לרב יהודה לוי לא היו כישורי השיווק לפרי החדש והמפתיע לו  פרי השמוטי. בנוסף שנת 1854  קלקול שחל במכונות השקייה. קרולין מיינור ניסתה לעזור אך ללא הועיל. השניים נקלעו לקשיי נזילות. מפעלם הגשמי והרעיוני נראה קרוב לרדת לטימיון.

הושיע את הרב לוי וגב' מיינור ורכש את  הפרדס סר משה מונטיפיורי  בשנת 1854 במהלך מסעו בארץ במחיר 3000 לירות שטרלינג. כוונתו של מונטיפיורי הייתה  להעסיק במקום יהודים שברצונם ללמוד את עבודת האדמה ושההכנסות ממכירת הפרי ישמשו לתמיכה בתלמידי הישיבות של ירושלים.  וייתכן שהסתייע ברעיון במחירים הגבוהים שהיו לתפוחי הזהב בשוק האנגלי .

רוחות התקופה בשנת 1857 היגיע לאיזור הסופר האמריקני המפורסם הרמן מלוויל [מחבר "מובי דיק"]. הוא כתב יומן על חוויותיו בארץ ישראל שפורסם רק ב1955 . בין השאר סייר ביפו שעליה כתב "להרגיש כיונה (הנביא) ביפו זאת חוויה כדאית, יפו היא ודאי נמל מלפני המבול. אין בה עתיקות ראויות לשמן, היא עתיקה מדי.." ביפו הוא פגש את אנשי המושבה האמריקנית של מינור משפחות סטיינבק ודיקסון. הוא לא התלהב מפעילותם  למען היהודים  שאותה הגדיר כ"שגיון היהודים האווילי הזה" והגדיר זאת בקצרה "כל העניין הזה מחציתו מרה שחורה מחציתו פארסה". מלוויל קבע "הרעיון לעשות יהודים לאיכרים הוא רעיון שווא .ראשית משום שיהודה כולה מדבר. שנית משום שהיהודים שונאים חקלאות . כל המעבדים את האדמה בארץ  ישראל הם ערבים. היהודים אינם מעיזים לחיות מחוץ לערים או לעירות המוקפות החומה מפחד הערבים והתורכים הרודפים אותם. בזדוניות. נוסף על כך מספר היהודים בארץ ישראל קטן ביחס וכיצד יבוא לכאן המוניהם הפזורים בארצות אחרות ? רק על ידי נס." בהשראת חוויותיו בארץ ישראל כתב .."קלארל"פואמה. 

אחד מצאצאי המתיישבים הללו הסופר האמריקני המפורסם  מחבר "קדמת עדן"  וחתן  פרס נובל לספרות  ג'ון סטיינבק  בא  ב-30 בינואר 1966, לתל  אביב  ולשכונת מונטיפיורי כדי לראות את המקום שבו חיו אבותיו ובו פגשו את הסופר הרמן מלויל  במאה ה-19  אירוע שעליו שמע  לראשונה רק בעת ביקורו בישראל ( יומנו של  מלויל עם תיאור הפגישה פורסם רק 11 שנים קודם לכן ).

את פניו קיבל דודי מוסה אשד  שאירגן לו סיור באיזור.

אלא שסטיינבק  מצא ששרידי המושבה נעלמו כאילו לא התקיימו מעולם.  כל מה שמצא היה שעל חורבות הר התקווה נבנה ב-1942 בית ספר שבח, ובחצרו אפשר לראות עוד היום עץ שקמה שנשתל ע"י המתיישבים בימים הרחוקים ההם.

הפרדס והשמוטי  של משה מונטיפיורי.

בכל אופן לזכותו של הפרדס הלא מצליח עומדת תגלית עולמית אחת היה זה אחד המקומות הראשונים, שבו התגלה  זן  חדש ומפתיע, זן תפוז השמוטי (בעל צורת הכישור)  שלא היה מוכר כלל עד אז וככל הנראה היה מוטציה חסרת תקדים.

אמנם יש מסורת הטוענת שזן זה הובא מחו"ל בתחילת המאה ה18 על ידי נזיר ארמני מיפו בשובו בשליחות מהמזרח הרחוק. אולם עד כמה שידוע אנשים החלו לשים לב לשמוטי רק לאחר שהופיע כנראה באקראי כתוצאה ממוטציה בתפוזים הרגילים בכמה פרדסים ביפו ובראשם בפרדס מונטיפיורי  סמוך לאמצע המאה ה 19.

אולי היה השמוטי מוטציה  בלתי מתוכננת שנוצרה  כתוצאה משילוב בין הזנים המקומיים והזנים  שהביא הרב  יהודה הלוי  מחו"ל ?

האנגלים טעמו והתפעלו. תיבה ראשונה של תפוזי השמוטי החדשים נשלחה על ידי סגן הקונסול הבריטי ביפו למלכה ויקטוריה. ועוד ב 1852 סיפר ואן די וילדה קצין בחל הים ההולנדי שביקר ביפו במארס 1852 כי "הייתי מספר על תפוחי הזהב של יפו אילולא היו מופיעים כבר על שולחנות המלכים באירופה המערבית". ספר אלי אשד באתרו.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת-רבקה אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, בידיעתם או שלא.  יליד 1933 ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים – אילנות ושורשים.