10.10.1916 - כנרת
בית העלמין כנרת
טכסט:
פ"נ
מרים גרינפלד ז"ל
הסתלקה על חוף ים כנרת
י"ג תשרי תרע"ז
ת'נ'צ'ב'ה
מרים גרינפלד נערה צעירה שבאה לבנות את הארץ כאחד מחלוצי העלייה השנייה, אך לא הצליחה להיבנות בה – מול חוות כינרת , מול מי שלימים היו לגדולי הישוב - היא איבדה את עצמה לדעת על סף מוות מרעב, דחויה וגאה. ירתה כדור ברקתה.
האידיאולוגיה השוויונית של החברים בחוות כנרת לוותה את הארץ הקשה הזאת מאז שחר הציונות החלוצית, אבל מי שלא היה חבר, זכה ליחס מפלה. מרים גרינפלד לא עמדה בעלבון ושמה קץ לחייה בצל אותו "דקל שפל צמרת" הדקל הבודד שעל שפת הכינרת, הדקל שעליו כתבה רחל המשוררת.
בצל הדקל שפל הצמרת
מרים גרינפלד הייתה בתו של שוחט ילידת עיירה קטנה בפודוליה שברוסיה. בהיותה בת 18 נסעה להיבחן בגימנסיה שבעיר הסמוכה, התקבלה ואף סיימה שם את לימודיה מצוידת בתעודת-בגרות, דבר שלא מה בכך באותם ימים. אחר-כך לימדה בשיעורים פרטיים כדי לחסוך כסף להוצאות הנסיעה לארץ-ישראל. עברית למדה עוד שם, ברוסיה.
מרים באה ארצה זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. תחילה עבדה כפועלת חקלאית בפתח-תקווה. היא גרה שם בחדר אחד עם שותפה שידעה לתפור היטב וכשנפסקה העבודה בפרדסים מצאה לה עבודות תפירה אצל נשות איכרי המושבה והשתכרה למחייתה. אותה חברה ביקשה לעזור למרים, אבל מרים שלא רצתה לחיות על חשבונה, עזבה את החדר ועברה לגור במקום אחר. היא רעבה ללחם ככל הפועלים העברים במושבה.
מי יבנה הגליל?
זמן מה אחר-כך הלכה מרים לגליל, לעבוד בכרמי חוות פורייה. היא נחשבה לפועלת חרוצה ומסורה. היה לה שם חדר שחלונו פונה לכרם ומראה נהדר נשקף ממנו אל ים כינרת והרי גולן. מרים עבדה בהתלהבות והייתה מאושרת, אבל אושרה לא ארך זמן רב. בגלל מלחמת העולם הראשונה פסקה העבודה גם בחוות פוריה ומרים רעבה שוב.
לאחר מכת הארבה, נערכו גם בחוות כינרת להרחבת גידולי-הירקות כדוגמת 'קבוצת הפועלות מגדלות הירקות' שבחוות מגדל, כדי לספק מזונות במהרה ולהקל את מצוקת הרעב. גן-הירק עלה יפה, והקבוצה רכשה לה שני חמורים והנערות היו מעמיסות עליהם תוצרתן ועולות בהר-פוריה, למכור אותה למשפחות המתנחלים מאמריקה, לפקידים ולפועלים שגרו שם ולגרמנים שבסמוך.
הימים ימי מלחמה. בטבריה ובצפת אנשים מתו ממחלות מידבקות ומרעב.
באותם ימים, ביקשו ברל וחבורת בוברויסק ביניהן שרה שמוקלר, לאה מירון, בתיה שיין, בלומה מירון, רחל כצנלסון ובתיה ברנר.
להצטרף לקבוצת כנרת. הדבר עורר התנגדות, שכן רבים פקפקו ביכולתו של ברל לתרום לקבוצה. הוא היה ידוע באי כשרונו כעובד חקלאי והודה בכך בגלוי. אולם ההכרעה נפלה והחבורה התקבלה.
