צבי בן-עמרם [פראנקל]– חבר האצ"ל שחוסל
על-ידי חבריו
6.9.1937 – תל-אביב
בית-עלמין נחלת-יצחק; תל-אביב
טכסט:
[סמל האצ"ל] צבי בן-עמרם (פראנקל)
בן גיזלה ועמרם
חבר אצ"ל
נולד בגרמניה עלה בתרצ"ד
נפל בעת שירותו
א' בתשרי תרצ"ח
בן 21 בנפלו
תנצב"ה
"איש אצ"ל שהוטבע בידי חבריו בשלהי שנות ה-30 בטענה כי הוא פגע
בקונספירציה" כתב ההיסטוריון פרופסור
יוסף הלר.
באביב וקיץ 1937, עונות הקציר והקטיף בארץ, חלה
עלייה ניכרת במקרי ההצתות בשדות וחבלה במטעים של יישובים יהודיים על ידי ערבים.
המרד הערבי
פרץ מחדש.
כמענה לכך התארגנה 'ההגנה' והקימה משמרות מחבריה - הנוטרים, ו"יצאו מן הגדר" - החלו לסייר ולהציב מארבים בשטחים שמחוץ
לישובים. ברגל וברכב.
בתקופה זו פעל 'האירגון' [לימים
האצ"ל] בדומה ל'הגנה' ונקט כלפי
התפרעויות הערבים, קו של הבלגה ואי-תגובה ושימש כארגון שמירה המקיים כוננות
ביטחונית. בין שני הארגונים התקיימו שיתופי פעולה בדמות תיאומי עמדות ואף שיתוף
מודיעיני הדדי.
לאור להבות התקופה, המפקדה הארצית [מ"א] של
ה'הגנה' החליטה על בסיס המשמרות ה'נודדות' שפעלו במסגרת גושי 'ההגנה' שבאזוריהן,
על הקמת 'פלוגות שדה' [פו"ש], שנועדו לשמש כוח צבאי מגויס בהיקף ארצי, קמו מפקדים חדשים אליהו כהן ויצחק
לנדוברג [שדה].
הלוחמים בשטח הגיבו על מעשי הערבים ב"עין
תחת עין" פעולות נקמה ביוזמות אישיות, מקומיות לעתים אף ללא אישור הפיקוד, כמו רצח שני ערבים ליד הכפר גזאזא שבשומרון כתגובה על רצח שני יהודים בכרכור, תקיפת
אוטובוס ערבי שיצא מליפתא בירושלים, רימון יד שהושלך על בית קפה ערבי ברחוב הכרמל
בתל אביב, כמו מעשיהם של השוטר מרדכי
שווארץ בעתלית ואיש בית"ר מראש-פינה שלמה בן יוסף אשר שילמו
בחייהם.
עניין של פיקוד ושליטה.
אברהם תהומי [גדעון] שיצר פילוג בסניף 'ההגנה'
בירושלים ראה לאחר כמה פעולות
עצמאיות כי אין מקום לשני ארגונים נפרדים ו
חזר ל'הגנה'.
חסל סדר אירגון ב'. אולם קבוצה מיליטנטית – 'רוויזיוניסטים' -
החליטה להמשיך בפעולה עצמאית,
וייסדה באפריל 1937 את הארגון הצבאי
הלאומי - אצ"ל.
המנהיג - זאב ז'בוטינסקי שהיה בחו"ל
[אומרים שגורש על ידי הבריטים] נפגש באכסנדריה עם
הקולונל רוברט ביטקר.
והעמידו בראש הארגון.
ביטקר שירת כקצין ב'צבא לבן'' בזמן מלחמת האזרחים ברוסיה ולאחר שהובסו 'הצבאות
הלבנים' על ידי 'צבא האדום' .ברח לווינה שם היה לעיתונאי,
היגר לשאנגחאי [JINGHU] בסין לאזור השליטה הבריטי ל'חטיבת 'מתנדבים אירופיים',
שקמה להגן על האוכלוסייה האירופית בעיר הסינית שהייתה מפורסמת במעשי גנגסטריות,
רצח ואכזריות. שם היה למפקד גדוד של יהודים-בית"רים בדרגת קולונל. שם כיהן גם כנציב בית"ר.
האיש לא הכיר את תנאי הארץ, ואף לא דיבר
עברית.
ביטקר היה 'המפקד הראשי'. לצדו כיהנה
'המפקדה'. משה רוזנברג איש הרכש כראש המפקדה, אברהם שטרן ['יאיר']
כמזכיר, דוד רזיאל [רוזנסון]
הוא האלוף בן-ענת - מפקד סניף ירושלים, חנוך קלעי [סטרליץ]
מפקד חיפה ואהרון חייכמן מפקד תל-אביב.
ביטקר עסק בהקמת 'צבא' בעיקר מתן
שמות עבריים – מחלקה = גונדה, גונדר =
מפקד מחוז או יחידה. דרגת רודן
הקבילה לדרגת קולונל – אלוף משנה – והיא ניתנה רק לביטקר עצמו, ואילו זאב
ז'בוטינסקי היה 'מצביא האצ"ל' או 'המפקד העליון'.
"ביטקר היה דמות מגוחכת" אמרו; "האיש מסוכן - הגה תוכניות פרובוקטיביות
כמו הריגת יהודים במקום מרכזי בתל אביב והשארת עקבות ערבים" אמרו.
"בארץ הוא עסק במסחר ובעיני רבים נחשב
לטיפוס אפל למדי" כתב העיתונאי ביינוש
לובוצקי [בנימין אליאב].
הוא הסתבך ובסוף
תקופת כהונתו הקצרה – שלושה חודשים - הוצא
להורג באישורו, איש האצ"ל צבי בן-עמרם, הוא צבי פראנקל, הוא 'אליעזר'.
צבי
נולד בשנת 1916 [יוני 1914 לפי דברי האם, שנולדה ב- 1886] בעיר פרנקפורט, גרמניה
לגיזלה ועמרם [כך קרא לאביו] פראנקל.
צבי הינו
נצר [נין לפי העיתונאי שלמה שבא ] למשפחת העיתונאי והמורה, המשורר והסופר
ד"ר אברהם אלעזר פראנקל
הוא הרופא אוגוסט לודוויג
פראנקל בעל תואר אצולה Ludwig August Ritter von
Frankl-Hochwart .
אוגוסט לודוויג פראנקל מזכיר וארכיבר הקהילה היהודית בווינה, שייסד את
בית-הספר העברי החילוני הראשון בירושלים, בית הספר 'למל', בשנת תרט"ז [1856].
אשר לימים שכן קבע בשכונת זיכרון-משה.
ד"ר פראנקל
יצא בשליחותה של הווינאית אלזה הרץ בתו של האציל היהודי–אוסטרי
שמעון אדלר פון למל איש עסקים ונדבן, אשר
הילווה את כל הונו לממשלתו כדי לסייע בגירוש צבאות נפוליון מווינה. – כדי להקים על שמו את בית-הספר מודרני
בירושלים בו ילמדו נערים מקצועות כלליים בנוסף ללימודי קודש. לשון ההוראה הייתה
לאדינו.
לאחר עלות היטלר ימ"ש לשלטון
בגרמניה עלה צבי לארץ-ישראל בשנת 1934.
ולאחר-כך העלה גם את אמו אביו נשאר שם.
צבי
התעניין בבעיות צבאיות והייתה לו ספריה עשירה בנושאי צבא בשפה הגרמנית.
הוא היה גאה על כך שדודו היה טייס בחיל האוויר הגרמני ה'לופטוואפה'
במלחמת העולם הראשונה.
