צבי בן-עמרם [פראנקל]– חבר האצ"ל שחוסל על-ידי חבריו

6.9.1937 – תל-אביב

בית-עלמין נחלת-יצחק; תל-אביב

טכסט:

[סמל האצ"ל] צבי בן-עמרם (פראנקל)

בן גיזלה ועמרם

חבר אצ"ל

נולד בגרמניה עלה בתרצ"ד

נפל בעת שירותו

א' בתשרי תרצ"ח

בן 21 בנפלו  תנצב"ה

  "איש אצ"ל שהוטבע בידי חבריו בשלהי שנות ה-30 בטענה כי הוא פגע בקונספירציה" כתב  ההיסטוריון פרופסור יוסף הלר.

באביב וקיץ 1937, עונות הקציר והקטיף בארץ, חלה עלייה ניכרת במקרי ההצתות בשדות וחבלה במטעים של יישובים יהודיים על ידי ערבים.

המרד הערבי  פרץ מחדש.

כמענה לכך התארגנה 'ההגנה'   והקימה משמרות מחבריה  - הנוטרים, ו"יצאו מן הגדר"  - החלו לסייר ולהציב מארבים בשטחים שמחוץ לישובים. ברגל וברכב.

בתקופה זו פעל 'האירגון' [לימים האצ"ל]  בדומה ל'הגנה' ונקט כלפי התפרעויות הערבים, קו של הבלגה ואי-תגובה ושימש כארגון שמירה המקיים כוננות ביטחונית. בין שני הארגונים התקיימו שיתופי פעולה בדמות תיאומי עמדות ואף שיתוף מודיעיני הדדי.

לאור להבות התקופה, המפקדה הארצית [מ"א] של ה'הגנה' החליטה על בסיס המשמרות ה'נודדות' שפעלו במסגרת גושי 'ההגנה' שבאזוריהן, על הקמת 'פלוגות שדה' [פו"ש], שנועדו לשמש כוח צבאי מגויס בהיקף ארצי,  קמו מפקדים חדשים אליהו כהן ויצחק לנדוברג [שדה].

הלוחמים בשטח הגיבו על מעשי הערבים ב"עין תחת עין" פעולות נקמה ביוזמות אישיות,  מקומיות לעתים אף ללא אישור הפיקוד, כמו רצח שני ערבים ליד הכפר גזאזא שבשומרון  כתגובה על רצח שני יהודים בכרכור, תקיפת אוטובוס ערבי שיצא מליפתא בירושלים, רימון יד שהושלך על בית קפה ערבי ברחוב הכרמל בתל אביב, כמו  מעשיהם של השוטר מרדכי שווארץ בעתלית ואיש בית"ר מראש-פינה שלמה בן יוסף אשר שילמו בחייהם.

עניין של פיקוד ושליטה.

אברהם תהומי  [גדעון] שיצר פילוג בסניף 'ההגנה' בירושלים ראה לאחר כמה פעולות עצמאיות כי אין מקום לשני ארגונים נפרדים ו חזר ל'הגנה'.

חסל סדר אירגון ב'. אולם קבוצה מיליטנטית – 'רוויזיוניסטים'  -  החליטה  להמשיך בפעולה עצמאית, וייסדה  באפריל 1937 את הארגון הצבאי הלאומי - אצ"ל.

המנהיג - זאב ז'בוטינסקי שהיה בחו"ל [אומרים שגורש על ידי הבריטים] נפגש באכסנדריה  עם הקולונל רוברט ביטקר. והעמידו בראש הארגון.

ביטקר שירת כקצין  ב'צבא לבן'' בזמן מלחמת  האזרחים ברוסיה ולאחר שהובסו 'הצבאות הלבנים'  על ידי 'צבא האדום' .ברח לווינה שם היה לעיתונאי, היגר לשאנגחאי [JINGHU] בסין לאזור השליטה הבריטי  ל'חטיבת 'מתנדבים אירופיים', שקמה להגן על האוכלוסייה האירופית בעיר הסינית שהייתה מפורסמת במעשי גנגסטריות, רצח ואכזריות. שם היה למפקד גדוד של יהודים-בית"רים  בדרגת קולונל.   שם כיהן גם כנציב בית"ר. האיש  לא הכיר את תנאי הארץ, ואף לא דיבר עברית.

 ביטקר היה 'המפקד הראשי'. לצדו כיהנה 'המפקדה'. משה רוזנברג איש הרכש כראש המפקדה, אברהם שטרן ['יאיר'] כמזכיר, דוד רזיאל [רוזנסון]  הוא האלוף בן-ענת - מפקד סניף ירושלים, חנוך קלעי [סטרליץ] מפקד חיפה ואהרון חייכמן מפקד תל-אביב.

ביטקר עסק בהקמת 'צבא' בעיקר מתן שמות עבריים – מחלקה = גונדה, גונדר  = מפקד מחוז או יחידה. דרגת רודן הקבילה לדרגת קולונל – אלוף משנה – והיא ניתנה רק לביטקר  עצמו, ואילו זאב ז'בוטינסקי היה 'מצביא האצ"ל' או 'המפקד העליון'.

"ביטקר היה דמות מגוחכת" אמרו;  "האיש מסוכן - הגה תוכניות פרובוקטיביות כמו הריגת יהודים במקום מרכזי בתל אביב והשארת עקבות ערבים" אמרו.

"בארץ הוא עסק במסחר ובעיני רבים נחשב לטיפוס אפל למדי" כתב  העיתונאי ביינוש לובוצקי [בנימין אליאב].

הוא הסתבך ובסוף תקופת כהונתו הקצרה – שלושה חודשים  - הוצא להורג באישורו, איש האצ"ל צבי  בן-עמרם, הוא צבי פראנקל, הוא 'אליעזר'.

צבי נולד בשנת 1916 [יוני 1914 לפי דברי האם, שנולדה ב- 1886] בעיר פרנקפורט, גרמניה לגיזלה ועמרם [כך קרא לאביו] פראנקל.

צבי הינו נצר [נין לפי העיתונאי שלמה שבא ] למשפחת העיתונאי והמורה, המשורר והסופר ד"ר אברהם אלעזר פראנקל  הוא  הרופא אוגוסט לודוויג פראנקל בעל תואר אצולה  Ludwig August Ritter von Frankl-Hochwart .

אוגוסט לודוויג פראנקל מזכיר וארכיבר הקהילה היהודית בווינה, שייסד את בית-הספר העברי החילוני הראשון בירושלים, בית הספר 'למל', בשנת תרט"ז [1856]. אשר לימים שכן קבע בשכונת זיכרון-משה. 

ד"ר פראנקל  יצא בשליחותה של הווינאית אלזה הרץ בתו של האציל היהודי–אוסטרי שמעון אדלר פון למל איש עסקים ונדבן, אשר  הילווה את כל הונו לממשלתו כדי לסייע בגירוש צבאות נפוליון מווינה.  – כדי להקים על שמו את בית-הספר מודרני בירושלים בו ילמדו נערים מקצועות כלליים בנוסף ללימודי קודש. לשון ההוראה הייתה לאדינו.

לאחר עלות היטלר ימ"ש לשלטון בגרמניה עלה צבי לארץ-ישראל בשנת 1934.

ולאחר-כך העלה גם את אמו אביו נשאר שם.

צבי התעניין בבעיות צבאיות והייתה לו ספריה עשירה בנושאי צבא בשפה הגרמנית.

הוא היה גאה על כך שדודו היה טייס בחיל האוויר הגרמני ה'לופטוואפה' במלחמת העולם הראשונה.

עם פרוץ מאורעות תרצ"ו התגייס צבי באמצעות 'הפועל'  - איגוד של ההסתדרות העובדים הכללית בארץ ישראל, שרשמית עסק בטיפוח תרבות הגוף, הבריאות והספורט -  לחיל הנוטרים – גאפירים  - בפי העם. החיל הוקם במאי  1936 בעיצומם של מאורעות הדמים על ידי הנציב העליון לארץ-ישראל סר ארתור גרנפלד ווקופ  יחד עם אליהו גולומב איש 'ההגנה', והרחובותיים יהושע גורדון איש המימשל ויששכר סיטקוב נציג 'הגוש האזרחי'. היה זה  מעין כוח משטרה מקומי 'מוסף'  ל"שמירת החוק והסדר באזור מוגדר".

בתוקף תפקידם לבשו הנוטרים מדים והותר להם לשאת נשק ולהתאמן בהפעלתו. למעשה היה זה כוח  שהיווה  זרוע ליגאלית של 'ההגנה' והמגויסים היו אמורים להיות כולם חבריה.

 צבי כנוטר עבר לכפר-סבא  - סביבה מועדת פורענויות. והתנכלויות יומיומיות  מצד תושבי הכפרים הערבים השכנים כמו קלקיליה, טירה ומיסקי.  בהשפעת חבריו ליחידה עבר לשורות מחתרת הארגון הצבאי הלאומי. לאחר זמן קצר עקר לתל-אביב והחל לעבוד במקצועו כמסגר, קנה אקדח מכספו, כמנהג אותם ימים, והתמסר לפעולות הארגון  - כלומר המשיך להיות חבר מחתרת פעיל.

צבי לא השלים עם 'הקו המתון' הוא לא יכול היה לסבול את חרפת 'ההבלגה'  והחליט לנקום. הראשון ששבר את ההבלגה

סיפרו כי בשעתו היה חשוד במשלוח 'מכתב איומים' - ובתוכו כדור אקדח – לאות אזהרה במקרה של סירוב -  לעורך-הדין מויאל בתל-אביב ובו דרש  כי ישלם 250 לא"י [לירות ארץ-ישראליות] לטובת ה'אגודה להגנת כבוד המולדת'  בעקבות עדות המזכיר ערכה המשטרה חיפוש בבית החשוד  - צבי פראנקל -  "בלי למצוא אותו בבית". אומרים כי  מצאו אקדח 'תופי', כשארבעה כדורים מתוך שישה היו חסרים.

סיפרו כי היה קשור עם היריות על הערבי ברחוב ריינס בתל אביב זה, שמת אחר כך מפצעיו בבית החולים הממשלתי ביפו.

בחוגי הארגון החל להסתמן קו חדש: פגיעה באזרחים ערבים כתגובה על רצח יהודים, ויהיו מי שיהיו -  פגעו בעוברי-אורח ערבים, וזרקו רימונים בשווקים. "המוסר היהודי קידש את הנקם וגזר כליה על העמלקים" אמרו.

בראשית ספטמבר 1937 ללא היתר מפקדו יצא  צבי לנקום "יש הצדקה מוסרית  להריגת אדם על רקע אידיאולגי" אמר והתנקש בערבי ליד הכפר סומייל שמצפון לתל אביב - 'פעולת תגמול' יש אומרים- הרגו. יש אומרים- נפצע.

אומרים כי הצטברות מעשי פורענות, הם שדחפוהו למעשהו זה  – בראשית יוני נעקרו בפרדסו של אהרון בוקסר בנס-ציונה 150 עצים, אחר כך הייתה ההתנקשות באוטובוס היהודי בדרך ירושלים – יריחו, ולקראת סוף החודש הוכה קשות השומר יוסף מזרחי במגרש גרוטאות רכב ליד כביש פתח-תקווה. 

יש אומרים כי  הרצח בכרכור היה 'הקש ששבר את גב הגמל' - כאשר בסוף אוגוסט– סטניצקי דניאל וטנקוס איסר – אנשי מים  נרצחו מהמארב ליד 'הבאר הרומית'.

המשטרה ערכה חיפושים בסביבה, עלתה על עקבותיו והגיעה לדירתו. אולם צבי פראנקל הצליח להתחמק מן הבית: שהיה דר בו ברחוב צבי ש"ץ 11 כך אומרים,  בטרם הגיעו השוטרים.

בחיפוש שנערך במגורי אמו של פראנקל ברחוב ש"ץ 11. נמצא אקדח שממנו נורו היריות לעבר הערבי מסומייל. עם כדורים.  בעוד צבי מחפש מקום מחבוא, המשטרה עצרה את האם. והיא נכלאה בבית הסוהר ביפו.

בדירה נשאר כלב ענק מגזע זאב  'שד' שמו.

בלשים שמרו על הבית, חיכו לו "שמא ישוב הבן", אך לשווא, שום איש לא ניסה להיכנס לשם.

 על גג הבית היה טמון מחסן נשק קטן שכלל כמה אקדחים. בלילה הצליח צבי לעקוף את  משמרות המשטרה טיפס על צינורות האינסטלציה, הוריד את מחסן הנשק מהגג והוציא את כלבו האהוב מהדירה שהייתה בקומה השלישית.

את מחסן הנשק מסר למחרת למפקדו ואת הכלב מסר לחבר. 

בעצת חבר הסגיר צבי עצמו לארגון וביקש את חסותו, והארגון עזר לו להתחבא עד שהסתתרותו נהייתה בעייתית.

המעון ברחוב ש"ץ 11 נסגר לפי פקודת המשטרה.

למחרת, בהעדר האם והבן ערכה המשטרה חיפוש 'בבית הסגור' - ומצאה שם "פצצה. בתוך קופסה".

המשטרה עשתה מאמצים רבים לתפיסתו אולם ללא הצלחה. כדי להכריח את צבי שיסגיר את עצמו, היא הפיצה שמועה כי הם מענים את אימו במרתפי המשטרה. כאשר זו הגיעה לאוזני צבי, ביקש לראותה, להסגיר את עצמו למשטרה רק שיפסיקו לענות את אמו וישחררוה.

כאשר נודעה כוונתו זו נוצרה פאניקה בתל-אביב, פן יילכד ויישבר, 'ידידיו' של פראנקל בארגון – חבריו ומפקדיו,  הרגישו עצמם מאוימים ופחדו שמא בחקירה לא יעמוד בעינויים  ויגלה את זהותם למשטרה הבריטית,  יספר את כל הידוע לו על המחתרת - סודות הארגון.  למרות שהיה חבר מסור ונאמן למחתרת. כדי למנוע  זאת "הוחלט לסלקו והוא הוטבע במימי הירקון". כתב דוד ניב, היסטוריון תולדות האצ"ל.

מפקדו הראשון של הארגון הצבאי הלאומי רוברט ביטקר שכפי הנראה לא היה מנהיג מוצלח מאוד.חתם על הפקודה ואישר להוציא את צבי פראנקל להורג .

"כשחוטבים עצים עפים שבבים" [אימרה שלימים ייחסוה לרודן הבולשביקי יוסף סטאלין]  אמרו אנשי הכוח וביום א' בתשרי תרצ"ח [6.9.1937] הוצאה ההוראה לפועל -  צבי פראנקל  נתפס והוטבע במי הירקון; יש שדאגו לפרסם כי נסע לחו"ל.

"היה לרצח אופי מובהק של סילוק אנשים בלתי-רצויים בנוסח שנחאי" העיד 'ספר ההגנה'.

"שיטה סינית, הטבעה" – אמר דוד ניב  [ליויבסקי – הוא 'שאול'] לוחם והיסטוריון האצ"ל.

"לא ברור אם העונש הסיני של פראנקל, שהוטבע בירקון  קשור למורשת החרבינים של האצ"ל ".

כתב יגאל סרנה  במקומון הירושלמי 'כל העיר'.

 ב  8 בספטמבר 1937 ביום ה' ראש השנה תרצ"ח נמצאה גופה צפה על הירקון.

 אחד מחברי מועדון השייטים של תל-אביב ששט להנאתו בסירה על פני הירקון בשעות אחר-הצהרים ראה סמוך ל'שבע טחנות' ראש אדם על פני המים "ראש מנופח הנמצא במצב מאונך", הוא הודיע על המקרה למשטרת צפון העיר, וזו נתקשרה עם משטרת רמת-גן אשר בגבולה נמצא ההרוג. יש אומרים שהיו אלה מספר אנשים ששטו בסירה על הירקון, ראו את הגופה ודיווחו למשטרה. 

שוטרים רבים עם קצינים יהודים ובריטיים בלוויית חוקרים מירושלים ומיפו באו, משו את הגווייה "שהעלתה סרחון למרחוק" ממי הנחל

הטבוע היה לבוש,  צווארו קשור בחוטי ברזל. ידיו היו אזוקות בחוטי טלפון,  והרגליים נקשרו בחוטי ברזל וחוברו למשקולת של בלוק-אבן להכביד על משקל הגוף.

תחילה חשבו כי הגופה היא של ערבי, אך לפי הפנקס הכתוב עברית, שנמצא אצלו, נקבע כי הוא יהודי.

והגופה הועברה ברכב משטרתי לחדר המתים של בית החולים העירוני 'הדסה ' בתל-אביב.

סרג'נט [סמל]  בריטי חיפש במקום עקבות ופרטים על הרצח. בעלי הסירות בירקון נחקרו ונשאלו אך כל ידיעה מוסמכת לא נתקבלה.

