מאיר אינגברמן  – איש כנרת, חלה בקדחת צהובה ומת

10.3.1911– טבריה

בית העלמין הישן בטבריה  אזור א, חלקה א, מספר 179

[לפי המפוי הממוחשב: 

אזור א חלקה א, שורה  5 קבר 37 , באדיבות מרדכי מקייס מרדכי  -מנהל בית העלמין הישן טבריה]

טכסט:

פ"ג מאיר

ינגבירמן

מכנרת  ס[___] *

יום ו' י'

אדר שנת

תרע"א

* הערה: 

[חצר??]

אדמות דלייקה ואום ג'וני, נרכשו מידי האפנדי הפרסי עלי רידא אירני, ב1905 -  ידי חיים קלווריסקי פקיד יק"א  בגליל מכספי הברון היהודי-צרפתי  אדמונד דה רוטשילד, יק"א לא רצתה באדמות אלו ולאחר שלוש שנים הן נמכרו  לקרן הקיימת לישראל - ארגון שהוקם על ידי הקונגרס הציוני העולמי לרכישת קרקעות בארץ ישראל והכשרתן להתיישבות יהודית.

על אדמת דלייקה, הנמצאת מדרום-מערב לימת הכנרת - אלפי דונמים של סלעים קרחים ושיחי סידריות, על חורבות העיר הבצורה מימי המרד ברומי – צנברי -  התנשא לא רחוק מהים תל קטן ובראשו בניין בודד, 'חאן' הרוס למחצה, אכסניה לעוברי-האורח המעטים על גמליהם וחמוריהם.

ב-7 ביוני 1908 הקים שם ד"ר ארתור רופין מנהל המשרד הארץ-ישראלי של ההסתדרות הציונית העולמית חוות לימוד חקלאית, כדי להכשיר פועלים לחיי עבודה והתיישבות בארץ.

ה'חצר' קראו לה, ובנייניה היו דבוקים לחומה. [השם 'חוות כינרת' ניתן כך אומרים על ידי ש"י עגנון, יש אומרים כי היה זה בעת ביקורו של ח' נ' (חיים נחמן) ביאליק בארץ, יש אומרים כי שמואל יוסף צ'צ'קס הוא לימים עגנון בא למקום לבקר את ידידו ר' בנימין הוא רדלר- פלדמן  מנהל חשבונות בחווה].

את התל קבעו רופין איש חברת 'הכשרת הישוב' הציונית והאגרונום אהרונסון מזיכרון-יעקב  לנקודת החווה החדשה – אף כי לא היה במרכז אדמתה, זאת בזכותו של מבנה ה'חאן'. לפי החוק התורכי היה כל בניין בבחינת 'ישוב', שאפשר להוסיף עליו מבנים ללא רישיון. אחרת צריך רישיון מיוחד מהממשלה וזה לא ניתן בקלות, ודאי שלא למתיישבים יהודים.

במעלה תל זה התנחלו למחרת חג-השבועות [סיוון תרס"ח]  תשעת הראשונים - שמונה צעירים, פועלים שכירים מיהודה ובראשם האגרונום משה [אברונים] ברמן, ממשפחת חקלאים יהודים בקרים  שהועבר מחוות בן-שמן [היא בית-עריף], ומונה כמנהל המקום על ידי הד"ר ארתור רופין;  ושמות שמונת הפועלים [אומרים כי מבן-שמן היו] הם: יהודה אריה אברמסון, יוסף אלקנא [אלקין], ישראל בלוך, אלכסנדר צלאל [אוצ'יטילוב], גרשון גרינפלד, צבי יהודה [זלצמן], ישראל קורנגולד [נרצח 1909] ותנחום תנפילוב.  אסיפת פועלי הגליל, ואנשי הסתדרות 'החורש' ובראשם ישראל שוחט – עובדי המושבות והחוות החקלאיות של ההסתדרות הציונית  שם [חיטין, פוריה, שרונה]   באסיפתם הראשונה בימה [היא יבנאל] לא אישרה את עלייתם של השמונה לדאלייקה, בגלל עברו של המנהל, השמונה עלו.

