מנחם מנדל שמואלביץ [שמואלי] ממש"י - תעלומת מותו - הקבר הראשון בכנרת

25.5.1911 – כנרת

 בית העלמין כנרת

 טכסט:

מנחם מנדל

שמואלביץ'

נפטר בכ"ז אייר

שנת תרע"א

במארס  1905 פרסם יוסף ויתקין בשם עמנו וארצנו 'קול קורא'  אל צעירי ישראל אשר לבם לעמם ולציון, בו קרא להם לעלות לארץ ישראל ולבנותה למרות הקשיים הרבים: רעב, מחלות ומחסור.

- "מהרו ובואו, גיבורי ישראל, חַדשו את ימי ה'ביל"ויים' ביתר שאת ועוז, כי עוד מעט ואבדנו".

וחתם: חבורת צעירים מארץ- ישראל. אדר א', תתל"ו לחורבן [היא  שנת  תרס"ה].

עם כשלון מהפכת 1905 של הסוציאליסטים והליברלים כנגד שלטון הצאר ניקולאי השני פרצו פרעות מתוכננות ברוסיה. חלק מהיהודים הצעירים המאוכזבים מהשלטון ומהמפלגות הסוציאליסטיות אליהן השתייכו  - התארגנו ל'הגנה עצמית'. יהודים היו לפליטים.

אלה שבאו לארץ  נקראו 'העלייה השנייה'.

עם גלי העלייה השנייה הגיעו גם עולים צעירים לארץ חלקם מלוחמי 'ההגנה העצמית'. ביניהם צבי ברטנובסקי, יחזקאל ניסנוב וצבי בקר, ישראל בוטרברוט [גלעדי] ומנדל פורטוגייס [פורטוגלי], גם  בנציון צ'רנומירסקי [ישראלי] ונח נפתולסקי,  יוסף אהרנוביץ ודוד גרין [בן גוריון] באו -  ביפו קמה מפלגת 'פועלי-ציון'  [אוקטובר 1906] אחות צעירה למפלגת 'הפועל –הצעיר' שקמה בפתח-תקווה שנה קודם לכן.

בסוף החורף של שנת תרס"ו, הוא חורף העלייה הגדולה של הצעירים הוקמה גם כשכונה עברית  של העיר יפו - 'אחוזת בית'  קראו לה - היא העיר תל-אביב.

 באותה שנה נוסד בירושלים, ביוזמת ההסתדרות הציונית בית הספר לאמנות ומלאכת מחשבת 'בצלאל'.

 באותה שנה הגיע ארצה, בחור צנום וחיוור בשם מנחם מנדל שמואלביץ.

מנחם מנדל שמואלביץ כתיב סומילוביץ [ממש''י ראשי תיבות שמו, שהיו לכינויו ושם העט שלו], יליד נוסובקה, עיירה קטנה באוקראינה, בן להורים אשר לתפילתם היומיומית הוסיפו "ותחזינה עינינו בשובך לציון". כך כתבה  ברכה חבס.

האב מוסמך לרבנות ולשחיטה אך עסק במסחר. 8 ילדים: 5 בנים 3 בנות היו - מנחם-מנדל נולד רביעי תחילת דרכו ב'חדר' מקומי."היה שובב גדול לא רצה ללמוד. רק אחרי הבר-מצווה התחיל ללמוד לימודי קודש עם אביו והרחיב לספרי חול ולספרים ברוסית" ספד לו עזריאל אחיו. [מכון לבון, תיק שמואלי IV 104 10791 ]
כשגדל בגיל 17  הכין עצמו במגבלות השלטון כ'אכסטרן' לבחינות הגימנסיה הרוסית בעיר קורסק, שם גר בבית דודו הרב. ולאחר ארבע שנים של חיי עוני ומחסור, עבר את בחינות הבגרות הממשלתיות תוך שהוא הצטיין במתמטיקה כעילוי, והלך לשירות  של ארבע שנים בצבא הרוסי בחיל-הפרשים.

 עם שחרורו מנחם מנדל שמואלביץ  היה למורה בעיירה שבפלך צ'רניגוב "שם שבע סבל ומרורי-גלות".

כבעל ניסיון-חיים עשיר לגילו, הגיע למסקנה כי, אין דרך אחרת ליהודי אלא ארץ-ישראל – עשה את המהפכה בחייו הפנימיים ועלה ארצה בסוף החורף של שנת תרס"ו, כבן עשרים וחמש היה.

תחילה עבד כשכיר יום  במושבה רחובות וכשנגמרה העונה חיפש עבודה בבית החרושת לטבק שבוואדי-חנין (נס-ציונה, דהיום), על הגבעה שבין 'נחלת ראובן' ו'חוות הפועלים', שהקים מיכל הלפרין האגדי. אותה הגבעה, שבראשה הוצב פעמון שהיה קורא לעבודה וגם מזעיק את התושבים במקרי חירום [לימים יקראו למקום 'גבעת האהבה' ולא סתם] שם עבדה גם הנערה חיה זלצר הבת של פייגע ממסעדת הפועלים ברחובות, שם עבד גם נח נפתולסקי בעבודה קלה - סידור עלי טבק. סיפרו כי באו לשם  עקב סירובם של איכרי רחובות לשכור עולים, והעדיפו פועלים ערבים.

כעבור כשנה וחצי הגיע מנחם מנדל שמואלביץ לירושלים והיה לאחד הסתתים הטובים בחבורה  שהתלקטה ליד בית-הספר 'בצלאל' בניהולו של הפרופסור לאמנות  בוריס  שץ, שייסדו על פי השקפת עולמו "אומנות עם אמנות"  שילוב היצירתיות במלאכת-יד ובפרנסה. בשנת 1905 נרשם 'בצלאל'  בירושלים  כאגודה שיתופית גרמנית במטרה לקדם "מלאכת-יד ותעשיית-בית בארץ-ישראל ובארצות הסמוכות"  דפוס, רקמה, אריגה וסתתות. מקצוע הצורפות התווסף לאחר מכן.

בחזונו ראה - בוריס  שץ, ראש סניף 'פועלי ציון' בעיר  - את 'בצלאל' כמקור פרנסה לאלף משפחות.

את בית הספר מיקם בביתה הפנוי של הקיסרית האתיופית  טאיתו אשת הקיסר האתיופי מנליך השני, בשכונת החבשים – [רחוב אתיופיה, החבשים 8, כיום רחוב שאול אדלר]. שנת 1906.

הפרופסור הזמין גם פועלים לבית ספרו כדי ללמוד את מלאכת הסתתות - באו שלושה: משה אינגברמן, שהצטרף לשני אחיו שעלו ארצה לפניו, אלכסנדר זייד שהשתחרר מבית-החולים של המיסיון האנגלי לאחר מחלת הקדחת  ושימש כדוגמן בבית-הספר, ונער צעיר בן חמש עשרה - גד אביגדורוב אשר עלה לארץ לקריאתו של בוריס ש"ץ  "לכבוש את הסתתות בירושלים". כמורה ומדריך נבחר יליד תימן הירושלמי אברהם מדינה שלמד את רזי העבודה מסתתים ערביים.

"נכנסתי לקומונה של הסתתים – משה איגברמן, זייד, גד ואני משה, עדיין ב 1906 – 4 הראשונים.  באותה שנה הכרתי את יצחק נדב ומשכנו אותו אלינו" סיפר משה יוזובר [גולדשטיין] מראשוני 'השומר'.

בערב, לאחר יום לימודים בסתתות, חבשו חברי קבוצת אמני האבן את ספסלי בית-הספר ולמדו חומר תיאורטי, שעסק באומנות וקומפוזיציה כדרישת הפרופסור - קורס להנדסה וציור.

הקימו סככה בחצר והתחילו: הצטרפו אליהם ישראל גלעדי ויחזקאל חנקין, נשוי טרי לחיה-שרה, שהכיר את אלכסנדר זייד עוד מהתקופה שאושפזו יחד בבית החולים של המיסיון האנגלי.  הם חיו בקומונה: קומונה שחבריה חיים במשותף וחולקים את רכושם ומשכורתם. 'ירושלים החדשה' קראו לה. גם שתיים מן  האחיות בקר - קיילה ופייגלע [צפורה] הצטרפו לקומונה [את הראשונה נשא לימים ישראל גלעדי ואילו את אחותה – נשא אלכסנדר זייד  בחתונת השומרים - תשרי תרע"ז רחובות]  אחותם השלישית -  אסתר, הפסיקה את לימודיה כאחות ב'הדסה' ירושלים נישאה למאיר קוזלובסקי חבר 'השומר', לאחר שחזר מכלא דמשק עם תום המלחמה.

לקבוצה הצטרף נחום לוין [הלוי], שהביא גם את חברו דוד רובין – [יזרעאלי], גם מנחם מנדל שמואלביץ  [שמואלי] שם - הם גרו וחיו כקומונרים בצריף עץ קטן, שעמד בחצר הגדולה של כנסיית החבשים. 'קומוניסטים' קראו להם.  זרים היו לנוף יהודי העיר ירושלים שחיו על כספי ה'חלוקה' ושמואלי רשם בפינקסו:

"לירושלים  זו עיר המתים היודעת רק לקונן ולבכות עיר שבניה נושאים עליהם סבל ירושה של עשרות  דורות ואינם יכולים להיפטר ממנו באו ילדי התחיה ילדי החיים ובשיר התחיה בפיהם השיר "אין אויף דער רויטער פאן איז גיט דא קיין נאציון" [ועל הדגל האדום אין אף אומה.], הפיחו רוח חיים חדש בהעצמות היבשות בהבטלנים הירושלמים המבכים החורבן ושמחים בקיומו".

