אלתר לוין - המרגל שחזר מדמשק 
4.10.1933 – ירושלים

קברות הנביאים, חלקה ז'; שורה ו' ; קבר מ"ד. הר-הזיתים, ירושלים

טקסט:

פ"נ

אחד מבחירי ההשגחה העליונה

אפרתי דגול אצור יפעה

ולוטה בחן נשגב

ר' יצחק הלוי ז"ל לתורה

אסף הלוי איש ירושלים נ"ע

משורר בחסד עליון וגם אמן

משוררה הגדול של ירושלים וא"י

אלתר הלוי זי"ע איל המסחר

וחלוץ האחריות בארץ

מלך האחריות

נדיב גדול

נולד כ"ה טבת תרמ"ג בסטרינקא

פלך מינסק

לאביו בן משה בנדיט לוין זי"ע

ולאמו רשה נ"ע

בן יחיד ובן זקונים

נאסף בירושלים י"ד תשרי תרצ"ד

תנצב"ה

[חריטה של עץ דקל]

אלתר לוין - יליד בילורוס שגדל בירושלים, היה לסוחר מצליח ולאחד מגדולי המרגלים במזרח התיכון. חובב אמנות הידוע בשמו הספרותי כמשורר אסף הלוי איש ירושלים. אחד הטיפוסים הבולטים של התקופה, שסופו כי שם קץ לחייו.

"מהלך חייו – הרהיבו העיניים. למשמע מותו – תיצלנה אוזניים".

א. הסוחר

אלתר יצחק לוין נולד באחוזת סטארינקה ליד הורודישץ', פלך מינסק, בילורוס, ביום כ"ה טבת תרמ"ג  [4.1.1833]. בן יחיד לאביו ר' משה בנדיט [יש אומרים בנדק], איש אשכולות ומנהל אחוזות, ולאמו ראשה לבית בקר מהעיירה מיר - אחות הרב גרשון בקר שהיה במשך עשרים שנה 'מגיד' – דרשן, מטיף ומוכיח בישיבת "עץ-חיים" בירושלים. משפחה שומרת מצוות, כך שאת חינוכו היהודי קיבל הילד מפי טובי ה'מלמדים' שהובאו לאחוזה.

המשפחה עלתה לירושלים בשנת תרנ"א [1891], יש אומרים בשנת 1885. האב היה לשד"ר [שליח דרבנן] ונשלח לאמריקה לגייס תרומות לקיומם ולחיזוקם של ישיבת "עץ-חיים" ובית החולים "ביקור-חולים".

"חדר", ואחר כך "ישיבה" - "עץ חיים", כמובן. תורה ועברית למד אלתר יצחק מפי הרב חיים יהושע קוסובסקי. לחיי המעשה, הוכשר בחינוך גבוה בלימודים כלליים ובכמה שפות אירופיות, שבהן הגיע לשליטה מעולה, כאנגלית, צרפתית, גרמנית ואיטלקית, וכן בטורקית, ערבית, עברית ויידיש.

אלתר נישא לגיזלה גיטל בת אהרן משה טויבש, משפחה שמוצאה מגדולי הרבנים במולדבה וגליציה, המתייחסת להבעש"ט הוא רבי ישראל בן אליעזר, ולר' לוי יצחק מברדיצ'ב, ויש אומרים שאילן היוחסין מגיע עד לדוד המלך.

בתם הבכורה  דבורה נולדה בירושלים, באפריל 1902.

כשהיה בן עשרים ושתיים מונה אלתר לוין לנהל את סוכנות מכונות התפירה "זינגר" בירושלים, השנה בה מכירות מכונות "זינגר" העולמיות עברו את המיליון. עד מהרה הרחיב את עסקיו למכונות כתיבה וייצג חברות בריטיות, אמריקאיות וצרפתיות. בחושו המסחרי התרחב לתחום הביטוח [יש אומרים כי התחיל בחברת הביטוח הגדולה באיטליה "אסיקורציוני ג'נראלי"]. "אחריות חיים" קראו לזה אז. קיבל לידיו את הסוכנות הארצישראלית של חברת הביטוח האמריקאית הוותיקה "אקוויטבל" וכך זכה לנתינות אמריקאית. אחר כך ייצג את החברה האנגלית לביטוח "קונסולידייטד", הוסיף וייצג פירמות אמריקאיות, אנגליות וצרפתיות לביטוח, מכונות הכתיבה "אנדרווד" וגם קופות רושמות. בכל אלה היה מנהל ראשי של אותה סוכנות ברחבי ארץ ישראל משני עברי הירדן ובסוריה. פקידים רבים, סוכנים וסוכני-משנה הועסקו תחתיו.

משפשטה חברת "קונסולידייטד" את הרגל ונמכרה לחברת הביטוח "פניקס" האוסטרית, [שהייתה קשורה עם הקרן הקיימת לישראל] ניהל זמן-מה את הסוכנות בארץ, יחד עם ר' אשר זליג ויצמן [בעלה של רופאת השיניים פרומה, אחותו של ד"ר חיים ויצמן]. כשהתמוטטה החברה עבר לנהל את הסוכנות הראשית של חברת הביטוח הצרפתית "נסיונאל", שהברון בנימין [אדמונד] רוטשילד המכונה "אבי היישוב" עמד בראשה, וכך צעד וביסס את מעמדו כ"מלך הביטוח" בארץ. אלתר יצחק לוין היה איש עשיר, רכש קרקעות ובתים במקומות שונים בארץ ואף הלווה בריבית.

הוא הרבה לנסוע בעולם  ונהג להתגורר במלונות פאר כ'אקסלסיור', 'סבוי' ו'ריג'נסי' - בלונדון, פאריס, וינה, וושינגטון. התחכך עם שליטים ונסיכים. היה אורח קבוע של הדיפלומטים הבריטים בכל הערים הללו, שם רכש בגדים יקרים לשלוש בנותיו.

בעל "אחריות האדם" ראה עצמו כיהודי מסורתי, אך ציוני. החרדים ראו בו בוגד.

ב. המרגל

בשנת 1911 הכריזה איטליה מלחמה על האימפריה העות'מאנית ופלשה ללוב. אלתר יצחק הצטרף למודיעין האיטלקי. כשנגמרה המלחמה, העביר את שירותיו למודיעין הבריטי. סוכניו היו פרושים בירושלים, באר-שבע, יפו, חיפה, עמאן, ביירות, צידון, זחלה, טריפולי, דמשק, חומס, לאטקיה, חאלב ואיסכנדרון.

לוין היה מחבר מכתבי אהבה לוהטים, בשפה הצרפתית, לאשת מסתורין אחת שישבה כנראה בביירות. הוא אוהב אותה עד טירוף חושים, כך כתב לה. הוא חיבר לה שירים, וסיפר לה על רבקה בתו, שמתה בנכר והובאה לקבורה בירושלים, בצלו של עץ זית עתיק, לעולם בריחוק אבירי, מרסן את תשוקתו ביראת כבוד, ככל הנראה לא מימש את אהבתו, כתב לה במכונת כתיבה, מן הסתם אחת מאלה, שייבא בעצמו. אין לדעת אם שמר בעיזבונו את העתקי מכתביו או אולי מעולם לא שיגר אותם ליעדם. אם ענתה לו אהובתו מביירות – הוא לא שמר את מכתביה; אולי לא ענתה לו, אולי רק חלם עליה.

מחתרת ניל"י לא הייתה רשת הריגול היחידה וגם לא הגדולה והיעילה בין אלה, שפעלו בארץ ישראל במהלך מלחמת העולם הראשונה. סופר על רשת ריגול יהודית שפעלה בצפון הארץ ובביירות, ואשר מרבית אנשיה נתפסו בידי השלטונות והוצאו להורג בירייה בבאר-שבע במאי 1915. מנהיגם אברהם ורטנבורג ["השטן מביירות"] הצליח להתחמק. הייתה גם, כך אומרים, הגברת ניוטון מהכרמל בחיפה.

"הרשת של אלתר לוי הייתה החזקה ברשתות הריגול הבריטי הציוני בארץ ישראל". כתב בזיכרונותיו עזיז ביי, מי שהיה מפקד שירותי המודיעין של הארמיה העות'מאנית הרביעית.

 אלתר יצחק גר בירושלים בשכונה האוסטרית [לדברי הירושלמית תמר הירדני אלו הבתים שליד הדואר האוסטרי מול ה'סאראייה']. את ענייניו ניהל ממשרדו שברחוב באב אל-ח'ליל [כיום שער יפו] והעסיק מספר גדול של ערבים ויהודים, שנחלקו לשתי קבוצות: קבוצת הפקידים הערבים וקבוצת המרגלים: אלה נשלחו לשכנע אנשים לבטח את עצמם ואת בתי העסק שלהם בחברות הביטוח שלו; היה זה "סיפור כיסוי" לשליחותם - איסוף ידיעות.

אלתר לוין הרבה בנסיעות וקיים קשרים עם דיפלומטים בשגרירויות רבות. בנסיעותיו בערי הלוונט הקים גם רשת של בתי בושת, שבהם סחטו מהלקוחות מידע מודיעיני, וקשר קשרים חברתיים עם קצינים בכירים בארמיה הרביעית. עוד לפני כניסת האימפריה העות'מאנית למלחמה, הפנה אלתר יצחק את מאמציו לכיוון סיני.

כאשר הוכרזה מלחמת העולם ב-1 באוגוסט 1914: "מעצמות ברית המרכז" - גרמניה ואוסטריה-הונגריה מול "מעצמות ההסכמה" או "הברית המשולשת" - בריטניה, צרפת ורוסיה, היה אלתר יצחק בראש הזרים, שגינו את "מעצמות ההסכמה" ותמכו באימפריה העות'מאנית. זו שמרה על ניטרליות מזוינת, אך קיימה ברית חשאית עם גרמניה. כך שבסוף אוקטובר הכריזו "מעצמות ההסכמה" מלחמה גם עליה. מנגד - השולטן מחמד רשאד קרא ל"ג'יהאד" [מלחמת-קודש] נגד הכופרים אויבי האימפריה.

כאשר בא הפריק (לויטננט-גנרל) אחמד ג'מאל פאשא, הוא "ג'מאל הגדול", מפקד הארמיה האימפריאלית הרביעית, שליטת הלוונט, לירושלים ב-1 בינואר 1915 כדי להכין את מסע המלחמה לתעלת סואץ, היה אלתר יצחק בראש מקבלי פניו בשם הקהילה הזרה בארץ. תוך כדי כך, הודיע על תרומתו לצבא - כמות גדולה של תרופות, והשכיל לזכות באמונו של ג'מאל פאשא. זה דאג כי משרד הימייה, שהוא עמד בראשו עד למינויו כמפקד הארמיה הרביעית, יעניק לו את אות המלחמה העות'מאני בצירוף מכתב תודה אישי על נאמנותו למולדת, דבר שהקל עליו להתקשר עם הבריטים ישירות, מבלי לעורר חשד עליו ועל אנשי משרדו.

כדי לבסס את אמונו של ג'מאל פאשא מסר לו אלתר יצחק על תוכניות המרד של עבד אל-כרים אל-ח'ליל ורדא אל-צלח באזור צידון, מרד שלא תאם את תוכניות הבריטים, שהתמקדו בתקופה זו במשא ומתן עם השריף חסין ממכה כדי להצית מרד ערבי גדול נגד הטורקים [למורת רוחם של הצרפתים].

יש אומרים כי גם הפרטים על המרד, שסיפקו השייח' אסעד אל-שקירי, המופתי הראשי של הארמיה הרביעית, וכאמל אל-אסאד, המנהיג השיעי מהר עמאל שבדרום לבנון, באו מידי סוכניו של אלתר יצחק. בעקבות מידע זה נעצר עבד אל-כרים אל-ח'ליל והוצא להורג באוגוסט 1915. ד"ר עבד אל-רחמן שהבנדר מהבולטים שבפעילים הלאומנים הסורים באזור, שהספיק לברוח מסוריה, שהה במצרים והיה לאחד ממנהיגי המרד הסורי ב-1925 (המרד הדרוזי) נגד השלטון הצרפתי.

בראשית פברואר סיפר אלתר יצחק לג'מאל פאשא על מרד, שהארמנים באורפא ובדרום אנטוליה מתכוננים לקראתו. הטבח בארמנים החל ב-20 בפברואר 1915.

עיתוני מצרים, רובם בבעלות מהגרים סורים ולבנונים, תקפו את ג'מאל פאשא על הטרור שהשליט בלוונט, וג'מאל פאשא ביקש להשתיק את התעמולה נגדו. אלתר יצחק הציע לג'מאל פאשא את שירותיו: כאזרח אמריקאי, יכול היה לנסוע למצרים בלי שיאסר בידי הבריטים. ואכן ג'מאל פאשא שלח אותו למצרים, להשתיק את מסע התעמולה, ובהזדמנות זו לאסוף מידע על הכנות הבריטים למלחמה. אלתר יצחק חזר אחרי חודש, וסיפק לג'מאל פאשא את המידע המבוקש. בתיאום עם המפקדה הבריטית קיבל את מבוקשו: הפסקה זמנית במסע התעמולה, וידיעות הצבאיות. ממסמכי הארמיה הרביעית עולה, שאלתר יצחק זכה תמורת פעילותו זו בסכום של 2,500 לירות זהב עות'מאניות.

"הוא הצליח להונות את הפאשא תקופה ארוכה באמצעות הידיעות שסיפק לו" כתב עזיז ביי.

יחסי החברות מהם נהנה אלתר יצחק מצדו של ג'מאל פאשא העניקו לו ולעוזריו חסינות בפני חשד ואלתר יצחק עיבה את רשת מרגליו ברחבי הארמיה הרביעית וזכה באינפורמציה המיועדת.

אלתר יצחק מסר לבריטים מידע על הכנותיהם של העות'מאנים לקראת מסע המלחמה הראשון לתעלת סואץ. מידע זה תרם, לדברי עזיז ביי, לכישלון העות'מאנים במערכה זו. "הפחה הגדול ביקש ברוב יהירותו לחצות את תעלת מצרים בפחים ובעצים, שגזר על כל יושבי הארץ להביאם; ובגדודיו הרעבים והיחפים אמר לכבוש את מצרים כולה, אך חייליו הושמדו ופגריהם מילאו את פני המדבר הגדול, ונשרים ועיטים עטו על הפגרים" כתב יצחק ראב.

קצין המטה, הגנרל הגרמני פון קרספין קרסנשטיין כתב בזיכרונותיו, שאלתר לוין נכח בטקס סקירת הכוחות הנוסעים לסואץ, והעביר לבריטים מידע על כל האמצעים שנקטו הטורקים לקראת תקיפת תעלת סואץ. "ידע זה הוא אשר גרם לכישלון מערכה זו".

אלתר יצחק הצליח לגרום לעות'מאנים לרכז כוחות בצפון סוריה על חשבון כוחותיהם בדרום ארץ ישראל. הוא שכנע את ג'מאל פאשא כי "מעצמות ההסכמה" מתכוננות לפלוש לאיסכנדרון, כדי למנוע מהעות'מאנים להעביר תגבורת מאנטוליה לכיוון תעלת סואץ: באפריל 1915 מסר אלתר יצחק לג'מאל פאשא, כי מדו"חות של המודיעין הבריטי במצרים שהגיעו לידיו נודע לו על כוונת הבריטים לכבוש את מפרץ אלכסנדרטה ולהמשיך הלאה לחאלב, כדי לנתק את קו התחבורה בין טורקיה והאזור הסורי. על פי התוכנית, היו אמורות ספינות המלחמה הבריטיות לשים מצור על חופי סוריה, יפגיזו אותם בתקווה להצית מרד, יכבשו את אסכנדרון וינועו קדימה. בשבוע לאחר מכן הפגיזו הבריטים כמתוכנן את חופי סוריה, ולקינוח הפגיזו את הקונסוליה הגרמנית באסכנדרון, מאחר שמושל האזור סירב להסיר את הדגל הגרמני מהבניין.

ג'מאל פאשא אכן העביר חלק גדול מכוחותיו מחזית ארץ ישראל לגבולות צפון סוריה, יחד עם תשומת לבו.

דרך דומה מילא אלתר יצחק בהפניית חלק גדול מהכוחות הטורקיים לעיראק.

מערכת סואץ הראשונה נכשלה בפברואר 1915. ג'מאל פאשא חזר לירושלים כדי להתכונן למערכת סואץ השנייה - מערכה, שלא יצאה לפועל בעקבות תבוסת הצבא העות'מאני בקרב רומאני, באוגוסט 1916, שם השאיר קרסנשטיין כמה אלפי הרוגים. אומרים כי למפקד הבריטי לורנס היה מידע מוקדם על מהלכי הטורקים.

מספרים שאלתר יצחק נכח יחד עם הקונסולים של ארצות הברית, שוויץ, הולנד וספרד, ומפקד אוניית הקרב האמריקאית, שעגנה באותו יום במימי ביירות, בעת שהשלטונות העות'מאנים בראשות רדא פאשא מפקד הדיוויזיה ה- 43 בעאליה החרימו את מסמכי הקונסוליה הצרפתית בביירות. היו אלה המסמכים, שהחביא הקונסול הכללי פרנסואה ז'ורז' פיקו בטרם עזב. מישהו גילה לטורקים היכן הוחבאו המסמכים, שהעידו על קשרי פעילים סורים ולבנונים עם נציגים צרפתים. אלתר יצחק היה שם כדי לגלות את זהותו של המוסר. אגב, לאחר המלחמה עצרו הצרפתים את המרוני פיליפ זלזל, שהיה המתורגמן הראשי של הקונסוליה הצרפתית, באשמת הסגרת המסמכים, שלולא נמצאו, לא היו מוצאים להורג סורים רבים כל כך.

את תוכנם של המסמכים שלח אלתר יצחק למצרים. הבריטים, באמצעות הממשלה האמריקאית, השתדלו להציל את הנאשמים מהוצאה להורג, אך לא הצליחו. ב-6 במאי 1916 הוצאו להורג 21 איש ובוצעו הוצאות נוספות להורג, בתאריכים אחרים.

יש רומזים כי אלתר יצחק העביר לבריטים מידע חיוני, שהביא לתבוסת העות'מאנים בקרב רפיח - בתחילת ינואר 1917; שני גדודים טורקיים הוכרעו במתחמי רפיח בידי שתי בריגדות אוסטרליות, הטורקים פינו בחיפזון את קסיימה ועוג'ה אל-חפיר ונסוגו לקו באר-שבע-עזה, כשאבדותיהם כבדות: 1,250 חיילים וקצינים, הרוגים ופצועים.

מפקדת הארמיה הרביעית העות'מאנית התכנסה בירושלים לדון במצב הצבאי המידרדר. הוחלט כי הקורפוס השישי בפיקודו של פאוזי ביי [לימים שר ההגנה ברפובליקה הטורקית] יתקוף בחזית עזה, נקודת חולשה של הכוחות הבריטים, במקביל - כוחות הדיוויזיה ה-45 בפיקודו של אמיר אלאי [אל"מ] עצמת ביי (לימים ראש ממשלת טורקיה] יתקדמו מבאר-שבע כדי לאגף את הבריטים שייסוגו מעזה. בנוסף, כוחות העתודה בפיקודו של הגנרל אריך פון פלקנהיין יסייעו ביצירת חזית מרכזית. פקודות הקרב הודלפו לאוזני הבריטים ששיגרו כוחות למקומות הנחוצים. כוחות העתודה היו מטרה נוחה לחיל האוויר המלכותי.

כך הצליח אלתר יצחק להונות את המפקד הכללי של הכוחות העות'מאנים בלוונט ולהבטיח לבריטים ניצחון גדול, בעוד ג'מאל פאשא ממשיך לבטוח בו.

"המרגל אלתר יצחק לוין היה ממשיך לעשות רבות, אלמלא אירע מקרה בלתי צפוי שגרם לגילוי עניינו".

ג'מאל פאשא ערך מצעד צבאי ליד חרג' ביירות, שכונה בדרום העיר, כדי להרתיע את "מעצמות ההסכמה" מלנסות לכבוש את החופים הלבנוניים והסוריים. אלתר לוין צילם בסודיות את היחידות הצבאיות, במצלמה קטנה שהוסתרה בלולאת המקטורן שלו.

המלאזם [סגן] צבחי נורי ביי ראה אותו מצלם, ודיווח על כך לעלי פואד פאשא ראש מטה הארמיה הרביעית. פואד פאשא אמר לו כי האיש הוא מידידיו של ג'מאל פאשא, ולכן אל לו לעשות דבר בינתיים, מלבד להמשיך לעקוב אחריו. כשהוצג העניין בפני ג'מאל פאשא לא הטיל המפקד ספק ביושרו של האיש: "לא ייתכן שיהיה מרגל לטובת אויבינו" אמר והתנגד להצמיד לידידו מעקב. אך עלי פואד פאשא לא נענה להנחיה, והחליט לעקוב אחרי אלתר יצחק. כך נודע לו כי אלתר יצחק נפגש במלון "דויטשרהוף" בשכונת אל-זיתונה בביירות עם אדמסון, קצין אוניית הקרב האמריקאית שעגנה בנמל, ומסר לידיו חבילת מסמכים גדולה.

שוב הלך עלי פואד פאשא אל ג'מאל פאשא, וזה אמר כי המצור שהטילו "מעצמות ההסכמה" החל מאיים על הארץ ברעב, העלול לסכן את הצבא, וכי לכן הטיל על אלתר לוין שליחות מיוחדת: היה עליו לפנות למפקד אוניית הקרב האמריקאית ולשכנעו למסור ל"מעצמות ההסכמה", אזהרה כי אם יימשך המצור יוגלו כל המיעוטים הלא מוסלמים מאזורי החוף; "ולכן אנשיך טעו בעניין זה, כיוון שהם עקבו אחרי איש שאני עצמי שלחתיו במשימה רשמית, שהיה הכרחי שלא יידע עליה איש. אני הוא זה שמינה את האיש לתפקיד".

עלי פואד פאשא הבין כי לא יעלה בידו לשכנע את ג'מאל פאשא בכוונותיו האמיתיות של אלתר לוין. הוא המשיך במעקב, ואילו ג'מאל פאשא המשיך לתת אמון באלתר לוין עד סוף ימי שלטונו באזור כמפקד הארמיה הרביעית דצמבר 1917.

ב-6 באפריל 1917 הכריז נשיא ארצות הברית וודרו וילסון מלחמה על גרמניה וטורקיה. אזרחי אמריקה נחשבו כעת לנתיני ארץ אויב. אלתר לוין היה אזרח אמריקאי, וככזה היה עליו לעזוב את הארץ או להסגיר את עצמו. הקונסול הספרדי בירושלים, הרוזן דה ביובאר, יעץ ללוין לעזוב את העיר ומשפחתו עברה לרחובות. אלתר לוין נעלם, אך לא לפני, שהעביר לחותנו את זכות החתימה על כל עסקיו. השלטון הטורקי בירושלים חיפש אחריו. בספטמבר שלח לו סגן הקונסוליה הספרדית הודעה, כי השלטונות חושדים בו בריגול.

במרס 1917 זימן אליו עלי פואד פאשא את מושל מחוז [מתצרף] ירושלים זאכי ביי ואת עארף ביי אבראהים, מפקד משטרת ירושלים.

בתקופה ההיא, כל מפקד משטרה [מודיר] היה ממונה מטעם השלטונות על המרגלים במקום, והיה מקבל מענקים מיוחדים תמורת ידיעות חשובות או עריק שלכד. היה בסמכותו לעצור סוחרי מזון ומטבע ולהעמידם לדין צבאי, לרדוף מרגלים ולפקח על המצב הפוליטי. כן היה ביכולתו להוציא להורג חף מפשע ולזכות פושע [לפי הד"ר אליעזר טאובר מאוניברסיטת בר-אילן בתרגומו לעברית לספר "מודיעין וריגול – בסוריה, לבנון וארץ-ישראל" של עזיז ביי, לו אני חייב הרבה על המידע ששאבתי ממקור זה].

וכך נאמר לעארף ביי: "יש איש אחד אלתר לוין המאיים על ביטחון הצבא והארץ, תפוס אותו. הוא הסתנן ללב המטה הכללי וגנב את כל תוכניותינו להגן על החזית. ו - הצליח לזכות באמונו של ג'מאל פאשא, ודי לחכימא"... "אני מוכן לכל מה שתצוו אותי", ענה עארף ביי.

לאחר קרב רפיח גברו התקפות הבריטים בחזיתות עזה ובאר-שבע. מפקדת "צבא הברק" - קבוצת הארמיות "יילדרים" - ביקשה תגבורת מהמפקדה בסוריה. ננקטו צעדים סודיים להגנה על דרכי העברת כוחות מדמשק לארץ ישראל ומהלבנון לחיפה. אלתר לוין, שלא עזב את ירושלים, הצליח להביא תוכניות אלו לידיעת הבריטים. ספינות המלחמה שלהם הפגיזו את הכוחות העות'מאניים בבואם לחיפה ולעכו וגרמו שם אבדות לא מעטות ומבוכה רבה. את באר-שבע כבשו הבריטים ב- 27 באוקטובר וכחודש לאחר מכן - את עזה.

עארף ביי מצדו עצר חשודים פוטנציאליים, אך הסתבר שאינם יודעים על חבריהם דבר.

אסתר חיים, בעלת בית מפגש לאוהבים (בית-בושת וקזינו) - בשכונה הרוסית בירושלים, שם ביקרו קצינים גרמנים ואוסטרים וקצינים טורקים שידעו גרמנית, העסיקה יהודייה יפה ושמה לידיה סימונוביץ'. כשנעצרה הנערה, הודתה כי אלתר לוין שילם לה ביד נדיבה תמורת מידע, ששאבה מלקוחותיה. למרות כל האיומים, הכחישה כי ידוע לה מקום הימצאו של לוין, ולא הכחישה כי פעלה בשירות עמה היהודי וכי זנחה את אוסטריה מולדתה. היא שירתה אצל אלתר לוין לא כמרגלת כי אם כמקדמת רעיון הבית הלאומי - "אלוטן אלקומי" היהודי. העלמה היפה הועברה למפקדה בדמשק ומשם לבית משפט צבאי. אלתר יצחק לוין נשאר חופשי.

בסוף חודש מרס רכב עארף ביי על סוסו ובאחת הסמטות נתקל בשני אנשים, שהאחד מהם החל לברוח. עארף ביי רדף אחריו ומצאו מתחבא בבור. הבורח שהציג עצמו כעריק, הציע למפקד, בבכי ובתחנונים, חמש לירות זהב עות'מאניות תמורת שחרורו. עארף ביי שם עליו את אזיקי הברזל שהיו בכיסו, מסר אותו בתחנת המשמר, "הקישלה" - המצודה הטורקית שחנתה במגדל-דוד, והפקידו בידי שני השוטרים שהיו שם. לאחר חקירות ועינויים נשבר "העריק הערבי" והודה כי הוא אלתר לוין. כיוון שעלי פואד פאשא והמתצרף נעדרו באותה שעה מהעיר, הורה עארף ביי לשוטרים להגביר את ההשגחה על העצור עד אחרי הצהרים, והלך לענייניו.

שיחד את אחד השוטרים בלירה זהב עות'מאנית כדי שיביא לו אוכל מהשוק, כשיצא הראשון, הציע לשני, שוטר ושמו ח'ליל, עשרים לירות זהב עות'מאניות תמורת שחרורו [עשרים לירות זהב היו אוצר אדיר ביחס לצרכיהם של האנשים באותו זמן]. האסיר נמלט. גם השוטר נמלט, אך חיילים לכדו את זה האחרון בפרברי ירושלים, ולמחרת היום הוא הוצא להורג בתלייה מול שער יפו כשעל חזהו לוח המפרט את "חטאיו".

סוכניו של עארף ביי הודיעו לו כי אלתר לוין נראה בכפר נבי סמואל מצפון מערב לירושלים.

על דעתו של עלי פואד פאשא וכשבידיו הסמכות לעצור את כל יושבי הכפר ולהעלותו באש, ובתוספת כוח צבאי, הקיף עארף ביי את הכפר, עצר את תושביו לחקירה, הוביל מעל מאתיים מתושביו לכלא, אך את אלתר לוין לא הצליח למצוא. סרק בעיר שכונות שלמות, עבר מבית לבית, פרץ לביתו של לוין בשכונה האוסטרית וגם לבתי קרוביו וידידיו. חיפש ברחובות ובראשון-לציון בבתי איכרים יהודים שנחשדו כידידיו וקרוביו - והמרגל איננו. מספר היהודים שנעצרו הגיע ל-1,250, ואיש מהם לא ידע או לא רצה לספר על מקום המסתור של המרגל.

"בכל מקום בארץ ישראל היו ליהודים מרגלים וצופים, שעקבו אחר אנשי הממשלה וכוחותיה. הכל הכירו את לוין ופתחו לפניו את בתיהם".

גם אשתו של לוין ושלוש בנותיהם הסתתרו. "במקום שנמצאנו בבוקר לא נשארנו אחרי הצהריים ובמקום שלנו בלילה לא שהינו בבוקר" כתבה הבת שולמית. אך המשטרה מצאה אותם. האם נעצרה לעיני הבנות, והשוטרים התייחסו אליה בגסות. בבית המעצר ביפו הצליפו בה בשוט כדי לאלצה להסגיר את בעלה. היא לא ידעה דבר והקונסול ביובאר דיווח: "נראה שדעתה נטרפה עליה". אלתר לוין התדפק על דלתו של ח'ליל אל-סכאכיני.

כשהבין מפקד המשטרה שבכוח לא ישיג דבר, החל להפיץ שמועה כי רצונו לעזור לאלתר לוין וכי יש מקום למשא ומתן. כדי להוכיח את כוונתו הטובה הקל בעונשם של יהודים וגם סייע לכמה חשודים להימלט.

חותנתו של לוין, אישה מבוגרת ויראת שמים, שבה לביתה במושבה האוסטרית. עארף ביי ניסה לשכנעה להובילו אל מסתורו של חתנה, כדורש טובתו. הוא חזר והבטיח לה, שיגיע להסכם עם הנמלט, ויביאו למקום בטוח. הבטיח כי תמורת סכום מסוים יסייע לו להימלט מהעיר הנצורה ולחצות את הקווים, ואף נשבע בכבודו שלא יפגע בו; לבסוף הסכים אלתר יצחק להיפגש עם עארף ביי כדי לקבוע את הסכום.

בגיבוי שלושה מאנשיו יצא עארף ביי מבית החותנת, שהתלוותה אליו: "היא כרכה סביב צווארה סודר משי, נשאה בידה מנורה קטנה שדלקה בשמן זית, וביקשה ממנו להצטרף אליה".

לנכבד הפלסטיני ח'ליל ביי אל-סכאכיני המורה לערבית של אלתר לוין  היה בית גדול, ממערב לעיר העתיקה, לא רחוק מהחומה, ליד בית החולים "שערי צדק", מול בית הממשל. כשהגיעו למקום, נטלה החותנת מפתח מוסתר, ויחד עלו לקומה העליונה. שם הקישה בקצב מוסכם על הדלת, אמרה סיסמה והם נכנסו. אלתר יצחק קיבל את מפקד המשטרה בסבר פנים יפות. "אלתר לוין, בשם החוק אני עוצר אותך. הרם ידיך!" קרא מפקד המשטרה תוך שליפת אקדחו. אלתר לוין הוציא מתיקו חמשת אלפים דולר אך עארף ביי סירב. הציע לו עשרת אלפים דולר. הסכום עלה לעשרים אלף דולר בהמחאה של 'דויטשה פלשתינה בנק': "לך ומשוך סכום זה בירושלים, דמשק או איזו עיר שתרצה והוא ישולם לך מיד. אני אשאר כאן תחת השומרים שלך וכאשר יהיה הכסף בהישג ידך, חזור לכאן ועשה בי מה שתרצה". ועארף ביי מתעקש: "יש חוק ואתה עצור. תועבר מיד לבית המשפט הצבאי. וגזר הדין יהיה ללא ספק הוצאה להורג". אלתר לוין בצחוק גדול: "אתה תינוק, בור. לא ייתלו אותי לעולם אף אם אתה תוביל אותי אל עמוד התלייה במו ידיך. האוצר שאני מציע לך הוא של הבריטים, ואיתו תוכל לחיות בטוב ולא להיזדקק לאיש. ירושלים תיפול בעוד ימים בידי הבריטים, ואין באפשרותך לשנות את הגורל, נצל הזדמנות זו וטול חלקך בשלל".

 עארף ביי הזעיק במשרוקיתו את אנשיו, שכבלו את ידי האיש והאישה באזיקים. בדירה מצאו מסמכים מרשיעים ומשדר. אלתר יצחק המשיך לחייך: "אין צורך בכל ההוכחות הללו. אני אודה בכל. אותי לא ייתלו. אתה תראה אותי חופשי ומשוחרר בדיוק כמו שתראה את ירושלים בעוד ימים אחדים; אז תתחיל תפארת ישראל - בניית הבית הלאומי היהודי".

אל-סכאכיני יליד ירושלים, סופר, מחנך, לאומן ומנהיג ערבי-נוצרי מן העדה  היוונית אורתודוקסית, שחלם על מדינה ערבית עצמאית ותיעב את הטורקים, מספר ביומנו כיצד בליל ה- 27 בנובמבר 1917, כשקולות הירי נשמעו מכיוון מערב, מאזור שכונת מאה שערים, נשמעו דפיקות על דלת ביתו וכשפתחה, מצא שם את אלתר לוין סוכן הביטוח; לוין ביקש מאל-סכאכיני להסתתר בביתו: בשל היותו אזרח אמריקאי המשטרה הטורקית בעקבותיו, בלילות שחלפו עבר מבית לבית, וכעת לא נותר לו למי לפנות. אל-סכאכיני ידע, שאם ייתפס יואשם בבגידה אך אם ישלח את המבקש מקלט, יבגוד במורשת תרבותו - הכנסת-האורחים הערבית. "הכנסתי אותו בשמם, לאחר שבני עמו התכחשו לו וקרוביו סגרו את דלתם בפניו". אלתר לוין הבטיח, שאיש אינו יודע על בואו ואל-סכאכיני נעתר.

אף כי לא היה דתי, שמר אלתר יצחק על כשרות. תחילה הסתפק רק בלחם, זיתים וכוס תה. תוך יום יומיים יצר קשר עם חותנתו וזו הביאה לו ארוחות כשרות. כעבור יומיים-שלושה הביאה איתה גם את המשטרה.

ב-4 בדצמבר, בשעה שלוש אחר חצות, התעורר אל-סכאכיני לקול דפיקות על דלת ביתו. שמע אנשים מקיפים את הבית ושקשוק של כלי נשק. שוטריו של עארף ביי עצרו את אלתר לוין ואת אל-סכאכיני, הובילו אותם לתחנת המשטרה ומשם לכלא הצבאי שבמגרש הרוסים. חיל החלוץ צבא בריטניה היה במרחק של כחמישה קילומטר מהעיר.

בחקירתם טענו שניהם כי אינם מכירים זה את זה ורק במקרה נעצרו בבית אחד.

סולטאנה אשתו של אל-סכאכיני לקחה את גיטל לוין אל הכלא כדי להעביר בגדים, מזון וכסף לבעלים העצורים. החיילים שדדו את הכסף ואותן גירשו.

משהצליח עלי פואד פאשא לעצור את אלתר לוין, הורה למחלקה הראשונה - אל-שעבה אל-אולה - הגוף הממונה על ענייני מרגלים ותפיסתם - להכין את כל המסמכים והמוצגים ולהעבירם לבית משפט צבאי. אז פנה לעניינים הצבאיים שבחזית: עם שחר יום 26 בנובמבר 1917 תקפו הבריטים באזור הכפר איבן אברק [בני-ברק], מדרום לירקון וממזרח ליפו, אזור שהיה תחת שליטתו של הקורפוס השמיני בראשותו של עלי פואד פאשא. הבריטים כבשו את העמדות הקדמיות, שהקים הקורפוס העשרים כדי להגן על ירושלים בבידו ובבית סוריק, הצליחו לכבוש את גבעת נבי-סמואל וממנה הפעילו ארטילריה. כוח פרשים כבש את אל-ענב, נע קדימה וחצה את ואדי קאלוני ממזרח לקסטל. התקפות הכוחות הבריטים על העמדות העות'מאניות נמשכו בו אחר זו, עד ליל 8-9 בדצמבר.

ב-8 בדצמבר 1917 שררה אנרכיה בירושלים. התושבים תקפו את בתי הכלא וחילצו משם את קרוביהם. הכוחות העות'מאנים נסוגו מירושלים לכיוון מזרח וצפון-מזרח. העיר נותרה בלא שלטון צבאי עד סמוך לצהרי יום המחרת, עת נכנסו אליה שתי דיוויזיות רגלים בריטיות - הדיוויזיה ה-53, וה-60, הדיוויזיה ה-47 ההודית והדיוויזיה העשירית האוסטרלית.

עארף ביי סבר, שמסוכן לסגת מירושלים ולהשאיר איש כמו אלתר לוין בכלא: ביום האחרון לשלטון הטורקים, ערב חנוכה, ב-8 בדצמבר אחר הצהריים בא עארף ביי לקחת את לוין אל מרכז הכוחות העות'מאנים שביריחו. האסיר ניסה לשכנע את עראף ביי לשחררו תמורת עשרים אלף דולר, ושוב, עראף ביי סירב. ח'ליל אל-סכאכיני ואלתר לוין הוצאו מתאם, חיילים טורקים גררו אותם, כשהם כפותים בחבל אחד דרך העיר העתיקה אל שער האריות, והוליכו אותם במסע ייסורים חפוז וארוך עד ליריחו. "מסביבם צעדו המוני חיילים נסוגים – נסוגים; בשמים חג מטוס בריטי" כתב תום שגב בספרו "ימי הכלניות".

ביריחו קיבל עראף ביי הוראה להובילם לעמאן - לבסיס קטן של מפקדת אחת הדיוויזיות. ארבעה ימים הלכו.

בעמאן שרר בלבול. נפילת ירושלים בידי הבריטים והגברת התקפות המורדים הבדווים בסביבות העיר, גרמו למפקדה העות'מאנית להזניח את עניין המרגל. עארף ביי פנה אל עלי פואד פאשא בדמשק, וזה הורה להביאם לבית המשפט הצבאי בעיר.

לאחר חודשיים של תלאות, בפברואר 1918, הגיע עארף ביי עם שני אסיריו ח'ליל אל-סכאכיני אלתר לוין (דרך דרעא ברכבת) לכלא "אל מועלק" שבבאב אל-ג'אבייה בדמשק. שומרים אלבנים הופקדו על לוין, שהמתין בצינוק מצחין לגזר דינו: מוות בתלייה.

אל-סכאכיני שוחרר לאחר כחודש, בינואר 1918. עד לחזרתו התפרנס כמורה לאנגלית [אחד מתלמידיו היה מוסא עלמי, לימים ממנהיגי התנועה הלאומית הערבית בארץ ישראל]. הוא ביקר את ידידו בכלא; וכשנזקק אלתר לוין הלווה לו כספים, באוגוסט הצטרף לכוחות המרד הערבי של האמיר פייצל ובתוך חודשיים שב לביתו בירושלים.

עארף ביי נצטווה למסור את אלתר לוין לבית המשפט הצבאי. חקירת השופט הביאה לשחרורו של המרגל מהכלא בלי משפט, שחרור שנותר בגדר תעלומה. יש אומרים: הכסף שב ושיחק תפקיד.

אלתר לוין שוחרר בסוף אפריל. הודות למאמצי הקונסול  הספרדי ביובאר הוא הורשה להישאר בדמשק ומצא תעסוקה בחברת ביטוח גרמנית. במכתביו, שהוברחו לירושלים, כתב כי לא חסר לו כסף.

 אלתר לוין רצה לשוב לירושלים. רבים מהגולים בדמשק היו מכריו, בהם דוד ילין המחנך ורופא העיניים הירושלמי אריה פייגנבוים, שכנו וידידו של הקונסול ביובאר. הוא פנה אל מאיר דיזנגוף, שהיה מקשר בין היישוב הגולה לבין השלטונות העות'מאניים, ואל בוריס שץ מ'בצלאל', גולה בצפת. כתב לראשי התנועה הציונית שהכיר, חיים קלווריסקי וארתור רופין, כתב לאיסטנבול ולבאזל ולאמסטרדם ולוושינגטון - כולם ניסו לעזור. קרוב משפחה בניו יורק, העיתונאי סמואל הרכבי, פרסם מודעה הקוראת להשיבו הביתה; ה'ג'וינט' ביקש את התערבות משרד החוץ האמריקאי.

חמישה חודשים לאחר, שמסר עארף ביי את אלתר לוין לבית המשפט, עבר בכיכר אלמרג'ה בדמשק הקצין הטורקי לשעבר, שהיה כעת מחוסר עבודה. איש מגודל זקן ומרכיב משקפיים, שישב בבית קפה ועישן נרגילה, הזמינו להצטרף - זה היה אלתר לוין. על פינג'אן של קפה אמר: הצעתי לך אוצר עצום, ובטיפשותך לא קיבלת אותו. את החופש שלי השגתי תמורת ארבע מאות לירות זהב. ואתה? נע ונד תישאר ואיש לא יתעניין בך.

אמרו כי בעוד עלי פואד פאשא התכונן לשפוט את אלתר לוין כדי להוציאו להורג, הצליח ג'מאל פאשא, ששב לאיסטנבול לאחר נפילת ירושלים, להצילו ולהבריחו לחאלב ומשם לאנטוליה.

יש אומרים כי אלתר יצחק נשאר בדמשק שם עמד בקשר רציף עם הקולונל לורנס, עד לאחר נפילת העיר, ב-1 באוקטובר 1918 עת נכבשה דמשק בידי בריגדה אוסטרלית.

רק עם מיגור טורקיה וכניעתה הורשה אלתר לוין לחזור לירושלים.

ב-30 באוקטובר נחתמה בנמל מודרוס שביתת נשק בין האימפריה העות'מאנית ובין "מדינות-ההסכמה". השלטון העות'מאני בן ארבע מאות שנה בלוונט הגיע לסיומו ועמו קץ האימפריה העות'מאנית.

אלתר לוין לא נשאר בדמשק זמן רב. בתוך חודשים אחדים ידעו אנשי ירושלים לספר כי 'מלך הביטוח' חזר!

כשחזר אלתר לוין ארצה נודע לו כי ג'מאל פאשא נמלט מאיסטנבול באונייה גרמנית, וכחבר בממשלה הטורקית שלאחר המלחמה, היה לקצין קישור בשיחות עם ברית המועצות, שזה עתה קמה.

ג. המשורר

אסף הלוי איש ירושלים

במקביל לפעילותו העסקית והמחתרתית, עסק אלתר לוין גם בשירה.

עוד כנער פרסם שירים ב"החבצלת" ב"הפועל הצעיר", "הארץ" ו"בוסתנאי" כתב שירי אהבה והערצה למולדת, לנופה ולטבעה, לשמש ולמדבר. ראה עצמו כממשיך דרכם של משוררי העם הקדומים, ולכן חתם על שיריו "אסף הלוי איש ירושלים".

הוא שורר על ירושלים 'עיר הקסמים'; על האבנים והאור, הסוד והשכינה; שיריו היו ארוטיים: "כולך נוגה רוך ומשי"; "צוואר, תלתל, רגלי צבייה, חזך, ידך כל הגווייה/ קולך, מראך..."

אומרים כי היה המשורר הכנעני הראשון. ברבים משיריו פנטז אגדות אהבה ערביות, חושניות, אלימות; הרבה לשלב בשיריו מלים ערביות כמו בשיר "השבאב" אותו שרה ברכה צפירה בלחנו הערבי [היום ידוע בשם "הבה נצא במחול"]. ניסה לגשר בין התרבויות והוליד בין היתר את הפואמה שלגייה כאגדת עם מדברית. 'הערבי' הצטייר אז בדמיונו כפרא אציל, רומנטי, ארוטי ואכזר.

"אני מותח גשר בין מערב למזרח", נהג לומר ותלה במשרדו שתי תמונות: האחת כשהוא לבוש בגלימת שייח' עטור כאפיה, והשנייה, באותה תנוחה, הפעם בחליפה מחויטת ובעניבה מהודרת. מתחת לאחת כתב "מזרח" מתחת לשנייה "מערב".

מבקרי האמנות לא פינקו את אסף הלוי איש ירושלים. חרף זאת, משום שקבלתו כמשורר הייתה חשובה לו, הוציא לאור בכספו ספר לשיריו "מגילת קדם" [הוצאת דקל 1915. למעשה יצא הספר לאור בשלהי המלחמה]. הספר הודפס בהידור מזרחי על נייר יקר, שייבא בהזמנה מיוחדת, ועוטר בגמלים ובחצאי סהר. לוין פיקח אישית על הפקתו ואף ניסח את שבחיו: "מהדורת הדר על נייר גוויל מודרני כבד משקל – שערים מקושטים וכותרות לכל פרק ופרק – סופי שירים עטורים בפיתוחי נחושת ממראות הארץ – עשרים גיליונות דפוס, פורמט אוקטבו, ש"ך עמודים – כריכה יפה ובפתח הספר סמלי שבטי ישראל", ושלח אותו לאנשים רבים. אך ספרו לא זכה להערכה והשירה העברית לא הקצתה מקום של כבוד לאסף הלוי איש ירושלים, ומאות משיריו לא ראו אור.

סופרים ומשוררים שלחו לו מכתבים מחניפים, אך לא התלהבו לפרסם את שיריו. הם קיוו כי יפרסם מודעה בקובץ ספרותי זה או אחר שתכננו להוציא, כדי לסייע במימונו. ואכן 'מלך הביטוח' פרסם כמה מודעות והם פרסמו כמה משיריו.

אברהם שלונסקי כינהו "הידיד והסופר", רחל המשוררת כתבה, שפשטות הביטוי הילדותי של לוין, נוגעת לב ושיבחה את עיצוב הספר. הוא אף ביקש מש"י עגנון, ששיר משלו יודפס באחד מקבציו הספרותיים ובאותה הזדמנות גם הציע למכור לו פוליסת ביטוח. אך "עגנון ידע לדחות טרחנים".

לטוענים על שימוש כזה היה משיב אלתר לוין: "לולא היה לוין מדבר, אסף הלוי לא היה יכול לשיר".

לקראת בוא הנציב העליון הראשון, היהודי הרברט סמואל - פרסם אסף הלוי שיר בעתון "הארץ": "התמוגג השחר ויאר / אמרנו כי יבוא". והמשיך - בהשראת היצירה ובתוך כדי ניהול חברות זרות וסוכנויות מסועפות בארץ - להכין לדפוס רשימות פיוטיות ושירים. הוא לא ויתר על חלומו, לבצר לו מקום של כבוד בעולם הנעלה בעיניו של השירה הטהורה. אמרו כי במהותו הפנימית הוא היה משורר אשר ראה שירה בכל. הוא האמין כי יגיע היום ויוכר ובשירו "למאמין" כתב: "מאמין אני בן-אדם/ עתידי ירומם עברי".

בשיריו האחרונים, שגנז במגירות שולחנו, כתב על "גסיסתו של יום" ועל רדת הלילה.

כשהלך לעולמו, נזכרו בשיר האחרון בספרו "מגילת-קדם":

ונטעתם לי דקל

את הדקל נטע בחצר ביתו שברוממה. כאיסור המקום, נמנעו מלטעת דקל על קברו, אבל חרתו כזה על מצבתו.

רוממה

אחרי המלחמה בנה אלתר לוין את ביתו על פסגה במערב ירושלים, בשכונה יפהפייה, שרחובותיה ירוקים, ובתיה מפוארים, כבתי העשירים הערבים בטלביה, בקטמון ובבקעה - שכונת רוממה, שהוא היה בין מייסדיה. שלא כרוב הבתים בשכונה, נבנה ביתו בעבודה עברית ובגנו נטע עץ דקל.

ימי השלטון הבריטי היטיבו עמו. עסקיו פרחו הוא היה בא-כוח ומנהל של שש חברות: צרפתיות ואמריקאיות, שהרחיב וניהל בהצלחה.

לוין העריץ את הכלכלה האמריקאית, שראה בה תהליך מוביל בעולם. הוא חיבר את החלום האמריקאי עם החזון הציוני והאמין, כי יהודי ניו יורק ישקיעו בארץ ישראל מהונם וממרצם. ניו יורק - ו"וול סטריט" היו בחלומותיו ירושלים - ו"רחוב הכותל".

הוא זיהה את הציונות עם יזמות כלכלית, והאמין שההון אשר הזרימה התנועה הציונית לארץ יביא לשיפור רמת החיים של כלל האוכלוסייה.

לוין חלם על מיליון יהודים, שישבו בין הים התיכון לבין הנהר פרת שבעיראק, גבולות ההבטחה התנ"כית. לרגל עסקיו הרבה לבקר בתל-אביב "ההומייה והשובבה", אך בירושלים ראה עתיד כלכלי גדול.

"הוא היה מחונן בטבע של מנהל, של מפקד. מחומר שכזה קורצו אילי התעשייה והמסחר, האוחזים את רסן גורלנו בידיהם", כתב בן חפץ שעבד במחיצתו. היה איש העבודה, שדאג גם לפרטים הקטנים. "אני אלתר לוין, מלך החיים והמוות", היה מציג את עצמו. מספרים כי נהג ללכת ללוויות של אישים בירושלים, להמתין עד לסיום הקבורה, אז היה ניגש אל האלמנה ולבני המשפחה ולוחש באוזניהם: 'עכשיו הזמן שתדאגו לעצמכם. בטחו את עצמכם בביטוח חיים'.

לפני מותו הדפיס חוברת פרסומית שבה הציג את עסקי הביטוח שלו, והציג את הרעיון החדשני – ביטוח חיים: "חיי האדם הם בלתי בטוחים – רק המוות בטוח. אשרי אדם המפחד תמיד..."

אלתר לוין שאף לגדולות. בסוף אוקטובר 1929 שלח לבנק אנגלו-פלשתינה הצעה להשקעת ענק, עשרת אלפים לירות בשתי חברות ביטוח חדשות, "ירושלים" ו"ירדן". " אליעזר הופיין, מנכ"ל הבנק, דחה את הרעיון.

"אמרו כי היה לו המשרד הכי יפה בכל המזרח כולו. היו בו כורסאות עור ושטיחים פרסיים וריהוט שכמותו לא נראה בשום מקום אחר", מספר נכדו, מרדכי מונין. במשרדו היה תלוי במסגרת מוכספת מברק ממלכת אנגליה ורשימת האנשים, שנטלו אצלו הלוואות בריבית; מי-ומי של העיר, כולל שמות ערביים רבים. גם ח'ליל אל-סכאכיני.

ברשותו היתה מכונית קאדילאק מפוארת, הראשונה מסוגה בארץ, ונהג היה מסיעו ברחובות ירושלים. "אלתר לוין היה איש מוחצן – היה לו נהג כושי עם כפפות לבנות", סיפרה לי חווה מונין. לעיתים קרובות נסע במכוניתו לדמשק בחברת ידידים.

בדרך כלל ראו אותו לבוש בחליפות אופנתיות הדורות, עם מקל הליכה מוכסף, תמיד מבושם. "הבושם נמנה עם שכיות המזרח, אני אוהב בושם, פיוטים וצבעים... " נהג לומר.

על שום סגנון לבושו המטורזן כינוהו 'דנדי' ו'בעל המונוקול', שהיה משתלשל על חזיות חליפותיו הלבנות, הגזורות בהידור, מעל כותנות משי יקרות.

אומרים כי נטה לזהות את עסקיו הפרטיים עם החזון הציוני: הוא מכר לאנשים פוליסות ביטוח - "אחריות חיים – אסון – אש" - לא למטרות רווח אלא למען עתידו של העם.

כתב עליו העיתונאי אורי קיסרי: "ניחוח המזרח עלה מאצלו, על חלומותיו וערמומיותו, על דמיונו הלוהט ועל חשבונותיו הקטנוניים".

רבים ראו בו "ביזנס-מן", אדם השואף לאגור ממון, החס על כל פרוטה. כדבריו של אחד הירושלמים: "אלתר לוין ? - פושט עור, בגלל פרוטה ימכור את נשמתו", אולם בד בבד עם שנאת ההמון אליו, העריצוהו על כישרונותיו המסחריים.

השופט גד פרומקין היה ידידו. עורך הדין דניאל אוסטר, לימים ראש עיריית ירושלים, היה מבאי ביתו ופרקליטו. היו שם גם מר משה אלחנתי והאדונים עזריאל, פרשר וגאוני, דיסקין ושרירא ועוד רבים וטובים.

אלתר לוין דגל בדו-קיום יהוד-ערבי: "אחות לנו ארץ, סהר אחד עשה שנינו לנודדי לילה", כתב באחד משיריו. ואכן היו לו מכרים ערבים רבים בשכם, חברון ויפו. הייתה גם המאהבת המסתורית, שנזכרה קודם.

אלתר לוין היה חלק מחבורת יהודים וערבים, שניסו לקיים הידברות בין שתי הקהילות, בהם ח'ליל אל-סכאכיני והשופט גד פרומקין, שלימים סיכם: "כל אלה היו אמצעי סרק שלא הביאו פירות של ממש". אומרים שההסתדרות הציונית מימנה את פעילותם, בניסיון לנטרל את קנאותה של התנועה הלאומית הערבית.

אלתר לוין היה נדבן גדול: נידב לקרנות הלאומיות, תמך במוסדות צדקה ובכל מפעלי התחייה הלאומית, כמו גם בעיתונות העברית על כל זרמיה, בספרות, באמנות ובתרבות.

מכל נסיעה לחו"ל הביא ספרים חדשים שרק אתמול הופיעו, וישנים מכל התקופות - "שסוכן הביטוח מירושלים 'הריח' אצל ה'בוקיסטים' שעל גדות הסיין..."

ארגז מיוחד היה לו לתמונות שרכש, פרי מכחולם של אמנים מפורסמים. "את כל אשר לי אתן תמורת צבעים", הכריז והיה לאחד מאספני האמנות הגדולים וידועים בארץ. הוא טיפח אמנים מקומיים, היה לפטרונם ופיאר את ביתו בתמונותיהם. מספרים כי התאהב בעבודותיו של צייר הפורטרטים והרשם המעולה צבי ליטבינובסקי. בביקורו בגלריה של ליטבינובסקי, הניח על השולחן 500 ליש"ט וקנה את כל התמונות, שהיו שם.

איש ספר היה, ואהב לצטט מכתבי משוררים באנגלית, צרפתית וגרמנית ולעתים גם פסוקים מהקוראן. הוא העריץ את היינה, הזדהה עם סרוונטס ועם אוסקר וויילד, סופרים בכלא, וחלם להקים בירושלים סלון ספרותי-אמנותי.

 נערצת הייתה עליו תרבות אירופה - רציונלית, כולה הרמוניה, ניקיון ושקט, חריצות ויופי, סדר וסבלנות. בציונות ראה חלק ממנה, ובתרבות הערבית ראה את היפוכה: "הערבי" כתב לוין הבוגר הוא "פרימיטיבי", ותרבותו נעדרת "הרמוניה".

איש של מעשים גדולים, שגם הפרטים היו חשובים לו. לקראת ציור פורטרט שמן של אשתו, הורה לה להצטלם כשהיא לבושה בפרווה פתוחה לפנים, הצווארון נופל, עם פרח על החזה, חרוזי פנינים וכובע יפה. ידה האחת נתונה בכסיית משי והשנייה גלויה. לרגליה גרבי משי ונעליים עדינות.

אלתר לוין רצה שבנותיו רבקה, שלומית ורחל יפרחו "צנועות וחבויות מעין אדם". הוא רצה שילמדו שפות – צרפתית, גרמנית ואנגלית; שיקבלו שיעורים בריקוד ובנגינה בפסנתר ושירבו להאזין למוסיקה - בטהובן ומאיירבר; שיקראו ספרים רבים, שיעסקו ברקמה וישחקו טניס. הורה להן מה לאכול וכיצד לשמור על ניקיון הגוף; אלו לבנים עליהן ללבוש - "אסור להן לשכוח כי בנות ירושלים הן". זו אירופה, שביקש להנחיל להן.

משום שאשתו ובנותיו לא היו בריאות, שלח אותן לריפוי אצל מיטב הרופאים באירופה, וחיפש את הטיפול הטוב ביותר, אם כי הרבה להתמקח על המחיר. "כשחלה מי מבני המשפחה – נשלח מיד לשוויץ לריפוי", מספרת חווה מונין.

כשישבו אשתו ובנותיו בווינה ובברלין לצורכי מנוחה וריפוי, התכתב עם אשתו גיטל ביידיש, ועם בנותיו בעברית.

למרבה הצער, גיטל איבדה כנראה את שפיות דעתה, והייתה משוטטת ברחובות ברלין, כשהיא מדקלמת דברי אלוהים. ייתכן שלא התאוששה מהטראומה, שעברה כשעינו אותה הטורקים עשר שנים קודם לכן. אלתר לוין החזירה לירושלים.

 בתו הבכירה רבקה נפטרה בבית חולים פרטי בברלין, בכ"א אב תרפ"ד. סיפרו שיום אחד גילתה לאביה שהתאהבה בבחור בשם לניאדו, אך האב לא הסכים לשידוך. יש ואמרו כי סירב מאחר, שלניאדו לא היה "משלנו": הוא היה ספרדי. יש ואמרו – מאחר שהיה מהמר. כצעד מניעה שלח לוין את בתו לאירופה, שם שלחה יד בנפשה. גם אותה החזיר לירושלים ו"נגנזה בהר המשפחה" – הר הזיתים, בב' תשרי תרפ"ה. יום אחד, סיפרו, התאהבה בתו השנייה, רחל, באותו לניאדו והשניים נישאו ועזבו את העיר.

שניים מהבולטים בין פרקליטי ירושלים, שלום הורביץ ודניאל אוסטר, טיפלו בתביעת הפיצויים שהגיש אלתר לוין על הסבל, שנגרם לו בכלא דמשק. אך עד שהגיע התשלום, כאלפיים דולר, כבר לא היה לוין בין החיים.

ביום י"ד תשרי תרצ"ד, איבד עצמו לדעת, ונקבר בירושלים.

"אלתר בן משה בנדק משכונת רוממה נפטר ביום רביעי י"ז תשרי תרצ"ד [4 אוקטובר 1933]. נקבר על יד בתו הבכירה רבקה-דבורה. את החלקה בהר הזיתים רכש עוד בחייו" נכתב בספרי החברה-קדישא של הפרושים.

 מבוטח היה באחריות חברת "פניקס" בארבעת אלפים לא"י וכן גם בחברות אחרות.

בהלווייתו, שנערכה בערב סוכות השתתף קהל רב.

ביום השנה העשירי לקבורת בתו רבקה בירושלים, תלה את עצמו על עץ הדקל שבחצר ביתו: אור ליום רביעי, ערב סוכות של שנת 1933, נמצא אלתר לוין תלוי בגן ביתו המפואר בשכונת רוממה בירושלים. רק העיתון "פלסטין" היפואי דיווח על מותו: "לוין היה מעשירי היהודים, אישיות ידועה בקרב הקהילה הפיננסית, הנציג הכללי של החברה הבין-לאומית לביטוח חיים 'לה נאסיונל דה פארי'. סיבת ההתאבדות – כנראה, עניינים משפחתיים".

 יש אומרים כי בגלל הסתבכויות כספיות, יש התולים את האשם בלניאדו, בעלה של בתו רחל, שהיה מהמר.

בחוברת שהוציאו חבריו בשלושים למותו "ציון למר אלתר לוין ז"ל אסף הלוי איש ירושלים: שירת ירושלים תר"ף - תרצ"ד" כתב שאול פריד: "בטוחני שיבוא יום ומהלך חייו וחידת מותו ישמשו חומר לדרמה מזעזעת שאנחנו מכיריו ומעריציו היינו עדים לה".

אלתר יצחק לוין המרגל, "חלוץ האחריות בארץ" איש נועז ויצירתי, עם נשמה של משורר מת.

הסוף

ח'ליל אל-סכאכיני הלך לעולמו אחרי אלתר לוין, כפליט חסר כל לאחר, שנמלט מירושלים במלחמת העצמאות.

ג'מאל פאשא ששימש כיועץ צבאי לאפגניסטן, נרצח בטיבליסי בידי ארמנים ב- 21 ביולי 1922.

"כל הבית שאנו וצאצאינו גרים בו כיום הוא מקנת כספו של אלתר לוין לבתו שולמית, אמו של מרדכי בעלי", אמרה לי חווה מונין; "אחרי שהתאבד", אמר לי מרדכי, "סיפרו שזה בגלל כישלון עסקי. כל הרכוש העצום שלו אבד. המשפחה האשימה את עורכי הדין, שטיפלו בעיזבון. לנו נותרו כמה רק תמונות מאוספו הגדול. כשהמצב הכלכלי בבית היה דחוק – מכרנו חלק"; "את האוסף האמנותי חילקו בין היורשים. וגם קצת מכרו, בצוק העתים", אומרת חווה מונין לבית בכרך.

סיפור זה הוכן בידי עודד ישראלי, בעזרת יוסף גרינבוים. עריכת טקסט: עמית ישראלי-גלעד

עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות, צייר וגמלאי של שירות המדינה.

יוסף גרינבוים [יוסק'ה] הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.

עמית ישראלי-גלעד ילידת משמר-דוד, תושבת תל-אביב, עורכת 'עיתון 77' ירחון לספרות ולתרבות.

לאיתור הקבר של אלתר לוין בהר הזיתים, כנסו לקישור http://www.mountofolives.co.il/