ד"ר די-האן – נרצח על ידי אנשים בלתי ידועים

28.8.1924- ירושלים

הר הזיתים, ירושלים , גוש הישן, חלקה י'ג, שורה א', קבר מ'ה. טקסט:

האי שופרא דבלי בעפרא

פ"נ

המלומד המצוין החכם הנעלה רב פעלים

ר יעקב ישראל בר' יצחק הלוי ז"ל

רב דע-האאן

אשר זנח אחריו כל חמודות תבל

וישלך נפשו מנגד וילחם כארי

כגבור בלי חת ויגן בכל לבו ונפשו

לחזוק ובסוס עדת החרדים פעיה"ק תו'ב

וכנפול לפני בני עולה נפל חלל

בדמי ימיו ובמבחר שנותיו

באור ליום ג כט סיון שנת תרפ"ד

המנוח עלה לאה"ק בשנת תרע"ט

ויהי חבר ליראי ה ובעצתו ובחכמתו

עזר ופעל במרץ רב

מאד להרבה מוסרות צדקה וחסד באה"ק

אחרי שחרור הר הזיתים

שוקם הקבר ע"י

מרכז אגודת ישראל בירושלים

סיון תשכ"ח

ביום כ"ח אב תרפ"ד, בשעה שבע בערב, נרצח ד"ר די-האן על ידי אנשים בלתי ידועים שירו בו שלוש יריות בצאתו מבית-הכנסת של בית-החולים "שערי-צדק" אחרי תפילת מעריב. הרוצחים הצליחו להימלט ולא נודעו עקבותיהם עד היום הזה.

מוזר בעברו, מוזר בכישרונותיו, מוזר ברצינותו, מוזר במצבו בחברה, מוזר בתפקידו, דמות מסתורית ומלאה סתירות - ד"ר למשפטים, עיתונאי, הומוסקסואל ומשורר, שהצטרף לתנועה הסוציאליסטית ההולנדית. גדל כגוי גמור בהולנד, היה פרופסור למשפטים בארץ ונרצח כנושא כליו של הרב החרדי-קיצוני יוסף חיים זוננפלד ראש "אגודת ישראל" בירושלים - הרצח הפוליטי הראשון בישוב שלפני קום המדינה.

ההולנדים ראו בו משורר שנרצח עקב העדפותיו המיניות. העדה החרדית - כמי שקידש שם שמים ברבים, ואילו התנועה הציונית נשמה לרווחה כשסולק מטרד זה.

.

אמסטרדם

יעקב-ישראל נולד בשנת תרמ"א (1881) בסמילדה בצפון מזרח הולנד. אביו ר' יצחק הלוי די-האן, שימש חזן ומורה בעיר זאנדם. אמו הייתה דתית אורתודוקסית-אדוקה. אחותו הסופרת קרי ואן ברוכן מספרת כי במשפחת אמו היו "חולי נפש".

יעקב-ישראל קיבל בילדותו חינוך אורתודוקסי ועבר לבית-ספר כללי. באמסטרדם למד בסמינר למורים, היה לאתאיסט, התגורר ברובע 'פייפ' ועבד כעיתונאי בעיתון "העם". בשנת 1903 הצטרף לתנועה הסוציאל-דמוקרטית ההולנדית והיה מראשי דובריה ובעל מדור קבוע בעיתון "זונדיגבלאט".

בעת ששימש כמורה, כתב ספר על אהבתם של שני גברים ופוטר. פנה ללימודי משפטים ובגיל 28 קיבל תואר ד"ר למשפטים. היה עורך דין מצליח, ששלט בהרבה שפות. עבד כעיתונאי עבור ה"אלחעמעין האנדעלסבלאט"

וה"דע חרוונע אמסטערדאמער"; ועשה לו שם של משורר.

ד"ר יעקב-ישראל די-האן נשא לאשה את הגב' מרסיבין, רופאה נוצרייה, מבוגרת ממנו בתשע שנים, שנשארה נאמנה לו עד סוף ימיו, אך לא הסכימה להתגייר. ילדיהם התחנכו כנוצרים.

כמשפטן נוצרי וסוציאליסט, ביקר ברוסיה הצארית כדי לבחון את חיי האסירים הפוליטיים,

ופרסם ספר על התנאים התת-אנושיים שמצא שם. בהרצאותיו ובמאמריו עורר את תשומת-לבם של עמי מערב-אירופה להקלת גורלם של אסירי רוסיה.

די-האן היה הומוסקסואל. הרומן צינורות Pijpelijnetjesשבו נכתב על אהבת שני גברים, חולל שערוריה שגרמה לפיטוריו של די-האן פוטר מהעיתון Het Volk (קול העם), וידידיו הוקיעו את הספר והתרחקו ממנו. גם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הקיאה אותו משורותיה.

עם תחילת מלחמת העולם הראשונה חזר להיות יהודי דתי. סופר כי שמע בת-קול: "שובה ישראל עד ה' אלוקיך..." די-האן עזב את ביתו ואת משפחתו שב אל עמו ואל תורתו: "שערי ירושלים, פתחו שעריכם לפני משורר ירושלים" כתב. לאחר שהצטרף לתנועה הציונית 'המזרחי'. השיר 'שבת אחרונה באמסטרדם' נכתב בטרם עלה לארץ-ישראל.

בהולנד הצטערו על שנגזל מהם אחד מגדולי משורריהם.

ירושלים

די-האן הגיע לארץ בשנת תרע"ט (1919) כציוני. תוך זמן קצר למד עברית וערבית ורצה להשתלב בפעילות "המזרחי" - בכשרונותיו, בניסיונו והשכלתו המשפטית.

בתחילת דרכו נתפרסם בדעותיו בזכות הבעלות הבלעדית של עם-ישראל על ארץ-ישראל.

"אין שני אנשים יכולים לשבת על כסא אחד. הארץ הזאת ניתנה לנו, ועליכם לקחת את נשיכם וטפכם, לטעון את הגמלים וללכת מכאן. ארץ ערב היא גדולה, כאן אין לכם עוד מקום", אמר בנשף קבלת הפנים המסורתי לכבוד חג הסוכות שערכה חנה יהודית לנדוי, מנהלת בית-ספר לבנות בירושלים, בחצר בית החולים היהודי האורתודוקסי "שערי צדק", שאליו הוזמנו ערבים ואנגלים רבים.

"לוא יכולנו לחנך נוער יהודי תמיר וגא כמו הבדואים, דור חכם וספוג תורה כמו הרבנים"; כתב ב"דיילי אקספרס" הלונדוני.

אך איש במוסדות היישוב לא היה מעוניין בשירותיו, וכשביקש לשמש כקונסול הולנד בירושלים, נדחה על ידי שלטונות הולנד.

די-האן הצטרף אז לחוגי הקנאים של העדה החרדית, מתנגדי החילוניות והציונות. היה למקורבו וליד ימינו של הרב האשכנזי יוסף חיים זוננפלד, מנהיג "אגודת ישראל". תוך זמן קצר נעשה חבר הוועד-הפועל של "האגודה" ובא-כוחה בפני הממשלה המנדטורית. במשך הזמן היה למנהל המדיני הרשמי של "אגודת ישראל".

לפרנסתו עבד כמרצה בשעורים-הגבוהים-למשפט של ממשלת המנדט, כעיתונאי בעיתון הולנדי וכסופר קבוע של ה"דיילי אקספרס" בבעלות הלורד נורטקליף, מתנגד חריף למדיניות בריטניה. את שיריו המשיך לפרסם - ונטיותיו המיניות הוסתרו שם.

מטרתו הפוליטית של די האן הייתה צמצום השפעת הציונים והבאת כוחם המספרי של שולחיו לכדי ביטוי פוליטי. תחילה הוביל את ההתנגדות לרעיון 'כיבוש העבודה', שעליו לחמו תנועות השמאל היהודיות שדרשו להעסיק פועלים יהודים. ''כיבוש העבודה - אמר די-האן - היא מילת קסם המכסה על גזילת פרנסה מאוכלוסיה שלמה".

"מבחינה היסטורית אין ליהודים זכות על הארץ. באופן כזה רשאים הערבים לדרוש לעצמם את ספרד, והתורכים את וינה..." טען. "ארץ-ישראל סובלת דיה מהמושבות היהודיות, בכל מקום שהן ממוקמות נאלצים תושבי הסביבה למכור את אדמתם ולנדוד למקומות אחרים - היהודים שולטים על כל המסחר, והם מורידים את ערך האדמה", כתב ב"דיילי אקספרס".

אולם עיקר מטרתו הייתה לפעול לפי העיקרון שטבעו רבני התנועה: אין "לעלות בחומה" - אסור להקים מדינה יהודית בארץ ישראל.

למטרה זו ארגן די-האן פגישה בין הרב יוסף חיים זוננפלד לבין המנהיגות הערבית בעבר-הירדן. נדרו של הרב זוננפלד שלא לצאת מארץ-ישראל הותר על ידי בית-דין, שכלל את האדמו"ר מגור [אברהם מרדכי אלתר], האדמו"ר מסוקולוב וראב"ד בנדין, והדרך לשם הוכשרה.

כך, יצאו די בהסתר, ביום רביעי, ח' בסיוון תרפ"ג [23 במאי 1923] הרב זוננפלד, די-האן, הרב ראובן שלמה יונגרייז, הרב משה לייב ברנשטיין והרב אברהם חיים נאה לעמאן, לארמונו של עבדאללה בעבר-הירדן. שם פגשו גם בשריף חוסיין מלך חיג'אז, אביו של המארח, ובבנו פייסל מלך עיראק, שבאו לעמאן כדי להשתתף בחגיגה לרגלי הכרזת הרשות העצמית של עבר-הירדן. הרב זוננפלד נשא ברכה לכבוד השריף: "ברוך אשר חלק מכבודו לבשר ודם", והמשלחת הגישה תזכיר על התנגדותם לציונים, ותוכנית לברית עם הערבים. פייסל, שראה עצמו כמייצג התנועה הערבית הבינלאומית, כולל הפלשתינים, אמר: ''הערבים מכירים בזכויותיהם ההיסטוריות של היהודים על ארץ-ישראל. החשש הוא מהציונים המייבאים את תרבות הכפירה. אנו מסכימים על הקמת מדינה בארץ-ישראל וכשותפים בשלטון יהיו היהודים החרדים, משום שעליהם אנו סומכים שלא יהרסו את יסודות החינוך והצניעות של בנינו ובנותינו''. לפני חזרתה, שמעה המשלחת מפי השריף חוסיין הצהרה ש"ברגע שאנגליה תעזוב את הארץ, הארץ תהיה ערבית, וליהודים יינתן בה שיווי זכויות מלא, כמו ליתר התושבים, פרט לזכויות פוליטיות". אין צורך להסביר את העובדה שהציונים ראו במשלחת בוגדים ופרובוקטורים.

ב- 25 במאי 1923, הכריזו הבריטים רשמית על הקמת ממשל עצמאי בעבר-הירדן בראשות האמיר עבדאללה.

ד"ר די-האן המשיך לבקר את האמיר עבדאללה שראה את עצמו כיורש כיסא 'סוריה רבתי', והתרועע עם מנהיגי הלאומיות הערבית בארץ, כמופתי חאג' אמין אל-חוסייני וקרובו מוסה קאזם אל-חוסייני, ראש העיר ירושלים.

כשהגיע לארץ בשנת 1922 הלורד נורטקליף, בעליו של ה'דיילי מירור' ו'הטיימס הלונדוני', הוגשה לו - בשם "ועד העיר האשכנזי" שעמו נמנו ד"ר די-האן, הרב משה ליב ברנשטיין והרב ראובן שלמה יונגרייז - מחאה חריפה נגד הציונות ושאיפותיה. די-האן לא הסתפק בכך. הוא עלה על הרכבת בה נסע הלורד למצרים, והצליח להיפגש עמו ולשכנעו כי זכויותיה של היהדות החרדית הופקעו כאשר ד''ר חיים ויצמן דאג לאייש את כל המשרות ב'וועד הלאומי' בציונים, וכי כל הכספים שהעבירו הבריטים ל'וועד הלאומי' שימשו לביסוס שלטון הציונים בארץ במטרה לבנות לעם היהודי בית, שיהיה מנוכר ממסורת ישראל.

ושוב נחשב מעשהו כבגידה והיישוב סער.

מלבד מלחמתו בתנועה הציונית, לחם דה-האן גם נגד אישים כמו הרב הראשי אברהם יצחק הכהן קוק שהיה מקובל על כל היישוב העברי; הוא הגיש נגדו תלונות ומשפטים, עמד מאחורי כתבי פלסתר שפורסמו בעניינו וכינהו 'רב החצר' ["הופרבינר"]. את מנהיגי "המזרחי" ואת אנשי 'הרבנות הראשית' הוקיע כחבר פושעים, וגם על 'הוועד הלאומי' שפך גידופים; את אוסישקין כינה בשם 'מנחם-פאשה'; להנהגה הציונית קרא 'רוסית', שם נרדף למהפכן או בולשביק, וגם חבורת 'פינסק-מינסק-דווינסקי'.

יותר ויותר גאו ביישוב המרירות והטינה כלפי די-האן.

בנובמבר 1924 עמדה להתכנס בלונדון ועידה, כדי להחליט על המשך השלטון המנדטורי בארץ-ישראל. 'אגודת ישראל' ארגנה משלחת, שכללה את פרופ' די-האן, הרב הורביץ והד"ר וואלאך, כדי להביא את דרישת העדה החרדית למעמד שווה לתנועה הציונית. השמועות אמרו כי די-האן עמד לפעול לביטול 'הצהרת בלפור'. סיפרו על תוכנית לחבור אל המשלחת הפלשתינאית הערבית כדי להציג את השאלה הפלשתינית במשותף בשם היהודים הפלשתינים. "ראיה חשובה לאחדות הגזעים המזרחים וערבותם זה לזה בהגינם על קיומם בפני הזרם הזר הסוחף", נכתב בעיתון המצרי "אל וטניה".

מעשיו של די-האן עוררו את חמת הציבור היהודי לא רק בארץ-ישראל, שהרי פעולתו עלולה היתה להסב נזק עצום לתנועה הציונית בעולם. הממסד הציוני גרס שהיה אחד מאויביה היותר גדולים של הציונות מבין היהודים בארץ-ישראל. חלקם לחמו בו בהשחרת שמו בתקשורת (בין השאר על ידי הצגתו כהומוסקסואל). היו שראו בו "פָאנָאט". בשיח הרוסי ה'פאנאט' הוא קנאי קיצוני, בלתי ניתן לשכנוע, לא בשוחד ולא באיומים, באשר הוא פועל מתוך אמונה, ומניע אותו דחף פנימי עז ובלתי ניתן לשליטה. הנזק שממיט ה'פאנאט' בכוח אמונתו אינו מותיר ברירה אלא להוציאו להורג.

בכתב העת 'עונג שבת' נכתב: ''אכן מטורף האיש ומנוול בלי קץ ואין רוגם בו אבן ואין מוחצו בעץ''. לא היו אלה קריאות בחלל ריק, אך די-האן התייחס לאיומים בביטול.

כמה ימים לפני שנרצח די-האן, הגיע אברהם תהומי [זילברג], סגן מפקד "ההגנה" בעיר, לבית-הכנסת של 'שערי צדק' ברחוב יפו, שבו נהג די-האן להתפלל, ודרש ממנו לעזוב את הארץ לאלתר.

ודי-האן כתב: "מה תהמה הציפור, מה יהגה השיר, עד שהכדור יפלח את לבי".

חמישה ימים לאחר האזהרה, בערב קיצי בסוף סיוון תרפ"ד, כאשר יצא די-האן מבעד לשער הראשי של בית-החולים "שערי-צדק", אחרי אמירת "קדיש" לזכר אביו, ניגש אליו צעיר ושאל ''מה השעה''; השעה הייתה 19:55, אך בטרם יספיק די-האן להשיב, פילחואת גופו שלושה כדורי אקדח. רופאי בית-החולים העלו את הגופה החמה לחדר הניתוחים. "כל שלושת הכדורים פגעו במטרה", כתב ד"ר ואלך במברק לעורך ה"דיילי אקספרס".

בבוקר יום שלישי הודיעו למרן הגאב"ד זוננפלד שליט"א את דבר הרצח. מרן שליט"א עמד על רגליו בפנים חיוורות מול ארון הספרים, נשא בקול רם ובהתלהבות ברכת דיין האמת בשם ומלכות, עשה קריעה וחש אל מקום הרצח.

די-האן נקבר ב'הר-הזיתים'. בהלווייתו השתתפו כ- 300 איש. תלמידי תלמוד-תורה אמרו פסוקי תהִלים. הרב זוננפלד נשא הספד, ונשא דברים גם הקונסול ההולנדי-יהודי, יעקובוס כאהן.

חבריו וחסידיו של די-האן מ"אגודת ישראל" פרסמו מדי יום בעיתונם "קול ישראל" את הקריאה: "ללומדי הדף היומי! הקדוש ר' יעקב ישראל בר' יצחק הלוי נהרג על קידוש השם בידי מרצחים. הזכירו את שמו בתפילותיכם בכל יום אחרי הלימוד".

בספר שיריו "קוואטריינן" ['Kwatrijnen’; "מרובעים": שירים בני ארבע שורות], שיצא לאור כמה חודשים לפני הרצח בהוצאת פן-קמפן באמסטרדם, נזכרים גם יחסיו של די-האן עם צעירים ערבים. די-האן שלח עותק ממנו למשורר חיים נחמן ביאליק בצירוף הקדשה,וביאליק החזיר את הספר בצירוף תשובה לאקונית: "לא טובה השמועה שעם ה' מעביר עליך".

הרצח

ביום ב' בערב, כ"ח סיון תרפ"ד, סיים ד"ר די-האן את תפילת מנחה וערבית בבית-הכנסת של בית החולים "שערי-צדק" (וואלאך), ויצא מדלת החצר בכיוון רחוב יפו, כדי לחזור לביתו. צעד כחמישה צעדים ונורה בשלושה כדורי אקדח: האחד פגע בזרועו, אחד בחזהו ואחד בבטנו. הוא מלמל מילים אחדות ונפטר. היורה האלמוני נעלם.

ירושלים רעשה. הידיעה נפוצה בעיר במהירות. שוטרים מהרו אל מקום הרצח, הופסקה תנועת כלי רכב ברחוב וכל קבוצה שנתאספה במקום פוזרה. החלה חקירה בכל הסביבה. העדים שדיברו ראו גבר אחד יורה בד"ר די-האן.

הציבור סירב לשתף פעולה - החרדים מחשש "מויסר", הציונים קיבלו את הידיעה בסיפוק, הערבים העדיפו שלא להיות מעורבים. שמועות רבות על זהות היורה ושולחיו רווחו בארץ.

ה"חבורה של מניה", ארגון "ההגנה", על רקע מיני - בידי ערבים או אפילו דובר על חרד שגילה את "פרצופו האמיתי" של די-האן.

המשטרה עצרה עיתונאי אחד מ"על המשמר", ועוד שלושה-ארבעה חשודים כמו מניה שוחט שהופיעה פתאום בעיר, או דוד תדהר קצין במשטרה הבריטית שההתנקשות אירעה בתחום פיקוחו. אך איש לא הואשם וזהות היורה לא נודעה.

עיתונות הפועלים טענה שדי-האן נרצח על ידי ערבים. עיתונות החרדים האשימה את הציונים.

"מיתתו תיתן מנוחה לציונים מאויב בעל יכולת גדולה" כתב העיתון הערבי "מראת אל שרק".

"רצח מדיני או פרטי?" שאלו בעיתוני לונדון.

"יחונן ד' את עפרו וכפר אדמתו עמו" התאבל מרכז "אגודת ישראל".

הסופר והעיתונאי א' ז' בן-ישי פרסם חוברת בהוצאת "על המשמר", כדי להוכיח כי לא היה זה "רצח מדיני".

"העיתונות הציונית, שבאותה שעה נמצאתי גם אני בשורותיה, דבקה בעקשנות בסברה שבגלל עסקי האהבהבים שלו נהרג על ידי ערבים". כתב לימים הסופר ארנולד צוויג מברלין לידידו הפסיכואנליסט הפרופסור לנוירולוגיה זיגמונד פרויד בווינה.

הפובליציסט משה בילינסון, איש תנועת-העבודה, גינה את הרצח בעיתון "דבר": "...אם פוסעים פעם בדרך זו, שוב אין יודעים אנה אפשר להגיע''.

בחוגי 'אגודת ישראל' חשדו ב'חברה של מניה' שנודעו גם בשם 'הקיבוץ החשאי' - ארגון של אקטיביסטים שקם מתוך 'השומר' וחברים אקטיביסטים מ'גדוד-העבודה'.

גם ב"ההגנה" חשדו באנשי "הקיבוץ": בן גוריון האשימם בנטיות בדלניות והטיל על מניה וחבורתה את הרצח [אנשי 'הקיבוץ' הזהירו את בן גוריון שאם ימשיך לפעול נגדם 'יתפסו בו דין פרובוקטור' שעל-פי הטרמינולוגיה המקובלת, משמעות אזהרה כזו היא כי אם לא יחדל מלהיאבק בהם יוציאוהו להורג].

גם אליהו גולומב, מבכירי המפקדים ב"הגנה", היה משוכנע שהרצח הוא מעשה ידי "הקיבוץ".

הוזכרו עוד שמות. בארדה מגדוד-העבודה ומשה אלפרשטיין איש "ההגנה" הדתי, רמזו על מעורבותו של יצחק בן צבי, מראשי הממסד הציוני וההסתדרותי בירושלים. גם על רחל אשתו הצביעו.

החשד העיקרי נפל על ארגון "ההגנה", שפעלה לסילוקו של אויב היישוב העברי.

סיפרו כי בתל-אביב התכנס בית-הדין של ה"הגנה", בראשותו של חבר המפקדה העליונה הארצית סעדיה שושני, שהוציא פסק-דין מוות על די-האן. פסק-הדין אושר על ידי הקולונל קיש, ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית. לצורך אימות הביצוע נשלח לירושלים יוסף הכט מראשי ה"הגנה" [וחבר "הקיבוץ"; לאנשי 'הקיבוץ' לא הייתה בעיה להשתייך ל'הגנה', או למשטרת המנדט או גם וגם]. שניים ממפקדי ה"הגנה" בירושלים קיבלו עליהם את המשימה. אברהם זילברג [תהומי], סגנו של זכריה אוריאלי [זכר] מפקד ה"הגנה" בעיר [וחבר "הקיבוץ"] ואברהם גיורא [קריצ'בסקי], יד ימינו של תדהר במשטרת ירושלים המנדטורית.

"...הכט החליט כי יש צורך לסלק את די-האן. כשנודע לו כי די-האן עומד לצאת לפעולה אנטי-ציונית בלונדון הוא בא לירושלים והתייעץ עם זכר. המשימה הוטלה על תהומי ועל קריצ'בסקי. [...] לאחר מעשה, הודיע על כך לבן-צבי. (מתוך עדות יוסף הכט. ארכיון תולדות ההגנה, תיק 193-4/154-12)

"את הפקודה לחסל את די-האן נתן יוסף הכט, כיום תושב גבעתיים. הוא הטיל את תכנון הביצוע על זכריה אוריאלי ["זכר"], ואילו המוציא-לפועל היה אברהם תהומי[ ויד ימינו ק'] קריצ'בסקי", כתב דוד תדהר.

שאול מאירוב [אביגור], ראש המודיעין במרכז "ההגנה" ידע שלא "הקיבוץ" עשה זאת ולא ה"הגנה". הוא חשד בקבוצה לא ידועה, קטנה וחשאית - "המפעל".

היו שאמרו כי אברהם תהומי יזם את הפעולה. בן לווייתו היה ידידו מימים אברהם גיורא [קריצ'בסקי], שניהם מ"החבורה האודסאית", חברי המחתרת הרוסית 'אור-יב-אק' [אורגניזציה ייברייסקאייה אקטיביסטוב' – ארגון אקטיביסטים יהודים], שמנתה שישה חברים, ובראשה אליהו בן-חורין [בינדר], שעלו ארצה כ'בלתי-ליגאלים', איש בדרכו. שני האברהמים עברו לירושלים, והיו לרוח החיה בארגון "ההגנה" בעיר.

סופר כי השניים פעלו כשליחי "המפעל" אשר חרת על דגלו את המילים: "הקדשת הכול למען הלאום".

"המפעל" פעל כתא מחתרתי טרוריסטי בתוך קבוצת 'השרון', קבוצת חלוצים שדרכה המוצהרת הייתה הגשמה חלוצית בהתיישבות. 'השרון' נחשבה לקבוצה ימנית גם ב'הפועל-הצעיר' שאליו השתייכה, והייתה רחוקה מרעיון הסוציאליזם ומלחמת המעמדות. מנהיג השישה - אליהו בן-חורין, נכנס לקבוצה והיה למקים ולראש "המפעל".

מספרים כי אליהו בן-חורין זימן את האקטיביסטים שבקבוצה לפגישה בפורייה בעניין חיסולו של די-האן: "מעשה ציבורי-לאומי שהיה מעין כורח-השעה למען הסרת מכשולים מלפני גלגלי הציונות". הוחלט לעקוב אחרי די-האן, ללמוד את סדר יומו והרגליו. שני האברהמים מירושלים היו שם.

ההחלטה הסופית על החיסול, התקבלה על הגורן בנהלל. הושמו פתקים בכובע והוגרלו שמות המשתתפים.

אברהם תהומי ואחד משני סגניו, זאב משי, יצאו מקבוצת 'השרון' שביבנאל לירושלים יום לפני יציאתו המשוערת של דה-האן ללונדון. לתהומי היה אקדח בתוקף תפקידו כמפקד פלוגה ב'ההגנה' בירושלים. את היום עשו בירושלים: "אכלו צהרים בבן-יהודה". תהומי המתין בבית-קפה בעוד משי יצא לבדוק את אזור הפעולה "בדיקה אחרונה". לפנות ערב יצאו יחד לסמטה שבצד בית-החולים 'שערי-צדק'. בחומה הייתה דלת שהובילה אל הסימטה, ודרך אחורית שהוליכה אל בית-הכנסת של בית-החולים. דה-האן עבר על פניהם בסמטה ונכנס בדלת שבחומה. משי עצר בקצה המרוחק של הסמטה, שפנה לרחוב אגריפס, בעוד תהומי ניצב מול הדלת בה נכנס דה-האן.לאחר שעה קלה, יצא דה-האן אל מול תהומי. משי הרים את ידו לאות שאין איש מתקרב מהרחוב, ותהומי, על פי האות, ניגש אל האיש, פנה אליו בדברים. אז ירה בו שלוש יריות והמשיך ללכת לעברו של משי. השניים הלכו בנחת אל תחנת האוטובוס הערבי ונסעו לחיפה, משם לטבריה והמשיכו ברגל אל קבוצת 'השרון'.

"השקט והשליטה העצמית של השניים, גם כאשר סביבם גועשת העיר בעקבות האירוע, מעידים שאמנם היו רגילים לפעולות ולמתח", יכתוב ב"קתדרא" עודד ארצי.

יש הגורסים כי אכן תהומי ביצע את הירי, אך המחפים היו גיורא קריצ'בסקי הירושלמי והגלילי צבי בן-שחר, סגנו השני של בן חורין.

עוד מספרים כי בן-חורין פנה אל האיש שהעריץ והיה קרוב להשקפותיו האקטיביסטיות - זאב ז'בוטינסקי, שהיה אז באירופה. זה לא התלהב וראה בכך סילוק מטרד שולי - 'מוחה' [זבוב - ברוסית]. מאז כינו חברי 'המפעל' את פעולת רצח די-האן בשם 'הזבוב'.

ואילו ההגנה – זו שתקה וכמוה מוסדות היישוב.

בערוב ימיו, עשרות שנים אחרי הרצח, בהיותו רחוק מהארץ, סירב אברהם תהומי להודות בפה מלא שהוא זה שביצע את הרצח, אם כי הודה באחריות מסוימת לו ובכך שהמעשה בוצע בידי "ההגנה".

כמו מותו, כך בחייו, דמות מסתורית ומלאת סתירות היה יעקב ישראל די-האן, כפי שכתב הוא עצמו בספרו "קואטריינן" :

הבאים אחרי יקראו שירים אלה,

וירעדו בהבינם

בכמה יסורי-הלב בלתי-משוערים

עברתי דרך החיים כשאני שר את שירי.

אמסטרדם

בהולנד מולדתו, נחשב די-האן אחד מגדולי הסופרים שידעה המדינה. ספריו ושיריו מודפסים ונקראים גם היום על ידי רבים.

בשנים האחרונות מועלה זכרו של דה האן על ידי הקהילה ההומו-לסבית, כמשורר ואיש רוח שנרצח, אמנם על רקע פוליטי, בטענה שדמו הותר ביתר קלות בשל נטייתו המינית.

שורה משירו של די האן, הלקוחה מתוך "שיר לדייג צעיר" - "כזו כמיהה ללא גבול לידידות" [Naar Vriendschap Zulkeen Mateloos Verlangen] , חקוקה על אחד משלושה המשולשים המרכיבים את ה"הומומונומנט" באמסטרדם, "משולש הטקסט" המסמל את העבר ["משולש המים" עליו מניחים זרי פרחים מסמל את ההווה, ו"משולש הבמה" את העתיד] - אנדרטה המציינת את זכרם של ההומוסקסואלים שנרדפו לאורך הדורות בשל נטייתם.
ברובע מגוריו, ה"פייפ", הוצב שלט על הבית בו גר ובו כתוב:

יעקב ישראל די-האן

נולד ב-1881, גר ועבד ב"פייפ"

כתב בשם אחר את הרומן - "רייפנליינט'ייס" (1904),

מלבד היותו סופר/משורר היה גם מורה ועיתונאי.

בגיל 42 בישראל הושם קץ לחייו.

ברחוב יודן בריי, לפני 'בית רמברנדט', הוצב המונומנט לזכרו של יעקב ישראל דה האן "המשורר של השיר היהודי"

הוא שבאמסטרדם כה הרבה אמר "ירושלים" ,

ולירושלים הגיע נסער

"אמסטרדם אמסטרדם" בקול ממלמל, אמר באחת

Die te Amsterdam vaak zei ‘Jeruzalem’
En naar Jeruzalem gedreven kwam
Hij zegt met een mijmrende stem: ‘Amsterdam, Amsterdam.

הסיפור הוכן על-ידי עודד ישראלי בעריכת עמית ישראלי-גלעד

לאיתור הקבר של ישראל די-האן בהר הזיתים, כנסו לקישור

 http://www.mountofolives.co.il/