הפתולוג ד"ר היינריך קרפלוס ניתח את הגופה במשך שלוש שעות, וקבע כי הקורבן נחנק ובעודו בחיים, הושלך למים ורק אחרי שהייה של כמה שעות במים – מת מטביעה.

שני צלמי המשטרה צלמו את הגופה. עם שעון הניקל על ידו השמאלית.

לפי ממצאי המשטרה שהתה הגופה במים כשלושה ימים.

הגופה הוצגה בחדר המתים של בית החולים העירוני ליממה.

הצטופף במקום קהל רב, שביקש להיכנס, אך נוטרים הועמדו במקום ולא הרשו את הכניסה אלא למטפלים בחקירה.

לא בן משפחה, קרוב או מכיר של הנרצח לא הופיע  ואפילו לא הודיע על היעלמות.

איש לא בא להעיד מיהו הנרצח.

עד חצות לא זוהתה הגווייה.

לאחר שאי אפשר היה עוד להשאירה כך "מרוב רקבון". הרשו שלטונות המחוז לקברה. ביום 9 לספטמבר ה' בתשרי תרצ"ח בשש לפנות ערב נלקחה הגופה על-ידי 'חברא קדישא'  בלוויית שוטרים ומנהלי החקירה בלבד. ונקברה בבית הקברות החדש ב'נחלת יצחק' כאלמוני.

על החקירה  הוטל איפול מלא  "כך מכריחה המשטרה את העיתונאים לחפש פרטים במקורות צדדיים שלא תמיד מדויקים הם".

המקרה המחריד עורר בציבור רגש של זוועה ותימהון  -החלו להישמע השערות שונות יש ואמרו  רקע פרטי, יש ואמרו  אינטימי-משפחתי ויש טענו חברתי-ציבורי.

 המשטרה המשיכה בשיטתיות לחקור את המקרה. בנוסף לפנקס שהיה בכיסו,  נמצא מפתח מסוג 'Yale', ועליו חרוט Ziess-ikon –  מצאו שאינו מתאים לדירה ברחוב שץ 11 [אחרי חקירה נוספת נמצא כי המפתח, כן מתאים].

נמצא בול דואר מהיידלברג שבגרמניה – שלא העלה דבר.

נמצא אצלו מעין שטר-הגרלה עם חותמת "האמבורג" - כנ"ל.

המונוגראמה ['אינציאלים' - ראשי תיבות השם הפרטי ושם המשפחה]  של האותיות בלאטינית שנמצאה על כותונת הנטבע – לא עזרה בפענוח  הסתבר שהיא נגנבה ממר ארנסט שטסל ימים מספר קודם לכן.

 כך גם נעליו - תוצרת 'באטא',  והחולצה שהסתבר כי היא תוצרת אמריקה לא קידמו את החקירה. [אומרים כי היתה הלשנה].

פנו לרופאי השיניים שטיפלו בשיני המנוח "תקנום בארבעה  מקומות בפיו", שיבואו לתחנת המשטרה ברמת- גן או למרכז בתל-אביב. לא הייתה כל פריצת דרך.

חקרו דייגים:  דייג-חובב בשם אריה פלדמן בעל בית מסחר לאופניים ברמת גן סיפר, כי היה רגיל לדוג בכל שבת, ופגש בבחור שהיה לו כלב גדול ואופנים שהיה בא לדוג בירקון. זה לא פתר את התעלומה.

תמונות הגווייה לא סייעו לזיהוי "משום ריסוק הגוף וניפוחו".

לאחר שבוע של חקירה מאומצת  זוהתה הגווייה כגופתו של צבי פראנקל. בעיקר לפי השעון שההרוג נשא על ידו, שעון שתוקן במארס 37' . על ידי השען מר לוטרשטיין מרחוב אחד-העם 26 בתל-אביב, השען ערך רישומים מדויקים של בעלי השעונים המובאים אליו לתיקון  והוא זיהה את השעון ואת שמו של הנרצח ככתוב בספר התיקונים שלו, והוא שבא אל המשטרה וסיפר.

אמו של צבי נקראה לזיהוי - בשעה שבע בערב מבית הסוהר ביפו הובלה האם  גיזלה פראנקל בלוויית שוטרת לתחנת המשטרה ברמת-גן כדי לזהות את המת לפי צילומי הגופה והבגדים שבידי המשטרה.

וזו קבעה לפני הקצין החוקר חד-משמעית שהבגדים הם של בנה.

טביעת האצבעות של המת שהמשטרה העבירה לחקירת המשטרה בגרמניה התאימה לטביעת האצבעות, שמצאו בבית פראנקל.

המשטרה שלחה צילום רנטגן מאחת העצמות של הטבוע  למכון מדעי ידוע בקהיר של מצרים  כדי לקבוע את הגיל המדויק. אימות.

בעיר פשטו ידיעות על זהות האיש שנמצא טבוע בירקון; השם נמסר מפה לפה, וכך השמועות.

  

לאחר הזיהוי הוחזרה האם לבית-הסוהר ביפו. כנאשמת בעוון החזקת אקדח טעון כדורים ופצצה, ולאחר שנגבתה ממנה עדות בעניין זה, לא התנגדה המשטרה לבקשת עורך-הדין קירשנבאום לשחררה בערבות של 100 לא"י עד יום הדין.

ביום הראשון הוציא שופט השלום בתל-אביב יעקב אזולאי יליד צפת, פקודת שחרור לגברת גיזלה פראנקל בערבות של 30 לא"י;  הערב בשבילה היה מכרה והיא עברה לגור בבית מכרים.

האם המשוחררת על-תנאי שלחה מברק לבעלה בגרמניה שיבוא תיכף ומיד לארץ-ישראל כדי לקחת חלק בפרשת הבירורים של העניינים הקשורים בהיעלומת בנם, במאסרה ובהאשמות נגדה.

סיפרו והפיצו בעיתונות  כי האם גיזלה ניסתה להתאבד.

"נעשה עוול ללוחם עברי" אמרו חבריו.

"משגה טראגי"  אמרו המפקדים.

"פנצ'ר נורא" אמר ההיסטוריון דוד ניב לעיתונאי יגאל סרנה.

סוף דבר

46 שנה לאחר רציחתו של צבי, בשנת  1983 [בשנת שלטונו האחרונה של מנחם בגין כראש ממשלת ישראל],  הוא טוהר על-ידי חבריו, הוחזר כבודו ושמו נכלל בין חללי האצ"ל  ואז הוקמה מצבה לקברו וזה הסיפור:

הלכתי אצל הממונה על בית העלמין בנחלת-יצחק, חיים.  הרישום לא היה מסודר כל-כך ובמקום שהיה כתוב שקבור שם צבי פראנקל – קבורה מישהי אחרת – הוא הבטיח לי לחפש. חיים אכן חיפש בחלקה שהוא הניח ששם צריך להימצא הקבר [לפי מחברת קבורה הרשומה לפי תאריכים שנשארה עוד מהתקופה ההיא, לפני עידן המחשבים, ובה היה רשום בתאריך האמור שם המשפחה בלבד]. והוא מצא!

מצבה רשמית בנוסח מצבות צה"ל עם סמל האצ"ל. צילמתי. והתוצאה בראש הסיפור.

לימים התברר לי שהמצבה הזו הוקמה רק בשנת 1983 בסוף ימי כהונתו של מנחם בגין כראש ממשלה , בזמן מלחמת לבנון הראשונה.

גיזלה פראנקל, האם, ספרו כי לא התגרשה מעולם, אחרית ימיה עשתה במוסד בשרון, נפטרה בשנת 1974 ונקברה בבית העלמין הדרום [חולון בת-ים].

רוברט ביטקר שנתמנה על ידי מנהיג התנועה הרביזיוניסטית זאב ז'בוטינסקי [= "ראש בית"ר", "ליברל", "אנגלופיל"] למפקד הארגון הצבאי הלאומי החל בין השאר בתנופה רבה בארגון המחתרת: בארץ-ישראל, הפעיל את המפקדה וחילק בה תפקידים. התייעץ עם הפרופסור יוסף קלוזנר ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים  והנהיג תארים צבאיים: רודן, אלוף, שרן, גונדר ראשון, סמל, סגן.

לביטקר היו מתנגדים בתוך האצ"ל, אך הם יצאו נגדו בגלוי עם כשלון שוד שליח בנק-הפועלים ברחוב מונטיפיורי בתל-אביב [12.9.1937] "למימון פעולות הארגון" לו, לא היו שותפים [לשוד ולכשלון], הוסיפו לזה את חלקו ברצח פראנקל שגם לו, לא היו שותפים.  הם ראו בזה "פשע המאפיין את אישיותו של ביטקר כזו של פושע" כפי שכתב בנימין אליאב,  ושלחו את  שמואל כץ, מבית"רי דרום-אפריקה  לפולין לשכנע את ז'בוטינסקי להסכים להחלפתו של מפקד הארגון הצבאי הלאומי.

ביטקר נקרא לבירור בוורשה ואולץ להתפטר מתפקידו - הוא נתבקש לעזוב את תפקיד המפקד "בשל חוסר התאמה"  והוחלף באוקטובר 1937 על-ידי משה רוזנברג.

משה רוזנברג הצהיר ש: "מקרה פארנקל, נשאר כיום עלום, ואני מעדיף שלא להתייחס לכך. . . ".

אליאב [בנימין לובוצקי], איש התנועה הרביזיוניסטית, כתב בזיכרונותיו שההחלטה להטביע את פראנקל לא הייתה רק של ביטקר, ו"היו עוד מספר לא-מזוהים שלקחו חלק בכך. . . "

 "רצח זה הוחלט ובוצע על ידי קבוצה אידיאולוגית ומסיבות פנים-ארגוניות. הארגון היה מעורב ברצח" אמרו חלק מחוקרי התקופה.

"מתוך העדויות השונות עולה כי ביטקר לא היה שותף להחלטה לחסל את פראנקל, אולם העניין נזקף לחובתו ותרם לסילוקו מן הארגון" כתב יהודה לפידות הוא 'נמרוד'  [לימים פרופסור לביוכימיה באוניברסיטה העברית בירושלים]  בספרו 'לידתה של מחתרת'.

לימים סיפרו כי ביטקר ברח מהארץ עבר להתגורר בארצות-הברית ושם נפטר .

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.

יוסף טיטלבוים – איש בטחון; נרצח על-ידי בדווים

9.12.1947 – ואדי סראר

בית העלמין ביסוד-המעלה

טכסט:

[סמל צה"ל עם מספר אישי]
          115986

יוסף טיטלבום

    בן      חיה    ואהרן

נולד בסג'רה נפל במלוי –

תפקידו כ"ו  כסלו תש"ח

בן *47 בנפלו  תנצב"ה

כ"ו  כסלו תש"ח  = יום ג' נר  שני של חנוכה

הערה:

* יוסף נרצח בן 42 שנים

רקע

כבר בימי  העלייה הראשונה שאפו מנהיגי הישוב להשיג מידע כדי לשמור ולהגן  מפני גזרות השלטון עות'מאני ונציגיו.

אנשי העלייה השנייה ובעיקר אנשי 'השומר', ביצעו פעולות מודיעין  כנגד רוצחים ושודדים ערבים. 

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה קבוצות ריגול [בהן גם ניל"י] אספו מידע במרחב והעבירוהו לבריטים.

עם הבסת השלטון העות'מאני והחלת שלטון המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, הוקם במסגרת 'ועד הצירים' [על ידי ד"ר חיים ויצמן וביוזמת זאב ז'בוטינסקי] -   'משרד מודיעין' [Information Bureau], לאיסוף ידיעות על הנעשה בקרב  הערבים, ועקב אחרי אגודותיהם הלאומיות [ודאגו בין השאר לשמירה על המנהיגים הציוניים],  המשרד פורק בשנת 1920.

עם  הקמת ארגון 'ההגנה' [1920] היה איסוף מידע מודיעיני חלק מפעולותיו. 

במקביל  הוקם מדור לענייני ערבים  במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בירושלים. שהייתה  - הגוף המוסמך לייצג את העם היהודי כלפי ממשלת בריטניה.

שני מוקדי פעולה לה -  בלונדון ובירושלים. ההנהלה בארץ [והיא הבכירה ביניהם – ובראשה המחלקה המדינית] – עסקה בקשרים עם ממשלת המנדט, [ואספה גם ידיעות על הממשל הבריטי ואנשיו], בארגון, בעלייה, בהתיישבות [כולל קרקעות וטיפול באריסים]  ובבריאות. ואילו בלונדון עסקו בעיקר בקשר עם הממשלה הבריטית.[כולל איסוף מידע על הממשל הבריטי ואנשיו , למשל אחייניתו של הלורד בלפור בלאנש דאגדייל   שימשה כמרגלת של הסוכנות] .

אהרן חיים כהן יליד ירושלים ממוצא פרסי, שאת 'השכלתו' בנושא  רכש מ'שומרי החצר של  מסגד עומר', עסק במדור הערבי של המחלקה המדינית של הסוכנות בעיקר בקשרים עם מנהיגי התנועה הערבית ברחבי המזרח התיכון,  אך גם הביא ידיעות מאסיפות הערבים בערי הארץ וכפריה.

 דוד בן-גוריון, ראש הסתדרות העובדים  שהקימה בשנות ה-20, העביר ב-1933 את מרכז הכובד של עבודתו אל ההנהלה הציונית [והיה למנהיגו של היישוב העברי].

אליהו אפשטיין  [אילת] מונה לראש המדור הערבי במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בירושלים והחל בארגון פעולות איסוף ידיעות  - מודיעין.

 עם כניסתו של שאול מאירוב [אביגור], איש קבוצת כנרת, כמרכז ענייני 'ההגנה' [1933] וצירופו של ישראל גלילי [ברצ'נקו], איש קיבוץ נען,  למפקדה הארצית  של 'ההגנה'  בתל-אביב נוצר קשר  בין 'ההגנה' לבין המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית  -משרד  החוץ של היישוב היהודי בארץ-ישראל - שבראשו עמד לאחר רצח ד"ר חיים ארלוזורוב  [17 ביוני 1933] משה שרתוק [לימים שרת], [גיסם של אליהו גולומב, דב הוז ושאול אביגור מראשי 'ההגנה'].

 בסוכנות היהודית הוקם מדור ערבי שעסק במודיעין ופעולתו רוכזה בידי אליהו ששון יליד דמשק.

במקביל,  הוקמה מחלקת ידיעות קבועה של 'ההגנה' למחוז תל-אביב והדרום   ובראשה הועמד אפרים קרסנר [ דקל]. 

עזרא דנין, יליד יפו עמד בראש שירות הידיעות האזורי של 'ההגנה' במרכז הארץ  ['גליל תיכון'] ;

בחיפה ובצפון ריכז את איסוף המידע עבור 'ההגנה' הארכיאולוג-הארכיטקט עמנואל וילנסקי [וילן]  שלימים היה ידידו של אורד צ'ארלס וינגייט.

כשנבחר דוד בן-גוריון  ליושב ראש הסוכנות [1935] מונה ראובן זסלני [שילוח] יליד ירושלים, איש המודיעין של 'ההגנה',  והמומחה לענייני ערבים מקומיים   לאיש המודיעין של המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בירושלים.

לסניפי 'ההגנה' בערים היו מחלקות לא מאורגנות לאיסוף ידיעות, את המידע שאספו – באורח יזום או אקראי - העבירו המקורות השונים למפקדת 'ההגנה' הארצית,  ששכנה בבית הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית  - רחוב אלנבי 115 בתל אביב, בחדר 17 לידיהם של דב הוז ואליהו גולומב  האיש שפעל להכפפת ארגון 'ההגנה' תחת סמכות מוסדית – תחילה תחת ההסתדרות הכללית ואחר-כך בכפיפות  למוסדות הלאומיים. 

הביון האזרחי שהיה משותף  לש"י ולמחלקה המדינית של הסוכנות,  פעל  בירושלים, ובא במגעים עם הנאצים  ועוזריהם "הסוכנים/השלחים דווחו למי שמצאו לנכון".

היו אנשי צללים   שנעו  במה שקרוי 'התחום האפור'' יש שגם שילמו בחייהם - סחרו בנשק, בקרקעות ובידיעות.   גניבות, שוד ואונס הפכו להצתות, ירי ומיקוש  - הלאומנות הערבית  המקומית הלכה וגאתה מלווה ומלובה בהסתה. ידיעות היו חיוניות.

התלקחו  מאורעות הדמים תרצ"ו – תרצ"ט  - 'המרד הערבי הגדול' -  שירותי המודיעין של הסוכנות היהודית  [עם הבריטים] העריכו כי הערבים פועלים בהשראת גורמים זרים: צרפתים, איטלקים או גרמנים.

מלחמת העולם השנייה  החלה – אירופה מדינת הציר ובראשן גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית נגד בעלות הברית ובראש האימפריה הבריטית, צרפת ופולין.

בקיץ 1940 שאול אביגור ייסד  את  הש"י  - שירות ידיעות שאמור היה להיות כלל ארצי. [וככזה אושר על ידי המפקדה הארצית של 'ההגנה'  בראשותו של משה שרתוק,  שעבר  באותו הזמן להיות ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בירושלים].

בחופף הארגון הצבאי הלאומי- האצ"ל הקים את מש"י  - מחלקת שירות ידיעות, שכונתה גם 'צינור' ועסקה בין השאר באיסוף ידיעות  על ערביי ארץ ישראל, ובראשה עמד אריה פוסק איש המטה; ואילו במחתרת לוחמי חירות ישראל -לח"י הוקמה מחלקת מודיעין בראשות יהודה וייס ואברהם אהרנבלאט "מחלקה קטנה מאד ויכולת איסוף מודיעין שלה היתה מוגבלת " יעדיה לא היו הערבים.

שירות המודיעין של ארגון 'ההגנה'  פעל בשלושה מישורים של איסוף מודיעין –  המישור הבריטי  [עבורם ומזימותיהם], הפנים יהודי [כמו ארגונים שלא קיבלו את מרות הנהגת היישוב – אצ"ל, לח"י והקומוניסטים],  ואילו בתחום הערבי אספו מידע על כוונותיהם של ערביי ארץ ישראל. לקראת  המדינה העברית שבדרך.

תחילה מינו את משה בר-אילן [ארנסט בירנבוים] מי שעמד בראש  ה'ערביסטים'  של המחלקה המדינית  של הסוכנות, ועבר להיות  מזכיר המפקדה הארצית של  'ההגנה'.

 כמפקדים על הש"י מונו דוד שאלתיאל   ביחד עם זאב [ויליאם]  שרף שעבר משם לשמש כמזכיר המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית.

 בשנת  1942 עמד בראש הש"י ישראל עמיר  [זבלדובסקי]  והוא שהביא את  איסר הראל [הלפרין]  למטה הש"י  בתל אביב. בשנת 1947 מונה הראל [הוא 'איסר הקטן'] כמפקד מחוז תל-אביב של הש"י, והיה אחראי בין השאר על איסוף מודיעין מיפו הערבית. 

הפלמ"ח [פלוגות-מחץ] הוקם בזמן מלחמת העולם השנייה, ככוח צבאי סדיר של  'ההגנה' -  וככזה  ניהל פעילות מודיעין בכפיפות להוראות המ"א [המפקדה הארצית] של  'ההגנה' ושל הש"י ובהנחיית המחלקה המדינית של הסוכנות היהדית, שהייתה כאמור משרד החוץ של המדינה בדרך. המידע שנאסף רוכז במטה הפלמ"ח שם מוין  והוזרם לש"י ולמחלקה המדינית, לפי שיקול דעת.

השוטרים והקצינים היהודים, ששירתו במשטרת המנדט,  מסרו מידע על הנעשה  בתחום הקרוב להם -  ביישוב היהודי ובקרב הבריטים והערבים.

מידע  הגיע גם  מפקידים יהודים בשירות המחלקות השונות של ממשלת המנדט. הם מסרו ידיעות ל'הגנה' , אך גם לאצ"ל וללח"י – לפי נטייתם או יכולת הסחיטה של הארגון.

מקור מידע לא פחות תשוב  היו  יודעי שפת הערבים ומנהגיהם -  קוני הקרקעות ושומרי השדות   באוהלי הישמעאלים ובכפריהם נפגשו ומהם  גם שאבו ידיעות, אלה אנשים בעלי קשרים לא פורמליים ויכולת תמרון שעל אחד מהם יוסף טיטלבוים נספר. עליו ועל סופו [השם ייכתב כפי שהוא עצמו נהג לכתוב טיטלבוים ולא כמו על המצבה הצבאית].

כבר בשנת 1898 היתה משפחת טיטלבום במשמר- הירדן. אבל השטח שהוקצה עבורה  וגם האשראי לא נראו בעיניה כמספיקים  ועזבו למרות מכתבו של  פקיד הברון  מר סאפורטה  [תחילת דצמבר 1903] שנשלח מההנהלה בראש פינה שליד צפת [סוריה]  למנהל יק"א בפריס  "כול בני המשפחה  הכוללת 5 בנים חרוצים ורק מבקשים להתפרנס בצניעות מעבודת האדמה."

השם טיטלבוים נלקח מן Datelbaum בגרמנית שהוראתו תמר.

"שמעתי מאמי ע"ה, שהייתה צאצא לבעל ה'ישמח משה', כי מקור השם טיטלבוים אינו במילה תמר, אלא באצבע המורה אותה מחזיק בעל קורא בקריאת התורה ונקרא: 'טיטל' וכן נהגו המלמדים ב'חיידר', שהשתמשו ב'טיטל' כזה" נאמר לצמרת.

יוסף  טיטלבוים נולד בשנת 1905 לזוג איכרים בסג'רה לישראל-אהרון

עליו אמרו, כי בא מגבול רומניה  יש האומרים- טרנסילבניה, וחיה-רבקה גבוהה ויפה, עליה אמרו, כי היא  ילידת הארץ כנראה צפת.  שתי אחיות  קדמו ליוסף  - לאה  וסימה.

בשנת חייו הראשונה מת עליו אביו שנקבר בסג'רה,  ואמו עברה עם שלושת ילדיה למושבה יסוד-המעלה ושם התחתנה שנית  עם  מרדכי שטילמן, שהתגרש מאשתו  העקרה "נפרד ממנה תוך הסכם הדדי בשל חוסר בנים" .

ונולדו ילדיהם  המשותפים יצחק ויעקב.  מרדכי נפטר מדלקת ריאות י"ג אדר תרע"ג וחיה לא נישאה בשלישית. ויוסף, טיפל באחיו כאב.

יוסף גדל ולמד כבן איכרים. במושבתו הקטנה ראה את שרה שמוקלר אהובתו של ברל כצנלסון  היא הייתה אצלם  בזמן המגפה [ ו יוסף בן 14].

נערה שעברה את שנות העשרים לחייה,  נמוכת קומה, בהירת שער, שמנמנה מעט  היא באה כאחות מקבוצת כינרת לעזור לד"ר הלל יפה. סיפרו כי חבריה בקיבוץ  הכריחו אותה, לעזוב את עבודת האדמה וללכת ליסוד-המעלה שבה רבו מקרי טיפוס הבהרות.

היו מבקרים אצלה חברים מהקבוצה  וממשיכים לדרכם. יום אחד בא אהוב שלה,  ברל קראו לו. מתולתל, נאה,  לבוש מדים של הצבא הבריטי. היא גרה בחדר ששכרה בבית של הבת מאשתו השנייה של ר' נחום לוינסון  המקובל מצפת  - אצל  חיה רחל אשת אשר אשכנזי.   הצצנו, ראינו  הכול...  אחרי כמה ימים עלה הבחור על סוסתו, נפרד ממנה ויצא לדרכו.

אמרו שחלתה בקדחת צהובה. מחלה של חורף: היתושות צמאות לדם ועוקצות.  – דימומים, צמרמורות וחום גבוה.  פועל ערבי ואשתו שגרו בחצר הבית לקחו אותה בעגלה לבית החולים בצפת ל 'רוטשילד' זה ששימש את הצבא התורכי עד שהאוסטרלים כבשו את העיר, זה שהופעל על ידי קבוצה של רופאים ואחיות שיהודי אמריקה שלחו לארץ לעזרה, הערבי מסר את החולה לידי האחות רבקה אברמס,  אבל שרה  מתה.

קברו אותה בכנרת, סיפרו שהייתה בהריון; הייתה בידידות עם משפחת פתחיה לב-טוב  המורה והמחנך, משפחה שבאה מבאר-יעקב אבל, עזבה בסוף השנה  בגלל המחלה  הארורה למטולה, ראש-פינה, וגם לעקרון שבדרום הגיעה.

עם תום מלחמת העולם הראשונה לאחר הכיבוש האנגלי שררה אי-וודאות מי ישלוט בצפונו של הגליל  האזור היה נתון להתקפות  תכופות של כנופיות שודדים.

במיוחד אחרי מאורע תל-חי –מצב הביטחון היה פרוע מאד. יסוד-המעלה הותקפה על-ידי מוגרבים של הכפר תליל ובדווי שבט חמדון, הידועים באכזריותם ועוז רוחם.

מספרים כי יוסף הנער הרבה ללכת  בדרך שהובילה מתל-חי לאיילת השחר  דרך יסוד המעלה  דרך קשה ומסוכנת.

ובהתבגרו היה גם הוא לאיכר, כאן התחתן עם לאה  לבית מרקביץ עולה חדשה מפולין  מביאליסטוק, הצעירה ממנו בשש שנים,  לאה ויוסף נישאו  בתחילת 1932,  לאה נכנסה להריון ונולדה, כאמור,  גלילה   הבכורה 1933 והבת הקטנה יזרעאלה, הבדל של שנתיים ביניהן.

יוסף היה באגודת השומרים שהוקמה  בסוף שנת 1932 וחבריה חברי ההסתדרות הכללית, אשר ראו בה איגוד מקצועי של שומרים ועובדי אדמה.  היה  גם נוטר  וככזה פעל בהגנה על יישובים יהודיים ; נוטר  במסגרת המשטרה הבריטית, בפיקוד 'ההגנה'  - "יוסף היה פעיל ב'הגנה' ויתר העבודות היו כיסוי  גם בגבעת-ברנר" סיפרה בתו יזרעאלה.

האיכרים, כך זכר יוסף, עבדו בחבורות  - יום אחד כשחרשה חבורה מאיכרי המושבה לקראת תבואות החורף, סמוך להרי נפתלי, התנפלו עליהם שודדים וניסו לשדוד מהם את בהמות-העבודה – הפרדות והשוורים, פרצו יריות  שנשמעו במושבה במרחק של 7 קילומטרים, איכרים מזוינים, יצאו לעזור  מצאו את  ר' ישראל אשכנזי  מראשוני האיכרים [נכדו צבי נהרג בשנת 1946 מירי של חיל-הספר] פצוע קשה ברגלו וזוג פרדות הרוגות. השודדים  ברחו.

המצב הלך והחמיר מיום ליום.  היו מקרב אנשי המושבה  שביקשו לעקור ממקומם, כמו איכרי מטולה, לוחמי תל-חי וצעירי כפר גלעדי,  אך וועד המושבה פנה אל הצבא ההודי שחנה בראש-פינה  וזה שלח להם פלוגת חיילים- פנג'אבים חובשי טורבנים, אמרו שהם סיקים – צמחונים -  שונאי מוסלמים. הודים חנו במושבה.

 

 הגיע עת  הקציר  - השכנים - ערבים אלימים - הודיעו לאיכרי המושבה  שהשנה הם יקצרו את השדות ואל ינסה אף יהודי לצאת לעבודה, הראשון שהעז  לצאת היה שרגא-פייבל אייזנברג.  מהמושבה [הבן של דינה חנצ'ה,  קרובת משפחה של המנהיג הציוני נחום סוקולוב החבר של חיים ויצמן].

סיפרו כי שרגא ובן אחותו  -  אהרון-לייב  [אפשטיין]   נער בן -16 [גדול מיוסף בשנה]  יצאו בעגלה רתומה לפרדות להוביל שיבולת-שועל לגורן, כשהגיעו לשדה התנפלו עליהם ארבעה שודדים ולקחום מערבה אל ההרים.  אהרון-לייב הצליח לברוח  - הגיע אל המושבה ערום ויחף צועק ומילל; הבינו כי קרה אסון לשרגא, רצו אל שדהו של אביו ר' דוד איזנברג; ומצאו עגלה בלי פרדות ובלי שרגא, המשיכו  ולחפש אחריו, יחד  עם החיילים ההודים  שהגיעו בינתיים  ממקום חנייתם במושבה. 

בסוף מצאו  את שרגא  מוטל על אדמתו של פרידמן איכר מראש-פינה, גופתו עירומה מנוקבת כדורי אקדח ועליה סימני התעללות, אמרו שלקחו אבר למזכרת -   ואת הפרדות גזלו.

 הקצין יעקב ברגמן הגיע למחרת ובראש כוחות הצבא ההודי המקומי  וכוחות משטרה שהביא איתו, פנה לעבר אוהלי בדווי החמדון, שהתמקמו בין צוקי ההר  סמוך ללבנון;  היו חילופי אש קצין הודי נפצע וסוסתו נהרגה, הגיעו למאהל מצאו רק נשים מייללות [כדי לוודא שאין גברים ביניהם הצטוו הנשים לחשוף את שדיהן], הרסו את האוהלים, לקחו החיילים את הבקר שלא הספיקו הבדווים  להניס אל מעבר לגבול  וחזרו.

לאחר מכן עקר השבט מגבולות הארץ וחדל להטריד.

אחרי שקיעת החמה התקיימה ההלוויה היו שם  שני אחיו של שרגא  וארבעת אחיותיו, אמו התעלפה.

"פלוגת הודים הלכה בראש, כי פחדנו לעלות לבד לבית הקברות"

אז בא המקרה של יהודה פרידלנדר -  'הרועה' כינוהו;   איש כינרת  -  הוא בא  למושבה בתפקיד של שומר-רוכב; אחד מעשרים השומרים ששלחה פקידות יק"א כדי לשמור על עובדי השדות מהתנפלויות.

הוא מת מבעיטת סוס, קברו אותו במחניים סמוך למורהו מיכל הלפרין הזקן האגדי.

לאה טיטלבוים  אחותו הבוגרת של יוסף  בכעשר שנים, "בחורה חסונה ומרהיבה ביפי-מראה. מתה מקדחת שחור השתן ביסוד-במעלה בחודש מנחם אב שנת תר"פ [יולי 1920]  והיא בת 25 "לאה -נפטרה ערב חתונתה, אמה ביכתה אותה כל חייה. וסימה אחותה- התחתנה עם שכטר" אמרה  יזרעאלה לובבסקי  מיסוד-המעלה הבת של יוסף טיטלבוים.

ויוסף זכר כנער בן 17 את אותו יום ם שישי  28 ביולי 1922 [ג' אב תרפ"ב] – כי השו"ב [השוחט והבודק] של המושבה יצחק פרידמן בן ר' אלעזר צבי מצפת  שנרצח  ליד הגורן על ידי שמונה שודדים [אמרו שכיהן גם כרב  ועסק בצורכי הציבור]. 

אחד האיכרים נתן לשתי פרדותיו  לאכול מן הגורן,  שודדים  שבאו עם ערב מן הדרום, מבין עצי האקליפטוס בבגדי שוטרים וברובים מורדים,  ניסו לגזול  ממנו  ''בתואנות רמייה''  את בהמות העבודה שלו האיכר הבין , התנגד והוכה,  צעק לעזרה  והתעלף.

 פרידמן  השוחט שישב  לפני גינת בית-הספר  מול  הגורן, וחיכה לחמר מצפת שיבוא לקחת אותו, שמע את צעקות הנגזל, הבחין בנעשה  וקרא בקול לבחורי המושבה  : "גזלנים בגורן !".

החמסנים רצו להשתיק את יצחק  וירו בו למוות – כדור פלח את כליותיו.

"הפצוע הוכנס לאולם בית-הספר ומת כעבור זמן מאפיסת-דם". סיפר המורה פניני .

וה'שוטרים' עזבו את המקום וזוג הפרדות של האיכר המוכה – איתם. [אומרים כי לקחו רק פרד אחד].

 "צעירי המושבה פנו תיכף למשמר-הירדן ששם נמצאת נקודה של שוטרים בחבור טלפוני והודיעו את זה למשטרה הצפתית. המשטרה מהרה תיכף למקום הרצח והתחילה בחיפושים אבל כל עמלם עלה בתוהו, עקבות השודדים טרם נגלו" כתב עיתון 'הארץ' (13.8.1922).

סיפרו כי קצין המשטרה דוד קלר מצפת עם שוטרים מה'משטרה המעולה' בראש-פינה באו; עקבות  השודדים הוליכו לעבר הירדן מזרחה לעבר הכפר  הצ'רקסי נפח שבגולן.

שו"ב  ר' יצחק פרידמן תלמיד חכם מופלג ואציל-הרוח היה לקדוש, הוא הובא לקבורה בו ביום בבית העלמין של יסוד-המעלה "החרמון מקדם והרי נפתלי מים". כתב  הסופר אברהם מרדכי  חריזמן.

 ר' יצחק נרצח והוא בשנת השלושים לחייו  השאיר אשה ממררת בבכי. 

סיפרו כי בין המתיישבים פרץ ויכוח: בעוד המת מונח לפניהם -  הצעירים "כשעיניהם יורקות זיקי-אש" דרשו שארגז הנשק הסגור, אשר ניתן מטעם השלטון הבריטי-  נשק רק להגנה במקום ואסור להוציאו אל מחוץ לגבולות המושבה –  יפתח, תושב הגזלה ויוכו המרצחים.

הזקנים, נימקו את התנגדותם: בטענות יש סכנת נפשות  במאבק עם שודדים מזוינים, "האם זוג פרדים שווים בנפשות ההולכים להסתכן?" אמרו.

"הגושפנקה הממשלתית הוסרה, הארגז נפתח, והנשק הוצמד אל כתפי הצעירים. מפרסות סוסיהם ניתזו זיקי אש. גיבורי הגליל הלוחמים הנועזים באיתני הטבע לא ידעו פחד! הם נבלעו ונעלמו בשחור הלילה."

היו גם תוכניות להרוס את הטחנה והחאן הסמוך ליד עין מלאחה  "מקום ועד לרוצחים וקן לשודדים וגנבים פורעי חוק". 

שומר השדות של המושבה יסוד-המעלה [יש אומרים כי יוסף שהיה כבר בן י"ח יודע מי הוא] נתקל והשעה חמש אחר-הצהריים בערך,  [קיץ 1923], בקבוצת שודדים מכוסים עד גובה עיניהם בכפיות שחורות שלא יזוהו  לקחו ממנו, תוך איומי נשק,  סיגריות, ושלחו אותו לדרכו מלווה בקללותיהם בערבית גלילית.

את גשש הממשלה  בצפון רצחו, עליו אמרו כי הוא אחד המעולים במדינה בשטח העקבות,  היה זה הגשש  הישמעאלי שהתלווה  גם למפקח המשטרה הגלילית קלמן כהן ;  חשדו כי  הרוצחים היו כאמל דיבאן ועלי ג'חאיל הידועים בתור רוצחי נפשות המתחבאים בעבר-הירדן מזרחה.

 באותו חודש ואותו קיץ לפנות ערב שמעו ביסוד-המעלה יריות -  התחילה בהלה, כי חשבו שהתנפלו שוב על עגלות האיכרים, מפני שכל היריות באו מאותו הצד שלרגלי ההר, מקום מועד לפורענויות. אבל, כשבדקו נוכחו לדעת שכל האיכרים עם עגלותיהם כבר במושבה,  התושבים נרגעו.

כרבע שעה לאחר מכן הגיעו למושבה שתי מכוניות משטרה: מכונית סיור וטנדר נקובות קליעים.

הם  נכנסו לישוב מצפון  במהירות גבוהה  נעמדו על יד הבית של איכר  הגר ברחוב הראשי   לובשי המדים שבמכוניות דרשו רופא והורידו מיד שני ז'נדרמים הרוגים ושנים פצועים. והכניסו אותם לתוך הבית.

היו אלה ז'נדרמים מנצרת שליוו את הנציב העליון הרברט סמואל  ופמלייתו למושבה הצפונית  מטולה ומאחר ולא נמצאו עבורם מקומות לינה במושבה הצפונית נסעו לראש-פינה.

הרופא  [יש אומרים כי היה זה הרופא ד"ר יפה שהוזעק  במיוחד מראש-פינה.] קבע כי אחד פצוע קשה מיריות בקיבתו ואילו האחר בחלק העליון של רגלו ויש לשלחם מיידית לבית-החולים הסמוך -   ל 'הדסה' [רוטשילד]  בצפת שניהלו הכירורג ד"ר  גרשון [גיאורג]  גרי

מאחר ובמושבה יסוד-המעלה  לא היה טלפון נאלץ הקצין שלהם לנסוע למושבה משמר- הירדן הסמוכה שהייתה מקושרת עם צפת כדי לדווח על התקרית לרשויות , הטנדר עם ההרוגים והפצועים נשאר במושבה

השוטר הגבוה שנפצע אנושות זה שנפגע בבטנו,  מת  ביום ב' בצהרים,

את הדוח על התקרית קיבל מפקד משטרת מחוז הצפון הבריטי בדרכו לעין מלאחה משוטר  בריטי של   מוצב  המכס בגשר בנות יעקב 

עם מידע זה  הגיע  ליסוד-המעלה שלשם כבר הגיעה התגבורת, גם סיוע רפואי  בריטי.  משם המשיך המפקד הבכיר לראש-פינה , הז'נדרמים שלא נפגעו הצליחו לפנות  בעזרת אמבולנסים של 'צלב-האדום' את  הפצועים וההרוגים לבית החולים בנצרת והסתלקו מהמושבה

תרפ"ט  יוסף בן 24  - הותקפה יסוד-המעלה בעיקר על ידי שכניה מהכפר המוגרבי תליל. המושבה נבזזה ותושביה פונו למשמר-הירדן,

חלק הועבר אל הקיבוץ הסמוך איילת השחר. על המושבה המרוקנת פשטו הבדווים ושדדו  את כל שיכלו לשאת. הצבא הבריטי גירש את השודדים והתושבים שבו לשקם את משקיהם.

"המוגרבים היו חזקים, מנוולים ומעניינים" אמרה לי בת המקום נכדתו של ישראל אשכנזי מראשוני  המושבה.

יוסף ידע את  לדבר בשפת הערבים והכיר את מנהגיהם; עבד בשביל 'ההגנה' וכשהסתיימו מאורעות הדמים של שנת 1936  [נגמרה 'השביתה הגדולה'] עבר לקיבוץ גבעת-ברנר כשכיר. יש אומרים כי היה עוד קודם  במושב  בית-עובד הסמוך לקיבוץ.

מאורעות דמים פרצו לקראת פסח תרצ"ו – 'המפלגה הערבית הפלסטינית'  [החוסיינים ומפלגת 'אל-איסתקלאל  [הנוצרים והנשאשיבים] הקימו בירושלים את  'הועד הערבי העליון'.

'מתקפת-הקיץ' של ערביי ארץ-ישראל על היהודים, יש אומרים כי נעזרו גם במתנדבים ממדינות ערב ואפילו בסוכנים איטלקים וגרמנים -  נמשכה עד למחצית אוקטובר 1936.

 "מנהיגי הפלשתינאים הבינו כי לא יוכלו ליהודים, וביקשו משליטי מדינות ערב, שהם יבקשו מהם כי יואילו להפסיק את השביתה הכללית הגדולה, שפרצה בתחילת המאורעות." כתב אליהו בן-חור  בספרו 'לצאת את הגדר'.

'המרד הערבי הגדול' פרץ זמן מה לאחר 'השביתה הגדולה' -  האש שהבעירה אותו השתלחה מעל צריחי המסגדים- הגירת הענק של פליטים יהודים מאירופה, ורכישת אדמות בקנה מידה גדול מידי הערבים נאמרה, אך העיקר, היה הצלת מסגדי הר-הבית.

 סיפרו כי  המורדים ירו בפלאחים שמכרו חלקות במחיר נמוך, בעוד שהמנהיגים, כולל ה'מופתי'  ביצעו עם היהודים עסקות מקרקעין רבות היקף ובמחירים גבוהים, ואף  הביאו דוגמה ולא אחת , מחירי הקרקע עלו.

בהרבה משקים טיפל בקשרים עם ערבי הסביבה חבר משק, על פי רוב היה גם מוכתר;  בקיבוץ גבעת-ברנר  זה היה כמו עבודה שכירה, טיפל בזה שומר השדות טיטלבוים.

"המוכתר היה יצחק בלומברג [מור] הוא לא עסק ביחסים עם הערבים היו לנו קשרים עם ערבים שונים : קנינו תבן מערבי מזרנוגה,  ערבי מרמלה מכר לנו בשר גמלים או בשר חמור,   היה ערבי מיבנה שהיו לנו קשרים איתו, שלחנו  רופא שלנו יחד עם רופאה [בעייה דתית]  שיישבה בזרנוגה וטיפלה שם בחולים, ואז הבאנו את  יוסף טילטבוים.  אני חושב שהוא בא הנה בשנת 1937- 1938. בערך בזמן הזה. איך הוא הגיע? הוא היה מיסוד-המעלה. אני חושב שהתגרש מאשתו. היו לו שתי בנות. הוא חיפש מקום פרנסה - אמר ליפא כץ איש הביטחון המיתולגי של קיבוץ גבעת-ברנר. והוסיף בין השאר -  לאט לאט תפסה אותו מחלקת הסוכנות כדי שיטפל בכל מיני דברים בסביבה".

"הוא לא התגרש ממנה ולא נפרד ממנה מעולם, אלא יצא לעבוד הרחק מהבית כי חשב שלא יעיל בשביל פעם בשנה לקצור חיטה להישאר ביסוד-המעלה. פעם בחודש היה שולח לאשתו כסף ליסוד-המעלה, ולבנות בגדים טובים וחמים ונעליים מרחובות; ביגוד והנעלה לא היו לילדי הסביבה שהיו עניים מאד    - אמרה יזרעאלה בתו    ונזכרה  -  'לאה, יש פתק באחריות' [כיום – 'דאר רשום']  היו קוראים לה  בהגיע החבילה החודשית".

"יוסף היה מגיע פעם בכמה חודשים לביקורים מעבודותיו ברחבי הארץ ליסוד- המעלה".

יוסף סיפק מידע מודיעיני ל'ההגנה'  נכון לאותו יום : "זה בא וזה יוצא, זה דיבר עם זה, אלה ואלה נכחו באסיפה זו וזו שנערכה בביתו של איש זה או אחר, בכפר זה וזה. זה אמר כך וזה אמר כך, זה מכר רובה וזה קנה סוס.

חלק מהמידע  אפשר לו רכישת הקרקעות עבור הקיבוץ ששכר אותו.

קיבוץ גבעת-ברנר  עלה בשנת  1928 על גבעה דרומית למושבה רחובות,  שהערבים קראו למקום קלעת אל-אביאד = המבצר הלבן, בינם לבין המושבה רחובות התיישבה שנתיים קודם  'קכוצת שילר' [קיבוץ גן-שלמה].

לא קל היה -  בלי כל עזרה מההנהלה הציונית  - מים הובילו מהפרדס של לוינסון דרך הצינורות של קבוצת שילר, סוכה שימשה כחדר-אוכל;  איך שהתיישבו פינו את המקום לדרישת גדליה בק ומשה סמילנסקי האחראים על הביטחון מרחובות – מסיבות אסטרטגיות. 4 אנשים נשארו לשמור.

זו הייתה אפיזודה קצרה – הם חזרו תוך ימים ספורים למקום,  אבל עם לקח לעתיד.

 באותה שנה עלו בסמוך על קרקע הקרן הקיימת [1200 דונם]  תימני כנרת יוצאי שרעב  וקראו למושב על שמו של תורם חלק מאדמותיה [אלכסנדר] מרמורק.

מושב העובדים גיבתון הוקם על אדמות קק"ל ארבע שנים מאוחר יותר במסגרת 'התיישבות האלף' של הסוכנות היהודית לעיבוי מושבות קיימות -  'התיישבות בהדרגה' קראו לה. - המתיישבים המשיכו בעבודתם כפועלים שכירים ובמקביל פיתחו את משקם הקטן הפרטי.

ובינתיים בסוף יוני 1931. יוחנן שטל  יליד מנהיים  מהקיבוץ וסלה זהר מבן-שמן יצאו לטיול יחדיו; הוא בן עשרים ושתיים והיא בת עשרים ושבע, הם נרצחו על ידי בדווים ליד סידנא-עלי שגם אנסו אותה.

הם נקברו בתל-אביב.

למרות הקשיים וההתנגדות  החריפה של המוסדות המיישבים, יש אומרים – בגלל שטח אדמה מצומצם -  400 דונם בלבד  [אומרים רק 200, יש אומרים שגם אותם רכשו מכספם, יש אומרים שמהפרדסן יוסף טננבאום] – למרות כל זאת עזבו את מקום התגבשותם ברחובות והתיישבו בסמוך. לפרנסתם המשיכו לעבוד בפרדסי הסביבה. כשבאו שנה אחר כך  יוצאי גרמניה [קבוצת 'חרות'] רכשו עוד אדמות  - אומרים שמכספי 'ההעברה' שהשיג עבורם חיים ארלוזורוב ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בארץ [נרצח בתל-אביב יוני 1933],   שפעל להצלת רכוש יהודי גרמניה ולהביאו לארץ-ישראל. גם רכשו אלף דונם בסביבה בכספים שאסף באיטליה אנצו סירני ממייסדי הקיבוץ [ נרצח בנובמבר 1944 בירייה כצנחן בריטי שבוי על פי הוראה מיוחדת במחנה הריכוז  הנאצי דכאו שליד מינכן בגרמניה].

יש אומרים כי בגלל מעוט הקרקע פיתחו תעשייה – כמו בית-החרושת 'רימון' למיצים וריבות ובית-החרושת 'מטר' למוצרי השקייה,  גם נגריה משוכללת הקימו,  ובאמצע שנות ה-30  פתחו  בית-הבראה צמחוני  - 'בית ישע'  קראו לו על שמה של אותה משוררת יהודיה מארצות-הברית, שעברה גם לגור במקום  - ישע סמפטר [היא  שטיפלה  במשה שפיץ אותו עילוי רעב – סטודנט, משורר, מתרגם ופילוסוף שאיבד עצמו לדעת  בקיץ 1933  - זה שישראל כהן מקבוצת שילר מצאו על כביש רמלה –רחובות,  זה שגם מלכה צדקוני מגבעת-ברנר קשורה בו. נקבר ברחובות.]

עסקי הקרקעות לא פעלו על פי תוכנית מסודרת כי אם על פי הימור ומזל, אלתור, נוכלות ושוחד, סיכון, אלימות וחזון  אמרו ה'ערביסטים'  בהם גם יוסף

"יוסף, היה מאד מקובל בכל הציבורים -  יהודים וערבים" .  

היו  עשרות נכבדים שמכרו קרקעות ליהודים – מוסא כאזם אל-חוסייני ראש עיריית ירושלים  שהיה במשך שנים  מנהיגה המוכר של התנועה הלאומית הערבית, ועוד כמה מבני משפחת חוסייני בהם אביו של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני ['המופתי הגדול']. עורך הדין  ג'אמל אל-חוסייני אף הוא מאבות התנועה  הלאומית - ראש עיריית ירושלים ראג'ב נאשאשיבי  וראשי ערים אחרות , בהן יפו  [משפחת סעיד] ועזה [משפחת רושדי] הייתה גם משפחת דג'אני מירושלים, א-שוואה מעזה מוסלמים ונוצרים  - שייח'  בדווי  העזאזמה מהדרום אל עטוואנה וגם משפחת אל- רקרדי משבט אל-זברגה בנגב.

לא הספיקו אנשי הגבעה להתמסד והנה ביולי 1937 פורסמו המלצות 'ועדת פיל' על חלוקת הארץ לשלושה: אזור יהודי במישור החוף, שטח שיישאר תחת מנדט בריטי [המקומות הקדושים לנצרות בבית-לחם, בירושלים ובגליל];  ואזור ערבי הכולל את יתרת השטח, שיאוחד עם ממלכת עבר-הירדן ויזכה לעצמאות.

נוכח התנגדות הערבים על 'ועדת וודהד' היה להציע את אופן היישום של תוכנית החלוקה של 'ועדת פיל', ובכך ביטלה למעשה את מסקנותיה [בדוח סודי  נאמר  כי מדינת היהודים, זו המובטחת ב'הצהרת בלפור' תהיה בשטח שבין טנטורה  שעל חוף הכרמל צפונית לזיכרון יעקב עד תל-אביב], עוד מסקנות של וועדה  שהעלו אבק באחת המגירות המימשל.

 בענייני קרקעות  וסידורם, כולל הרישום,  טיפלו  מטעם קיבוץ גבעת-ברנר ברונו רוטשילד [מנהל החשבונות]  ושלמה דגני  מזכיר המשק, יוסף טיטלבוים  שימש להם כמתורגמן, נסעו לעזה - למשרדי הטאבו,  נסעו לבאר-שבע, אירחו בצריף התרבות של הקיבוץ את  נכבדי השלטון  -  עוף שנפסל בלול או נקניק שנקנה ברחובות היו מעדני כיבוד.

'הועד הערבי העליון' שבראשו עמד  המופתי של ירושלים  - כהן הדת הקיצוני  חאג'  אמין אל-חוסייני  -הגביר את ההסתה והמרי –  ממשרדו ברחוב גוטפריד דה-בויון שבמוצררה [ירושלים]. מצריחי המסגדים קראו הרמקולים, לסלק את ה'זרים'  -  את הכובש הבריטי ועושי דברו היהודים. תקפו חיילים, מוסדות שלטון בריטי ונציגיו היהודים, וזאת ובנוסף לאיומים ורצח ערבים באשמת שיתוף פעולה עם האויב ומכירת העם בכסף.

ומודעות במסגרת שחורה המשיכו להופיע בעיתוני התקופה

בקיץ 1936 נורה  למוות  ממארב של כנופיה ערבית המזוינת ברובים צבאיים  רווק צעיר  הנוטר המיוחד  אשר רוזנפלד,שהיה מסגר ועבד כפועל בניין בתל אביב התגייס כדי לפרנס את משפחת אחותו,  רצחו אותו בפרדס של ד"ר ברווי במערב המושבה נס-ציונה.  הוא היה מצויד ברובה-צייד  עם רישיון  הוא  עם בן זוגו לשמירה  ישראל זוסמן שהשיב אש ונמלט. 

חודש לאחר מכן  שרפו  פורעים ערבים את בית האריזה בפרדס איזנברג, ואור ליום שישי רצחה כנופיה מזוינת  ביריות את מליחי דוד  בן 45 וזכריה יפת בן 28   משעריים שעבדו אותו לילה  בהשקאת פרדסו של לוריא  ברחובות.

ובמושבה הצפונית הסמוכה ליסוד המעלה -משמר הירדן -– גרבובסקי חיים בן ארבעים ובנו מנחם בן חמש-עשרה – נפלו יחדיו מכדורי מרצחים בנסותם להביא בעגלתם מים מהירדן, לאחר שמכון המים הועלה באש על ידי ערבים.

 סיפרו כי, מיד לאחר ההתקפה נכנסו נוטרי המושבה לקרב עם הכנופיה, כפי שמוסרים נמצאו שלושה ערבים הרוגים, סבורים שיש כמה פצועים.

תפסו אחד -  ערבי פקיד בתחנת ההסגר הממשלתית במשמר- הירדן ושמו מחמוד אסעד חמד מעין זיתון שליד צפת -  הוא הואשם ברצח.

משה גרוסמן   סיפר ליוסף טיטלבוים כי הרוצח היה  ערבי בשם חורי זה שיש לו עדרים  ופרדס ליד יסוד המעלה –והשמועה אמרה, כי הוא גם זה שהרג את אחיו של פנחס גרבובסקי.

חברי קיבוץ גבעת-ברנר הפנימו את עלבונם משנת תרפ"ט  - רכשו נשק  ליום המאבק על היישוב. [רובים, מקלעים, רימוני יד ותחמושת- לא מעט] בנו 'סליק' [מחסן סודי תת-קרקעי] 'צעצוע' קראו לו   - אם מתחת לארגזי החול של בתי הילדים , אם בפרדסים [פרדס א',  שורה שישית, עץ שביעי מימין] ואם מחוץ לתחום המגורים [ בצפון הקיבוץ; היום ליד מחסן 8 בין בוסתן התאנים  ודרך הזיתים שליד בית הקברות]. האחראי לרכש  וגם לסודות ['זקס'] היה ליפא כץ; עזרו לידו הנגר נתן רשף [וולקן] והטפסן נתן רובין  [החבר של וינגייט מימי קורס המפקדים קורס הכשרה קצר למפקדים יהודים 'הקורס לסמלים יהודים'  [הראשון והאחרון  שהתקיים בעין-חרוד בספטמבר 1938] שהיה בנו הרוחני של מזכיר-החוץ צבי שרודק איש הביטחון שבא מעין חרוד, והיו גם חפ"שים [או חיילים  חפרים פשוטים]  - שלמה דגני, יהודה חרש ומילו קרו [לימים כורה] .

מינו  אחראי לביטחון לצד המוכתר  אך כל סניף מקומי של 'ההגנה' כלל   'כח המגן'  שהיה מקרב אנשי הקיבוץ אשר נקטו, לפי הוראת המוסדות הנוגעים והמוסמכים, בשיטת הגנה סבילה ונייחת, שריתקה אותם לעמדות,  שיצקו או חפרו בתחום הבנוי

 הקיפו את המשק בגדר תיל והתאמנו , גם נשים. לימים כי יבואו-   בעיקר ב'צריף השחור'  זה המחופה בנייר זפת הקרוי 'טול'   - ששימש גם כברווזייה –   ועל הגג הגבוה בבית האריזה של האחים קליימן הגובל בקיבוץ, אותתו בדגלים ליום  וב'סמאפור'  [מאותת סימני אור] – ללילה, ובראשם אלישע חרש  הבן של יהודה חרש, גם דאר יונים היה. סיפרו ברונו רוטשילד ושלמה דגני.

חברי גבעת -ברנר הבינו שהם צריכים אחד שיודע לדבר עם השכנים - שומר שדות-רוכב יודע ערבית הנפגש איתם יום יום  היה הפתרון

צבי שרודק גזבר-החוץ שידע ערבית היה גם האחראי על הביטחון בגבעת-ברנר והסביבה נלקח ל'מפקדת העל'  של  'ההגנה' ולכן יוסף טיטלבוים שבא לקיבוץ גבעת-ברנר כשומר שדות ונשאר שם שבע שנים כשכיר – היה הפתרון.

יוסף סידר עבור גבעת-ברנר  גם עניינים הדורשים ידע  והתנהלות בשפה ערבית ובמנהגיהם כמו רכישת אדמות מהשכנים הערבים [כשהוקם שדה-התעופה תל נוף על ידי הצבא הבריטי בשנת 1941 גנבו משם נשק, אחד ממקורות הנשק היה המחנה הצבאי הבריטי בוואדי סאראר (נחל שורק)] אבל סידר גם כל מיני דברים בשביל הסוכנות, מרכש ועד ידיעות.

'במאורעות 1936-39 ניהל מטעם 'ההגנה', אותם הכיר זה למעלה מעשור. את הקשרים עם הערבים - "ניצל את קשריו להשגת הידיעות הדרושות ליישוב".  "הוא  אסף מידע על ערבים, על התארגנות כנופיות לפעולות פגיעה ביהודים, על נשק המגיע לערבים ואימונים בו " סיפרו חבריו מהש"י.

 יוסף הכיר את אברהם כהן מהמושבה גן-יבנה איש הביטחון של נקודות הקידוח בנגב אשר גם הוא  ידע ערבית היטב. הכיר את הבדווים, מנהגיהם ואורח חייהם וידע להתהלך בתוכם בביטחון.

פגש לא אחת בשומר- הרוכב חולה האפילפסיה מרחובות יהושע חלמיש [זליג רבינוביץ] יושב ושותה קפה עם שומר בדווי מסטרייה,  עליו סיפרו שסחר עם ערבים כמו עלי קאסם בקרקעות [הוצא להורג על ידי המודיעין הישראלי בפקודת איסר בארי  בנובמבר 1948 ]

עבד עם הגשש הזקן באראכאת   החליף דעות וידיעות עם שומרי מושבת הביל"ויים גדרה הבדווים ממשפחת  ג'ארושי;  בדרכו לדואר במושבה היה מנופף בידו לשלום לדוד פייקס שישב בקפה 'שטרים' , החליף כמה מלים עם  הג'ינג'י יצחק בן-ארי, שחזר ממגרש 'המכבי' מסקירת מסדר של נוטרים; חברו  האישי  של הצעיר ישראל גלילי  [ברצ'נקו] מקבוץ נען השכן שהיה במרכז 'ההגנה', וזאת  למרות  היחסים העכורים  ביין גבעת-ברגר לקבוצת נען כי "אנשי הגבעה העבירו להם פחות אדמות ממה שרצו",  התיידד עם יהושע גלוברמן מפקד החי"ש באזור  שעסק בהורדת מעפילים.

היה בקשר עם קצין המחוז קיסילוב ומושלי המחוזות  מר  ג'יימס פולוק ומר  אדוארד קית רוץ' שזכה לכינוי "הפחה של ירושלים" גם את קצין המשטרה, את המיקוואי שמואל ויסברג  הכיר והוקיר.

בשנת 1937 לאחר רצח מושל הגליל לואיס אנדרוס ליד כנסייה בנצרת. הוועד הערבי העליון – וכמוהו מספר וועדות הלאומיות  – הוצאו אל מחוץ לחוק. -  המופתי חאג' אמין אל חוסייני סולק מתפקידו כנשיא המועצה המוסלמית העליונה, ובכירי הוועד הערבי העליון נעצרו והוגלו לאיי סיישל שבדרום האוקיינוס ההודי.  המופתי הסתתר בהר-הבית כשבועיים, ואז חמק מהמתחם כשהוא מחופש לבדווי ונמלט דרך הים ללבנון. שם נעצרה ספינתו על-ידי משמר החופים. השלטונות הצרפתיים התירו לו להישאר בלבנון תוך הגבלת תנועותיו.

 "בשבועיים שלאחר בריחתו נערך גל של מתקפות על יישובים יהודיים ועל מטרות בריטיות, ככל הנראה על-פי תוכנית שהוכנה מראש. כמה מחברי הועד הערבי העליון שלא נעצרו הצליחו לחבור למופתי בלבנון. חלקם עברו לדמשק, שם הוקמה הוועדה המרכזית של הג'יהאד, קרי: המפקדה העליונה של המרד. בראש המשרד עמד עזת דרוזה. את ההנחיות קיבל מחאג' אמין." כתב הלל כהן בספרו 'צבא הצללים'.

הערבים  המשיכו ומכרו  אדמות ישירות ליהודים  או באמצעות סוכנים  כפולים ומשולשים כמו  עלי אל-קאסם  עבד אל קאדר   'הסוחר  בכל'  מטייבה שמפעיליו היו  הירושלמי יוסף וויץ מנהל מחלקת רכישת הקרקעות של הקרן-הקיימת –לישראל [בנו, יחיעם , נפל ב''ליל הגשרים'  יוני 1947] ,  גד מכנס הנתנייתי איש 'בני בנימין'  מוביל 'הגוש האזרחי', ואנשים  של 'ההגנה' בהם בנימין גיבלי איש הש"י

והרצח נמשך

מצפון לקיבוץ גבעת-ברנר  בטירת-שלום  מושב של יוצאי תימן  בין רחובות לנס-ציונה ,לא רחוק מהכפר הערבי קובייבה  ליד מושב בני האיכרים כפר-אהרון   - בסוף תשרי תרצ"ח   כשהותקף על ידי כנופיית ערבים חמושה; אחד הפורעים התקרב לבית שבשולי הכפר ירה דרך החלון  בילד בן ה- 11  - אליהו שרעבי  - בשנתו והרגו. שוטרי רחובות ונס-ציונה יצאו למקום, אך המתנפלים  נעלמו.

לא עברה שנה ובנס-ציונה נרצחה [אחרי ט' באב ] בשתי יריות  של צעיר ערבי הנערה רבקה לרר לאחר סיום יום העבודה בפרדס של היימאן, היו שם גם פועלים ערבים אך הם לא נפגעו;  יהודי אחד נפצע.

סיפרו גם כי היו לפחות עוד שלוש התקפות  על פועלים שחזרו מעבודתם בפרדסים, אך לא היו נפגעים.

ואילו מדרום לקיבוץ  נרצח  באוטובוס ערבי יצחק הברקורן מגן-יבנה שומר קידוחי הבארות בנגב על ידי כנופיה ערבית 

במזרח,  בבאר-יעקב נרצחו על ידי כנופיה ערבית שני שומרי פועלי  פרדס  - קלמן קלמן ואריה רינר  מ'בני עקיבא'. – תנועה דתית  בעלת אופי חלוצי-התיישבותי

ובמערב  נרצח בירי מהמארב  אליעזר גולדפרב מאבטח פועלים  מקרית-ענבים  שעבדו בשדות התירס של משק הפועלות עיינות שליד הכפר הערבי קובייבה

וכשנרצח בידי כנופיה ערבית   במושבה נס-ציונה הפועל  יוצא תימן  אפרים יהוד; היה זה תוך כדי  מנוחת צהריים בפרדס תומרקין  כשקבוצת שומרי ארגון השומרים מגוש קובייבה, שמעו את היריות, וחשו לעזרה,  בחליפת היריות נפצעו: השומר הרצל יקר והשומר יוסף וילנר ונהרג השומר גבריאל [גברושקה] גניאלי , אותו הכיר יוסף עוד מתקופת היותם נוטרים בראש-פינה,  זה היה בין יום כיפור  לשמחת- תורה של שנת תרצ"ט. המשטרה התערבה והכנופיה הגדולה נעלמה בפרדסי הסביבה

 ואילו בסביבות חולדה נהרגו , לאחר ניסיון מיקוש,  מירי אנשי כנופיה ערבית -  שלשה מן הפועלים היהודים שחזרו לחולדה משדות 'יכין' במנסורה– אברהם קוצר,  יהודה קליינר  ונחמן בלושטיין [מאיר אופרמן נפצע קל ברגלו].

בסוף יוני 1938 רצחו פורעים ערבים  בדקירות סכין  ביפו את היתום משעריים  את שלום שרעבי שיצא לחפש את אשתו ה'ספרדית'  שברחה ממנו  אחרי חמישה חודשי נישואים.

 צבע עורו היקשה על הזיהוי, אומרים כי, זוהה גם על ידי  יוסף  טייטלבוים כי שלום עבד בפרדס של לוינסון על יד קבוצת שילר, הקצין אבנר קומרוב. העביר במכוניתו את גופתו לרחובות.

בסוף הקיץ 1938 הגבירו כנופיות חמושות את פיגועיהן בדרום. מפקד מחוז הדרום מטעם 'ההגנה' יששכר סיטקוב  מרחובות זומן לישיבה  אצל  ראש המטה הארצי [הרמ"א] יוחנן רטנר  בתל-אביב לדיון במצב. והוחלט להקים כוח של מאה נוטרים בארבע מחלקות שיתמקם בין ראשון-לציון לבאר-טוביה.

ספטמבר 1938 נרצחו בידי כנופיית ערבים במסמייה [בין גדרה לבאר-טוביה], שני עובדי חברת- החשמל דוד בן-אליהו [באביוב] הקווקזי, וגר-הצדק ראובן צ'פ [רומן היוגוסלבי] מתוך קבוצה של 17 פועלים שיצאה לתקן עמודי חשמל שרופים. גם אברהם ולפיש, מפקד טנדר הליווי ושישה נוטרים צבי דיאמנט, אריה הכט, דב מינצר,  דב קליין ונפתלי חיים רייך ששמרו עליהם. נהרגו במארב  בדרכם חזרה . את הגופות הביאו למשרד של חברת-החשמל  ברחוב גלוסקין,  קצה רחובות.

והרצח נמשך.  שירותי הידיעות לחצו לקבלת מידע – דרשו נקם – וברוח 'ההגנה' יש לפגוע רק באשמים

ובמושב טירת-שלום   נרצח מן המארב   יוצא תימן ישראל תם, מזכיר המושב,  בשובו מעבודתו בפרדס כנגר אריזה; וביער בן-שמן נהרגו המיקוואי זאב פרידמן והקלע הוותיק זלמן רוזנבוים מבני-ברק   - חברים באגודת השומרים. השומר השלישי שרגא סווירקי  הצליח להמלט מבלי שנפגע. המשטרה הגיעה מיד למקום ומצאה  שם גם גופת ערבי שנהרג  מחילופי האש, השאר נעלמו.

את סעדיה קהא  משכונת התימנים 'שעריים' שבדרום המושבה רחובות  זה שנתמנה על ידי אגודת השומרים לאחראי על השמירה באזור כפר-אהרון  רצחו – הוא נורה דרך חלון חדר חברו בנס-ציונה  ונהרג.

 ואילו במערב , בגבתון, המושב השכן בין גבעת ברנר לרחובות דקרו למוות ב-ט באדר - 28 בפברואר 1939, את מינה דומיניץ ושלושת ילדיה ירחמיאל, עמנואל וחיים; היא ועמנואל [עוקלה] נרצחו במקום, את חיים חטפו אנשי הכנופיה וגופתו נמצאה ליד גדר המושב , ירחמיאל הבוגר בן ה- 16 ששמר מושב, חש אמנם לעזרה , אך נפגע אנושות ונפטר כעבור ארבעה ימים בבית החולים 'הדסה' בל-אביב, אותו בית חולים בו ישב  בזמן הטבח האב ברוך ליד מיטת הבת החולה הדסה  הם ניצלו.

שירותי הידיעות של 'ההגנה'  הזהירו שעומד לקרות משהו, הודיעו לשכונת מילר  ולשכונת היקב שעל 'דרך רמלה-  זרנוגה  שבפאתי המושבה רח,בות  להגביר את השמירה. עם בוקר נודע דבר הטבח. אמרו שירו בהם. יש אומרים חוסלו  בגרזינים

היו פעולות נקם.  היו שהצליחו היו שלא. אך רצח  יהודים נמשך

 עברו שלושה שבועות וברמלה במשרד הטאבו , המוכרים ליוסף,  נרצח אברהם ארוואץ מתל-אביב שבא לחתום על עסקה של קניית קרקעות  מערבים ; "פטריוטים  בגלוי בוגדים במחשך"  אמרו כי רוצח הוציא לפועל פסק דין מוות שראשי הכנופיות הטילו עליו, על  נכדו של הרב הספרדי פאפולה  [מקורב גם למשפחות עוזיאל ושלוש]  וירה בראשו; משמר שוטרים, ששמע את היריות, מהר למקום, אולם המתנקש ברח . נשארו אלמנה  ויתום  .

וביוני 1939 נרצח בנס-ציונה  נהג  המשאית יהודה ניסנמן  מירי כנופיה  שהייתה בפרדסו של אבו פאכרי ; הוא טייל ברחוב הראשי עם  אשתו ושני ילדיו. נוטרים, שהוזעקו למקום, נכנסו לתוך הפרדס ותפסו 8 ערבים. נראו גם ערבים מזוינים בורחים. הנוטרים ירו אליהם, אך לא פגעו באיש. הערבים שנתפסו נמסרו על-ידי הנוטרים לצבא שפתח בחקירה.

באוגוסט אותה שנה רכב נוטרי 'המשמר-הנע'  שיצא מבסיסו בעקרון לבדוק את הדרך לחולדה עלה על מוקש רב עוצמה שלושה נוטרים נהרגו הקורפורל מרמורשטיין גרשון  [גינטר],יוסף [ספ]  ריפשטיין  ומשה ואלגר ; את הגוויות העבירו במכונית משוריינת לקבורה במושבה גדרה הסמוכה.

                 

התסיסה בארץ  גדלה,  כ-5000 ערבים נהרגו, כ-400  יהודים וכ-200 בריטים. רובם אנשי צבא; אמרו ש'המרד הערבי הגדול' דוכא;

מלחמת העולם השנייה פרצה עם פלישת  גרמניה הנאצית לפולניה –1 בספטמבר 1939  אלול תרצ"ט.

למחרת נהרגו בדרומה של הארץ בחוף אשקלון, צבי בינר וד"ר רוברט דב שניידר -  מאוניית המעפילים 'טייגר היל'; הם נורו  על ידי  משטרת החופים  הארצישראלית שפתחה באש ממכונת יריה מתוך סירת המשמר 'לורנה' בפיקודו של הסרג'נט הבריטי פ' ל' פלין, "היתה זו היריה הראשונה של חיילים בריטיים במלחמת העולם השנייה" אמר יצחק טבנקין.

באותה שעה נעשו ההכנות האחרונות להעלות את הפליטים לחוף.  וכך יום לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה. האונייה שחתרה מחוף אשקלון,  הגיעה אל חוף תל-אביב ועלתה על שרטון, כוחות בריטיים. הקיפו את המעפילים; חלקם נעצר, וחלקם חמק. המעפילים שנתפסו נשלחו למחנה המעצר בסרפנד [צריפין].  ואלה שהצליחו, אחרי שהות קצרה בצריפי שכונת מחלול שעל חוף הים בצפון תל- אביב , פיזרו אותם, אנשי 'ההגנה'  בבתים פרטיים.  האנייה נטתה על צדה. והמעפילה יונה [רגינה] שמשלביץ נפטרה אך לא אמש הבריטים.

המרד הערבי דוכא אך רציחות  היו.

בתחילת חודש תשרי ת"ש  [1940] התפוצץ מוקש מתחת לעגלתו של קאפורובסקי עמנואל כאשר חזר מכרמיו למושבתו גדרה, איתו נהרג גם הפועל הערבי עבד אל כאתיט מקאטרה הסמוכה. העקבות הובילו לכפר  הערבי מסמייה-כבירה עד לבית  בו נמצאו שני ערבים.

וביוני 1940 נפל  בשדות החיטה של משק עיינות סרג'נט הנוטרים  החיפאי נחום בירמן כאשר חש בראש קבוצת נוטרים לכבות שריפה שהוצתה בידי פורעים ערבים. הוא כאיש 'ההגנה' לימד גם  אנשי קיבוץ גבעת-ברנר את תורת האיתות.

במאי 1941 נרצח בחדר המשמר  ליד באר-יעקב    במושבה בה  נולד  - בן המוכתר  הצעיר ישראל אביבי [אבאיוב];  חייל ערבי שהיה איש כנופיה ירה בו. ההודעה הרשמית:  אמרה: " כדור תועה " .

וליד הקיבוץ הצעיר נען נרצח בשעות הערב בפרדסי 'יכין'  "נדקר בגבו , עונה ונורה למוות" השומר-הרוכב חבר אגודת השומרים בן צפת מנחם שמול, סיפרו כי הלך לקחת את סוסתו שהייתה אצל הגשש הערבי.

 מן הכפר הערבי נענה , לשם גם הובילו עקבות הרוצחים.

גם יהודים רצחו יהודים – שניים מצעירי רחובות  ידועים כחברים באחד מארגוני 'הפורשים'   ירו  בתחילת נובמבר 1941 למוות, בלב המושבה,  בשוטר-החרש סופיוב יעקב כבוגד;  יוסף ידע  שסופיוב לא היה בוגד  הרי מסר ידיעות ל'הגנה'

וכשרבים מבני הארץ התגייסו לצבא הבריטי  יוסף נשאר בתפקידו בגבעת-ברנר:

יוסף טיטלבוים  יצא ובא בין חברי הוועדה לבניין ערים במחוז הכפרי של נפת עזה -יהודים כערבים,  המשיך לרכוש קרקעות לקיבוץ ודווח לידידו ישראל גלילי [הוא ירמיהו] חבר המטה הארצי של 'ההגנה'  היושב בתל-אביב:

גבעת ברנר     7.2.42

לח' ירמיהו

 שלום רב,

הנני שולח לך את הדו"ח מהמצב שלי בגבעת-ברנר. אני חיכיתי לך ביום שישי כל היום.

לדעתי יש צורך שתיגש בערב בזמן שכל חבריי המזכירות נמצאים בכדי להעמיד את הדברים על יסוד בריא. מיום שכתבתי לך את הדוח בינתיים נוצרו עוד כמה דברים כגון הספקתי כבר לגמור על קניית שטח קרקע של 28 דונם. וגם הספקתי כבר להזמין כמה שייח'ים ובעלי קרקע לארוחת צהרים בגבעת-ברנר והדבר היה מוצלח מאוד ובכלל דורשים ממני שאני אכנס במרץ לשאלת קנית קרקע עבור גבעת-ברנר.

יש לי הרושם שתהיה שבע רצון מביקורך במקום. הנני רוצה לקוות שתודיע על יום ביקורך במקום, אבל לדעתי שזה צריך להיות בערב בכדי שתוכל לשוחח עם כולם.

כך. אין כל חדש, יתכן שאני אבקר בעזה בימים הקרובים מטעם גבעת ברנר בשאלה קרקעות. אני מחכה כל יום על יום בואך.

בבח'

חתימת יד  [יוסף טיטלבוים]

ובשאלה הערבית המצב בכי טוב לדעתי.

אגב שמעתי שעניין מעציבה שוב אקטואלי ברצוני לשוחח על זה אתך.

[ארכיון גבעת-ברנר]

במקור שגיאות ולכן אולי כל ''עניין מעציבה''  הסתום. . .

אמרו לי, כי מעציבה היה שם קוד  להקמת שלושת המצפים  [כך קראו להם כי מדיניות 'הספר הלבן' של השלטון הבריטי לא הרשתה התיישבות]  גבולות, רביבים [תל צופים]  ובית –אשל שעלו על הקרקע בשנת 1943.

ארווין רומל  'שועל המדבר' בראש  הטנקים הנאצים  עמד בשערי אל-עלמיין על גבול מצרים.

בתחילת  אוגוסט  1942 נאסרו על ידי הבריטים  ליד הכביש המוביל לגבעת-ברנר שמונה אנשים, ש חמישה מהם חברי הקיבוץ  טדי הדני [הודנסקי], משה צמח, אורי שטיינברג, אריה חצור [מאיירהוף]  ונתן רובין]  - באשמת הברחת נשק ממחנה תל-נוף ; הם לא הודו באשמה אך ישבו ב'קישלה' בירושלים; את הנהג ארנסט טירקהיימר  שערימות הקש כיסו  נשק רב שהוברח במשאיתו – לא תפסו.

 כחודש לאחר מכן הטיל בית הדין הצבאי בירושלים על דוד זאק חייל ב RAF   מתל-נוף מאסר עולם "עונשים חמורים על אנשים שנאשמו בהחזקת בלתי חוקית של 12 אלף כדורי רובה" כתב עיתון 'דבר' [6 ספט 1942].

 יחד עם זאק נאשמו עוד 7 אנשים, מהם 5 שוטרים מיוחדים ו 2 אזרחים. אחד האזרחים אריה מאירוב  זוכה, ושאר ה- 6 נדונו למאסר מ- 5 שנים עד 12 שנה. מספרים כי על זאק הגן עורך-הדין יצחק אולשן ועל השאר – עורכי- הדין  דוד גוייטין וישראל שוחט – כולם אנשי 'ההגנה' ומטעמה.

יוסף איש הביטחון של הגבעה  מונה למוח'תר; קיים קשרים מצוינים עם הסביבה והיה לחלק מהנוף האנושי בה. 'איש הש"י' קראו לו בקיבוץ, הוא לא רדף אחרי ידיעות, כי אלו הגיעו אליו, מפי ידידיו, כבהיסח-הדעת

בפקחותו חדר לכל הנסתרות של הישובים הערביים; שמע דברים שהש"י היה מעוניין בהם.. ודיווח על כך.

יוסף היה  לש"י כמעיין-לא אכזב. "ידיעותיו, שבדרך כלל היו מהימנות מאד,  נרשמו ונחקרו על כל המסקנות שאפשר היה להסיק מהן. כאשר היינו מעוניינים בשאלות, שהוא היה מוסמך לתת עליהן תשובה, היינו מטילים עליו את השליחות והוא היה ממלא אותה במסירות, בתבונה ובאומץ-לב"   דברי אפרים דקל מפקד הש"י באזור תל-אביב

יוסף המשיך להיות, רשמית - שומר-שדות, רוכב על סוסתו

'בבית בו התגורר, ליד הבית הדו-קומתי  -  פתח 'מדפה' שם קיבל את אורחיו לבושי עבאייה או מדי חאקי; שם על ספל קפה מריר היו יושבים סביבו ושומעים בפיות פעורים את  סיפוריו.

תכופות אפשר היה לפגוש בביתו ערבים כפריים, או בדווים, שבאו אליו לרגל מריבותיהם וסכסוכיהם. בבואם אליו נהגו לספר לו על כל הנעשה באזור  ספרו גם על המסיתים והתועמלנים שפקדו את הכפרים. היו נוקבים בשמותיהם של בני-הכפר שנמנו עליהם ונתנו ידם למעשי פשע, שוד וגניבה. ואפילו רצח, היו מספרים על  דברים רעים שנעשו בשם אללה

 ויוסף ידע לכלכל את שיחותיו עם הכפריים בנחת, לא אחת הוזמן לבקר בכפרים ערביים  ובמאהלי הנוודים, לא אחת סעד עם  ידידיו-מוקיריו, ראה ושמע.

אמו של יוסף  -  חיה רבקה נפטרה במושבה הצפונית שעל גדות ימת החולה ב- י"א טבת תש"ג 19.12.1942.

באחרית ימיה גרה עם בנה יעקב.  סיפרו כי נהגה לומר על בנה יוסף "חכם כמו שלמה המלך"   או "שהיה בן אחד חם וחכם". אהבה את בנה.

"זכורים לי לילות נפלאים של בלוי בחדרו של יוסף" אמרה אחת, "היה גבר נאה, גבוה, התהדר בלבושו – מכנסי רכיבה [בריצ'ס] ומגפיים" אמרה אחרת.

התרכז סביבו חוג חברים, וביניהם כאלה אשר החליטו לחקות אותו בסגנון הלבוש,  ברכיבה על סוס  [כשהאקדח תמיד צמוד לגוף]  ובז'רגון דיבורו.  עברית גלילית  עם הרבה יידיש מעורבת בערבית מתובלת  בקללות.

 גם נוער ההכשרה שהלכו ליישב את נגב היה שם.

יוסף היה ידידם הגדול של הערבים מדן ועד באר-שבע, בכל חלקי הארץ היו לו עשרות ידידים בין שייח'י הבדווים ונכבדי הערבים. בלשון נאה ובסגנון ערבי מלוטש היה אומר גם בימי הרתחה  "אני בערבי לא אירה".

 האמין שהאמון הוא הדדי.

"לזכותו יש לזקוף מניעת אסונות רבים בנפש וברכוש". אמרו חבריו.

בין שומרי שדות  היו שידעו את השפה הערבית לניביה השונים והכירו את ההווי הכפרי; הם למדו לדעת היטב את המנטליות הערבית – מה צודק ומה אינו צודק בעיני הכפרי- הפלח או הבדווי הנודד, הם ידעו לתבל את דבריהם בפסוקים מהקוראן ובמימרות ערביות שנונות ועסיסיות.

היו שנחשבו לנכבדים, אנשי אמת וצדק, שגדולה חכמתם בעסקי כבוד וממון, וכדאי וראוי להביא  לפניהם סכסוכים למען ישפטו ביושר.

דיין-צדק  שגילה חכמה ובקיאות – שמו הטוב הלך לפניו, והערבים היו נוהרים אליו ממרחקים למען יגמול גם אתם חסד ויעניק להם מחכמתו, שאללה השפיע עליו ברוב חסדו.

נכבד כזה במרחבי הדרום והשפלה היה  גם שומר השדות  יוסף טיטלבוים, הממונה על השמירה בגבעת-ברנר וסביבתה.

הערבים קראו לו בשם אבו-איסמעין [שמעון]  למרות שלא היו לו בנים; הם כיבדוהו על יושרו ועל הבנתו העמוקה בהווי הערבי. הם היו משכימים לפתחו ומפצירים בו, שידין דין-צדק ביניהם. בטוחים היו שאין אוון במאזני-משפטו "הוא היה מעורב בחיי הערבים באזור המרכז ורצועת עזה והיה נקרא להיות בורר בין הערבים בסכסוכים שונים" סיפרה בתו יזרעאלה.

מטעמים מדיניים וכתריס בפני התנקשויות בזכות הבעלות של הקרן-הקיימת ,העלו בט"ו באלול תש"ב [28.8.1942]  "בדחיפות ובחיפזון" לאדמות סומסום שזה עתה נקנו על ידי  יוסף וויץ - איש מחלקת הקרקעות של קק"ל -  מתושבי הכפר הערבי הסמוך -  את פלוגת 'המחר'   דתיים שעשו את הכשרתם בקיבוץ 'מצפה-ים' של 'השומר צעיר' ליד נתניה,  גם חברי הכשרה מגבעת-ברנר שם; דתיים וחילונים, לא קל.

יוצאי גרמניה הוותיקים בקבוץ 'מחר' היו  ברובם נשואים והורים לילד. מצב הגרעין הצ'כי לא היה שונה בהרבה.  וגם של חברי קבוצת נוער יגור  מזכירות קיבוץ גבעת ברנר שיגרה לקבוץ 'מחר' בחור צעיר ועליז, צבי דורמן [אחיו הצעיר של אידיאולוג  הקיבוץ מנחם דורמן], יוצא גרמניה, כמדריך חברתי.  "טיפולו החברתי התבטא בפלירט עם הבחורות".

 על  אף התנאים הקשים  - חוסר כל בטחון אישי,  שטח הררי מבותר לגבעות וגאיות וכשהישוב הקרוב ביותר הוא קיבוץ 'דורות' שהוקם רק בשנת 1941  - הסכימו אותם 20  איש  ללכת למקום זה. בהסתמכם  על הבטחת המוסדות שעם גמר משפטי הקרקע  יותן להם להתחיל ב'פעולה משקית' במקום.  הקרן-הקיימת זכתה במשפטים והוכרה כבעלת הקרקע,  נבנתה תחנת נוטרים ששיפרה את מצב הביטחון, והפלוגה הוכרזה כגוף התיישבותי – הם קראו למקום גבר-עם  - הקיבוץ המאוחד.

כבר במאי 1936 אישרה הממשלה לסוכנות היהודית לגייס 'גאפירים' לשמירה בישובים יהודים;   שליש מהשכר יהיה על חשבון הממשלה והשאר על חשבון הישובים [כלומר- הסוכנות],  הם הורשו לשמור גם על המטעים והשדות חמושים ברובי-ציד.

בישובים קטנים ונידחים לא נמצא בדרך כלל כוח-האדם הדרוש לצורכי שמירה ומרכז 'ההגנה' גייס בעבורם שומרים, הסוכנות שילמה.

 יוסף  טיטלבוים  ליווה את בני טיפוחיו מההכשרה ויצר גם שם, כדרכו - 'יחסי שכנים'. למסיבת סיום הקציר שנערכה בקיבוץ סומסום בן השנה  הוזמנו ערבים מהכפרים השכנים ברייר, בית ג'רג'ה, וסומסום;  הנואמים דיברו על  רצון שני הצדדים לקיים יחסי שכנות טובים ונשמעו הזמנות לביקורים הדדיים. "חברי הקיבוץ הודיעו כי הרופא שלהם מוכן לשרת את השכנים הערבים. ואמנם,  למחרת המסיבה באו ערכים רבים וביקשו את עזרת הרופא שהקיבוץ" נכתב בעיתון 'דבר'  [19.8.1943].

קשריו הטובים  של יוסף טיטלבוים עם הערבים ועם השיח'יים שבראשם  יושרו ואמונתו ביחסי שכנות תקינים עשוהו, כאמור, מועמד מבוקש  בהסדרת סכסוכים ומניעת שפיכות דמים,  כמו ניהול משא ומתן בענייני גאולת הדם. כך שכאשר נפצע  ערבי מהכפר סומסום כתוצאה מתגרה שפרצה בסוף החורף בין שני שומרי השדות מרדכי צבי  ומנחם שמואל [אומרים כי  נוטרים שכירים  היו]  של הקיבוץ הצעיר לבין כמה מערביי הכפר.

יוסף המתין עד שהפצוע הבריא, דאג  שהכפר והישוב ישלימו ביניהם  ויחד עם האביב התקיים הטקס החגיגי – 'מסיבת השלום'.

 בטקס השתתפו מחוץ לאנשי הקיבוץ והכפר, באי כוח וועד הגוש, ישובים שכנים, המרכז החקלאי, אברהם שפירא, קצין המחוז, וקציני משטרת עזה  ; דוח החקירה נגנז והשומרים נעלמו.

 איש-הצדק יוסף טיטלבוים כתב לידידו מהקיבוץ הצעיר:

קיבוץ סומסום    19.5.44

לח' ירמיהו

רב שלום.

הייתי ביום חמישי בתל אביב למען להיפגש איתך ולברר את המצב כמו שהוא. כמובן שלא מצאתיך. נפגשתי עם נתן ואיתו שוחחתי, יש לי הרושם שהוא במקצת ימסור לך על מהלך הענינים.

כעת לעצם הענין יש שני צורות של כעס עליך אבל את כעסי אני אגיד לך שנפגש. כעת בקשר לסידורו של מרדכי צבי  נדמה לי שהיתה קודם לשאול אותי על המצב בכללו ואחר כך למצוא לו סידור. אבל עשיתה עשיתה

כעת בנוגע למנחם שמואל אני דורש שזכויותיו יהיו דומות לזכויות חברו במעשה הפשע ז'א, למצוא עבורו גם כן מקום עבודה כי על מ'ש המקרה השפיע הרבה יותר מעל חברו.

ולכן אני חוזר ודורש שימצאו תיקף סידור עבודה עבור מ'ש אחרת לא תהיה צודקת עמדתינו כלפיי חברים.

הנני מקוה שתבין אותי על הצד הטוב ותמלא את בקשתי.

בהזדמנות זו אני שולח לך חלק מין הטיפול הרישאון יחד עם תוספת של חקירה.

אשמח מאוד עים אוכל להתראות איתך בימים היותר קרובים. רצוי שתבוא לסומסום לערב יחד עים נתן בכדי שנוכל לברר לעצמינו את עמדתינו.

בבח'

 [חתימת יד - יוסף טיטלבוים]

[ארכיון גבעת ברנר]

הערות: השגיאות – במקור.

הסוכנות היהודית  ארגנה במושב באר-טוביה שם גם וותיקי קרב תל-חי -  יום עיון.

"בכינוס השתתפו כ- 50 איש, מוכתרים, שומרי שדות ופעילים בתחום יחסי שכנים של משקי הדרום מבן-שמן ועד גבולות ובית-אשל".. נכתב בעיתון 'על המשמר'  [ 7 יוני 1944 ].

 יום העיון היה מוקדש לשאלות סכסוכי מרעה, מים וקרקע. הושמעו הרצאות על ידי הקצין ברגר מתל אביב, החבר גבירץ מטעם הגוש, כן הרצו אליהו ששון מהסוכנות  ואליהו גולומב איש 'ההגנה', "הייתה שיחה ערה שהשתתפו בה רבים מהנוכחים בהם משה סמילנסקי  מרחובות שהוזמן להשתתף " כתב עיתון 'דבר'.

הקיץ בעיצומו; בהתנגשות בין בדווים  מ'ערב סיני'  ושני שומרי השדות, נוטרים בקיבוץ גברעם - נהרג בדווי אחד וכך תיאר את המקרה  יצחק  יעקובי סופר עיתון 'דבר' ברחובות:

"בידואים מסביבות באר שבע רגילים כל שנה בימי הקיץ להקים מחנם בשכנות לקיבוץ.

 השנה הקדימו ערביי הסביבה להוריד את הדורה משדותיהם. הבידואים עטו על שדות הדורה של הקיבוץ, שאיחרו להבשיל. שני שומרי השדות יצאו לסיורם ומצאו עדר גמלים בתוך התבואה. כרגיל במקרים כאלה, מסתלקים הבידואים עם הופעת השומרים, הפעם סירבו הבידואים להוציא את הגמלים מהשדות והזעיקו את בידואי הסביבה לעזרתם.

השומרים ראו את עצמם בבת-אחת מוקפים מכל הצדדים, הבידואים נפנפו בחרבותיהם וכמה מהם גם שלפו אקדחים. השומר זאב ליפסקי ירה יריה אחת באויר, ברובה הציד שהיה לו ברישיון.

במקום להתפזר, החלו הבידואים להתקרב יותר אל השומרים וירו כמה יריות מאקדוחיהם על השומרים. השומרים לא יכלו אפילו לסגת, השומר ליפסקי השגיח באחד הבידואים המכוון את אקדחו אליו – והוא ירה אל פני המתנכל, ברובה הציד. הבידואי נפצע פצעי-מות.

בינתים, נודע הדבר במחנה הקיבוץ וכל עובדי השדה והמחנה יצאו לעזרת השומרים. כשראו הבידואים את אנשי הקיבוץ באים לעזרת השומרים – החלו להתפזר.

אנשי הקיבוץ העבירו מיד את הפצוע למחנה להגשת עזרה רפואית, אולם בדרך מת.

מיד, עם עזיבת חברי הקיבוץ את השדות, חזרו הבידואים ואספו את תרמילי הכדורים שנורו על ידם, כדי לטשטש את עקבות התקפתם, חברי הקיבוץ ברצונם להימנע מתגרה נוספת, לא הפריעו בעדם; אך מסרו פרט זה למשטרת עזה. הבידואים אף הם פנו למשטרת עזה.

כעבור שעה וחצי באה המשטרה והחלה בחקירה.  שני השומרים נאסרו.[יהודה] גרוסמן שוחרר באותו יום ונגד זאב ליפסקי הוצאה פקודת מאסר ל-   15 יום. הוא נמצא במאסר בעזה."

משפטו של הנוטר זאב ליפסקי החל להתברר בבית המשפט בעזה, הועבר לבית-הדין הגבוה ביפו.

הנוטר לא נתפס. הוא "הועלם" אמר לי אליהו נאווי בבית קפה בתל אביב.

באותו יום הוזעק למקום יוסף טיטלבוים מגבעת-ברנר

בגלל העוצר בל-אביב נתקע מוכתר גבר-עם ולא יכול היה להגיע לקיבוץ הוא חזר רק ביום ו'  ['דבר' , 5 אוגוסט  1946].

 בו בערב החל המשא ומתן על כריתת ברית-שלום עם הבדווים של שבט ההרוג - שבט  הסווארקה "היו שבט של גנבים. הם היו פרושים על פני כל הארץ"". אמר לי המזרחן המומחה לענייני ערבים אליהו נאווי [לימים  מספר הרדיו האגדי דאוד אל-נאטור וראש עיריית  באר-שבע]  בקפה 'קפריזה'  שבתל-אביב.

'המשפט'  שחתר להגיע ל'סולחה' – ל'זבח השלום',  התקיים בבית חג' מחמד סאלם בדיר-אל בלח בנוסח ערב לפי מנהג הבדווים

היו שם גם  היהודים -  המומחה ועתיר הניסיון השומר המפורסם מכפר-סבא,  אברהם דרויאן  - 'אבו יצחק' בפי הערבים,  אליהו נאווי  מזכיר ארגון השומרים עברים כללי בארץ ישראל, ר' אברהם שפירא' – שייח' איברהים מיכה' מפתח-תקווה והשומר יוסף טיטלבוים  שנקרא אבו-איסמעין מגבעת-ברנר.

כל צד בחר לו שופט  - התובעים – את  שייח' פריח אל מוצר ואילו את הנתבעים ייצג ר' אברהם שפירא; היה ולא הגיעו השופטים לידי הסכמה  נקבע בורר שהכריע  והוא ערף אל ערף – קצין המחוז– מושל עזה והנגב,  תושב  העיר באר-שבע.

"טיטלבוים היה שם, מטעם 'ההגנה', כנראה כדי לפקח עלינו. אנחנו, אני ודרויאן היינו מ'השומרים' גם אברהם שפירא,  זה לא בדיוק היה  'ההגנה', אבל כשהם היו צריכים אותנו הם פנו אלינו". אמר לי אליהו נאווי לימים ראש העיר באר-שבע וסיפר:

"ה'סולחה' הייתה בדיר-אל-באלח, בבית ענק ששכן בפרדס נטוע עצי הדר וביניהם עשרות דקלים ו. . . שומרים מזויינים.

ל'סולחה' התקבצו ובאו כל הנכבדים של עזה וסביבותיה . פתח שייח' פריח אל-מוצר ואמר: 'הרוע בעולם דומה לנהר סוחף שמימיו זורמים וגורפים בדרכם את כל העומד בדרכם. כדי להתגבר על הרוע מוכרחים לחצות את הנהר. יש נחלים שמימיהם רדודים, חולצים את הנעליים מרימים את שולי העבאיה וחוצים אותם ברגל. יש נהרות עמוקים שצריך לפשוט את הבגדים לצרור בצרור לשים על הצוואר להיכנס למים לחתור בידיים, לדחוק ברגליים ולאמץ את כל גופך. אנחנו נכנסים היום יא ג'מעה לנהר כזה. [פירוש הדברים – זה יעלה לכם הרבה כסף]'.

עונה לו אברהם שפירא: דברי חכמה יא שייח'. יש נהר שעוברים אותו ברגל ויש נהר שמחייב שחייה, אבל שחיינים אינם נבהלים מלחצות את הנהר ומי שלא יודע לשחות שלא יכנס אליו – חציית הנהר למי שיודע לשחות הוא דבר קל. מתי מתגלה הרשע? כשמגיעים לנחל רדוד שמימיו עכורים ואין רואים את עומקו ולחצות נהר רדוד בשחייה אין קשה מכך – חותר ביד מגיע לקרקעית, הודף ברגל והיא נתקעת בבוץ. אין טעם שנפשוט  את בגדינו ונתחיל בשחייה. די לחלוץ נעליים ולהרים את שולי העבאיה. ומוסיף אברהם שפירא - היורה נעלם, משפחה אין לו. אם גם תרצו לנקום אין הנקמה בהישג ידכם. באנו לסולחה כדי לשמור על קשר שכנים אבל לפי חוקי נקמת-הדם אין לכם סיבה לבקש דבר'.

אומר השייח': 'כל הקיבוץ זה משפחה אחת. כל הקיבוץ חשוף לנקמה. מה גם שיתדות אוהליכם בנגב אינם עמוקים דיים ומשב רוח אחד יכול לעקרן'. ענה שפירא: כשהוזמנתי לכאן אמרו לי שהכוונה היא להעמיק את היתדות, לכן גם באתי לכאן ' .

הגיעה שעת הצהרים. ישבו לאכול.

ישבו השופטים ונקבו סכום ענק. [שהוסכם עליו מראש. . . ]. ואז עונה להם אברהם שפירא: מה שאמרתם נכבדי, אינו אלא הסתפקות במועט, דבר המעיד על טוב לבכם וגודל רוחכם. [ואז מתחיל טכס ההפחתה]. וכמה אתם מפחיתים משום כבודו של אללה? ואז כמובן שהצד התובע מוותר על חלק ניכר מהסכום. וכמה אתם מורידים לכבוד הנביא מוחמד? והנביא עיסא? [ישו] ונבי מוסה? וכמה לכבוד המארח? וכך נמנית שורה ארוכה של מכובדים, עד שמגיעים לסכום הסופי – הסכום שהוסכם עליו מראש." . .

השופטים, פסקו כי על הקיבוץ לשלם לבדווים  סך של 300 לא"י [לירות ארצישראליות].

ונחתם הסכם על ברית שלום בין הצדדים.

"ברית זו נערכה אתמול בביתו של אחד השייכים בדרום הארץ במעמד קצין מחוז עזה, קציני משטרה, השייח' של השבט הבידואי וקרובי הנרצח. לאחר מו"מ בין הצדדים, הוסכם על סכום הפיצויים והצדדים הוזמנו ל'מדפה' שבכפר לסעודת הסולחה. נחתם פרוטוקול, והשלום הושב על כנו" כתב עיתון  'דבר' [  29 בנובמבר 1946].

והדוח  הרשמי, הבריטי - על הבדווים, שעלו עם עדרי גמליהם ביום ה- 30 ביוני על שדות  קיבוץ גבר-עם, ובקטטה שפרצה בינם לבין שומרי שדות-הדורה, בה נפצע פצעי-מוות אחד מהבדווים על ידי אחד הנוטרים שנאלץ להתגונן מפאת היותו בסכנת-מוות - נגנז.

השתרשותו  של יוסף בקיבוץ הגיעה לכדי הרגשת בן-בית, הזדהה עם  רוח החברים והתחיל  לראות במקום את ביתו. רצה להביא  את בנותיו רצה שתתחנכנה לאור הדרך של חיי-צוותא. [הבנות עברו לגבעת-ברנר רק אחרי שהוא נרצח,  אחרי 1947.]

יוסף היה איש של מצבי רוח; ימים של דיכאון, וימים סוערים ומסעירים. אדם אשר החיים התאכזרו לו בגורלו האישי.

ומול אהבתו את הקיבוץ  עמדו געגועיו לכפר מולדתו ולשדותיו ולמשפחתו סיפרו כי לכן גם שינה את שם משפחתו לתמרי וכך בנותיו.  לא להרבה זמן.

בתחילת מאי 1945 הובסה גרמניה הנאצית.

בסוף אוקטובר   1945   נחתם הסכם להקמתה של ' תנועת המרי העברי' ארגון גג של המחתרות היהודיות. לתיאום פעולות ההתנגדות המזוינת  לשלטון הבריטי.

 הנהגת התנועה כללה ארבע נציגים, שני נציגים מ'ההגנה'  - משה סנה וישראל גלילי,  נציג מהאצ"ל  - מנחם בגין, ונציג מהלח"י - נתן ילין מור.

התנועה פעלה עד שנת 1946  -  יום פיצוץ מלון 'המלך דוד' בירושלים.

 ביום שישי [כ"ובאדר א' תש"ו - 27.2.1946]  הובאה על ידי חיילים בריטיים למושב הסמוך באר-טוביה  גופת יהודי שנהרג אתמול אחרי ההתקפה על שדה התעופה הבריטי בקסטינה שבמהלכה הושמדו שנים עשר מטוסים ושבעה מטוסים חובלו קשה, המושב חלק כבוד ללוחם  האצ"ל האלמוני שהושאר בפרדס על ידי חבריו.

ונוטרי המקום, חברי ארגון 'ההגנה', הציבו משמר כבוד סביב ארונו שהוצב ב'בית העם' עד למועד ההלוויה. כל תושבי המקום - אנשים, נשים וטף  - יצאו ללוותו למנוחת עולמים והוא נטמן בבאר טוביה בשם אברהם בן אברהם. הוא נאזם-עזרא עג'מי -  'החייל יונתן'

ברחובות נורה ונהרג על-ידי קצין פולני מנובלה משה, את אברהם רייספלד - ניצול שואה רצחו בביתו ערבים שניסו לאנוס את אשתו, ואילו את השוטרת קדיה מזרחי- לוחמי האצ"ל הרגו  במיטתה כמלשינה. 

פעולות נקם על תקיפת יהודים המשיכו  - סיפרו כי. בשוק הערבי ברמלה –. מודיע  ערבי לקח,  להוראת מפעילו  היהודי,  ביום השוק  יום חמישי  ,שני ארגזי ירקות אשר בקרקעיתן היו מטעני  נפץ ממולכדים. את הארגזים הכין קצין החבלה של הפלמ"ח, טולקה. הוא יצחק ארד [לימים ראש הנהלת 'יד ושם' ]– הפעולה הצליחה כלומר היו הרוגים ערבים. 22 ספינות מעפילים ובהן למעלה מעשרים אלף פליטי שואה הגיעו לחופי הארץ; באוגוסט אותה שנה החלו הבריטים לגרש את המעפילים שלכדו למחנות מעצר באי הסמוך – קפריסין.

אמצע פברואר 1947 – שר החוץ הבריטי ארנסט בווין הודיע כי נכשלו השיחות עם היהודים  והערבים על עתיד ארץ -ישראל וממשלתו מעבירה את הבעיה לטיפול  ארגון האומות-המאוחדות - האו"ם.

ההעפלה לארץ נמשכה -  מחנה העצורים בעתלית התמלא והבריטים הקימו מחנות מעצר באי הקרוב – בקפריסין.

 ובאמצע מרס אותה שנה  אוניית ניצולי שואת אירופה – 'שבתאי לוז'ינסקי'  בפיקוד הפלי"ם, פרצה את ההסגר הבריטי  והורידה את מעפיליה  ליד הקובוץ הצעיר  ניצנים – על החוף חיכו אנשי החי"ש חיל-השדה  של 'ההגנה' ועשו את העבודה.

 עם בוא הצבא הבריטי  תושבי הסביבה  הוזעקו לדרכים וצעקו: "לא נוותר מקמייקל ממזר",  "עליה חופשית - מדינה עברית" והפלמ"חניק חיים חפר כתב את סוזנה  היא שושנה "היה ים סוער התורן חרק. . " שרו  סביב המדורה  לפי לחן עממי איטלקי

האוניות 'מולדת', 'תיאודור הרצל' גם  'אקסודוס"  היא  'יציאת אירופה תש"ז ' שהפליגו מאירופה  ו'יהודה הלוי' מצפון אפריקה  -  חתרו לחוף עמוסות מעפילים.  נתפסו והוגלו, המאבק האלים נגד הבריטים   מצד 'ההגנה' , האצ"ל ולח"י  -  "כל אחד בהתאם למדיניותו"  - תפס תאוצה.  בספטמבר ועדת  החקירה  הבינלאומית  'אונסקו"פ'  [UNSCOP - United Nations Special Committee on Palestine]

 המליצה על חלוקת הארץ לשתי מדינות -  למדינה יהודית ולמדינה ערבית, ולאזור בינלאומי בירושלים.

 באמצע נובמבר הסוכנות היהודית והרשות המבצעת של הישוב העברי - הוועד הלאומי,  הקימו את 'המרכז לשירות העם" בו פקדו את מועמדי הגיוס לצבא העברי של המדינה שבדרך.

ביום כ"ט בנובמבר 1947  הוחלט בארגון האו"ם  ברוב של יותר משני שליש על חלוקת הארץ לשתי מדינות לשני העמים.

היהודים צהלו.

הוועד הערבי העליון  מחה על ההחלטה. התנגדו. גם בכוח -

תקפו בלילה את שכונת התקווה בתל-אביב ועם בוקר העלו באש את המרכז המסחרי בירושלים.

ההתקפות בדרכים רבו.

ביום 4.2.1947 קבל יוסף הלוואה של חמישים לא"י מגבעת ברנר "אני מסכים שגבעת ברנר תנכה את הס'ך הנ'ל  מסכום הפיצויים שיגיעו לי  או מהמשכורת שתגיע לי מגבעת ברנר."

מלחמת העצמאות פרצה .

המושבה הר-טוב הותקפה על ידי כנופיות ערבים חמושות ומאורגנות  שמואל בן בסט יליד המקום,  איש הפל"מ המקומית, נפל בהגנת כפר מולדתו [כוחות 'חיל-המצב' או 'חיל-המשמר' (החי"ם) בהתיישבות העובדת נקראו פל"מ ראשי תיבות של 'פלוגות משמר' או 'פטרול לוחם'] .

פעלו  גם נגד מפקדתו של חסן סלמה שכנופייתו חסמה את הכביש לירושלים באזור צומת בית דגון.   עשו זאת בעזרת מודיע של 'ההגנה', שקיבל שני ארגזי תחמושת, ממולכדים עם חומר נפץ. הוא מכר ארגזים אלה לחסן סלמה. יש אומרים  כי את ארגזי הנפץ  הכין יצחק שמיר [יזרניצקי], איש לח"י [לימים ראש ממשלת ישראל] במבצעים מסוג זה היה שיתוף פעולה בין 'ההגנה' ללח"י. חסן סלמה המשיך להתרוצץ בג'יפ הלבן וללון אצל פילגשו עד מאי 1948.

מספרים כי אנשי אצ"ל שמצאו מיקלט  בנס-ציונה רצחו את הזקן  הבק עבדול רחמאן אל-טאג'י.  שבנה את ארמונו-ביתו  על הגבעה  בשנת 1922. ואת שני בניו.

יוסף האמין ביכולתו להשפיע על כפרי  הערביים ולהניאם מלשתף פעולה עם המסיתים.

מסמך שהפיץ ה'ש"י הערבי'  של 'ההגנה' במחוז ירושלים על הנעשה בכפרים, כלל דיווח על הסכמים שנחתמו עם המוכתרים, למניעת התקפות ופיגועים הדדים.

מרכז 'ההגנה' שלח לירושלים את יהושע גלוברמן  האיש שתכנן  את המבצע להורדת מעפילים בתל-אביב   הקרוי  'ליל וינגייט' בו נפלה  לוחמת הפלמ"ח ברכה פולד [מארס 1946].

"כדי להתרשם מהפיקוד בעיר ועל מנת להכין תוכנית להגנתה."  אמרו לשואלים.  "לפקח על הגנת העיר" סיפר  עמי [עמנואל]  ריקליס  מראשוני גדוד 'מוריה' גדוד החי"ש הראשון בקרבות ירושלים  - חטיבת 'עציוני'.

"על יהושע הוטלו מטלות נוספות כמו הש"י – שירות הידיעות "  סיפרה אילנה בתו.

באפריל 1946 סיים ישראל עמיר את תפקידו והיה למפקד מחוז ירושלים מטעם 'ההגנה'   -  במקומו מונה דוד שאלתיאל  לראש הש"י, עד לפרוץ הקרבות בירושלים.

יש ואמרו שהיו בעיות עם ישראל עמיר, אחרים אמרו כי מינויו של דוד שאלתיאל למפקד ראשי בירושלים, האחראי לכוחות החי"ש והחי"ם סטודנטים ומתנדבים,  הדאיג את  הנהגת 'ההגנה' בתל-אביב.  הגיעו שמועות כי אינו משתף את מפקדי המשנה בהחלטותיו, שאינו מצליח להחדיר בהם תחושה, שהוא מכיר מקרוב את תנאי הלחימה ויודע להעריך את הקשיים המיוחדים שעומדים לפניהם.  טענו כי מיעט לצאת לשטח, סיפרו  כי נהג גינוני השררה זרים  . . .

שלושה ימים היה יהושע גלוברמן  בעיר, ביום כ"ה בכסלו תש"ח [8.12.1947 ]   נקרא  לחזור לתל אביב, כדי לקבל את הפיקוד על חטיבה לוחמת בשפלה [שלימים נקראה 'גבעתי'  [ סמוך למנזר השתקנים בלטרון  נפגע מירי אנשי כנופיות  ונהרג. הדוח שכתב – הגיע למטה 'ההגנה'  - ישראל עמיר הודח ונשלח לאירופה, דוד שאלתיאל מונה למפקד כוחות 'ההגנה' בירושלים.

למחרת -   9  בדצמבר 1947  בבוקר- הגיע מרחובות לקיבוץ  בחור שחרחר וגבוה  הקשי"ג  [קצין ש"י  גושי] בנימין ג'יבלי  איש ש"י דרום   - ירושלים והנגב   נוהג במכונית  'פרטית'.

המוחת'ר יוסף טייטלבוים בעל קשרים הדוקים ומהלכים בקרב ערביי הדרום והנגב עם ידידו  השומר הערבי מוחמד חגורים באקדחיהם  עלו למכונית – יצאו  לכפר ערבי [ יש אומרים  חירבת בית פאר, יש אומרים  סיידון ,   יש המצביעים על אבו שושה, על חולדה ערבית ואפילו על  דיר מוחסיין] לברר את שמות רוצחי יהושע גלוברמן.  

.. "במקרה נתקלתי בו באותו בוקר – נגש אלי, נתן את היד שלא כרגיל ואמר – 'שלום ולהתראות'. זקוף כתמיד ומחייך" כתב חבר הקיבוץ אליעזר רגב [גרביצקי] בספר 'נחשוני החולה'.

הלך יוסף לא חזר.

תשע וחצי בבוקר כביש מסמייה – לטרון.

300 מטר לפני המחנה הצבאי בוואדי-סארר, במרחק 50 מטר מהמכונית  חמישה ערבים הלכו לפניהם על הכביש לעבר המחנה לבושי עבאיות ומעילים עליונים קצרים ולראשם כפיות ועקאלים. שניים מהם היו מזוינים בתת-מקלע 'סטן', ושלושה באקדחים.

ג'יבלי שנהג סטה מהכביש  ימינה  כדי לעקפם וכשניסה לעבור על פני צינור מלט שהיה בתעלה נשבר הצינור והמכונית שקעה. חמשת הערבים החלו לנוע לעבר השלושה. 

טיטלבוים וג'יבלי עזבו את המכונית עם השומר הערבי והחלו לרוץ אל הבית והאוהלים של הבדווים שבקרבת המקום  -אומרים שלאום קלחה לאוהלי  סאלאכאת.

ג'יבלי אמר שהוא מרגיש שנרקמת פה איזו מזימה. יוסף אמר לו שזה כלום, והמשיכו לרוץ.

חמשת הערבים התקרבו אל המכונית הוציאו מתוכה את  השומר את מוחמד  היכו על ראשו בנבוט, לקחו ממנו את אקדחו וירו בו.

הסתובבו, והתחילו לרדוף אחרי שני היהודים , גם ירו. המרחק  - 50 מטר.

יוסף  חיפש חסות מרודפיו באוהלי הבדווים ידידיו – כמנהג מקובל בערב – אולם טעה. קשריו המצוינים עם הערבים לא עמדו לו  - על סף האוהל של השייח' הידיד השיגוהו שני כדורי המרצחים בגבו והוא כרע נפל. "בנשק שלו עצמו הומת".

נשקו נשדד ממנו.

אמונתו בשלום  כשלה. לא עמד לו שמו הטוב ובדרך לאוהלו  מכניס האורחים של  ידיד נאמן  נרצח.

"הערבים באו מאיזור רחוק ולא הכירוהו" כתב אפרים דקל בספרו 'עלילות ש"י'.

בנימין ג'יבלי רץ מרחק של ששה קילומטר  עקף את  הכפר  הערבי מנסורה והגיע לעקרון היא המושבה מזכרת-בתיה. והודיע על המקרה.

שני טנדרים של נוטרים שיצאו למקום מצאו את גוויתו של טיטלבוים מוטלת באוהל של הבדווי ובמרחק 25 מטר משם את מגפיו של השומר הערבי.

 "המשטרה מצאה את גופתו באוהל בדואי שנעזב מיושביו והעבירה אותו לגבעת-ברנר" מצאתי בארכיון גבעת-ברנר.

"גופתו הובאה בטנדר של נוטרים, כי הדרכים היו בחזקת סכנה" כתבו בעיתון.

דבר הרצחו של טיטלבום פשט מהר בכל הארץ, ואבל כבד ירד על רבים, בעיקר בגבעת-ברנר, שומר השדות ואיש הקשרים עם השכנים הערבים.- נפל.

 גווייתו הועברה לבית התרבות של הקיבוץ ומשמר כבוד הוצב לידה "היה בה והיה מחוצה לה. שונה ויחיד בה" אמרו בהספד עליו. 

בבוקר הועברה הגופה ליסוד-המעלה, שם הניח אשה ושתי בנות  "הגופה תובא לקבורה ביסוד-המעלה" כתב. עיתון 'על המשמר'.

"לא זכה לתת מכישרונו ומסגולותיו למדינה ובשליחות חשובה נרצח על-ידי פורעים מבני ערב." נכתב בעיתון 'דבר'.

וביום חמישי כח' בכסלו תש"ח בעלון הפנימי של הקיבוץ [מספר 3303] נכתב:

גבעתנו שרויה באבל על יוסף טיטלבוים שומר שדותינו, בן יסוד-המעלה, מותיקי השומרים בארץ, שנרצח בדרך מסמיה – לטרון.

אתמול בשעה אחת אחה"צ ליווה ישובנו את ארונו של  יוסף עד השער; שורה אשרוביץ נפרד בשם גבעת ברנר  מאת יוסף בדרכו האחרונה ליסוד-המעלה. אברהם לרמן, חבר נען מטעם ועד הגוש ואריה בן-יעקב בשם אגודת השומרים.

מאתנו נסעו ללויה יעקב זק ויהושע רום, ארונו של יוסף הובא אמש בשעה 6.30 לקבורה ביסוד המעלה.

פלוגות נוטרים באי-כח הישובים בגליל ובדרום לוו אותו למקום מנוחתו.

סוף דבר

"יוסף טיטלבוים היה הקרבן הראשון של בני הגבעה במלחמה זו. והברית בין מתנחלי הגבעה הזאת לבין בני יסוד-המעלה, נחתמה בדם אחד מבניה היפים והמקסימים". אמר אליעזר רגב.

 לאה לא ידעה ממה שלמו ומי שילם את חינוכן  של שתי הבנות בגבעת ברנר  אחרי הרצח;    סיפרו שהעדיפה חינוך טוב על פיצויים,

 הן היו בחברת הנוער ובית הספר, מופרדות,  עד שנת 1950.

"כשתי עשרות שנים פעל במערכת הביטחון והשמירה – ובתפקידו זה קיפח את חייו. ערבים באו מאיזור רחוק ולא הכירוהו, פגעו בו בכדור. היה זה סמוך להכרזת העצמאות ויוסף לא זכה לראות בתקומתה של מדינת ישראל." כתב אפרים דקל.

"לימים ניסיתי לדבר עם ג'יבלי על המקרה הזה אבל לא הצלחתי, יש לי רושם שהוא התחמק מכך". אמר אליהו נאווי.

יהושע גלוברמן  נהרג מיריות ערבים ליד לטרון ואחרי הלווית רבת-כבוד בתל-אביב הובל למנוחת-עולמים בבית-הקברות בקיבוץ יגור בלוויית רבת משתתפים.

בינואר'  1950 לאחר הקמת 'צבא ההגנה לישראל ', הוענקה לו דרגת אלוף.

מספרים שלאחר "מבצע קדש" שיתף השייח' מחמד סאלם פעולה עם שלטונות צה"ל. כשעמדו להחזיר את דיר אל-באלח למצרים, הציע  הרמטכ"ל משה דיין [תחילת  1957]  לשייח' לעבור לישראל. השייח' העלה אותו על מרפסת ביתו המשקיפה לעבר מחנה הפליטים, הצביע בידו לכיוון המחנה ואמר: "אתה רואה אותם? הייתי מעדיף למות מאשר להיות כמותם".

יוסף טייטלבוים קיבל אזרחות כבוד של מדינת ישראל מספר אכ 0909701 בתאריך 4.5.2011  לפי החלטה של שר הפנים  -אליהו ישי.

אמו חיה נפטרה ב- י"א טבת תש"ג 19.12.1942.

אשתו לאה לא נישאה שנית   נפטרה בשנת 1980  ונקברה ביסוד המעלה.

אחותו סימה שכטר  נפטרה בשנת 1986.

גרשום בעלה  של יזרעאלה לובובסקי נרצח באפריקה בפרוייקט לפיתוח החקלאות שם.

הבת גלילה אשת  שבתאי חיים אורבינו - נפטרה ב  2006.

יצחק שדה נפטר ב 20 באוגוסט 1952 ונקבר למחרת בקבוץ גבעת ברנר, בהלווייתו השתתפו אלפים רבים והתנועה עצרה מלכת. הוא נקבר לצד אשתו השלישית – מרגוט שנפטרה שנה לפניו ממחלת הסרטן. 

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת צמרת אביבי. המחפשים להנאתם סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני .

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.