עם פרוץ מאורעות תרצ"ו התגייס צבי באמצעות
'הפועל' - איגוד של ההסתדרות העובדים
הכללית בארץ ישראל, שרשמית עסק בטיפוח תרבות הגוף, הבריאות והספורט - לחיל הנוטרים – גאפירים - בפי העם. החיל הוקם במאי 1936 בעיצומם של מאורעות הדמים על ידי הנציב
העליון לארץ-ישראל סר ארתור גרנפלד ווקופ יחד עם אליהו גולומב איש 'ההגנה',
והרחובותיים יהושע גורדון איש המימשל ויששכר סיטקוב נציג
'הגוש האזרחי'. היה זה מעין כוח משטרה
מקומי 'מוסף' ל"שמירת החוק והסדר
באזור מוגדר".
בתוקף תפקידם לבשו הנוטרים מדים והותר להם לשאת נשק
ולהתאמן בהפעלתו. למעשה היה זה כוח
שהיווה זרוע ליגאלית של 'ההגנה'
והמגויסים היו אמורים להיות כולם חבריה.
צבי כנוטר עבר לכפר-סבא - סביבה מועדת פורענויות. והתנכלויות יומיומיות
מצד תושבי הכפרים הערבים השכנים כמו קלקיליה, טירה ומיסקי.
בהשפעת חבריו ליחידה עבר לשורות מחתרת הארגון הצבאי הלאומי. לאחר זמן קצר עקר
לתל-אביב והחל לעבוד במקצועו כמסגר, קנה אקדח מכספו, כמנהג אותם ימים, והתמסר
לפעולות הארגון - כלומר המשיך להיות חבר
מחתרת פעיל.
צבי לא השלים עם 'הקו המתון' הוא לא יכול היה לסבול את חרפת 'ההבלגה' והחליט לנקום. הראשון ששבר את ההבלגה
סיפרו כי בשעתו היה חשוד במשלוח 'מכתב איומים' - ובתוכו
כדור אקדח – לאות אזהרה במקרה של סירוב -
לעורך-הדין מויאל בתל-אביב ובו דרש
כי ישלם 250 לא"י [לירות ארץ-ישראליות] לטובת ה'אגודה להגנת כבוד
המולדת' בעקבות עדות המזכיר ערכה המשטרה
חיפוש בבית החשוד - צבי פראנקל
- "בלי למצוא אותו בבית". אומרים
כי מצאו אקדח 'תופי', כשארבעה כדורים מתוך
שישה היו חסרים.
סיפרו כי היה קשור עם היריות על הערבי ברחוב
ריינס בתל אביב זה, שמת אחר כך מפצעיו בבית החולים הממשלתי ביפו.
בחוגי הארגון החל להסתמן קו חדש: פגיעה באזרחים
ערבים כתגובה על רצח יהודים, ויהיו מי שיהיו -
פגעו בעוברי-אורח ערבים, וזרקו רימונים בשווקים. "המוסר היהודי קידש
את הנקם וגזר כליה על העמלקים" אמרו.
בראשית ספטמבר 1937 ללא היתר מפקדו יצא צבי לנקום "יש הצדקה מוסרית להריגת אדם על רקע אידיאולגי" אמר והתנקש
בערבי ליד הכפר סומייל שמצפון לתל אביב - 'פעולת תגמול' יש אומרים- הרגו. יש
אומרים- נפצע.
אומרים כי הצטברות מעשי פורענות, הם שדחפוהו
למעשהו זה – בראשית יוני נעקרו בפרדסו של אהרון
בוקסר בנס-ציונה 150 עצים, אחר כך הייתה ההתנקשות באוטובוס היהודי בדרך
ירושלים – יריחו, ולקראת סוף החודש הוכה קשות השומר יוסף מזרחי
במגרש גרוטאות רכב ליד כביש פתח-תקווה.
יש אומרים כי
הרצח בכרכור היה 'הקש ששבר את גב הגמל' - כאשר בסוף אוגוסט– סטניצקי
דניאל וטנקוס איסר – אנשי מים
נרצחו מהמארב ליד 'הבאר הרומית'.
המשטרה ערכה חיפושים בסביבה, עלתה על עקבותיו
והגיעה לדירתו. אולם צבי פראנקל הצליח להתחמק מן הבית: שהיה דר בו
ברחוב צבי ש"ץ 11 כך אומרים, בטרם הגיעו השוטרים.