חיי התשעה התנהלו בתקופה הראשונה כמשפחה - הם אכלו משולחן אחד ישנו על אותה מחצלת וקראו למנהל בשמו הפרטי.

באותה שנה [1909] הוקמה ליד החווה על ידי חברת יק"א המושבה כינרת שתושביה הראשונים היו בעיקר איכרים מהמושבות הוותיקות בארץ.

בין שמונת איכרים הראשונים שקבלו חלקות במושבה היה דוד רובין – יזרעאלי שבא לשם אחר היותו שומר בסג'רה [אומרים שבהמלצת מניה שוחט], כעבור זמן הצטרף לאיכרי מושבת כנרת נחום הלוי - לוין סתת מתלמידי 'בצלאל' [שהתאכר במצפה ורק בשנת 1912 עבר קבע למושבה[   ויצחק כהן מפועלי חוות כנרת.

ולחווה כשם שעזבו, באו עוד -  חלקם פועלים מרחובות וחלקם נקראו 'קומונת רומני' [Romnu  או בכתב קירילי   POMHY] עיירה ממזרח לקייב שבאוקראינה ממנה באו, איתם שרה מלכין על תקן של מבשלת - קומונה מגובשת אשר רובם השתייכו למפלגת 'הפועל הצעיר', באו גם בודדים.

גרו ב'חורבה', בלי חלונות, בלי תקרה ובלי רצפה, בלי כסא או שולחן. החדרים היו למגורים וגם אחסנו שם אוכל לפרדות, כלי העבודה וכלי הכביסה. והמנהל ברמן הביע תקווה כי יצליח להקים חווה למופת, החלו להכשיר את הקרקע, לשפץ את מבנה ה'חאן' ולהקים את חומת החווה  - בנו חדר אוכל, רפת, אורווה, לול ואסם – לפי הנחיותיו של המודד וקבלן הביצוע טריידל איש יק"א שסיפק גם חומרי בניין  לחווה מהמפעל המשותף לעשיית "אבני צעמנט" לו ולאליהו קראוזה.

ניזונו ממזון שהביאו מהעיר טבריה או מהמושבה מנחמיה, סבלו מהחום המעיק והאקלים הלח, לנו על גג ה'חאן' בניסיון לקבל מעט רוח מה'בריזה' המזרחית. את מי השתייה הביאו בדליים מן הכנרת  שבמורד.

בתום השנה הראשונה קרה אסון - ברמן  המנהל הביא מדמשק סוסים ופרדות, על מרדכי קאצאפ הוטל לאלפם לעבודה, סוס בעט בו. חבריו נשאוהו באלונקה מאולתרת אל בית-החולים, להצילו לא הייתה כל תקווה והוא  כך סיפרו נקבר על שפת הכנרת.

חלפה השנה הראשונה והיחסים בין המנהל לפועלים בחווה השתבשו; שנת המשק הסתיימה בהפסדים; היו גניבות מצד השכנים הערבים, חלק מאנשי החווה חלו בקדחת, וההכנסות פחתו - המתיחות בין ברמן לפועלים גברה; נתגלע סכסוך בין מנהל החווה לפועליו.

פועלי החווה מנו כעשרים וחמשה חלוצים, עליהם נוספו עובדים ערביים מכפרי הבדוויים בסביבה וכן  'ספרדים' ותימנים  מירושלים - פועלים מקצועיים שעבדו אף הם בבניין החווה.

תנאי המגורים היו כאמור בלתי נסבלים עמדו לרשותם שלושה חדרים בלבד:

בחדר הגדול היו מקומות לחמש מיטות ובשני החדרים הקטנים היה מקום לשלוש מיטות,  בפועל נדחסו לחדרים הללו שמונה עשר דיירים.

מצוקה  זו גרמה בין השאר ואולי בעיקר  - לחוסר פעילות תרבותית כולל לימוד. התווספה גם הקדחת, תנאי התברואה הקשים והצפיפות בחדרים הביאו את החלוצים, לשלוח מדי שבוע  לאשפוז בבית החולים הסקוטי של המיסיון בטבריה, בין שלושה לארבעה חברים.

החלוצים גם דרשו כי ברמן  המנהל יפנה את חדרו ב'בית המוטור', יערכו תיקונים במבנה למניעת חדירת מי הגשמים, יבנה חדר-חולים ושהחווה תישא ותתחלק בשכרה של החובשת במושבה כינרת נעמי שפירא  כדי שיזכו לטיפול רפואי סדיר. והכריזו שביתה.

ד"ר רופין הוזמן לפשר, הגיע כעבור חודשיים וכתב ביומנו:

"לרגל השביתה הראשונה בכנרת נזדמנתי כמה וכמה פעמים לדין ודברים יסודי עם הפועלים. בשיחות אלה הכריזו הפועלים וחזרו והכריזו, כי משכורתו של המנהל ודמי הוצאותיו הפרטיות, לצרכי נסיעות ושאר צרכים, הן מעמסה כבדה מנשוא על החוה, וכי בגלל אורח חייו הבעל ביתי, להבדיל מתנאי  הדיור והכלכלה העלובים של הפועלים הדרים איתו בחצר אחת ורובם עדיפים עליו בהשכלתם, נפערה תהום חברתית, המעמיקה והולכת מחמת מנהג שררה של ברמן ומונעת כל שיתוף פעולה בלב שלם.  נסתבר לי, כי צפויות תקלות שאין כמעט להתגבר עליהן, לשיתוף הפעולה של מנהל בורגני עם פועלים יהודים משכילים. כן נתרשמתי מאוד בראותי, באיזו מידה של כובד ראש והרגשת אחריות תובעים הפועלים את תביעתם"

יש ואומרים כי היה זה בעקבות סכסוך על עיקרון העבודה העברית.

אמרו כי יועצו של ברמן האגרונום הצעיר אהרון אהרונסון  הזמין פועלים ערביים מהכפר הערבי עבודייה.

וביום  11.10.1909 פרצה בחוות כינרת 'השביתה הראשונה'  - שביתה שהחזיקה  מעמד חצי יום "מפאת רצונם של הפועלים שלא לפגוע ביבולים".

כל צוות הפועלים הוחלף - המתמרדים -  חלק מפועלי רחובות [שלישיית 'ביחד' – בן-ציון ישראלי [נהרג באסון מעגן 1954]  נח נפתולסקי ומאיר רוטברג]   עזבו את החווה ועברו לגור ולשמור ב'בית המוטור' שבדרום הכינרת, וחברי 'קומונת רומני', עברו למושבה חדרה לצורך הכשרה חקלאית- לפסק זמן, ובראשם - תנחום תנפילוב ויוסף בוסל [טבע 1919]  עם חברתו חיותה גבזה .

בעקבות עזיבת פועלי רחובות, קומונת רומני, ומעבר של מספר פועלים לעבודה 'עצמאית', כמו יצחק כהן ומשה אינגברמן, ההרכב האנושי ב'חצר' נחלש. התנאים הפיזיים המשיכו להתדרדר, וגם מערכת היחסים עם ברמן, שעסק בהקמת בית מרווח בחצר עבור משפחתו, לא השתפרה.

בפשרתו החליט רופין למסור חלק מאדמת דלייקה בסמוך למוצא הירדן מהכנרת, לידי קבוצת פועלים מנוסים מבני העלייה השנייה בתנאי אריסות שינהלו את חייהם ואת עבודת האדמה באופן עצמאי ללא פיקוח האגרונום ברמן.

הקבוצה שהתארגנה ביוזמת ארגון 'החורש', התיישבה באום-ג'וני כ'קבוצת כיבוש' ומנתה שמונה צעירים וצעירה אחת: אנשי 'פועלי-ציון' [ההנהלה בברלין  אישרה שישה]   אליעזר שוחט, חיים צימרמן, וישראל בלוך; שני בני חקלאים יהודים מחבל חרסון באוקראינה -  ישראל בצר מ'נהר טוב'  ומשה קריגיסר [עמיעד]; שני אנשי 'השומר' - צבי נדב [ברגמן] ויחזקאל ניסנוב [נרצח 1911]; והבחורה שפרה שטורמן.

מספרים כי, פעם כשניסה ברמן להתערב בהחלטות בא סגנו של רופין, ד"ר יעקב טהון  והחליט כי הפועלים צודקים.

בתום שנת העבודה התברר, כי חבורת הצעירים סיימה את עבודתה ברווח נאה.

היבול היה טוב ובהפחתת ההוצאות ראו כי  הרוויחו בסביבות 4500 פראנק.

נגמרה השנה ורופין הציע ל'קומונת רומני'  שהייתה ל'קומונה החדרתית'-  שתי בחורות ועשרה בחורים  - לשוב ולחזור על ההתנסות, בתנאים המעודכנים - תנאי אריסות. הפועלים קבלו את ההסדר.

[ב-28 באוקטובר 1910 "הקומונה החדרתית" קיבלה לידה אדמה באום-ג'וני, בחלקו במזרחי של הירדן,  גרו בבקתות והחושות של האריסים הערביים ובשני צריפים שבנו לעצמם, לפרדות ולפרות שברשותם, עברו לנקודת הקבע באב-אלתום = שער הנהר, וקראו שמה דגניה - 'אם הקבוצות'].

יתרת הפועלים המשיכו לעבד את חלקות חוות כנרת כמו משה אינגברמן או שזה מקרוב באו כאחיו מאיר. 

 ובמקום העוזבים באו לחווה כנרת לקבלת הכשרה 'קבוצות עבודה' כמו חבורת הפועלות מבוברויסק [בתיה שיין, שרה שמוקלר (נפטרה 1919) ולאה מירון] ובראשה ברל כצנלסון. מנחם מנדל שמואלביץ  הוא ממש''י [נרצח 1911] מקבוצת ה'ירקנים' שעבדו בקבלנות.

בשנת 1910  נמצאו בחווה יותר מארבעים פועלים, שעבדו בתנאי שכר שונים זה מזה והיו כפופים לברמן המנהל ובנו לו בית מפואר  -"בית-מידות"- בית מגורים גדול ומרווח בנוי אבני בזלת מסותתות. הן פערי השכר והן תנאי המגורים הגרועים, גרמו לתסיסה מתמשכת בין הפועלים וביום הלווייתו של אחד הפועלים מאיר אינגברמן הגיע לשיא המתח בין העובדים והפקידות בחווה הלאומית, ופרץ המאורע הידוע בתולדות ההתיישבות בארץ-ישראל בשם "השביתה הגדולה" בכנרת.

מאיר בן  משפחה משכילה מ'חובבי ציון'  בעיירה מנביץ [Manevicy]   מזרחית ללבוב, פלך קמיניץ, אוקראינה -  עזב גם הוא את משפחתו והגיע לארץ בשנת 1909 היישר לחוות כינרת שם אחיו משה [יליד1881] שעלה ארצה עם האח אהרון בשנת 1903.

[יש אומרים כי אחרי מאיר כנראה הגיעה  לארץ גם אחותו],

משה בעל כינור ואהבה לנגינה, ואחיו אהרון עברו את  מסלול רוב צעירי העלייה השנייה:

נמל יפו, סירה עם שייטים ערביים שהביאו אותם תוך צעקות לחוף, משרד האשרות העות'מאני שנקרא 'גומרוק', בקשיש  תמורת 'פתקה אדומה' שתוקפה  שלושה חודשים [שלאחריהם מי שנתפס, הושלך מחוץ למדינה], האכסניה של אלקנה  ספקטור [רזניק] במנשייה שביפו,  אליה הגיעו אנשי מפלגת 'פועלי ציון' מיד עם הגיעם ארצה,   ומשם  הלכו שני האחים למושבה רחובות בטרם עונת החורף - עבודה חקלאית לא נמצאה להם והתפרנסו בעיקר מעבודות משק בית, עברו ונדדו בין מושבות הדרום  - נס-ציונה, ראשון-לציון ופתח-תקווה בהתאם לעבודות שהוצעו להם, כך יותר משנתיים וחצי, אז שמע משה כי הפרופסור בוריס שץ, [סיפרו כי נפרד מאשתו ג'ני בעקבות רומן שניהלה עם אחד מתלמידיו] הגיע לירושלים להקים  בה אקדמיה לאומנות [בשנת 1906] והוא מחפש תלמידים לסיתות באבן, עלה לעיר וביחד עם אלכסנדר זייד [נרצח 1938] והנער בן החמש עשר גד אביגדורוב [נהרג במאורעות 1936] היו לכיתת לימוד;  לימים הצטרפו אליהם  בין השאר גם מנחם מנדל שמואלביץ,  יוסף ברץ ונחום הלוי-לוין.

קצת על האחים אינגברמן:

אהרון שציפיותיו להגשמת הרעיון הציוני התנפץ מול המציאות המרה, נשבר והחליט לעזוב - היגר לאוסטרליה.

 משה שעבודתו בירושלים כסתת הסתיימה [מאימת השלטונות], עבר כשומר בהזמנת אלכסנדר זייד  בחוות סג'רה, שם שהה כשנה, שם פגש את השומר דוד רובין.  לאחר קשיי קיום ורעב, הצטרף ל'קבוצת רומני' מראשוני החווה בכינרת למרות דעותיו הפוליטיות השונות

 אחרי 'השביתה הראשונה' והעזיבה של מרבית חבריו את החווה  המשיך משה לעבוד כפועל כשכיר בחוות כנרת בעת הזריעה,  ובזמן הקציר כשומר שדות, בימים שלא הייתה עבודה בחווה עבד במשקי איכרי המושבה כנרת הסמוכה, שאף להתאכר וקיווה שיקבל עם נישואיו חלקה חקלאית במושבה כנרת כחבריו -  הזמין את בת עירו חיה הקלמן  [ילידת 1887 ] לעלות ארצה ולהינשא לו, הם רכשו מעט רהיטים ושכרו חדר אצל חברו במושבה דוד רובין – יזרעאלי בפינת האורווה, הם נישאו בסוף שנת 1910. יצחק פיינרמן  ומנחם שמואלביץ [ממשי]  הצטרפו לזוג, ולאחר זמן עזבו ושבו לגור ב'בית המוטור' בקומה השנייה שבנייתה הושלמה,  ומשה הצטרף לאיכרי מושבת כנרת.

והפועלים באו - חיו בצפיפות רבה, רעבו ועבדו.

רובם צעירים 'מתקני עולם'  -  יודעי תורת ישראל עם טולסטויאנים, רבולוציונרים וניהליסטים. 

"באחד מימי שישי, נסעתי בעגלה עם אחד הפועלים בשם אינגברמן, להביא שעורה מה'חווה הפרסית' [בה גר עלי רידא אירני, אפנדי פרסי. איש כת הבאהה, אציל ורווק. גידל עצי-פרי בבוסתן,  במקום בו נמצא קיבוץ האון]. כששבנו משם אומר לי הבחור: אני מרגיש לא טוב. הוא ירד להשתין. כששב אמר: השתן שלי אדום. באנו לחווה, והחלטנו לקחת אותו מיד לבית-החולים של ד"ר טוראנס  בטבריה, הייתה לו קדחת שחור-השתן" סיפר יצחק כהן איכר מהמושבה כינרת.

מאיר אינגברמן  היה אידיאליסט ונחשב לאחד הפועלים החרוצים והמתמידים בחווה שלא לקח לעצמו אפילו יום חופשה, "מרגע בואו לארץ לא עזבה ולו ליום אחד"  עד שחלה, כך קבעו הרופאים, בקדחת צהובה. אחרי שכבו כשמונה ימים בבית-החולים בטבריה זה שהקים ד"ר דיוויד טוראנס בכספי המיסיון הסקוטי,  נשלחה על ידי  שליח מיוחד הודעה כתובה על פתק לאחיו של החולה למשה שעבד בסמוך "שיבוא תיכף להתראות עם החולה". מהפתקה היה מובן, כי החולה נמצא במצב של גסיסה או שכבר מת.

ביום גשם שוטף שבו בטלה העבודה בשדה, ונתקבלה ידיעה ממשה אחיו שישב ליד מיטתו, כי מאיר גוסס. הפועלים חבריו ביקשו לנסוע לבקרו בבית החולים. קיבלו רשות מהמנהל ברמן לרתום עגלה, על מנת לנסוע לטבריה אבל מכיוון שמספר המבקשים להצטרף היה רב, רתמו על דעת עצמם עגלה נוספת. ברמן התפרץ בצעקות ובגידופים. "התירו הפועלים הנזופים את שני-צמדי הבהמות ויצאו לטבריה ברגל בגשם ובבוץ. נעלבים ומדוכאים צעדו".

עזבו חברי הקבוצה את העגלות ויצאו ברגל לבקר את חברם מאיר אינגברמן שמצבו הורע, ובאוזניהם הדהדה עוד קריאתו של ברמן המנהל: צאו לביקור ברגל כיוון שהגשם שירד איננו חזק במיוחד!

"החברים מכנרת הלכו לטבריה ברגל ברפש, ולא הספיקו כבר לבוא אל הלווית חברם. מחוסר עגלה לא יכלו להביא את גופת המת לכנרת ולכרות לו קבר באותו מקום". כתב בעיתון 'הפועל-הצעיר', [תרע"א, 12] מנחם מנדל שמואלביץ] כתיב סומילוביץ  הוא ממש''י ראשי תיבות שמו, שהיו לכינויו ושם העט שלו .

מאיר מת ביום שישי, אנשי 'חברת קדישא' של טבריה  שחששו מחילול השבת מיהרו לקברו בבית הקברות הישן של העיר, ללא חבריו.

חברי הקבוצה ובראשם משה, אחיו, שהגיעו רגלית לטבריה, אחרו גם את הקבורה יש אומרים כי משה שהיה איתם אמר "אם לא לחיות בכנרת  – לפחות להיקבר לידה", ודאג כי את גופת אחיו תוטמן ליד קברי הצדיקים בקרבת תלמידי הבעש"ט נוכח קברו של מחדש הישוב היהודי בטבריה הרב חיים אבולעפיה.

יש אומרים כי 'פועלי-ציון' שרו ליד הקבר את המנונם  שכתב ביידיש  המורה  יהושע פבלוביץ והלחינו החזן אברהם משה ברנשטיין  המנון המסתיים במלים:

וְאִם גַּם נָמוּתָה אַגַּב חֲלוֹמֵנוּ, 

אִם גַם לֹא נִזְכֶּה הָבִיאוֹ לְקִצּוֹ –

אֲזַי אֶת הַדֶּגֶל נִמְסֹר לְאַחֵינוּ 

וְהֵם שֶׁיָּבִיאוּ הָעָם לְאַרְצוֹ

[תרגם לעברית אברהם לוינסון]

.

למחרת אותו לילה, בו מת החבר מאיר אינגברמן,  חזרו חבריו לחווה והסערה פרצה:

הם הטיחו האשמות בפניו של ברמן ואף האשימו אותו בין השאר כי תנאי התברואה  הם שגרמו גם למותה של רבקה צ'יז'יק נערה בת 17 מהמושבה  -  זו שבמהלך עבודתה בשדה נדקרה ממסמר חלוד, הפצע גרם להרעלת דם, הובהלה לבית החולים בטבריה, שם נפטרה [באותו זמן אושפז באותו בית החולים גם יוסף חיים ברנר  חברם של אנשי הרוח א"ד גורדון וברל כצנלסון,  שהכיר את נערה ואת בית אביה].

באסיפה קצרה בחדר-האוכל החליטו החברים על שביתה והודיעו שעם ברמן לא יעבדו יותר, ועד שיעזוב ברמן את המקום. מתוך אחריות למשק יסיימו את הזריעה, ללא משגיח, גם יטפלו בבעלי-החיים, ללא מגע עם המנהל -  הם החרימו את ברמן,  התעלמו ממנו.

כאקט מתריס ובניסיון להראות שהחווה הוזנחה בידי הפועלים יצא  ברמן לעסקיו הפרטיים באזור חיפה וזכרון-יעקב לחברו אהרונסון, בד בבד גמר ברמן לבנות את ביתו בחווה ועל פי טענות העובדים השתמש בכסף החווה לבנייה זו.

ד"ר רופין, שהוזעק ממשרדו ביפו,  בא לכנרת  רק לאחר שבועיים כדי לנסות לפשר בין הצדדים.

דרישתם העיקרית של העובדים  ובראשם ברל כצלנסון, ברוך הילמי [הלמן] ומנחם שמואלביץ [ממשי] חברו של  האח  השכול משה, כי ברמן יסתלק ממשרתו  - הם אינם מוכנים יותר לעבוד תחת ניהולו, כיוון שנטש את הרוחניות למול הרווחיות."מי שמזלזל בפועליו ומקפח אותם אינו ראוי לנהל מוסד הכשרת פועלים ברוח הציונות" קרא ברל.

יש אומרים כי השביתה פרצה כנגד תנאיי הניצול של המנהל ברמן – ככל אשר רחבה והתפתחה העבודה בחווה, עלה מספר הפועלים במקום  - ברמן שינה את יחסו לעבדים והבדיל עצמו כמנהל – קבע דרגות שונות לפועלים ושכר עבודה בהתאם  [דיפרנציאציה!]  "וישמן ישורון ויבעט" ככתוב בספר 'דברים' ויודעי תורה היו הפועלים.

שחיו כאמור בתנאי דיור איומים, חלו הרבה ואם לא הייתה נשקפת להם סכנת חיים  נשארו ללא כל טיפול רפואי "חולים היו שוכבים על הרצפה, ללא מיטות תחת גג דולף".

ו'נכסי הרוח' שנפגעו  עקב כך הכעיסום לא פחות.

בעוד שבסכסוכים קודמים עלה בידי רופין לפתוח בהידברות, עברו שבועיים ללא תוצאות. גם נימוקים ציוניים לא הועילו. מרוב מתח חזר  רופין לעשן לאחר עשר שנות הפסקה.  דבר שלא עשהו,  כשנולדה בתו רות  בברלין לפני כשנה.

תחילה גינה את הפועלים על ניסיונם להשתמש ברכוש המשק ללא נטילת רשות ורצה לסלק את מנהיגיהם. פרצה סערה והעובדים סרבו לקיים את החלטתו  - פיטורי ראשי המתמרדים.

 אחר-כך החלו הבירורים, כלומר משא ומתן כאשר יחסי שנאה קשה שררו בין המנהל והפועלים.

 ברמן וחברו אהרונסון החלו במסכת לחצים להחזיר את המורדים לתלם, בטענה, כי אינם מייצגים את מטרות החווה, אהרונסון גייס פועלים מהסביבה ומטבריה  על מנת שיחליפו את עובדי החווה.  במקביל ברמן  ניסה להביא פועלים ערבים מפקיעין;

מעשים אלו הרגיזו את רופין שראה בהם מעשה בגידה מאחורי גבו וניסיון לחתור מתחת לסמכויותיו.

חלק מפועלים  קם לעזוב;  ברמן איים עליהם שלא ישלם  את שכרם בעבור התקופה שעבדו בחווה.

אומרים כי  'המורדים' שרובם עבדו אצל חבריהם האיכרים במושבה כינרת -  שילמו את שכרם.

ד"ר רופין ביקש לסכם את הבירור החריף בשתי מסקנות: ברמן יפוטר מתפקידו כמנהל החווה, אבל יישאר במקום כאגרונום וכמדריך חקלאי, אולם בד-בבד יפוטרו הפועלים השובתים למרות מסירותם, "שאם לא כן יעורר המעשה גלי-ביקורת בעולם הציוני, שיראו בו התפרעות של הפועלים ואזלת ידו של המשרד הארץ-ישראלי".

חלקם של השובתים  טענו נגד ד"ר רופין, כי אינו רשאי להיות גם מנהל המשרד וגם שופט והתמרמרו על הניסיון להשתמש כלפיהם בנימוקים ציוניים. אחרים, וברל כצנלסון בראשם, שמנהיגותו עמדה במבחן קשה -  הבינו למצבו של המשרד הארץ-ישראלי, אך למרות הערכתם את הכוחות הרבים והמרץ והידיעה המקצועית שהשקיע ברמן ביסוד החווה, לא ויתרו ודרשו בניית חדרי מגורים נוספים, השתתפות בשכרו של חובש בחווה  וגם תשלום שכר בסיסי לחולים שאינם מסוגלים לעבוד החל מהימים הראשונים.

לבסוף  הגיעו לפשרה -  ברל שנחשב כעובד החווה, דמות מוכרת בחוגי הפועלים,  נתמך  על ידי  אנשי אום-ג'וני יוסף בוסל מנבחרי 'פועלי הגליל' שבלט במנהיגותו והוותיק משה קריגיסר  הידוע בהשפעתו על החברים  וד"ר רופין נציג ' הכשרת-הישוב'  החברה המעסיקה. 

"לאחר ברור האשמות ההדדיות  פסק  רופין כי הן הפועלים והן ברמן צריכים לעזוב את החווה".

 ברמן שבביתו החדש זכה לשבת רק כמה שבועות, פוטר.

כמוהו כפועלים השובתים.

יואל גולדה המתון מונה לנהל את החווה, לשנה אחת.

למושבה בא חובש חדש – יעקב חפץ שמו.

והחווה המשיכה לצבור הפסדים.

מאיר  אינגברמן לא הוזכר יותר בשום מקום. שמו נשתכח. כל חשיבותו לא הייתה בחייו ובמעשיו, והרי בארץ, בחווה היה כשנתיים בלבד - אולם מותו הוא שהניע את סכסוך הפועלים שגרם ל'שביתה הגדולה' בכנרת. סוף החורף של שנת תרע"א. סולידריות של פועלים.

סוף דבר

ב-1913 ד"ר ארתור רופין, ראש המשרד הארץ-ישראלי, הציע לבן-ציון ישראלי (צ'רנומורסקי) ולמניין חבריו לקבוצה כולל שלוש חברות, לקבל לאחריותם את חוות כנרת ולעבד את אדמותיה;

זאת הייתה ראשיתה של קבוצת כנרת. הקבוצה מנתה אז תשעה חברים: בן ציון ישראלי ואשתו חיה לבית זלצר , נח נפתולסקי. מאיר רוטברג, יוסף זלצמן, אהרן שידלובסקי, יצחק ואחותו אווה טבנקין, אהרן דוד גורדון האלמן - 'הצדיק החילוני'.

מ-1913 ועד 1929 קבוצת כנרת שכנה בחצר כנרת, וב-1929 עברה אל הגבעה שם היא נמצאת היום.

נחום הלוי - לוין נפטר במושבה כינרת בשנת 1963, בנו עמיחי נרצח במאורעות 1936 בין כנרת לטבריה.

ברוך הילמי [הלמן] לא נשא אשה והיה חבר קיבוץ גבע כל ימיו.

יצחק פיינרמן  נישא לרחל לבית פרימן והיה ממקימי המושב כפר-יחזקאל.

דוד רובין – יזרעאלי – מראשוני מושבת כינרת, את אשתו חנה לבית מהלול  נשא רק בשנת 1913.

חיה ומשה אינגברמן  היו להוריה של אורה בתם הבכורה ואילו בנם  יחיאל נולד באמריקה לאחר הגרוש התורכי בשנת 1916.

שפרה שטורמן הייתה לרעייתו של ישראל בצר; ואילו אחותה הצעירה ממנה שרה נישאה למשה קריגיסר - ממקימי מושב נהלל .

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה

עודד ישראלי מחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850- 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני ברצונם או שלא ברצונם, ומעלה אותם על הכתב.