לוי (לווק) ורשאי (ורשבסקי) – נרצח על רקע רומנטי

12.7.1928 – מנחמיה

 בית העלמין במנחמיה

טכסט:

פה נקבר

לוי יצחק ב"ר אברהם ורשבסקי

שומר המושבה מנחמיה אשר נפל

חלל ע"י רוצחים בעמדו על המשמר

בתוך המושבה

נולד בשנת תרס"ג

ונרצח אור ליום ה' כ"ד תמוז תרפ"ח

מקום זה ישמש גם אתר זכרון

לקרובי לוי יצחק

לאביו אברהם ב"ר יונה

לאחותו רבקה ב"ר אברהם

בעלה גיגה לובושיץ

ובתם הלינה

המצבה המצולמת היא חדשה יחסית הוצבה בשנת 1986,
הנוסח על המצבה הישנה שצילומה אינו בידי היה:

פ. נ.

הבחור המהולל יקר הרוח

מר לוי יצחק בר' אברהם

ווארשבסקי

שומר המושבה מנחמיה

אשר נפל חלל ע"י רוצחים

בעמדו על המשמר

בתוך המושבה

נולד בשנת תרס"ג

ונרצח אור ליום ה'

כ"ד תמוז תרפ"ח

לוי נרצח בגלל בחורה. קברניטי המקום החליטו לגולל את הרצח על ערבים מסיבות מדיניות ופנימיות.

וכך פורסם בעיתונות התקופה:

השומר במנחמיה נרצח

בשתים בלילה באו ערבים לגנוב במנחמיה, וירו בשומר לוי ורשאי בן 26 והרגו אותו בו במקום. בידי השומר לא היה שום נשק חם, כי השלטונות לקחו מאת המושבות את הנשק, שמקודם הורשו להשתמש בו לשם שמירה.

עוד בלילה באו שוטרים מטבריה ומצמח ולא עלה בידם לגלות את הרוצחים. לא רחוק ממנחמיה שוכן הכפר דגורה*, שנכנס כבר לגבולות עבר הירדן, והשלטונות שם אינם נותנים לשוטרי ארץ ישראל לעבור לשם ולעשות חיפושים.

["הארץ", 12.7.1928]
*"הכפר הוא בקורה-בגורה ולא דגורה". תיקן  אפרים כץ - ידע אישי.

לוי יצחק שכולם קראו לו לווק נולד בשנת 1902 בפולין באחוזה הנמצאת במרחק של כ - 40 קילומטרים מלודז'- ליד זדונסקה-ווליה לרחל-חנה, היא הלנה לבית יעקובוביץ ולגביר אברהם וארשבסקי בן יונה ; באחוזה רחבת הידיים בה אורוות הסוסים, אווזים, ברווזים וארנבות גם טווסים פורסי זנב ססגוני. לרשות המשפחה כרכרה מפוארת רתומה לששה סוסים. ביתם הגדול, בן שלושה-עשר החדרים אירח את ילדי המשפחה שבאו מדי שנה בימי חופשות בית הספר, משחקים משתעשעים בחצר, כשרחל-חנה אישה גדולת ממדים ורחבת לב דואגת לכולם.

לווק היה הילד הרביעי, קדמו לו מאיר, רגינה-רבקה ונחה  אחריו נולדו אסתר וזנק.

משפחה אמידה ושומרת-מצוות: האב מחסידי הרבי מגור - עליו מספרים כי כשרגינה בתו, התחתנה עם בחור ממוצא ליטאי לא דרך מעולם על סף ביתה  בטענה כי 'ליטוואק הוא לא יהודי אמיתי';  מראשי הקהילה היהודית היה וחבר במועצת העיר; האם עסקה בענייני ציבור ואפילו קיבלה בשנת 1906 מידי יורש העצר הרוסי הדוכס הגדול מיכאיל מדלית הוקרה על טיפולה המסור בפצועי מלחמת רוסיה – יפן.

גם בציונות התעניינו.

ללווק  ראש פתוח וידי זהב; הוא הרבה לקרוא. היה רומנטיקן, כבר מגיל צעיר ציטט את ביירון. נפש של אמן הייתה לו, במיוחד נמשך אל הציור והפיסול. הבין בגלגל, יצול וקילון.  כשהצטרף לחוג הציוני בזדונסקה ווליה נחשב לחבר רציני ומסור. "היה ממעט בדיבור, כמעט שתקן, אך קנאי וקפדן במילוי חובתו" סיפר חבר.

ביולי 1922 פרסמה ממשלת בריטניה את 'הספר הלבן' של וינסטון צרצ'יל שר-המושבות בו נאמר בין השאר כי העלייה היהודית תותנה ביכולת הקליטה הכלכלית של הארץ. שלטונות המנדט הבריטי החלו להגביל את העלייה לארץ וקבעו מכסות עליה - 'סרטיפיקטים'  - על פי קריטריונים נוקשים ומצמצמים.  לוי שעזב את בית הוריו בחשאי לא יכול היה להשיג רישיון מתאים. נדד מארץ לארץ, בלי פרוטה בכיס התענה בדרכים עד שהגיע לסוריה. תמורת שוחד למבריחים ערבים, עבר בחשאי את גבול הצפון  בעזרת אנשי היישובים הסמוכים, למטולה. כאן היה לורשאי, והשנה היא 1923.

במושבה מטולה שהה מספר חודשים ועבר למושבה מנחמיה שבעמק-הירדן שם עבד בגידול טבק.

'שנות הטבק'  - מנחמיה משוועת לידים עובדות. השלטון הבריטי ביטל את חוק הרג'י העות'מאני ובארץ החלו לצוץ מטעי טבק. במנחמיה עבדו ופעלו קבוצות פועלים קטנות בכל אחת כחמישה חברים שהתפרנסו מגידול עצמאי של טבק בשטחים שחכרו ממשפחות האיכרים. היו גם שעבדו כקבוצה בשדות האיכרים כמו קבוצת השכירים 'קומוניסטים קיצוניים", והיו פועלים בודדים שנשלחו למנחמיה על-ידי 'המרכז החקלאי' ובתאום עימו על-פי חוזה שנחתם בינו לבין ועד המושבה. – לוי היה אחד מהם - הוא בא למושבה בשנת תרפ"ד ובידו מכתב מהסתדרות העובדים ממוען לשלמה-יצחק רוזנפלד, ראש ועד המושבה, בבקשה לקבל אותו לעבודת הטבק ומכתב מעליית-הנוער בבקשה לאמצו. איכר אמיד היה שלמה-יצחק רוזנפלד בעל זיכיון בלעדי לכריית הגבס במחצבות האזור ולהעברתו לבית החרושת 'נשר' בחיפה, 'הלורד' כינוהו.  שלמה-יצחק ורעייתו שושנה-רייזל ממייסדי המושבה, שיכלו את בנם צבי בהיותו כונס תבואה שבע שנים קודם, בתם הדסה נפטרה ממחלה, ואילו הבת מירי נהרגה כתינוקת, מתאונה. בנם משה למד בית הספר החקלאי מקווה-ישראל ובבית נותרו הילדים שמעון ובר-כוכבא-כוכב והוריהם. הזוג רוזנפלד קיבלו לביתם את הפועל לוי ורשאי ומאז ראו בו בן לכל דבר ולוי "מצא בביתם בית חם ואוהב, שהקל במעט את ייסורי געגועיו למשפחתו".

לוי עבד אצל מאמצו. היה מלא התפעלות מיפי הארץ ומחייו החדשים מסור לעבודה ומוכשר - בנה מכונה אוטומטית שייעלה מאוד את עבודת השחלת עלי הטבק על חוט בטרם תלייתם לייבוש.

לוי, אם כי יליד פולין היה, למד בילדות מאמו ואחותו הבוגרת את השפה הרוסית. כך הגיע לבית פנטורין כדי לשאול ספרים מספרייתה של בעלת הבית - מאשה.

מאשה–מרים לבית וינשטיין ילידת קוול אוקראינה, סמוך לפינת הגבולות בין ביילורוס לפולין - נישאה לברוך פנטורין  [ברנשטיין במקור] שברח כנער מעיירתם לארצות-הברית לחפש זהב. היה חוואי בדרום דקוטה בן קראו לו שם, וכשאשתו ברחה ממנו עם חברו, חזר לעיירתו קוול. לאחר שנישא בשנית קבע אבי הכלה כי ייסעו לארץ-ישראל. ברוך פנטורין הגיע למנחמיה בפסח שאחרי שנה גשומה, לאחר שמכר את אדמתו ברחובות. את בנותיו רבקה ובת-שבע התינוקת הצעירה מאחותה בשנתיים הביא למושבה יחד עם אמם-אשתו מאשה לביתו החדש. ברוך פנטורין היה איש אמיד בגלל הנכסים שצבר באמריקה, הביא משם ציוד חקלאי חדיש ובביתם תמיד היה מה לאכול.

בתום העונה עבר לוי לתל-אביב , שנת 1925– תנופת בנייה, העלייה הרביעית ; לעיר זרמו עולים רבים ממרכז אירופה, בעלי משפחה מן המעמד הבינוני,  הבורגני . הבנייה בסגנון האקלקטי  מזרח ומערב יחדיו. מתכנן הערים הבריטי סר פטריק גדס  בנה תוכנית ברוח רעיון 'עיר גנים'   פתח לסגנון הבינלאומי - ה'באוהאוס'  - סגנון בנייה פשוט ופונקציונאלי מאופיין בקווים פשוטים ונקיים, ישרים או עגולים, המתאפשר על ידי שימוש   בבטון מזוין. 

כל עבודה הייתה מקובלת על לוי והיה מתמחה בה בקלות; עבד בטפסנות בניין, ובקישוט חזיתות בתים בפסלים "היה בו כשרון לפסלות". אכל במסעדות, בדרך כלל בשתיים קבועות, 'בהקפה'  בהיותו מוכר, אהוב ומהימן – רשמו את ארוחותיו 'על החשבון' כאן 65 גרוש שם 85 גרוש. וכשהיה בידו הכסף שילם.

הלך לראות סרטים, בקולנוע 'עדן' בפינת הרחובות לילינבלום ופינס, בעיקר אהב סרטים רוסים, גם מופעי אופרה ותיאטרון . ישב גם בית קפה שעל חוף הים  'קזינו גלי אביב' מקום מפגש ובילוי אך  נשאר בחלוציותו - "חתיכת סבון שלא מתוצרת הארץ – בל יראה ובל ימצא".  באחת השבתות בקיץ הלך עם חבריו לרחוץ בים וטבע. חבריו הצילוהו והעבירו אותו לבית החולים 'הדסה'  שם טופל עד ששב לאיתנו.

בין השנים 1926-1927 חל משבר כלכלי בארץ, מן הקשים שידע היישוב העברי בימי המנדט הבריטי.

וכשנמצא כמה פעמים במצוקה כספית הציעו לו הוריו את עזרתם – וזה סרב לקבלה.

משפחתו בחוץ-לארץ לא חדלה מהפציר בו לשוב לפולין, כי מה התכלית? "א סטרוז' קענסטן דאך דא אויך זיין". במכתבי תשובתו עבר לוי בשתיקה על בקשת השיבה, הוא את הארץ לא יעזוב.

כשחבריו קמו ונסעו טען: "אין דבר, יצאו החלשים, יישארו החזקים". הישיבה בתל-אביב קשתה עליו,  משהו טמיר משך אותו לגליל. משאת נפשו, כך אמר, לשוב לחיי הכפר ועבודת השדה. ויצא.

בעודו משוטט ביבנאל ומחפש עבודה פגש בו רוזנפלד מאמצו מאז, ובשמחה סיפחו לעבוד יחד עם בנו שמעון בהכשרת אדמה בביתניה. כתום העבודה בביתניה חזר לוי, משכיל עירוני, הגיע גם למנחמיה כשומר-המושבה. משם ברך מעל דפי העיתון 'דבר' את חבריו הצעירים מתל-אביב הזוג בתיה ויעקב קיבקוביץ על הולדת בנם בכורם "תזכו לגדלו בן נאמן לעם ולארץ". שנת 1927.

האיכרים, שהיו תמיד עייפים מרוב מאמץ ועבודה, שכרו את לוי לשמור בלילות על המושבה. קיבל שכר מועט - שתי לא"י לחודש וגם חדר נתנו לו "גר ליד משפחת הדס". הוא אכל אצל האיכרים בכול שבוע אצל אחר "ולפי התור אכל אצלנו" סיפרו פנינה ושלמה כץ. "בימי שמירתו חדלו הגניבות" ציין המוכת'אר.

לאחר שנה של שמירה, קיבל שבוע חופש. לחבריו בעיר סיפר שהוא קודח הרבה וכי בזמן האחרון רבתה הסכנה "הנה ירו בשומר בדגניה ב', בויס, מצבו אנוש -  אך סיים בהיתול -  הכדור שנועד לפגוע בי טרם יצא מבית החרושת" וכשהגיעה השמועה על גניבת זוג פרדות במנחמיה – מיהר לשוב אל משמרתו.

במכתב לידיד כתב: "בלילה קוטף אני שושנים, שוחה אלי רוחי הביירוניסטית:. . . בדרך כלל אני 'מכייף' וכפי הנראה לא אעזוב עד אחרי הקציר".

לילה. הוא והכלב הלכו לאורך חומת המושבה  - קיר אבן חיצוני המחבר בין הבתים. יש והכלב פרץ בנביחה אל בין העצים. לוי קרא: מין הדא! ענדק! וירה שתי יריות באוויר. אין קול ואין עונה. נמלטו או טעה הכלב. תלה את רובהו על הכתף וקטף לעצמו מפרי העונה. עם שחר האיכרים יצאו לעבודה והוא הלך לישון עד הצהרים. ביום התאמן בירי מאקדחו או קרא בספר ששאל מהאלמנה מאשה. הקים מקהלה ודיבר על ספריה.

ברוך פנטורין נפטר מסרטן בסתיו  1925 בגיל 52.  לוי הגיע לבית המשפחה מדי יום; סייע לפועל, תיקן את הטעון תיקון, השקה את הגינה. לא פעם סעד עם מאשה ובנותיה  רבקה ובת-שבע.  בת-שבע, הצעירה בבנות, שבתה את ליבו. שמחת החיים שלה, דרכה הישירה והבלתי אמצעית קסמו לו, אוהבת טבע הייתה, שוטטה בסביבה בין שבטי הבדווים, שובבה, ורוכבת מעולה שהייתה מתחרה עם הבנים ולא פעם השיגה אותם ברכיבה ללא אוכף. הוא ראה בה את התגלמותה של נערה ארץ-ישראלית.

באותם ימים הגיעה מירושלים למושבה גננת יפה-יפה, עם צמה שחורה. לא אחד חלם עליה.

באותם ימים נגנב אקדחו של לוי. חשדו בבן המושבה יוסף זליקוביץ .

באותם ימים צעירי-המושבה יצאו לטיול לגדות הירדן לוי ובת-שבע שם, בהזדמנות נשק לה וחטף סטירת לחי בלווי הודעה "שלא תעז עוד פעם לנשק אותי", הוא ביקש את סליחתה. כשחזרו למושבה, הלכו איש לביתו.

באותם ימים בת-שבע נחשבה כבת זוגו של ירמיהו בנו של ראש ועד-המושבה המוכת'אר מאיר דוד רוזנצויג. יחד רכבו על סוסים, רקדו לצלילי ההרמוניקה שלו ושרו את הלהיט שחיבר, מלים ומנגינה  'על הגורן בליל לבנה'.

לוי לא ויתר ולא נואש.  ציונה זליקוביץ הבלונדינית, חברתה של בת-שבע, הבחינה ברחשי לבה כלפי לוי  צחקקה לעברה: "אל תכחישי, את אוהבת אותו." גם שפרה ליכטנשטיין הג'ינג'ית מירפקה. "הוא העז ואספה אל בין זרועותיו. בת-שבע לא התנגדה." כתבה בתה מירית.

"בת-שבע פנטורין הייתה מאוהבת בלוי וכל הזמן חיזרה אחריו, היו רוכבים יחד בשדות", הוסיפה שרה פרומה שפריר לבית ירקוני מזיכרונותיה.

באותם ימים נפטרה מאשה פנטורין.

באותם ימים אבד עצמו לדעת האיכר הוותיק אפרים פישל זליקוביץ בגלל מותו המסתורי של בנו יהודה.

באותם ימים לקחו השלטונות את הנשק החם מידי האיכרים.

באותם ימים שומר המושבה לוי ורשאי תבע את יוסף זליקוביץ למשפט פומבי עבור האקדח שגנב ממנו.

השניים לוי ובת-שבע טוו חלומות, רקמו תוכניות חתונה וקיוו לבנות את ביתם במושבה מנחמיה, ליד הירדן. הבטיחו לעצמם לשקם, ולפתח את משק פנטורין.  החתונה תוכננה להיערך לאחר סיום לימודיה של בת שבע בבית הספר החקלאי בנהלל.

אסון קרה במשפחה, בפולין – אסתר, אחותו הצעירה של לוי, פפה היפה קראו לה, התאהבה ב'גוי' ומשום שלא יכלה לממש את אהבתה איבדה את עצמה לדעת. האם חלתה וביקשה להתראות עם בנה לוי. אהבתו לאמו גברה על עיקשותו והחל לתכנן את נסיעתו  "תכננו להתחתן. הוא ביקש ממני שאצטרף אליו לנסיעה לפולניה, כדי להכיר את משפחתו, שכה אהב והתגעגע אליהם מאוד'' - סיפרה בת-שבע והוסיפה - ''רצח נפשע קטע את תוכניותינו".

מושבה קטנה כשני תריסרי משפחות ושמועות בה הרבה – סיפרו שיוסף  זליקוביץ התאהב בגננת החדשה שאך זה עתה הגיעה, אך ליבה הלך ללוי.

"הם עמדו להתחתן - אמרה לי מירית הבת של בת-שבע - ככה כתוב ביומן של אימי. כל הסיפורים על אהבה לגננת היפה פשוט אינם נכונים."

"בת-שבע הייתה אהובתו של ירמיהו רוזנצווייג, ולוי, אינטליגנט כזה, לקח לו אותה. ואז רוזנצווייג שכנע את יוסף להרוג את לוי. היה קל לשכנע אותו, הייתה לו אצבע קלה על ההדק. האקדח שממנו נורה לוי היה אקדחו של רוזנצווייג" סיפר לי אפרים כץ בנם של זלמן כץ ויהודית- אחת מאחיותיו של יוסף זליקוביץ.

יוסף יליד המושבה בנם החמישי של ותיקי המקום וראשוניו אסתר-רבקה ואפרים פישל זליקוביץ  היה צעיר יפה תואר המתהדר בלבושו, שאהב סוסים, כלי נשק ובחורות. שר יפה ורקד להפליא, ידע לעשות שמח אבל למי שהרגיז אותו היה אומר: "אני אחסל אותך". תושבי המושבה פחדו להסתכסך איתו "בעל כבוד עצמי היה ואיש המוכן להגן על כבודו בכל מחיר", 'יוסוף פישל קראו לו ערביי הסביבה שהעריצוהו. "יוסף זליקוביץ היה בחור פשוט וחם מזג בצרוף תכונות של רוצח".

יוסף זליקוביץ וירמיהו רוזנצוויג  היו חברים מילדות. מספרים כי היו רוקדים עם השבריות בפה דבקה, שאף ערבי לא היה יכול לרקוד ככה.

בליל כ"ג בתמוז תרפ"ח יוסף וירמיהו הצמד הקבוע, שמרו בתורם על הגורן שהערבים לא ישרפו אותה פעם נוספת.  סיפרו כי חיכו שלוי עם הגננת יבואו לגורן.

בליל כ"ג בתמוז תרפ"ח יום ד'  ב-  1:30 אחרי חצות  כששמר לוי לאורך חומת המושבה, נורה מהמארב. " נשמעו יריות, לא אחת"  קליע אחד פגע בזרועו השמאלית ופלח את הריאות והשני פגע בגבו.

הגננת, שמחמת החום הכבד ישנה על המרפסת, שמעה אותו צועק: "'רחל, הם ירו בי."

האלמנה זיסל גולדברג  - בתו של אהרון דב שטיינהארט השוחט מצפת שנרצח בוואדי פיג'אס - רצה לעשות קפה כדי להחיות את השומר הפצוע, אבל  לוי הספיק לומר "הם ירו בי" ומת.

"באחד הלילות שמענו יריות. אמא יצאה ובאה ואמרה: 'תישנו, היו גנבים והבריחו אותם'. למחרת חיל- הספר מילא את המושבה, ואחר כך אמרו שיוסף רצח את לוי". סיפרה יהודית הדס למשפחת כרמי מראשוני מנחמיה.

בקיר החומה במקום שעל ידו נרצח לוי נמצאו שתי אבנים מוסעות ממקומן.

בצהרים הובל הנרצח לקבורות בבית-העלמין של מנחמיה. שלמה-יצחק רוזנפלד. שאהב את לוי כבנו, וראה בו אחד מבני המשפחה זעק: "היום נפל לי בן נוסף מבני ביתי" ופרץ בבכי מר.

המקרה לא דווח למשטרה הבריטית כדי שלא תפלוש בחקירתה לענייני 'ההגנה' בחיפושיה אחר אקדח הרצח, חששו שתחשוף את ה'סליקים' -מחבואי הנשק הלא חוקי שהיה שם. 

האנגלים הביאו גשש. הסתובב הסתובב ואמר: "לא נכנסו ולא יצאו. זה מעשה מקומי".

החשדות התמקדו מיד בשני החברים הבלתי נפרדים יוסף זליקוביץ' וירמיהו רוזנצוויג, שבאותו לילה שמרו על הגורן מחוץ לחומה. שניהם נעצרו ושוחררו מחוסר הוכחות.

"אני יודעת בדיוק של מי האקדח שהרג את לוי ורשאי" אמרה אחת השכנות לירמיהו.

המשטרה כיוונה את החקירה לא לצד הכפרים הקרובים, כפי שתמרנו אנשי מנחמיה, אלא למושבה עצמה. העקבות הוליכו את הגשש הערבי לבית שבו התגורר יוסף זליקוביץ.

יוסף נאסר. שלמה רוזנפלד, שהיה ראש ועד המושבה חילצו ממשפט ודאג לשחרורו, בעיקר רצה שלמה למנוע פגיעה באמו של יוסף; שושנה-רייזל. זליקוביץ ואסתר-רבקה רוזנפלד היו קרובי משפחה, כך סיפרו.

באותו שבוע סילק המוכת'אר את הגננת המצודדת והמסתורית מהעבודה.

"את הגננת סילקו מהמושבה 'הכנופיה של רוזנצוויג' פשוט משום שידעה יותר מדי. היא כנראה ראתה את הרצח"  אמרה מירית גלעד.

"כנופיה בת ארבעה איכרים צעירים: יוסף זליקוביץ, יוסף כץ, בנימין ליכטנשטין ומרדכי כץ. כולם טיפוסים שליליים, אנשים המוכנים לכל מעשה פשע. הם הטילו את מוראם ופחדם על אנשי המקום וכוונו את כל הפעולות הציבוריות לפי רצונם הם". כתב אזרח מור למפקדת 'ההגנה'.

ההודעה על רצח לוי, שהגיעה לבית המשפחה בפולין לא הייתה ברורה. בני המשפחה היו בטוחים שלוי נרצח על-ידי ערבים, בשעה שעמד על משמרתו במושבה. כך גם הבינו ממכתבו של שלמה-יצחק רוזנפלד, שהודיע להם על האסון.

בן 26 היה לוי ורשאי כשנרצח.  בת 18 הייתה בת-שבע כשנרצח אהובה לוי ורשאי.

סוף דבר

בשנת 1938 גמלה בלב  האב ר' אברהם וארשבסקי ההחלטה לעלות לארץ-ישראל יחד עם כל בני המשפחה. נסע לרבי מגור ובשיחה פרטית, הביא בפניו את משאלתו. הרבי השיב: "עליך להישאר בפולין ולחכות כאן לבוא במשיח". אברהם  קיבל בעצב אך בהכנעה את צו רבו ונשאר בפולין.

האח הבכור מאיר היה סוחר, נשוי לפלה  לבית וינר נרצח עם רעייתו  בעיר מגוריו בלבוב, שנת  1943 .

דויד וארשבסקי, בנו של מאיר, לאחר רצח דודו לוי  עלה לארץ-ישראל והתיישב בנתניה.

זנק בן הזקונים של רחל-חנה-הלנה  ור' אברהם וארשבסקי,  נרצח באכזריות על-ידי הגרמנים בשעה שנלכד, בהיותו איש המחתרת הפולנית  ה'ארמיה קריובה'.
[  = Armia Krajowa צבא המולדת]

אחותו אסתר  גרה בגרמניה כיון שהתאבדה עוד בימי חיו של לוי לא שרדה את השואה.

האחות נחה פיינגולד שרדה את השואה, עלתה ארצה וגרה בשכונת 'אחוזה' בחיפה.

בת-שבע פנטורין –נישאה לאזרח מור [מרקובסקי] יליד מטולה וחניך נהלל, לימים קצין משטרה בכיר, איתו עזבה את המושבה והקימה משפחה. היא נפטרה בשיבה טובה בי"ט בשבט תשמ"ה, לפני מותה ביקשה להיקבר במנחמיה ליד אהובה לוי יצחק ורשאי. וכך נעשה.

ירמיהו רוזנצוויג, התאבד אחרי שמצאו אצלו בזקנתו מחלה קשה.

שלמה-יצחק רוזנפלד ראה בזליקוביץ רוצח. בכל הזדמנות הוקיעו ככזה, בין בהיותם ביחידות ובין בציבור."בכל פעם שבחורה התאהבה ביוסף, והרי הוא היה בחור מושך, גילה לה שלמה שהוא רצח, ואז היא עזבה אותו". כאדם וכאיש ציבור צעק את המלה 'רוצח' בקולי קולות ולא הרפה עד לאותו יום קיץ של שנת 1942 שבו הוא ובנו בר-כוכבא-כוכב נרצחו במרכז מושבתם בידי אותה היד.

שושנה-רייזל עברה לגור בחיפה לאחר רצח בעלה שלמה-יצחק ובנה הצעיר כוכב. למושבה חזרה להיקבר והיא בת 103.

רבקה פנטורין  נישאה לשמעון  רוזנפלד. לאחר רצח אביו ואחיו הצעיר המשיך שמעון לנהל את המחצבות והובלת הגבס. במלחמת העצמאות פונו עם ילדיהם לחיפה ולא חזרו עוד למושבה.

יוסף זליקוביץ' - נדון למוות בתליה על הרצח  הכפול של שלמה יצחק רוזנפלד ובנו בר-כוכבא במושבתם מנחמיה.

גזר הדין בוצע בכלא עכו ב - 1.3.1945.  מאחר ולא רצו לקברו במושבתו, נקבר בבית-העלמין של חיפה - חוף הכרמל.

'הגננת' נאלמה ונעלמה. אמר לי אפרים כץ: "כנראה שעניין הגננת לא היה ולא נברא, מישהו המציא את הסיפור כדי לבלבל את העובדות".  מירית אומרת: "הייתה והייתה!". והגננת אינה.

מירית גלעד, הבת של בת שבע פנטורין, שחקרה בעניין, טוענת כי אין כל קשר בין הגננת היפה עבריה ילידת יבנאל, שעבדה בדגניה א' לבין הגננת שנעלמה.


בכתיבת סיפור זה נעזרנו בסיפרה של מירית גל-עד  'בת שבע- סיפורה של בת המושבה'. 

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים  וצמרת-רבקה אביבי

עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות, צייר וגמלאי של שירות המדינה.

יוסף גרינבוים הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.