לעיתים ישראל גלעדי ואלכסנדר זייד  מ'הרוסטובים' הלוחמנים, היו נעלמים; סיפרו כי בשפיה הם נפגשים עם ישראל שוחט, רצו להקים מחתרת,  אמרו כי יבוא יום ויצטרכו להשיג את מטרותיהם בכוח הנשק, דיברו על כבוד יהודי ורכוש העם. יום אחד חזרו ואיתם זלמן אסושקין,  מרדכי רבינוביץ,  מרדכי סנוביץ מווראשה ומרדכי לויצקי שטבע בוואדי של איילת השחר כשהוביל חלב לצפת;  משה גולדשטיין  [גבעוני]. יוזיפיקר כינוהו - מאנשי 'ההגנה העצמית' – "הציתו כמה כפרים בסביבה והרגו כמה מראשי הביריונים" – כאן היו בטוחים, רחוק מהישג ידה של משטרת הצאר הרוסי.

מדי שבת יצאו לטיולים בסביבה אליהם הצטרפו גם וולף פוברזקין הוא זאב אשור  מהדפוס, הנערה חיה זלצר מרחובות, שבאה ללמוד אריגה, גם בתיה מיטלמן היפה – נערונת, שבערב למדה תפירה וביום עבדה במטבח הפועלים, שזה עתה נפתח [היא אחת מבנותיו של שלמה מיטלמן יוצא רוסיה שניסה להתנחל בחורן ומשזה לא הסתייע, היה לבעל 'הוטל ירדן' "ברחוב יפו בירושלים, "שכונת אבן-ישראל מול 'הוטל קמניץ' אצל בית הרופאים והרפואות 'למען ציון'"; יש והחלוצים אכלו שם בהקפה עד שפשט את הרגל, עד שנפתח 'בית אוכל' - מטבח הפועלים.

שמואלי - חולשתו הגופנית והמקצוע הקשה לא הבהילו אותו;  תוך חודשיים למד את העבודה והיה מהתלמידים הבודדים, אשר הרוויחו את לחמם ממנה. במקביל סייע להקים את סניף הסתדרות 'הפועל-הצעיר' בעיר - ציונים שוללי המרקסיזם והסוציאליזם הבינלאומי היו ומחייבי כיבוש העבודה והנחלת השפה העברית. דאג לטיפול בחולים, היה בין מקימי לשכת עבודה ומטבח פועלים ושאר דברים  כדי "לסייע לכל חלוץ הבא להגשים את ייעודו בארץ".

 חי את חיי-הכלל, מעורב בצורכי-ציבור כתב ל 'הפועל הצעיר' -  עיתון פועלים ראשון בארץ שעל הוצאתו כירחון הוחלט באסיפה השלישית של 'הפועל-הצעיר' ביפו, פסח תרס"ז. כעורכו נקבע העיתונאי יוסף אהרנוביץ', ידידו מתקופת היותם פועלים ברחובות, יש אומרים בנס-ציונה. יחד עם נחום טברסקי. העיתון, החל להופיע בירושלים, ל"ג בעומר תרס"ז כחוברת משוכפלת, אולם בשל  איסור השלטון התורכי להוציא לאור עיתון בארץ, נדפס בו שהעיתון מופיע בקאהיר. . .

על מאמריו חתם : ממש''י. 

יש אומרים כי אליעזר שוחט מ'הפועל הצעיר', אחיו של ישראל שוחט, האקטיביסט מ'פועלי ציון פיונירין' [לימים מראשי 'השומר'] הוא שהשרה מרוחו המתונה על דרך העיתון והמפלגה "אלימות למה היא משולה? לאדם המנסה ליישר שיער זקנו בגפרור דולק; ... לעולם אינך יכול לשלט בגפרור, אתה מתחיל בו, אבל היכן הוא יגמר אין אתה יכול לדעת" כתב.

בחג הסוכות בשנת תרס"ח השתתף ממשי באספת צירי המפלגה –'הפועל-הצעיר'  ביפו.

זו השנה בה נשלח משה אינגברמן, כנציג הסתתים והבנאים בירושלים, לוועידת 'פועלי ציון' הרביעית שהתקיימה בראשון-לציון  לשם הגיע יחף, נעלים לא היו לו, מצרך יקר מציאות.

רבים עזבו את העיר בתרס"ח: הזוג חנקין עבר לרחובות; הוא נהיה הצייד של הפרופסור הזואולוג העברי הראשון בארץ ישראל  ישראל אהרוני אך נשאר אורח קבוע בקומונה וחלק מהחבורה. ישראל גלעדי ואלכסנדר זייד, שהיו שותפים להקמת הארגון החשאי 'בר-גיורא' בחדרו השכור של 'אבנר' הוא יצחק בן-צבי ביפו ואיתם גם משה גולדשטיין [יוזיפיקר לימים גבעוני]. עלו הגלילה, והיו  ממייסדי ארגון 'השומר' במסחה פסח תרס"ח, גם הם הוסיפו לפקוד את חבריהם בקומונה הירושלמית,  שמנו כבר כמה עשרות, ועברו לגור במבנים  של העשיר המוסלמי אבו שאכר, אשר הקרן-הקיימת קנתה אותם ומסרתם לבוריס שץ לצורך האקדמיה לאמנות 'בצלאל' וכמקום מגוריו [כיום רחוב 'בצלאל' פינת רחוב שמואל הנגיד];  מאוחר יותר עברו לשכונת 'משכנות ישראל' ול'חצר פלויד'  מדריך התיירים האמריקאי.  שם גם נדאף יצחק יליד ירושלים בן לאב מעולי תימן ולאם ילידת אלג'יר התרועע עם אלכסדר זייד ומשה גולדשטיין מהם גם למד יידיש ואיתם הלך לגליל.

ידידתו  של בוריס שץ -  הציירת אסתר יוֹסֶלביץ' סלֶפּיַאן  היא אירה יאן עם בתה לנה המשיכו לגור בארמון הקיסרית ואילו יעקב  בינשטוק, אליהו קמינצקי-איתן. [אביו של רפול הרמטכ"ל הי"א בצה"ל, חבר כנסת ושר], מי שהורחק [1910] מאגודת 'השומר' [על רצח חבר] שיחד אתו הורחק  גם חיים צפתי  [על גניבת סוס] בנימוק: "אנשים שאינם מסוגלים להיות שומרים". שם גם  יוסף ברץ שבגיל 16 עלה ארצה לבדו והיה בין הפועלים-המומחים היהודים הספורים, שעסקו בבניית 'אחוזת-בית' והגימנסיה 'הרצליה'. 

גם  בחורות היו:  יהודית גפן [טיש] מי שהלכה להיות רוקחת בישובי הגליל התחתון ושושנה רייזל אחותו של אוסנוביץ מרדכי שגם הוא שם  עברו, ואיתם, יוסף אוגרנובסקי [נחמני]   יחד עם חברתו הקרובה רחל ינאית, שנולדה כגולדה לישנסקי [אחות הפסלת בתיה לישנסקי]  גם  יצחק שימשלביץ [בן צבי, לימים נשיא מדינת ישראל] הצטרף, גם קלמן מרמר והצלם בנימין היו בקומונה.

ממשי התפרנס מעבודת הסיתות אך גופו החלוש בגד בו, חלה בריאותיו וירק דם. הרופא ציווה "להחליף את האוויר", כלומר לחזור הביתה, לאוקראינה כדרך שעשו רבים אחרים, אבל הוא לא עזב את הארץ. ממשי עזב את ירושלים - "הרופא אסר עלי לסתת אבנים והנני הולך הגלילה…",  אמר לחברו, נחום  טברסקי, הלך והיה פועל חקלאי אצל איכרים בימה [יבנאל], והשנה 1909,  שם הצטרף אליו אחיו עזריאל , עבדו בסיקול אבנים ושירוש סידריות, כ 3 חודשים לאחר מכן עברו ביחד לעבוד אצל יוסף [יופ] טריידל  במושבה כנרת,  איתו עבדו 3-4 חודשים ולבסוף היה שמואלי מן ה'אריסים' על שפת הירדן  - חוות כינרת.

מנחם-מנדל חלם על יסוד תחנה ניסיונית לחקלאות בשיטה יפאנית. - בהצפה.

חוות כינרת הוקמה על אדמות דלייקה ואום-ג'וני, שנרכשו ב 1905  מבעל קרקעות בהאיי על ידי פקיד יק"א- חיים קלווריסקי [מרגליות]; בתרס"ח התיישבה במקום קבוצת פועלים מרומני שבאוקראינה והחלה בבניית החווה להכשרת פועלים עברים.

משה ברמן התמנה למנהל החווה בכינרת, לאחר התקרית עם החלוצים, פועלי הנטיעות בחוות בן-שמן של  ה'משרד הארץ-ישראלי'; בראש המשרד ביפו עמד ד"ר ארתור רופין, וזה לא פסק מחיפושי דרך ל'רפורמות' ביחסים עם העובדים ובשיטות-העבודה כך  שבחשוון תרע"א חתם משה ברמן  על חוזי-אריסות אישיים עם ארבעה מפועלי החווה;

עם  הצעיר יליד רוסיה דויד בן אליהו דוברינסקי  שהגיע מירושלים [לימים בחאמרה שבגליל העליון, מהנשארים שם עד הסוף]; עם הכריזמטי בנציון צ'רנומירסקי [ישראלי] אשר שב לארץ בשנת תרס"ט  כעריק מהצבא הרוסי; עם משה אינגברמן שאחרי וועידת 'פועלי-ציון' בראשון-לציון חשש להיאסר על ידי התורכים, חזר לירושלים, ראה שעבודתו כסתת נסתיימה - הלך לגליל לחוות סג'רה, שמר שם כשנה תוך קשיי קיום עד רעב. כששמע על החווה בכינרת הצטרף לידידו מהקומונה הירושלמית שמואלי – ממשי  -הוא הרביעי.

המינוח 'אריסות' בא לקבוע כי לפועלים אין כל זכות בעלות על הקרקע. למעשה היה זה חוזה קבלני לסיקול אבנים ועקירת שיחים, לפי שטח.

כל אחד מהארבעה קיבל גם חמישה-עשר דונם בהשקייה לגידול ירקות, כותנה ותירס אשר כונה 'חיטה סינית' [היא 'חיטה תורכית'] שיעזרו למחייה היומיומית. גם את הזרעים קיבלו מברמן כנהוג אצל אריסים.

מנחם מנדל שמואלביץ נחשב כ'פועל טוב', גם הוא עבד בקבלנות  בסיקול ובעקירת שיחי סידריות עוקצניים על ה'קרק', שאומרים כי היא טרכיה מימים עברו. דובר על קבלת העבודה בייבוש הביצה "אשר עומדת כבר אולי אלפים שנה". ביצה שעם גאות הירדן, הפך שטח חורשת האקליפטוסים, שניטעו להסגתה, לאגם-מים במשך חודשים.

 ה'אריסים' חיו גם כאן בקומונה ואת כל השירותים עשו בתורנות, כולל ובעיקר בישול ארוחת-הערב, הספקת המצרכים אפילו לחם. סיפרו כי, המאכל האהוב שאותו זכרו מבית-אמא היה אורז בצימוקים.

שמו סיר על פרימוס ורקדו הורה, "עד שריח הדייסה החרוכה עלה באפם".

במהרה היה ממשי לדמות מוכרת; הוא לקח חלק בויכוחים - בארוחות הערב - באסיפות. יש ואמרו כי דיבר בחום ובהתלהבות, יש ואמרו כי ריתק את שומעיו בניתוחו הנוקב ובניסוחו הבהיר.

רכשו להם סירה להובלת יבול אדמתם לטבריה בעתיד– עגבניות וחצילים ['ביד אל ג'ין' = 'ביצים של שד' בפי הערבים והיהודים צחקו]. בינתיים שטו בלילות על-פני הירדן והכינרת, שרים  ברומנטיקה  על חייהם החדשים.

 את סירתם, שעגנה מול 'בית-המוטור' קראו בשם 'צי-הים-השחור'  ליתר דיוק – 'צ'רנומירסקי פלוט'. שנגזר משם  משפחתו של בן-ציון צ'רנומירסקי, שצירף לחלקתו את הטבעוני נח נפתולסקי ובמקומו של מאיר רוטברג החזק ורחב הכתפיים שחלה, הוא השלישי מקבוצת ה'יחד' המפורסמת, צירף את יצחק פינרמן ידידו עוד מימי כפר-אוריה שהלך לימים לכפר יחזקאל [אביו של עוזי פינרמן מי שהיה מזכ"ל תנועת המושבים].

'בית המוטור' .בית קומותיים קטן בחורשת האקליפטוסים, על יד הירדן. בן-ציון ושני חבריו שכנו בקומה העליונה, המוטור שפעל בכוח-פחמים הוצב בקומה התחתית. לא אחת נאלצו להניע ביד את המשאבה שהזרימה מים רק לשטחים נמוכים וחלקתם בסמוך.

ממשי ואינגברמן גרו בחצר החווה.

חברת יק"א ייסדה בשנת 1908 בסמוך לחווה את  המושבה כנרת בעיקר על ידי איכרים מהמושבות הוותיקות בארץ, אולם במשך ארבע השנים שלאחר-מכן התחלפה מרבית האוכלוסייה בחלוצים צעירים מבני   העלייה השנייה בהם הסתתים דוד רובין – [יזרעאלי] ונחום לוין [הלוי] שבא כאיכר ממצפה למשקו של יוסף צייטלין שהתפנה, נשוי היה למרים גלינקין, [לימים, בשנת  1941 בנם עמיחי  נרצח על ידי ערבים בין טבריה לכנרת].

יוסף [יופ] טריידל, מודד חוות מגדל, תיכנן ובנה בית אבן בזלת דו-קומתי בצפון המושבה לבקשת אחיו אלפרד  ומכספי חתונתו [של אלפרד] - 'ארמון רב-תפארת', שנת 1912 לא רחוק מביתו של הרוקח יעקב חפץ הנודע.

מחוות כינרת המשיך ממשי לכתוב טור לעיתון 'הפועל-הצעיר'  שסביבתו האינטלקטואלית התרחבה - שמואל יוסף עגנון [טשאטשקעס], בנימין רדלר-פלדמן – הוא ר' בנימין הוא יהושע התלמי, אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ [אז"ר], יצחק אביגדור וילקנסקי [ווֹלקני-אלעזרי] ויוסף חיים ברנר, שהיה באופן יוצא דופן גם חבר מערכת העיתון היריב - 'האחדות' של 'פועלי ציון'.

'מכתבים מהגליל' קראו להם. המכתבים של ממשי סיפרו על מאבקם של האיכרים מול פקידות יק"א.

כתב על דבר הפקידים ושליטתם הבלתי מוגבלת על ידי המג'דיות, שהיו מביאים ומחלקים 'לחלוצים' את משכורתם  - לכל  אחד לפי מכסת הנפשות ולפי מכסת הזכויות שהפקידות אשרה.

כתב על דבר המעילות והבגידות שהיו בכספים אלו,  כתב על עתיד המלמדים וכל מיני בטלנים.

כתב גם על  מצבם של הרופאים והמורים במושבות הגליל.

 על 'קופת-מלווה' שהקימה הסתדרות פועלי הגליל ועל 'החנות המשותפת' שהקים מאיר רוטברג ככלי להתמודדות עם קשיי המחייה.  חנות-מחסן שלימים תהיה 'המשביר'.

הוא כתב על חבורת 'עלמות' הן האחיות בקר: קיילה [גלעדי] וציפורה [זייד] ושוטרמן: אסתר [בקר] ושרה [קריגיסר] - שנתקבלו אותה שנה בחוות סג'רה "בתור חרתות [פועלות חקלאיות] החורשות בשוורים וממלאות את עבודתן על הצד הטוב ביותר".

הוא כתב על "חסרון אלמנט" של פועלות היודעות לנהל משק-בית של איכר: להשגיח על גינת הירקות לגדל בהמות ועופות אך גם לחרוש ולזרוע.

הרחיב ופרש  ממש"י משנתו, היה מהקולות הבודדים שנתנו דעתם לנשים בחוגיו.

''ואולם בנוגע לגברים ולסביבתם עשינו דבר מה והגענו לאיזו תוצאות חיוביות. הנה בנוגע לנשים ולסביבתן לא עשינו כמעט מאומה וכמובן  לא השגנו מאומה. החלק הזה של עמנו שיש לו תפקיד כל כך חשוב בעניני התחיה עזוב הוא כולו לנפשו. עד עתה לא עמדנו עלה אמת הפשוטה הזו שבכדי שהאשה תהיה ראויה לתפקיד של אכרה או פועלת דרושה מצדה הכשרה מוקדמת רכישת נסיון וידיעה מספקת...בגדול צמחים טפול בבהמות עופות וכדומה. .... לא עשינו כזאת בנוגע לפועלות החקלאיות והסחנו לגמרי את דעתנו משאלה זו.''

הוא הבדיל בין בנות האיכרים   להפועלות ונטה אליהן:

 ''וכשאנו מתבוננים באלימנט של העלמות  מהן מתמלאות  שורות של האכרות הרי אנו מוצאים לפנינו מצב שכזה. בנות  אכרים שעפ"י טבע מולדתן וחנוכן היו צריכות להיות האלימנט היותר מתאים לתפקיד של אכרות ופועלות חקלאיות אלו העלמות גורלן אינו נבדל הרבה מזה של אחיהן אלא שאלה האחרונים נדדו לפריז לבקש קרירות של רופאים אנג'נרים והאחיות שלא יכלו לעשות כמעשי אחיהם ישבו והשתעממו בביתיהם וקוו לחתנים שישובו מפריז מכתרים בדיפלומים.

אמנם אחרי שנגוזו האילוזיות אצל אחיהן פרחו גם החלומות של האחיות והן החלו להשלים  לאט לאט גם עם הגורל של אשת האכר אבל כשם שאחיהן זכרו היטב אתה גרסא דינקותא של השגחה על פועלים זרים העומדים מוכנים לפניהם ככה לא שכחו גם האחיות במשרתות העומדות מוכנות לשרת לפניהן בביתא אמותיהן.''

וגם הותיר רישומים אישיים;

''גועל נפש מעוררים כל הזכרונות הללו וגועל נפש מעורר בי גם ההווה של אותו המקום אשר בקשתיו. והלב נשאר ריק והשמעו הולך ומתגבר מתגבר והולך. אוהב רנה''

סיים ממש"י בחתימה אוהב רנה -  ציין עובדה או כיוון לאהובה - לא נדע.                                                   

כמשתתף פעיל בכל האספות של הסתדרות 'הפועל-הצעיר' כתב לקראת האסיפה הראשונה של פועלות הגליל, שהתקיימה בכינרת בפסח תרע"א 'מכתב' ב'שאלת הפועלת הגלילית' בו הוא תקף אמנם את איכרי המושבות הותיקות, אך סיים בביקורת עצמית:

 "הריני פה בארץ-ישראל כמעט חמש שנים, השתתפתי בהרבה אסיפות-פועלים ועל מה לא דובר באותן אסיפות?… ואף פעם לא שמעתי, שתעלה על סדר-היום של האסיפה גם שאלת הפועלת החקלאית, או שאיזה נואם יגע בשאלה זו דרך אגב. . . ".

ועל הערבים כתב:

'''הנה העם הזה, שהורגלנו תמיד לחשוב אותו לפרא, הולך ונעשה בעל הכרה יותר ויותר, ומתארגן כבר למעשים משותפים במידה כזו שלא ראינו אותה גם אצל עמי אירופה  היותר מפותחים".

[ 'הפועל הצעיר' 14.9.1909 ]

ובפנקסו כאיש מפלגה ציונית כתב בכאב:

"ואם  ראית אנשים שהדמוקרטיות היא אצלם במונופול שכל הוויתם וקיומם בעולם, אינו אלא כדי לבער אחרי חטאים נגד העיקרים היסודים של הדמוקרטיות, ובוחרים את עצמם בתור ועד ובוחרים מקרבם יושב-ראש ומזכיר לאספה מבלי שאול את פי האספה  - אל תהרהר אחריהם, כוונתם בודאי רצויה והמטרה מקדשת את האמצעים ואלא מאי זיוף  - זיוף בהנהלת האספה,  זיוף בהצגה למניין, זיוף במנוי דעות - כן הזיופים הללו בודאי מעוררים גועל נפש ...".

הוא לא כתב כי באסיפה זו, שהתקיימה בדלתיים סגורות, שם שפכו פועלות הגליל את לבן הכואב על מעמדן בעבודה: כובסות, מטליאות  ומבשלות  - ביידיש. אבל זכר את הגננת הצעירונת מרחובות יהודית הבת של אהרן אייזנברג ששרה לפעוטות  שסביבה "לי שתי עיניים יש, לי שתי עיניים יש" שיר מונוטוני אבל בעברית.

ובפנקסו סיכם, "הזרגון שולט שם במלואו, אכן מעשית היא האספה ככה אומרים מחולליה, ואין בה מקום לעברית, זו האחרונה יכולה  כנראה לשמש רק לאספות בטלנים ולפעמים גם לקבל על ידה איזו משרה בהיכל הקולטורה שלנו, ולא זו בלבד אלא כשאתה מדבר באותה 'הלשון קודש' הרי אתה מחלל את הקודש של האספה וחזקה עליך, שאתה אינך אלא מפריע מהרס בכוונה מה שאחרים רוצים לבנות."

הוא כתב על מות ידידו מאיר אינגברמן, שמת מקדחת-צהובה בבית החולים בטבריה, על "החברים מכינרת הלכו לטבריה ברגל ברפש, ולא הספיקו כבר לבוא אל הלוויית חברם. מחוסר עגלה לא יכלו להביא את גופת המת לכינרת ולכרות לו קבר באותו מקום, שמיום בואו לארץ-ישראל לא עזבהו אף ליום אחד". ["הפועל-הצעיר", תרע"א, 12].

את 'השביתה הגדולה' הוא לא שייך ולא קשר למות חברו, את זה עשה ידיד משותף - נחום טברסקי:

הוא סיפר כי, הפועלים קיבלו רשות מברמן לרתום עגלה אחת על מנת לנסוע ללוויה בטבריה, אבל מכיוון שמספר המבקשים להצטרף היה רב, רתמו על דעת עצמם עגלה נוספת. ברמן התפרץ בצעקות וגידופים. "התירו הפועלים את שני צמדי-הבהמות ויצאו לטבריה ברגל. צעדו בגשם ובבוץ ואיחרו להלוויה. כשחזרו לחווה פרצה הסערה, באסיפה קצרה בחדר-האוכל החליטו על שביתה עד שיעזוב ברמן את החווה."

יש אומרים כי השביתה פרצה כנגד תנאיי הניצול של המנהל במקום - האגרונום ברמן.

ככל אשר רחבה והתפתחה העבודה במשק, רב מספר הפועלים במקום – ברמן שינה את יחסו לעובדים והבליט עצמו כמנהל -  קבע דרגות שונות לפועלים ושכר עבודה בהתאם. דיפרנציאציה. . . 'וישמן ישורון ויבעט'.

"פועלים היו נתונים בתנאי דירה איומים, חלו הרבה ללא כל טיפול רפואי. חולים היו שוכבים על הרצפה, ללא מיטות, תחת גג דולף".

וכך, בחורף 1911  עם תקרית  הלוויית אינגברמן הגיעה לפרץ המרירות בין הפועלים למנהל חוות כינרת, שבנה לעצמו באותו זמן בית מגורים גדול ומרווח. מאורע הידוע בתולדות ההתיישבות בארץ-ישראל בשם 'השביתה הגדולה'.

ד"ר רופין הוזעק מיפו לחווה, הגיע כעבור שבועיים:

"מתוך אחריות למשק סיימו הפועלים את הזריעה, ללא משגיח, גם טיפלו בבעלי-החיים, ללא מגע עם המנהל."

תחילה גינה ד"ר רופין את הפועלים על ניסיונם להשתמש ברכוש המשק ללא רשות. אחר-כך החלו הבירורים. ד"ר רופין ביקש לסכם כי; ברמן יפוטר מתפקידו כמנהל החווה, אבל יישאר במקום כאגרונום וכמדריך חקלאי, ואילו הפועלים השובתים יפוטרו מיד, ויעזבו את המקום. ברל כצנלסון  שנחשב כעובד בחווה – דמות מוכרת בחוגי הפועלים, התערב והגיעו לפשרה; תמך בו יוסף בוסל  מ'נבחרי פועלי הגליל" שישבו באום-ג'וני, גם משה קריגסר.  ברמן פוטר [בביתו החדש זכה לשבת רק כמה שבועות],  כמוהו הפועלים השובתים. מחליפו יואל גולדה המתון הגיע לנהל את המקום. לשנה.

את ה'מכתב' על 'השביתה הגדולה' בכינרת סיים ממשי  בהערכה לרוחם של פועלי הגליל, בתור "גיבורי התחיה" - השביתה הוכיחה לפועלים כי יש בידם הכוח לשנות את תנאי העסקתם. הסתבר שלמעסיקים יש אינטרס לשתף פעולה עם פועלים מאורגנים בישוב סכסוכי עבודה.

 "הפועלים בכינרת לא ראו בחלומם, כי יבוא יום ומה שהם עושים עתה ללא כל תקדים יחשב למעשה מהפכני ביותר" אמר לימים ברל כצנלסון.

השלושה מ'בית המוטור' עזבו לסג'רה. בן-ציון נשא את חיה לבית זלצר לאישה [תרע"ג] והקימו את קבוצת כינרת [כסלו תרע"ד] גם רחל המשוררת שם.

קבוצה אחרת  ובה יוסף בוסל עברה מאום ג'וני אדמת 'המשרד הארצישראלי' לבאב אל-תום - שער הנהר, מוצא הירדן מהכנרת - שם היא נמצאת עד היום – קבוצת דגניה א', שם גם היה יוסף ברץ.

אליעזר יפה מארגון 'האיכר הצעיר' שבאו מארצות-הברית עבר עם חבריו לעבוד כפועלים במושבה סג'רה  – לימים  יהיה אבי תנועת המושבים ומולידם של נהלל וכפר יחזקאל.

ממשי  עבר לגור בצריף שעל הירדן  בית 'הירוקים' קראו לו כי הפועלים שבו מגדלי ירקות היו, כל מיני ירקות כמו: בצל [בסל],  מלפפונים [גירקעס], גזר [מאהרען],  סלק [בוריקעס], צנון [רעטיך], טָומַטעס  = עגבניות, גם קטניות- כמו פול ולוביה. יש אומרים כי מכרון בשוק לטבריינים על המשקל באוקייה וברוטל ויש הטוענים כי מכרו את הירקות לבעלי הדוכנים בקונטארים, ב'כופות' [סלי נצרים].

ממשי היה  לאחד ממפעילי סירת המשוטים שרכשו 'הירוקים' להעברת אנשים וסחורות את הירדן.
כוותיק ומנוסה מינוהו ראש הירוקים - על  גידול הירקות  - לא צעיר היה - רזה, בעל קומה למעלה מבינונית, ללא זקן ומסופר קצר-  "תספורת צבאית", כך תואר.

לאחר ראש השנה תרע"א, עם תחילת ימי 'היאוש' הידוע בהם, חזרו פועלים רבים למשפחותיהם  נשלח ממשי ליפו  ["מיסיה" =שליחות] להניא פועלים מלצאת את הארץ ולהביאם לגליל.

לן אצל ידידו נחום טברסקי ואמר לו: אולי אמצא חמישה... אפילו אם אמצא צדיק אחד…  ונשאתיו לכל מקום" - תנכ"י היה;  והוסיף  - "לוקח אני עלי להמציא לאותו הפועל, הלהוט אחרי ממון, אלף פרנק לשנה. צריך רק להימסר לעבודה. הנה אני קמצתי כסף מהעבודה בשנה זו".

ואכן באסיפה שהייתה שם בחול המועד סוכות תשרי תרע"א. קם - צהוב וכחוש, בחולצה רוסית [טוז'ורקה] פשוטה, על ראשו כאפייה לבנה ובין דבריו זוכרים כי אמר "לא בידינו להציל את העם - אולם, כל יהודי – העובד בארץ-ישראל הוא מביא גאולה לעם. הוא בורא קרקע מתחת לרגלינו '' - ולספקנים הוסיף: - '' יש מקום להפועל האינטליגנטי בארץ; צריך רק להחליט להישאר בתור פועל ולשכוח את האפשרויות האחרות".

"והסקפטיסקים היותר גדולים לא העיזו להתנגד לו בהשוותם את הגוף הרזה הזה עם הטון הבטוח והמחליט" נכתב ב'הפועל-הצעיר'.

בחול מועד של פסח האחרון בחצר כינרת בזמן, שממשי רקד בהתלהבות ובחום אשר כל כך לא התאימו לגופו המרושל - והרוקדים רבים והחום כבד; ניסה לשכנע את אורחו נחום טברסקי כי את הוועידה המפלגתית הבאה יש לערוך באום-ג'וני "הלא פה נהיה בבית" כך טען ועל טענתו זו חזר באוזני כל אורח מיפו או ירושלים, בעת שהיה חותר במשוטים ומעבירם את הירדן בסירת 'הירוקים'.

חדשים מעטים לאחר 'השביתה הגדולה' נכרה הקבר הראשון באדמת כנרת -

מנחם מנדל שמואלביץ, תורן המטבח באותו ערב,   אומרים כי הלך לחוות כינרת, לקח לחם  ויצא לשוב למעונו. בעבור שעה קלה משבושש לשוב, שני חבריו יצאו לחפשו, גווייתו נמצאה בחליפתו הלבנה על אם הדרך בקטע שבין 'בית המוטור' לחוות כינרת; רגליו היו מחוץ לתעלת השקייה סמוך לגדר שיחי-צבר, בגדיו הלבנים מוכתמים בעפר, פניו כלפי מטה, פיו סתום ברגבי אדמה שחורה - אדמת ה'קרק', נעליו הוסרו והושלכו הצידה. הרופא, שהוזעק מבית החולים הסקוטי בטבריה, קבע  אופן רשמי: "שבץ-הלב". חבריו לא קיבלו פסיקה כתובה וחתומה זו, השערתם  אמרה,  כי נרצח בידי ‏ בדווים, שודדים? מבריחים?

 אורח מיהודה, אומרים כי היה זה משה שוויגר, אשר שהה אותו לילה עם חבריו ב'בית-המוטור' על שפת-הירדן, זכר את הסלסולים החדגונים של הנעימה הבדווית, שהגיעה לאוזניו בראשית הערב מן הדרך הסמוכה, בה היו מהלכות אורחות-גמלים בלילות מהחורן לואדי-פיג'אס. הוא לא שכח גם את הסיפורים אשר שמע על מנהגם של אחד משבטי הבדווים לרצוח את הזר הנפגש להם בדרכם בחנק, על-ידי סתימת פיו באדמה…   והנעלים?

יש אומרים כי השארתם כך הם סימן ל'גום' – לנקמת –דם. אמרו – שזה ספיחי פעולת נקם על רצח יחזקאל ניסנוב.

 הסתבר שזו לא גאולת דם -  ממשי נרצח כנראה על כי נחשב לאיש עשיר, מתנחל לבן עור, הכובש את אדמה לא לו.

וכך  סופר לצמרת:

" היה פעם איש עשיר שעינה  את אריסיו בקיצור היה קמצן ואז נקמו בו ורצחו אותו  -  והסימליות ?

בזמנו העניים לא נהגו לנעול נעליים אלא הלכו יחף. את העשיר השפילו על ידי חליצת הנעליים - שירד לדרגת עניים; והאדמה בפה? שיאכל עפר ולא מטעמים". אמר יחיא מהכפר הבדווי שיבלי שעל הר התבור.

כבן 30 היה מנחם מנדל שמואלביץ במותו.

"המגשים היותר בולט והיותר טיפוסי של החלוציות". הגדירו אחד מחבריו הרבים.

ראשון הנקברים באדמת כינרת היה.

"הוא היה האחד, האחד מן היחידים. איש המציאות היום-יומית, איש המבין את המציאות ותנאיה, איש החולם להתבסס על הקרקע ועושה הכול בשביל ביסוס זה – ויחד עם זה צדיק וטהור, טהור ועדין – וחזק כצור; טוב ואמיץ – והכול מבפנים. " כתב עליו יוסף חיים ברנר ב'הפועל-הצעיר'- בשנת תרע"א.

 הוא נטמן בקבר צנוע על שולי התל לחוף האגם  - "גל נמוך ומוארך של אבנים קטנות - אולי מאותן האבנים ממש, שסיקל הוא עצמו במו ידיו".

 מנחם מנדל שמואלביץ-שמואלי הקבר הראשון בכינרת – ראשית 'הפנתיאון' של 'תנועת-העבודה'.

 סוף דבר

עזריאל שמואלי אחיו היגר למיאמי, פלורידה, ארצות הברית, נפטר ביולי 1975.

"בני אדם, בני חלוף אנו – לא ילדי נצח, בעל כורחנו אנו חיים ומתים. מן הבלתי נודע אל הבלתי נודע. כיצד אנו מתים – אין הבדל גדול. ואולם כיצד אנו חיים – הלוואי שכולנו נגיע לאותה המדרגה" כתב  בנקרולוג לזכרו של ממש''י  - י' ח' ברנר ב 'הפועל-הצעיר', תרע"א, 22.

מודעות אבל על מותו פרסמו גם חבריו ביבנאל, הוועד וחברי סניף 'הפועל הצעיר' ביפו, מערכת עיתון 'הפועל-הצעיר' והוועד המרכזי  בשם כל חבריו  וידידיו וכל הפועלים והעובדים בארץ-ישראל בו נוחמו בני משפחתו וקרוביו.

הועד הגלילי של 'הפועל הצעיר' החליט, בישיבתו מ- ג' אייר 1922 להציג מצבה לחברם הבלתי נשכח מ' שמואלי על-ידי נטיעת חורשה של אקליפטוסים על תל אחד שעל הירדן, - המקום שעליו בלה המנוח את ימיו האחרונים. את החורשה צריך, לפי ההצעה להקיף בגדר עם שער ועל השער כתובת זיכרון מתאימה.

 ביום כ"ח אייר, שבו תמלא שנה למותו של שמואלי ייגשו לעבודה ולהכשרת המקום בשביל החורשה.

לפי התוכנית דרוש להגשמת ההחלטה סכום של שלוש מאות פרנק והוועד הגלילי מניח בהחלטתו כי הכסף הזה ייאסף מחבריו של המנוח – חברי 'הפועל-הצעיר'.

[לפי עיתון 'הפועל הצעיר',  2 במאי 1912]

בית הספר 'בצלאל' נסגר עקב קשיים כלכלים ואינטריגות פוליטיות בשנת 1929.

המושב נהלל ['הפועל-הצעיר']  הוקם בסוף תרפ"א. בין מייסדיו שמואל דיין ואשתו דבורה לבית זטולובסקי, שבאו מדגניה א', גם אלימלך לוין חברו לדרך של אליעזר יפה .

כמה חודשים לאחר מכן, בכסלו תרפ"ב הוקם המושב כפר-יחזקאל על שם שר האוצר הראשון של  עיראק העצמאית היהודי ששון יחזקאל  ['פועלי-ציון']. בין מייסדי הכפר ממגיני תל-חי וחלוצי חאמרה בגליל העליון גם יצחק פינרמן שם.

אלכסנדר זייד  - איש 'השומר',  נרצח בליל 11 ביולי 1938 בידי הבדווי קאסם אל-טבאשי משבט ערב אל-חילף בדרכו ממקום מגוריו בשייח'-אבריק כשומר הקרן הקיימת לישראל לקבוצת אלונים הסמוכה.

גד אביגדורוב – איש 'השומר'. נהרג ב -  9 באוגוסט 1936 במושבתו מצפה. בנו אברהם זכה להיות 'גיבור ישראל' במלחמת העצמאות על תקיפת  שיירת נשק ערבית בקריית-מוצקין, נפטר בשיבה טובה ב- 4 בספטמבר 2012.

נחום טברסקי  [מצאצאי הבעש"ט ואדמו"רים מצ'רנוביל, ממשפחת ר' מרדכי טברסקי], עלה לארץ ב 1906 ועבד כפועל חקלאי בנס-ציונה עם יוסף אהרנוביץ', בעקבות מחלתו עבר לירושלים עבד כמנהל חשבונות והיה .בין מייסדי עיתון 'הפועל-הצעיר' , במלחמת העולם הראשונה [1916]. ניהל את חוות בן-שמן, בשנת 1941 יזם את הוצאת הספרים 'נ' טברסקי בע"מ', ששימשה בעיקר להפקת ספרים בעברית

נפטר בתל אביב ב' בחשוון תשי"ד  11.10.1953.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת צמרת אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, ברצונם או שלא. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים

לוי (לווק) ורשאי (ורשבסקי) – נרצח על רקע רומנטי

12.7.1928 – מנחמיה

 בית העלמין במנחמיה

טכסט:

פה נקבר

לוי יצחק ב"ר אברהם ורשבסקי

שומר המושבה מנחמיה אשר נפל

חלל ע"י רוצחים בעמדו על המשמר

בתוך המושבה

נולד בשנת תרס"ג

ונרצח אור ליום ה' כ"ד תמוז תרפ"ח

מקום זה ישמש גם אתר זכרון

לקרובי לוי יצחק

לאביו אברהם ב"ר יונה

לאחותו רבקה ב"ר אברהם

בעלה גיגה לובושיץ

ובתם הלינה

המצבה המצולמת היא חדשה יחסית הוצבה בשנת 1986,
הנוסח על המצבה הישנה שצילומה אינו בידי היה:

פ. נ.

הבחור המהולל יקר הרוח

מר לוי יצחק בר' אברהם

ווארשבסקי

שומר המושבה מנחמיה

אשר נפל חלל ע"י רוצחים

בעמדו על המשמר

בתוך המושבה

נולד בשנת תרס"ג

ונרצח אור ליום ה'

כ"ד תמוז תרפ"ח

לוי נרצח בגלל בחורה. קברניטי המקום החליטו לגולל את הרצח על ערבים מסיבות מדיניות ופנימיות.

וכך פורסם בעיתונות התקופה:

השומר במנחמיה נרצח

בשתים בלילה באו ערבים לגנוב במנחמיה, וירו בשומר לוי ורשאי בן 26 והרגו אותו בו במקום. בידי השומר לא היה שום נשק חם, כי השלטונות לקחו מאת המושבות את הנשק, שמקודם הורשו להשתמש בו לשם שמירה.

עוד בלילה באו שוטרים מטבריה ומצמח ולא עלה בידם לגלות את הרוצחים. לא רחוק ממנחמיה שוכן הכפר דגורה*, שנכנס כבר לגבולות עבר הירדן, והשלטונות שם אינם נותנים לשוטרי ארץ ישראל לעבור לשם ולעשות חיפושים.

["הארץ", 12.7.1928]
*"הכפר הוא בקורה-בגורה ולא דגורה". תיקן  אפרים כץ - ידע אישי.

לוי יצחק שכולם קראו לו לווק נולד בשנת 1902 בפולין באחוזה הנמצאת במרחק של כ - 40 קילומטרים מלודז'- ליד זדונסקה-ווליה לרחל-חנה, היא הלנה לבית יעקובוביץ ולגביר אברהם וארשבסקי בן יונה ; באחוזה רחבת הידיים בה אורוות הסוסים, אווזים, ברווזים וארנבות גם טווסים פורסי זנב ססגוני. לרשות המשפחה כרכרה מפוארת רתומה לששה סוסים. ביתם הגדול, בן שלושה-עשר החדרים אירח את ילדי המשפחה שבאו מדי שנה בימי חופשות בית הספר, משחקים משתעשעים בחצר, כשרחל-חנה אישה גדולת ממדים ורחבת לב דואגת לכולם.

לווק היה הילד הרביעי, קדמו לו מאיר, רגינה-רבקה ונחה  אחריו נולדו אסתר וזנק.

משפחה אמידה ושומרת-מצוות: האב מחסידי הרבי מגור - עליו מספרים כי כשרגינה בתו, התחתנה עם בחור ממוצא ליטאי לא דרך מעולם על סף ביתה  בטענה כי 'ליטוואק הוא לא יהודי אמיתי';  מראשי הקהילה היהודית היה וחבר במועצת העיר; האם עסקה בענייני ציבור ואפילו קיבלה בשנת 1906 מידי יורש העצר הרוסי הדוכס הגדול מיכאיל מדלית הוקרה על טיפולה המסור בפצועי מלחמת רוסיה – יפן.

גם בציונות התעניינו.

ללווק  ראש פתוח וידי זהב; הוא הרבה לקרוא. היה רומנטיקן, כבר מגיל צעיר ציטט את ביירון. נפש של אמן הייתה לו, במיוחד נמשך אל הציור והפיסול. הבין בגלגל, יצול וקילון.  כשהצטרף לחוג הציוני בזדונסקה ווליה נחשב לחבר רציני ומסור. "היה ממעט בדיבור, כמעט שתקן, אך קנאי וקפדן במילוי חובתו" סיפר חבר.

ביולי 1922 פרסמה ממשלת בריטניה את 'הספר הלבן' של וינסטון צרצ'יל שר-המושבות בו נאמר בין השאר כי העלייה היהודית תותנה ביכולת הקליטה הכלכלית של הארץ. שלטונות המנדט הבריטי החלו להגביל את העלייה לארץ וקבעו מכסות עליה - 'סרטיפיקטים'  - על פי קריטריונים נוקשים ומצמצמים.  לוי שעזב את בית הוריו בחשאי לא יכול היה להשיג רישיון מתאים. נדד מארץ לארץ, בלי פרוטה בכיס התענה בדרכים עד שהגיע לסוריה. תמורת שוחד למבריחים ערבים, עבר בחשאי את גבול הצפון  בעזרת אנשי היישובים הסמוכים, למטולה. כאן היה לורשאי, והשנה היא 1923.

במושבה מטולה שהה מספר חודשים ועבר למושבה מנחמיה שבעמק-הירדן שם עבד בגידול טבק.

'שנות הטבק'  - מנחמיה משוועת לידים עובדות. השלטון הבריטי ביטל את חוק הרג'י העות'מאני ובארץ החלו לצוץ מטעי טבק. במנחמיה עבדו ופעלו קבוצות פועלים קטנות בכל אחת כחמישה חברים שהתפרנסו מגידול עצמאי של טבק בשטחים שחכרו ממשפחות האיכרים. היו גם שעבדו כקבוצה בשדות האיכרים כמו קבוצת השכירים 'קומוניסטים קיצוניים", והיו פועלים בודדים שנשלחו למנחמיה על-ידי 'המרכז החקלאי' ובתאום עימו על-פי חוזה שנחתם בינו לבין ועד המושבה. – לוי היה אחד מהם - הוא בא למושבה בשנת תרפ"ד ובידו מכתב מהסתדרות העובדים ממוען לשלמה-יצחק רוזנפלד, ראש ועד המושבה, בבקשה לקבל אותו לעבודת הטבק ומכתב מעליית-הנוער בבקשה לאמצו. איכר אמיד היה שלמה-יצחק רוזנפלד בעל זיכיון בלעדי לכריית הגבס במחצבות האזור ולהעברתו לבית החרושת 'נשר' בחיפה, 'הלורד' כינוהו.  שלמה-יצחק ורעייתו שושנה-רייזל ממייסדי המושבה, שיכלו את בנם צבי בהיותו כונס תבואה שבע שנים קודם, בתם הדסה נפטרה ממחלה, ואילו הבת מירי נהרגה כתינוקת, מתאונה. בנם משה למד בית הספר החקלאי מקווה-ישראל ובבית נותרו הילדים שמעון ובר-כוכבא-כוכב והוריהם. הזוג רוזנפלד קיבלו לביתם את הפועל לוי ורשאי ומאז ראו בו בן לכל דבר ולוי "מצא בביתם בית חם ואוהב, שהקל במעט את ייסורי געגועיו למשפחתו".

לוי עבד אצל מאמצו. היה מלא התפעלות מיפי הארץ ומחייו החדשים מסור לעבודה ומוכשר - בנה מכונה אוטומטית שייעלה מאוד את עבודת השחלת עלי הטבק על חוט בטרם תלייתם לייבוש.

לוי, אם כי יליד פולין היה, למד בילדות מאמו ואחותו הבוגרת את השפה הרוסית. כך הגיע לבית פנטורין כדי לשאול ספרים מספרייתה של בעלת הבית - מאשה.

מאשה–מרים לבית וינשטיין ילידת קוול אוקראינה, סמוך לפינת הגבולות בין ביילורוס לפולין - נישאה לברוך פנטורין  [ברנשטיין במקור] שברח כנער מעיירתם לארצות-הברית לחפש זהב. היה חוואי בדרום דקוטה בן קראו לו שם, וכשאשתו ברחה ממנו עם חברו, חזר לעיירתו קוול. לאחר שנישא בשנית קבע אבי הכלה כי ייסעו לארץ-ישראל. ברוך פנטורין הגיע למנחמיה בפסח שאחרי שנה גשומה, לאחר שמכר את אדמתו ברחובות. את בנותיו רבקה ובת-שבע התינוקת הצעירה מאחותה בשנתיים הביא למושבה יחד עם אמם-אשתו מאשה לביתו החדש. ברוך פנטורין היה איש אמיד בגלל הנכסים שצבר באמריקה, הביא משם ציוד חקלאי חדיש ובביתם תמיד היה מה לאכול.

בתום העונה עבר לוי לתל-אביב , שנת 1925– תנופת בנייה, העלייה הרביעית ; לעיר זרמו עולים רבים ממרכז אירופה, בעלי משפחה מן המעמד הבינוני,  הבורגני . הבנייה בסגנון האקלקטי  מזרח ומערב יחדיו. מתכנן הערים הבריטי סר פטריק גדס  בנה תוכנית ברוח רעיון 'עיר גנים'   פתח לסגנון הבינלאומי - ה'באוהאוס'  - סגנון בנייה פשוט ופונקציונאלי מאופיין בקווים פשוטים ונקיים, ישרים או עגולים, המתאפשר על ידי שימוש   בבטון מזוין. 

כל עבודה הייתה מקובלת על לוי והיה מתמחה בה בקלות; עבד בטפסנות בניין, ובקישוט חזיתות בתים בפסלים "היה בו כשרון לפסלות". אכל במסעדות, בדרך כלל בשתיים קבועות, 'בהקפה'  בהיותו מוכר, אהוב ומהימן – רשמו את ארוחותיו 'על החשבון' כאן 65 גרוש שם 85 גרוש. וכשהיה בידו הכסף שילם.

הלך לראות סרטים, בקולנוע 'עדן' בפינת הרחובות לילינבלום ופינס, בעיקר אהב סרטים רוסים, גם מופעי אופרה ותיאטרון . ישב גם בית קפה שעל חוף הים  'קזינו גלי אביב' מקום מפגש ובילוי אך  נשאר בחלוציותו - "חתיכת סבון שלא מתוצרת הארץ – בל יראה ובל ימצא".  באחת השבתות בקיץ הלך עם חבריו לרחוץ בים וטבע. חבריו הצילוהו והעבירו אותו לבית החולים 'הדסה'  שם טופל עד ששב לאיתנו.

בין השנים 1926-1927 חל משבר כלכלי בארץ, מן הקשים שידע היישוב העברי בימי המנדט הבריטי.

וכשנמצא כמה פעמים במצוקה כספית הציעו לו הוריו את עזרתם – וזה סרב לקבלה.

משפחתו בחוץ-לארץ לא חדלה מהפציר בו לשוב לפולין, כי מה התכלית? "א סטרוז' קענסטן דאך דא אויך זיין". במכתבי תשובתו עבר לוי בשתיקה על בקשת השיבה, הוא את הארץ לא יעזוב.

כשחבריו קמו ונסעו טען: "אין דבר, יצאו החלשים, יישארו החזקים". הישיבה בתל-אביב קשתה עליו,  משהו טמיר משך אותו לגליל. משאת נפשו, כך אמר, לשוב לחיי הכפר ועבודת השדה. ויצא.

בעודו משוטט ביבנאל ומחפש עבודה פגש בו רוזנפלד מאמצו מאז, ובשמחה סיפחו לעבוד יחד עם בנו שמעון בהכשרת אדמה בביתניה. כתום העבודה בביתניה חזר לוי, משכיל עירוני, הגיע גם למנחמיה כשומר-המושבה. משם ברך מעל דפי העיתון 'דבר' את חבריו הצעירים מתל-אביב הזוג בתיה ויעקב קיבקוביץ על הולדת בנם בכורם "תזכו לגדלו בן נאמן לעם ולארץ". שנת 1927.

האיכרים, שהיו תמיד עייפים מרוב מאמץ ועבודה, שכרו את לוי לשמור בלילות על המושבה. קיבל שכר מועט - שתי לא"י לחודש וגם חדר נתנו לו "גר ליד משפחת הדס". הוא אכל אצל האיכרים בכול שבוע אצל אחר "ולפי התור אכל אצלנו" סיפרו פנינה ושלמה כץ. "בימי שמירתו חדלו הגניבות" ציין המוכת'אר.

לאחר שנה של שמירה, קיבל שבוע חופש. לחבריו בעיר סיפר שהוא קודח הרבה וכי בזמן האחרון רבתה הסכנה "הנה ירו בשומר בדגניה ב', בויס, מצבו אנוש -  אך סיים בהיתול -  הכדור שנועד לפגוע בי טרם יצא מבית החרושת" וכשהגיעה השמועה על גניבת זוג פרדות במנחמיה – מיהר לשוב אל משמרתו.

במכתב לידיד כתב: "בלילה קוטף אני שושנים, שוחה אלי רוחי הביירוניסטית:. . . בדרך כלל אני 'מכייף' וכפי הנראה לא אעזוב עד אחרי הקציר".

לילה. הוא והכלב הלכו לאורך חומת המושבה  - קיר אבן חיצוני המחבר בין הבתים. יש והכלב פרץ בנביחה אל בין העצים. לוי קרא: מין הדא! ענדק! וירה שתי יריות באוויר. אין קול ואין עונה. נמלטו או טעה הכלב. תלה את רובהו על הכתף וקטף לעצמו מפרי העונה. עם שחר האיכרים יצאו לעבודה והוא הלך לישון עד הצהרים. ביום התאמן בירי מאקדחו או קרא בספר ששאל מהאלמנה מאשה. הקים מקהלה ודיבר על ספריה.

ברוך פנטורין נפטר מסרטן בסתיו  1925 בגיל 52.  לוי הגיע לבית המשפחה מדי יום; סייע לפועל, תיקן את הטעון תיקון, השקה את הגינה. לא פעם סעד עם מאשה ובנותיה  רבקה ובת-שבע.  בת-שבע, הצעירה בבנות, שבתה את ליבו. שמחת החיים שלה, דרכה הישירה והבלתי אמצעית קסמו לו, אוהבת טבע הייתה, שוטטה בסביבה בין שבטי הבדווים, שובבה, ורוכבת מעולה שהייתה מתחרה עם הבנים ולא פעם השיגה אותם ברכיבה ללא אוכף. הוא ראה בה את התגלמותה של נערה ארץ-ישראלית.

באותם ימים הגיעה מירושלים למושבה גננת יפה-יפה, עם צמה שחורה. לא אחד חלם עליה.

באותם ימים נגנב אקדחו של לוי. חשדו בבן המושבה יוסף זליקוביץ .

באותם ימים צעירי-המושבה יצאו לטיול לגדות הירדן לוי ובת-שבע שם, בהזדמנות נשק לה וחטף סטירת לחי בלווי הודעה "שלא תעז עוד פעם לנשק אותי", הוא ביקש את סליחתה. כשחזרו למושבה, הלכו איש לביתו.

באותם ימים בת-שבע נחשבה כבת זוגו של ירמיהו בנו של ראש ועד-המושבה המוכת'אר מאיר דוד רוזנצויג. יחד רכבו על סוסים, רקדו לצלילי ההרמוניקה שלו ושרו את הלהיט שחיבר, מלים ומנגינה  'על הגורן בליל לבנה'.

לוי לא ויתר ולא נואש.  ציונה זליקוביץ הבלונדינית, חברתה של בת-שבע, הבחינה ברחשי לבה כלפי לוי  צחקקה לעברה: "אל תכחישי, את אוהבת אותו." גם שפרה ליכטנשטיין הג'ינג'ית מירפקה. "הוא העז ואספה אל בין זרועותיו. בת-שבע לא התנגדה." כתבה בתה מירית.

"בת-שבע פנטורין הייתה מאוהבת בלוי וכל הזמן חיזרה אחריו, היו רוכבים יחד בשדות", הוסיפה שרה פרומה שפריר לבית ירקוני מזיכרונותיה.

באותם ימים נפטרה מאשה פנטורין.

באותם ימים אבד עצמו לדעת האיכר הוותיק אפרים פישל זליקוביץ בגלל מותו המסתורי של בנו יהודה.

באותם ימים לקחו השלטונות את הנשק החם מידי האיכרים.

באותם ימים שומר המושבה לוי ורשאי תבע את יוסף זליקוביץ למשפט פומבי עבור האקדח שגנב ממנו.

השניים לוי ובת-שבע טוו חלומות, רקמו תוכניות חתונה וקיוו לבנות את ביתם במושבה מנחמיה, ליד הירדן. הבטיחו לעצמם לשקם, ולפתח את משק פנטורין.  החתונה תוכננה להיערך לאחר סיום לימודיה של בת שבע בבית הספר החקלאי בנהלל.

אסון קרה במשפחה, בפולין – אסתר, אחותו הצעירה של לוי, פפה היפה קראו לה, התאהבה ב'גוי' ומשום שלא יכלה לממש את אהבתה איבדה את עצמה לדעת. האם חלתה וביקשה להתראות עם בנה לוי. אהבתו לאמו גברה על עיקשותו והחל לתכנן את נסיעתו  "תכננו להתחתן. הוא ביקש ממני שאצטרף אליו לנסיעה לפולניה, כדי להכיר את משפחתו, שכה אהב והתגעגע אליהם מאוד'' - סיפרה בת-שבע והוסיפה - ''רצח נפשע קטע את תוכניותינו".

מושבה קטנה כשני תריסרי משפחות ושמועות בה הרבה – סיפרו שיוסף  זליקוביץ התאהב בגננת החדשה שאך זה עתה הגיעה, אך ליבה הלך ללוי.

"הם עמדו להתחתן - אמרה לי מירית הבת של בת-שבע - ככה כתוב ביומן של אימי. כל הסיפורים על אהבה לגננת היפה פשוט אינם נכונים."

"בת-שבע הייתה אהובתו של ירמיהו רוזנצווייג, ולוי, אינטליגנט כזה, לקח לו אותה. ואז רוזנצווייג שכנע את יוסף להרוג את לוי. היה קל לשכנע אותו, הייתה לו אצבע קלה על ההדק. האקדח שממנו נורה לוי היה אקדחו של רוזנצווייג" סיפר לי אפרים כץ בנם של זלמן כץ ויהודית- אחת מאחיותיו של יוסף זליקוביץ.

יוסף יליד המושבה בנם החמישי של ותיקי המקום וראשוניו אסתר-רבקה ואפרים פישל זליקוביץ  היה צעיר יפה תואר המתהדר בלבושו, שאהב סוסים, כלי נשק ובחורות. שר יפה ורקד להפליא, ידע לעשות שמח אבל למי שהרגיז אותו היה אומר: "אני אחסל אותך". תושבי המושבה פחדו להסתכסך איתו "בעל כבוד עצמי היה ואיש המוכן להגן על כבודו בכל מחיר", 'יוסוף פישל קראו לו ערביי הסביבה שהעריצוהו. "יוסף זליקוביץ היה בחור פשוט וחם מזג בצרוף תכונות של רוצח".

יוסף זליקוביץ וירמיהו רוזנצוויג  היו חברים מילדות. מספרים כי היו רוקדים עם השבריות בפה דבקה, שאף ערבי לא היה יכול לרקוד ככה.

בליל כ"ג בתמוז תרפ"ח יוסף וירמיהו הצמד הקבוע, שמרו בתורם על הגורן שהערבים לא ישרפו אותה פעם נוספת.  סיפרו כי חיכו שלוי עם הגננת יבואו לגורן.

בליל כ"ג בתמוז תרפ"ח יום ד'  ב-  1:30 אחרי חצות  כששמר לוי לאורך חומת המושבה, נורה מהמארב. " נשמעו יריות, לא אחת"  קליע אחד פגע בזרועו השמאלית ופלח את הריאות והשני פגע בגבו.

הגננת, שמחמת החום הכבד ישנה על המרפסת, שמעה אותו צועק: "'רחל, הם ירו בי."

האלמנה זיסל גולדברג  - בתו של אהרון דב שטיינהארט השוחט מצפת שנרצח בוואדי פיג'אס - רצה לעשות קפה כדי להחיות את השומר הפצוע, אבל  לוי הספיק לומר "הם ירו בי" ומת.

"באחד הלילות שמענו יריות. אמא יצאה ובאה ואמרה: 'תישנו, היו גנבים והבריחו אותם'. למחרת חיל- הספר מילא את המושבה, ואחר כך אמרו שיוסף רצח את לוי". סיפרה יהודית הדס למשפחת כרמי מראשוני מנחמיה.

בקיר החומה במקום שעל ידו נרצח לוי נמצאו שתי אבנים מוסעות ממקומן.

בצהרים הובל הנרצח לקבורות בבית-העלמין של מנחמיה. שלמה-יצחק רוזנפלד. שאהב את לוי כבנו, וראה בו אחד מבני המשפחה זעק: "היום נפל לי בן נוסף מבני ביתי" ופרץ בבכי מר.

המקרה לא דווח למשטרה הבריטית כדי שלא תפלוש בחקירתה לענייני 'ההגנה' בחיפושיה אחר אקדח הרצח, חששו שתחשוף את ה'סליקים' -מחבואי הנשק הלא חוקי שהיה שם. 

האנגלים הביאו גשש. הסתובב הסתובב ואמר: "לא נכנסו ולא יצאו. זה מעשה מקומי".

החשדות התמקדו מיד בשני החברים הבלתי נפרדים יוסף זליקוביץ' וירמיהו רוזנצוויג, שבאותו לילה שמרו על הגורן מחוץ לחומה. שניהם נעצרו ושוחררו מחוסר הוכחות.

"אני יודעת בדיוק של מי האקדח שהרג את לוי ורשאי" אמרה אחת השכנות לירמיהו.

המשטרה כיוונה את החקירה לא לצד הכפרים הקרובים, כפי שתמרנו אנשי מנחמיה, אלא למושבה עצמה. העקבות הוליכו את הגשש הערבי לבית שבו התגורר יוסף זליקוביץ.

יוסף נאסר. שלמה רוזנפלד, שהיה ראש ועד המושבה חילצו ממשפט ודאג לשחרורו, בעיקר רצה שלמה למנוע פגיעה באמו של יוסף; שושנה-רייזל. זליקוביץ ואסתר-רבקה רוזנפלד היו קרובי משפחה, כך סיפרו.

באותו שבוע סילק המוכת'אר את הגננת המצודדת והמסתורית מהעבודה.

"את הגננת סילקו מהמושבה 'הכנופיה של רוזנצוויג' פשוט משום שידעה יותר מדי. היא כנראה ראתה את הרצח"  אמרה מירית גלעד.

"כנופיה בת ארבעה איכרים צעירים: יוסף זליקוביץ, יוסף כץ, בנימין ליכטנשטין ומרדכי כץ. כולם טיפוסים שליליים, אנשים המוכנים לכל מעשה פשע. הם הטילו את מוראם ופחדם על אנשי המקום וכוונו את כל הפעולות הציבוריות לפי רצונם הם". כתב אזרח מור למפקדת 'ההגנה'.

ההודעה על רצח לוי, שהגיעה לבית המשפחה בפולין לא הייתה ברורה. בני המשפחה היו בטוחים שלוי נרצח על-ידי ערבים, בשעה שעמד על משמרתו במושבה. כך גם הבינו ממכתבו של שלמה-יצחק רוזנפלד, שהודיע להם על האסון.

בן 26 היה לוי ורשאי כשנרצח.  בת 18 הייתה בת-שבע כשנרצח אהובה לוי ורשאי.

סוף דבר

בשנת 1938 גמלה בלב  האב ר' אברהם וארשבסקי ההחלטה לעלות לארץ-ישראל יחד עם כל בני המשפחה. נסע לרבי מגור ובשיחה פרטית, הביא בפניו את משאלתו. הרבי השיב: "עליך להישאר בפולין ולחכות כאן לבוא במשיח". אברהם  קיבל בעצב אך בהכנעה את צו רבו ונשאר בפולין.

האח הבכור מאיר היה סוחר, נשוי לפלה  לבית וינר נרצח עם רעייתו  בעיר מגוריו בלבוב, שנת  1943 .

דויד וארשבסקי, בנו של מאיר, לאחר רצח דודו לוי  עלה לארץ-ישראל והתיישב בנתניה.

זנק בן הזקונים של רחל-חנה-הלנה  ור' אברהם וארשבסקי,  נרצח באכזריות על-ידי הגרמנים בשעה שנלכד, בהיותו איש המחתרת הפולנית  ה'ארמיה קריובה'.
[  = Armia Krajowa צבא המולדת]

אחותו אסתר  גרה בגרמניה כיון שהתאבדה עוד בימי חיו של לוי לא שרדה את השואה.

האחות נחה פיינגולד שרדה את השואה, עלתה ארצה וגרה בשכונת 'אחוזה' בחיפה.

בת-שבע פנטורין –נישאה לאזרח מור [מרקובסקי] יליד מטולה וחניך נהלל, לימים קצין משטרה בכיר, איתו עזבה את המושבה והקימה משפחה. היא נפטרה בשיבה טובה בי"ט בשבט תשמ"ה, לפני מותה ביקשה להיקבר במנחמיה ליד אהובה לוי יצחק ורשאי. וכך נעשה.

ירמיהו רוזנצוויג, התאבד אחרי שמצאו אצלו בזקנתו מחלה קשה.

שלמה-יצחק רוזנפלד ראה בזליקוביץ רוצח. בכל הזדמנות הוקיעו ככזה, בין בהיותם ביחידות ובין בציבור."בכל פעם שבחורה התאהבה ביוסף, והרי הוא היה בחור מושך, גילה לה שלמה שהוא רצח, ואז היא עזבה אותו". כאדם וכאיש ציבור צעק את המלה 'רוצח' בקולי קולות ולא הרפה עד לאותו יום קיץ של שנת 1942 שבו הוא ובנו בר-כוכבא-כוכב נרצחו במרכז מושבתם בידי אותה היד.

שושנה-רייזל עברה לגור בחיפה לאחר רצח בעלה שלמה-יצחק ובנה הצעיר כוכב. למושבה חזרה להיקבר והיא בת 103.

רבקה פנטורין  נישאה לשמעון  רוזנפלד. לאחר רצח אביו ואחיו הצעיר המשיך שמעון לנהל את המחצבות והובלת הגבס. במלחמת העצמאות פונו עם ילדיהם לחיפה ולא חזרו עוד למושבה.

יוסף זליקוביץ' - נדון למוות בתליה על הרצח  הכפול של שלמה יצחק רוזנפלד ובנו בר-כוכבא במושבתם מנחמיה.

גזר הדין בוצע בכלא עכו ב - 1.3.1945.  מאחר ולא רצו לקברו במושבתו, נקבר בבית-העלמין של חיפה - חוף הכרמל.

'הגננת' נאלמה ונעלמה. אמר לי אפרים כץ: "כנראה שעניין הגננת לא היה ולא נברא, מישהו המציא את הסיפור כדי לבלבל את העובדות".  מירית אומרת: "הייתה והייתה!". והגננת אינה.

מירית גלעד, הבת של בת שבע פנטורין, שחקרה בעניין, טוענת כי אין כל קשר בין הגננת היפה עבריה ילידת יבנאל, שעבדה בדגניה א' לבין הגננת שנעלמה.


בכתיבת סיפור זה נעזרנו בסיפרה של מירית גל-עד  'בת שבע- סיפורה של בת המושבה'. 

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים  וצמרת-רבקה אביבי

עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות, צייר וגמלאי של שירות המדינה.

יוסף גרינבוים הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.