דב זלקר - נרצח בלכתו לאוהלו בעיר על הכרמל

3.8.1922 – חיפה

בית העלמין היהודי העתיק של חיפה ברחוב יפו.

טכסט:

פ-נ

שני חברים לקבוצת אחוה על הכרמל

[סמל מגן-דוד]

שמואל ב"ר נחום איזיק                    דב ב"ר שלמה זלקר בן כ"ז

ש י פ ל י ש ק ו ב ס ק י                   בלכתו להעמיד מצבה לחברו

מפלך סובלק                                                שמואל

                                                    נרצח ע"י ערבי נוצרי

נפטר ג' סיון תרפ"ב                      בשכונת הרצליה בט' מ-אב תרפ"ב

     תנצב"ה                                               תנצב"ה

פענוח ראשי תיבות:

ב"ר = בן רב

מ-אב = [חודש] מנחם אב

העלייה השנייה היתה  גל מהגרים יהודים,  שהגיע לארץ ישראל בעשור האחרון בשלהי השלטון האימפריה העות'מאנית משנת תרס"ד 1904 עד קיץ 1914 – פרוץ מלחמת העולם הראשונה. 

 יותר ממיליון יהודים עזבו את מזרח אירופה – בעיקר פולין, ליטא ורוסיה כולל אוקראינה וביילורוס- עקב בעיות קיום – גזרות ורדיפות אנטישמיות – רצח וביזה.

 רוב המהגרים האלו בקשו להגיע בעיקר אל ארצות-הברית ואוסטרליה  הרחוקות ועשו זאת.

לארץ הגיעו פחות מ 3%; רובם  - משפחות מסורתיות-דתיות, שהתיישבו בעיקר בערים (יפו וירושלים) וקיוו לשפר את מצבם הכלכלי והביטחוני.

מיעוטם  - צעירים, רווקים ורווקות,  שהיו לפועלים במושבות העלייה-הראשונה  וב'חוות הלאומיות', אלו שעלייתם לארץ שולבה בערכים חדשים:  חלוציות ולאומיות, ליברליזם וסוציאליזם, רדיקליות ומהפכנות.

כתוצאה מהפער בין החזון ובין המציאות; חלק גדול מהם כ- 70%, עזב את הארץ [היו אף מקרי התאבדות - גם בין הנשארים וגם בין העוזבים]- היו שחזרו להוריהם בארצות מוצאם, היו שנסעו לחפש את מזלם ביבשת אחרת.

מקרב אותם צעירים וצעירות שנשארו בארץ  קמו קבוצות מאורגנות  אשר הובילו במידה רבה החלוציות בארץ  - את השפה, את כיבוש העבודה, את השמירה – גרעין, לכוח לוחם יהודי-לאומי בעתיד. את ניצני ההתיישבות על צורותיה, שקבעה את גבולות הבית הלאומי, ואת אותן מסגרות לעזרה-הדדית שנוסדו בזמן המלחמה.

אבל ליד אותם גופים מאורגנים היו גם אנשים שלא קיבלו מרות ולא היו יכולים לחיות במסגרת מוכתבת ולו לצורך לאומי-מעמדי.

אחד מהם היה דב זלקר אשר נרצח בידי קנאי-לאומני ערבי  קיץ תרפ"ב [1922].

זלקר [Zelkier] דב בן שלמה [ בן  ברל וחנה] ומלכה [לבית רוטמן בת מאיר וחנה-לאה ילידת 1869 או 1880] נולד כבן בכור  בשנת 1895  בעיר ראדום, מחוז מזוביה דרומית לוורשא בירת פולין. 

אח אחד לו-

צבי, שנישא לבת דודתו מירל לבית פרידמן.

וארבע  אחיות:

שושנה היא דרייזל אשת משה  קרייזברג שעלתה לארץ, לחיפה.

אתל ילידת 1903 זו שנישאה לאלטר קאצמורסקי לפני מלחמת העולם השנייה, 

פייגע ילידת   1914  רווקה.

השתיים האחרונות  נספו עם אמם וקרובי משפחתם בגטו ראדום שנת 1943 .

פסה הצעירה בבנות, נולדה אחרונה, עלתה לארץ ערב מלחמת העולם השנייה, ופה נישאה לדוד שוורצברוט.

הוריו נחשבו כסוציאליסטים ולא דתיים אדוקים, התפרנסו בדוחק מעבודה בקצבות - עסק משפחתי עם הדוד לייב זלקר ובנו הירשל. כשהיה דב  בן 11 נאלץ להפסיק את לימודיו ב'חדר' [סיפרו כי אביו נפטר]  ויצא ללמוד אצל אומן את מלאכת החייטות. מקצוע מבוקש למהגרים  לארצות הברית.

חייטים וסנדלרים, כובסות, רוכלי בקבוקים ומוכרי סידקית  הקימו 'חבורות', אך לשוליית החייטים, לדב, קשה היה  להסתגל ולהסתפח לאחת מהן. הפשטות העממית, שבהם לא הרשימה אותו, ראה שם רק " מיעוט תוכן ודלות".

 הוא חיפש נתיבים חדשים להתפתחות.

כתב המשורר היידי איציק מנגר:

"שר שולית-החיט החיוור

ליד מכונת-התפירה

את השיר על טווס-הזהב

שעף לו לווין הבירה"

                         [עברית: בנימין טנא]

  

דב הצטרף לקבוצה שארגן צעיר ציוני יש האומרים, יוסף קופרברג- נחושתן, שהתמסר לטיפול בילדי העניים, אומרים כי,  הייתה זו קבוצת 'קדימה'  בראדום.

דב שמע את סיפוריו של אותו צעיר ציוני והוקסם מאפשרויות החיים החדשים בארץ-ישראל. עבודה גופנית קשה לא הרתיעה אותו, החליט לחסוך לשם עלייה לארץ. עזב את עבודתו כשוליית חייטים ועבר לעבוד כעוזר בחנות. כשחסך די כסף לשם עלייה ארצה, הודיע על דבר החלטתו לאמו.  והיא שראתה בו אדם בוגר, וכשהבינה כי הוא נחוש בהחלטתו, לא עמדה בדרכו.

בשנת תרע"א, [1911] בהיות דב בן 15, הצליח לממש את חלומו ועלה לארץ-ישראל, ואת פרנסת אמו, אחיו ואחיותיו השאיר עליהם.

העלייה

תחנתו הראשונה הייתה המושבה רחובות,  דרומית ליפו. שם עבד בפרדס ונחשב לפועל טוב מאוד. אחר-כך נעשה לשומר, ומאחר שהכירו כבר ביכולתו, נתנו לו תפקידי שמירה אחראיים. דבר זה הרגיז, כנראה, שומרים וותיקים ובוגרים ממנו, והם, לדבריו, התנכלו לו והכשילו אותו. לכן נאלץ להתפטר מעבודתו ולעזוב את המושבה רחובות.  אומרים שסולק מרחובות כי היה ביחסים עם בתו של  איכר עשיר.  תרע"ד  [1914].

ברחובות פגש בעולה חדשה  מפולין בוגרת ממנו בכשנה [היא בת 20]  ושמה שרה דוידסקו,  הוא העניק לה את תמונתו לבוש כערבי רובה בידו המונף אל-על  [התמונה שנשמרה יותר מ 90 שנה באלבומה של שרה].

הם עברו יחד בכמה מקומות ובהם פתח-תקווה.

בשלב מסוים שרה נענתה לקריאתו של   אברהם הרצפלד לעבור לעמק  יזרעאל ועברה לכפר-ילדים ליד עפולה.
אי-ידיעתו את השפה העברית והעימות עם החיים, שעליהם חלם בחוץ-לארץ, מול המציאות בארץ, לא תמיד הייתה יפה כל-כך, אבל העקשן המשיך -

תחנתו הבאה הייתה החווה הלאומית בחולדה. חוות הכשרה חקלאית, שהכשירה חלוצים להתיישבות. גם שם רכש את אמונו של מנהל החווה, שעבד אצלו, אמרו כי היה זה האגרונום לואי בריש  [זה שהוחלף על ידי האגרונום יצחק וילקנסקי[  וזה מסר לידיו  כאות לאחריות בוגרת, זוג סוסים לצורכי  עבודה: הוא נחשב 'עגלון טוב'.  סיפרו כי  הייתה זו תקופה מאושרת מאוד בחייו  -  דב: לא חש כבר זר כל-כך  כברחובות, הוא מצא לו חבר קרוב אף התאהב בנערה [ריכלו על אהובה פייגין]  והחל חולם על חיי משפחה בארץ.

מלחמת העולם הראשונה פרצה. שנה עברה.

עשרה מן הפועלים שעבדו בחוות חולדה כפועלי הקרן-הקיימת-לישראל: אתקין אהרון, גריניבסקי ישעיהו, וילנסקי מנחם, זלקר דוב, זקהיים אליעזר, טולקצ'וב משה, יפה שבתי, קרמר אלימלך, קלוגר אברהם, פייגין אהובה, פוטרו - עזבו.

הוקצב קרדיט [דמי אבטלה – הסתגלות]  על ידי ד"ר יעקוב יוחנן טהון מיפו מטעם הקרן הקיימת,  סכום של  תשע מאות פרנק למשך 3 חודשים: [נובמבר ודצמבר 1915 וינואר 1916.] את הכסף הזה קיבלו בשבילם  כנאמנים אברהם הרצפלד פועל חקלאי מפתח תקווה,   ונתן גולדברג [הוא נטע הר פז]  מחברי קבוצת 'אחווה' במושבה.

 

מלחמת העולם  גרמה לשנים רעות בישוב בארץ וגם במושבה פתח-תקווה. היה זה משבר כלכלי קשה -  בהיעדר יכולת לייצא לאירופה את היבול החקלאי, מכת ארבה וגם גזירות קשות של השלטון התורכי.

ראשונים להיפגע היו הפועלים  והפועלות;   מיעוטם הקימו  במושבה פתח-תקווה  קבוצה לעבודות בניין בקבלנות - התקשרו עם המעסיקים על בסיס חוזים ארוכי טווח, [בשונה מן התפיסה  המקובלת של שכירי יום]. תוך התחייבות  להשגת היעדים  בזמן, מבלי לחייב את המעסיק על חריגה בכמות העובדים, שם גם  מיכל [אבנר] שפאל מ'השומר'  שיצא מרחובות לאחר 'תקרית זרנוגה'.

קבוצה אחת חכרה  כמה בתים במושב הצעיר עין-גנים הסמוך למושבה פתח תקוה ולכפר הערבי פייג'ה, חכרו גם אדמות מהאיכרים ליד הירקון, גידלו ירקות לשיווק ועבדו כפועלים שכירים אצל האיכרים, והנשים כפועלות ועוזרות-בית, חיו בקומונה – מטבח משותף ועזרה הדדית.  שם מרים מיטלמן  [האחות של בתיה 'היפה' שהייתה פועלת במושבה ועזבה לגליל, אע"ל בים חיפה בשל אהבה נכזבת], שהביאה  לקבוצה את אחיה אריה הנער  ואת אחותה,  המורה  שפרה, לימים, עם גבור הרעב בירושלים אספה אליה גם את אחיה הקטן מנחם ואת אחותה בת הי"א  ברכה.

גם דב זלקר  הצטרף לקולקטיב; אומרים שהגיע מהחווה הלאומית בבן-שמן שננטשה.

הם כינו עצמם קבוצת 'אחווה'.

העבודה במושבה הושגה בחסד ובמשורה, והפועלים העברים במקום היו כמעט תמיד רעבים.

דב בגלל מחלתו החוזרת [כנראה קדחת]  התקשה להתמיד בעבודה, סבל חרפת רעב. סירב לקבל עזרה, ומאחר ולא רצה להיות נטל על חבריו  קם ועזב את הקבוצה [יש אומרים –הועזב].

 הוא עבר למושבת הביל"ויים גדרה,  שבדרום שם עסק בשמירה. וחי כפועל  ליד ראשוני התימנים, שעלו לארץ ורצו לגור קרוב לירושלים.

בעקבות המצור הימי, שהטילו הבריטים והצרפתים על מזרח הים התיכון [''המזרח הקרוב' הינו ביטוי צבאי בריטי,  שמפקדתם הייתה באי מלטה]  אזל  מלאי הפחם לרכבות הקיטור של התורכים;  ייצרו תחליפים.  עצי האלון של היער הטבעי בארץ נגדעו, גם על עצי האקליפטוס שניטעו בביצה  שליד חדרה לא חסו [גם 'מעשר' גזעים נלקחו מהפרדסים ומטעי והזיתים לאותה מטרה, בידי אותה רשות] – על כולם הונף הגרזן – הרכבות חייבות להמשיך נסוע.

דב שמע כי אברהם קריניצי שמונה על ידי השלטונות העות'מאניים לפקח על כריתת עצים, להסקת קטרי הרכבות מחלק תעודות עבודה [-'וסיקות']   המצילות את הצעירים מגיוסם לצבא -   הצטרף לעובדי  הגרזן ביער בחדרה, וזכה בתעודה לשלושה חודשים.

שם פגש את הבחורים מ'לגיון העבודה', אותו קולקטיב פועלים שאומרים כי נוסד על ידי 'השומר' שבא מפתח-תקווה, אף הם חוטבי  עצים ונקראו 'אנשי היער'. [אומרים כי המשורר דוד שמעונוביץ (לימים שמעוני) הקדיש  להם את הפואמה שלו 'ביער בחדרה' אותה כתב לימים בברלין.

גם את  יוסף רוטלוי חבר ועד הפועלים בחדרה, שנהרג בתאונת עבודה ביער חדרה, [כ"ב תמוז תרע"ט  - 20.7.1919,] הכיר.

 "והגזעים הקצוצים נערמו לאורך המסילה" - ומתחנת הרכבת  של טול-כרם הובילו את שרידי יער חדרה -  ליעדו, ליעודו.

כאחרים גם דב חלה קשה בקדחת.  יש מחבריו לגרזן,  שהובלו לירושלים שם נפטרו ונקברו בהר-הזיתים, הוא שרד.

חורף 1917 עם כיבוש דרום הארץ על-ידי הצבא הבריטי, החלה תנועת התנדבות לגדוד קלעי המלך ה-   40, שנודע בשם 'הראשון ליהודה'. גם דב התנדב לגדוד, שרת בפתחת סיני ובאזור צמח  - בית-שאן , ידיעתו את השפה הערבית הייתה לו  לעזר. הוא קיבל את עיטור הכבוד.

ולאחר שתי שנות שירות לקה  הפעם בעינייו.  אומרים כי בגלל יחס הזלזול מצד האנגלים לאיש-צבא יהודי, שראו גם בגדוד מטרד ציוני, יותר מאשר תועלת צבאית,  הוא סורב להישלח ללונדון לטפל במחלתו. באותה תקופה נסתיים הקשר בינו לבין חברתו.

אחד מחבריו סיפר: "שבור מהאסון הכפול ונתון במצב הקשה של אדם, העומד בסכנה לאבד את מאור עינייו, אמר לאבד את עצמו לדעת; אבל זכר אמו, שאהבה ושהיה קשור אליה בכל נפשו עיכב בעדו."

העלייה השלישית החלה בשלהי מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1919  ונמשכה עד ראשית 1924.

כחייל החל דב לקחת חלק בחיים החברתיים, ונסחף לפעילות ב'תנועת-העבודה', באותו זמן נוסדה ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל,  בחנוכה, תרפ"א,  דצמבר 1920,  בטכניון בחיפה, כארגון גג, שאמור היה לכלול את כל מפלגות הפועלים היהודיות בארץ.

יש אומרים כי חבריו לגדוד הם שהשפיעו עליו [נזכיר את לוי שקולניק (לימים אשכול ראש ממשלת ישראל) , יעקב פת (לימים מבכירי 'ההגנה') וברל כצנלסון הוגה הדעות של  תנועת העבודה הציונית  ואיתם מאיר רוטברג יוזם 'המשביר' וממייסדי 'ההסתדרות הכללית',   מאותה קבוצה שהיו  בין ראשוני קלנדיה ערב מלחמת העולם הראשונה]. 

הפוליטיקה תססה  באוהלי הגדוד העברי, גם דוד בן-גוריון, ויצחק בן-צבי לימים מנהיגי תנועת העבודה – עברו מאוהל לאוהל, דיברו ותכננו מפלגה. 

עם השחרור מהצבא הבריטי  דב  יצא להגן מפני פורעים בירושלים [פסח 1920], ניסה לארגן את תושבי העיר העתיקה למשמרות, סייע לכמה מהם לצאת מהעיר העתיקה בדמות פצועים. זה לא היה קל. – הערבים פרעו והבריטים הקשו.

דב, עיניו כבר הבריאו,  עבר  לקלנדיה  [צפון ירושלים]. שם  עסק בקשרים עם השכנים הערבים – "תחום שהצליח בו מאוד"  אך כשחש שאינו מסכים לתפיסתה של הנהלה הציונית לגבי המקום.- עזב.

יש אומרים כי הרקע הוא  הקמת מושב עובדים על אדמת הקרן-הקיימת בקלנדיה בשם עטרות [1919]  ואילו בדילב היא קרית-ענבים הקימו שנה לאחר מכן על אדמות של הכשרת-הישוב שנרכשו מהאפנדי של אבו-גוש – קיבוץ.

 דב  מונה על ידי 'המשרד לעבודות ציבוריות ולבנין' [לימים 'סולל- בונה – בוני חיפה']  כמנהל העבודה בכביש 'כרמל'.

יש אומרים כי  המדובר הוא על ה'דרך העליונה' ל'כרמלהיים' לשכונת בתי קומה ובתי הארחה במעלה הכרמל, שבנו הטמפלרים מהמושבה הגרמנית שבעיר התחתית [לימים מרכז הכרמל או כרמל מרכזי]. שם כבר רכשו חשובי הישוב כמו  ד"ר הלל יפה, המהנדס גדליה וילבושביץ, הציירת אנה טיכו [לפני שנישאה לבן דודה רופא העיניים ד"ר אלברט טיכו ועברה לירושלים]   ו[ישראל ?] בלקינד מגרשים.

מאירה בלקינד צעירה ורווקה מראשון-לציון שם עם צעירי 'השומר הצעיר'; יש אומרים כי  עבדו בסלילת הכביש  שנועד לחבר את נווה שאנן שכונה יהודית חדשה על הכרמל עם העיר התחתית שישה חודשים לאחר מכן הסתיימה העבודה בנווה שאנן. והקיבוץ עבר לנהלל לעבוד ביבוש ביצות. רכשו שתי פרדות ['ציפורה' ו'דבורה'] ושלחו אותן לעבוד לביצוע עבודות באחד מכבישי הכרמל].

יש אומרים כי המדובר הוא בכביש לאחוזת-שמואל, יש אומרים הכביש ל'נשר' ויש אומרים הכביש להדר-הכרמל.

אך גם כאן לא הסכים דב למדיניות ה'בוסים' - הנהלת החברה -  סיפרו כי היו אלה  דוד סברדלוב  איש 'הפועל-הצעיר' חבר 'גדוד-העבודה', שבא מקבוצת סוללי כביש חיפה – ג'דה [רמת-ישי], ונחום טברסקי  מייסד עיתון 'הפועל-הצעיר' בירושלים, שהיה אחראי  במשרד על הנהלת החשבונות,  אמרו כי נושא הסכסוך היה שימוש בכספי התיפעול להוצאות מפלגתיות, כולל הוצאת העיתון 'הסולל'  בעריכת שמואל גולדזייגר-סבוראי מ'גדוד-העבודה' [לימים איש קיבוץ עין-חרוד ובעלה של שרה יצקר]   כנגד 'דאר היום' של  איתמר בן-אב"י.

חברי ההנהלה האחרים - נתן חרובי איש 'אחדות-העבודה' היה עסוק בירושלים ואילו ישראל שוחט שלא הצליח להשתלב בצמרת היה טרוד בענייני  'ה'קיבוץ' [מחתרת פנימית של 'השומר'].

דב  התפטר ועבר לתל אביב יפו. שם אחותו.  לא מצא עבודה -  התעקש להיות פועל- חקלאי. חזר לחיפה. חיפש את שאהבה נפשו  - חקלאות.

כשהתפנה מקום באחת הקבוצות על הכרמל, הזמינו אותו חבריה לעבוד שם, בכרמל, בחיפה. אומרים כי באותה עת התארגנה שם  מחדש קבוצת 'אחווה'.

מספרים  כי מעבודתו בסלילת כבישים הכיר את יחיאל ויצמן   תושב הדר-הכרמל,  ששימש כמפקח על הייעור בצפון הארץ והיה אחראי מטעם ממשלת המנדט על ייעור הרי הכרמל  [הוא אחיו הצעיר של ד"ר חיים ויצמן    - נשיא מדינת ישראל הראשון ואביו של עזר ויצמן, נשיאה השביעי של מדינת-ישראל].

שם פגש את חברי קבוצת 'רושמיה'  שעסקה בייעור הכרמל. והצטרף אליהם, חלקם מיוצאי קבוצת 'אחווה' של פתח-תקווה, חלקם ממחנה הסוללים שבמגדל ומשאר מחנות גדודי-העבודה וחלקם מאנשי 'הגדוד העברי' [שאחרי ניסיון כושל להתיישב באזור ערד, הקימו כחלק מחברי קבוצת 'אחווה' בשנת  1922 את קיבוץ יגור'   יש אומרים כי אלה גרו בסלמיה בחושות האריסים שפונו על ידי הרוכשים 'חברת מלט פורטלנד נשר בע"מ'].

הם גרו ליד וואדי רושמייה, על 'אדמת רושמיה',   [לימים שכונת רוממה הישנה בחיפה] שטח שנחכר על ידי 'הכשרת הישוב'   כדי לבסס עליו נקודת קבע, הם האמינו כי המקום יועד להם  ולא כך היה.

"האוהלים הפנימיים ללא שוליים, הרוח שורקת והגשם דולף. בלילות קר, המטבח וחדר האוכל הותקנו באוהל מרובע שאף הוא פתוח לרוח, הרוח מכבה את הפרימוסים, האוכל ספוג עשן... המזון מורכב בעיקרו משימורים, שיירי הצבא הבריטי אותם מספק 'המשביר'. רבים חולים בצהבת. מסביב למחנה ביצות, היתושים מזמזמים, רבים חולי קדחת ורופא אין." העיד אבא חושי.

ודב שנתקבל אליה בתור חבר נבחר לוועד הנהלת הקבוצה. תוכנית ההתיישבות של קבוצת 'אחווה' לא יצאה אל הפועל.

 כמה מחברי הקבוצה, ודב ביניהם, נשארו בינתיים לעבוד בקבוצת 'רושמיה'.  רצו להקים כבשן לסיד, ודב, שהיה בקשרים טובים עם השכנים הערבים קיבל מהם הסברים על בניית הכבשן ונטל את העבודה על עצמו.

סיפרו כי תושב המושבה הגרמנית הגזבר של ההנהלה הציונית בחיפה מר שלמה אפשטיין איבד את עצמו לדעת על-ידי יריית אקדח,  אדר תרפ"ב.

סיפרו כי, בימי הפסח ניסן תרפ"ב  פועל עברי בחוות חפצי-בה  שליד חדרה - ששימשה 'בית יוצר' לקבוצות חקלאיות מן העלייה השלישית 'בטרם עלו להתיישב במקומות אחרים. איבד את עצמו לדעת,  גם הוא על ידי אקדח.

בעיתון 'דאר היום' כתבו כי באחד מלילות ניסן התנפלו ערבים על שחיניק מקבוצת העגלונים, שהלך  בגמר עבודתו מחצר העלונים שבעיר התחתית  -מקום הפרדות, לביתו, הוא נפצע קשה מדקירות סכין והובא לבית החולים האיטלקי  ברחוב סטנטון [הנקרא היום רחוב שיבת ציון] - גם בית חולים כירורגי טוב וגם קרוב .

 ובאייר, בקיבוץ כפר-גלעדי  פסיה אברמסון  כוחה לא היה איתה עוד נטלה רובה וירתה בראשה.

ואילו בסיוון נפטר  במחנה  הנוטעים 'הכרמל ב'  שמואל שיפלישקובסקי אומרים שמת ממחלת הדבר.

 בתמוז   בדגניה  - וקסקרץ זאב  - חבר דגניה ג' שם קץ לחייו בירייה.

דב נשאר, חי ובחיפה.

דב הסתפר אצל פיטלסון, אכל במטבח הפועלים  וכאיש הוועד טיפל גם בהעמדת מצבה לחבר קבוצתו שמואל שיפלישקובסקי   שנקבר בית העלמין היהודי בעיר התחתית בחיפה.

במוצאי תשעה באב תרפ"ב [3.8.1922] ביום חמישי בשעה שבע וחצי בערב. בצאת דב  מהמושבה הגרמנית על יד ביתו של מר אירני, סמוך לשכונה  העברית 'הרצליה' הלך ברגל  לאור הירח העולה לאוהלו שעל הר הכרמל ונדקר למוות בידי צעיר ערבי. הנסיבות להימצאו באזור חלוקות.

"גברת מבלפוריה ידידה מאד קרובה של דב זלקר כרעה ללדת, בקשה שילווה אותה בהגיעה ברכבת לחיפה (כנראה לבית היולדות), וכשיצא משם ארע הרצח" סיפר איתן אמיר, מלונדון לצמרת, שסבתו מצד אמו צפורה, היא דרייזל קרייזברג אחות לדב.

מוסיפה לספר אריאלה מונט מבלפוריה, בתה של שרה דוידסקו :

אביה אנשל שטראוס [שטרויס] שהגר לארצות-הברית מפולין התגייס לגדוד קלעי המלך  ה- 39  הבריטי [שהורכב מגיוס יהודי אמריקה], בא ארצה באנייה "עם יצחק בן צבי." והתיישב בקואופרציה במרחביה  - 1918.  

 "שמועה  שעברה בעמק, כי בחורות הגיעו לכפר-ילדים  הביאה אותו לשם, הוא פגש בשרה דוידסקו ותוך שבועות אחדים, על ארגז בירות וקרקרים מהצבא הבריטי הם ממסדים את יחסיהם, אך לא נישאים, עוברים לגור בחדר משפחה בכפר-ילדים.

שרה בהריון  והשנה היא 1922, היא נוסעת ברכבת לחיפה  ללדת, שם מחכה לה דב זלקר בתחנה. וב 22.7.1922 [כ"ו תמוז תרפ"ב]  נולדה בת בבית החולים 'הדסה'  ושמה אהודה.  [בי"ח שצוותו הרפואי  בא מארצות-הברית לעזור לישוב  לאחר המלחמה וקרוי היה 'הדסה', התמקם ברחוב הטכניון שליד הטכניון בהדר,  קרוב לתחנת העגלונים ברחוב הרצליה שבחיפה]. בסוף האשפוז [כעשרה ימים] שרה היא שמעה על הרצח של דב זלקר [3.8.1922] ." 

היא שבה לכפר ילדים,  בתוך כחצי שנה מהולדת אהודה משפחת שטראוס המורחבת עוברת לבלפוריה.

 העידו כי כשעלה להר באה מולו  כרכרת נוסעים  בה ישבו שני אנשים. שלא הכירם,  הכרכרה נעצרה. נוסע קפץ מתוכה ודקר את דב  פעמיים. התוקף ברח והכרכרה עשתה את דרכה הלאה.

דב צעק לעזרה באו אנשים והובילו אותו לבית-החולים 'הדסה' שבבית משפחת  אתין  בחור צעיר בשם גלוקשטיין רץ אחרי הכרכרה המתרחקת ורשם את מספרה -27.

העגלון ראה את פיליפ דובנו וצעק לו את  מספר הרישוי של כרכרתו.  זה רשם.

בבית החולים 'הדסה'  החליט ד"ר ברוך ניסנבאום מנהל המחלקה הפנימית להעביר את דב מפאת מצבו האנוש  לבית החולים האיטלקי, לכירורג המומחה ד"ר וינצנצו קוסטרו שם עוד בלילה נותח במעיו. "מצבו מסוכן."

כעבור 18 שעות יסורים  "אותם נשא בגבורה", ביום שישי בבוקר מוקף באחיות-נזירות פרנציסקניות מת דב מפצעיו, רווק בן 27.

מבית החולים העבירו את המת ל'בית הלינה'  שהיה  בחצר ההסתדרות הציונית ליד הטכניון בהדר.

מפאת השעה המאוחרת החליטו לערוך את הלוויה ביום ראשון, י"ב באב.

ביום ראשון בשעה 9 בבוקר הפסיקו הפועלים  בעיר את עבודתם, חנויות היהודים נסגרו. המונים נהרו ל'בית הלינה' – לחלוק לדב את הכבוד האחרון. החצר מלאה, מחוץ צבאו גברים וזקנים, נשים וטף, "מחנה כבד מאד". לווה אותו  בדרכו האחרונה – הספרדים זמרו פרקי תהילים, נשים התייפחו, פועלים חרקו שיניים  - מקווים שהפעם המשטרה תעשה את חובתה בתפיסת הרוצח.

מסע הלוויה עבר ליד בית הממשלה שם עמדו והכריזו דממה לשתי דקות  "בתור מחאה".

 הספידוהו הרב, נציגי מוסדות הפועלים ושאר מוסדות העברים.

"גם הממשלה שלחה להביע את השתתפותה בצער העדה העברית ובצער חברי הנהרג ותבטיח לעשות הכל לגלות את עקבות הרוצחים" כתב עיתון 'הפועל-הצעיר'  [11.8.1922].

דב  זלקר הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין של יהודי חיפה ליד חברו שמואל שיפלישקובסקי. 

המאורע הטיל סערה גדולה בקרב התושבים  "כל העיר געשה". דרשו נקם.

במפקדת 'ההגנה' היה דיון על התגובה. רוזה  [ראסי] כהן. מנהלת החשבונות ופעילה בנמל  וב'הגנה'  דרשה תגובה, אבל נגד הרוצח הזה שהיה מוכר,  היא טענה בעקשנות  כי אין לנקום באדם חף מפשע. ובמקום זאת דרשה פעולה פוליטית נמרצת לגילוי הרוצחים.

פשטו שמועות, שעומדים להבריח את הרוצח מהארץ "רבצנו בלילות בתעלה ליד בת-גלים" סיפר איש גדוד-העבודה  ומפועלי הנמל ברל רפטור, [לימים חבר כנסת מטעם  מפ"ם]  והוסיף: "ארבנו לו ורוזה באה לרבוץ איתנו במארב", בנה יצחק בן חמישה חורשים נשאר בבית עם אביו נחמיה רבין, חייל משוחרר מהגדוד העברי האמריקאי בו פגשה במאורעות העיר העתיקה בירושלים, לו נישאה והפכה לציונית.

המשטרה עשתה את חובתה. זה לקח כשנה.

העגלון יוסף שחדה נאסר, תחילה לא רצה לגלות את שם הנוסע ורק לאחר חקירה נקב בשם את הרוצח  - ג'וברן חלבי - אך טען שאינו מכירו, נכון שפגשו פעם ב'חג אליאס' הוא חג אליהו-הנביא שהנוצרים בארץ חוגגים אותו ב-20 ביולי כל שנה ובאופן מיוחד בחיפה.

ג'וברן חלבי  ביקש הסעה לעלות ההרה אל הכרמל  עגלון אחר שעמד בתחנה בכיכר חאמרה סירב.

העגלון יוסף שחדה  הסכים;  קנה נרות לפנסי הכרכרה ויצאו לדרך. קרוב לשכונת 'הרצליה' האט: העלייה תלולה, הסוסים עייפים. החליט לחזור ולמרות איומי הסכין של ג'וברן חלבי  סבב את הכרכרה חזרה ופגש בכרכרתו העולה של העגלון אליס רמשי.

ובהגיעם אל סוף המורד, קפץ הנוסע מהכרכרה דקר בסכין את היהודי העובר וברח במהירות.

מעדותו של העגלון נראה שהרוצח בא בכוונה תחילה להרוג. זמן רב אחז את הסכין בידו לעבר הקורבן,  שלבש בגדים אירופיים, איש שלא ידעו ולא הכירו וקרא "את סכיני לא אשיב ריקם לנדנו" ודקר. פעמיים. הכרכרה לא המתינה.

פליפ דובנו שמע קול צריחת פצוע, ראה כרכרת נוסעים שירדה במהירות מההר. עגלונה צעק לו מספר [שהסתבר כלא אמיתי] של עגלתו, רשם ודווח למשטרה.

המשטרה לא ידעה זמן רב לגלות את עקבות הדוקר.

בעיר התהלכה שמועה שהדוקר מתחבא במנזר הצרפתי שב'מזוארה' שעל שפת הים -  מנזר נשים כרמליטי על חצי-האי הידוע ככף-הכרמל ליד השכונה הצעירה בת גלים [באזור בית החולים רמב"ם היום].

סיפרו כי עקב סיבות מדיניות לא ניתן להקיף את המנזר ולעשות בו חיפושים.

בינתיים, כך אומרים,  נודע לרוצח, שמקום מחבואו נתגלה והוא נמלט אל הכפר באסה שמצפון לעכו.
"ממשפחתו היו בכפר באסה".  אמר  איתן בטלפון מלונדון. 

סגן מפקד המשטרה סלים אפנדי חנה - נסע לכפר ומצא שאמנם היה שם אחד בשם ג'וברן חלבי אך זה כבר הספיק לעבור את הגבול צפונה. - עבר את הגבול הסורי בלי תעודת מסע ארצית.

עברו כעשרה ימים מיום הרצח  וג'וברן חאלבי  נתפס  על-ידי הממשלה הסורית, בעיר צור ונאסר שם, וזו האחרונה הסגירה אותו בהתאם לחוזה שביניהם בדבר מסירת פושעים לממשלת  ארץ-ישראל לפי דרישתה. ד''ר חמזי חלבי ו ד"ר פרו קייס מחווים דעתם כי הרוצח היה ממוצא יווני אורתודוכסי.

בסוף אוקטובר [תחילת חשוון תרפ"ג]  הובא  ארצה הרוצח שנמלט לסוריה.

נמסרו לחקירת קציני המשטרה מר נחום קרמר [לימים שדמי] ועיזאת אפנדי.

זיהו אותו מבין כעשרים אסירים שונים. פיליפ שימנן שהנאשם גר  אצלו סיפר כי "עזב לפתע את החדר מבלי להודיע על זה ומבלי לשלם לי את שכירות החדר";  העגלון  יוסף שחאדה  העיד, שהכירו בתור האיש ששכר את הכרכרה,  וסלים חורי מכפר באסה  ראהו בכפר, ערב חצותו את הגבול "הכרתי אותו ב'חג המושלמים' [כנראה חגיגת לידת הנביא מוחמד]  בחיפה, הציע את עצמו בתור בנאי  אבל לא השתווינו במחיר" אמר.

המשפט התחיל ביום חמישי, י"ז כסלו תרפ"ג 7.12.1922 בשעה 9 בבוקר, בבית המשפט המחוזי בחיפה.

 הציבור העברי  דרש  שבית משפט ייתן הפעם "משפט לדוגמה" למען ישמעו ויראו.

 ישבו בדין  כיושב-הראש נשיא חבר השופטים השופט ליט W.G.LITT, והשופטים [הסלוניקאי יוסף סטרומזה וחוסיין אפנדי. התובע הכללי הוא יליד הארץ מר צדקיהו הרכבי [אביו של יהושפט הרכבי].  

המשפט התנהל באנגלית. היה מתורגמן לערבית ובשפה זו נכתב הפרטי-כול. [לשפה העברית אין שום זכר, כבר מפברואר 1914 שפת הלימוד בטכניון היא עברית].

מספרים כי עורך הדין החיפאי  ישראל עמיקם –מי שעמד בראש גדוד מגיני השפה בעיר. מימן את מאבקו בכספו - טרדן בלתי נלאה  - "פעם אחרי פעם פנה לבתי המשפט בנידון לכפות על הממשלה את תביעתו פעם אחרי פעם נדחתה דרישתו שוב ושוב עירער" [בנו נפל במלחמת העצמאות והוא אע"ל].

בהתחלת המשפט הוקרא כנהוג כתב האשמה בו נאשם ג'וברן חאלבי על פי סעיף 174 מספר העונשין הפליליים  הבריטי- כלומר עונש של ט"ו שנה עבודת פרך.

הקהל דרש [באמצעות העיתונות]  לדון את רוצחו של דב על פי סעיף 170  - ולהטיל עליו עונש מוות.

'גבור היום' עמד לו בשקט במסגרת הברזל, שסביבו ורגליו בשרשרות ברזל.

'גבור היום'  - ג'וברן טען  כי הרוצח הוא העגלון,  שטפל עליו את האשמה  בגלל סכסוך של קנאה -  העגלון, כלומר יוסף שחאדה התערב בעסקי אהבה של אחד מידידיו הקרובים  -  חתנה של  העלמה מונירה, ורב איתו עם ג'וברן, וזו נקמתו.

"אבל בתולה זו לא מגלה שום דבר מן החדר ומכחישה שראתה את הנאשם" דיווח כתב עיתון 'דאר-היום'.

הוכרזה הפסקה במשפט לעשרים דקות.לאחר ההפסקה הופיעו עדי ההגנה.

השופטים יצאו להתייעצות, חזרו והקריאו את פסק דינם  האומר, שהנאשם ג'וברן חלבי הוא רוצחו של דב זלקר ודינו חמש עשרה שנה עבודת פרך, עם זכות ערעור, כן יש רשות לתבוע נזיקין על ידי משפט אזרחי.

עורך-הדין  הירושלמי ד"ר מרדכי עליאש [אליאש] כשלידו עורך הדין ד"ר אפרים ושיץ מחיפה, שהיו באולם במהלך המשפט הפלילי תבעו נזיקין כספיים בשם יורשי הנרצח.

בפברואר 1923 בית המשפט לערעורים בירושלים אישר את פסק הדין על  הרוצח.

סוף דבר

אתל,  דודתו,  אחות אמו  מלכה, שעלתה לארץ בשנת 1911 לתל אביב ונישאה לפרידמן, בנה אברהם מונה לאפוטרופוס על עזבון דב .

ברוך מרקוס רב ואב"ד פעיה"ק חיפה תובב"א

ב"ה יום כ"ד חדש אלול תרפ"ב

מנוי אפטרופוס

 אנחנו הח"מ משרד הרבנות בחיפה החלטנו כדלקמן:

היות שביום העשירי לאב מת הפועל החקלאי דוב זלקר ז"ל בחיפה מפצעים שקבל ע"י דקירת סכין ולא השאיר אחריו לא אשה ולא בנים.

 והיות שהוריו ז. א. אביו שלמה ואמו טובה גם אחיו וארבע אחיות שלו חיים – לפי ידיעות שקיבלנו – בפולניה בעיר רדום, והיו נתמכים ע"י הנהרג, כפי שהוכח לנו באופן ברור מהמכתבים של משפחתו אליו שנמצאו אחרי מותו, והיות שהרוצח נתפס ויעמוד בקרוב לפני המשפט בחיפה ויש הרשות החוקית ליורשי הנהרג לתבוע מהרוצח תשלום פצוי מתאים בעד הנזק שגרם ע"י הלקח ממשפחתו של דוב זלקר ז"ל  תומך ומשען,

והיות שצריך וראוי למנות אפטרופוס למשפחה של הנהרג שיעשה בשמה את כל הצעדים הנחוצים וישגיח על כל האנטרסים שלה ויקח חלק במשפט הוא או ב"כ בתור תובע הפצוי הנ"ל.

והיות שנמצא פה בארץ בן אחות הנהרג, אברהם פרידמן, פועל ביפו -  אנחנו הח"מ משרד הרבנות בחיפה מוצאים לנכון לקבוע ולמנות את הא' אברהם פרידמן, פועל ביפו לאפטרופוס בשביל כל אלה המעונינים שיש להם זכות חוקית לתבוע פצוי מהרוצח.

אנחנו הח"מ משרד הרבנות בחיפה נותנים בזה לאפטרופוס הנ"ל הא' אברהם פרידמן זכות מלאה לעשות כל הצעדים הנחוצים לפני המשפט בתור ב"כ כללי חוקי של המעונינים לטעון ולחתום בשמם וגם לתת יפוי-כח לאיש אחר ומחייבים אותו, האפטרופוס לתת לנו אחרי גמירת המשפט המוחלטת דו"ח על כל הנעשה.

 אנחנו הח"מ  משרד הרבנות בחיפה פונים בזה לאפטרופוס הנ"ל ומבקשים אותו לקבל את החובה הקדושה ולמלאת אותה ביושר ובאמונה.

המנוי הזה יתפרסם בעיתונים והכח הניתן לאפטרופוס יתבטל רק אחרי שהמעונינים יפנו ישר למשרד הרבנות בחיפה וידרשו את זאת.

ולראיה באנו על החתום

כ"ה אלול תרפ"ב

(על החתום): היו"ר ברוך מרקוס

(חותמת):  משרד הרבנות לעדת ישראל

חיפה, ארץ-ישראל

 ירושלם יום ו' תשרי תרפ"ג    מספר 851

נראה ונתאשר מצד הרבנות הראשית לארץ-ישראל

המזכיר הכללי                                             הנשיא

(על החתום): יוסף חי פאניז'יל      (על החתום):הצבי יעקב מאיר

(חותמת): הרבנות הראשית               (חותמת): יעקב מאיר

           לארץ-ישראל             נשיא הרבנות הראשית  לארץ-ישראל

בעה"ק ירושלם תובב"א                       בעה"ק ירושלם תובב"א

אברהם פרידמן  שקבל את עזבון דב זלקר היה כבר די מבוגר  בשנת 1922 כנראה בן 30-40 .

בעקבות הרצח ניתנה אשרה עליית  לבני משפחתו של דב זלקר מפולין בשנת 1926 לדרייזל-שושנה ובעלה משה קרייזברג, הגיעו נשואים עם שני ילדיהם שמואל ופייג.

 סיפרו כי כששושנה ומשה קרייזברג עלו היא רצתה לנקום דם אחיה, אך כשהגיעו לנמל חיפה היא כרעה ללדת, מיילדת ערבייה  סייעה לה והתינוקת שנולדה היא צפורה [אמו של איתן אמיר]  והם אף התגוררו בבית המיילדת זמן מה. "אז למדו ושינו את גישתם כלפי הערבים".

משפחת קרייזברג עברה לתל-אביב,  בבעלותם היה מפעל ליצור נעליים גדול ורשת חנויות, היו  אנשים אמידים, שפשטו את הרגל ונאלצו לעבור לרחוב שילר בקרית-שלום  תל-אביב.

"במותו הציל את משפחתו מידי הנאצים"  כתב איתן אמיר – נכדה של דרייזל .

אברהם פרידמן שמונה לבעל העזבון של דב זלקר  נסע לפולין בשנת 1935 להביא את אמו אתל =דודתו של דב זלקר לארץ וכך ניצלה.

פסה עלתה לארץ בזכות סרטיפיקט, שסדרה לה אחותה שושנה, כאן נישאה לדוד שוורצברוט.

הדוד לייב זלקר אשתו דבורה ובנם הירשל ניספו בשואה.

מלכה אמו של דב זלקר, האלמנה, נולדה בעיר ראדום  בשנת 1869/1880 נספתה בשואה [1943] בגטו ראדום  עם בנותיה פייגע זלקר, ואתל קאצמורסקי ובעלה אלטר.

 סיפרו כי פייגע הצעירה הייתה מאורשת, אדם אחר ניסה לאנוס אותה, כנקמה שפכה עליו מי-אש, נשפטה ונאסרה ל 2 שנים, שוחררה ונספתה בשואה, הארוש כנראה לא חכה, היא הרי נספתה רווקה.

במלחמת העולם  השנייה משפחת האח  צבי ברחה לרוסיה, הוא נהרג בחזית הרוסית.  צאצאיו הצליחו לאחר מכן להגיע לצרפת בנותיו דורה ברגוט ואחת מבנותיו גרה בישראל ושמה יפה-סוניה". אמר  איתן אמיר.

אנשל -הנשל שטראוס  [שטרויס] נפטר 23.21983

שרה דוידסקו לימים שטראוס נפטרה 8.2.1984

בתם הבכורה אהודה לימים קורי  [1922] 

לאנשל ושרה נולדו עוד 2 בנות:  מנוחה לימים בוק  [1998 -1924] ואריאלה לימים מונט [ 1926].  

 בחודש מרס 1924 הוקמה על בסיס 'המשרד לעבודות ציבוריות' חברה עסקית – 'סולל-בונה' – חברת פועלים עברית שיתופית לעבודות ציבוריות, בניין וחרושת.

העיר חיפה גדלה והכרמל מיוער  יש ושריפות ענק פורצות בו.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת צמרת אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, ברצונם או שלא. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים