יזרעאלי חיים – הרופא שנרצח בעמדו בחזית

25.8.1929 – באר-טוביה

בית העלמין בבאר-טוביה

טכסט:

[מגן-דוד, בלבו ציון מוקף בזר]

לנפש הקדוש והטהור

דר' חיים ב"ר שמחה ליב

יזרעאלי

שנרצח בעמדו על החזית

ביום י"ט מנ' אב תרפ"ט

בן מ"ט שנה היה במותו

ת'נ'צ'ב'ה'

באר-טוביה

אדמות קסטינה נקנו על-ידי הברון רוטשילד. בתשרי תרמ"ט (1888) עלו על הקרקע עולים מבסרביה ובנו למרות איסור התורכים 14 בתים. רוב המתיישבים לא האריכו לשבת שם; פקיד הברון בלוך דרש מהם לחתום על תנאים שלא יכלו להסכים להם, כמו ביטול כל זכות משלהם על אדמת המקום ועל הרכוש; איסור על ניהול המושבה באופן עצמאי; קבלת כל החלטה מצד הברון ללא ערעור לרבות גירוש מהמקום. המתיישבים עזבו תמורת פיצויים. אנשל שקולניק קנה בכספי הפיצויים נחלה ברחובות. עם עזיבתם, כשנותרו רק שש משפחות, הפך המקום לחווה; ניטע גן עצי פרי והובאו פועלים יהודים שעבדו כשכירי-יום. בשנת 1895 נרכשו האדמות על-ידי 'חובבי-ציו'.

ב- 1896 התיישבו במקום 17 משפחות חדשות.. למקום קראו 'באר-טוביה' על שם באר מים שהייתה שם ונקראה בערבית ביר א- תַ‏עַ‏בֶ‏יֶ‏ה [באר היגיעה]. בתקופת מלחמת העולם הראשונה הסופר משה סטבסקי היה שומר וחקלאי בבאר טוביה, וחבר בארגון 'המגן' שארגן יוסף לישנסקי כתחרות לאגודת 'השומר' - ארגון ששימש כמסווה לקבוצת הריגול שהתמקמה במקום בו קל היה להתקשר עם האנגלים במצרים. יוסף לישנסקי איש ניל"י נהג בדרכו לבריטים במצרים וממנה להתארח אצל האיכרים פייבל ומאשה כהן. לאחר הכיבוש הבריטי החלו הערבים לתקוף את המושבה, רצו להשמידה, ועל אחד מאנשיה סיפורנו.

חיים בנם של מלכה ויהודה לייב איזראליט נולד בשנת תרמ"א - ינואר 1881 - באחוזת אביו הלמדן והגביר בפלך מינסק. הוריו העשירים; בעלי אחוזות בפלך מינסק ובעלי אחוזה בארץ ישראל, בפתח-תקווה, רצו שבנם זה יהיה לרב. בן 15 נכנס חיים לישיבת טלז בראשות הרב אליעזר גורדון אשר בהנהגתו הפכה לאחת הישיבות החשובות ביותר באירופה ובעולם היהודי. שיטת הלימוד -פיתוח החריפות וכושר הניתוח ולא רק בקיאות ; חיים נמנה על חריפי התלמידים. בן 18 עזב חיים את ה'ישיבה' בניגוד לרצון הוריו ובלי תמיכתם עבר לגימנסיה במינסק, שם תוך שנה הוציא תעודת בגרות. רצה לצאת לאמריקה. בדרכו התעכב בברלין והיה לתלמיד בבית-ספר לרפואה. בשנת 1912 סיים ונשאר לעבוד שנה בקליניקה בעיר.

באותה שנה, עלו ארצה הוריו עם שלושת ילדיהם הקטנים נחמיה, ציפורה ויונה. הגדולים, חיים, אחיו ואחותו נשארו בבילורוס. חיים שב לרוסיה, נבחן והצליח בבחינה הממשלתית כרופא, ויצא שוב לברלין להשתלמות. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התגייס כמתנדב לצבא הצאר הרוסי ועבד בחזית כרופא–קצין, 3 שנים. לאחר שירותו הצבאי התיישב בסרנה שבווהלין ועבד כרופא. התמסר לפעילות ציונית "נאמן ללשון הלאומית ולכל הקניינים הלאומיים" ופעל לא מעט לטובת הפליטים היהודים שהגיעו. כאן היה לד"ר יזרעאלי. ואשתו הניה היפהפיה והצעירה ממנו בשש-עשרה שנה הייתה לדינה. רופא מסור היה עם סיפוחה של ווהלין לפולין על רוב אוכלוסייתה האוקראינית והפרעות שצבאות דניקין - מפקדו של 'צבא המתנדבים' חלק מ'הצבא הלבן' האנטי-קומוניסטי במלחמת האזרחים ברוסיה - עשו ביהודים, גרמו לו, כבוגר ישיבת טלז איש הרצון והמרץ, בעל האופי החזק וחדור רוח לאומית עמוקה לעשות מעשה.

ד"ר יזרעאלי עלה לארץ בשנת 1921 עם אשתו דינה - מפונקת, לא ציונית "אבל באה עם אבא שהיה מאוד ציוני" ועם בנם שמעון בן השנה הקרוי על שם סבו מצד אביו. זמן מה הם גרו בבית הוריו בפתח-תקווה.

ד"ר יזרעאלי החל לעבוד כרופא ברמלה; והיה צריך רופא יהודי לפועלים היהודים ברכבת. יש אומרים כי גם אחיו הצעיר נחמיה בוגר גימנסיה 'הרצליה' הלך איתו לרמלה. שותפו במרפאה היה ד"ר משה ישראלית והפועלים היהודים מהעיירה קטנה לוד היו באים לרמלה העיר הגדולה. שם החל לפעול לקירוב הלבבות בין היהודים והערבים ולהגדלת הישוב היהודי. "שם מצא התנגדות כיהודי לאומי ועבר לעזה".

בסוף שנת 1923 עברה המשפחה לעזה. ד"ר יזרעאלי פעל גם כאן בקרב הערבים - רוב תושבי העיר, סייע ככל יכולתו לעדה היהודית הקטנה, ובעיקר ביסוד בנק 'הלוואה וחסכון'. אביגיל נולדה, כציוני נלהב נתן לה שם עברי מהתנ"ך. שמעון הגיע לגיל בית-ספר. חיים ודינה חיפשו מקום שיש בו גן ילדים ובית ספר עברי. בחודש מאי 1924 הסכים ד"ר יזרעאלי לקבל משרה בבאר-טוביה כרופא מטעם 'הדסה', במשכורת קטנה אמנם אך מתוך תקווה להכנסה צדדית מן הסביבה הערבית, ושם קבעו את ביתם.

המושבה הכי דרומית, קטנה ודלה מים הביאו בחביות מהכפר הערבי הסמוך סאוואפיר . הפועלים - ערבים מבית-דאראס הסמוכה ומקסטינה. "אין פרחים בחצרות" זכרה הבת שרה .

אנשי העלייה הראשונה שהקימו את המושבה, נלחמו בכוחות עצמם באדמה הזיבורית שבקושי הצמיחה דבר, למדו לחיות עם החום הכבד, השממה שמסביב והתנכלויות מתושבי הישובים הערביים הסמוכים למושבה שהגיעו עד לרצח האיכר נחודקין אברהם על כרם השקדים שלו..

"בבוקר היינו אוכלים פרוסת לחם, בצהרים קיבלנו נזיד ובערב כוס חלב" שיחזר מנחם ולינסקי את זיכרונות ילדותו. "לא ידענו מה זה חשמל או קרח, כשהיו רוצים לקרר מים היו משאירים כד של מים בחוץ כל הלילה ובבוקר היו שותים. . לא היה חסר לנו כלום, לא ידענו על תנאי חיים אחרים ובגלל זה היינו מרוצים מחיינו".

על אף הגניבות וההתנכלויות לשדות, תושבי באר-טוביה שמרו על יחסי שכנות תקינים עם הישובים הערביים שמסביבם. בבתיהם גרו פועליהם הערבים מכפרי הסביבה. "בבית שלנו גרו זוג מקומי שעיבדו יחד עם ההורים שלי את 800 הדונם שהיו ברשותנו. היחסים אתם היו טובים וחבריים ואותי יילדה האישה הערבייה שעבדה עם המשפחה" סיפר מנחם ולינסקי.

התפרנסו בעיקר מגידולי בעל בעיקר חיטה שהייתה נמכרת בעודה בגורן לערביה אחת מעין אפנדית , עד שד"ר יזרעאלי יצר קשר עם בנק 'הלוואה-וחסכון' וזה העמיד לרשות האיכרים אשראי ומימון וכך השתחררו מאותה אפנדית. לא היה כסף, היו מוצרים. לא היה רעב,. אבל מה שגידלו בעונה אכלו."בישלו בעונה בקיץ ריבה מענבים בלי סוכר". לא היה כביש. "היינו תקועים באמצע בין בית-דאראס, סאוואפיר וקסטינה. הייתה דרך עפר עליה היינו שוכבים כדי לשמוע אם המכונית של אבא מגיעה" סיפרה לי שרה. משפחת יזרעאלי התבססה. ד"ר יזרעאלי פתח בבית מרפאה עם דלת כניסה נפרדת, תלה שלט ובראשו נכתב בעברית ד"ר ח. יזרעאלי . ומתחת משמאל באנגלית DR. MED. H. ISRAELI ומימין כך בערבית. הערבים, כיהודים היו באים, יושבים על המדרגות ומחכים לתורם. הדוקטור התעניין בעיקר במחלות עיניים - גרענת, טרכומה. פעם בשבוע הושמע צלצול מחישוק הברזל שהיה תלוי על עמוד, מעין פעמון –וכל הילדים באו לטיפול עיניים במרפאה – "היו מקבלים טיפול עם טיפות ומשחה".

הייתה לו מכונית 'פורד', "כזו שמניעים אותה עם מנואלה". עם נהג יהודי מיפו בשם ציון, כבן 20 שדיבר ערבית שוטפת.. ד"ר יזרעאלי – שהיה רופא יחידי בכל אזור הדרום טיפל בכפריים הערבים שבסביבה והיה נוהג להסתובב בכפריהם. ואלה רחשו לו כבוד וחיבה.

"אבא ידע ערבית. האמין שצריך לחיות ביחד כי אין מנוס. חשב שאפשר ללמוד מהם הרבה על רפואה טבעית - גם מה לאכול, איך להתלבש כי הם שרדו ובלי רופאים.

הוא היה איש יפה ולבוש יפה - בחליפה לבנה, כובע קש או פקק כנהוג אז בין האירופאים במזרח" דברי שרה.

קנה בית ונחלה של 75 דונם. באהבה רבה ובמרץ רב התמסר לנחלתו הקטנה משאת נפשו. מצבו היה מבוסס וכך הצליח לפתח את המשק, השביח את האדמה, הוסיף מבנים, טיפח פרות טובות, גן יפה, עופות משובחות, יונים נאות וככל איכר הוציא את פרותיו לעדר בבוקר וקיבל את פניהן בערב בשובן מהשדה. לאט לאט נעשה הכוח המניע בחיי המושבה; חבר קבוע במועצה ובוועד, דואג את דאגת האיכרים - להיטיב את מצב המושבה.

בבאר-טוביה נולדה הבת שרה על שם סבתא של דינה; לקחו פועלת ערביה זינב שמה לעזור ליולדת ,לטפל בתינוקת ובאחותה אביגיל "היא אהבה אותנו מאוד ואותי במיוחד – סיפרה שרה - לאמא לא היה כוח. אפילו פרימוס היא לא ידעה מה זה, גם בפולין הייתה להם משרתת אם כי לא באה מבית עשיר, אבל ככה היה נהוג שם אצל היהודים". .

היה זה בקיץ של שנת תרפ"ט – 1929. בבאר-טוביה מאה ותשע עשרה נפש, שהם עשרים ושמונה משפחות. הערבים הגבירו את ההסתה נגד התיישבות היהודים, "אין עיתונים - לתל-אביב לקח להגיע יומיים, אז חיים משמועות": זינב סיפרה לזוג שהמצב מתחיל להיות מתוח, השבאב מוסתים. ד"ר יזרעאלי הבין שהמצב מתדרדר - אפילו שהיה מוכר, הוא ומכוניתו נרגמו באבנים בצומת מסמייה "אם כבר זורקים אבנים עלי - זה סימן רע".

באו ימי אב תרפ"ט את ארגז הנשק העבירו לבית יזרעאלי - ארגז נעול של המשטרה בו היו רובים ותחמושת ורק בשעת צרה מותר לפתוח אותו. באו שני שוטרים אנגלי וערבי לקחת את הארגז למג'דל, עיירת המחוז "כדי שלערבים לא תהיה סיבה להתנפל עליכם". דינה, באומץ לב התיישבה על הארגז ואמרה "אותו אתם לוקחים עם הגופה שלי" מאחר והיה אסור לגעת באשה - הסתלקו.

זינב אמרה שהשבאב- אחיה וחבריו - מתכוננים לעלות על המושבה.

ביום ו' מכוניות ערביות עברו בביטחון דרך המושבה עשרות פעמים אל הכפרים הסמוכים והסיתו כנגד היהודים.

בערב התכנס הוועד לדון במצב. איש מהם לא העלה על דעתו שהמצב רציני. החליטו להתאסף מחר.

צעירי המושבה היו ערים כל הלילה ושמרו. רק רובה צייד אחד היה ברישיון - למשפחת ולדר.

בשבת אחרי הצהרים בא ערבי עם חמור והביא את החפצים של ה'נוקטה' - תחנת-המשטרה - מן הכפר בטניה והודיע שהתחנה עוברת על-פי פקודה מעזה למושבה, כדי להגן עליה מהתנפלות. באו 4 שוטרים ערבים; שלושה רוכבים מזוינים ושני שוטרים רגליים לא מזוינים . סודר להם מקום במושבה.

במוצאי-שבת התאסף שוב הוועד לטכס עצה. ברור היה לכולם כי על שוטרי ה'נוקטה' הערבים אי-אפשר לסמוך. הוצע לנסוע לעזה ולדרוש שישלחו שוטר יהודי. הוצע גם לנסוע לגדרה ולרחובות ולהודיע על המצב; הוחלט לחכות למחר "עד בוא האוטו של גדרה הבא כל בוקר".

"ביום א' בבוקר בא אלינו ערבי אחד ממכרינו מהכפר בית-דאראס וסיפר כי באו אליהם אפנדים בשני אבטומובילים ומדברים על ליבם לעלות על המושבה, אולם הם אינם נשמעים להם". העידה מאשה כהן .

במושבה הופיע בדווי, לבוש יפה, מידידיו של הרופא וסיפר שמכוניות עם אפנדים ערבים מסיתים ומדיחים מיפו, יוצאות ובאות אל כפרי הסביבה; מספרים שהיהודים התקיפו את מסגד עומר בירושלים ויש הרוגים.

האוטו מגדרה לא בא.

הוועד התכנס - ד"ר יזרעאלי חזר והציע את האוטו שלו לנסוע בלוויית שוטר מזוין וראש הוועד יצחק גנין למושל עזה ולבקשו כי יישלח למושבה שוטר או שניים, יהודים. החליטו כי מוטב לנסוע קודם לגדרה ולהתחקות על המצב שם. שני אנשים נסעו באוטו לגדרה וליתר בטחון שלחו גם אתאחד מבני האיכרים עם שוטר למושל במג'דל, לבקש עזרה, המושל האמין לשוטר שאמר כי שקט שם וגער בשליח. הם שבו.

בבוקר יצאו לעבודה בגורן. היה שקט. למרפאה באו חולים ערבים, ד"ר יזרעאלי טיפל בהם עד שעה 10 .

בערך בשעה 11 בבוקר בא ערבי מבית-דאראס והודיע לפועלים הערבים שיעזבו תיכף ומיד את המקום כי "מחנה כבד" ממג'דל וחמאמה עולה על המושבה.

ממגדל המים נצפו על הגבעות סביב נערים ערבים במדי צופים מאותתים סימנים בדגלים. נראו גם רוכבים שהעבירו פקודות מקבוצה לקבוצה. במשך היום לא פסקה תנועת המכוניות שבאו עד להמון שהחל להקיף את המושבה "מסרו להם דבר מה וחזרו".

מחנה משולהב נושא דגלים התקרב. שני שוטרים מה'נוקטה' רכבו אליהם ובשובם אמרו כי אמנם המחנה הולך למושבה, אך "מה-ליש" "מה-ליש!" [אין דבר/ לא נורא].

בשעה שתים-עשרה בערך, נשמעו מהצד הדרומי של המושבה צעקות:"התנפלות". סיפרו שבאו ערבים ואמרו: "התחבאו, כי באים לשחוט אותכם".

המון רב נראה מתקרב מצד בית-דאראס. בהם שודדים ידועים ופלחי הסביבה שהוסתו להחריב את המושבה, בין המתנפלים היו ערבים וערביות שעבדו במשקי האיכרים. היו גם שתי משאיות. אחד השוטרים יצא לעצור בעדם ולא חזר. ההמון התקרב. שוטר שני יצא וחזר. הפורעים המשיכו לעבר למושבה.

שאלו את מפקד ה'נוקטה' אם לפתוח את ארגז הרובים עם כדורים החתום בחותמת הממשלה לשימוש בשעת התנפלות; אבל הוא עצר בעדם. מרחוק נראו שוב שתי המשאיות. השוטרים עם הרובים מהרו אליהם, בשובם סיפרו כי המשאיות הביאו חיטה ודורה. . . "אז פתחנו את ארגז הרובים והצעירים שלנו תקנו והכינו אותם" כשפתחו את הארגז חשכו עיניהם חשבו שנמצאים שם שנים-עשר רובים, היו רק חמישה וכאלף כדורים.. אשר גנין מרמת-השרון סיפר: "הרובים היו מלאי גריז, והיה צריך לנקות אותם. הכדורים היו דבוקים אחד לשני בגלל חלודה. הרופא, ד"ר יזרעאלי שהבין בכימיה אמר לשטוף את הכדורים בחומצה וזה באמת הצליח". אברהם ולינסקי לקח את המכונית היחידה שהייתה בכפר, זו של הרופא חיים יזרעאלי ונסע לרחובות כדי לקנות חומצת מלח איתה ניקו בנות המושבה את כדוריהם של חמישה רובים ישנים שהיו מלאים בחלודה. לא כולם ידעו להשתמש ברובים - ד"ר יזרעאלי שהיה בצבא הצאר לימד אותם במקום. ירו באוויר. המתנפלים נסוגו מעט אחור.

השוטרים שוב יצאו, חזרו ואמרו שהמתנפלים "לא יעלו יותר".

שבו השליחים מגדרה - גדרה לא תוכל לעזור, גם מצבם רע. שני צעירים נסעו באוטו לרחובות. נתנו סוס לשוטר מה'נוקטה' שיסע לאשדוד ויודיע על המצב למג'דל ולעזה.

המתנפלים חזרו לתקוף. המגינים בעלי הרובים יצאו לקראתם, עמדו בקצה המושבה ולא נתנו להם להיכנס. המתנפלים פנו לעבר השני, אולם נהדפו גם משם. לא נשמעו יריות מצדם. צעקות – כן.

ד"ר יזרעאלי שעמד בראש ההגנה, עודד את המגינים "הוא היה הרוח החיה בראש ההודפים בחירוף נפש את התקפות הערבים" .

בני המושבה היו מפוזרים בשלוש אורוות - נדרשו להתאסף לאורווה אחת.

בשעה שלוש אחרי הצהרים כשלושים איש מהמתנפלים העזו לגשת אל הגדר מן הצד הצפוני של המושבה. השוטרים נגשו לפזר אותם, ולא יכלו.  אחרים התבצרו ברפת של הגברת קרובקוב. 

אחדים מהמגינים החלו לירות יריות מגן. המתנפלים נהדפו. אחד מהם נפצע ברגלו, כפי הנראה על ידי אחד מחבריו להתנפלות, השוטרים רכבו אליהם ובשובם, כועסים, דרשו שהרופא ילך אתם לחבוש את הפצוע. הרופא מילא את תפקידו ואפילו הציע להוביל את החולה ליפו במכוניתו רק שיגיד את שמו. חבריו לא הסכימו. חבש ורצה לשוב .חסמו את הדרך בפניו, איימו במקלות, האוויר היה מלא קריאות משטמה. "הם רצו להרוג אותו, אחדים הגינו עליו"; "השוטר שהיה עמו הצילו". המתנפלים לקחו אתם את הפצוע והתפזרו בשדות הדורה כדי להקיף את המושבה משלושת עבריה.

השליחים לרחובות שבו ומסרו כי גם רחובות לא תוכל לתת כל עזרה. דברו בטלפון עם מג'דל ועזה, אך משם ענו לנו כי אין הם מבינים: איך זה דורשים עזרה לבאר-טוביה בשעה שהשוטר מאשדוד מסר שבמושבה שקט גמור.. . .

עד שעה חמש אחרי הצהרים התרכזו הערבים בסביבות המושבה והתכוננו להתקפה. המושבה שקטה לשעות אחדות ד"ר יזרעאלי שלח את כולם לנוח ולאכול.

בחמש החלה ההתקפה מדרום; הערבים חגו מסביב והחלו מתקרבים למושבה בטבעת ההולכת ונסגרת. קבוצה אחת פרצה ממערב בצעקות "עליהום, עליהום". . נשמעו יריות..קבוצה קטנה של ארבעה ערבים הלכה לגורן והציתה אותו. השוטרים עמדו מרחוק וצעקו אל התוקפים, כדי שיתפזרו. "ביקשנום לירות באוויר והם אמרו, שקבלו פקודה לבלי לירות".

עם ערב כונסו הנשים, הזקנים, החולים והטף באורווה של האלמנה דבורה קורובקוב לבית לוין. ילידת עקרון. מבנה אבן עם דלתות ובריח וגג רעפים. ד"ר יזרעאלי נשבע לאשתו שאת הכדורים האחרונים הוא ישאיר בשבילה ובשביל ילדיהם שלא יתעללו בהם הערבים ולשאר הנשים אמר: "אנחנו לא נמכור אותכן בזול". היו איכרים שאיחרו להימלט לאורווה והוכו במקלות. שרגא פייבוש כהן כבן ששים, ממייסדי המושבה נפצע בסכינים בעברו את הרחוב מחצרו לאורווה. הרשיל רוזין לא הוכנס לאורווה מאחר והיה לא שפוי והתנהג בצורה מוזרה, לפעמים היה אלים והשתולל. "רוזין לא רצה לצאת מהבית-כנסת" נימקו. הוריו היו שם.

המגינים הבינו כי כך לא יוכלו להחזיק מעמד; פינו את הרחוב, נסוגו אל החצר, סגרו את השער והתבצרו באורווה. כעשרה מצעירי המושבה ארגנו את הגנת המקום. "שררו סדר מופתי ומשמעת. כולם נכנעו לפקודות ההגנה". לכל אחד מהמבוגרים נתנה את חפירה, העמידו אותם סמוך לדלת האורווה והורו להם "אם מישהו ייכנס יש לחבוט בראשו". בעליית הגג הוצבו שני בחורים להגן על שני השערים מהמון המתנפלים ואחד כתצפיתן.

שלחו את הנהג של ד"ר יזרעאלי היהודי הספרדי-בולגרי מיפו בן-ציון אסא צעיר כבן 20 דובר ערבית. עם האוטו ושוטר מזוין למג'דל; כדי להשגיח על השוטר ולוודא כי ימסור לקצין במג'דל את המצב כמו שהוא. ברגע זה עזבו שני השוטרים האחרים את המערכה והסתתרו במחסן

התוקפים נכנסו למושבה, בצעקות "עליהום" ו"איטבח". באו עד הבתים הראשונים, החלו מנפצים את הזגוגיות ועטים על השלל בית אחר בית. הנשים והטף שנלוו אליהם בזזו את כל מה שיכלו לשאת - גם את המיטות לקחו עם הבקר והסוסים. בין העדר השדוד נמצאות גם פרותיו של הסופר משה סטבסקי בעל רפת התל-אביב הפורעים החלו שולחים אש בבתים. ענני עשן מלאו את המושבה "מדורות אש ענקיות תמרו לרקיע, וצעקות הערבים היו עצומות", ניסו להתקרב ולפרוץ לחצר האורווה, אולם המגינים ירו דרך אשנבים בגג אל כל הקרב אליה. מספרים כי אהרון כהנסקי ירה מאחד הרובים הממשלתיים והרג יותר מ - 30 ערבים. . .

שתי המכוניות באו והביאו פחים עם בנזין. נראתה אש, המתנפלים הציתו את המושבה, גם הגורן בערה.

מישהו צעק שיש פצוע אצל הערבים – "אבא יצא לחבוש אותו. וכנראה בלילה, בחליפה לבנה כדרכו, זה היה קל, ירו בו". דברי שרה.

ד"ר יזרעאלי, שלמעשה פיקד על כל השומרים והמגינים הלך וחבש פצועים ערבים שהכירו אותו ולא פגעו בו. כשחזר עם חשכה, ליד החצר, קרוב לבנין האורווה שבו רוכזו התושבים. עמד עם שנים מהצעירים ועוד מספר אנשים. "בדממה מלאת המתח שברפת, נשמעה פתאום קריאת הצופה "הרופא! הרופא חוזר בריצה! - הוא מוקף פורעים ערבים האוחזים אותו ופוגעים בו, הנה נפל שדוד!" כך כתב לימים מי שהיה שם בתור ילד - עמרם כהן. ד"ר יזרעאלי נורה, נפל ונאסף פנימה.

שכנא אייזנשטט, ראה במו עיניו כיצד ירה השוטר בד"ר יזרעאלי, והרגו במקום -"מפקד השוטרים הוא שירה ברופא". ולינסקי ידע לספר כי שני השוטרים היו אלו שהרגו את הרופא "רק לשני השוטרים היה נשק חם. ירו בו מבאר המים היכן שהסתתרו שני השוטרים".

הדבר נודע לדינה מייד, הגה לא הוציאה. עצרה את דמעותיה בזמן שאהוב ליבה מוטל מת בחצר, כדי שלא לרפות את ידי המגינים ."הרופא היה מוטל מת בתוך החדר ששם הניחו אותו, משום שהפורעים ניסו לשרוף אותו".

השוטרים הערבים שחזרו ירו ופצעו את האיכר ליב פפר כדור פגע בבטנו. ובריחוק מה נהרג הרשיל רוזין - הומת בירייה, אחר כך שחטוהו, עטפו את גופתו בגוויל של ספר-תורה שרפוהו והלכו לשלול שלל.

בהמות העבודה השדודות נרתמו מיד לעגלות, בהן העבירו המתנפלים את הביזה יחד עם הרוגיהם ופצועיהם. את הפרות שלא יכלו להוציא מן הרפתות שחטו והטעינו על העגלות, שפכו בנזין ונפט שסופקו להם ושרפו את כל בתי המושבה עד היסוד .

בלילה כבר חסרו מים לנצורים.

הנהג בן-ציון אסא עשה את המוטל עליו הגיע למג'דל וסיפר על המתרחש. קצין, מפקד המחוז, ערבי, עלה למכונית עם ארבעה שוטרים. השוטר מה'נוקטה' לא רצה לנסוע. נסעו עד פלוג'ה, צרפו עוד שוטר ובאו בחצות לילה לבאר-טוביה.

סביב האורווה תמרות-עשן ומדורות אש. שמעו מכונית מתקרבת. הנהג חזר! ואתו עזרה של חמישה שוטרים ערבים ומפקדם הקצין מוסטפה סעיד חסן .

בשעה שבאו השוטרים למושבה, נמצאו בה עדיין כמה שודדים, הם לא תקפו את האורווה, היו עסוקים בשלל; עלו על שכונת 'הקרן-הקיימת', שרפו את הדלתות ולקחו את כל מה שנמצא שם "צעקותיהם היו איומות" . שוטרי הנוקטה' התחבאו במחסן.

הקצין הודיע לנצורים שהוא רק עובר כאן ואינו יכול להישאר, הוא בא רק לראות. דרש את הנשק ולא קיבל. עבר עם שוטריו ברחוב, ירו לצדדים "עשו עצמם כמגרשים אותם". הערבים העמיסו את יתר הביזה על גמלים וחמורים ועזבו את המושבה. הקצין ושוטריו עזבו.

בלילה בין שעה 3 ל- 4 באו אל המושבה קצין המשטרה הבריטי ליבס וחיילים בריטיים, הם אמרו כי יישארו במקום עד עבור הסכנה.

עם שחר שלח הקצין הבריטי את הנהג מחופש בבגדי שוטר עם שוטר מזוין לתחנת אשדוד להזעיק עזרה מהצבא הבריטי בעזה - שבע משאיות ביקש להעברת הנצורים למקום מבטחים. השניים שבו משם והודיעו שבשעה 10 בבוקר יישלחו מכוניות לחילוץ הנשים והילדים.

מוסטפה סעיד חסן .שב ועימו שני שוטרים ערבים "כדי לשמור על הסדר". השוטרים הערבים לא נתנו לצאת מהמושבה. התוקפים המשיכו לשדוד מן הגורן בגמלים ובחמורים.

5 בחורים נושאי נשק. עמדו כל הלילה באורווה ושמרו על שני הבתים. למגינים היה ברור שלא יוכלו לעמוד עוד לילה אחד בפני המתנפלים, "עוד לילה כזה וכולנו נשכב שחוטים כצאן".

עד אור הבוקר המכוניות הבריטיות לא באו. הערבים חזרו להתנפל על המושבה... חסרו למגינים כדורים, חיכו לגרוע מכול.

בשעה שמונה נראה אווירון. נורו נורים לסימון. המטוס התחיל יורה בתוקפים במכונת ירייה "הם ברחו כמטורפים". הוא הסתובב כשלוש פעמים מעל ראשי המחנות של הערבים ירה, זרק שתי פצצות על הגורן והתעופף בחזרה, "יצאנו כולנו והניפונו בכובעים".

על פתח החצר שכב הרשיל רוזין הרוג בתוך ספר-תורה כשאגרופיו מכווצים וכל גופו שרוף באש... זיהה אותו אייזנשטט שמשפחתו התגוררה כשנה אצל משפחת רוזין.

מרחובות ראו את האש, הזעיקו את האנגלים.

בצהרים באו שתי משאיות, החלו טוענים את הנשים, הבוגרים והטף שהיו מרוכזים באורווה, כ - 25 משפחות, והוסעו בחוסר כול לרחובות. ליד הכפר מרר רדפו אחריהם ערבים במקלות וזרקו בהם אבנים. הקצין הבריטי עם חייליו יצאו מהמכוניות, ירו בהם, הרגו מהם והבריחו אותם. גם על יד עקיר ניסו להתנפל על הפליטים אולם יריות החיילים הניסו אותם . הגיעו לרחובות, אל 'בית-העם'.

"לאמא נקרע השרוול בשמלה... אחרי גדרה, ליד מרר, המכוניות ירדו פתאום מהכביש והיו המון ערבים סביבנו. היה פיצוץ והמכוניות חזרו לכביש ונסענו לרחובות. רק אחרי זמן סיפרו לי שזה היה מארב, הנהג היה ערבי והוא הוביל אותנו לטבח מתוכנן. אבל היה שם שוטר אנגלי - אז באה קבוצה של אנגלים מאוכספורד לחפירות ארכיאולוגיות בארץ והם גויסו למשטרה הבריטית כשוטרים מוספים, האוכספורדי שהיה הממונה על ההוצאה מבאר-טוביה, הבין מייד במה מדובר, זרק רימון ואחר כך איים על הנהג בנשק והכריח אותו לנסוע חזרה לכביש ולרחובות - ככה ניצלנו.

ברחובות כבר חיכו לנו עם כדי חלב קר ומים קרים וכיכרות לחם טרי ועגול וענבים - היינו רעבים לא אכלנו מאתמול. פליטים. משפחת לנדאו אספה אותנו אליהם , הם היו ידידים של אבא עוד מהתקופה שלמד רפואה בברלין. השאר שוכנו בבית-ספר 'מזרחי' שהיה ריק כי היה חופש גדול" סיפרה לי שרה:

120 מפוני באר טוביה שהוגלו לרחובות פגשו את מפוני כפר-אוריה שהגיעו מספר ימים קודם. "מר משה סמילנסקי היה ממונה עליהם" העיד דויד'קה פרס ממזכרת-בתיה. גם הנשים והילדים של קבוצת-שילר וחברי גבעת-ברנר שזה עתה עלו לאדמתם היו שם. "כסגנו של סמילנסקי. שימש גדליה בק" קיבלו אותם באהבה וסיפקו את כל הנצרך לפליטים המגיעים.

5 בחורים נשארו במושבה השרופה בפקודת הקצין הבריטי עם אחד מחייליו ביניהם האורח - נעמן סטבסקי, בנו של הסופר-הרפתן משה סטבסקי.

חלק מהרכוש לא נשדד; המטלטלים, הבגדים והתכשיטים שהוכנסו לאורווה וחלק מן הבהמות והתבואה שהיו בסביבת החצר המוגנת ניצלו. הצעירים שמרו עליהם.

הערבים התחילו חוזרים למושבה לקחת. צבא בריטי הגיע והבריח אותם.

"המכוניות נסעו, והנה הופיע אחד מן הנעדרים - סיפר נעמן - הבחור קרקובר לא הצליח לחזור לאורווה והתחבא במחסן תבן עד חצות הלילה, עבר בזחילה דרך שדות המושבה עד שהגיע לבאר בכניסה לכפר סוואפיר. שם הרגישו בו השודדים והחלו רודפים אחריו. אחדים מאנשי הכפר יצאו להגן עליו. אחרי מלחמה בינם לבין הרודפים, הצליחו להכניסו לכפר והגינו עליו. למחרת, כשהופיעו הבריטים, הלבישוהו בגדי ערבי והביאו אותו לצעירי המושבה".

בשעה חמש חזרו המכוניות מרחובות. לפנות ערב באה דרישה מהצבא שגם הצעירים יעזבו את המושבה. לא הועילו כל הבקשות להישאר ולהגן על המעט שנשאר. ונאלצו להתפנות ולהשאיר את המעט בידי השוטרים הערבים. הבריטים הגיעו עם כמה טנדרים למושבה והצעירים עלו לתוכם והוסעו לגדרה. "קיבלנו פקודה לעלות על האבטומוביל. לא נתנו לנו לקחת מאומה מלבד הרובים. עלינו ונסענו, ערומים מכול יצאנו מהמושבה"

"בהתנפלות על באר-טוביה השתתפו עשרה כפרים ערבים - דיווח הקצין אטקינס - . אנשי סאוואפיר לא לקחו חלק בהתנפלות". את הרכוש הנותר העבירו הבריטים לשייח' של סוואפיר כפיקדון.

בסביבות גדרה נראו עדרי גמלים וצאן והמונים מתגודדים. "הפורעים הערבים הקיפו אותנו והקצין האנגלי לקח את האקדח שלו וירה תשעה כדורים. כמה פורעים נפלו והקצין חזר לטנדר והדליק לעצמו מקטרת".

את הד"ר יזרעאלי וחלקי גווית רוזין השרופה קברו החיילים "על המקום על יד האורווה". כל מה שהיה בבתים ובעליותיהם נשרף לחלוטין - נחרבה באר-טוביה .

אחד מצעירי באר טוביה אמר לשמואלי בגדרה "אנחנו את שלנו עשינו, עכשיו נראה את אשר יעשה עם ישראל...."

סוף דבר

חמשת מגיני באר-טוביה גויסו על ידי הממשלה והועברו עם הנשק לגדרה, שם נשארו בתור מגינים עד יום חמישי, שבו קבלו רשות מן הצבא לעזוב את המקום.

למחרת הפינוי, טס הנציב העליון מעל המושבה וראה את ההרס .

גופות המתים הובאו לקבורה רק ביום רביעי, עשרה ימים אחר מותם. בלווית משמר בריטי קברו ביום ג' כ"ט אב את שני הרוגי באר-טוביה, שהתגוללו כעשרה ימים בחצר האורווה. "לאורך הרחוב לוחות קרשים חרוכים משחירים, נפצי זכוכיות, גולי ספרי תורה שרופי הקצוות מקמטים), גלגל עגלה, כנף מכונה, תמונה משפחתית, מחברת תלמיד - כל אלה התגוללו פה ושם... פגר סוס מעלה ריח צחנה, גמל שרוף".

אספו את גוויות המתים המרקיבות ועם חשיכה הובלו לבית-העלמין של המושבה. לאור פנסי המכוניות הורדו ההרוגים לקברם בארונות. אחד הצעירים אמר "יתגדל ויתקדש", "אל מלא רחמים" נשא אחד מזקני המושבה. מלים מעטות חמות וכואבות אמר חבר לזכרו של ד"ר יזרעאלי. תם הטכס - נסתם הגולל.

"הכל הלך - אין אבא, וכשזינב באה לבקר אותי התחבאתי בארון הגדול וסירבתי לצאת למרות שהיא התחננה ובכתה ואמא הסבירה לי שהיא לא אשמה בזה שאבא נרצח ושהיא טובה ואוהבת אותי ושאני אצא אליה כי היא זו שהצילה אותנו, אין ערבים רעים - מי שטוב טוב ומי שרע – רע.

אמא אישה חכמה גיבורה ומאוד יפה.

לא עזר כלום אני לא יצאתי ומאז לא ראיתי את זינב לעולם...

מאז היום הרע אמא לבשה שחורים. צעירה ויפה. . . " סיפרה לי שרה

פליטי באר-טוביה הועברו מ'בית-העם' לבית הספר, שם הוקצה לכל משפחה חדר

שרגא פייבוש כהן נפצע קשה והיה מוטל חולה ימים רבים. בנו, אמציה שהיה כבר חבר קיבוץ רמת-יוחנן, נחלץ לעזרת הוריו שנעקרו ממושבתם ועברו לרחובות

בתחילת אוקטובר בקרו עורכי הדין מטעם ההנהלה הציונית ועיריית תל-אביב ובררו במקום את פרטי הנזקים. התברר שהנזק בבאר-טוביה עולה על ארבעים אלף לא"י.

כל משפחה קיבלה פיצוי בסך 250 לירות מצריות ממשלת המנדט לצורכי שיקום.

פלוגת צבא עברה בכפרים. נמצאו כמה פרות ופרדים ומעט מן החפצים השדודים שאין להם ערך רב. כשהחלו החיפושים, גירשו הערבים מן הכפרים את הבהמות השדודות "המהלכות על פני השדות בלי הבעלים".

בכפר בית דאראס נאסרו ארבעים ותשעה איש.

במשפט הפורעים הצביע שכנא אייזנשטט על השוטר שהרג את הרופא בדם קר. השוטר הערבי התעלף ונלקח למאסר.

מספרת בתו של שאול איזנשטט: "אני שמעתי את הסיפור מפי אבא שלי שאול אייזנשטט ז"ל, שהיה הבן של שכנא אייזנשטט. למשל הוא סיפר שמי שירה ברובה היה רק כהנסקי. כל השאר לא ידעו לירות, ואחד הרס רובה בנסיון לירות. לא הזכרתם את קורצ'יק שהיה המוכתר, ושהרובים היו בביתו. ולא הזכרתם שהשוטרים שיתפו למעשה פעולה עם הפורעים. כמו כן, אבא שלי זוכר את הקריאות "איטבח אל יאהוד, אל דאולה מענה" שמשמעותן ''טבחו ביהודים -הממשלה איתנו!'' [הכוונה כמובן לממשלה הבריטית].

אביגיל יזרעאלי הייתה לאביגיל גלבוע. ואחותה לשרה הוז.

הסוכנות היהודית קנתה מתושבי המושבה את אדמתם. קבוצה של אנשי "השומר" רובם מוותיקי תל-חי בהם אלמנתו של יחזקאל ניסנוב - רבקה, הקימו בי"א באדר, תשע שנים לאחר מאורעות תל-חי מושב עובדים בשם באר-טוביה. היה זה היישוב היהודי הדרומי ביותר בארץ ישראל,

בשנות ה-40 חזר משה סטבסקי להתגורר במושב באר-טוביה. סבב בכפרי הערבים כקניין תבואות ולמד את אורחות חייהם. בתקופה זו פרסם את ספריו 'בן השמן מבגדד' ו'הכפר הערבי' המתארים את הפולקלור וההווי הערבי. יש וחתם בשמו הספרותי אבו נעמן כמנהג הערבים. מספרים כי משה עברת את שמו מסטבסקי לסתוי מאחר ואחד החשודים ברצח חיים ארלוזורוב נקרא סטבסקי. . .

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסקה גרינבוים וצמרת-רבקה אביבי

עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות, צייר וגמלאי של שירות המדינה.

יוסף גרינבוים יליד קריית-חיים, היה גמלאי של השירות ההידרולוגי, הלך לעולמו ונטמן בלהבים.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.

.