בחיפוש שנערך במגורי אמו של פראנקל ברחוב
ש"ץ 11. נמצא אקדח שממנו נורו היריות לעבר הערבי מסומייל. עם כדורים. בעוד צבי מחפש מקום מחבוא, המשטרה עצרה
את האם. והיא נכלאה בבית הסוהר ביפו.
בדירה נשאר כלב ענק מגזע זאב 'שד' שמו.
בלשים שמרו על הבית, חיכו לו "שמא ישוב הבן",
אך לשווא, שום איש לא ניסה להיכנס לשם.
על גג הבית היה
טמון מחסן נשק קטן שכלל כמה אקדחים. בלילה הצליח צבי לעקוף את משמרות המשטרה טיפס על צינורות האינסטלציה,
הוריד את מחסן הנשק מהגג והוציא את כלבו האהוב מהדירה שהייתה בקומה השלישית.
את מחסן הנשק מסר למחרת למפקדו ואת הכלב מסר לחבר.
בעצת חבר הסגיר צבי עצמו לארגון וביקש את חסותו,
והארגון עזר לו להתחבא עד שהסתתרותו נהייתה בעייתית.
המעון ברחוב ש"ץ 11 נסגר לפי פקודת המשטרה.
למחרת, בהעדר האם והבן ערכה המשטרה חיפוש 'בבית הסגור' -
ומצאה שם "פצצה. בתוך קופסה".
המשטרה עשתה מאמצים רבים לתפיסתו אולם ללא
הצלחה. כדי להכריח את צבי שיסגיר את עצמו, היא הפיצה שמועה כי הם מענים את
אימו במרתפי המשטרה. כאשר זו הגיעה לאוזני צבי, ביקש לראותה, להסגיר את
עצמו למשטרה רק שיפסיקו לענות את אמו וישחררוה.
כאשר נודעה כוונתו זו נוצרה פאניקה בתל-אביב, פן יילכד
ויישבר, 'ידידיו' של פראנקל בארגון – חבריו ומפקדיו, הרגישו עצמם מאוימים ופחדו שמא בחקירה לא יעמוד
בעינויים ויגלה את זהותם למשטרה
הבריטית, יספר את כל הידוע לו על המחתרת -
סודות הארגון. למרות שהיה חבר מסור ונאמן
למחתרת. כדי למנוע זאת "הוחלט לסלקו
והוא הוטבע במימי הירקון". כתב דוד ניב, היסטוריון תולדות האצ"ל.
מפקדו הראשון של הארגון הצבאי הלאומי רוברט ביטקר
שכפי הנראה לא היה מנהיג מוצלח מאוד.חתם על הפקודה ואישר להוציא את צבי פראנקל
להורג .
"כשחוטבים עצים עפים
שבבים" [אימרה שלימים ייחסוה לרודן הבולשביקי יוסף סטאלין] אמרו אנשי הכוח וביום א' בתשרי תרצ"ח [6.9.1937] הוצאה ההוראה
לפועל - צבי פראנקל נתפס והוטבע במי הירקון; יש שדאגו לפרסם כי נסע לחו"ל.
"היה לרצח אופי מובהק של סילוק אנשים
בלתי-רצויים בנוסח שנחאי" העיד 'ספר ההגנה'.
"שיטה סינית, הטבעה" – אמר דוד ניב [ליויבסקי
– הוא 'שאול'] לוחם והיסטוריון האצ"ל.
"לא ברור אם העונש הסיני של פראנקל,
שהוטבע בירקון קשור למורשת החרבינים של
האצ"ל ".
כתב יגאל סרנה במקומון הירושלמי 'כל העיר'.
ב 8
בספטמבר 1937 ביום ה' ראש השנה תרצ"ח נמצאה גופה צפה על הירקון.
אחד מחברי מועדון השייטים של תל-אביב ששט להנאתו בסירה
על פני הירקון בשעות אחר-הצהרים ראה סמוך ל'שבע טחנות' ראש אדם על פני המים
"ראש מנופח הנמצא במצב מאונך", הוא הודיע על המקרה למשטרת צפון העיר,
וזו נתקשרה עם משטרת רמת-גן אשר בגבולה נמצא ההרוג. יש אומרים שהיו אלה מספר אנשים
ששטו בסירה על הירקון, ראו את הגופה ודיווחו למשטרה.
שוטרים רבים עם קצינים יהודים ובריטיים בלוויית חוקרים
מירושלים ומיפו באו, משו את הגווייה "שהעלתה סרחון למרחוק" ממי הנחל
הטבוע היה לבוש,
צווארו קשור בחוטי ברזל. ידיו היו אזוקות בחוטי טלפון, והרגליים נקשרו בחוטי ברזל וחוברו למשקולת של
בלוק-אבן להכביד על משקל הגוף.
תחילה חשבו כי הגופה היא של ערבי, אך לפי הפנקס הכתוב
עברית, שנמצא אצלו, נקבע כי הוא יהודי.
והגופה הועברה ברכב משטרתי לחדר המתים של בית החולים
העירוני 'הדסה ' בתל-אביב.
סרג'נט [סמל]
בריטי חיפש במקום עקבות ופרטים על הרצח. בעלי הסירות בירקון נחקרו ונשאלו
אך כל ידיעה מוסמכת לא נתקבלה.
הפתולוג ד"ר היינריך קרפלוס ניתח את הגופה
במשך שלוש שעות, וקבע כי הקורבן נחנק ובעודו בחיים, הושלך למים ורק אחרי שהייה של
כמה שעות במים – מת מטביעה.
שני צלמי המשטרה צלמו את הגופה. עם שעון הניקל על ידו
השמאלית.
לפי ממצאי המשטרה שהתה הגופה במים כשלושה ימים.
הגופה הוצגה בחדר המתים של בית החולים העירוני ליממה.
הצטופף במקום קהל רב, שביקש להיכנס, אך נוטרים הועמדו
במקום ולא הרשו את הכניסה אלא למטפלים בחקירה.
לא בן משפחה, קרוב או מכיר של הנרצח לא הופיע ואפילו לא הודיע על היעלמות.
איש לא בא להעיד מיהו הנרצח.
עד חצות לא זוהתה הגווייה.
לאחר שאי אפשר היה עוד להשאירה כך "מרוב
רקבון". הרשו שלטונות המחוז לקברה. ביום 9 לספטמבר ה' בתשרי תרצ"ח בשש
לפנות ערב נלקחה הגופה על-ידי 'חברא קדישא'
בלוויית שוטרים ומנהלי החקירה בלבד. ונקברה בבית הקברות החדש ב'נחלת יצחק'
כאלמוני.
על החקירה הוטל
איפול מלא "כך מכריחה המשטרה את
העיתונאים לחפש פרטים במקורות צדדיים שלא תמיד מדויקים הם".
המקרה המחריד עורר בציבור רגש של זוועה
ותימהון -החלו להישמע השערות שונות יש
ואמרו רקע פרטי, יש ואמרו אינטימי-משפחתי ויש טענו חברתי-ציבורי.
המשטרה המשיכה בשיטתיות לחקור את המקרה. בנוסף לפנקס
שהיה בכיסו, נמצא מפתח מסוג 'Yale', ועליו חרוט Ziess-ikon – מצאו שאינו מתאים לדירה ברחוב שץ 11 [אחרי
חקירה נוספת נמצא כי המפתח, כן מתאים].
נמצא בול דואר מהיידלברג שבגרמניה – שלא העלה
דבר.
נמצא אצלו מעין שטר-הגרלה עם חותמת
"האמבורג" - כנ"ל.
המונוגראמה ['אינציאלים' - ראשי תיבות השם הפרטי ושם
המשפחה] של האותיות בלאטינית שנמצאה על
כותונת הנטבע – לא עזרה בפענוח הסתבר שהיא
נגנבה ממר ארנסט שטסל ימים מספר קודם לכן.
כך גם נעליו - תוצרת
'באטא', והחולצה שהסתבר כי היא תוצרת
אמריקה לא קידמו את החקירה. [אומרים כי היתה הלשנה].
פנו לרופאי השיניים שטיפלו בשיני המנוח "תקנום
בארבעה מקומות בפיו", שיבואו לתחנת
המשטרה ברמת- גן או למרכז בתל-אביב. לא הייתה כל פריצת דרך.
חקרו דייגים:
דייג-חובב בשם אריה פלדמן בעל בית מסחר לאופניים ברמת גן
סיפר, כי היה רגיל לדוג בכל שבת, ופגש בבחור שהיה לו כלב גדול ואופנים שהיה בא
לדוג בירקון. זה לא פתר את התעלומה.
תמונות הגווייה לא סייעו לזיהוי "משום ריסוק הגוף
וניפוחו".
לאחר שבוע של חקירה מאומצת זוהתה הגווייה כגופתו של צבי פראנקל.
בעיקר לפי השעון שההרוג נשא על ידו, שעון שתוקן במארס 37' . על ידי השען מר לוטרשטיין
מרחוב אחד-העם 26 בתל-אביב, השען ערך רישומים מדויקים של בעלי השעונים המובאים
אליו לתיקון והוא זיהה את השעון ואת שמו
של הנרצח ככתוב בספר התיקונים שלו, והוא שבא אל המשטרה וסיפר.
אמו של צבי נקראה לזיהוי - בשעה שבע בערב מבית
הסוהר ביפו הובלה האם גיזלה פראנקל
בלוויית שוטרת לתחנת המשטרה ברמת-גן כדי לזהות את המת לפי צילומי הגופה והבגדים
שבידי המשטרה.
וזו קבעה לפני הקצין החוקר חד-משמעית שהבגדים הם של בנה.
טביעת האצבעות של המת שהמשטרה העבירה לחקירת המשטרה
בגרמניה התאימה לטביעת האצבעות, שמצאו בבית פראנקל.
המשטרה שלחה צילום רנטגן מאחת העצמות של הטבוע למכון מדעי ידוע בקהיר של מצרים כדי לקבוע את הגיל המדויק. אימות.
בעיר פשטו ידיעות על זהות האיש שנמצא טבוע בירקון; השם
נמסר מפה לפה, וכך השמועות.
לאחר הזיהוי הוחזרה האם לבית-הסוהר ביפו. כנאשמת בעוון
החזקת אקדח טעון כדורים ופצצה, ולאחר שנגבתה ממנה עדות בעניין זה, לא התנגדה
המשטרה לבקשת עורך-הדין קירשנבאום לשחררה בערבות של 100 לא"י עד יום
הדין.
ביום הראשון הוציא שופט השלום בתל-אביב יעקב אזולאי
יליד צפת, פקודת שחרור לגברת גיזלה פראנקל בערבות של 30 לא"י; הערב בשבילה היה מכרה והיא עברה לגור בבית
מכרים.
האם המשוחררת על-תנאי שלחה מברק לבעלה בגרמניה שיבוא
תיכף ומיד לארץ-ישראל כדי לקחת חלק בפרשת הבירורים של העניינים הקשורים בהיעלומת
בנם, במאסרה ובהאשמות נגדה.
סיפרו והפיצו בעיתונות כי האם גיזלה ניסתה להתאבד.
"נעשה עוול ללוחם עברי" אמרו חבריו.
"משגה טראגי"
אמרו המפקדים.
"פנצ'ר נורא" אמר ההיסטוריון דוד
ניב לעיתונאי יגאל סרנה.
סוף דבר
46 שנה לאחר רציחתו של צבי, בשנת 1983 [בשנת שלטונו האחרונה של מנחם בגין כראש
ממשלת ישראל], הוא טוהר על-ידי
חבריו, הוחזר כבודו ושמו נכלל בין חללי האצ"ל ואז הוקמה מצבה לקברו וזה הסיפור:
הלכתי אצל הממונה על בית העלמין בנחלת-יצחק, חיים.
הרישום לא היה מסודר כל-כך ובמקום
שהיה כתוב שקבור שם צבי פראנקל – קבורה מישהי אחרת – הוא הבטיח לי לחפש.
חיים אכן חיפש בחלקה שהוא הניח ששם צריך להימצא הקבר [לפי מחברת קבורה הרשומה
לפי תאריכים שנשארה עוד מהתקופה ההיא, לפני עידן המחשבים, ובה היה רשום בתאריך
האמור שם המשפחה בלבד]. והוא מצא!
מצבה רשמית בנוסח מצבות צה"ל עם סמל האצ"ל.
צילמתי. והתוצאה בראש הסיפור.
לימים התברר לי שהמצבה הזו הוקמה רק בשנת 1983 בסוף ימי
כהונתו של מנחם בגין כראש ממשלה , בזמן מלחמת לבנון הראשונה.
גיזלה פראנקל, האם, ספרו כי לא התגרשה מעולם, אחרית ימיה עשתה במוסד בשרון, נפטרה בשנת
1974 ונקברה בבית העלמין הדרום [חולון בת-ים].
רוברט
ביטקר שנתמנה על ידי מנהיג התנועה הרביזיוניסטית זאב ז'בוטינסקי [=
"ראש בית"ר", "ליברל", "אנגלופיל"] למפקד
הארגון הצבאי הלאומי החל בין השאר בתנופה רבה בארגון המחתרת: בארץ-ישראל, הפעיל את
המפקדה וחילק בה תפקידים. התייעץ עם הפרופסור יוסף קלוזנר ראש החוג לספרות
עברית באוניברסיטה העברית בירושלים והנהיג
תארים צבאיים: רודן, אלוף, שרן, גונדר ראשון, סמל, סגן.
לביטקר היו מתנגדים בתוך האצ"ל, אך הם יצאו
נגדו בגלוי עם כשלון שוד שליח בנק-הפועלים ברחוב מונטיפיורי בתל-אביב [12.9.1937]
"למימון פעולות הארגון" לו, לא היו שותפים
[לשוד ולכשלון], הוסיפו לזה את חלקו ברצח פראנקל שגם לו, לא היו
שותפים. הם ראו בזה "פשע המאפיין את
אישיותו של ביטקר כזו של פושע" כפי שכתב בנימין אליאב, ושלחו את
שמואל כץ, מבית"רי דרום-אפריקה לפולין לשכנע את ז'בוטינסקי להסכים
להחלפתו של מפקד הארגון הצבאי הלאומי.
ביטקר
נקרא לבירור בוורשה ואולץ להתפטר מתפקידו - הוא נתבקש לעזוב את תפקיד המפקד "בשל חוסר התאמה" והוחלף באוקטובר 1937 על-ידי משה רוזנברג.
משה רוזנברג הצהיר ש: "מקרה פארנקל, נשאר כיום עלום, ואני מעדיף שלא
להתייחס לכך. . . ".
אליאב [בנימין לובוצקי], איש התנועה הרביזיוניסטית, כתב בזיכרונותיו שההחלטה
להטביע את פראנקל לא הייתה רק של ביטקר, ו"היו עוד מספר
לא-מזוהים שלקחו חלק בכך. . . "
"רצח זה
הוחלט ובוצע על ידי קבוצה אידיאולוגית ומסיבות פנים-ארגוניות. הארגון היה מעורב
ברצח" אמרו חלק מחוקרי התקופה.
"מתוך העדויות השונות עולה כי ביטקר
לא היה שותף להחלטה לחסל את פראנקל, אולם העניין נזקף לחובתו ותרם לסילוקו
מן הארגון" כתב יהודה לפידות הוא 'נמרוד' [לימים פרופסור לביוכימיה באוניברסיטה העברית
בירושלים] בספרו 'לידתה של מחתרת'.
סיפור זה הוכן על-ידי עודד
ישראלי וצמרת אביבי.
עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים
ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 –
1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות
המדינה.
צמרת-רבקה אביבי ילידת
חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה