נחמה צדק– אחות שנרצחה בבית החולים הממשלתי

18.8.1936 – יפו

קבר-אחים בבית-העלמין הישן של תל-אביב (טרומפלדור)

טכסט:

נחמה צדק

ל' מנ' אב תרצ"ו

בת עשרים שנה

  

ביום 15 באפריל שנת 1936 ליד טול-כרם ערבים חמושים רצחו את הסלוניקאי ישראל חזן. למחרתו אנשי ארגון ב'  - 'ההגנה הלאומית' רצחו שני ערבים ליד פתח תקווה.

הלוויית חזן בתל-אביב–הפכת להפגנה סוערת. למחרתו ביום השבת 18 באפריל הוכו ערבים שבאו לתל-אביב. ביום ראשון 19 באפריל בגמר התפילה, הגיבה יפו במהומות דמים אנטי-יהודיות. אנשי המופתי חג' אמין אל-חוסייני הלהיבו את ההמון בטענה כי, היהודים זוממים לכבוש את 'מסגד עומר' בירושלים. אמרו כי 'נושאי הדגל הירוק' היו חוראנים מחוסרי עבודה ומהגרים מארצות-חוץ. משם פשטו המהומות על פני כל הארץ והקיפו שכבות רחבות יותר, בעיקר נוער ערבי לאומני וקיצוני שנגד עיניו עמדה הבעיה הפוליטית יותר מאשר תקווה לזכות בביזה.

ב-25 באפריל קרא 'הוועד הערבי העליון' למאבק לאומי ושביתה כללית. סגרו את נמל יפו. התוצאה– הוקם נמל תל-אביב,

התחבורה הותקפה, פועלים נרצחו. המנהיגות הערבית קראה למרי אזרחי  - הפסקת עבודתם של עובדי הממשלה, הפקידים הערביים לא העזו לשבות, "חששו שיהודים יתפשו את מקומם".

המהומות נמשכו עד נמשך עד תום השביתה הערבית הכללית, ב-12 באוקטובר 1936 (כ"ו בתשרי תרצ"ז).

נחמה צדק נרצחה בחצר בית החולים הממשלתי ביפו ביום שני כ"ט אב 17 באוגוסט 1936.

בלה [1881] ויששכר-דב [1878] בן ברוך צדק עלו לארץ-ישראל בשנת 1904 – העלייה השנייה, והתיישבו כמשפחות רבות אחרות בשכונת נווה-שלום שליד יפו.  

מנחם בנם בכורם נולד בשנת 1905, אחריו משה [1907],  אהובה [1912] וחביבה בשנת 1914  ואז פרצה המלחמה.

בזמן מלחמת העולם הראשונה עזבו יחד עם אלפי יהודים את ארץ-ישראל ובכך נמנעו מהגיוס לצבא התורכי. הם, הזוג צדק,  כרבים אחרים, הגיעו עם תחילת המלחמה למחנה ג'אבארי ליד אלכסנדריה -מצרים; הוא מכונאי, מצהירים כי הם בדרכם לאוסטרליה.  בסוף שנת 1917 נולדה שם בתם הקטנה, נחמה, קראו לה.

עם כיבוש הארץ על ידי הצבא הבריטי ותחילת המהומות במצרים לעצמאות לאומית היו בלה, יששכר-דב, משה הנער ונחמה התינוקת בת השנה איתם, בין השבים הראשונים ממצרים לנווה-שלום [שכונת 'בדראני']. האב עבד קשה "עבודה מאומצת", חיו חיי דוחק וסבל, שנת  1922 הבן הבכור מנחם עבד כנגר תמך בפרנסת המשפחה.

נחמה גדלה באווירה עברית לאומית, היא סיימה את בית-הספר היסודי לבנות של  'חיבת ציון'' בניהולו של יחיאל יחיאלי, בנווה-צדק השכנה – הראשונה לשכונות היהודיות מחוץ ליפו. נווה-שלום קמה אחריה.

המשפחה  - עברה והתיישבה ברמת-גן, מושבה חקלאית.  מראשוני המקום.

להוריה לא היו אמצעים כספיים מספיקים כדי לאפשר לה את המשך לימודיה. נחמה למדה בתיכון ערב. את לימודיה הפסיקה ב'שישית' של התיכון ויצאה ללמוד מקצוע שימושי - אחות. היא התקבלה כמתלמדת בבית החולים הממשלתי למחלות מדבקות ביפו.

למדה בחריצות, למרות העבודה המפרכת והתנאים הקשים. "רבות היו הבנות העבריות שניסו ללמוד שם, אך רובן כשל כוחן למן הימים הראשונים". נחמה, למודת סבל וחיים קשים, התגברה על כל המכשולים; היו גם רגעי רפיון-ידיים וייאוש אך היא המשיכה בלימודיה מתוך עקשנות והתמדה, "כפסע היה בינה ובין מחוז חפצה" - נחמה עמדה לגמור את בית-הספר לאחיות בעוד 4 חדשים;  נחמה המסורה שהצליחה בלימודים כעדות הרופאים והאחיות, בעלת לב רגיש וידיים טובות – כעדות החולים, נרצחה. ההסתה היא שהכשירה את הקרקע לרצח.

בימי המאורעות המשיכו האחיות היהודיות למלא את תפקידן בבית-החולים ביפו וטיפלו בחולים ובפצועים הערבים. יום-יום באו לעבודתן תוך סכנת נפשות. "היו נוסעות באוטובוס של 'בית-וגן' היא בת-ים לחוף ולבית-החולים וחוזרות ברגל דרך סימטות עג'אמי, בלי כל משמר ובמסלול קבוע וידוע.

ההסתה גברה. החלה התקפה מצד העיתונות הערבית ועסקנים ערבים נגד האחיות הרחמניות יהודיות בבית-החולים העירוני ביפו "העומד ברשות המחלקה הממשלתית לבריאות". לאחר שהועברו לבית-החולים פצועים אחדים מבני הנוער הערבי הקיצוני ממחנה המעצר בסרפנד, פרסם מר עוג'אג' נוזהד, מזכיר מפלגת ה'איסתיקלאל', מכתב חריף בעיתונים הערבים על היחס של אחיות יהודיות אליו ולשאר ההורים והמבקרים.

"אנו מפנים את תשומת לבו של המנהל הכללי של מחלקת הבריאות, שירסן את אותן האחיות". כתב "אל-אסלאמייה" ערב הרצח.

גלי ההסתה חלחלו. היחסים בין האחיות הערביות והיהודיות התקלקלו, מתיחות. חרחורי ריב פרצו לא פעם.

פעמים אחדות דרשו האחיות היהודיות ממנהל בית-החולים לשחררן מן העבודה או לתת להן ליווי, אך הוא דחה את התביעה "אין כל סכנה" אמר.

באותה תקופה הצטרפה נחמה לשורות 'ההגנה' ושימשה כמדריכה ל'עזרה ראשונה'.

בערב הרצח זמן לא רב לאחר תחילת המאורעות, באה לחופשה קצרה לבית הוריה ברמת-גן והתאוננה על השטנה הגלויה המתנהלת בבית-החולים נגד האחיות היהודיות.

"פניה לא כתמול שלשום. היא הייתה עצבנית, נרגשת ולא חפצה לחזור לעבודתה. לבה ניבא רע",

"לא היה ברצונה לשוב כי לבה נחש לה דבר מה. אך החובה המריצה אותה לשוב לתפקידה ולהגיש עזרה לפצועים ערבים".

"בימים האחרונים הייתה ניכרת בה דאגה ופחד. אך גבר בה רגש האחריות כלפי תפקידה" סיפר אחיה.

יום שני, כ"ט באב -  17.8:

נרגשת ומודאגת נפרדה נחמה מהוריה וחזרה לבית-החולים למשמרת ערב. חששה כי חברתה לעבודה תאלץ להישאר גם למשמרת-ערב הניעוה לחזור לתפקידה "לשמש את החולים בנאמנות ומסירות".

התלמידות מרתה [מרים] פינק ונחמה צדק  באו למקום עבודתן בבית-החולים הממשלתי ביפו ב 6.30 בערב באוטובוס של 'בית-וגן' לתורנות לילה ונכנסו ל'בית-ההסגר' בחצר בית-החולים להחליף את בגדיהן. בצאתן ניגש אליהם ערבי, שארב להן שלף אקדח וירה. מרתה נפגעה משני כדורים: אחד בברכה והשני בראשה, היא נהרגה מיד. שני כדורים פגעו גם בנחמה שנפצעה קשה. היורה נמלט לתוך אוטו שחיכה, לא רחוק מהמקום.

"סבורים שהרצח בוצע על פי תכנית מראש על סמך ידיעות מבית החולים, כי המרצחים ידעו את זמן בואן ויציאתן של שתי האחיות וחיכו להן סמוך לכותלי בית-החולים" נכתב בעיתוני התקופה.

עובדי בית החולים אספו את גוויית מרתה ואת נחמה הפצועה לבית-החולים. כל הרופאים הערבים שעבדו שם התגייסו לטפל בנחמה והאחיות הערביות תרמו לה דם.

הודיעו על המקרה לקצין המשטרה אפשטיין והוא הודיע על כך לסגן ראש העירייה  ישראל רוקח [ראש העיר – מאיר דיזנגוף שכב על ערש דווי ממנו לא קם]. מר רוקח דרש מהנהלת בית-החולים להעביר מיד את גוויית הנרצחת ואת הפצועה לתל-אביב. מבית-החולים השיבו, כי הפצועה נמצאת במצב קשה מאד ויש סכנה לחייה אם יעבירו אותה.

מבית-החולים "הדסה" בתל-אביב  יצאו ליפו הרופאים ד"ר וולף וד"ר אלוטין בליווי משמר שוטרים.

בבואם למקום עשה הד"ר אלוטין לנחמה הפצועה עירוי-דם, אולם כל האמצעים לא הועילו

ברגעיה האחרונים קראה: "אבא, אמא! אל תספרו להם דבר, אל תספרו להורי!" וגוועה.

ישראל רוקח התקשר מיד טלפונית עם הסוכנות -היהודית בירושלים ועם אספת-הנבחרים והודיע להם מיד על המקרה.

מאז נפצעה הייתה נחמה בלי הכרה אך לרגעים, כששבה הכרתה אליה, בדאגה לאחיות היהודיות שם לחשה: "תזהרנה! עזובנה את המקום, הוא מסוכן". פעמים אחדות שאלה: "איפה מרתה?"

דאגה לידידתה זהובת השיער הבוגרת ממנה בשנה, שעלתה מווינה רק לפני שנתיים. שנה וחצי השתלמה מרתה בבית-החולים 'הדסה' בתל-אביב ועברה לבית-החולים ביפו "גרה ברחוב ביאליק 17","יתומה מאב", "יש לה אחות בארץ ודודה". "אם ואחות בווינה"...

בשעה 10.20 בלילה הביאו את שתי הנרצחות מבית-החולים הממשלתי ביפו ל'הדסה' בתל-אביב, לחדר-המתים. הרופאים ד"ר מרקוס, ד"ר אלוטין וד"ר ביסקר ערכו בדיקה סופית.

הידיעה על רצח שתי האחיות היהודיות בבית החולים ביפו, נפוצה חיש מהר בתל-אביב. המונים צבאו על בית החולים 'הדסה'. בשעות הערב הועמדו משמרות שוטרים יהודים ליד שער בית-החולים. שתי שרשרות של צעירים הועמדו ברחוב בלפור ועצרו את התנועה.

בחצר בית החולים חיכו ממלא מקום ראש העירייה ישראל רוקח, מנהל קופת-חולים של העובדים אליעזר פרלסון [פרי], מזכיר מפלגת פועלי ארץ-ישראל פנחס  לוביאניקר [לבון], קציני המשטרה אפשטיין ושמשי, רופא המחוז ד"ר רפאל אופלטקה ומזכיר העיר יהודה נדיבי.

"קדושות" קראו להן.

הגופות היו מקושטות בפרחים."על פני הכל עצב וכאב עצור". הובאו הורי נחמה.  האב השכול זעק: "איפה הנציב העליון?  יבוא-נא ויראה מה שעשו לבתי, מה שעושים לכולנו, איפה כל העולם?! הלא בתי נסעה בימי פורענות אלה לתת עזרה-רפואית גם לערבים. . ."

צעקות הכאב הכו בלבבות ורבים פרצו בבכי. לא רק נשים וצעירות.

"פריצי חיות שלחו את ידם הטמאה גם לבית-החולים. דם אחיות רחמניות, חובשות פצעי ערבים, נשפך בידיהם".

במשך הלילה עברו על פני גופות ההרוגות המוני אנשים.

עיריית תל-אביב פרסמה כרוז:

''תל-אביב אבלה!

גדולה התועבה ואיום הפשע ששכניך עשו. כבד מנשוא הכאב, אולם דעי: דם קדושיך לא לשוא נשפך! כבשי חימה וחרון!

לא בהתפרצות נחפזת, כי-אם במעשים מחושבים נסכל את מזימת המרצחים! במשמעת ובסדר נעמוד במבחן! בנשק הבנין והיצירה ננצח!''.

האזור שבו בוצע הרצח הוקף על ידי חיילים. כוח גדול של צבא, בשורות צפופות, פשט מתחילת רחוב עאשור עד בית-החולים הממשלתי וגם ברחובות הסמוכים. 3 שעות וחצי ארך החיפוש בעג'אמי; הם רצו למצוא עקבות רוצחי שתי האחיות הרחמניות. בשעת החיפוש נוכחו במקום מושל מחוז הדרום  מר קרוסבי, סגן מפקח המשטרה המיג'ור הרינגטון ועוזרו המיג'ור קפראטה ואתם השופט הבריטי מר בודילי "החיפוש לא העלה מאומה ולא נמצא דבר".

יפו הייתה במשך כל אותו יום  סגורה ומסוגרת. גם הבנקים, בתי-הדין ומחלקת-המדידות הממשלתית. רק פקידי 'הסראייה' [בית-הממשלה] המשיכו את עבודתם. מספר הנוסעים ברכבת היה זעום. חיילים ושוטרים שוטטו ברחובות הראשיים ואסרו כל ערבי חשוד. 21 שעות נמשך העוצר על העיר ;  "50 אלף איש חירותם נשללה בתוקף של פקודה בת שתי שורות" התלונן " אל-איסלאמייה".

נחמה הובאה למנוחות ביום שלישי בשעה 3 אחר-הצהרים בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור שבתל-אביב יחד עם חברתה מרתה. אל קבר-האחים של הפרעות הובאו.

בעת הלוויתן, נסגרו החנויות בתל-אביב. רבבות השתתפו במסע ההלוויה. בראש צעדה פלוגת שוטרים; בשתי שורות ארוכות נישאו זרי פרחים; אחיות לבושות לבן. השתתפו גם נציגי ממשלת המנדט : קציני-המחוז, מפקד משטרת תל-אביב והרופאים הראשיים של מחלקת הבריאות הממשלתית. אחיה של נחמה "זה שעבד במחסן-הנשק המרכזי של ה'הגנה' בשכונת בורוכוב" היה בין המספידים.

"הנציב העליון מביע את צערו העמוק ואת רגשי הזוועה שבקרבו, - הוא בטוח, כי כל תושבי הארץ, מחוץ למרצחים יחידים, הרגישו אף הם כמוהו שאט-נפש כלפי הפשעים האיומים האלה, שהגיעו לשיאם ברצח שתי האחיות-הרחמניות ביפו בשובן לבית-החולים הממשלתי היפואי, בו התמסרו לריפוי חולים מבלי הבדל גזע או דת. הנציב העליון סומך על כל אנשי הציבור שיעזרו לשלטונות למנוע כל ניסיון לרצח או חמס" נאמר בהודעה רשמית מספר 225/36 .

ישראל רוקח פנה לשלטונות בדרישה שיעבירו לתל-אביב את יתר האחיות היהודיות העובדות בבית החולים ביפו ואת היהודים המעטים הנמצאים שם כחולים במחלות מדבקות, לבית-החולים החדש בצפון-מערב פתח-תקווה על אדמת פרדסו של כץ. לימים 'בילינסון'.

מחאות-כאב וסערת התמרמרות הקיפה את כל הישוב. מברקי מחאה נשלחו ממוסדות והסתדרויות אל השלטונות ואל ארגונים רפואיים וציבוריים באירופה ובארצות-הברית.

"דעת-הקהל הבריטית זועזעה" – הודיע רדיו לונדון.

מברקי השתתפות בצער ומחאה הגיעו מהמועצה הבין-לאומית של האחיות בז'נבה, ומ'הצלב-האדום' שם.

גם ראש עיריית יפו עבד אל ראוף אלביטאר, הביע את צערו – "האחיות הללו עשו שירות לאנושיות והן ראויות לכבוד על המטרה הנעלה שעבדו בשבילה".'הועדה הלאומית' הערבית ביפו פרסמה "הבעת צער וגנאי".'ועד הנשים הערביות' בירושלים קיווה "שלא יישנו המקרים של התנפלות על נשים ערביות ויהודיות כאחד"

"הבעת צער זו אינה אלא צביעות ופחדנות" כתב 'דואר-היום'.

"פלשתין" כתב: "אין איש יודע, מי ירה באחיות היהודיות, אם ערבי או לא, ואם היה זה גורם פוליטי הנובע משנאה גזעית, או סיבות אישיות המתעוררות כרגיל מתוך רגש בין צעירים וצעירות". והשלים את הרעיון "אל-איסלאמייה": "אם אפשר שגורמי הרצח הם פרטיים, הרי ייתכן שבוצע ביד לא ערבית והגורמים הפרטיים הם רגילים מאד בין נשים וגברים בארץ הזאת".

כעבור זמן קצר העלו הערבים את הטיעון כי ייתכן שמדובר בפרובוקציה של גורמים מסכסכים בינלאומיים כמו הקומוניסטים, אך לא ערבים.

סוף דבר

"משה ומרים צדק כתבו בצוואתם, שהם נותנים את רכושם  לצאצאים רק אם יעלו ארצה ולא – הכל עובר לאוניברסיטת בר אילן.  הבן והנכדים ויתרו על הירושה והעדיפו להישאר באמריקה. זאת הייתה הטרגדיה הכי גדולה של הזוג צדק." ענה ישראל מנחם ויסלר, הנודע יותר בשמו הספרותי – הסופר, המשורר, המחזאי והמתרגם פוצ'ו.

אחיה הבכור  מנחם צדק יליד 1905 נפטר 1987 היה נגר במקצועו, חבר ההגנה ובתע"ש. 
נחמיה, בנם  יחידם של משה [1907-1997, בן דב ובלה צדק] מורה ידוע בתל אביב,  ומרים [1921], נולד בשנת 1938 אחרי רצח נחמה דודתו ונקרא על שמה.

נחמיה נישא למאיה רות ולהם 3 בנים: אילן, ירון וליאור. כולם ירדו לארצות-הברית.

ביום שלאחר רצח נחמה ומרתה ירו אנשי 'הארגון-הצבאי-הלאומי' על רכבת שעברה מתחת ל'גשר שלוש': פעולה זו כונתה 'פעולת הרכבת' - לפנות בוקר, אריה בן אליעזר נהג המכונית ואתו אסתר רזיאל-נאור שהייתה ממונה על מחסן נשק של הארגון, בנימין זרעוני המפקד וסגנו עזריאל בנצנברג. מצויידים במקלע, אקדחים ורימוני-יד נפגשו בקרבת הגשר שמעל לפסי הרכבת עם לוחמים נוספים: קלמנוביץ, קלורמן, גרשונוביץ וחיים מגורי-כהן. הנשק חולק. ב 6.30 בבוקר כשהגיעה רכבת יפו-לוד פתחו עליה באש "היא לא עצרה את מהלכה, אך מכונת-היריה שבידי זרעוני קצרה קציר מוות בנוסעים ורימונים ניפצו את השמשות והתרסקו בקולות נפץ עצומים". נהרג ארמני אחד. הרכבת המשיכה דרכה עד תחנת תל-אביב, שם הוגשה עזרה-ראשונה לחמשת הפצועים הערבים על-ידי 'מגן-דוד-אדום'.

מפקדים בגוש דן, ובראשם יחיאל טייבר, באו למפקד 'ההגנה', אליהו גולומב, לדרוש פעולת תגמול על רצח נחמה צדק ומרתה פינק. הודיעו כי אם לא תאושר הפעולה, יבצעו אותה בלי אישור, מרכז 'ההגנה' אישר. קיבלו חמישה תת-מקלעים וחמישה אקדחים. יחיאל טייבר מונה כמפקד, בחר את התשעה שיצאו איתו. כולם ללא ניסיון קרבי. כיעד נבחר הכפר הבדווי ג'מוסין. הפעולה תואמה עם מפקדה היהודי של המשטרה שלמה שיף . לאחר חצות יצאה 'יחידת הגמול' דרך הפרדסים לכפר.  התגלו, ירו מכל הכלים, תוך דקות גמרו את תחמושתם ונסוגו לשכונת בורוכוב, ערביה אחת נהרגה.

למחרת הלוויית שתי האחיות הרחמניות נמצא על חוף הים ליד 'בית-וגן'  ביפו ערבי שנרצח בדקירות. באותו יום נמצא פצוע אנוש ביריות אקדח שומר ערבי בפרדס של הגרמני הילר בשרונה ליד נחלת-גנים. בשכונת חסון ברובע מנשיה ביפו נהרגה מרימון-יד ילדה ערביה וערבי אחד נפצע.

ב 20 באוגוסט נמצא ערבי פצוע ליד כפר-סבא. למחרתו, בכרמל, בחיפה, נהרגה ערביה, ערבי נפצע קשה

ב  23 באוגוסט במנשיה שביפו ירה יהודי בערבי ופצעו קל.

ב  28  באוגוסט 1936 ירו בירושלים שני חברי 'ההגנה' בזוג ערבים בסמטה שבין רחוב יפו לרחוב בן-יהודה  - ערבי אחד נהרג.  בתשע בערב הושלך רימון אל ערבים עוברי-אורח בעיר העתיקה בירושלים.

הערבים המשיכו להתנכל לתחבורה העברית וליהודים מזדמנים, גם לנשים.

שר המושבות הבריטי אורמסבי-גור- סיכם רשמית את אבידות שנת 1936:

למוסלמים : 187 הרוגים ו  768 פצועים

ליהודים: 80 הרוגים ו 300 פצועים.

לנוצרים: 10 הרוגים ו 55  פצועים.

לצבא הבריטי וחיל-האוויר: 21 הרוגים ו 104 פצועים.

למשטרה הבריטית:  7 הרוגים ו 40 פצועים.

לשוטרים המוסלמים: 8 הרוגים ו 41  פצועים.

לשוטרים הנוצרים: 13 פצועים.

לשוטרים היהודים 1 הרוג ו 8 פצועים.

רחוב 'האחיות' ביפו נקרא על שמן של נחמה ומרתה.

ברמת-גן נקרא הרחוב הסמוך למקום מגורי משפחת צדק 'שדרות נחמה צדק'. שדרת ברושים ואקליפטוסים שנחמה ואחיה משה היו בין נוטעיהם.

ב-10 באוקטובר 1936 הודיע 'הועד הערבי העליון' שהוא מקבל את פניית שליטי ערב וקרא לערביי פלשתין להפסיק את השביתה ואת הלוחמה. בתמורה התחייבה בריטניה לשלוח ועדה מלכותית בלתי-תלויה לבחון מחדש את שאלת פלסטין ['ועדת פיל']. יחידות המורדים הניחו את נשקן והתפרקו. פאוזי קאוקג'י קצין לשעבר בצבא התורכי שהובא על ידי המופתי והמתנדבים שאיתו: עיראקים, סורים ודרוזים עזבו את הארץ לאחר שאיבדו מעל למאה מאנשיהם בקרב אחד.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי  בעזרת צמרת אביבי.

עודד ישראלי מחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני. ברצונם או שלא.  יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.