באותם ימים ההליכה ברגל ממקום למקום הייתה דבר נפוץ. אנשים הלכו מיישוב אחד למשנהו, נכנסו למטבח הפועלים, התיישבו ליד השולחן כאחד המקומיים ואיש לא שאל שאלות. מרים שוטטה בין יישובי הגליל, אך לא רצתה לאכול לחם חסד. עבודה היא חיפשה. במצב זה מצאה אותה חיה מחצר כינרת שעבדה אותו זמן במטבח. היא שמעה מבחוץ קולות שיחה וצחוק וכשהתבוננה מבעד לחלון ראתה שני ראשים כפופים של בחורות בלתי ידועות לה. בדיוק אז נשמע צלצול הפעמון מהמטבח "מרים את תכנסי לקבוצה לאכול?" שאלה האחת שהייתה נמוכה ושחרחורת, והשנייה, מרים, ענתה: "לא, בשום אופן לא".
חנה התבוננה בדמותה של מרים; צנומה ובעלת פנים חיוורים המביעים ענווה, תום וטוהר נפש, כאילו נעצבו פעם על משהו והעצב החרישי הזה נחתם בהם לתמיד. היא לבשה שמלת בד לבנה וסינור צמר שחור, כפי שהיה נהוג ברוסיה.
חיה הבינה שהן מחוסרות עבודה והזמינה אותן לאכול. המטבח היה מלא באנשים וקשה היה למצוא מקום לשבת, כוס או צלחת. השתיים באו בשבת. היה יום יפה ובאו אורחים רבים כמו "השומרניקים" מתל-עדשים ופועלות מהחווה במגדל. שתי הצעירות לא חשו בנוח והתחרטו על שהסכימו להיכנס למטבח. תנה הוציאה להן אוכל למרפסת ושם סעדו השתיים ואחר כך הלכו לדרכן.
קבוצת העשרים
היו עוד פועלות במצבה של מרים וחברתה, מחוסרות עבודה היו משום בעיקר משום שלא יכלו לעמוד בתנאי העבודה של מייבשי הביצות או סוללי הכבישים מטעם הממשלה התורכית, קודחות, רעבות ללחם וללא מקום ללון בו. הן חשו עצמן עלובות ומיותרות. והנה קם הרעיון לרכז אותן בקבוצה אחת, מתוך השקפת עולם שבחיים משותפים יהיה להן יותר קל לשאת את המצוקה. הקבוצה, שמנתה עשרים בנות, הגיעה לחצר כינרת ומרים הייתה אחת מהן.
בחצר כינרת הפרישו להן עשרים דונם מאדמות החווה לגידול ירקות. מלבד זאת, הן עבדו בעבודות חוץ, ככל אשר עלה בידן למצוא. "המשרד הארצישראלי" אישר הלוואה של 60 לירות לקניית כלי עבודה. חנה מייזל, לימים מנהלת בית הספר החקלאי לבנות בנהלל, הבטיחה להדריך את הטירוניות בעבודת הגן, בתנאי שתצטרפנה אליהן גם פועלות ותיקות. יעל גורדון [בתו של אהרן דוד גורדון המפורסם], קיבלה על עצמה להיות מרכזת קבוצת הבנות.
הבעיה הראשונה הייתה קורת גג. כל פינה בחצר החווה כבר הייתה מנוצלת במידה שאין למעלה ממנה. רק לברל שמרו פינה כדי שיוכל לשמור על פרטיותו, שלא יופרע בקריאתו.
אוהלים, מצרך נדיר בתקופת המלחמה, לא היו בנמצא. לא נמצאו גם שום אמצעים להקמת מבנה כלשהו, התורכים החרימו הכל. קבוצת כינרת פינתה את אחד מחדריה המעטים, "החדר הגדול", זה שבין האורווה ומחסן "המשביר". החדר הזה חולק לשניים במחיצה: חלק אחד שימש כחדר-אוכל וכ"כוורה" – אסם עשוי ארגז עץ או חבית פח, שבו אוחסנו החיטה והעדשים שקנו מ"המשביר" שהחל לקרום עור וגידים ביוזמתו של חבר הקבוצה – מאיר רוטברג, מלאי שהיה צריך להספיק לשנה שלמה. מאחורי המחיצה הציבו 14 מיטות, כל מיטה הייתה עשויה משלושה ארגזי-עץ ששימשו בעבר לאחסון פחי נפט, שעליהם הונחו קרשים שפורקו מארגז אחר, מחצלת-קנים שימשה כמזרון. בין מזרון למזרון כמעט ולא נותר מקום למעבר. מחסן זעיר בקרבת מקום, ללא חלונות וללא ריצפה, שחמש מטבח לבנות. חדר קטן נוסף שכרו לשאר בנות הקבוצה בבתי החומר שעל שפת-הים.
**
"המשביר המרכזי" - בזמן מלחמת העולם הראשונה, לכסף התורכי לא היה ערך, לכן שילמו לעובדים בפתקאות. חבר היה מכניס את התוצרת שלו, ועבורה היה מקבל פתק תמורתו היה רוכש מזון, לכך התמלא המחסן בחוות כינרת במזונות. כדי לספק מזון זול לפועלים הרעבים בזמן המלחמה פתחו חברי קבוצת כינרת ובראשם מאיר רוטברג, בהשראת יוסף התנ"כי סניף בטבריה וקראו למחסן "שובר הרעב" - לימים "המשביר" - לחלוקת חיטה, כדי שהמגדלים והסוחרים לא יפקיעו את מחירה והשנה 1916 . רוטברג המשיך לבסס את "המשביר" עד שהיה למוסד הסתדרותי בעל תחומים מגוונים והקיף את כל הישוב העברי בארץ.
**
כך התחילו החיים המשותפים. בניגוד למקובל בקבוצות הראשונות, שצמחו מתוך היכרות אישית וחברות אידיאולוגית, היו בנות "קבוצת העשרים" שונות בגיל וברקע. הן לא הכירו אישה את רעותה לפני כן ורק הגורל הרע המשותף איחד אותן.
הבנות בחרו לעצמן ועד בן שלוש חברות – יעל גורדון, חנה כצנלסון [לימים נשר] ושושנה בוגן ששמה קץ לחייה בהיותה פועלת בבן-שמן כשנה לאחר מכן. הן התחילו לחפש עבודה, לנסות לארגן את חייהן ולהכשיר את האדמה שקיבלו לגידולי גן-ירק. ועד הקבוצה ערך מדי ערב את 'סידור-העבודה' וניהל את החשבונות. עבודות החוץ היו קשות ולרוב גם לא נעימות – הבנות עבדו בשירות איכרי המושבה, במטבח פועלי-הביצה ובכל עבודה שרק הזדמנה לידיהן.
מרים בחצר כינרת
סדרניות העבודה בחצר כינרת הכניסו את מרים לעבודה במטבח הפועלים, יחד עם חיה, זו שהזמינה אותה לאכול צהריים באותה שבת נאה. השתיים התיידדו במהירות. למרות שמרים נחלשה בימי הנדודים והרעב, היא ידעה לעבוד יותר מכפי כוחותיה "אדם חלש ולא פרודוקטיבי אין לו קיום ועליו למות" נהגה לומר.
מנהלת המטבח הייתה שרה שמוקלר.
סיפרה חיה: "שרה שמוקלר הייתה עדינת-נפש וענוגה, אחות לפי מקצועה, והצטיינה מאוד בעבודתה, אך היא רצתה להשתוות לכל הפועלים והפכה להיות פועלת פשוטה, וזה דווקא לא עלה בידה. בבואה לכינרת הכניסוה למטבח בתור מנהלת, אך אנו שתינו, מרים ואני, כאילו נדברנו בינינו שלא להיכנע לה, כי רגזנו על תפקיד בלתי-מתאים זה שניתן לה, והיא נמצאה במצב מגוחך, כי לא הייתה בעלת אופי שליט ולא יכלה להכניענו" .
יש אומרים שמכאן "השם הרע" שיצא למרים גרינפלד כעובדת מטבח - בגלל זה שהעזה להתחצף לשרה שמוקלר שהייתה אז אהובתו של ברל כצנלסון. חיה הייתה אשת מאיר רוטברג עוד מימי קלנדיה, מעמודי התווך של הקבוצה.
חיה רוטברג - אותה חיה שהזמינה את מרים וחברתה פנימה לחדר האוכל של פועלי חוות כנרת - , אלמנתו של מאיר רוטברג הקדישה פרק שלם למרים בספרה 'ספר מאוחר' שיצא לאור אחרי מותה, שם היא כותבת בין השאר: "באחת השבתות בראותי אותה שקועה בקריאה כדרכה, ספר בעברית. הצעתי לה לצאת אתי לטייל בשדה. הכרים נראו כעטופי קטיפה ויפה מכל היה גן-הירק שהשתרע לרגלי ההר. עברנו מפינה לפינה, שורות ארוכות של שום, בצל, כרוב, סלק וכד' השתרעו לכל רוחב העמק. שוחחנו על כך שלנו לא יינתן לעבוד פה בגן, אף כי רצינו בזאת מאד, משום שזכות זו שמורה הייתה לוותיקות בלבד".
" בין מחוסרי-העבודה אשר למטה, על שפת-הים, נמצא גם ברל כצנלסון. באחת האספות שמעתי שלאה [מירון] מציעה להעבירו לקבוצת כינרת ולצרפו לעבודה בגינת-הירק. אז אמרתי: "הרי לנו לא נותנים לעבוד בגן-הירק, ולשם מה צריך להזמין בחור מבחוץ לעבודה זו?" לי לא הייתה ידועה הקרבה אשר בין לאה לבין ברל. איש לא ענה על שאלתי, וההצעה נתקבלה. ברל עבר לקבוצה, אך הוא לא הרבה לעבוד בגן-הירק שכן היה שקוע תמיד בקריאת ספרים. לבוש מעיל חורף ארוך, היה שוכב לו על מיטתו וקורא." סיפרה חיה.
לאה מירון [מי שלימים תהיה אשתו של ברל כצנלסון] הייתה מנהלת העבודה בגן-הירק.
יום אחד, שלג רב ירד על החרמון והירדן הציף את גן הירקות והפך אותו לאגם. לאה שהייתה גם סדרנית-עבודה לקחת שקים וגיגיות הפשילה את שמלתה ונכנסה לתוך האגם והבנות אחריה. חיה ומרים גם הן הוזעקו לשלוף את הבצלים מתוך המים, לנקות את העלים הרקובים ולשלוח את היבול בעגלות לטבריה למכירה. כך עבדו יום אחר יום במקום בו חלמו לעבוד – בגן-הירק, עד שהעיר הקטנה לא יכלה להכיל יותר בצל ירוק והבצל נרקב ככל שאר הירקות שלא היה כדאי להוציאם מתחת למים כי טרם הבשילו. האגם שכיסה את הגן הפך לביצה מסריחה. באותו חורף כמעט כולם חלו בקדחת,. המזון היה דל, גם פגעי-טבע לא חסרו,והנערות היו מהלכות יחפות בגשם, משתעלות ומהן חולות-ריאות.
ויותר מכל הצעירות שעבדו בהוצאת הבצל.
חיה ומרים קדחו והקיאו בלי הרף ולבסוף שלחו אותן יחד עם רחל כצנלסון [לימים אשת זלמן שז"ר נשיא מדינת ישראל] למושבה סג'רה כדי להחליף אוויר. כעבור שלושה שבועות חזרה חיה לעבודה בחצר כינרת ומצאה עוד קודחים רבים, בייחוד בין 'הצעירות'. חיה נכנסה מיד למטבח, שעבדו בו בחורים תחת הצעירות החולות.
היה כבר סוף הקיץ והתחילה שנה חדשה בקבוצה, עונת החילופים של החבר'ה. אחדים עזבו מרצונם הטוב, ואחדים פוטרו וחדשים טרם באו.
כשחזרה מרים חשבה שגם אותה יקבלו לעבודת המטבח. אבל עברו יום ויומיים ולא סידרו אותה בשום עבודה, הנערה העדינה שלא ידעה בטלה מהי, לקחה מים וסבון ובתחילה לרחוץ את החלונות שאיש לא ניקה אותם במשך הקיץ. כך עברו ארבעה ימים עד שהודיעו לה שהיא – מפוטרת. הציעו לה כסף ובלבד שתעזוב. היא ישבה חיוורת ונרגשת ולפניה, על השולחן, 50 פרנק. "הצעירות פיטרו אותי מהקבוצה" אמרה לחיה ובפניה חיוך גאה ועצוב. "נתנו לי חמישים פרנק לפרנסתי, עד שאמצא עבודה, אני אחזיר את הכסף, איני רוצה בנדבה". "אל תשיבי את מעט הכסף." אמרה חיה, "הלא את צריכה לקנות כרטיס רכבת, וגם לאכול את צריכה… ". מרים סירבה לקחת את הכסף, היא אספה את מעט חפציה, סידרה חבילה קטנה, שמה את ה'כאפייה' על ראשה והלכה לתחנת הרכבת של צמח.
מרים המשיכה לרעוב. היא שוטטה בין מושבות שומרון ויהודה לחפש עבודה, הגיעה גם לימה היא יבנאל הסמוכה. כעבור ששה שבועות הופיעה שוב בחצר כינרת. היא נראתה כמו שלד בדמות אדם, כאילו אזלה טיפת דם אחרונה מפניה. קולה היה חלש, אך היא עוד שמרה על בת הצחוק הטובה שלה. היא לבשה את השמלה הלבנה עם הסינר השחור ונעלה נעלי חורף גבוהות של עור גס. מכיוון שמאז החורף רזתה מאוד, רגליה נראו בתוכן כמו שני מקלות יבשים.
"שלום לך", אמרה מרים בשמחה ורצתה לנשקה. אבל חיה נדהמה כל-כך ממראה פניה שנרתעה לאחור-. לא מרים אלא שלד היה לפניה.
חיה הלכה אתה לחדר-האוכל ושמה לפניה חלב בצלחת. כוסות לא היו בימי המלחמה. מרים שתתה מעט ואמרה לחיה שהיא הולכת לרבקה, רבקה יצקר [זו שנישאה לפועל-המשורר גרישה שץ], הייתה חברה משותפת לשתיהן והיא התגוררה בצריף על שפת הכנרת. מרים לא רצתה להראות שוב את פניה בחצר כינרת.
בערב כשחיה סיימה את עבודתה היא לא מיהרה לרדת לחוף הכינרת משום שקשה היה לה לראות את מרים במצבה הקשה. למחרת, כשנכנסה רבקה למטבח לקבל את החלב [רבקה הייתה בהריון עם רינה והרופא ציווה עליה לשתות חלב] ביקשה חיה להוסיף עוד כוס חלב בשביל מרים ואז אמרה לה רבקה: "למרים אין עוד צורך בדבר".
לא. למרים לא היה צורך בשום דבר. באותו בוקר מצא את גוויתה יהודה 'הרועה' הישר והנוקשה [הוא יהודה פרידלנדר ממגיני בתל-חי], ליד הדקל הבודד שעל שפת האגם. הדקל שנראה יותר כמו קבוצה של חוטרים קטנים מאשר עץ של ממש, הוא אותו הדקל שפל צמרת משירה של רחל המשוררת.
מרים התאבדה בשתיית חומץ. ארבעה אנשים נשאו על שכמם את גופתה הכחושה אל ה'כרך' אשר על שפת האגם והביאו אותה לקבורה ללא טקס והספד, ללא חברים שילווה בדרכה האחרונה. אפילו מצבה לא הניחו על קברה, שזוהה לימים. יש האומרים כי רחל [המשוררת] כוונה אליה כאשר כתבה את השורות הבאות:
"כעמוד ענייה עמדה / וידיה דומם הושיטה / ועצב היה מבטה / מתחנן, נכנע ועצב".
סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים. הסיפור התפרסם בגרסתו הראשונה ב"ארץ וטבע", גיליון 95, ינואר – פברואר 2005. תחת השם "בצל הדקל שפל הצמרת " בעריכת יעקב שקולניק.
עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני.
עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה,
יוסף גרינבוים הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה