אריה מיטלמן – חייל
'הגדוד העברי' שטבע בירדן
18.4.1919 - צמח
בית הקברות הצבאי הבריטי על הר-הצופים ירושלים
טכסט:
טכסט:
סמל היחידה*
" Honi soit
qui mal y pense"
J/134 PRIVATE
A. MITTELMAN
ROYAL FUSILIERS
18TH
APRIL 1919 AGE 20
ת'נ'צ'ב'ה'
*פירוש:
"
Honi soit qui mal y pense"
" יתבייש מי חושב רע על כך'' מקור הסיסמה בצרפתית ובלטינית וגם משמשת כמוטו
ביחידות הצבא הבריטיות, בחיל הפרשים, שריד מימי הביניים ממסדרי האבירים.
:Garter Order of the Chivalric English motto
:
"Shamed be he who thinks evil of it"
מטילדה ושלמה מיטלמן מהעיירה קוזלץ בדרום רוסיה- אוקראינה, עלו
בשנת 1907 עם כל שבעת ילדיהם לארץ-ישראל. עוד פן של העלייה השנייה.
הסיפור
שלפנינו יחולק לשלושה פרקים: 'סיפור המשפחה', 'סיפורה של בתיה' ו'סיפורו של
אריה', זה שצילום מצבתו פותח את הסאגה המשפחתית.
'סיפור המשפחה'
שלמה
מיטלמן, נולד בעיירה קוזלץ כ-50 קילומטרים צפונית
לקייב, פלך קנטופ, דרום רוסיה - אוקראינה, שנת 1860.
למשפחות
רבות בעיירה היו קשרי משפחה במשך הדורות. משפחות מיטלמן, מזירוב, מאירוביץ
וגולדנברג היו מקושרים.
שלמה נשא לאישה את מטילדה [אטל] מזירוב [Mejirof] הצעירה ממנו במספר שנים.
"הם התחתנו במשפחה וחיו חיים רגילים": אבא שלמה למד בישיבה רוב הזמן ואמא מטיל
[כך קראו לה] עבדה בחנות ובגידול
הילדים. מטיל הרגישה עצמה בתוך חיי החברה בעיירה כמו במשפחה אחת גדולה -
שותפים לשמחות וגם לאסונות. היא ילדה חמש בנות ושני בנים וגדלה אותם לתפארת ולכבוד
בחיי העיירה כפי שנהגו במשך דורות. גרו בבית עץ
שעמד על שפת הנהר קופלנה, שם היו רוחצים, שם היו הילדים מתרחצים.
שלמה
מיטלמן היה ציוני. חבר באגודת
"בני-משה", ארגון סתרים אחוותי גברי מייסודו של 'אחד העם' ונשלח כציר המחוז לכינוסים הציוניים.
מניה-מרים, הבת הבכירה נולדה בשנת 1885, בתיה נולדה שנתיים לאחר מכן- ויחדיו
עזרו לאימן בעבודת החנות ובטיפול בילדים ובמיוחד בבן הזקונים מני הוא
מנחם, עד שמרים יצאה ללמוד
באוניברסיטה של העיר קייב מקצוע - מיילדת. בתיה תלמידת הגימנסיה
העירונית. אהובה היא ליבע נולדה בשנת 1893,
שפרה הבת הרביעית, נולדה שנתיים אחריה, שתיהן למדו בבית ספר רוסי. אריה
נולד בשנת 1899; למד בחדר העיירה וגם נגינה על כינור. לשחות הוא לא ידע.
פחד ממים. ברכה נולדה בשנת 1903 ומנחם נולד שנתיים אחר-כך וכשהייה
בן ששה חודשים פרצו הפוגרומים ברוסיה.
בשנת 1905
פרצו פרעות ברוסיה, גם בדרומה. קוזלץ אינה רחוקה מהעיר גומל – [היא הומל] והפוגרום לא פסח על עיירה זו. משפחת מיטלמן עם כל שבעת ילדיהם: מרים,
בתיה, אהובה, שפרה, אריה, ברכה ובן-הזקונים מנחם [מלי] התחבאו
במרתף של שכנים נוצרים. התינוק בן ששת החודשים צרח בכל כוחותיו "וסכנתי
את משפחתי להגלות לפורעים" כתב מנחם מיטלמן בזיכרונותיו.
לאחר
הפוגרום כשיצאו החוצה ובדקו את הנזקים, ראו כי הנזק החומרי היה קטן ולמרות זאת, החליט
האב למכור את החנות, הבית והאדמות ולעלות לארץ-ישראל. "מגולה אחת לשנייה,
איני נוסע יותר" אמר ויצא להגשים את חלום ימיו - עליה לארץ והתנחלות באחת המושבות "לרכוש אדמה
ולעבדה".
שלמה, מטיל ושבעת ילדיהם, חמש בנות ושני בנים. יצאו לדרך – כשהגדולה בת
22, הקטן כבן שנתיים.
שנת 1907.
את העיירה עזבו רוב יהודי המקום - רובם לאמריקה
ומי לאוסטרליה, מיעוטם לארץ-ישראל - העלייה השנייה.
קרוביהם - משה
גולדברג ואחותו ציפורה עלו ארצה; היא ליפו והוא לימים יהיה בין מקימי
כפר אז"ר. לאמריקה היגרו אחיה של מטיל - נח מזירוב ואשתו אלטע, ואחותו של
שלמה - שיינדיל עם בעלה גרשון
מאירוביץ החזן ומשפחתם הגדולה; לשיקאגו ולניו-יורק בהתאם.
הדרך
לארץ-ישראל הייתה קשה ומסובכת. נסעו בעגלות, נסעו ברכבות וכשהגיעו לנמל אודיסה עלו
על אוניית סוחר. זו עגנה בהרבה נמלים חצו את הים-השחור. דרך הדרדנלים והים-התיכון
הגיעו כעבור שלושה חודשים לנמל יפו. "מצאנו ארץ פרימיטיבית, עם ערבים
ובני המזרח ושפות בלתי מובנות" אמרה אמא מטיל שעברה את המהפכה הגדולה בחייה כשהגיעה ארצה עם
המשפחה "היא סבלה מחוסר המשפחה הגדולה בעיירה" אמר
הנכד צבי אילן בביתו בהוד-השרון.
אבא שלמה
רצה להגשים את חלומו להיות עובד אדמה בארץ-ישראל. יחד עם עוד נוסעים, שפגש על
האונייה, הקימו אגודה במטרה לרכוש שטח אדמה גדול בעבר-הירדן המזרחי בחורן, ולהקים
שם מושבה חקלאית. את מיטב כספו השקיע באגודה, המשא-ומתן לרכישת האדמה נמשך זמן רב
ולא הביא פרי - הניסיון נכשל. התחיל לחפש משק חקלאי או פרדס במושבות יהודה, ולא
הצליח. לאחר מספר חודשי חיפוש עקרים עברו לירושלים. אבא שלמה שוכנע לשכור
בית-מלון בשכונת 'אבן-ישראל' ברחוב יפו, "כדי שלא תפחת הקרן שנועדה לקניית
האדמה". לבית המלון קרא בשם ציוני 'ירדן' ביטוי לשאיפתו
וכיסופיו.
ב22 פברואר
1907 פורסם בעיתון 'השקפה' :
הוטל
ירדן
נפתח
מחדש על טהרת הכשרות והניקיון ע"י שלמה מיטלמן יוצא רוסיה מתנחל בעבר הירדן, ברחוב יפו שכונת
אבן-ישראל מול 'הוטל קמניץ' אצל בית הרופאים והרפואות 'למען ציון'. סביבה יפה, חצר
מיוחדת, חדרים מרוחים ומהודרים, מאכלים בריאים וערבים ובמקח ממצע".
תוך כדי הוא
הצטרף לקבוצה שניהלה משא ומתן לרכישת אדמה מהכפר ענתה בצפון ירושלים, מספרים כי היא ענתות המקראית, עיר הלויים, עירו של הנביא ירמיהו. גם יוסוף מסרי,
מוחת'ר הכפר קלנדיה הציע להם אלף דונם קרקעות בבעלותו מאדמות הכפר ביר נאבאלא, אלא
שגם רכישה זו התבטלה מסיבות שונות, ואבא שלמה
על משפחתו נשארו תושבי ירושלים.
הייתה זו שנת ראשית ציבור הפועלים בירושלים; עיקר
מבקרי בית-המלון היו חלוצי העלייה-השנייה, ותלמידי 'בצלאל' שם, הקומונה
"ירושלים החדשה". כמו אלכסנדר זייד, נחום לוין [הלוי]
וגד אביגדורוב חניכי הפרופסור ש"ץ שגרו וחיו
כקומונה בצריף עץ, שעמד בחצר הגדולה של כנסיית החבשים.
כאחרות, למדה
שם הבת בתיה מקצוע - תפירה. שם הכירה
בתיה את חיה זלצר מרחובות, הבת של פייגע מ 'ממטבח הפועלים'',
ועם אותה חבורת פועלים, חלוצי העלייה השנייה
יצאה, גם לטיולי שבת בסביבה. כשנפתח מטבח-פועלים בירושלים, בתיה
עבדה שם להקלת המצב הכלכלי הקשה בבית..
מרים חשבה שהיא תוכל להתפרנס כמיילדת,
אך היא נכשלה בלידה הראשונה. גם מפאת המצב הכלכלי הקשה והדוחק עזבו מרים ובתיה
את הבית, ויצאו לחפש עבודה במושבות יהודה.
לא תמיד הייתה עבודה בחקלאות ולכן עבדו גם במטבחי-הפועלים בפתח-תקווה ובתל-אביב,
שם שניתן על ידי מנחם שיינקין לעיר שהחלה אז להיבנות. לא קלים היו חיי
פועלת-חלוצה - יש והלכו מבית לבית במושבה לבקש עבודה ושמעו את המענה: "אין
עבודה אצלנו", לא אחת מהחלוצות הטובות נואשה מעבודת השדה והייתה לתופרת אצל
איכרה עשירה, או משרתת באחד מבתי המושבה.
בתיה בפתח-תקווה עבדה אצל איכר בשכר שמקבלות הערביות.
והנה הוקמה
קבוצת 'אחווה', קבוצת עבודה שייסדו פועלים ופועלות חברי 'פועלי-ציון' בפתח-תקווה. מיכל
שפאל, שהתעקש להיקרא מיכאל,
מפועלי רחובות ושומריה, הקרוי בפי חבריו אבנר, קנא לעבודה עברית היה אחד מחברי
הנהלתה ובהנהגתה [לימים תהיה זו קבוצת פועלים קבלנית שממנה צמח 'סולל-בונה']. הם
חכרו כמה בתים במושב הצעיר עין-גנים הסמוך, חכרו אדמות מהאיכרים ליד הירקון, גידלו
ירקות לשיווק ועבדו כפועלים שכירים אצל האיכרים, והנשים כפועלות ועוזרות בית.
והחיים בקומונה - מטבח משותף ועזרה הדדית. ומרים ובתיה שם. אומרים שזו הסיבה
שבתיה נקראה בין חברי 'השומר' 'בתיה ממלאבס'.
כשפרופסור ש"ץ
הקים את 'בצלאל' חזרה בתיה לירושלים ללמוד שם תפירה ועבדה במטבח הפועלים.
יום אחד קמה
והלכה עם חבריה החדשים למושבות הגליל.
כשהיו
השתיים מגיעות הביתה לחגים הביאו איתן את רוח השדה והמטע. הן סיפרו על המושבות, על
רוחם החלוצית של הפועלים ועל 'השומר' ואגודת 'החורש'.
ובירושלים אבא
שלמה לא היה סוחר גדול ולא הבין בעסקים. הוא האמין לאנשים שבאו לאכול ולישון
והבטיחו לשלם בקרוב. "לב רך וענווה לא תאמו את הציבור הירושלמי של אותה תקופה"
כתב לימים מנחם מיטלמן.
כעבור
שנתיים היה אבא שלמה מחוסר כל ופושט-רגל. אסף סכום כסף קטן מהחובות, שהצליח
לגבות וקנה בית קטן בשכונת התימנים בירושלים, בית בן חדר אחד בו הצטופפה כל המשפחה. השכונה
שכנה בדרום מערב העיר גובלת בשדות פלחים ערבים מקום משחק לילדי השכונה, אומרים כי
הייתה זו שכונת 'שבת-צדק' [היא שכונת הפחים – חרת' אל-טנקה] . בבית זה גרו עד
שנת 1913.
את אהובה בת ה-14 רשמו ללימודים בבית-הספר 'כל ישראל חברים' = Alliance Israélite Universelle – 'אליאנס' בפי כל,
ובראשו אברהם [אלברט] ענתבי, ידיד השלטונות. הרבנים האשכנזים התנגדו לבית-הספר
מחשש שהוא יפגע בחינוך החרדי, וכך יצא כי רוב תלמידיו היו מעדות הספרדים. בית-הספר
שכן ליד 'מחנה-יהודה' מחוץ לעיר העתיקה.
אהובה הייתה לתלמידה מצטיינת, סיימה את בית-הספר העממי בהצטיינות
ונבחרה להשתלם בבית-ספר למורות של החברה בפריז. שנת 1913.
שפרה נתקבלה בבית-ספר לבנות 'למל' בזכרון-משה
שעבר לחסות חברת 'עזרה'. שם קיבלה חינוך מסורתי וכללי .'למל' היה בית הספר העברי החילוני הראשון בירושלים. אלזה
הרץ מימנה את הקמתו על שמו של אביה - שמעון פון למל איש עסקים ונדבן
באוסטריה. על בית-הספר ועל מייסדו ד"ר אברהם אלעזר [לודוויג אוגוסט]
פרנקל הוטל חרם על-ידי הרב יהושע ליב דיסקין ואשתו - הרבנית מבריסק – כל אשכנזי ששלח
את בנו ללמוד ב'שקאלע' [= בית-ספר] הזה
הוחרם, הוא ומשפחתו, והוצא מרשימת מקבלי ה'חלוקה'! שפרה, המשיכה ללמוד בבית-ספר למורות שלידו וסיימה
אותו.
אריה החל את לימודיו בארץ בבית הספר
'למל' לבנים, שם פגש גם בספרות עברית חדישה, שם היה גם המורה דוד ילין,
"ותלמידים רבים למדו בו, גם מבין העדה האשכנזית למרות החרם שעדיין היה
תקף".
גם אריה
גמר בהצטיינות את לימודיו ונכנס לבית הספר התיכון למסחר ושפות של חברת 'עזרה' -
חברה של יהודי גרמניה Hilfsverein der Deutschen Juden, או בקיצור 'עזרה', ששמה לעצמה כמטרה לקדם את התרבות הגרמנית אצל היהודים שמחוץ לגרמניה, במיוחד במזרח התיכון
כמשקל נגד להפצת התרבות הצרפתית על ידי חברת 'אליאנס' וגם בירושלים מול 'הגימנסיה העברית' שהחלה לפעול
בעיר. גם אותו סיים אריה בהצטיינות. וידע
על בוריין עברית, ערבית, תורכית, גרמנית, אנגלית וצרפתית. בבית דיברו יידיש.
את ברכה שלחו
לגן הילדים - גן זה היה גן הילדים העברי המודרני הראשון, שכן בשכונת זיכרון-משה בירושלים לא הרחק משער יפו מחוץ לחומות העיר העתיקה. הגננות היו חסיה פיינסוד לימים אשת הארכיאולוג אלעזר ליפא סוקניק וחיה ברוידא אשתו של הסופר יוסף
חיים ברנר.
מנחם הקטן חלה והיה הכרח לאשפזו למשך מספר חודשים בבית החולים 'שערי-צדק' של
הד"ר וואלאך במעלה רחוב יפו - בית החולים העברי הראשון, שנבנה מחוץ
לחומות ירושלים. לאחר שהבריא נשלח לאותו גן-ילדים שאחותו ברכה כבר שם. לאחר שנתיים
עבר לכיתה א' של בית הספר 'למל' הסמוך שאחיותיו שפרה וברכה כבר שם.
פושט רגל חיפש
אבא שלמה ומצא משרה של כתב מכתבים
בבית-החולים הציבורי 'ביקור חולים
הוספיטל' הידוע גם בשמו 'יודישע דויטשעס ביקור חולים האספיטאל' של העדה האשכנזית- פרושית מייסודו של הרב שמואל
סלנט מנהיג הקהילה האשכנזית בירושלים,
הוא שהיה בין מטילי החרם על בית-הספר של 'כל ישראל חברים'.
בית-החולים
שכן בעיר העתיקה על גבול הרובע היהודי ברחוב אררט שברובע הארמני, בסמוך לבית-החולים של המיסיון וסבל מצוקה כלכלית מתמדת.
אבא שלמה הלך ברגל לעבודה ובחזרה -
תמיד היה מותש ועייף.
בשנת
1913 קרה במשפחה 'האסון הראשון'. בתיה עבדה בגליל- כנרת ותל-חי. סיפרו כי
התקבלה כחברת 'השומר' במרחביה כאשר הותקפה מרחביה הייתה בין האוחזים בנשק והגנה
בעוז על היישוב. שם התאהבה בחבר 'השומר'
"ואחרי שהסתבכה לאין מוצא" התאבדה בטביעה בים התיכון. היא נקברה בחיפה
ומשפחת מיטלמן ישבה אבלה על האבדה הגדולה.
בשנת 1914
קנה אבא שלמה מגרש ליד מאה-שערים ובנה בעזרת נגר צריף גדול עם מספר חדרים
ומטבח.
מלחמת העולם הראשונה פרצה באירופה.
30 באוקטובר
1914 הצטרפה תורכיה למעצמות-המרכז: גרמניה ואוסטריה-הונגריה. השולטן התורכי מחמד
רשאד כח'ליף האיסלאם הכריז 'ג'יהאד' [מלחמת קודש] נגד הכופרים אויבי האימפריה
- על מעצמות-ההסכמה - רוסיה, צרפת
ובריטניה. על אזרחיהן של מדינות אלה היה לבחור בין עזיבה מיידית של הארץ ל'התעת'מנות'
- קבלת הנתינות התורכית. אלפים גורשו או העדיפו לעזוב את הארץ. כדי להינצל
מהגירוש קיבלו עליהם בני משפחת מיטלמן, שהיו בעלי נתינות רוסית את
הנתינות התורכית.
כל
המשפחה עמדה בתור אצל המושל התורכי לקבל תעודות אזרח תורכיות. חשבו שהמלחמה תגמר תוך שנה-שנתיים ואריה
שהיה אז בן 16 לא יצטרך להתגייס לצבא תורכי.
יהודי
ירושלים שרוב יהודיה ומוסדותיהם ניזונו מכספים שבאו כתרומות מחוץ-לארץ הוכו קשות.
כספי
'החלוקה' הפסיקו להגיע, "רבים נטרפה עליהם פרנסתם, ונשארו בלי מקור עבודה או
משלוח יד
שניתן להתפרנס ממנו" כתבו בעיתון.
"המצב הכלכלי היה נורא.
פסקה כל פרנסה ופרוטה לא הייתה בנמצא. רבים לא יכלו להשיג אפילו לחם צר ומים לחץ.
רבים מכרו את כלי ביתם, אפילו בגדים ושמיכות, כדי להשיג פת-לחם של דורא, שעורים או
סובין, ורבים חיו על אכילת תורמוס וקליפות תפוז. במקרה שאחד אכל תפוז היו עומדים כמה אנשים מסביבו כדי לקבל את
הקליפה" כתב בספרו רפאל חיים הכהן.
"הרבה
העניות עושה, והרעב אבי כל חטא ועוון, והאקלים המזרחי וכל הסביבה הערבית גרמו, כי
פשתה נגע הפריצות בבתים רבים מאחינו, וגם מבנות יקירי ירושלים התמכרו
לבושת" כתב ביומנו מרדכי בן הלל
הכהן.
בית-החולים
'בקור חולים האספיטאל', היה אחד מאלה המעטים שלא הקטינו את פעולתם "ולא הצעירוה כי אם הוסיפו להמשיכה כמו מקודם". מנהלו היה
הד"ר אהרן מאיר מזי"א.
המצב הכלכלי
התדרדר, אבא שלמה קבל משכורת קטנה. הרהיטים התמעטו. היה מחסור בלבוש ואכלו מעט; המצב הגיע עד לרעב
לפת לחם ממש. הצבא התורכי צבר את רוב המזון הזמין, וגרם בכך רעב כבד לתושבים. אמא מטיל סבלה יותר מכולם מחבלי הסתגלות מהקושי הקיומי, שלא
לדבר על האסון שקרה במשפחה בתיה.
הם עזבו את הצריף
ועברו לגור בשכירות בשכונת החבשים ולאחר מכן לעיר העתיקה ברובע היהודי, מה
שיותר קרוב למקום עבודתו של אבא שלמה.
בשנה
האחרונה של המלחמה גמרה שפרה את בית הספר למורות והצטרפה לאחותה מרים
בקבוצת 'אחווה'.
אריה קיבל צו גיוס לצבא התורכי. ניתן היה לפדותו בכופר לכסף,
חמישים נפוליון זהב. אולם משפחת מיטלמן עניים מרודים היו. עריקים שמילאו את העיר סיפרו
דברים נוראים על עינויים, על עבודת פרך של הצבא, על רעב וכינים ומחלות מעיים הפושות
בין אלו שנתפסו לצבא; על משכבי-זכר ושאר סיפורי זוועות.
בן רצח את אביו כי סירב לשלם עבורו את כופר השחרור, בשער יפו תלו עריקים
בהם שני יהודים מלל ואמוזג,
ענתבי גורש, בעיר חיפשה המשטרה את המרגל אלתר לוין ובינתיים אסרו את רוניא בנו של הד"ר מזי"א על פעילותו
ברשת הריגול של ניל"י ושלחוהו לדמשק.
אריה לא רצה להתייצב לפני השלטונות הצבאיים התורכיים - סירב להתגייס,
ברח מחובת שירות בצבא התורכי, עזב את הבית
נעלם מירושלים ומצא מקלט אצל אחיותיו מרים
ושפרה בקרב חברי קבוצת 'אחווה' ששהו בפתח-תקווה.
מצב המלחמה שהחמיר
הביא רעב לבית. אבא שלמה לא קיבל משכורת ונזקקו לעזרה מ'חברות' ו'כוללים'.
ברכה חלתה ואושפזה ב'ביקור-חולים' במשך חודשים. אביה טיפל בה במסירות
"הציל אותה ממוות בטוח". לאחר שהבריאה כדי למלטם מהרעב ומהמחלות
הממאירות בירושלים הציע אבא שלמה לבנו הקטן מנחם ולברכה
אחותו לנסוע לפתח-תקווה להיות בקומונה של קבוצת 'אחווה' אל מרים אחותם
הבכירה ולהצטרף אל אחותם שפרה והאח אריה שכבר שם. "אולי נעבור
את המלחמה בשלום".
הילדים נסעו
בכרכרה קטנה בדרך התורכית עד באב-אל-ואד דרך קשה. אחרי נסיעה של יום ושני לילות הגיעו
בחצות הלילה לפתח-תקווה. העגלון הורידם ליד בית-הפועלים ואחד הפועלים הביאם לביתה של מרים. השמחה הייתה גדולה.
פתח-תקווה הייתה המושבה הגדולה ביותר, היו חנויות והיו מפעלים והייתה עבודה. מרים
מסרה את מנחם למסגר לשלוש שנים לעבוד במסגרייה תמורת אוכל, בגדים ולינה. ברכה
עבדה מספר חודשים בטיפול ילדים "הבריאה וקבלה משקל, כי האוכל היה מצוין".
אהובה סיימה את לימודיה בפאריס וכשנשאלה היכן היא רוצה ללמד ביקשה את בית הספר
של חברת 'כל ישראל חברים' בקהיר, בכדי
להיות יותר קרובה לבית.
שם פגשה צעיר ירושלמי ממשפחה ספרדית מפורסמת. הם
התאהבו והחליטו ש"בסיום המלחמה יחזרו לירושלים ויתוועדו עם ההורים משני
הצדדים" כך כתבה אהובה במכתביה.
בפתח תקוה, המצב
הכללי הקשה פגע גם בקומונה. ברכה
פוטרה. מהקבוצה הודיעו למרים כי
אין ברירה, ברכה אינה יכולה להמשיך איתם. והילדה נשלחה חזרה הביתה. להורים.
שתי אחיותיה ואחיה ליוו אותה בלב כבד עד לעגלה
הנוסעת לירושלים, בספק היו אם יראו אותה שוב. בירושלים שרר רעב כבד והמחלות בין הילדים שנחלשו
סיכנו את חייהם. ברכה נדבקה בדבר ומתה בבית-החולים 'ביקור חולים' למרות
הטיפול המסור של אביה ב"ז תמוז תרע"ז. ברכה מאטלע הייתה
בת ארבע-עשרה, 'כולל חב"ד' קברוה בקבר 26 חלקה ב' שורה י"ד על הר-הזיתים.
בירושלים
ישבו שבעה. האסון השני ניחת בפתח-תקווה קיבלו
הארבעה את הידיעה על מות אחותם הקטנה באבל
כבד.
בנר
ראשון של חנוכה, כ"ד בכסלו תרע"ח [9.12.1917] האוגדה הבריטית בפיקודו של
מייג'ור-גנרל שי [Shea] מפקד
הדיוויזיה הלונדונית ה-47 השתלטה על ירושלים ללא קרב. יומיים לאחר מכן, טור צבא הבריטי,
פילדמרשל אדמונד הנרי היינמן אלנבי צועד בראש - נכנס
במסע ניצחון לירושלים עם נציגים מצרפת ואיטליה.
ב-19 לספטמבר 1918 פתחו
הבריטים במתקפה לכיוון צפון חצו את הירקון וכך בתחילת 1918 התייצבו הבריטים על
הגדה הדרומית של נחל עוג'ה כפי שנקרא הירקון בערבית.
פתח-תקווה
הייתה לחזית במשך קרוב לשנה, מרים, שפרה, אריה ומנחם שם - בסכנת מוות
מפצצות וכדורים – חילופי יריות של תותחים בין הכוחות הבריטים שבפתח-תקווה
לבין התורכים והגרמנים שעל גבעות הכורכר: הילד יואב שרמייסטר נהרג מרסיס פגז תותח, גם רחל
קוריאנסקי לבית מרכוס נהרגה בהפגזה והיא בת 27 .
תושבים רבים
פונו על-ידי הבריטים לתל-אביב.
למרות הכול
הנוער גילה את ה'גורן', את שמחת הגורן, בעיקר בשבתות ובלילות היו רוקדים ושרים.
"זה היה מראה נפלא שלא פגשתי בשום מקום בכל ימי חיי" סיפר מנחם.
אריה עזב את הקומונה עבר
לתל-אביב ונתקבל לעבודה כמזכיר ב'ועד הצירים' של ההסתדרות הציונית שהגיע אותו זמן
לארץ, בראשותו של הד"ר חיים ויצמן ובהסכמת הממשלה בריטית. הם באו כדי לייעץ
לשלטון הצבאי הבריטי בפתרון בעיית היהודים ברוח הצהרת בלפור - להקים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל.
אריה בוגר תיכון לשפות, שידע כתוב וקרוא שפות נחוצות כמו תורכית, ערבית,
גרמנית ואנגלית קיבל מהוועד משכורת טובה
אבא שלמה שמח מאוד - משכורתו של אריה
עזרה למשפחה להשתקם אחרי מאורעות וסבלות המלחמה הארוכה והקשה.
וביוני 1918 אישרו הבריטים את
הקמת גדוד מתנדבים מארץ-ישראל, חודש לאחר מכן אריה בין ראשוני המתגייסים ל"צבא העברי
הראשון להגנת והצלת הארץ"- למורת רוחו של אביו.
מרים, שפרה ומנחם ליוו
אותו עם מתגייסים אחרים דרך תל-אביב הקטנה, ראשון-לציון הוותיקה, נס-ציונה בראשיתה
עד 'בית-העם' ברחובות מקום הגיוס. משם הוסעו למצרים לאימונים. בחופשה
הראשונה הוא נפגש עם אחותו אהובה בקהיר. כך כתבו.
ב-19 לספטמבר 1918 פתחו הבריטים במתקפה לכיוון צפון חצו את
הירקון ותוך שבועיים דמשק נכבשה בידי בריגדה אוסטרלית. ב-31 לאוקטובר תורכיה
נכנעה. תמה המלחמה בחזית המזרח-התיכון. השלטון העות'מאני בן ארבע מאות שנה בלבנט
הגיע לסיומו ועמו קץ האימפריה העות'מאנית. המלחמה באירופה הסתיימה ב-11 בנובמבר
1918.
בפתח תקווה קבוצת 'אחווה' התפרקה.
מרים פגשה את משה קורנברג ממגיני תל-חי,
הם התחתנו ועברו לירושלים. שם נולדה בתם בתיה, על שם הדודה בתיה,
אחותה של מרים.
שפרה הלכה לעבוד במושבה עקרון, בחוות חולדה ובכינרת
ולבסוף היא נתקבלה לקבוצת מרחביה. שם נישאה למרדכי מנדל חייל משוחרר
מהגדוד-העברי.
ואילו מנחם,
בן הזקונים ברח מהמסגר, לאחר
יומיים ולילה הגיע תשוש ורצוץ לבית הוריו בירושלים, הבית היה סגור. השכנים אמרו
שאבא ואמא מאושפזים בבית חולים, השתרך בסמטאות ובמאמץ אחרון הגיע ל 'ביקור-חולים'.
אז החליט להיות חקלאי ונרשם לפנימיית בית-הספר 'מקווה-ישראל', כבוגר בית-ספר 'למל' אבל עם תעודה מצוינת התקבל
מייד. לאחר שלוש שנים של עבודה, לימוד, טיולים והתבגרות - כתלמיד מצטיין הוא החליף
את המורה לוין בניהול לול העופות והיה "כמורה בענף עם משכורת טובה
כולל לינה, חדר וכלכלה". לשמחת הוריו.
מיכל
שפאל ואחרים הקימו קבוצת פועלים לעבודות בניין בקבלנות.
שלהי המלחמה - אריה בשל ידיעתו המושלמת בשפה התורכית שימש כמתורגמן בין
השבויים לשלטונות הצבא הבריטי במחנות השבויים שהיו במצרים. לאחר תקופת שירות בסיני, הוחזר אריה עם הגדוד לארץ ומילא תפקידי שמירה באזורים שונים
וביניהם באזור צמח, ליד הכינרת.
חלום החיים האזרחיים היה קרוב. בזמן חופשה רחצו בכינרת, בירדן.
בחול המועד פסח י"ח בניסן תרע"ט [18.4.1919], מצא אריה
את מותו בטביעה בעת רחצה בכנרת. שם נטמן.
הודעת האבל נתקבלה מהשלטון האנגלי. מכה נוספת - אסון נוסף ניחת על משפחת מיטלמן "אבא וכל המשפחה היינו אבלים זמן ממושך,
על כשרון ועל אדם דגול זה שנפל."
לימים הועברו עצמות אריה לבית העלמין הצבאי הבריטי בירושלים לחלקה
הקטנה של חיילים יהודים שעל הר הצופים.JS. 21 מיקומו.
אהובה עם
בחיר ליבה הצעיר חזרו ארצה ממצרים. ביקרו עם הורי החתן המיועד אצל משפחת מיטלמן בדירת מגוריהם בעיר
העתיקה. המעמד לא נראה להם, לא מצא חן בעיניהם מקום המגורים. גם צורת החיים העלובה
של משפחת מיטלמן לא נראתה בעיניהם והם יעצו לבנם להפסיק את הקשרים עם אהובה.
וכך היה. אהובה המוכית החליטה לנסוע לאמריקה.
אבא שלמה עזר ובעזרת הדוד נח מזירוב שבאמריקה השיג לה ויזה
ודמי נסיעה ובאביב 1921 נסעה לאמריקה. והייתה מורה לצרפתית בשיקגו.
אומרים כי המאמץ
בעבודתו והאסונות שקרו במשפחה השפיעו מאוד על בריאותו של אבא שלמה. הוא חלה
בסרטן-הגרון ובשנת 1931 נשלח על ידי בית-החולים בו עבד לניתוח בווינה. הניתוח נכשל
ואבא שלמה נפטר ונקבר בבית הקברות בו נקברו יהודי וינה Wiener Zentralfriedhof.
מטיל עזבה את ירושלים ועברה לגור עם בתה
שפרה מנדל [בן הלל] ובנה מנחם
אילן בכפר מל"ל.
'סיפורה של בתיה'
בתיה הבת השנייה למשפחת מיטלמן, קטנה מאחותה הבכירה מרים בארבע שנים, נולדה בשנת 1891 בעיירה קוזלץ
בדרום רוסיה. ילדות בעיירה יהודית. בית ספר עממי, סיימה גימנסיה מקומית - צעירה אינטליגנטית יהודיה-רוסית, קראה הרבה,
בקיאה בספרות היהודים וגם בקלסיקאנים האירופיים; נהירים לה כל הזרמים החדשים. אביה, שלמה, תלמיד חכם וציוני לימדה בבית
עברית ותנ"ך –ועל מושבות חדשות בארץ-ישראל.
עזרה לאמה בכל
צורכי הבית – גם בחנות, גם רחצה את אחיה הקטן בנחל. איימי הפוגרום של שנת 1905 כשהיא ואחותה הבוגרת
ידעו מה צפוי להן מהפורעים, זכורים לה
היטב. כשחלף גל הפוגרומים, רבים מתושבי העיירה היגרו לאוסטרליה ולארצות-הברית כמו
שני דודיה - נח מזירוב וגרשון
מאירוביץ על משפחותיהם. משפחת מיטלמן
עלתה לארץ. הניסיונות לרכישת קרקע חקלאית עלו בתוהו.
המשפחה
השתקעה בירושלים, שם פתח האב בית-מלון בשם "ירדן". המצב הכלכלי גרוע.
האם לא התאקלמה. אחיה ואחיותיה, מי בתיכון ומי ביסודי ומי בגן-הילדים, וכאמור -
מרים הבכירה ניסתה כוחה כמיילדת וכשלה לכן יצאה לעבוד במושבות יהודה כפועלת
ואת השכר שלחה למשפחה ובתיה
איתה. הרבה מן החלוצות כרעו תחת התנאים
הקשים והיחס המחפיר מצד אנשי המושבה, אך הן השיגו עבודת שדה בפתח-תקווה בשכר
שמקבלות הערביות.
כשהלכו
ליפו להשתתף באספת פועלים, אהבה בתיה לטייל על חוף הים: התזמורת במלון
הגדול "בלו-וסטו" ניגנה, הספינה
הרוסית הפליגה ועליה חזרו לרוסיה גם פועלים חלוצים, בתיה הפריעה את האידיליה:
"יפו גרשה מארץ-ישראל את החברים.... "
'בצלאל' בראשיתו, הפרופסור בוריס שץ ייסדו על פי התפיסה
"אומנות עם אמנות" שילוב
היצירתיות במלאכת יד. המוסד פעל בשעות הערב לאנשים קשי-יום, כדי להעניק להם מקצוע,
כגון רקמה וצורפות. –גם בנות באו חשבו
למצוא בזה את קיומן - אחיזה בעבודת כפיים,
ועמדה עצמאית. בתיה נערה בת 16, מכונסת בעצמה, ממעטת בדיבור
וביישנית עשתה את צעדה הראשון לעצמאות בחיים - מתוך רצון לעזור למשפחתה ידועת
המחסור – החלה ללמוד שם תפירה. "צפורה קיפר עבדה כתופרת אצל חייט. משם
היא הביאה לחברתנו את הנערה בתיה. מראה כבת ישראל צנועה, חיוורת וכפופה
קמעה, כמי שרובץ עליו משא כבד" סיפרה ידידתה חיה זלצר מרחובות [לימים ישראלי
מקבוצת כינרת] שבאה ללמוד שם אריגת שטיחים.
הייתה זו שנת ראשית ציבור הפועלים בירושלים; קמה הקומונה החדשה 'כובשי
עבודת הסתתות' בהם אלכסנדר זייד, מתן שעורי-ערב בעברית ופתיחת מטבח-פועלים.
מתלמידת תפירה ועד לעזרה למשפחה – עוד רחוקה הדרך. בתיה ניהלה את המטבח של
קבוצת הפועלים, עסקה גם בכביסה. כדי לסייע קצת בפרנסת המשפחה.
בחופשת הקיץ
הראשונה נסעה לחברתה חיה ברחובות - עבדו יחד בבציר ושם באווירת הכפר והמרחב
שיתפה אותה חיה במחשבותיה על אהובה
בן-ציון ועל הגליל. "אחרי כמה חודשים, נודע לי להפתעתי ולתימהוני כי בתיה
בגליל" סיפרה חיה. בזמן
עבודתה במטבח הפועלים הכירה בתיה בחור צעיר שבא מהגליל ופיו מלא שירי הלל על
החיים שם. בתיה הוקסמה מהסיפורים נסעה לגליל, בסוף שנת 1909 הגיעה
למושבה יבנאל שבגליל התחתון.
ביבנאל עבדה במשקה הפרטי
של הגברת יפה, אחותו של ד"ר הלל יפה, התחברה עם 'קבוצת הרועים'
סביב עדרו של שולמן והכירה אחדות מחברות 'השומר' - לפי המלצתן קיבלה ועדת 'השומר' את בתיה
כאחת מחמש החברות של 'קבוצת העבודה' שהלכה לסג'רה
- האחיות אסתר וחיה שטורמן,
גיטל לינסקי ומרים אורלוב [לימים איתן, האמא של 'רפול' רמטכ"ל
בצה"ל].
בתיה התאקלמה במהירות. 'החלוצה היפהפיה',
כינו אותה, גם בשל יופייה החיצוני וגם בשל היופי הפנימי שקרן ממנה.
מילאה
באהבה כל עבודה ואפילו המפרכות ביותר שנתבעו ממנה. היא למדה לרכוב על סוס ולהשתמש
בנשק וראתה עצמה שוות זכויות לחברים הגברים. וכחבריה אהבה לטייל -"בסוף
הקיץ מצאתי את בתיה ישנה על ערימת
החציר בחצרנו ברחובות. היא עם חבר באו בלילה ברגל מהגליל סיפרה חיה - הייתה
זאת בתיה אחרת משהכרתי לראשונה – שזופה, זקופת גו, אמיצה, ערה, מלאת חיים
ואמונה. נפתחו לפניה מעינות חיים שלא ידעתם, ולבה נפתח לקראתם. הרבתה לספר על
העבודה והחיים בגליל. על יחסי חברות חדשים ונעלים". זה מילא את נפשה ורוחה.
בבואה למשפחתה בעיר העתיקה מצאה אבא עייף ואמא שלא
הסתגלה - העיר העתיקה לא הייתה העיירה והאנשים סביבה לא היו מכיריה וקרוביה, שני
אחיה ושלוש אחיותיה שמעו את
סיפוריה על חייה בגליל, שמחותיה, כיסופיה ולבטיה, על מסירות, נאמנות ועזרה
לחבר גם אחרי יום עבודה ארוך בשדה. כחסידת משנת טולסטוי
הטיפה לחזור לטבע, לקרקע, לעבודת הכפר. אותם
- זה עניין מעט מאד.
חלפה
שנה. הצ'רקסים, שהיו בדרך כלל שומרי חוות
סג'רה ורכושה ורועים את בהמותיה, התנגדו
לצירוף שומרים ורועים יהודים. הם לא הסתפקו ביריות הפחדה אלא גם הגישו תביעה
משפטית נגד הבעלים - יק"א, בסכום של 20,000 פרנק. ראשי יק"א הגיעו
לפשרה, שעיקרה - הצ'רקסים יוותרו על תביעתם ובתמורה לא יחודש החוזה עם השומרים
והרועים היהודים. מנהל החווה האגרונום אליהו קראוזה חתם.
הפועלים הכריזו ורובם החליט לעזוב את המקום. עקב חיכוכים עם
הפועלים האחרים לא יכלו חברי 'קבוצת העבודה' של 'השומר' שנקראה גם 'לגיון העבודה' להישאר כמפרי שביתה, והחבורה
התפרקה. בתיה עזבה את סג'רה ועברה לזמן קצר לחוות הקרן הלאומית כינרת בתקופה
בה האגרונומית חנה מייזל הקימה את 'חוות העלמות' להכשרת נערות
לעבודת גן-ירק, לול וגידול אווזים.
זו הייתה התקופה
בה נפטר מאיר אינגברמן אותו הכירה בתיה כשהיה בירושלים חבר בקומונת
הסתתים. מאיר נפטר מקדחת צהובה בבית החולים הסקוטי בטבריה. חבריו קיבלו רשות ממשה ברמן מנהל החווה לרתום
עגלה לנסוע להלוויה, מספר המבקשים להצטרף היה רב אז רתמו על דעת עצמם עגלה נוספת. ברמן
התפרץ בצעקות ובגידופים. הפועלים הניחו לעגלות ויצאו להלוויה ברגל. צעדו בגשם
ובבוץ ו-איחרו להלוויה. כשחזרו לחווה התאספו בחדר-האוכל והחליטו על שביתה "עד
שיעזוב ברמן את החווה". מתוך אחריות סיימו את הזריעה וטיפלו
בבעלי-החיים, ללא מגע עם המנהל.
וכך
פרץ המאורע הידוע בתולדות ההתיישבות בארץ-ישראל בשם 'השביתה הגדולה' בכנרת.
הד"ר רופין מנהל המשרד הארצישראלי הוזעק מיפו. לחווה הגיע רק כעבור שבועיים וגינה
את מעשה הפועלים. ולאחר בירורים הציע ד"ר רופין: ברמן יפוטר
מתפקידו כמנהל החווה, אבל יישאר במקום כאגרונום וכמדריך חקלאי ובמקביל יפוטרו מיד
הפועלים השובתים ויעזבו. בהתערבות ברל כצנלסון הגיעו לפשרה - ברמן
הועבר לחוות מגדל, אבל הפועלים פוטרו. יואל
גולדה מונה למנהל החווה.
שם
בלילות הקיץ החמים נהגה בתיה כחברותיה לרדת לשפת הכינרת ולהשתעשע בזריקת
חלוקי אבן אל הים.
כשהגיעה
למקום קבוצת חלוצים מארצות-הברית - 'האיכר הצעיר' - בראשותו של אליעזר יפה
הוגה רעיון מושב העובדים וקיבלה על עצמה את האחריות לנהל את החווה ולעבד את
אדמותיה, עזבה בתיה את המקום והלכה עם חבריה לחוות מגדל.
בסוף
1909 נקנתה אדמת מגדל שעל חוף הכנרת מגרמנים באמצעות המהנדס טריידל והאגרונום סוסקין, מנהלה היה משה
גליקין אשר נעזר באגרונומים אייזנברג, ברמן והוגה הדעות אוטו
וארבורג .
בתיה במגדל. עבדה שם - "גידלו בצל". גם פועלים ערבים
עבדו שם.
בסוף
שנת 1911 הצטרפה בתיה ל'קבוצת הכיבוש' שיצאה למרחביה, קבוצה ששמה לה כמטרה
קדושה לקחת כל שטח אדמה, שנקנה על ידי הקרן-הקיימת והמשרד-הארצישראלי, מידי
הערבים, ולהגן עליו; לפעמים במסירת נפשות והקרבת דם. קבוצה שנועדה להפוך את שטחי
האדמה החדשים והשוממים למושבה עברית פורחת.
גואל הקרקע יהושע
חנקין - קנה כנציג המשרד הארצישראלי
מאת ממשפחת סורסוק ערבים נוצרים מביירות - 9600 דונמים בלב שממת
עמק-יזרעאל. קרוב למסילת-הברזל, על חורבות מבצר עתיק - המצודה הצלבנית La Fe've. כרבע שעה מאל-פולה
[לימים עפולה]. חנקין איש חברת
'הכשרת היישוב' שביקש את עזרת 'השומר' יצא בלוויית צבי נדב ומרדכי
אליוביץ' הוא 'יגאל השומר' למקום, כדי להציג את 'האריסים החדשים'
ולבקש את הערבים שעבדו שם בתור חוכרים לעזוב את השטח בהקדם.- המוכר נתן להם אדמה
במקום אחר.
והחווה
הוקמה.
מושל [קאימקם] נצרת התנגד להתיישבות היהודים. הוא ניסה לעצרם בחוק האוסר
על התיישבות של נתינים זרים – 'חמייה'; "אמנם הרשות בנצרת ידעה כי לא כולנו
נתינים תורכיים, אבל הבדיקה התורכית הייתה גמישה ואם ידעה לאסור, אבל גם להתיר,
ידעה" אמר השומר יצחק הוז.
'קבוצת הכיבוש' - מצוידת בתעודות זהות עות'מאניות - 'נפוס'
- עלתה על השטח. לכבוד נחשב להיות
חבר ב'קבוצת פולה' ובתיה גאה הייתה.
התורכים
דרשו מהיהודים למנות נציג, שרק איתו ישאו ויתנו; סעדיה פז [הוא אריה לייב סברדלוב, יליד הומל] מ'השומר' נתמנה להיות המוחת'אר, מספרים כי
כשנודע הדבר לערביי נצרת עצו לו שלוש עצות: להעיד תמיד עדות שקר; לעקור מלבו לגמרי
אמונה במישהו או במשהו; לקחת בכל מקרה שוחד.
הקואופרציה
במרחביה הייתה מרכבת בעיקר מ'קבוצת הכיבוש'
וחברי 'הקואופרציה' שהיו בוגרי בית הספר החקלאי בסלובודקה, יחד עם ותיקים
שהגיעו מדגניה, אום ג'וני ועוד מקומות בארץ וכן חלוצים בודדים שהצטרפו אליהן כפועלים זמניים.היו שם גם. כמה משפחות שהגיעו
מגלאזגו שבסקוטלנד על מנת להקים מושבה של נותני שירותים ליד הקואופרציה, אך מחוסר
תקציבים ומחוסר מקומות דיור גרו עם אנשי הקואופרציה, כולל אנשי 'השומר' בחושות ובחצר.
בתיה שהייתה ב'קבוצת הכיבוש' בין החלוצות הראשונות שהגיעו
לעמק-יזרעאל בין מייסדי ה'קואופרטיבית' הייתה. אותה קואופרציה במרחביה שהוקמה על
פי רעיונו של פרופסור פרנץ אופנהיימר - מומחה יהודי-גרמני לקואופרציה חקלאית שהרצל
קירבו אל רעיון ההתיישבות הציונית. חווה שתחילתה משק חקלאי גדול שנוהל על-ידי
אגרונום מומחה שלמה דיק, בו העובדים קיבלו שכר על-פי הישגיהם האישיים. לאחר
מכן דובר כי הפועלים יקבלו את ניהול המשק לאחריותם, ובסוף יקום ישוב, בו יחליטו
החברים אם להשתייך לקבוצה שיתופית או להקים משק עצמאי.
בתיה העדיפה את עבודת שדה, ואולם ועדת-המשק החליטה שהיא תהיה למבשלת הקבוצה
ולמכבסת לבנים – בתיה נכנעה ל'דיסצפלינה' - את המטבח הפכה למקום מנוחה ובלוי זמן לפועלים,
אבל גם הנהיגה משמעת בסדרי כלכלתם "סוף להפקר" עשתה, ואלה נכנעו לה
ברצון או בלי רצון. כי כאם טובה ומסורה הייתה לפועלים.
באסיפות הביעה בגלוי
את דעותיה: "עלינו לשמר רק את השאיפה הכבירה ואת הרצון הגדול לעבוד עבודת
אדמה. עלינו ליצור את הטיפוס הרצוי של איכרה עבריה, היודעת את כל עבודות השדה
והנהלת משק הבית" אמרה, והאדמה נתנה לה כוחות להתחזק בפני הייאוש שתקף חלק
מהחלוצות.
בתיה הפועלת שנודעה ביופיה, "החברה הכי מחובבה בקבוצה" התאהבה בשומר יגאל הוא מרדכי איליוביץ' יליד הארץ, לא-גבוה,
יותר דק מחסון שהיה לאגדה בכל הארץ - 'שאטר' ידוע בכל הסביבה, הן במתינותו ובזהירותו,
והן באומץ לבו כאמרתו "בלילה אינני סופר כמה באים נגדי, רק כמה כדורים באשפתי".
מילדותו גדל בין ערבים בזיכרון-יעקב
ובמטולה, ידע היטב את לשונם ודרכיהם.
בתיה מיטלמן אהבה את השומר הצעיר אהבה עזה וגם הוא רחש אליה אהבה. בחווה הוחלט כי מיד
אחרי 'הגורן' כשהעבודה תתמעט, יחוגו שני אלה כדרך השומרים והפועלים בגליל את חג
חתונתם, בלי צרמוניות, אבל באופן פשוט ויפה.
אלא שהוא בחר באישה אחרת,
'האחרת', כך אמרו, הגיעה לחצר מרחביה מאחת המושבות לעבוד במטבח,
יגאל מצא חן בעיניה ובעיני אימה וזו "גמרה למשוך אותו אליה בכל
האמצעים הידועים לנערה, שהחליטה לבוא בכל אופן שהוא בברית הנשואים", ואכן
הצליחה לצוד את השומר ברשת העלמה שלה.
ימים חלפו אחרי ימים, שבועות עברו וירחים, הוא התחתן אתה והיא
הולידה לו ילד. כך סיפרו.
ואנחנו מביאים כאן מספר עובדות מהכתובים
הרשמיים:
מרדכי יגאל
[אליוביץ'] בן אליהו אליעזרי [אליוביץ'] ושרה לבית שרייבר
נולד בזכרון-יעקב בשנת 1882 .
חיה בת אליהו
ניסן מלמד נולדה ברוסיה בשנת 1890.
מרדכי יגאל נשא לאשה את חיה מלמד ב-1913 בחגיגת-חתונה בירושלים תחת חופה מתוחה על
ארבעה רובים ובהילולה 'שומרית'; את ירח
הדבש בילו בהר-טוב.
לעדותה של חיה: "בכרכור
פגשתי את יגאל ושם גם התיידדנו. היה זה אחרי שחרורו מבית-הסוהר בנצרת ובעכו,
שבהם היה כלוא על הריגת ראש כנופיה ששמה לו מארב".
[הערה שלנו : מרדכי יגאל ישב בכלא 11 חודשים]
כבר בתחילה פרצה מריבה בין 'קבוצת הכיבוש' לבין ערביי הכפר
סולם, היא שונם המקראית. הערבים עלו לחרוש
בתוך גבולות הקואופרציה וסולקו משם בכוח. מחמוד
שייח' סולם, הערמומי נשבע בזקנו וב'גט מאשתו' שהוא ידיד היהודים מסור להם בלב
ונפש, והציע את חסותו ל'חוכרים החדשים'. הם מחלו על טוב-ליבו. הוא לא סלח.
יחזקאל
ניסנוב [ניסנוף] מיבנאל נשלח על-ידי 'השומר'
לעזרת הישוב החדש במרחביה עם נשק מוסתר בעגלה, הוא נרצח על ידי שודדים שרצו לגזול
את הסוסים. צבי נדב חברו הצליח להימלט עם העגלה, הסוסים, הנשק וגופת
חברו. ט"ו בשבט תרע"א. [צבי נדב נולד בתרנ"ב בעין-זיתים שליד צפת. לשמואל
הלפרין ולמרים לבית נדב].
תחילת קציר
החיטים במרחביה: בליל שישי, כ"ט
אייר, תרע"א, בחדר-האוכל נסתיימה זה עתה הארוחה. יגאל וחברו יצחק נדב התימני דובר היידיש [יצחק נדב נולד
בירושלים, כ"א ניסן תר"ן לשלום
נאדאף שעלה מתימן עם עליית 'אעלה בתמר' (תרמ"ב-1882) ולמלכה בת
יהושע ברוך מאלג'יר] יצאו
רכובים לשמור בשדות כשתי שעות וחצי רחוק מהחווה. לילה מעונן בלי ירח.
ועדת-המשק ישבה לסדר את העבודה למחר. בתיה במטבח. בשעה תשע נשמעו שתי יריות אקדח. הנוכחים מהרו
להתאסף בחצר. יריות נוספות מכלי נשק שונים נשמעו מכיוון השדות.
כעבור זמן
קצר הופיע יגאל ליד חדר-האוכל, רכוב על סוסתו הפצועה ואמר: ' יש הרוג ביניהם'.
מיד כובו האורות בכל המחנה; את הנשים ואת הילדים החביאו
במערת ה'תיבן' עם כל 'החאיעס' - הפרעושים והיתושים. גם את הנגרים והסתתים התימנים
והספרדים שעבדו שם ואלה לא פסקו מלקרוא פרקי תהילים.
בכל המבואות
הוקמו מתרסים; מחרשות ומשדדות הפוכות; סודרו משמרות של שנים-שנים
מסביב לתל, עם מעט הנשק שהיה. נקבעו מקשרים להעברת ידיעות. תוך שעה קלה והחווה
כולה עמדה ערוכה למצור. הפקודה הייתה לירות רק במקרה שהערבים יתפרצו לתוך החצר. לא
להרוג.
לקח נוח סלוצקי את ה'שינל' [מעיל צבאי ארוך] וה'מאוזר'
[אקדח גרמני חצי-אוטומטי] אמר לאשתו רחל לעטוף את הילדה, לרוץ לחושה שבקצה הקואופרציה ויצא להגן על הנקודה.
ויגאל סיפר -
כנופיה של כעשרה איש קפצו מתוך התעלה בקצה גבול נחלת אפולה
ובראשם בן אחיו של שייח' הכפר סולם סעיד אבו-זועבה גיבור-חיל - ג'דע ידוע בסביבה – מבריח ושודד, ודרשו מיגאל,
באיומי חרב ורובה, כי ימסור להם, בטענה כי
הם גנובים, את נשקו וסוסתו היפה. יגאל
ידע כי אם יהרוג את המתנפל נקמת
גואלי הדם עלולה להביא אסון גם על כל
המתיישבים. ירד מסוסתו כהוראתם אבל בתחבולה שלף את אקדחו ולחץ על ההדק פעמיים,
הזקיפו השומרים את סוסותיהם ופרצו בין טבעת הצרים
"חשבתי לפצעו ברגלו, אבל, כמדומני, שהכדור פגע בחזהו" אמר יגאל.
התוקפים התאוששו ופתחו במרדף תוך ירי, השניים סבו מדי פעם תוך
כדי דהירה וירו אל רודפיהם, אחד השודדים נפצע
"וגם אחד מסוסי השודדים נפל מת" השומרים הגיעו שלמים לחווה.
המנהל
דיק שלח לנצרת את השומר השני להודיע לרשות על דבר ההתנפלות. ולבקש את הגנתה.
ברור היה כי מתרגשת ובאה נקמת דם. משם טלגרפו לחיפה.
הרודפים
עזבו את המערכה, לקחו את גופת גיבורם ואת חברם הפצוע. את ההרוג הביאו עד התל מקום
מגורי אנשי מרחביה אל בנין הטחנה ליד הבאר, והיה שייך לחברת 'הכשרת-הישוב', שיהיה ברור לכל כי נרצח על ידי היהודים,
והזעיקו את כל כפריי שונם ופולה.
מדורות עלו
בכל כפרי הסביבה להודיע כי עת דמים היא – 'ג'ום'. כל כפר שנענה הדליק לפיד גדול
ונדמה היה, כי כל העמק מואר לפידים, מאות אנשים מבני הכפרים, חלקם מזוינים, הם
נשיהם וטפם הסתערו על הנקודה הקטנה לנקום את נקמת ההרוג.
הצעקות
והרעש הלכו וגברו ונפצי-היריות נשמעו מכל עבר. ההמון, גוש גדול ושחור נהר אל התל.
איומה מכל הייתה יללת הנשים המתנות את שבחי הרוג. בראש הרוכבים עודדו את הרגלים בצריחות 'עליהום', 'עליהום'.
וגייסות השלטון אינם.
שניים
מהשומרים, התחפשו לערבים נתערבו בהמון הרוגש דרבנו בסוסים ואצו אל העיר נצרת להזעיק גם הם את עזרת השלטון.
המתנפלים
הגיעו לתעלה שלרגלי התל. הגוש השחור מתנועע, זועק, זורק אש ועולה על המקום.
בהתקרבם לתל – ניתנה
פקודה לצבי בקר לירות רק ירייה אחת מרובה ה'אבו חמסה' [רובה צייד
משוכלל] שבידו. רק ירייה אחת באוויר, מעל
להמון. גם מרדכי שטרקר שם.
בתיה
ונוח שמעו את הירייה ופתחו באש, ומהעבר השני הזוג יצחק נדב ורובק'ה
קורקין, מה'גרים' שהתיישבו בבית-גן; - הצטרפו לירי. "היריות הספורות
נשלחו רק בשעת ההכרח הגמור, כדי למנוע את ההמון הסוער לחדור לכפר". בתיה
ב'מאוזר' בידה, ירתה עד הכדור האחרון, "חלק היה לה לא רק בהרמת כבוד היהודים
בכלל בעיני ערביי הסביבה, כי גם בהרמת כבוד האישה העברייה".
חילופי
היריות נמשכו כל הלילה החשוך והסוער. את הפצועים הניחו המתיישבים מתחת למדרגות המזכירות. איש מהתוקפים לא הצליח להבקיע את הגנת המקום - הירי המתריע עשה את שלו - הגוש הגועש נעצר
ודמם. "פועלי מרחביה הראו אומץ לב, וככל היותם מועטים לא נתנו למתנפלים
להיכנס פנימה והחזיקום במרחק ידוע במשך כל הלילה".
כאשר האיר השחר נראה המון אדם ובהמה על פני העמק, פושטים על
שדות החווה. נשים עם הילדים קצרו, תלשו
והובילו על גבי חמורים ועל ראשי הערביות את השלל לכפריהם, ומה שלא הספיקו לקחת,
גמרו העדרים אשר עלו על התבואות דרסו והחריבו "כל
תבואת החורף הייתה למרמס".
עם בוקר הגיע
קומץ חיילים מג'נין העיר הקרובה ולא עלה בידיהם לפזר את ההמון הפרוע; המצב הורע
עוד יותר כשהגיע גם הקאימקם מנצרת ועמו פקידי ממשלה ושני חיילים. הפועלים היו
מוכרחים להסתיר את נשקם ולסמוך על הגנת הממשלה, וכשכולם רוכזו לחקירה וידיהם ריקות
מנשק, פרצו הערבים אל התל - חומסים וגוזלים לעיני נציגי השלטון מכל הבא ליד לרבות
אלומות שנקצרו ביום הקודם, סוסים, מחרשות ואפילו את העז האחת, ששימשה מקור חלב
לתינוקת העמק – ספרה
שולמית סלוצקי כי את העדר שרעה מרדכי הלפרין מכרו [ירדנה בתם של
אסתר וצבי בקר הייתה גדולה ממנה בשנה, לכן לא היתה זקוקה
לחלב], - ושני החיילים לא יכלו או לא חפצו לעצור בעדם. עד שבאו שבעה חיילים וכמה ז'נדרמים מחיפה כולם
תורכים צעירים, ואלה שמו קץ
לשערורייה - הבריחו ביריות את השודדים מתוך הישוב וגרשו את האספסוף אל מקומותיו.
את יגאל
החביאו חבריו במחסן בין שקי חיטים ושעורה. הוא נאסר ברגע שהתכונן להתחמק ולצאת
למסחה, יש אומרים: הסגיר את עצמו.
בהוראת השופט-חוקר מנצרת נאסרו ארבע-עשר מחברי המקום והובלו לנצרת לזיהוי.
אהרון
מדורסקי נשלח על ידי הנהגת 'השומר' למרחביה למלא את
מקומו של שומר-השדות יגאל.
עם התקבל
הידיעה על ההתנפלות מיהרו מיפו הד"ר רופין ויהושע חנקין
לחיפה ומשם למרחביה;. זה לקח שלושה ימים . דרשו יחס חוקי לכל העניין ובמשא-ומתן
בין הקאדי [שופט דתי] ובין יהושע חנקין, בא-כוח החברה, שוחררו שבעה
מהעצורים, אומרים שזה עלה 400 לירות תורכיות.
"הממשלה
אסרה שבעה מן הפועלים העברים" דיווח עיתון 'הצפירה'
האסורים באשמת רצח – מרדכי יגאל ויצחק נדב הואשמו גם בגניבת סוסים. בזיהוי הצביעו הערבים גם על חבר 'החורש' אליעזר שוחט 'ראש הרוצחים הידוע' ועל
חברי 'השומר' צבי בקר, ישראל בצר. ראובן קורקין וחנינה
יוכבדזון [הוא אברהם פבזנר] כמעורבים ברצח.
מקונסטנטינופול
נשלחה טלגרמה בפקודה לעשות חקירה מפורטת ולאחוז באמצעים נמרצים. 'השער העליון'
הודיע כי הוא מטיל את האחריות לשלום
המתיישבים על "השלטונים המקומיים" ואלו התחילו להרגיע את הרוחות: אסרו
מיד את שני החיילים, שעמדו והביטו במנוחה על החומסים וקוצרי התבואות ולא התאמצו
לגרשם. הוברר, שהיו אלה קרובי השודד הנרצח... ערכו רשימת נזקים שעשו הערביים המתנפלים במרחביה
כדי לתבוע מיושבי הכפרים פיצוי כספי ליהודים.
עיתון
'הצפירה' תלה את האשם בהסתה הבלתי פוסקת של שוקרי-אל עסלי והעיתון
'אל- כרמל' וקבע:"אין הערבי יודע חוק ומשפט, רק אומץ לב וכח הזרוע יבעתנו;
מפני אלה יקום, ולמי אשר אלה לו יתן כבוד ותהלה. והערביים כבר יודעים, כי פגיעתם
של ה'צעירים המוסקובים' אינה נעימה ביותר", ["הצפירה", 7.6.1911 ]
התנהל משפט
ארוך והשבעה נדונו למאסר לשנים אחדות. גם אהובה של בתיה.
דיק אישר יציאת עגלה באופן קבוע לנצרת לבקר את האסירים - להמציא להם מצרכים
ספרים ועיתונים.
נסעו אסתר ושפרה לבית שטורמן לבקר את
בעליהן צבי בקר וישראל בצר
גם חיה נפגשה שם עם יגאל.
בתיה לא יכלה לבקר את האיש הקרוב ללבה; צרתה דאגה לכך. מספרים כי באחת הנסיעות,
שאל העגלון מי רוצה לנסוע לבקר את האסירים, 'אשת אהוב בתיה' לא רצתה הפעם
לנסוע. פנה אל בתיה וזו בשמחה קבלה את ההצעה. נודע הדבר לידועה כ'אשת
יגאל', ומיד באה לנסיעה. בתיה ויתרה, לא חפצה לגרום אי-נעימות
לאהובה האסיר.
"בהכנסי
אל המטבח לאכול דבר מה לפני הנסיעה, ראיתי דמעות בעיניה של בתיה", כתב יערי פולסקין.
"ב'בקשישים'
קיצר חנקין את תקופת מאסרם" כתב יעקב עצמון-כבשנה. קבוצת השבעה ישבה כשנה בבתי-הסוהר של נצרת ועכו
וזו נקטעה על-ידי 'סולחה': חברת 'הכשרת-הישוב' עשתה 'שלום' עם משפחת הנרצח, את
השלום כרת חפיז פחה, השליט העליון על כל הסביבה. כתב האישום בוטל.
אחד מתנאי השלום
היה הרחקת יגאל מהעמק. מחיר
'סולחה' - פיצוי למשפחת הקורבן – שלושים ושלושה אלף גרוש, כששת אלפים פרנק = שלוש
מאות נפוליאון זהב.
"הרוג אחד
שבמרחביה שהיה 'מתכוון להרוג' עלה לנו בממון קורח, במאסר שבעה אנשים במשך יותר
משנה ובהפרעת כל סדרי החיים באותה מושבה….".
כתב נתן טברסקי בעיתון
"הפועל-הצעיר", אב, תרע"ב.
שבעת האנשים
שוחררו מבית-הסוהר. יום שחרורם היה יום מותו של הנער הירושלמי יצחק אחדותי.
אחדותי - נולד בעיר העתיקה בירושלים בשם יצחק עקיבאזוהן, עזב את ביתו הדתי
והיה לפועל בדפוס 'אחדות' של 'פועלי-ציון' בעיר. אחדותי בא למרחביה בראש חודש אב תרע"א
כשהגיעו אליו השמועות על דבר התנפלויות כפרי הערבים על המקום "לעבדה ולהגן
עליה": בחור אופטימי וטוב לב היה, מאלה שבת-צחוק תמידית על שפתיהם.
קציר השעורים התחיל. ביום הראשון לקציר ביום
י"ד לחודש אייר בשעה
4 אחר-הצהרים הסיע יצחק, לבקשתו, את העגלה הראשונה המלאה באלומות שעורה – הפרדות משכו בעגלה בכל כוחן, יצחק איבד את
שיווי משקלו ונפל מעל ערמת התבואה תחת גלגלי העגלה הדוהרת. הוא נפצע פצע מוות
בראשו, ניסו לטפל בו, גם חיה מלמד שידעה פרק בהלכות חובשות, ובזמן שהסיעו
אותו ליישוב מת. נער בן 17.
החברים שציפו לחג כפול –
לכבוד הגורן הראשונה ולכבוד החברים ששוחררו ממאסרם –
מצאו עצמם באבל. הפועל הוותיק אליעזר שוחט
ומנהל החווה שלמה דיק יצאו לשדה כדי לקבוע מקום לבית הקברות.
"יום המקרה הנורא, היה יום שנועד על-ידי
הוועד המרכזי של פועלי הגליל לגביית מס של יום עבודה מהחברים, בשביל יסוד קרן
להקמת מצבות על קברות החללים מבין הפועלים".
כחודש אחרי
מות אחדותי. הקואופרציה קיימה 'סדר' נפרד שעיקרו שירה וריקודים – הורה. "אחרי הסעודה פתחו בשירה ותוך כדי כך השתלבו
יד ביד, זרוע אל זרוע, וכולם רוקדים בהתלהבות ודביקות, ובאמצע – אחד הרוקד יחידי, לא ריקוד של בשר ודם, אלא מין
השתוללות של שלהבת אש יוקדת, אש גדולה ועצומה – אש הגאולה. היה זה ריקודו של מנדלי פורטוגלי". שלושה
חודשים לאחר מכן נישאה בחתונת השומרים ברחובות טובה אליוביץ'
אחותו של מרדכי יגאל למנדל פורטוגלי.
למחרת בבוקר
יצאה חבורה גדולה לסג'רה להשתתף בוועידה החקלאית הגלילית.
יגאל
מרדכי בכרכור. תם הקיץ.
באמצע החורף, קרוב לפורים, כשכל העבודות העונתיות נגמרו
והתחילו לפטר פועלים עונתיים, יצאה בתיה לטיול לגליל עם שני חברים, מרדכי
מיכאלסון ויוסף לוויט,
[לימים ראש המועצה המקומית הראשון של מטולה]. בחזרם היא לא ירדה
במרחביה אלא המשיכה דרכה לחיפה; יש אומרים כי הלכה לבית משפחת דוסטרובסקי מקום מפגש חברי 'השומר' בחיפה; ויש אומרים לדירתם
השכורה של משפחת שוחט במושבה הגרמנית
- שומרי אדמות הטכניון היו.
בתיה שלחה מכתב אל אהובה בו כתבה על ענויי אהבתה, על חייה אשר היו עליה למשא ועל
כוונתה לשים להם סוף.
יגאל נסע מהר לחיפה, אלא שאחר את המועד - בתיה מסרה את עצמה לגלי הים - לא עמדה בכאב אהבתה הנכזבת. לחבלי האהבה הטרגיים של בתיה השמנמונת
השתקנית, הענווה, האוהבת - בא הקץ.
ביום ששי, י"ב באדר תרע"ג 20.2.1913, פלט הים, קרוב
למערת אליהו הנביא שלחוף חיפה גופת עלמה
צעירה. בלי לדעת מי ומי הנערה, קברוה בבית-הקברות היהודי. יגאל הגיע. ולא
מצא עוד את מי שביקש בחיים. בעל בית-המרקחת 'ירושלים' אברהם אהרון ספקטור
סיפר על הנטבעת לחברי הקואופרציה, החברים חששו שזאת בתיה. שלחו את משה
קריגסר שהיה מקורב אליה לחיפה. יגאל השתדל שיפתחו את הקבר- הוא רצה
לראות את בתיה וגם הצליח. קריגסר
זיהה אותה.
המשטרה אסרה את קריגסר בחשד כי הוא האשם במה שבתיה
עשתה, יהושע חנקין מחברת 'הכשרת-היישוב' עמל הרבה ושילם לא מעט עד
שהצליח לשחררו.
בת
22 הייתה במותה.
בשנת
1954 חיפשו מטעם 'ועדת-ציון' - כלומר דוד בדר את הקבר של בתיה מיטלמן בבית
העלמין העתיק שברחוב יפו בחיפה, כדי להקים עליו מצבה - איתו סעדיה פז, שלא היה בזמן הקבורה,
צבי נדב ומשה עמיעד [קריגסר] היו במקום יומיים לאחר
הקבורה, איש לא זכר את המיקום המדויק. גם את מר תורן היכלר מ'חברה- קדישא'
של חיפה גייסו למבצע.
המצבה
הוכנה בעזרת שפרה אחותה מכפר מל"ל ועליה נכתב:
כאן נקברה אחותנו היקרה
בתיה בת שלמה מיטלמן
מראשוני העליה השניה ומחברות השומר
נקטפה באבה ביום י"ב באדר תרע"ג
לא
הצלחתי למצוא את המצבה, גם לא במפה
וברשימה שהכינה המחלקה לגיאוגרפיה של אוניברסיטת חיפה, גם לא בקברות 'השומר' בכפר-גלעדי, אפילו לא בלוח
הזיכרון שם. 'חברה-קדישא' של האשכנזים ברחוב הרצל בחיפה טענו שאין כזו. גם הציון
של משרד- הביטחון באתר 'יזכור' כי היא טמונה בבית העלמין בכפר סמיר נמצא שגוי.
'סיפורו של אריה'
אריה נולד בשנה האחרונה למאה התשע-עשרה בעיירה קוזלץ בדרום רוסיה. בן ראשון
לאחר שלוש בנות, בן שמונה היה כשהמשפחה השתקעה בירושלים
אריה החל ללמוד בבית-הספר היסודי 'למל' - בית-הספר העברי הראשון בירושלים. לאחר
מכן השתלם בבית-הספר למסחר ושפות שהוקם בירושלים מטעם חברת 'עזרה' [הילפספרין דער
דויטשן יודן].
מלחמת העולם הראשונה פרצה וירושלים נותקה ממקורותיה הכספיים. רעב, מגיפות
וזנות. אריה קיבל עליו את האזרחות העות'מאנית יחד עם כל בני משפותו. סירב
לצו הגיוס וברח אל אחותו הבוגרת חברת הקולקטיב 'אחווה' שבפתח-תקווה. עם שחרור חלקה
הדרומי של ארץ-ישראל הוא נבחר, בזכות הידע הנרחב שלו בשפות ולשמחת הוריו, להיות
מזכיר ב 'הוועדה הציונית' The Zionist Commission [לימים 'ועד
הצירים'] - משלחת ציונית שבאה לארץ-ישראל
ממצרים באפריל 1918 בהסכמת הממשלה הבריטית.
- בראשותה הד"ר חיים ויצמן פשוט ההליכות; עוזרו וממלא מקומו היה
ד"ר דוד מונטגיו אידר ידידו, ידיד קרוב אחר, הברון ישראל משה זיו תעשיין
וציוני בריטי, שהיה למזכיר הוועד, ואיש העלייה הראשונה דוד זלמן
לבונטין, ממקימי בנק 'אוצר התיישבות היהודים' - הגזבר. היה
זה המוסד העליון של היישוב ונציג ההסתדרות הציונית בארץ-ישראל. מטרתו - מתן
יעוץ לשלטון הצבאי הבריטי ועזרה בפתרון בעיות היהודים בארץ-ישראל ברוח 'הצהרת בלפור'
- הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל.
בתקופה קצרה זו פגש אריה בברון אברהם בנימין אדמונד ג'יימס דה רוטשילד הוא 'הנדיב הידוע' מפריס, באהרון אהרנסון מזיכרון-יעקב ראש
מחתרת ניל"י, באגרונום עקיבא יעקב אטינגר שבא מהאאג – ממשרדי
'הקרן הקיימת', וברב-החובל האיטלקי המהודר במדיו אנג'לו לוי-ביאנקיני היהודי הגא יליד וונציה.
ב- 20 לדצמבר 1917 לאחר שדרום הארץ
שוחרר על-ידי הבריטים פנה מייג'ור-גנרל ג'ון היל, מפקד הדיוויזיה ה-52 לצעירי הישוב בשטח שנכבש על-ידי הבריטים וקרא להם להתנדב לצבא ולסייע
בהמשך כיבוש הארץ, וביוני 1918 אישרו הבריטים הקמת גדוד עברי נוסף לשני
הגדודים הקיימים: 'גדוד 38' של קלעי המלך [Royal
Fusiliers] שכונה 'הגדוד הלונדוני' או 'גדוד החייטים והסנדלרים
מהאיסט-אנד ומוויטצ'פל, ו'גדוד 39' - 'הגדוד האמריקאי'. את 'גדוד ה-40'. ל'גדוד
ה- 40 ' גויסו מתנדבים יהודים מארץ-ישראל.
הגדוד מנה כ-1000 חיילים שחלמו לשחרר את ארצם מידי התורכים. 'פועלי ציון' תמכו בהתנדבות, 'הפועל הצעיר' התנגדו.
עם הקמת הגדוד ה- 40 שזכה לכינוי 'הלגיון
היהודי' ביולי 1918 עזב אריה את
משרתו המכובדת והמכניסה והתגייס לצבא ב'בית-העם'
ברחובות, מושבתו של ראש מפעל ההתנדבות משה סמילנסקי. בראש ועדת הגיוס עמד
המייג'ור ג'יימס רוטשילד מפריס [בן
'הנדיב הידוע'], קצין בגדוד 38.
מרים, שפרה, ומנחם ליוו את אחיהם עם מתגייסים אחרים דרך תל-אביב
הקטנה, ראשון-לציון הוותיקה, נס-ציונה בראשיתה עד 'בית-העם' ברחובות . אריה
קיבל מספר אישי J/134 , תג לזרוע שמאל עם סמל 'מגן דוד' כחול ונשלח ב-11 ליולי 1919 ברכבת למצרים: לוד– קנטרה
-קהיר. למחנה תל-כביר לאימונים צבאיים. מפקד הגדוד - הקולונל היהודי פרדריק סמואל מאנגליה.
אריה מילא טפסים כדי שהוריו בירושלים יקבלו עזרה כספית מהממשלה.
בגדוד
רבים וטובים את חלקם הכיר - בנציון ישראלי מקבוצת כינרת שאשתו היא חיה זלצר, מיכל שפאל
ממקימי קבוצת 'אחווה' בפתח-תקווה וגם יגאל מרדכי השומר היו שם גם מנהיגי ציבור כמו יצחק בן צבי, דוד בן-גוריון וברל כצנלסון הם שרתו בגדוד כטוראים. גם לוי
שקולניק היה שם והצייר נחום גוטמן
המומחים לזונות של יפו.
פעמיים בשבוע נערכו קונצרטים, הייתה ספריה גדולה בכל השפות.
היו אסיפות והרצאות "לא היינו הרבה זמן כי באה פקודה לעבור לארץ-ישראל"
כתב.
חורף. אריה הועבר להיות מתורגמן במחנות השבויים התורכים
שהיו במצרים ובסיני. שאר חבריו הוצבו בטול-כרם
ושכם. בתחנת מסודיה, שבט תרע"ט, הוא הצטרף אליהם; סיליה, ג'נין, חיפה. על
גלוית-דואר עם סמל אריה, מגן עם מגן-דוד, מנורה, דגלי-ציון וכתובת "בעד עמנו
ובעד ארצנו – בית הצבא העברי" כתב להוריו ממחנה לרגלי הר-הכרמל הולך
העירה כל יום ומבלה את הזמן בטוב - יש להם
רשות ללכת לעיר מארבע 4 עד תשע בערב, ועל השמועות כי המשכורת תהיה כפולה זאת-אומרת:
4 פונט לא שכח לציין.
"לו
היה לנו לכל הפחות עוד עשרה גדודים, אז היינו בטוחים שמה שיש לנו, לא יגזלו
מאתנו".
מלבד
לילה או שני לילות בשבוע בהם הוא שמר 4 שעות בלילה, הלך ל'בית-העם' שם יש חדר
קריאה, ספריה, מזנון ואולם לשירה ולריקודים. וקונצרטים ניתנו מדי לילה. הרצאות שמעו
מפי יצחק טבנקין, יוסף ברץ
ועוד.
בחיפה
המצב לא שקט, יש פקודה לישון בבגדים,
ואסור לצאת מהמחנה, חלקו לכולם כדורים; ומלבד התקרית בה שומרי הגדוד התנגשו עם
המצרים "משלנו נפצע שמחוני. מהמצריים שניים" לא קרה דבר.
לצמח שעל
שפת הכינרת נשלחה יחידה לשמור על מחסני
הציוד והאספקה של הצבא שם שמעון קושניר זה שהתחתן עם אסתר הבת של קפלן
מרחובות.
באחד הימים
האחרונים של המלחמה, הועבר אריה יחד עם חלק מהגדוד לסביבות הכינרת – לא
הרחק מדגניה. עסקו גם בליווי שיירות לעמאן ולדרעא.
בצהרי קיץ, בעודו נהנה מחופשה וחולם לחזור לחיים אזרחיים,
התרחץ בים כינרת, וטבע.
"לפתע
מגיעים מקרוב קולות זעקה; שם מתרחצים חיילינו… הנה שם מתרחצים, קוראים
לעזרה…
כל המאמצים
להציל את הטובע היו לשווא. עם ערב מתקיים טקס קבורה צבאית. הרובים מתרוממים ויורדים
לפי פקודה. וכך, בטקס צבאי, מתפזרים אנו כולנו ומניחים שם בקבר קרבן חדש"
כתבה דבורה דיין ב'ימי דגניה'.
במשפחה
משוכנעים שהאנגלים הטביעו את אריה בכוונה, "כי הוא ידע יותר מדי".
האם מותו קשור באוצר התורכי שטבע בכנרת? אותה ספינה עם אלפי מטבעות זהב, משכורות של
הצבא התורכי?. האם כחוקר שבויים לא ידע באמת יותר מדי והיה צורך למישהו להשתיקו?
לימים הועבר
קברו בטכס דתי מלא לבית-הקברות הצבאי בחלקה היהודית על הר-הצופים בירושלים. "ליד
חלקה N"
סוף דבר
הבניין
החדש של בית-החולים הציבורי 'ביקור חולים הוספיטל בירושלם' הוקם במרכז העיר ברחוב המלך ג'ורג' ביום שני,
ד' חול המועד פסח, שנת תרפ"ה [1925].
את מקומו של
אריה מיטלמן ב'ועד הצירים' מילא צעיר אמריקאי בשם רודוֹלְף סונְבּוֹרְן בן למשפחה עשירה ובעלת השפעה בארצות הברית. הם התאכסנו לנוחיותם בתל-אביב
הקטנה, בבית הארחה של אלמנת הד"ר מוסקוביץ היפה.
בסוף
1919, צורפו אנשי הגדודים ה-38 וה-39 לגדוד ה-40, והגדוד נקרא 'הראשון ליהודה' [First Judeans], סמל הגדוד – מנורה בת שבעת קנים ומתחתיה, בעברית, המלה 'קדימה'.
את הפיקוד על הגדוד קיבל הקולונל אליעזר מרגולין.
אמא מטיל
נפטרה בשיבה טובה בג' סיון תרצ"ו - 1936 ונקברה בנחלת-יצחק באזור 16 שורה
3 מספר 4 – "קרוב לגדר הדרומית בתוך חורשת אורנים".
לאחרי סיום
המלחמה מרים פגשה כאמור את משה קורנברג ממגיני תל-חי והם התחתנו. משה
עבד בבניית האוניברסיטה והם גרו בירושלים באחת השכונות, שם נולדה בבית חולים 'בקור
חולים' בתם בתיה, על שם הדודה בתיה שנפטרה.
בארצות הברית פגשה אהובה את אלי טרלוב מהעיירה קוזלץ. הוא
התאהב בה ולמרות היותו נשוי ואב לשלושה בנים גדולים התגרש מאשתו והתחתן עם אהובה.
אביה הכיר את ה'חתן' עוד מהעיירה בתור אדם לא ישר והצטער על צעדה של בתו. הדוד נוח, עזר להם לפתוח בית-מרקחת
ולהתפרנס. התברר כי אלי היה מהמר כפייתי. "אהובה הייתה מיואשת
והתחרטה על צעדה". נולדה להם בת בשם הלן. אלי מת והשאיר אותה ללא פרנסה. אלי ואהובה
נקברו בשיקגו בבית הקברות של ה'בונד'.
במרחביה
הכירה שפרה את מרדכי בן-הלל והם התחתנו. גם בתם נקראה בתיה על-שם דודתה, זו נולדה נכה ברגליה
והיה צריך לטפל בה בצורה מיוחדת, משום כך הם עזבו את מרחביה ועברו להתיישבות
בכפר-מל"ל. שם נולד בנם אריה, על שם הדוד אריה, שנפל בהיותו
בגדוד-העברי. הבן סיים את בית-הספר בכפר מל"ל והתגייס לפלמ"ח - ליווה
שיירות לגוש-עציון ולירושלים. השתתף בהגנת הקסטל ובכיבושו; באחת ההתקפות הוא נשאר
לחפות את גדודו הנסוג ושם נפל. אריה נקבר בחלקת מגיני הקסטל בבית-העלמין
בהר-הרצל, ירושלים.
מנחם – נבחר להיות חבר בקבוצת תלמידים המצטיינים שעלו להתיישבות בגבעת-עדה.
עזב את תפקידו בלול של מקווה-ישראל והצטרף לקבוצת המתיישבים. שם פגש את חנה אישה נשואה ש"התיידד אתה יותר מדי",
[אומרים שהייתה זו אשת יעקב המדריך החקלאי] נאלץ לעזוב את
הקבוצה והגיע לכפר מל"ל שם "נשא לאישה את טובה שביט, שילדה את אלי
ורוחמה - לשמחת לבה של אמא מטיל - ברכה נולדה באהבה ב 1943 וצביקה נולד ב 1947".
משפחת סלוצקי
עזבה את מרחביה והצטרפה אל מקימי נהלל - למרגלות גבעת שימרון.
הירושלמים בתיה ומיכה כרמון במסעם אחרי עקבותיו ומוצאו של יצחק אחדותי , מחקר שאותו פרסמו במאמר ששמו 'הקבר הראשון במרחביה: על יצחק אחדותי' מצאו כי שם משפחתו הקודם של יצחק אחדותי אינו עקיבאזוהן אלא – שיפריס [הבן של שפרה].
הירושלמים בתיה ומיכה כרמון במסעם אחרי עקבותיו ומוצאו של יצחק אחדותי , מחקר שאותו פרסמו במאמר ששמו 'הקבר הראשון במרחביה: על יצחק אחדותי' מצאו כי שם משפחתו הקודם של יצחק אחדותי אינו עקיבאזוהן אלא – שיפריס [הבן של שפרה].
סיפור
זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים וצמרת אביבי
המחפשים
להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי
בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני מרצונם או שלא.
עודד
ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות
המדינה.
יוסף
גרינבוים [יוסק'ה]
הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.
צמרת-רבקה
אביבי ילידת חיפה 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים
מדברי-הימים – אילנות ושורשים.
קישור לאתר מרכז מידע הר הזיתים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה