צבי רייפר – חייל 'גבעתי' שנהרג בהגעת 'אלטלנה'

21.6.1948 בית דגון

בית העלמין הצבאי בנחלת-יצחק

טכסט:

[סמל צה"ל עם מספר אישי 87828]  צבי (הרשאלע)

רייפר

בן מרים ויוסף

נולד בפולניה עלה תש"ח

נפל במלוי תפקידו י'ד סיון

תש"ח בן 21 בנפלו תנצב"ה

'אלטלנה' באיטלקית, פירוש המלה  בעברית – נדנדה. זה היה גם כינויו הספרותי של זאב  ז'בוטינסקי - ולדימיר יבגנביץ' ז'בוטינסקי; יליד אודיסה -  סופר, משורר,  מתרגם, עיתונאי, ראש בית"ר ומצביא הארגון הצבאי הלאומי- אצ"ל - ארגון צבאי מחתרתי עברי, ונשיא  ברית הציונים הרוויזיוניסטים   מפלגת הצה"ר -   הזרוע המדינית והפוליטית של הציונות הרוויזיוניסטית. נפטר ב- 4  באוגוסט   1940 בארצות-הברית.

כך נקראה האנייה, שהאצ"ל  שלח בה  מעפילים ונשק, בתקופת 'ההפוגה הראשונה'  מצרפת, נמל דה-בוק  ב-  11 ביוני 1948 כשפניה למדינת-ישראל.

על האנייה פיקד אליהו לנקין ['אסף']  קצין האצ"ל.

בדצמבר 1944 הוגלה לנקין מהארץ למחנה מעצר בריטי באריתריאה,    ברח בשנת 1945 [עם יעקב גורביץ, בנימין זרעוני ורחמים מזרחי], ממחנה אסמרה לאדיס-אבבה בירת אתיופיה, ובטיסה הגיע לג'יבוטי בסומאלי הצרפתית. בינואר 1947  הפליג באנייה צרפתית בניירות מזויפים והגיע לפאריס.  שם נתמנה ל'מפקד מטה האצ"ל לגולה בפאריס,

 רב-החובל היה מונרו [עמנואל] פיין יהודי משיקגו בן 25, ששירת בצי האמריקאי במלחמת העולם השנייה, [אומרים שנשוי היה].

צוות ההפעלה היו מתנדבים  בשכר, גם לא יהודים. צוות הימאים היה צרפתי.

במקור הייתה 'אלטלנה' נחתת לנשיאת טנקים של חיל הים האמריקאי [138LST   =

Landing ship tank], בת 4500 טון. הנחתת נבנתה והושקה לשירות בסוף שנת 1943  במספנות פנסילבניה; עשויה לשאת 4 טנקי 'שרמן' אמפיביים, בנויה מפלדה וחימושה כלל תותחים נגד מטוסים;  ארוכה הייתה [110 מטר],  צרה [17 מטר] ומהירה [21 קשר לשעה =  כ-  63  קמ"ש]. נטלה חלק במבצע 'אוברלורד' [[Overlord - הפלישה המפורסמת לנורמנדי  [יוני 1944] – בחוף 'יוטה' בצרפת, עם סיום מלחמת העולם השנייה, נמחקה מרשימות הצי האמריקאי [נובמבר 1945], והוצעה למכירה, אחרי שתותחיה פורקו.

האנייה נרכשה בארצות-הברית [קיץ 1947] על ידי 'הוועד העברי לשחרור האומה' גוף פוליטי של האצ"ל  מיסודו של הלל קוק, [מתנגדו  של מפקד האצ"ל בארץ  מנחם בגין], שלשם הסוואה קרא לעצמו פיטר ברגסון.

עד לאותה רכישה פתח הלל קוק משרד בפאריס. מנובמבר 1946שימשה ציפורה לוי כמזכירת המשרד הפריסאי עד אוגוסט 1947, מועד שובה לארץ-ישראל לכהן כמזכירתו של בגין.

הישוב בארץ החל להיערך למלחמה כוללת נגד צבאות מדינות ערב השכנות החל מאמצע 1947.

 - 29  בנובמבר 1947 אור לי"ז בכסלו ה'תש"ח, היום בו החליטה עצרת האומות המאוחדות] האו"ם]  ב'פארק פלאשינג מדוז'  Flushing Meadows–Corona Parkבניו-יורק ארה"ב, על סיום המנדט הבריטי, חלוקת בארץ-ישראל והקמת שתי מדינות עצמאיות – מדינה יהודית ומדינה ערבית,  כבר היה ברור למנהיגי היהודים [שקיבלו את ההחלטה] ולמנהיגי הערבים [שדחוה] כי העניין יוכרע בשדה הקרב.

  

מצב ארגון 'ההגנה' היה רע - ברשותו  1300 רובים וכ- 7000 רובים 'פרטיים', שרכשו [מכספם] אנשים, מוסדות וישובים ומצבת כח אדם  של 10 אלפים מגויסים המסוגלים ללחימה.

למרות ה'אמברגו'  - חרם בינלאומי - חיפשו  הצדדים לרכוש נשק  בכל  מקום.

הרכש היהודי  המוסדר  של 'ההגנה' היה בצ'כיה  [21 פברואר 1948] כלל 4500 רובים,  200 מקלעים  יצא באנייה 'נורה' מנמל שיבניק שבקרואטיה ב- 21 למרס 1948 והגיע לתל-אביב  ב-  1 באפריל.

בינתיים חלה התפתחות מדאיגה בצרפת: ב-  30 למרס 1948 דווח וניה הדרי [מ'ההגנה']   לשאול  אביגור  "הקבינט ב'יער פרח' [ אחד מכינויי צרפת] החליט בחיוב על מכירת  'סחורה' לישמעאלים בסך 80 מיליון ליש"ט". "150 מיליון פרנק" כתבו בעיתונים.  מוריס פישר,  המזכיר המדיני של הסוכנות היהודית בצרפת, דיבר עם היהודי ליאון בלום, הנשיא הראשון של הרפובליקה הרביעית,  ועם ז'יל מוק אף הוא יהודי מהשמאל,  מי שהיה שר התחבורה והעבודות הציבוריות, לפחות לעכב את העסקה.

למוסד לעלייה ב' - ארגון שעיסוקו בהעפלה – ייחסו, בצורה  מיסטית, עוצמה בלתי רגילה ביכולת ארגון, בהשגת מימון ואמצעים אחרים, בקשרים עם מדינאים (עדה סירני באיטליה), מושלים ושירותים חשאיים במדינות שונות. כמו עם - סטאניסלאס מנז'אן סגן שירותי הריגול הנגדי של צרפת

= Direction de la Surveillance du Territoire -D.S.T. .

סוריה קנתה מצ'כיה [בדולרים של ארצות-הברית], על פי החלטת 'הליגה הערבית',  8000 רובים שנועדו ל'ועד הערבי העליון' ול'כוח ההצלה הפלשתיני' בראשותו של קאוקג'י, הפרו-סורי. הנשק יצא מנמל רייקה-פיומה בקרואטיה באנייה האיטלקית 'לינו' ללא כל ליווי. ה'לינו' טובעה באפריל 1948 ע"י חבלני הפלי"ם, בכניסה לנמל בארי באיטליה, בדרכה לביירות [מבצע 'שודד' – סיכול  אניות רכש ערבי]. הנשק נשלה על ידי קוניו והמשלוח  הועבר לאנייה  האיטלקית 'ארג'ירו'  עליה השתלטו ביציאה מהנמל, שני חברי פלי"ם והובילו אותה על הנשק שבתוכה לחיפה, אוגוסט 1948. 

'אלטלנה' שנועדה להבאת מעפילים הועברה לשיפוץ בברוקלין,  שם הוחלט להתקינה גם כאניית להובלת נשק וציוד צבאי [עבור האצ"ל]. לאחר מכן הפליגה לאירופה, למרסיי שבדרום צרפת. לפי התכנון הייתה אמורה לצאת בתחילת מאי 1948 להגיע ארצה לפני ה- 15 במאי; יום בו הוקמה מדינת-ישראל, יום בו פלשו צבאות סדירים של מדינות ערב לשטח ארץ-ישראל המנדטורית.

ב- 29 במארס 1948  נמלט גם יעקב מרידור [ויניארסקי] ממחנה המעצר גילגיל בקניה. הגיע במטוס לפאריס ב- 4 לאפריל 1948 וקיבל שם את הפיקוד על האצ"ל בגולה - שותף בארגון ובהכנות להפלגת 'אלטלנה'  שאליהו לנקין מונה למפקדה.

למחרת הכרזת העצמאות  הגיע יעקב מרידור ארצה. מפקד האצ"ל מנחם בגין  הטיל עליו את הסדרת כניסת גדודי אצ"ל לצה"ל.

נמלט  אחר  -  יעקב הלל נשאר  בצרפת לעזור בארגון  'אלטלנה'.

עם הכרזת מדינת ישראל, טס בורח  נוסף  ממחנה גילגיל, נתן גרמנט, [ניקו] ארצה עם בורח מאריתריאה וותיק אחר -  אריה בן-אליעזר [זברובסקי] ממטה האצ"ל בגולה, בשליחותו של מפקד 'אלטלנה' אליהו לנקין . יומיים לפני הפלגת האנייה חזר נתן גרמנט לבדו לצרפת, ומסר לרב-החובל  פיין את ממצאי סיוריו בחופי הארץ וכי חוף הים בתל-אביב, מול רחוב פרישמן, נראה מתאים למקום הנחיתה, ועלה אף הוא על האנייה.

רכישת הנשק וארגון הלוחמים והמעפילים התארכו זמן רב וההפלגה נדחתה במספר שבועות.

'אלטלנה' הפליגה ממרסיי לפורט-דה-בוק ב- 24 למאי 1948. ב- 26 למאי הועלו על סיפונה 862  מתנדבים יהודיים [המרבים יגידו 1000 איש והממעיטים – 800] שהיו מזוהים עם הזרם הרביזיוניסטי ונועדו לגיוס לאצ"ל. [ניצולי שואה,  מתנדבי חוץ לארץ ופעילי התנועה הרביזיוניסטית]  וגם נשק 'מתנת-חינם' מידי שר החוץ הצרפתי– ז'ורז' בידו.

פרטי ההסכם והמניעים אינם ברורים: יש המסבירים כי ממשלת צרפת חששה מהשתלטות  ה'לגיון הירדני' על ירושלים, וכדי לשמור על האינטרסים המיוחדים שלה בעיר, חימשה את הישראלים;  ויש  שיגידו כי צרפת הייתה מעוניינת, שהאצ"ל יתפוס את השלטון במדינה היהודית הצעירה בעזרת סיוע צרפתי, אמרו כי חלק קטן מהנשק, נקנה על ידי נציגי האצ"ל באירופה במחירי מציאה בעיקר מידי ארגוני ספרדים אנטי-פשיסטיים בצרפת, קומוניסטים צרפתיים, לוחמי מחתרות אנטי-נאציות, ומאוחר יותר גם מצבא צרפת.

איך הגיעו האנגלים לעסקה ?– כר נרחב למניפולציות.

לפי עדות מפקד האנייה היו בבטנה 5,000 רובים, 450 מקלעים {מקור אחר: 250 ברנים= מקלע קל בריטי}, 5 זחל"מים {10 'נושאי-ברנים'}, כמה אלפי פצצות מטוסים וכארבעה {חמישה} מיליון כדורים {50 בזוקות = מטול רקטות נגד טנקים}. כמו כן, הכילה האנייה ציוד רפואי {כולל חדר ניתוח} ומדים {גם חומרי נפץ}.

היה זה נשק חדיש מתוצרת בריטית וממחסניו .

 "14.7.1948 – בא אצלי וניה [זאב הדרי] שחזר לפני זמן-מה מפאריס. לדבריו עזר ראש הממשלה הצרפתי לאנייה 'אלטלנה', וכן גם הסוכנים הבריטיים,  במטרה  להכשיל את ממשלת ישראל." כתב דוד בן גוריון בספרו 'מדינת ישראל המחודשת'.

צבא-ההגנה-לישראל [צה"ל] הוקם כשבועיים לאחר קום מדינת-ישראל, הממשלה הזמנית החליטה על הקמתו וראש ממשלתה, דוד בן-גוריון' חתם על 'פקודת צבא הגנה לישראל' ב-  26  במאי 1948 ‏ וב- 31  במאי פורסמה 'פקודת יום להקמת צבא הגנה לישראל'.

מפקדת האצ"ל בפאריס השתדלה ככל יכולתה לשמור  בסוד את ההכנות בכלל ועל לוח הזמנים בפרט; החשש  היה שאם יתגלה מסע 'אלטלנה' ינסו כוחות עוינים לפגוע בה [כתגובה למבצע 'שודד'].

קשה היה להעלים תנועת מאות לוחמים והעמסת האנייה בכמות גדולה של נשק ותחמושת .

.ב-11 ביוני 1948 בשעה 8 בערב לפי שעון צרפת, הרימה 'אלטלנה' את עוגנה מנמל דה-בוק ויצאה לדרכה לישראל.

לא נשלח מברק למפקדת האצ"ל בארץ, שמא יתגלגל המברק לידיים לא רצויות ויביא לגילוי הפלגת האנייה.

לעומת זאת, האיש שהבריק לשר הביטחון דוד בן-גוריון על צאת האנייה מצרפת הוא וניה [זאב] הדרי [פומרנץ], קצין המבצעים של המוסד לעלייה ב' בפאריס. 

 ולמחרת שודר ברדיו לונדון שהאנייה 'אלטלנה' הפליגה מנמל בדרום צרפת בכיוון ישראל כשעל סיפונה כאלף  מתנדבים יהודים ומטען גדול של נשק.

 מפקדת האצ"ל בארץ, שדבר ההפלגה האנייה נודע לה מן השידור הלונדוני, ובראשה מנחם בגין  החליטו לעכב את בואה אל חופי הארץ,  באמצעות מזכירת המטה צפורה לוי  - 'יעל'  [לימים קסל] נשלח  מהארץ לאנייה שדר אלחוטי "לא להתקדם, לחכות להוראות".

מברק דומה נשלח גם אל שמואל כץ   - דובר הארגון וחבר המפקדה הארצית,  שנשלח לפאריס על ידי בגין לסייע בהבאת 'אלטלנה' ארצה. 'אניית מלחמה' קרא לה בגין, שתכנן לשלבה בצי המלחמתי של צה"ל   כאניית האצ"ל בפיקודו של שלמה הראל  [לימים מפקד חיל-הים]  איש-ים, בוגר הארגון הצבאי הלאומי.

הקשר עם האנייה לא היה תקין, ויש אומרים  כי מפקד האנייה לנקין התקיל בכוונה את מערכת הקשר על רקע  מאבק בין מפקדת אצ"ל בארץ ומפקדתו במרכז אירופה בפריס.

ב-15 ביוני 1948, מנחם  בגין נפגש עם נציגי הממשלה: ישראל גלילי ולוי שקולניק [אשכול] והודיע כי האנייה הפליגה ללא ידיעתו, ויש לטכס עצה לגבי המשך הטיפול.

בן גוריון שהעניין הובא לידיעתו החליט  לאפשר הגעת אניית העולים ומטענה  ולקבלם  בתנאי שהעגינה תנווט לחוף בלתי ידוע, בחשאי.

צפורה לוי-קסל  שידרה לאנייה "להתקדם במלוא המהירות", והפעם נקלט השידור היטב.

למחרת קבעו נציגי הצדדים את חוף כפר-ויתקין כיעד הפריקה, "כי שם יהיה קל יותר לעקוף את פקחי האו"ם".

 הובן כי 20% מן הנשק יועבר ליחידות האצ"ל בירושלים  ואילו יתרת הנשק  תימסר למחסני צה"ל.

בעבור 5 ימים, ביום ראשון ה- 20 ביוני, בשעות אחר-הצהרים המאוחרות, הגיעה 'אלטלנה' לחופי כפר-ויתקין.

מיד החלו בהורדת האנשים לחוף ובהעברתם. לאחר-מכן -  הוחל בפריקת הציוד הצבאי. בין הממתינים על החוף חברי אצ"ל ובתוכם גם מנחם בגין; גם חברי מושב הדייגים - משוחררי הצבא הבריטי 'מכמורת'   שעזרו בפריקת הנשק.

בין הפורקים  נראו גם חיילי האצ"ל מחטיבת 'אלכסנדרוני' כמו זאב עודד בן כדייה ואברהם מפקד האנייה סירב למסור את הנשק שבה לצה"ל, הפריקה נפסקה.

 בתל-אביב התכנסה הממשלה לישיבתה השבועית  בה השתתפו 9 שרים "מחליטים פה אחד לתת סמכות למטה לפעולה נגדית, קביעת שיעור הכוח שיופעל – נמסרה למטכ"ל" כתב אורי ברנר. 

הביצוע להחרים את האנייה על נשקה הוטל על חטיבת 'אלכסנדרוני', שגזרתה השרון והשומרון, בפיקודו של דן אבן [אפשטין],  למחרת היום כותר אזור כפר-ויתקין.

"על מנת לא לאפשר למפקד האצ"ל שיקולים ארוכים ולזכות ביתרון ההפתעה" הוציא דן אבן, אולטימטום בו נאמר: "אתה נדרש למלא אחר פקודה זו מיד. באם לא תסכים למלא אחר הפקודה, אנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותי כדי להוציא לפועל את הפקודה. אני מטיל עליך את כל האחריות לתוצאות שתיגרמנה במקרה של סירוב למלא אחר פקודה זו. ניתנת לך ארכה של 10 רגעים למתן תשובה"
בגין סירב להיענות לאולטימטום של דן אבן,  וניסיונות התיווך שנעשו - עלו בתוהו.

בין הפקודות שניתנו  לחיילי הצבא  היו הוראות הפתיחה באש, אין לפתוח באש בכל מקרה, אלא אם הם יפתחו באש בעת ניסיון פריצת הטבעת, יש לאפשר לאנשים בלתי חמושים בלבד לצאת מהסגר מאחר ולפי הידיעות יש עולים על הספינה. מפקד הסגר הודיע גם שכל חייל שאינו שלם עם ביצוע הפקודה רשאי במקרה זה להשתחרר.

מספרים כי בחצות פנה מפקד אחת הכיתות  ישי שיבובסקי ואמר למפקדו: "המפקד, אני מצטער אבל אני איני יכול להשתתף בפעולה מאחר ואני בית"רי מזיכרון יעקב" והוסיף "וגם חיילי לא יכולים" ; לאחר התייעצות עם המג"ד נקראה המשטרה הצבאית, שעצרה את כל הכיתה ומפקדה -  "ויצאו לפעולה חסרים כתה אחת".

חלק מהכוח [מחטיבת 'אלכסנדרוני']  התמקם על הצוק מול הספינה. וחלקו [מחטיבת 'קרייתי'] תפש עמדות  לכוון נחל אלכסנדר  צפונית לבית-ינאי, כ-250 מטרים מקו המים. הכיתור הושלם.

 ההתנגשות נעשתה בלתי-נמנעת. החלו חילופי יריות שהלכו והתפשטו.

עם אור היום פרץ ירי מכיוון החוף חולייה של האצ"ל ירתה על אחד הזחל"מים  והחייל משה חיים כ"ץ נפגע בצווארו ונהרג במקום.  איש בן 40, ניצול שואה, יליד רומניה חייל בחטיבת 'אלכסנדרוני' כשבעברו 11 קרבות ונוטרות.

ביום 22.6.1948 הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות  הצבאי בכפר ויתקין.

הושבה אש,  שנמשכה כ-10 דקות,  דיונים גרמו להפוגה, ובשעות הצהריים לערך, סבה הספינה,  והפליגה ללב ים, כאשר על החוף נותרו אנשים, שכונסו במכלאה, שהוקמה במקום וציוד רב בארגזים.

"בתוך המכלאה הייתה בחורה [מהאנייה], שזיהתה את אחיה חייל בגדוד ששמר על המכלאה והחלה מערכת קללות ונאצות שהיתה מחרידה עד אשר הועבר החייל הרחק מהמכלאה" סיפר  אלי דובדבני סא"ל במילואים.

 החייל יונצי  - יעקב פריד  מהכוח שהיה צפונית לבית-ינאי  נפגע  מאש האצ"ל ונהרג.

"יעקב פריד, מפקד כיתת חבלנים, אמיץ שבאמיצים, ער ותוסס, מתנדב לכל מקום סכנה, שותף למבצעי אבו-כביר, סלמה ומנשייה. על חופו של ים נתניה, בבוקר 'אלטלנה', נפל מכדורי הפורשים" כתב  יוסף אוליצקי.

יעקב   בחור צעיר, יליד הונגריה, לוחם בחטיבת 'קרייתי' , שחיין מעולה ששירת כארצישראלי בצבא הבריטי - פונה לאחור ונקבר בבית-הקברות  הצבאי בכפר ויתקין.

הצדדים הבינו שיש להפסיק את  המשך שפיכות דמים,  שעשויה להתלקח למלחמת אחים

בה מצאו את מותם  גם אנשי אצ"ל : עודד  זאב [בן אברהם] איש האצ"ל שרק התחייל לחטיבת 'אלכסנדרוני', בא לסייע לעמיתיו בחוף כפר-ויתקין  נפצע קשה ונפטר כעבור יומיים. מנדל קאופמן  ניצול שואה אשר הצטרף לאצ"ל במחנה העולים בגרמניה. דב קלנר ניצול מחנה הריכוז מאוטהאוזן באוסטריה העלית. ושלמה קוטונובסקי  - מהמחנות הנוראים של פולין אשר רק בחודש מאי1948  עלה ארצה  עם וויזה, באנייה 'קדמה', אניית נוסעים של 'צים'. עם בואה של 'אלטלנה' לחופי הארץ, נשלח שלמה לכפר ויתקין לסייע בפריקתה. שלמה שמח לפגוש בין באי האנייה חברים ניצולי המחנות אך, נהרג בחילופי היריות שהתפתחו בעת פריקת 'אלטלנה'.

ביוזמת חברי  מושב כפר-ויתקין החל משא ומתן בין יעקב מרידור  סגנו של בגין,  לבין  המפקד בשטח דן אבן. בסיומו של המשא והמתן, הוסכם על הפסקת-אש כללית והעברת כל הנשק, שהיה על החוף לידי מפקד כוחות צה"ל במקום.

בינתיים, עלה בגין על סיפון האנייה, אשר הפליגה  עם יתרת מטענה כולל אנשי אצ"ל לכיוון תל-אביב.

יש אומרים מתוך ציפייה למצוא תומכים רבים יותר, יש אומרים כי התכוון להגיע לפשרה עם הממשלה .

 חיל האוויר הונחה לתקוף את האנייה ולהטביעה.

ניסו למצוא טייס ,לא יהודי, שיתנדב להתקיפה ולא מצאו, גם טייסי מח"ל סירבו, בנימוק שלא בשביל לירות ביהודים הם הגיעו לארץ-ישראל.  אמר הטייס {מרטין ריבקוב}: "אתם יכולים לנשק לי בתחת, לא בשביל להפציץ יהודים טסתי עשרת אלפים מייל ואיבדתי ארבעה חברים."

לאחר תשאול שלושה טייסים, התברר שהאופציה האווירית לטיבוע האנייה לא קיימת.

בליל 21 ביוני עלתה 'אלטלנה' על שרטון חול כ-50 מטר בים מול חוף פרישמן אל מול הטיילת של תל-אביב. 

מול מעון המטה הראשי של הפלמ"ח בבניין מלון 'ריץ', רחוב הירקון  109 - 111.

מטה חיל-הים ['השירות הימי'] שכן באותו בניין; רובו אנשי הפלי"ם.  כמפקד החיל מונה גרשון זק שהיה מינוי פוליטי ללא רקע ימי וכפוף לשר הביטחון.

עם שחר החלו אנשי האנייה בשידורים,  והודיעו שזו אניית האצ"ל ועמה נשק ומעפילים,  חיילי האצ"ל גם מחטיבת 'גבעתי' שחנו בסמוך נקראו לסייע בפריקת הנשק,  במקביל לכך הוזעקו לחוף  הים  אזרחים תומכים.

"הזעיק את חיילי האצ"ל מחטיבת 'גבעתי' שחלקם ערק מקווי החזית הדרומית", כתב אורי ברנר.

בממשלת ישראל חששו שזה עשוי להתפתח למרד וטוב לחסלו במהירות.

 "זהו ניסיון לדרוס את המדינה" אמר בן-גוריון. 

 ממחנה צריפין [סרפנד]  יצאה בבוקר משאית  ועליה מתנדבים,  שנענו לקריאה לבוא לתל-אביב  לעזרת נוסעי ספינת האצ"ל 'אלטלנה'  וכדי לעזור בפריקת הנשק  ממנה, גם ויקטור פאקולה מבסיס האימונים של באר יעקב וצבי רייפר  מגדוד האצ"ל בחטיבת 'גבעתי', גדוד 57 , נענו לקריאה.

איתן  ליבני  [האבא של הפוליטיקאית  ציפי ליבני ילידת 1958] הוא ירוחם בזוזוביץ  מי שהיה קצין-המבצעים של האצ"ל שימש כמפקד גדוד 57 בחטיבת 'גבעתי' [סיפרו המרכלים כי מיד לאחר קום המדינה, ב - 16 למאי 1948  נשא לאישה את שרה לבית רוזנברג -לוחמת אצ"ל 'יעל', או 'שרה הקטנה'; כאשר לבקשת אמו של איתן התיר הרב איסר יהודה אונטרמן רבה האשכנזי של תל אביב את עריכת החופה במהלך ספירת העומר].  בסיס הגדוד נקבע בצריפין ובגדוד מעל שבע מאות איש.

רייפר [רייפער], צבי [הרשלה] בן מרים [בת חנה ויצחק רצמורה] ויוסף [יוסל] בן חיים ומלכה רייפר [Rejfer] נולד ביום י' בחשוון תרפ"ח [5.11.1927] בטיישובצה  Tyszowce  עיר במזרח פולין מחוז לובלין נפת טומשוב-לובלסקי [מזרחית לזמושץ Zamość על אמצע הדרך לגבול אוקראינה]. קהילה דתית באופייה.

אחיו חיים נולד שלוש שנים אחריו, מנחם נולד בשנת 1933 וצעיר אחיו - אפרים  בשנת 1938.

פרנסת המשפחה  מבית מסחר למזון.

צבי  הצטרף לסניף בית"ר שישב בקומה העליונה באותו בניין  בו גרו.

כבר אז שררה בטיישובצה, כבכל פולין, אווירה אנטישמית והתנהלה הסתה אנטי-יהודית.

בשנת 1935  הדודה טובה  אייזן [אחות האב] ומשפחתה עלו ארצה.

ביום הראשון למלחמה, 1 בספטמבר 1939, הפציצו הגרמנים ערים באזור טיישובצה, רבים מיהודי המקום נמלטו לכפרים.  ימים ספורים לאחר-מכן כשהופצצה גם טיישובצה ו-13 תושבים פולנים נהרגו. העלו מקומיים את רוב בתי היהודים באש.

ב-17 בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את העיירה טיישובצה, כעבור שבוע נסוגו ואת מקומם תפס ה'צבא-האדום'. הסובייטים נסוגו גם הם כעבור ימים אחדים מזרחה, אל מעבר לגבול שהותווה על-פי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ [אותו הסכם אומלל שנחתם ערב מלחמת העולם השנייה, ב-23 באוגוסט 1939].  אומרים כי אל חיילי ה'צבא האדום' התלוו בנסיגתם כאלף יהודים מקומיים,שעברו את ימי המלחמה בשטח ברית-המועצות.

הצבא הגרמני חזר. בפקודתם קם 'היודנראט' שתיווך בין השלטון הנאצי לבין הקהילה היהודית, כלומר לקיים את המדיניות הנאצית.

'היודנראט' נדרש לגייס עובדי כפייה למחנות עבודה.

המשפחה כולה, ההורים וארבעת בניהם, ברחה לאוקראינה, הוגלתה  לסיביר  ומשם  הגיעה למרכז אסיה [אוזבקיסטאן] עד סיום המלחמה, ואז החלה במסע חזרה  לפולין, שלא הסבירה לה פנים. מנחם, האח הצעיר של צבי, מספר.

צבי נדד עם המשפחה דרך מחנות עקורים בשלזיה בגרמניה, וכששמע כי מתארגנת אנייה הפלגה לארץ ישראל, האב יוסף נתן הסכמתו בהערכה כי עליית הבנים תחילה תזרז את עליית יתר המשפחה. צבי ואחיו חיים הצטרפו ומצרפת העפילו לארץ באניית 'ההגנה' '[Guardian] 'תיאודור הרצל'; שם צופן  היה לה - 'השומרת', רשומה הייתה בהונדוראס, והניפה את דגלה.

האנייה עשוית ברזל, נבנתה ב- 1907 במספנות ניו-קאסל באנגליה, תפוסתה 1,768 טון, מונעת פחם, מהירות מרבית של 8 קשר,  זו הייתה בעברה אניית חברת התקשורת הדרום-מרכז אמריקה שמרכזה בניו-יורק אח"כ הייתה לאניית משא דרום אמריקאית, שהוסבה להובלת אנשים, ונשאה את השם האקזוטי 'ס"ס גוורדיה פורטו קורטז'  =Guardia Puerto Cortes .S. S.

 האנייה נרכשה על-ידי 'המוסד לעליה ב' בארה"ב בשנת 1947 והוכנה על ידי צוות ההתקנות במרסיי שבצרפת בראשותם של גדעון [ גדע]  שוחט ונחום כרמלי ['שמיר'].  

המעפילים-  ניצולי רדיפות הנאצים, בגילאי 20 – 30 באו מכל ארצות אירופה [מצ'כיה, סלובקיה, פולין, רומניה, הונגריה, גרמניה, הולנד, בלגיה ונורווגיה], שליש  מהם נשים צעירות, 50  בהריון,  40 תינוקות, 50 ילדים עד גיל עשר.

נמל היציאה נקבע בסיטה, נמל קטן בדרום צרפת, בקרבת מרסיי.

עם ערב יצאו מהמחנות 170 מכוניות  לעבר נמל ההפלגה.– 30 נפש במכונית  - מחלקה.  המפקד הארצישראלי של המחנה היה החלוץ לשיירתו, והמאסף – סגנו. בתחנה האחרונה, במרחק 10 ק"מ מהנמל, עצרו השיירות – ק"מ אחד בין שיירה לשיירה – לשם סעודה אחרונה לפני העלייה לאנייה. בפיקוח המשטרה הצרפתית.

הגיעו עם שחר לנמל. לאחר שנערכה ביקורת הוויזות והמכס, עלו לאנייה, סדרנים שנקבעו מבין המעפילים "הראו לאנשים את משכביהם" כתב זאב [וניה] הדרי.

האנייה הפליגה עם בבוקר ה- 2.4.47, ועליה 2,641 בני אדם דחוסים בשלושה סיפונים לחופי ארץ-ישראל.

צוות המלווים כלל את אנשי הפלי"ם המפקד מרדכי [מוקה] לימון; יהושע [יוש] הלוי, אריה ויצמן, בצלאל  ['צולו'] פלדמן, חיים וינשלבוים [רימון], יובל ציזלינג, ' ו'הגדעוני' איש קשר הרדיו  נחמן ['בוב'] בורשטין. התלוו למסע גם כמה עיתונאים זרים ובראשם מויש פרלמן, בעל אזרחות בריטית [לימים הממונה על לשכת העיתונות הממשלתית].

יום בהיר וחם, מפליגים לאט – 5 וחצי קשר לשעה, אמרו כי טיב הפחם גרוע.

ביום רביעי [9.4.47] עברנו את כרתים. ים כחול עמוק, בשעה 20.30 חגו מעל שני מטוסים בריטיים.

הופיעה פריגטה בריטית הזדהתה כ- War Ship שאלו לאן מפליגים, ונאמר להם כי זו ספינת סוחר המפליגה מאיטליה לפורט סעיד. נתקו מגע. למחרת בערב הופיעה שוב אניית מלחמה, סובבה מספר פעמים ונעלמה. הבריטים עלו על עקבותינו.

ב-11 באפריל, יום שישי  החלו הכנות לעימות. שם האנייה שונה ל''אניית 'ההגנה' תיאודור הרצל'', אורגנו קבוצות, חולקו מקלות גומי, מסכות גז ואגרופנים, כל מחנה הסתדר במקום שנקבע. בשבת  הצליח ה'גדעוני'  להתקשר עם 'ארצי' - שלוחת 'המוסד' בארץ – ואלה הודיעו שאין לגשת לחוף עד לקבלת הוראה. למחרת הגיעה ההוראה להיות מול נקודת החוף של תל-אביב  בשעה 20.00.

במרחק של כ- 8 מיל מהחוף כשהתחלנו לראות את אורות תל-אביב  הוצפנו באור זרקור ממשחתת, מפקד בריטי הודיע "כי לפי החוק הבין-לאומי תפקידו לעצור ולזהות כל כלי שייט הנכנס למים הטריטוריאליים" ביקש שלא תהיה כל התנגדות, כי אם תהיה "תפקידי הכאוב יהיה להפעיל כוח: וגם להשתמש בגז מדמיע, וכל זאת כדי להגן על חיילי". הדברים  נאמרו באנגלית. צרפתית וגרמנית. כאשר ביקש לדבר עם מפקד 'תיאודור הרצל' התשובה הייתה קריאות בוז ושירה 'התקווה'.

הניסיונות לנהל משא ומתן עם  מוקה  נשנו שלוש פעמים, אך לא העלו דבר. 'צולו' מספר  שהצוות הספרדי נעלם.

תוך כדי התקרבה לזירה משחתת נוספת, קבוצת חסונים משלנו נראתה ב'מצב היכון'. "אחד מהם אף נראה מצויד באקדח".  ציטט בספרו זאב [וניה] הדרי.

המשחתת ניסתה להתקרב, אבל  ספינתנו  עשתה תפנית חדה, המשחתת התרחקה, בשעה 22.20  החלה לפתע ההסתערות - עשרים רימוני גז מדמיע התפוצצו בזה אחר זה. ענן אפור פשט על הסיפון . צרחות  ובכי, עיניים בערו. שיעולים והקאות - וחמש מאות הלוחמים, הפכו לקהל מוכה. 

ההגנה  התמוטטה, אנשי הפלי"ם  רצו על גבי הסיפונים, ועודדו  שלא לברוח! להכות בחזרה! לזרוק  את הפצצות לים!

התאוששנו. נזרקו אל המשחתת בקבוקים, קופסות שימורים וכל הבא ליד.

 זו נגחה וטלטלה את ספינתנו, על הסיפון העליון עלו מלחים מזוינים בתת-מקלעים וחבושי קסדות. מסיפון סירות ההצלה הגיעו עוד מלחים ופתחו באש, חלקם הצליחו לעלות אל גשר הפיקוד ומאישם  בחור אחד מ'גורדוניה' נפל.  צריחות אימה.

המלחים ירו במכונות, הספינה נעצרה.  מהגשר אמרו [באנגלית]: "הפסדתם – אין אנו רוצים לפגוע בכם יותר, מוטב שתרדו כולכם למחסנים". אך הקרב נמשך. הכשירים הסתערו על הגשר ממטירים בקבוקים וקופסות.

התינוקות והנשים ההרות רוכזו עם הרופאים .

שתי משחתות  נוספות קרבו לספינה, המטירו פצצות גז, התחילו להזרים מים.  שלא ביודעין - פעולה טובה - פיזרו את ענני הגז ורעננו אותנו.  באשם נפצעו  כמה  משלנו, ונדחקנו לצד החרטום והירכתיים, פצצה פגעה בפניו של אחד מ'השומר-הצעיר'- נשמעה צווחת כאב: "יהודים הצילו!". החלה מנוסה למחסנים. באחת מפינות הספינה שכב בחור שכתפו נקובה בכדור, ראשו חבוש בתחבושת מאדימה, אשתו לידו בעיניים צרובות העבירה על מצחו מטלית רטובה, ואמרה: "דעס אוונט דארף מען נישט פארגסן" [= את זה אין לשכוח] .

 היו מלחים שקראו למפקדיהם להפסיק את הירי, אחרים צחקו.

מתשע בערב עד 12 בחצות נמשכה ההתנגדות , עד הגיע הקרב לקיצו.

הבריטים ניסו לגרור את הספינה, אך הכבל נקרע. שתי אניות בריטיות נוספות הגיעו לזירת האירוע, אחת מהן העבירה אלינו מים ומזון,  האחרת קלטה  פצועים:  ביניהם מנחם  סאמט צעיר מצ'כוסלובקיה  פצוע קשה בבטנו. אשתו הורשתה להילוות אליו.  הועברו לבית החולים הממשלתי רמב"ם בבת-גלים חיפה ארבעה פצועים משלנו,  האחרים הועברו לבית החולים של הסוכנות היהודית במחנה עתלית.

 ההרוגים נשארו gל האנייה: פנחס [ פירחודק'ה] וויס יליד 1923 חבר 'גורדוניה' מסלובקיה  עם כדור בראשו  ואהרון דוב יליד 1924 מ'השומר הצעיר' מצ'כיה  - פצצת גז  פגעה בראשו,  שניהם הותירו אלמנות.

נקשר כבל חדש אל הספינה. שתי משחתות הובילו את האנייה בכיוון חיפה. לילה. מימין נראתה  זיכרון-יעקב.

ידענו כי יגרשו גם אותנו לאחד ממחנות המעצר שהקימו הבריטים באי הסמוך - קפריסין.

סיפרו כי אזלה מכסת רישיונות העלייה לארץ-ישראל על פי ה'ספר הלבן', ואנחנו נמתין לתורנו.

בבוקר הגענו לנמל חיפה,  נגררים על ידי שולת-מוקשים בריטית.

 על ראש התורן הונף דגל תכלת-לבן – ודגל שחור לאות אבל.

 בחורים ובחורות חבושי זרוע וראש שרו את 'התקווה', קבוצתנו צעקה: "לעכן זאל דאס אידיש פאלק" ושרה: "בשוב אדוני את שיבת ציון היינו כחולמים", קבוצה אחרת שרו "הורה רפיח" ושירי חלוצים, וצעקו "הסתדרות וקיבוץ -  ישראל! "  וכולם - חברי 'השומר הצעיר', 'דרור-הבונים', 'גורדוניה',  'בני עקיבא', 'הנוער הציוני', 'פרטיזנים חלוצים', נוער 'אגודת ישראל', 'בית"ר' – קראו בזעם:  " בוז לממשלת באווין! ,'יחי עם ישראל! ". בדופן הספינה התנוססה כרזה [על בד ובאנגלית] "הגרמנים הכריתו את משפחותינו – אל תכריתו אתם את תקוותנו!".

THE GERMANS DESTORYED OUR FAMILIES

*JAMES -  DON'T  YOU DESTROY OUR HOPES

*[ג'יימס = כינוי לאנגלי, על שמו של מלך בריטניה].

הספינה נקשרה אל הרציף.  את שתי הגוויות - הרוגי צבא הוד מלכותה  עטופים  תכריכי-חאקי ודגלי תכלת-לבן הציבו החברים  קרוב לשפת הסיפון.

הנמל היה בעוצר ומלא צבא חמוש. מכוניות-משוריינות ואלחוט, אמבולנסים צבאיים, קנטינות נודדות;  סביב הרציף נמתחו גדרות תיל, והוטלו פצצות עומק כאמצעי זהירות מפני 'אנשי צפרדע'. פחדו מחבלה באניות הגירוש, כפי שמספרים עשו בחורי הפל"ים  לאניות הגירוש 'אמפייר ריוואל'  [Royal Empire] וגם ל'אושן ויגור' [Ocean Vigor] .

מספינתנו ירדו המלחים, ובמקומם עלו חיילים, שנועדו לשמור עלינו עד לגמר הגירוש, מפקד  הבריטים במבצע  היה  בריגדיר  פייתפול.

בין העיתונאים  שבנמל היו גם נציגי-חוץ, כתבי עיתונים ערביים, צלמי עיתונות וקולנוע  אך הבריטים מנעו כל ראיון . שלטונות הצבא פנו אל לשכת העלייה של הסוכנות היהודית לשלוח משקיפים לנמל, אך האחרונים הסכימו  רק להגיש עזרה, היו אלה אליעזר דוסטרובסקי, קלמן לוין, ד' גולדשטיין והרופא שאיתם ד"ר יוסף מוסברג  מהשירות הרפואי של הסוכנות היהודית בחיפה אשר סידר באנייה מרפאה עם שתי אחיות.  אמרו כי מטעם לשכת העלייה של ההסתדרות נשלחו לילדים צעצועים וממתקים.

חולים, נשים הרות ופצועים הועברו לאמבולנס צבאי ולאוהל 'עזרה-הראשונה' שהוקם על הרציף, 20 נשלחו לבית החולים בעתלית, לבית החולים הממשלתי בחיפה הועברה הילדה  ז'אניה שפירא מפולין, לניתוח אפנדיציט אליה נלוותה  אמה.

חלק מהמלווים  [אומרים שגם מויש  פרלמן בהם] התחזו לחולים והצליחו לרדת ,שאר המלווים הסתתרו בסליק בין מכלי המים, למשימתם הבאה, ביניהם גם מוקה. 

בבוקר הורדנו  מהאנייה, נבדקו חפצינו, רופאים צבאיים עשו בנו חיטוי ב-  די. די. טי.

משם הועברנו  ל'כלוב ברזל' – קורבטה 'ליברטי' שסיפונה גודר בתיל דוקרני, מכלאה צפה ל- 400 נפש.

עמדו בנמל 'אמפייר שאלטאר', 'אמפייר ראסט', 'אמפייר לייף גארד' ו'אמפייר קומפורט', סיפרו כי ספינות הגירוש הוותיקות 'אמפייר רייוואל' וה'אמפייר הייווד' לא היו  זמינות.

נציגי האימפריה נוכחו - סגן המפקד של המשטרה בחיפה מר מיהאם ומושל המחוז  קפטן לאו .

בין היורדים מהאנייה  היו שתי האלמנות  יחד עם גוויות בעליהם; סיפרו כי ב- 12.30 נערכה הלוויה שיצאה מבית החולים הממשלתי בחיפה.  כי הישוב היהודי בחיפה הפסיק את העבודה לשעתיים. כי אלפים ליוו לקברות את אהרן דוב ופנחס וייס – שבתון מחאה  הוכרז בישוב. אנחנו לא שם.

לפנות ערב  הפליגו  אניות הגירוש מחיפה לקפריסין,  מי שלא היה שם נשאר באנייה  והמתין לאניות הגירוש שתחזורנה מקפריסין. ביום ד' הובלו  לאי  1,585 מעפילים, השאר הובאו  לשם ביום ו'.

צבי הובא לקפריסין  למחנה חורף, צריפי פח, מחנה דרומית לעיירה כסילוטימבו Xylotymvou  על חוף הים   מזרחה מלרנקה.

מהומות פרצו.  הבריטים שלחו טנקים ונושאי-מקלע 'ברן',  והגיבו בהקצבה של אוכל, מים ופעילויות.

צפיפות רבה, בקיץ חם ולח, אין תעסוקה.

צבי הוחזק שם כתשעה חודשים, עד החלטת עצרת האו"ם מדינה ליהודים! ואחיו חיים איתו.  

כשהגיעו לארץ ב-1.12.1947 התייצב צבי לשירות האצ"ל. מספרים כי השתתף בפעולות   נגד כפרים ערבים על יד זיכרון-יעקב – בורייקה, אום אל-שוף,  חובייזה, צברין וסינדיאנה .

עם צירוף אנשי האצ"ל לצבא, עבר, עם חלק מחבריו, לשרת בחטיבה 5  היא 'גבעתי', בגדוד 57  'גדוד האצ"ל' קראו לו.  לאחר תקיפת הטור המצרי שנע  צפונה בציר החוף ליד גשר אשדוד,  32 ק"מ בלבד מתל אביב,   הועברו למחנה צריפין להתאוששות. לאימונים.

כששמעו  על 'אלטלנה' עלה על המשאית להוראת מפקד הפלוגה, מסר את רובהו לאפסנאות, לקח תרמיל צד קטן עם ציוד אישי וכמו י"ח חבריו  התיישב על הספסל ויצאו.

 לפני בית דגון  נתקלו במחסום משטרה צבאית של צה"ל. מספרים כי היו אלה אנשי המחלקה הדתית מירושלים .

בחור גבוה עם כובע גרב ואקדח שלוף תחקרם ולאחר שהתברר לו שאינם חמושים הרשה להם לעבור "הוא התרחק כעשרים מטר, נתן אות בידו ונשכב על האדמה, ואש תופת של זוג מקלעים מגג בניין המשטרה שטפה את המשאית".  שישה נפגעו.

צבי ישב, קילף תפוז, וחטף צרור ממקלע 'ברן' בבטנו, אחד שישב לידו [מייזליש] הוציא את התחבושת האישית שלו וניסה לחבוש את צבי עד שכדור נוסף הרגו סופית.

ליד צבי ישב ויקטור פאקולה - חניך בית"ר,  ניצול מלחמת העולם השנייה. יליד פולין שמשפחתו בילדותו היגרה לצרפת אך נספתה בשואה [מד'ארנסי לאושוויץ]. ויקטור שעלה לארץ לפני כמה שבועות, נושא דרכון הולנדי על שם אליאס כהן  הוזעק  מבסיס האימונים שבבאר-יעקב  [בטרם קיבל מספר אישי]  נפצע קשה ונפטר.

מספרים כי מי שחילצם הוא בונדי איש האצ"ל [אברהם וייס = לבנת] ניצול שואה, מניצולי הדיפלומט השוודי ראול ולנברג  - עם חצי-זחל עלה על המחסום, והמשאית פרצה לכיוון תל אביב לבית חולים 'הדסה'.

צבי רייפר הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.  בנפרד מחללי האנייה,  כחלל צה"ל.

וויקטור-אריה פאקולה נטמן בחלקת המחתרות בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.

בן-גוריון כשר-הביטחון וראש-הממשלה הורה לקצין המבצעים של צה"ל, ליגאל ידין, לרכז כוחות גדולים על חוף הים בתל-אביב.

יגאל ידין מפקד הצבא בפועל, מינה את מפקד 'השירות הכללי' צבי אורבך שפיקד  גם על יחידות  החי"ם [חיל המשמר] העירוניים  של אזור תל-אביב – [מהירקון בצפון ועד באר-טוביה בדרום ] - למפקד הכוחות.

עם בוקר הקיפו יחידות הצבא את אזור החוף ופינו אותו מהקהל. אורבך  פקד על גִזרת ההתרחשות ממטה 'השירות הכללי' בבניין 'תיבת נוח' ברחוב הירקון 81 .

על החוף פרצו תגרות בין אנשי האצ"ל  וכוחות-הביטחון.

אנשי אצ"ל השתלטו על מטה 'השירות הכללי', הרסו את הבניין, פגעו במפקדי היחידה [כולל צבי אורבך] ושדדו כלי נשק של הצבא.  "הסתערו על מחסומי צה"ל, תקפו את יחידותיו ואת מטות המשנה שלו; לפרוק מהן את נשקן ולפזרן".

המטכ"ל הטיל על מפקד הפלמ"ח יגאל אלון, ליטול לידיו את הפיקוד על תל-אביב ולמנוע את פריקת הנשק מן האנייה,

 "לשבור את התפרעות האצ"ל על ידי פריקת נישקו, למנוע הבאת תגבורותיו לתל-אביב, לאסור ולסגור מטותיו. . .  ולהחזיר את הסדר על כנו".

בערב בוא האנייה  לתל-אביב  עם הישמע היריות הראשונות , בשעה 23:30, עובדי מטה הפלמ"ח ושומרי הבית -   בהם בחורות ופצועי-קרבות בהחלמתם, שלא כולם היו כשירים ללחימה נערכו להגנה - שקי-חול מהמקלט הונחו על אדני החלונות, חמושים היו במספר זעום של אקדחים ותת-מקלעים, רובים ספורים, מקלע אחד וכמה רימוני-יד.

סירת-נחיתה הורדה מן האנייה, הגיעה לחוף, מחלקה מזויינת לבושי מדים וחובשי כובעי פלדה פרצה את המשמר שהקיפם,  ממרחק של 50 מטר בחסות קיר-תמך מבטון פתחו באש על בניין מטה הפלמ"ח. תחילה באש רובים ומקלעים,  ולאחר מכן הפעילו את שני מטולי ה'פיאט', נשק קטלני ביותר נגד בניין סגור. תפסו עמדות לאורך הטיילת והחוף . הכדורים פגעו בחדרי קומה ב' של בניין 'ריץ' ואחד השומרים  נפצע בכתפו.

מפקדי  בנין 'ריץ' וחי"ם ראו כי אנשי האצ"ל תופסים עמדות, יורים ויוצרים ראש גשר פקדו להגיב - הושבה אש רובים, אש מקלע ורימוני-יד.

"שפיכות דמים" אמר בעדותו לוחם האצ"ל יעקב אברהמי ['אלצפן'], ששהה על החוף בתל-אביב  באותה שעה.

מספרים כי אז נהרג איתמר ליפשיץ  נשוי  לחיה בלומה לבית גוטסמן ואב לילד  בן חמש - יוסף-ברוך

התגוררו  ברח' ראש פינה 18 בתל-אביב  חייל צה"ל [ללא מספר אישי] וחבר האצ"ל  שנקרא לזירה לסייע בפריקת הנשק. "היה בין ההרוגים אחר שירד מהאנייה לחוף לתפוס עמדה ושם נורה" כתב ישראל פרגר.

 קבוצה מאנשי חטיבת 'קרייתי'  - חטיבת מחוז תל-אביב, נראו נוטשים את נשקם ומסתלקים מן המקום. "אין הם מסוגלים לעמוד בצורך הקשה והחיוני למנוע את מעשי האצ"ל" כתב יצחק רבין באוטוביוגרפיה 'פנקס שירות',

בחילופי האש בין ראש-הגשר ועובדי המטה  שיתקו האחרונים את מרבית כלי-הנשק האוטומטי של ראש-הגשר.

 נשק נוסף שהביאה עמה  סירת-הנחיתה חולק בין אנשי האצ"ל שעמדו על החוף. זו חזרה אל האנייה כדי להביא תוספת אנשים וציוד. כשניסתה לשוב תחת חיפוי אש חזקה מן האנייה, לא הצליחה להתקרב אל החוף, היות ואנשי מטה הפלמ"ח פתחו עליה באש.

לפלמ"ח לא היו כל יחידות בעיר, המטה הזמין את אחת מפלוגות 'יפתח', שחנתה בצריפין, אשר הצליחה לפרוץ את הדרך בפזרה את משמרות האצ"ל ברחובות הסמוכים לחוף, גייס את פלוגת 'חיות הנגב' – שהסתננה אותו לילה מן הנגב המכותר והגיעה לחופשה קצרה, - וקיבל פלוגה אחת מחטיבת 'כרמלי'. כתגבורת [אומרים כי הייתה זו פלוגתו של אורי יפה. לימים חטיבת 'עודד' –על שמו המחתרתי].

"צעירי אצ"ל רצו לקראת המכוניות המשוריינות של 'ההגנה' כשהם פורמים את חולצותיהם בצווחה : ירו בי, אך הניחו להם, לאחינו על האנייה, לחיות!" - כתב הסופר היהודי ארתור קסטלר, שסיקר את ההתרחשויות.

  ממטה 'יורם' [מטה המבצע לשחרור לטרון  שמפקדו יגאל אלון] שבעקרון, הגיע יצחק רבין הוא 'עמירם'. סיפרו כי בא לומר שלום לאביו האלמן, נחמיה,  שגר ברחוב המגיד בתל אביב. לאחותו רחל ולחברתו – לאה  שלוסברג שגרה בשדרות רוטשילד.  נכנס להגיד שלום גם לחבר'ה מהמטה  - ידידיו עמוס חורב ולמפקד שלום חבלין קצין המנהלה וחבר קיבוץ הגושרים,   

יש אומרים כי  יצחק רבין הוא זה שאירגן את התגוננות מטה הפלמ"ח במקום – "השליך רימונים מגג הבניין לעבר החוליות הפרושות על החוף כי לא היה לו נשק". יגאל אלון מינהו, את קצין המבצעים הראשי של הפלמ"ח, כמפקד כוח הפלמ"ח המרוכז במטה.

"זה היה מחזה מזוויע, דרמה מחרידה, אחים מול אחים, עם נשק ביד והורגים זה את זה" סיפר קצין הרכש  של 'ההגנה' פנחס [פיניק] ואזה. איש קיבוץ רוחמה.

"... לימים יאמר קצין המבצעים של הפלמ"ח [רבין]  – זה היה היום הכי שחור שלי. האמנתי בשליחות וגם קיבלתי פקודה מבן-גוריון לבצע - ופקודות צריך לבצע, מה גם שלא הייתה כל ברירה". כתב שלמה נקדימון בספרו.

מספרים כי שם נפל לוחם המחתרת  אליעזר וייץ, שיצא בשלום מהמערכה על יפו וקרבות רמלה. גם יצחק כהן איש חיל הקרב של האצ"ל אשר כמו חברים אחרים הוזעק לחוף תל-אביב,  גם הבחור  הטברייני אהרון כרסנטי חניך הנוער-העובד שהצטרף  מנעוריו לאצ"ל ונשלח אל האנייה  כדי לעזור.

בצהרים האצ"ל ביקש הפוגה להוצאת הפצועים וההרוגים מהשטח. טענו כי המבקשים ניצלו אותה מחצית השעה  [14:30 – 15:00] לחיזוק ראש-הגשר ולתפיסת עמדות נוספות, כך שבסופה הוקף  הבניין ברחוב הירקון  בעמדות האצ"ל. "הוברר כי הפסקות אלה מנוצלות על-ידם לפריקת הנשק והעלאתו לחוף. הם ניצלו אחת מהפסקות-האש והתקינו מכונת-ירייה כבדה על סיפון האנייה והחלו 'יורקים' אש-צפופה על בית-המטה". כתב יגאל אלון ב'ספר הפלמ"ח', 

היו חילופי יריות בלתי-פוסקים. אחד מנציגי האנייה בא וביקש  מלוחמי  הפלמ"ח שוב הפוגה;  אומרים כי היה זה  הקפטן מונרו פיין שהניף גם דגל לבן ;  אלה הסכימו בתנאי שהאצ"ל ייכנעו ויימסרו את נשקם,  לאחר מכן, כך הבטיחו,  יעזרו בפינוי הנפגעים.  נציג האנייה הודיע שאין בסמכותו לדון על כניעה. מהמלון הודיעו שאין בסמכותם לדון על הפוגה. הקרב  נימשך - אש תופת, בעוצמה בלתי רגילה, מכל כלי הנשק, נפתחה לעבר האנייה].

למפקד התותחנים הראשון של צה"ל [חת"ם] מונה יהודה [לובה] גינצבורג ['גדעון'] וסגנו היה ישעיהו לחובר יוצאי הצבא הבריטי.

יגאל ידין קרא לשמואל אדמון [רפפורט] מפקד בחת"ם חבר קיבוץ אלונים [שחלומו לחגוג באותו ערב מסיבת יום הולדת לבתו הקטנה שלומית  נגוז] , וזה פקד על סגנו מאיר אילן שהורה לאשר  בלכר [גונן], מפקד מחלקת הנפוליאוניצ'יקים, להקצות לפעולה שניים מתוך סוללה בת ארבעה תותחים.

2 תותחי 65 מ"מ על גלגליהם הועברו מצפון הארץ לאזור ה'בית האדום' – 'מחנה יונה' שליד שכונת 'מחלול' בתל-אביב.

"תותח מיושן ללא כוונות, עם סיכויים אפסיים לפגוע באנייה שבים" כתב רבין ב'פנקס שירות'.

בארבע אחר-הצהרים הורה בן-גוריון להפגיז את 'אלטלנה'.

דו"ח המבצע ציין במפורש שההוראה הייתה לפגוע באנייה

"זו הייתה הפגזה כדי לפגוע באנייה ולא כדי להטיל פחד באנשיה". ציטט איש התקשורת אראל סג''ל.

התותחן הראשון שנתבקש לירות, יוסף אקְסֵן - קצין תותחנים לשעבר בצבא הסובייטי , הצהיר שהוא מסרב ומוכן להישפט ואף להיות מוצא להורג  "משום שזה יהיה הדבר הטוב ביותר שיעשה בחייו";  מפקד הצוות השני, מתנדב מבית של תומכי ז'בוטינסקי מדרום אפריקה - הלל [ביל] מתתיהו דלסקי  ניסה למחות "הם שטחו את בקשתם כקולקטיב וכפרטים לפני מפקד חיל התותחנים וסגנו, אך נדחו" וביצעו את הירי.

למבצע הוקצו תשעה פגזים.

כאשר הוחל בהרעשת האנייה קראו אנשי האצ"ל בחוף כי אם ההפגזה לא תופסק – יגבירו את האש על בניין  'ריץ'. על כך נענו כי עליהם להיכנע ולמסור את כל הנשק שברשותם. הם קראו כי יש להם הוראה לא להיכנע  - חילופי אש  נק"ל [נשק קל] המשיכו.  מספרים כי אברהם כהן בן 17 חניך תלמוד-תורה בנווה-שלום ששחה לעבר 'אלטלנה' נפגע מרסיס של אחד מפגזי התותח  בעכוזו ובבטנו, נפטר למחרתו בבית-החולים 'הדסה'.

 הירי הארטילרי  מגבעת הכורכר החל בשילוח פגזים לאיכון טווח פגיעה, החל מ-  1,500 מטר, תוך צמצום המרחק עד ל-  850 מטר בנקודת ציון זו 'ניתנה הוראת אש תכליתית – "שלושה כדורים אש

 תותחים".

אחרי הפגז השני של אש תכליתית, פגע פגז תותח באנייה.  האש הארטילרית הופסקה  לפי פקודה. 'פגז התכלית השלישי כבר לא נורה'.

לא ברור באיזה פגזים השתמשו - פגזי רסס מסוג 'שרפנל', המכוונים בעיקר נגד בני אדם וזורעים הרס רב בהתרסקותם.  או בפגזי חנ"מ [חומר נפץ מרסק[ ."פגזי התותח היו נפיצים {ולא חודרי שריון} עם חומר-נפץ במשקל 2.5 ק"ג לכל פגז. סוג זה של פגזים – אין בכוחו לחדור סיפון-ברזל או לגרום לבעירה לפיכך לא היה בהם לסכן נחתת משוריינת כ'אלטלנה', ובוודאי שלא היה מסוגל לטבעה". כתב העיתונאי שלמה נקדימון [לימים ששימש יועץ התקשורת של ראש הממשלה מנחם בגין].

האנייה החלה בוערת.

לדעתו  של מפקד האנייה אליהו לנקין, חדרו אל בטן האנייה רסיסים וניצוצות מן הפגז, שהתפוצץ בפגעו בסיפון, פגעו בחביות דלק, בגדים שמיכות וכו' –  "והם נדלקו בקלות".

האש התלקחה במהירות. עשן עלה מהאנייה ובכל העיר נשמעו התפוצצויות תחמושת.

מחשש שהאש תתפשט עד למחסנים שהכילו חומר-נפץ, הורה רב-החובל פיין לנטוש את האנייה.

בסימפוזיון על "אלטלנה" בסגל פו"מ [פיקוד ומטה] ב-5.3.72 בתשובה על שאלה אמר אלי תבין, האיש, שהעביר את מטה האצ"ל מאיטליה לפאריס, האיש, שהיה שותף פעיל בהפלגתה של 'אלטלנה' ובהעמסת הציוד עלייה טרם הפלגתה ארצה  -כי באנייה היה חומר נפץ בשיעור 100 – 500 ק"ג. תגובת הקצינים שנכחו  במפגש הייתה כי זו כמות שבקושי הייתה עשויה לגרום לניפוץ השמשות ב'בית האדום' .  קמב"ץ [קצין מבצעים] מחלקת הרכש  של צה"ל באותה תקופה, שלל מיד אפשרות של התפוצצות גדולה באנייה כי, לדבריו, ט.נ.ט. אינו מתפוצץ בלי מאיץ והוא מתמוסס מהר במים.  סיפרו כי בדיעבד הסתבר שבאנייה כלל לא היו חומרי-נפץ. 

האנשים קפצו  מהסיפון אל המים.

 חבריהם, שהיו על החוף, יצאו לקראתם עם סירות 'חסקה',

"מנגד חשו אנשים בשחייה מהחוף להושיט עזרה לפצועים שבמים, אך מן המלון והבתים הסמוכים ירו ללא אבחנה בפצועים חסרי הישע ובאלה ששחו לחלצם" סיפר אורי ירום אחד מלוחמי הפלמ"ח.

פצועים ולא פצועים נורו במשך 20 -15 דקות ששהו במים.

מספרים על שני מתנדבים מקובה  - דניאל לוי  ודוד מטארני ילידי הוואנה שנהרגו  במים,  יש אומרים: על האנייה. 

ג'רי זלצמן קפץ פצוע לתוך המים, שניים מחבריו קצינים לשעבר בצבא הבריטי ששרתו שם במלחמת העולם השנייה, אדולף פיינגולד מחיל הצנחנים ופסח מיצקובסקי  סייעו גם לו ולאחרים במים בניסיון להציל את חייהם, גם את אוגוסט ג' ליסט - נוצרי לותרני, מתנדב מארצות הברית, החשמלאי הראשי של 'אלטלנה' שנפגע שלוש פעמים בהיותו במים, הצילו,  את  אברהם סטבסקי  לא.

 "על תורן האנייה ועל סיפונה יהודים עומדים ומניפים דגל לבן וזועקים: אל תירו!" כתב עזריאל קרליבך, עורכו הראשון של 'מעריב'.

יגאל אלון פקד להפסיק את האש כדי לאפשר הצלת אנשים, שנראו קופצים מן האנייה. נתנאל חיטרון – קצין ההדרכה במטה, פקד על האנשים שהיו עמו בחדר שלא לירות בשוחים, אך לא היה בטוח אם הפקודה הגיעה מיד לאוזני כל בגלל ההמולה הגדולה.

במצב החדש שנוצר חלק מיחידות האצ"ל  נכנעו ומסרו את נשקן -  אנשי האצ"ל בחוף הניפו דגלים לבנים והיו מהם שהשליכו את נשקם וחמקו משם.

 קבוצה אחת סירבה לזרוק את נשקה ואף פתחה באש-מקלע על הבניין, ואחד ממגיניו נפצע קשה בראשו בשעת הקרב ומת  בבית החולים ביילינסון בפתח תקוה  כעבור מספר ימים; היה זה פסח וולודינגר – מעובדי מחלקת ההסברה של המטה

 כתבו ב'יזכור':

"טוראי פסח וולודינגר בנם של רחל-רוזה וצבי הירש, נולד בשנת תרפ"ט [1929] ברומניה, בעיר רבוביץ שבחבל בוקובינה, הקרפטים הצפוניים. הוא למד ב'חדר',  ועד שנת 1940 המשיך את לימודיו בבי ספר עממי ממשלתי. בבוקובינה, שבין שתי מלחמות העולם השתייכה לרומניה, חיו בני לאומים שונים, עשרות אלפי היהודים שחיו שם ניהלו רשת חנוך עצמאית, היצירה היהודית פרחה והתנועה הציונית תפסה מקום ניכר בחיי  הנוער ואולם, כלכלה נחשלת והיעדר יציבות פנימית היוו קרקע פורייה לצמיחת תנועות ימניות לאומניות ולהתעצמות האנטישמיות, ובשנים 1938  1940 הוצאו היהודים בהדרגה מכל תחומי הפעילות והעיסוק.  ביוני 1940 סופחה בוקובינה לברית-המועצות. תקוותם של היהודים כי המשטר הסובייטי ייטיב עימם, וכי הרדיפות האנטישמיות תפחתנה, התבדתה. לאחר כינונה של הממשלה הלאומית, בספטמבר 1940, החמיר מצב היהודים, רכושם הופקע והשלטונות פעלו להרחקתם מחיי הכלכלה והחברה. במאי 1941 חוקק 'חוק העבודה לטובת הציבור', שחייב את היהודים בעבודת כפייה.   עם פלישתם של הגרמנים לברית-המועצות, יוני 1941.  פינו הסובייטים את בוקובינה אשר נכבשה מחדש על ידי הרומנים – בעלי בריתם של הנאצים. היהודים הואשמו באחריות לאסונות שפקדו את העם הרומני, רבו ההגבלות שהוטלו עליהם והם אף ידעו מעשי התעללות, רצח ואונס.  ביוני 1941 הוחל ברציחתם של יהודי בסרביה ובוקובינה, בשלב הראשון נרצחו כ-  160,000 יהודים בסיועה של האוכלוסייה המקומית – רומנים ואוקראינים. במחצית ספטמבר 1941 גורשו כ- 150,000 יהודים לאזור טרנסניסטריה שבמערב אוקראינה.  טרנסניסטריה הייתה לקבר-אחים יהודי, עשרות אלפים נהרגו בדרכי הגירוש וכ-  90,000 נספו במקום מחמת הרעב, הקור, המחלות ואכזריות המשמרות הגרמניים.   כל משפחתו של פסח נספתה בטרנסניסטריה, רק הוא שרד ובמשך כל שנות המלחמה התגלגל בין בתי יתומים ברחבי אוקראינה ורומניה. תחילה שהה בבית יתומים בברשאד, שבאוקראינה, משם הועבר לבלטה שבמולדביה, שם למד בחריצות עברית וחשבון, בשנת 1944 נמצא בבית יתומים ביאסי בירת מולדביה, שם רוכזו כל היתומים ומשם הועבר לבוקרשט לקראת העלאתם לארץ-ישראל. בתום המלחמה, עם בואם של הרוסים לבוקרשט, הפרידו בין הילדים שרצו לנסוע לרוסיה ובין אלו שביקשו לעלות ארצה. דודתו של פסח, שהייתה באמריקה ביקשה כי יבוא אליה אך הוא סירב, ולאחר נדודים וטלטולים דרך בולגריה הגיע עם קבוצת יתומים לארץ בשנת 1945, במסגרת 'שיירת ילדי טרנסניסטריה' של 'עלית נוער'. אחר תקופה קצרה במחנה עתלית הגיע פסח בן ה-  16 להכשרה בחברת הנוער בכפר-יחזקאל, מראשוני מושבי העובדים. לאחר שפגה חשדנותו נקשר אל המושב ואל האנשים באהבה רבה, ובהשפעת המקום והסביבה שבה אליו אמונתו באדם ובערכיו.  פסח, שגילה מעורבות בכל הנעשה סביבו אף העלה על הכתב מחשבות והרהורים שעלו בו אודות צורת ההתיישבות בכלל, ואת דעתו על היישוב בפרט 'מאושר הייתי כי הוחזר לי חלק ממה שהנאצים שדדו ממני, חיי משפחה. יתרון גדול למושב בזה, ובפרט כשהוא מקבץ ילדים מהמחנות אשר הם צמאים לחיי משפחה, כי בעודם ילדים נעשו יתומים ולא הספיקו לחיות את חייהם עם משפחתם. יתרון שני הוא בשטח העבודה, במושב,  ובמושב כפר-יחזקאל יכולים לקבל הכשרה יסודית בכל ענפי המשק, וטוב יעשה חבר המושב אשר יטיל על הילד אחריות אפילו אם היא מתבטאת בעבודה הכי קטנה, על ידי זה מרגיש הנער יותר טוב  הן בבית והן ביחסו לעבודה. . . '.   פסח היטיב לבטא את אשר על לבו, לא אחת שימש פה לאחרים '. . . . וכאן, חברים, עלינו לזכור כי רוב חברינו יתומים הם ולא הספיקו לקבל חינוך מלא, רבים מבין חברינו לא יכלו  להתמצא בחברה. . . ' הוא האמין כי יש בכוחו של המושב לחנך ולהדריך להגשמה סוציאליסטית, ומששב אליו בטחונו לא היסס גם להפנות את שבט הביקורת: '. . .  החיסרון היחידי הגדול הוא בזה שהחברה מתגבשת יותר קשה, אבל עוד יותר קשה תתגבש החברה אם לנוער לא יהיה מועדון מסודר לערוך בו שיחות ומסיבות. בשטח זה על הכפר לתקן הרבה. ייתכן שגם שיטת הספקת הלבשה מרכזית תוכל לסלק תקלות מיותרות  ביחסי הנערים והמשפחות'.

העברית שגורה  בפיהם ובתלבושתם הפועלית-ישראלית דמו לילידי הארץ. אך על כולם עלה פסח בפיקחותו ובכישרונותיו, הוא חש צורך לסכם את הישגי התקופה ולא נרתע מלציין גם את הקשיים 'אומר בלב בטוח כי בשטח העבודה יוצאים אנו מהמושב בידיעות אשר ראוי להתכבד בהן. בשטח הלימודים מרגיש אני  חובה להגיד כי התקדמנו הרבה מאוד. . .   כמובן שלזה עזרו לנו בהרבה המדריך והוועדה אשר השקיעו הרבה מרץ וסבלנות. כשאנו נזכרים שבאנו רובנו אחרי ארבע שנות נדודים אשר בהם לא למדנו וידיעותינו היו מעטות מאוד. . . נציין בתודה כי הרבה נתנו לנו חיי משפחה אשר כמעט שכחנו אותם. . .   חברינו למדו סדרים חדשים. . .   וזה בוודאי שיעור לנו כשאנו נעמוד בדרגה של מחנכים'.   את דבריו סיים במעין צוואה רוחנית 'הבה נעשה מעשה אשר נהיה ראויים שאנשי המושב שאכסנו אותנו שנתיים וחינכו אותנו לדרך הגשמה ציונית-סוציאליסטית יתגאו בנו, בנוער החוזר למולדתו להפריח את השממה'. 

 בשנת 1947 עבר פסח עם חברת הנוער למשק הפועלות שבפתח-תקווה כדי להמשיך בלימוד ובהכשרה, אך בכל יום חופש היה שב לכפר-יחזקאל כדי להתראות ולשאוב ידידות.   זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העצמאות התגייס לפלמ"ח ועם עוד חברים עבר לקבוצת גזר [בקרבת כביש רמלה – לטרון] לצורך הכשרה ואימונים. פסח לחם בקרבות על הדרך לירושלים, בהתקפה על גזר נפצע קשה בידו, מאז לא היה כשיר עוד לעבודה גופנית והוצב במטה הפלמ"ח בתל-אביב.  שם מילא תפקיד משרדי. . . ," 

"השתלבותם של פסח וחבריו בכפר-יחזקאל הייתה מוחלטת, פסח אומץ ע"י חוה ובנימין קיפניס  [דודיו של עזריה אלון], שחפצו לאמץ אותו גם רשמית אך לא הסתייע בידם" , ספרה מרים בסין מכפר יחזקאל, שעלתה יחד עם פסח ב'עליית הנוער',

פסח נפצע בחילופי הירי בהיותו במטה הפלמ"ח הסמוך לחוף הים בתל-אביב, ושבוע לאחר מכן, כ"ב בסיוון תש"ח [29.6.1948]  מת מפצעיו. מספרו האישי 41673.

פסח היה בן תשע-עשרה בנפלו והובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בפתח-תקווה" נצר אחרון למשפחתו.

צילם: שמאי גלעד

בית הקברות הצבאי בפתח-תקווה;  חלקה ד ', שורה א', מקום  22.

היריות שבו והתלקחו. ההוראה שניתנה עתה ב'ריץ' – לירות בכל מי שנושא נשק. בשלב זה ניסה חלק מאנשי האצ"ל להתקרב אל הבניין, ומצד דרום ברחוב הירקון התקרבו שני משוריינים של האצ"ל. . .

האש האוטומטית שנורתה לעבר הניצולים שהיו בלתי-חמושים  פסקה לאחר שהמפקד יצחק רבין ממטה הפלמ"ח הורה לחדול  "משקעי השנאה של אנשי הפלמ"ח ו'ההגנה' כלפי הארגונים ומנהיגם מצאו ביטויים בעוצמת האש". כתב  לימים קצין המבצעים הראשי של הפלמ"ח שהיה מפקד כוח הפלמ"ח שרוכז במטה.

 
רבים נהרו אל החוף להוציא את הפצועים. גם  יחידת פלמ"ח נשלחה לעזור בטיפול הפצועים.

רב-החובל פיין הניף דגל לבן לאות כניעה.

"בשעה מאוחרת יותר התרכז שוב מספר גדול של אנשי אצ"ל סביב לבית-המטה הפלמ"ח אך הם פוזרו לכל רוח על-ידי יחידה קטנה של אנשינו. עם פיזורם הסתלקו כל אנשי האצ"ל מן החוף ובזה תמה פרשת האנייה". עדות אהרון ורד.

בשעה 17:30 לערך, נשמעה התפוצצות האנייה, והאש בגזרת 'ריץ' שככה" כתב אורי ברנר.

20 דקות אחרי  שפסקה האש נשמעו התפוצצויות מהאנייה העולה באש.

אומרים שדן גליקמן  בן 28  פעיל באצ"ל היה בין ההרוגים על סיפונה.

גם המתנדב מחוץ לארץ חי מיכאל [מישל] אסואיד בן 22  מפאריס שזכה בעיטור צלב המלחמה במלחמה בנאצים נהרג על האנייה.   

אנשי האצ"ל שעל החוף נשמעו צועקים: בגין על האנייה! בגין על האנייה! הצילו את בגין!

יעקב אברהמי, לוחם אצ"ל, זכר כי שמע את הפצרותיו של מנחם בגין באנשיו לנצור את האש, וקרא ליורים מהחוף "אחים יהודים, תנו לנו את החיים וקחו את האנייה. רק לא מלחמת אחים",.

"במהלך הקרב בגין הורה שלא להשיב אש, מחשש למלחמת אחים" העידו לוחמי האצ"ל ששהו על 'אלטלנה'

בגין, שהיה על הסיפון, הסכים לרדת רק לאחר שהורד אחרון הפצועים.  אומרים כי נזרק לים על-ידי אנשי האנייה.

 בתוך כך נודע ממטה חיל-הים כי בבטן האנייה הבוערת יש חומר-נפץ. מחשש התפוצצות חזקה מאוד, פונה בניין 'ריץ' כמו יתר הבתים ברחוב הירקון, מטה הפלמ"ח עבר ל'מחנה יונה'  שם ישב יגאל אלון שם היה מטהו .

הלווית חללי האנייה יצאה מבית החולים 'הדסה'  לבית העלמין בנחלת יצחק. בין הנוכחים רב חובל מונרו פיין מ 'אלטלנה'  ורב חובל ירמיהו הלפרין [בנו של מיכל הלפרין האגדי].

 סוף דבר

אמו  של צבי רייפר, מרים והבנים הקטנים; מנחם  ואפרים  עלו בפברואר 1949. מרים גרה בקרית-מוצקין וזכתה לאריכות ימים, נפטרה בשנת 1991.

חיים נשא לאישה את חסיה לבית פלדמן ועבר לגור בקרית-ביאליק

מנחם נישא לעדנה טבוריסקי

אפרים  נישא לשרה גוטנייר

יוסף-יוסל רייפר אביו של צבי, ששרד את המלחמה והשואה, נפטר בגולה, בעודו ממתין בתורו לעליה לארץ ונקבר בנירנברג. יש אומרים, משברון לב - צער על נפילת בנו.

 ב- 23 באוגוסט  1948 נישאו בחתונה משותפת יצחק רבין ולאה שלוסברג  ואחותו - רחל רבין עם רפי יעקב.

מונרו עמנואל פיין קפטן ה'אלטלנה'  נשא [אומרים בנישואים שניים] את חברת האצ"ל מירושלים מלכה ('טופסי') לבית יפת ששימשה כאחות על ה'אלטלנה', מת  בגיל 59 בארצות-הברית.

כשנה אחרי נפילתו של משה-חיים כץ בחוף כפר ויתקין הגיעו ההורים השכולים ינטה ודוד לארץ.

בנם הצעיר יעקב-אלימלך כץ, נפל בעת מילוי תפקידו והובא למנוחת-עולמים בבית- הקברות הצבאי בנחלת יצחק.

בעקבות פרשת 'אלטלנה', נעצרו גם אליהו לנקין והלל קוק,  ככול חברי ארגונם נכלאו במצודת משטרת בית-שאן עד סוף אוגוסט 1948.

יחידות האצ"ל, פורקו לחלוטין ופוזרו בצה"ל.

ב-7 בנובמבר 1948 - הורה דוד בן-גוריון על הפסקת פעולתו של מטה הפלמ"ח. "הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת"  דיברו שירה  .

קרוב לשנה עמדה 'אלטלנה' השרופה בחוף תל אביב. עם תום קרבות מלחמת העצמאות, אחד מהמבצעים הראשונים לו נדרש חיל הים היה לסלק את גרוטת הפלדה שרידי 'אלטלנה',  ולהטביעה בלב ים.

לאחר הקמת המדינה נשלפה 'תיאודור הרצל', מ'צי הצללים' והועסקה בהסעת עולים, בפיקוד צוות ישראלי ומלווים ממאגר מלווי הפלי"ם. ב-1950 נמכרה לגורמים פרטיים וב-1952 נמכרה לגרוטאות.

 ה'בית האדום' נהרס ובמקומו נבנה מלון 'שרתון' תל אביב  "הוא נפתח בחגיגה גדולה ומפוארת  בשנת 1961" כתב  ד"ר פדרו זוניגה.

 האנדרטה הראשונה לעשרת הרוגי 'אלטלנה'  באזור תל אביב הוקמה בבית העלמין בנחלת-יצחק.

אומרים כי ארבעה מתוכם באו באנייה.

פאקולה  בין  העשרה, רייפר לא.

ב- 1966 הסכים ראש העיר תל-אביב  רוני מילוא להציב על חוף הים  אנדרטה, "ברוח אצ"ל ויורשיו" לזכר הקרב על 'אלטלנה'  האנדרטה ניצבת  על הטיילת מנציחה את 16 אנשי אצ"ל שנהרגו  בחילופי אש עם צה"ל;  כולל פאקולה ויקטור-אריה ורייפר צבי.

תמרה-טובה שחר  אחותו של ויקטור פאקולה  היחידה ששרדה מכל משפחתם עלתה לארץ אחרי קום המדינה ב- 1948.

בונדי נשוי לרחל ואב לשלושה בנים: זאב, צביקה ושי –שותפים בעסקיו  הענפים של האב 'אברהם לבנת בע"מ'.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי  וצמרת אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, ברצונם או שלא. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.