שלמה קרייר– לוחם מהגדוד הראשון של הפלמ"ח נפגע מירי צלף ערבי

15.5.1948 –מאליכיה

   

 על גל אבנים  במורד גבעה בשטח מרעה ליד קיבוץ מלכיה

הצילום הינו באדיבות אורה ערמוני  ארכיונאית קיבוץ מלכיה

טכסט:

גדוד ראשון

[סמל הפלמ"ח]

שלמה קרייר

חבר הכשרת גבע

נפל בקרב נגד הפולש הלבנוני

ביום קום המדינה

ה' באייר תש"ח

מלחמת העולם השנייה הסתיימה.

ארץ-ישראל כמרקחה.

ימים סוערים –

התנגשויות בין הממשל הבריטי לישוב היהודי.

כשהעלו הבריטים בכוח ניצולי שואה ופליטים מאירופה, שהגיעו באניות המעפילים 'יגור' ו'הנרייטה סאלד' לחופי חיפה, לאניות הגירוש למחנות קפריסין, 'קול ישראל', תחנת השידור של 'ההגנה', קרא לתושבי העיר לצאת לרחובות. חיילים בריטיים פתחו ביריות  ושלושה צועדים נהרגו בהם נערה בת תשע עשרה.

בעימות עם חיילים בריטיים  על האנייה 'כנסת ישראל' נהרגו שני מעפילים: אלמוני ונער-ילד דתי. הרברט לזר מעפיל מהאנייה 'הנגב' נהרג במאבק; על אניית המעפילים 'תיאודור הרצל'  התחולל קרב אלים, בו נהרגו שלושה מעפילים.

וויליאם ברנשטיין - מלח יהודי מתנדב מארה"ב נפל על 'יציאת אירופה' היא 'אקסודוס';

אליעזר ארקין -  בן עקרון [מזכרת-בתיה] המקוואי ואיש הפלמ"ח  מ'הכשרת גבת' היא 'יפתח', נפל בפיצוץ הראדאר הבריטי על הר הכרמל.

במקביל -

בביתה שברחובות – התימניה הגרושה  קדיה מזרחי -  היא הוצאה להורג על-ידי האצ"ל במיטתה.

מרדכי ברגר - שוטר יהודי הוצא להורג על-ידי 'ההגנה' ברחוב  בתל-אביב.

בפרדסי השרון הוציאה לח"י להורג את חברם יהודה אריה לוי ואת הנערה מחולון חיה זיידנברג  כמרגלת-בוגדת.

ואילו ב 'גן-הוואי' על הירקון  רצחה כנופיה ערבית שלושה תל-אביבים וירושלמית שבאה לבלות שם עם ביתה;

יוסף טייטלבוים  יליד יסוד-המעלה, איש הביטחון של קיבוץ גבעת-ברנר נרצח  בפתח אוהל שייח' על-ידי בדווים ליד מחנה הצבא  בוואדי סראר.

לוחם הפלמ"ח מהגדוד הראשון  חיים בן-דור – נפל בבאלד א-שייך'  בפעולת עונשין על טבח ארבעים  פועלים יהודים  על ידי  פועלים הערבים בבתי הזיקוק  בחיפה;

ובירושלים - מכוניות תופת  התפוצצו ברחוב בן יהודה ובחצר המוסדות הלאומיים; יותר מחמישים יהודים הרוגים.

ועדת אונסקו"פUNSCOP - United Nations Special Committee on Palestine –  שהוקמה לבקשת הבריטים המרוששים, הציעה לחלק את שטח המנדט הבריטי על ארץ ישראל ממערב לנהר הירדן לשתי מדינות, יהודית וערבית, ולשטח בינלאומי [ירושלים והעיר בית-לחם הקדושה לנצרות, שטח נייטרלי בחסות האו"ם - [corpus separatum]  .

התוכנית התקבלה ב'עצרת הכללית של האומות המאוחדות' ב-29 בנובמבר 1947 אור לי"ז בכסלו ה'תש"ח ב'פארק פלאשינג מדוז - קורונה'  [ [ Flushing Meadows-Corona Park שבעיר ניו-יורק ברוב של 33 קולות בהם ארצות-הברית וברית-המועצות, אוסטרליה ופרו.

 13  מדינות הצביעו נגד: בהן פקיסטאן והודו, יוון ותורכיה.

10  מדינות נמנעו:  כמו הממלכה המאוחדת [בריטניה], ארגנטינה ואתיופיה.

מדינה אחת נעדרה: סיאם [לימים תאילנד].

ההנהגה היהודית בארץ תמכה. ההנהגה הערבית דחתה את התוכנית מכול וכול.

כאשר שודרה ברדיו  קרוב לחצות הלילה, הידיעה כי הושג הרוב הדרוש לאישור התוכנית, רקדו המוני יהודים ברחוב "התפרצויות שמחה ברחבי היישוב היהודי ובקהילות היהודים בעולם". גם במקווה ישראל יצאו במפגני שמחה מורים, עובדי המקום, מדריכים ותלמידים 'אליפים' עם 'מחזורניקים' רקדו בחורשה עד אבדן חושים -  'עמק עמק עבודה-ה עמק-עמק עמק הורה!'   ובקצב המעגל המתנשף נשמעו קריאות 'לעבודה להגנה ולשלום',  'עלה נעלה', 'חזק ואמץ'!

בין החוגגים  חיהל'ה קפלן  תלמידה במקווה-ישראל ואתה חברה  ה'מחזורניק' שלמהל'ה קרייר מהסקטור הכללי,  כדורסלן של מיכה שמבן ב'הפועל חולון'.

יריות נשמעו מכיוון דרום  -  מהכפר הערבי יאזור שעל  הכביש הראשי יפו-בית דג'ן, נהג מונית מרחובות וחברתו הגויה הגיעו מתנשפים וסיפרו, ולמחרת כבר ישב צלף אויב  ב'פילבוקס' על הגבעה הרמה בתל א-ריש שבפרברי יפו; מלחמת העצמאות החלה.

שלמה בנם של חווה לבית סלוצקי ופנחס קרייר, נולד ביום י"ח באלול תר"ץ [11.9.1930] בתל-אביב לאחר  שתי בנות – אסתר ילידת אוקראינה 1923  [לימים קינן], וקיילה היא כרמלה [לימים פרסקי-פרס], שנולדה  עם הגיעם לארץ בשנת 1925.   שרה  נולדה אחריו  בשנת 1932 [לימים בוכמן].

חווה ופנחס קרייר עלו מויז'ניצה – פודולסק [בוקובינה, אוקראינה] בשנת 1925, התגוררו במשך חודש באוהל על שפת ימה של תל-אביב,  עברו לשכונת צריפים  על גבול יפו שנקראה בשם 'מכבי',  משום קרבתה למגרש הספורט של 'מכבי' - ליד וואדי מוסררה [נחל איילון],  לצדי הדרך לכפר הערבי סלמה [כיום- דרך שלמה פינת רחוב אליפלט]. לפרנסתם פתחו מכולת,  רשמו 'בהקפה' ומכרו גם חלב. לא עברו ל'מכבי החדשה' על יד נווה -שאנן  [שכונה  שקמה אחר מאורעות תרפ"א,  בפרדס שייח'-עלי]  אלא לאותו שכון עממי  בבתים משותפים,  שקם  לידם ביוזמת שמואל קרצמן ושותפו  הבית"רי מיכאל מאיר נאמן מפתח-תקווה ובתנאים כספיים מפתים.

במאורעות  הדמים  [תרצ"ו –תרצ"ח] 'המרד הערבי'  פונו [נורתה אש לעברם] וצורפו לאלפי הפליטים היהודים. בשוך הרוחות, חזרו והמשיכו לגור באותו צריף דל שבע נפשות:  אמא של חווה 'סבתא בובע' איתם,  האב פנחס  מתנייד על אופניו, האם והצאצאים.

 בשל שביתת  סווארי נמל יפו הערבים הוקם סמוך לשפך הירקון  19]  במאי1936 ] מזח, שכעבור שנתיים יהיה לנמל תל-אביב ופנחס, לצערו, לא בין הבונים.  

במקום מכון מים עצמאי  וקשר אוטובוסים יהודיים של 'גלי המעביר' לתל-אביב 

[אם כי היו שייכים מונציפאלית ליפו].

שלמה למד בבית הספר היסודי 'תחכמוני' ברחוב ליליינבלום [תל-אביב], שנבנה בכספי תרומות תנועת 'המזרחי' כהקדש למען "חינוך ברוח הדת והמסורת", כובע 'ברט' שחור כיסוי ראשו.

ככל ילדי שכונת הצריפים השתובב, הניח מסמרי ברזל על פסי הרכבת  הסמוכים, לראות איזה צורה יקבלו אחרי שאותו קטר מהביל ושחור  עבר עליהם.  כילדים שיחקו גם  ב'עג'מים' [גלעיני פרי המישמש הקרויים גם 'גוגואים'],   ג'ולות [גולות זכוכית = 'ראסיות' ו'פושטיות']; 'דודעס'   משחק של קבוצה מול קבוצה, בו משמשים ענף עץ קצר, המחודד משני קצותיו, וקרש ארוך ושטוח  [מקפיצים את הענף הקצר, חובטים בו  בקרש להרחיקו  ורצים ל'תחנה' הקרובה], וב'פורפרות'  קונוס קטן  עשוי עץ  ובצדו החד מסמר פלדה מסתובב באמצעות משיכה בחוט הכרוך סביב גופו, מוטל  תוך כדי על זה של יריבו  כדי לפצחו ולנצח...

משפחת קרייר קנו מגרש בכפר, ברמת השרון, סמוך לשייח' מוניס ליד הכפר הערבי א-ג'ליל ובדווי אבו-קישק. רצו לבנות את ביתם בסביבה חקלאית.  כל יום חופש ממקווה-ישראל שלמה [שביקש 'עזרת הורים' כדי לסייע בידם]נ ואביו  עמדו והכינו 'בלוקים' [סוג של לבנה  גדולה לבניין] ערבבו חול, סיד, צמנט [מלט] ומים ויצקו לתבנית מתכת, כך הלאה  עד  ש. . .בעיקר בשלהי אותה שנה גרעין של הנוער העובד בהדרכתו של נחמן רז מגבע. לגרעין הצטרפו תלמידים חזור כ"ח כללי וממחזור ה' הסתדרותי - הכתה המקבילה גרעין של הנוער

ראשונה עזבה את הצריף הצפוף קיילה היא כרמלה   "אמא יצאה להכשרה של הפלמ"ח בקיבוץ יגור ב-  1943  -  כתבה לי בתה רותי פרס -  כמדריכת כושר גופני".

עם תום מלחמת העולם השנייה שנת 1945 היה שלמה, שראה ב'כיבוש השממה' את דרכו,  לתלמיד בבית-הספר החקלאי במקווה-ישראל,  בית ספר שהוקם  על ידי 'כל ישראל חברים'  היא 'אליאנס' [ [Alliance Israélite, באמצעות קרל נטר בשנת 1870  כשהממשלה התורכית נתנה רישיון לייסוד בית ספר חקלאי, והעניקה שטח של 2,600 דונם  מדרום ליפו בחכירה עולמית בתשלום שנתי סמלי  "מתוך הכרה בערך המוסד הזה בחיי היהודים". 'היישוב הישן' קיבל בברכה את הקמת בית הספר החקלאי  כאן בארץ.

זה לא היה זול; [התלמידים ממושבות הברון לא שילמו כלל ]  שלמה נרשם במסלול לימודים תלת-שנתי [בנפרד פעל סקטור דתי של עליית הנוער  {'דוסים'},  שהוקם במקווה-ישראל  בברכת תנועת 'המזרחי'  כדי לקלוט בקרבו בני נוער מבתים דתיים ומסורתיים, שברחו ממערב אירופה ערב השואה  סוף 1938].

היו גם מחזורי 'הסתדרות' - בשנות מלחמת העולם השנייה עמד  בית-הספר בפני קשיים כלכליים. התמיכה הכספית מצרפת הפסיקה להגיע. לכן, חתם אליהו קראוזה  [ מי שהיה חבר אישי של המושל התורכי  חסן בק]  המנהל הפרגמטי על הסכם עם הסתדרות העובדים העבריים, בו תפתח כתה בכל מחזור ברוח החינוכית של ההסתדרות –  להכשרה של שנתיים, והוקם הזרם ההסתדרותי. המחזור של שלמה קרייר השתייך אידיאולוגית, לאיכרים  אך זה לא מנע מתלמידיו, כך  אומרים,  לתלות את הדגל האדום  ב'אחד במאי' חג הפועלים על ראש עץ האראוקריה מול בית המנהל, שבמעלה הגבעה  וגם להקים גרעין להתיישבות קיבוצית 'הכשרת גבע'.

היו מחיצות בלתי נראות, מחיצות של מעמדות: פועלים לסוגיהם, מורים לסוגיהם ותלמידים לסוגיהם; אלה האחרונים לא התענינו בנעשה על ידם ואצל זולתם.

"היה קשה להתקבל למיקווה,  מתוך שניים שלושה מועמדים קבלו רק אחד. הייתה ועדת קבלה פדגוגית".  אמר לי יעקב גולוד ממושב בצרון.

התכנסו, שלמה  עם התלמידים החדשים תחת עץ ה'פיקוס הבנגלי'  [פיקוס ביוונית  פירושו שער] היו שם גם  עמיאל גבר מרחובות שבדרום,  אמנון  [ג'וני] קמחי ממצפה הגלילית  ומשה דניאל   הסורי השחום מהקריות, באו גם יענקל'ה סלווין מחיפה, עדין הוכברג מנס-ציונה ואברהם  סלומונוביץ יליד תל אביב, שבא מבית הוריו שבפרדס-חנה  גם ורדה כרמלי  באה מזיכרון-יעקב  והיו ל'אליפים' תלמידי כיתה א', מחזור כ"ח כללי. חיו בפנימייה ללא הוריהם -  פעם בשבועיים קיבלו 'שבת חופשית'   כדי לחזור לביתם הקבוע  כן בחגים וחופשות.

 את הבנות  כמו חיה קפלן  תלמידה מהמקומיות, וחביבה  מזרחי הבת של השרת  "זה שצלצל כל בוקר בפעמון", העבירו בתום השנה הראשונה לכיתה ההסתדרותית  - מחזור  ה'; "יחד היינו תשע בנות"  אמרה לי מינה דיקנשטיין [לימים דן- שטיינר] 'מחנות העולים' תל-אביב.

 "הבנים התפרעו אז העבירו אותן, את מי שרצתה" אמר לי אריה גצלר ממושב שבי-ציון,"אך היחסים  בינינו נשארו טובים" כתב זאב תנא.

 "המקומיות המשיכו לגור בבתיהן, שם גם אכלו, אבל כל השאר - עבודה ולימודים נהגו ככולם" אמרה לי חיה  [קפלן] רמתי בנייד.

בני המקום ובנותיו לא שילמו שכר לימוד היה זה בעבורם  מסלול של לימודים ועבודה בן שלוש שנים.

'אם הבית'  סוניה [רווקה, עם מבטא רוסי כבד, לא צעירה, בודדה הייתה "משוגעת על כל הראש",  "היה לה בן דוד עורך דין בתל אביב" אמר לי זאב תנא ממושב בצרה] זו שדאגה  כי בימי שישי  ייצקו  התלמידים נפט על המזרונים "לסלק שרצים לא רצויים".  זו שבאותו יום, גם אספה כביסה מלוכלכת וחילקה נקייה [לפי מספר אישי שהיה רקום על כל פריט בד].

האגרונום אליהו קראוזה - ג'ינג'י, קטן, ממזרי וממושקף  - המנהל  שגר במקום  ["במעלה הגבעה, קומה ב' מעל המזכירות הראשית"] מאז  ניהל את חוות סג'רה עם אשתו חיה,  הלבושה תמיד בשחורים,  היא, אחותו של יהושע חנקין ומתאבלת על עמיצור בנה יחידה, שנולד עוד בסג'רה אחרי שתי בנות חיות [יהודית ונועה], למד בגימנסיה 'הרצליה', נהרג [אומרים שאע"ל] בתאונת מכוניות  בפאריז  בן י"ט, בשנת 1931, כעבור חודש נקבר  בתל אביב.  יש אומרים, כי לבשה בגדי אבל גם בגלל בתה הארכיאולוגית יהודית,  שנפטרה בפאריז  משחפת בשנת 1936 – גם ארונה הגיע לתל אביב. שניהם היו אהובי הדוד יהושע חנקין "הייתה באבל מתמשך" אמר לי  המיקוואי נתן סלומון [כיום באשדוד].

"היה לקראוזה נכד קטן שקראו לו עמיצור"  אמר לי  אריה גצלר,  כנראה הבן של נועה.

בלומברג מנהל המשק [האבא של בנימין, איש הביטחון,  עליו אומרים כי היה בחוקוק מהכשרת המיקוואים] עם כובע הפקק  הבהיר ['טרופיקל הד'] לראשו ניצב כל בוקר על מדרגות 'הצרכניה'  -  חנות המכולת  היחידה במקום - לראות את 'סידור העבודה'.

ד"ר יתום, הרופא איש קטן המחייך תמיד,  מרפאתו בביתו במקום מבודד וטוב שכך [אישה לא נראתה שם וגם לא צאצאים].

המורים: בנימין כפולר [האבא של בצלאלה] לימד גידול ירקות [ קטן ועגלגל, קרח, בעל שפם, דומה לתפוח-אדמה],  נתנאל הוכברג מורה ומדריך  לגפנים [אלמן שגר בבית בודד "אחרי המזכירות שהייתה בקומה א' של הבית של קראוזה", צנום וגבוה, מין סגפן הדומה לגפן], מנחם שטיגלברג [האבא של תמי "הייתה חברה של אמסטר"]  ממושקף,  הרצה על גידול הבקר  [אהב את קטעי ההרבעה - כשבנות נבוכות בסביבה], דוד ליבוביץ  גבוה, מוצק ושזוף, איש המכניקה החקלאית  מומחה למחרשות וטרקטורים ואיש 'ההגנה'; המורה הנכבד, המהנדס מאיר ויניק   [דאג כי התלמידים יקומו בהיכנסו לכתה]  לימד כימיה אורגנית ותורת הקרקע [היה אחראי על ה'ליזימטרים' - מערכת למדידת מאזני מים להבנת תהליכים המתקיימים ביחסי קרקע – צמח]  האגרונום   יעקב קוסטרינסקי אשר על גידול תבואות השדה  כלומר  פלחה,  נחמיה  ובולסקי [בן חיים] בא מרחובות והרצה על עצי פרי, ודוד זיידנברג  מנהל הגן הבוטני  לימד גם  גננות וצמחי נוי, צבי ליכטנברג  בא ללמד כימיה, ד"ר אלימלך פרק בא במכונית ה'פיאט' השחורה והקטנה מרחובות "כדי ללמד גידל עופות" אמר לי  המיקוואי שמואל [מולה]  גוטנר כיום  גר במודיעין, וד"ר סמוטריץ  שנקרא ללמד אנגלית את אלה, שהיו מעוניינים בלימוד זה – 'השפשפנים' קראו להם [היו הורים שלחצו  כדי שבניהם יקראו ספרות מקצועית גם בשפה זרה,  המנהל קראוזה ענה: "ואת 'השדה' {ירחון שימושי ומדעי למשק החקלאי} בעברית הם כבר קוראים?"].

בא גם  האמריקאי  וינמן   המגיסטר למדעים - התחיל כמומחה לעופות מרמות -

השבים והיה מורה לגידול דבורים "היה לו ידע עצום. אשתו הייתה הכי מכוערת שראיתי מימי" אמר  לי זאב תנא, בנימין לוין מורה  לספרות, תנ"ך והיסטוריה   ואילו הווטרינר ד"ר דוד טריינין שעסק בריפוי הבהמות בא מרחובות.   

התלמידים היו צריכים לבחור אחרי שנתם הראשונה שני ענפי חקלאות להתמחות מעשית  [כשהמבוקשים הם הרפת והפלחה] ששה חודשים עבדו בכל ענף [ואיש לא זכר במה שלמה בחר]  אבל עבדו לפי 'סידור בעבודה' בכל ענפי המשק ושירותיו.

היו גם עובדי מקום: נעמי התימניה הרווקה ואחותה התאומה,  עבדו במטבח הכללי אבל כל כיתה אכלה בחדר אוכל משלה - מחדרי האוכל של ה'דוסים'  מדרום לבניין המרכזי של בית-הכנסת וכיתות הלימוד ועד 'סיביר' הרחוקה ליד בית המנהל ["מול בריכת ההשקייה שבמרומי הגבעה"], כשמגישי האוכל היו התלמידים, בתורנות. [אלה תמיד היו רעבים  במיוחד אם לא 'סחבו' [מעשי פרחחות] אבוקדו  מהמטע או תרנגולת מהלול שבדרך לרפת].

עזרתי  הוא המחסנאי, שחילק לתלמידים כלי עבודה ["זכר בעל-פה מספרו האישי של כל תלמיד" אמר לי אריה גצלר]  המחסן היה בחדר האחרון במבנה מקביל  דרומה למבנה חדרי האוכל של ה'דוסים'.

קנטי  הפעיל את המשאבה לבריכת ההשקייה הצמודה למקום מגוריו בשער הכניסה הראשי  [אמרו ששם נפגש הרצל עם הקיסר הגרמני וילהלם] הצבוע בירוק, שהיה פותחו וסוגרו לקריאתם של עובדי הפלחה, ששדותיה השתרעו ממזרח לכביש הראשי, על עגלתם הרתומה לפרדות עם חרמשיהם המרוקעים [ומדרום לשדות הפלחה, בינה לבין הכפר הערבי יאזור, היה מסלול מרוצי סוסים של הצבא הבריטי. תחום בשורה של עצי אקליפטוס].

מאיר החצרן היה מפנה את האשפה – בוקר, בוקר,  יצאה עגלה,  שהובילה את שנאסף אל המזבלה שבכרמים  סמוך לכביש המוביל לחולון, יש ונסע לתל-אביב לקניות עבור המקום ואפילו לקח אתו כעזרה את אחד התלמידים [המאושרים].  לפי 'סידור העבודה'  חודשי  [עבדו חצי יום וחצי יום הוקדש ללימודים] התייצבו  התלמידים בפני הממונים-   על העבודה בפרדסי ההדרים היה  אחראי   אברהם קפלן [האבא של חיה],  על האורווה משל טננבוים ואילו את המחלבה ניהל סגל, בלול  עבדה אסיא,  ומעובדי הפלחה  זכור היה בהאר שגר עם משפחתו סמוך למגורי התלמידים,   ברפת  היה יוחנן ["זה שנסע אחרי המלחמה לאוסטרליה"]  וישראל שכטר עוזרו שלימד חליבה ביד [ דיברו על הולנד שם מכונות חליבה כמו ה'אלפא לאוואל'], הנגר [העצבני]  היה  ננס  [לא גמד חס ושלום, זה היה שם משפחתו]; הנגרייה הייתה בבניין  השירותים  - מבנה  כורכר מקביל  לחדרי האוכל [של 'הדוסים']  הבניין בו המשפחה של ראובן וחדר המכניקה של דוד ליבוביץ [בית ועד לאנשי 'ההגנה' שם בנו  בחשאי את מרגמת ה'דוידקה'] ועסקו  עם כל התלמידים בהכנת ביצורים.

גרו בנפרד, מורים על משפחותיהם, עובדים על משפחותיהם, ותלמידים לפי מחזורם – כל כתה לחוד.

בערבי שישי לבשו  התלמידים חולצות לבנות, שרו את שירי 'קבלת שבת' ואכלו את עוגת ה'לעקעך' [עוגת ספוג  הקרויה גם 'טורט'] לה חיכו.

לשיעורים נקראו על ידי  צלצולי פעמון,  שתלוי היה על מגדל סמוך למבנה  המרכזי לכיתות, שאליהן היו מגיעים במדרגות חיצוניות ובמרכזן חדר המורים וחדר הטבע שם שלד אדם!, בקומה הראשונה שכנו בית כנסת וספריה, אמרו שמאיר שטיין  - המחנך שכולם פחדו ממנו  - גר למעלה.

סיפרו כי אליהו גולדנברג [אביו של הבדרן דודו טופז] המדקלם ומספר הסיפורים היה ידידו של מאיר שטיין שנהג להזמינו פעם בחודש למקווה ישראל, אבל קהל המאזינים העדיף לשחק כדורסל.

 הבחינות היו רובן בעל פה.

היקב על מרתפיו היה בסיס  לפעולות 'ההגנה' [גם יין טוב היה שם] שם גם ניסו להבחיל בננות בקארביד.

והגן הבוטני על כאלף וחמש מאות זניו  [מ'עץ השעם' ועד 'מימוזה ביישנית']  שימש גם לאוהבים,  שם ב'בית המטעים' גר  ד"ר יצחק וואהל עם אמו  הוא לימד מקצועות ביולוגיים כולל מיקרוביולוגיה. 

מדריכם של התלמידים, נציג הקיבוצים  - נחמן ריז'יק [רז] מקבוצת גבע  הוא נקרא כך על שם אחות אביו – נחמה ריז'יק פועלת מרחובות שנקברה בגליל, במחניים [אומרים שאע"ל]  –  חניכיו אהבו אותו כי 'כבש אותם' הן בשיחות שניהל עמם והן בלמדו אותם שירי הזמן  שעבר,  ואילו מטעם ההנהלה שימש  פרמן מדריך  אבל היה גם 'סדרן עבודה' [לפני שעסק במכוורת הדבורים].

ומאיר שטיין  [כרמלי] מחנך כללי  איש  כריזמטי,  בודד וחכם שכולו מיסתורין. אמרו שגר בחדר בודד בעליית הגג מעל קומה ב',  קומת כיתות הלימוד בבניין המרכזי, "נישא לאלמנה בשם פאניה. בנם [של פאניה ויהושע] צביקה כרמלי מיקוואי מ'הכשרת גבת',  נהרג בליל ט"ו אדר תש"ח [לילה של ירח מלא]   בזרעין  ואז  אימץ מאיר שטיין את שם המשפחה"  אמר לי המיקוואי בנצי חקלאי ממושב אמונים איש הפלמ"ח. כיתת פלמ"ח יצאה מכפר יחזקאל להניח מוקשים  ליד המעיין שלמרגלות הכפר הערבי זרעין  מרחק של כ- 4 קילומטרים. קרתה תאונה, וצבי'קה כמפקד וחבלן, מת מאיבוד דם. ליד שער הכפר המתינו הבנות בינן חברתו רותה בן דרור מהכפר [אחותו של  יצחקל'ה המיקוואי], וראו. [לימים כשהוקם קיבוץ יפתח על ידי הכשרת גבת ירתה רותה בעצמה "מתה אהבה גדולה"  כתב  בנצי חקלאי,  מי שהיה רץ-קשר  של מפקד פלוגתו חקה {יצחק חופי}  בקרב מאליכיה הראשון].   ומאיר שטיין-כרמלי אהב לשמוע את שירה של הצנחנית הצעירה מקיבוץ קיסריה חנה סנש: "אלי אלי שלא ייגמר לעולם... ".

כמנהג הדביקו  הנערים לחברי כיתתם כינויים:

שאול שטיין מכפר יחזקאל  כינו אבייאד, לדוד ברו קראו ברלה, לאברהם סלומונוביץ ששינה את שם משפחתו [כצו המנהיג והאופנה] לבן יעקב  והגיע כאמל'ה  קראו  שפרדק - קצור של פרדס-חנה. ליחיאל  ישפה  'הפרובלימט' שהגיע מהמושב מרחביה לשנה ב'  קראו חיליק,  ל'יקה'  מרעננה לזאב  קראו תרנגול, ואילו את וילנר יהודה  כינו ש'חור,  למיכאל אוסטרובסקי  הבן של הרופא מחיפה קראו מוקי, לעמנואל [מנו] שורץ מראש פינה  [זה שנפצע כתלמיד מיריית צלף מתל א-ריש] קראו ג'עונר ] על שם מקום לידתו ג'עוני,  ולמשה [מוריס] זבידוב מ'המחנות העולים' בתל –אביב קראו מורי.  

"למנחם שליטא ממנחמיה קראו מיקרו, ולגורדין  קראו צ'מבלולו" אמר לי גצלר.  

בשלהי שנת  1947  [יולי – אוגוסט]  בתחילת השנה שלישית הוחלט על הקמת גרעין שיצא להכשרה ולפלמ"ח, הגרעין החמישי של מקווה-ישראל המחודשת [אומרים שהגרעין הראשון הגיע לחוקוק שבגליל].  
ההצטרפות לגרעין לא הייתה חובה זו הייתה יוזמה אישית.

שלמה נבחר על ידי חבריו כמזכיר  [ראש הגרעין], מספרים כי ביכר את תפקידו וויתר על רצונו לסייע להוריו, "היה עסוק מעל לראש" את דודו, שגר בחולון הסמוכה המשיך לבקר כי הבן מוטק'ה בן גילו היה,  גם  יעקב סלווין ידידו הטוב "שלא משו זה מזה"  נבחר להנהלת הגרעין.

מאחר ונערי מקווה-ישראל היו רובם בנים, חפשו בנות לצרף לקבוצתם וכך נוצר הקשר עם גרעין הנוער העובד 'עמל'   בפתח-תקווה,  שהיה קשור כבר עם בנות חוות הלימוד שהייתה ליד בית החולים  'בילינסון',  בנות שלמדו שנתיים [עמדו לסיים את לימודיהן באותה תקופה שתלמידי מקווה ישראל סיימו].

הקבוצות נפגשו ולאחר דיונים ספורים התאחדו.

מדריכן של בנות החווה  היה  שליח 'הנוער העובד' גדעון ליבין  [יבין] מכפר יחזקאל, בחור שהדריך גם בסניף 'הנוער העובד' בפתח-תקווה  ועזר לידידו מקבוצת גבע  בגיבוש 'הכשרת גבע'. 

כגרעין עבדו שלושה ימים בפרדס של מקווה ישראל על חשבון החופשה ובשכר  קנו מכונת שיכפול וסטנסילים  והוציאו עיתון "בו כתבו  בעיקר הבנות מפתח-תקווה. שלמה לא כתב" אמר לי שפרדק.

כשפרצה מלחמת-העצמאות השתתף  גם שלמה  בהגנת בית-הספר מכנופיות 

יאזור ותל-א-ריש.  סיפרו על חבית חומרי נפץ  שנזרקה מתוך מכונית נוסעת על בית 'הקרן הקיימת' בצומת בית-דגן , על לינץ' שערכו הערבים לאחר שנשקם של היהודים בעמדות הוחרם על ידי חיילים בריטיים  בשני מפעלים שננטשו 'היוצק'  ו'ספירט' מצפון למקווה-ישראל.

 שלמה  דרש מחבריו שרצו להתגייס להמשיך בלימודים, עד אשר ייקראו, "כי ההתיישבות זקוקה לאנשים בעלי ידיעות בחקלאות". והם היו לחיילים בלילה וביום תלמידים. 

בתחילת שנת  1948 החלו פגישות הגרעין המאוחד  "הקשרים בין גרעין מקווה  ובנות החווה התחזקו" סיפרה נעמי [לימים זצלר]. לגרעין הצטרפו תלמידים ממחזור כ"ח כללי וממחזור ה' הסתדרותי - הכתה מקווה-ישראל, בין יפו הערבית מצפון והכפר הערבי יאזור מדרום הייתה לצומת תחבורתית, התנועה והקשר מתל אביב עם דרום הארץ וירושלים עברו במרכז בית הספר: זו הייתה הזדמנות בשביל שלמהלהיפגש עם כרמלה, אחותו  שהיא ובעלה גיגי [התחתנו בתל-אביב בשנת 1947],  כפלמ"חניקים בוגרי  הקיבוצים הגדולים יגור ואפיקים, היוו רזרבה של הגדוד השלישי, פלוגה ג',  ליוו שיירות אספקה לירושלים  במסגרת הגדוד ה- 5, חטיבת 'הראל'.

 תושבי המקום והתלמידים שכבו בעמדות מול הערבים  ושמרו על דרך פתוחה, התלמידים הבוגרים עברו אמונים עם נשק לא ליגלי ['סטן' של הפלמ"ח אבל בעיקר נשק פרטי שרכש המנהל - מכונת הירייה האוסטרית, 'שווארצלוזה' על שלוש רגליה, גם רובה נגד טאנקים היה שם,  אך בעיקר רובים אנגלים. היו גם צרפתים – 'לבל', עם כדור שמן, גם רובים איטלקים קצרים וארוכים עם קליע מתנדנד]  עסקו בביצורי המקום וחוו את המלחמה מקרוב :

לאחר כ"ט בנובמבר ושימחותיו, שוכנה במקווה-ישראל מחלקת פלמ"ח שהשתייכה ל'פלוגת הקו'  - הפלוגה הראשונה בגדוד החמישי [חטיבת 'הראל'] בפיקודו של נחום אריאלי תפקידה העיקרי היה אבטחת צירי התחבורה מתל אביב לירושלים, לדרום ולנגב, כלומר פעלה בליווי השיירות.

אליק שמיר  מהנוטרים - המשמר הנע  [הליגלי] של אבטחת השיירות - יצא בבוקר בטנדר עם ששת פקודיו, נוטרים  מחולון, לבדוק את הדרך לפני השיירה לירושלים, בכניסה הצפונית לכפר יאזור, הושם להם  מחסום ומארב. הטנדר התלקח, הנוטרים תפסו מחסה בצד הדרך ולחמו עד שנפלו [ט' בטבת תש"ח- [22.1.1948   עובדי הפרדס  של מקווה-ישראל ראו.

במלאת שלושים יום לנפילת שבעת הנוטרים פרצו כוחות הפלמ"ח, שיצאו עם שחר ממקווה-ישראל לבית החרושת לקרח, שבו שכנה המפקדה הערבית של אנשי חסן סלאמה [בעל הג'יפ הלבן  שגר בפרדסי רמלה], ובה גם יועצים גרמנים ועריקים בריטים, ופוצצו אותו ושני בתים נוספים במתחם. הכוחות נסוגו למקווה-ישראל נושאים את חברם ההרוג רחמים הוורד, ושני פצועים, בהשאירם במקום 15 ערבים הרוגים.

בתחילת ינואר 1948 הביעו ה'מחזורניקים'  את רצונם להפסיק ללמוד ולהתגייס. היו על כך וויכוחים בינם לבין עצמם  והתקיימו שיחות בין 'ועד הכיתה' [תלמידים שנבחרו] גם עם המורים והנהלת בית הספר.

המלחמה  התרחבה, הלחץ של התלמידים הבוגרים להתגייס גיוס מלא  גבר - 

מרס 1948.

פעילי 'ההגנה' [אמרו: שלוחי ה'מוסד'] באו למיקווה נכנסו בהסתר למורה הגבוה  יוצא רומניה מהסקטור הדתי קטינקא, שאנחנו קראנו לו רובינזון. סיפרו, שהוא אחיה של  אנה פאוקר שרה במשטר הקומוניסטי, ואפשר דרכה להביא יהודים לארץ  "בדולרים של ארצות-הברית קונים הכול"  אמרו "אפילו יהודים..."

יגאל אלון קרא להתגייס לפלמ"ח.  אמרו שבאולם 'הבימה' בתל-אביב.

המוסדות הלאומיים [לפי דרישות צורכי המלחמה] החליטו לקצר את שנת הלימודים  בבתי הספר התיכוניים  ולוותר על השליש האחרון, באפריל 1948 נקראו תלמידי ה'שמיניות' להתגייס [יש סיבה ההיסטורית שתלמידי כיתות י"ב  של בתי הספר התיכוניים נקראו 'שמיניסטים']. כאשר החל הגיוס ה'מחזורניקים'  במקווה-ישראל  הם היו  רק בכיתה ה'שביעית' [צעירים בשנה מה'שמיניות'] אך כיוון שהיו 'הבוגרים' החליטו להתגייס עם ה'שמיניות' וסיימו את הלימודים בתום השליש השני.

הבנות רקמו לבני מחזור כ"ח, 29 נערים במספר,  חולצות מחזור [חולצות רוסיות]  הצטלמו  - צלמניה 'פרוגרס' בתל אביב דאגה לשאר.  

כאמור לאחר הפסח סיימו את לימודיהם.

שבועיים לאחר שסיים את לימודיו, התגייס  שלמה  עם חלק מבני כיתתו  לפלמ"ח  כ'הכשרת גבע'  - היו גם בני מקוה, שהלכו איתם כמו יענקלה [ג'רי]  טננבוים בנו של האיש שעל האורווה  וה'מחזורניק' אהרן כהן יליד עזה, בנו של הטוחן, "גרו מעל היקב" אמר לי אריה גצלר.   מהכיתה ההסתדרותית חברו להם יצחקל'ה [איציק]  בן דרור מכפר-יחזקאל  והצפתי זאביק  כחולי [בלוגרונד] שבא ממושב מרחביה, היכן שאביו ה'דוס' עבד שם. הצטרף גם זהר אטקין ממושב בצרון, לא חבר הכשרה, אבל הצטרף למחלקה, גם דן הוכברג  -  בנו של המורה והמדריך  הדגול לכרמים, תושב מקווה-ישראל - תלמיד גימנסיה בתל-אביב [שנהרג גם הוא במבצע 'דני' בליל 17-18  ביולי על רכס קוריקור  כאחד מחברי 'הכשרת גבע' אליה הצטרף].

גם החולוני יודק'ה  גם אלי ויינשטיין מראשון-לציון "לוחמים טובים אל לא חברי הכשרה"

 ב-   2.5.48 התייצבו  חברי 'הכשרת גבע' ונספחיהם , כ-  40 איש  כולל 7 נערים בוגרי גרעין 'עמל' מסניף ה'נוער-העובד' בפתח -תקווה  כמו האפגני חיים זר,  וקומץ  נערות מבנות הכיתה במקווה-ישראל [חיהחברתו  של שלמה הייתה ב'שומר-צעיר'  והתלבטה. הבנות מפתח-תקווה הצטרפו להכשרה בקבוצת גבע לאחר המלחמה] במחנה הקלט בתל אביב והתגייסו לפלמ"ח בהם גם משה דדשוב ממשפחה קווקאזית ויואל הרמן יליד גרמניה.  

אריה ירדן מכפר שמריהו  ואברהם קריין מבית יצחק חזרו למשקיהם, ואילו יחיאל [חיליק] לייטנר מזיכרון-יעקב ומנחם שליטא  ממנחמיה  נקראו להגנת בתיהם;

 גם  ישראל שנקר מנתניה לא היה איתם בהכשרה "ניגן  להפליא באקורדיון, שחקן כדורגל  וחוץ מזה היה ישן  כל הזמן" אמר לי  גצלר.

 חברי ההכשרה ידעו כי לפניהם חודשיים של אימונים ועבודה בקבוצת גבע שבעמק יזרעאל.

צבאות ערב הסדירים  עמדו ב'היכון'  לפי החלטת 'הליגה הערבית' [גַ'אמִעַת אַ-דֻוַל אַלְ-עַרַבִּיַיה,[ שהתכנסה בקהיר [[12.4.1948   היו אלה צבאות סוריה, לבנון, עיראק, הלגיון העבר-הירדני ומצרים  - בתגבור כוחות,  שכבר לחמו כמו מתנדבי 'צבא ההצלה'  של  פאוזי קאוקג'י [כוח שהוקם בסוריה  ממתנדבים עיראקים, סורים ודרוזים, כדי לסייע לערביי ארץ ישראל] וגם כוחות מקומיים כמו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני מפקד הכוחות הערביים בירושלים ושל חסן סלאמה מפקד הכוחות הערביים ביפו.

הגנרל  הכורדי נור-א-דין מחמוד,  מצבא עיראק מונה למפקד כוחות הפלישה. 

הבריטים נדרשו  על ידי  האו"ם להתפנות מארץ ישראל עד ל 1 באוגוסט 1948 אולם הם החליטו להקדים ולסיים את המנדט בשעת חצות שבין 14 ל  15 במאי.

ב- 15  באפריל 1948 העבירו הבריטים לידי  הכוחות הערביים  המקומיים בצפון הארץ  גם את מצודת משטרת נבי-יושע  הבנויה על שפת מתלול הרי נפתלי ושולטת על ציר הגישה ללבנון, גם את  ה'קמפ' - המחנה הצבאי הסמוך  בסיס של חיל-הספר הירדני ובו מספר צריפים מסרו.

לאחר שחויילו בני הגרעין  כ'הכשרה מגויסת' להתארגנות בקבוצת גבע [להכנה 

מקצועית, חברתית ונפשית, לצד אימונים צבאיים] שם התבשרו, שהחודשיים התקצרו ליום אחד בלבד, כך שבמקום חדרים קיבלו את המתבן ללינת לילה. חכה להם צו לעלות לגליל, מיידית.  

למחרת בבוקר שני אוטובוסים  [אומרים: משאית שנשלחה מטעם הפלמ"ח] הובילו אותם צפוֹנה, למחנה  בריטי [כיום מחנה 'פילון'] ליד ראש-פינה, שנכבש לפני יומיים על ידי הגדור הראשון - גדוד ה'עמק'  של הפלמ"ח במסגרת מבצע 'יפתח'' [אומרים כי השם  ניתן  כי ניהלו מפקד הפלמ"ח יגאל אלון שכינויו המחתרתי 'יפתח' = ראשי תיבות של יגאל פייקוביץ תל חי]. שלמה וחבריו שולבו בחטיבת 'יפתח' בפלוגה ב'  של הגדוד הראשון.   

פלוגה ב' פלוגה דתית שבאה מקרבות הגליל  והעמק כשהיא קטנה ומדולדלת. תוגברה במקום  בחברי 'הכשרת גבע' שהיו ברובם תלמידי מקווה-ישראל, 'בוגרי 

חקלאות עם שם טוב' - "נערים צעירים ונפלאים שגויסו למלחמה והפיחו רוח 

חדשה" אמר גנדי אחד ממפקדי המחלקות של הגדוד הראשון.

בפלוגה  החדשה שתי מחלקות: 'המחלקה הדתית'  ומחלקת 'המיקוואים', "אלה גם אלה היו לוחמים עשויים ללא חת".

 ל'מיקוואים' לא הייתה כל בעיה עם 'הדתיים' - חיו לצדם שלוש שנים  [קראו בלצון את אותו מסדרון במיקווה  בו כיורים, ברזים ומראות  - 'רחוב סרחנה'   על ריחותיו  שעלו מהמשחות להורדת זקן הפנים שחל לבצבץ -  'מישעי' או 'מחלק' בהם השתמשו ה'דוסים' במקום סכיני-הגילוח החילוניים]. 

"הם הביאו איתם את הרוח המיקוואית. היו שדאים טובים, מגובשים כחברה אחת ונכונים להקריב איש למען רעהו. היה להם כושר גופני מצוין"  הוסיף ותיאר אותם גנדי  [הוא רחבעם זאבי יליד ירושלים, חניך 'המחנות העלים' שהיה קצין מודיעין בחטיבת 'יפתח' ובמסגרתה לחם בקרבות מלכיה כמפקד מחלקה].

 מפקד הגדוד דן לנר [ארנסט לינר] ממקימי קיבוץ נאות-מרדכי,  מפקד הפלוגה אסף שמחוני בן  נהלל ואיש קיבוץ תל-יוסף, והמיקוואי ינון עזרוני מפלוגה א' בקיבוץ יגור מפקד 'מחלקת המיקוואים'.

התאמנו ליד ויצאו לפעולות הטרדה בכפרים ערבים בסביבה ובדרום לבנון.

ב - 9 במאי 1948 כתב שלמה לבני ביתו  שלא יצפו במהרה לחופשתו - ל'עזרת הורים'-  בנית הבית ברמת השרון התעכבה. התכתבו לא דרך דאר צבאי אלא באמצעות  אברהם פלוברשטיין מראש פינה. חנה שפון  מארכיון ראש פינה מוסרת שהיה זה שמעון חזן שהעביר את המכתבים.

בעשרה במאי שוחררה צפת.  תושביה הערבים ברחו.   הקולונל הכורדי  אדיב אבן חסן שישכלי,   יליד סוריה  מפקד 'גדוד ירמוך השני' שהצטרף ל'צבא ההצלה' של  קאוקג'י  - איתם.

ב- 12.5.1948  התקיימה ישיבה של הליגה הערבית בדמשק בירת סוריה. מדינות ערב התחייבו לקלוט פליטים ערבים שיימלטו מארץ ישראל אך רק נשים, ילדים וזקנים.

לאחר שבוע אחד של אימונים יצא ל'משלטי קדש' שבהרי נפתלי הטוראי שלמה עם חבריו לבלום את צבא לבנון אם ינסה לפלוש לארץ ישראל מהצפון.

ב – 13 במאי  1948 יצא הגדוד הראשון  ועלה  במטרה לכבוש  את משטרת נבי 

יושע, המחנה הצבאי הסמוך לה  ואת הכפרים שעל הרכס הסמוכים מאליכיה וקדיס כדי  שלא ינותקו רמות-נפתלי וקבוץ מנרה וכדי לחסום שער פלישה לבנונית אפשרי זה.

הכפר אל-מאליכיה [מלכיה]  ושכנו, הכפר  קדיס [קדש], שתושביהם שיעים מתואלים [קרובים מבחינה דתית לפרסים],  ספרו כי הם עובדי אלילים בסתר מתפללים ומשתחווים לאשה עירומה, אלימים  היו ונדחקו  לאזורי שולי-החוק -  גבול הצפון - גבול המנדט הבריטי ואזור השליטה הצרפתי בלבנון. בינם הוקם מבנה ה'טיגארט'  [על ידי 'סולל בונה'] היא מצודת נבי-יושע  ולידה מחנה צבאי.

במאליכיה חיל משמר של 'צבא ההצלה' שמנה כ-70 מתנדבים, רובם ממוצא לבנוני. בקדיס שתי יחידות: פלוגה סורית [בפיקודו של צלאח שישכלי - אחיו של מפקד הגזרה אדיב אל-שישכלי]  ופלוגת מתנדבים עיראקית.

20 לוחמים מתנדבים מסוריה, ה'מחלקה היוגוסלבית' בה 40 מוסלמים בוסנים [בוסניאקים]  ויחידה בדווית שהגיעה מכפר בירעם הסמוך [שרוב תושביו נוצרים מארונים] נודדים למחצה  [אמרו כי הם בני שבט ערב אלעראמשה, ושל ערב אלחמדין;[  שימשו כעתודה.

פלוגתו של אסף שמחוני  נחלקה:  'המחלקה הדתית' עליה פיקד, כך אומרים, הירושלמי  אוריאל סימון [בנו של הוגה הדעות  עקיבא ארנסט סימון]  תעלה על הכפר קדיס, ובהמשך תפעל בשלוחה הצפונית של כפר מאליכיה.  ואילו 'מחלקת המיקוואים' בפיקוד ינון עזרוני , תחסום את הדרך בפני תגבורת ערבית  [העתודה] העלולה להגיע מכיוון דרום באזור הפילבוקס שמצפון למאליכיה.

בערבו של ה 13 במאי יום חמישי בערב, היה 'מסדר יציאה' – מפקדים  בדקו מימיות, קשרי תרמילי גב וכד'  פלמ"חניקית לקחה מכל אחד את 'כרטיס הלוחם' שלו [קראו לו 'כרטיס המוות' כי לאחר ששבו מפעולה הוחזרו הכרטיסים, ומי שהכרטיס שלו נשאר בידי הבחורה  היה בדרך כלל מת].

 יצאו מקיבוץ איילת-השחר לוחמי הפלמ"ח ללא קסדות   למסע רגלי בן 30 קילומטר בליווי פרדות במעלה הרי נפתלי. הפרדות סירבו להתקדם והנערים נאלצו לשאת את האספקה על גבם. [עקב הדרך הקשה, ערפל ובשל טעות ניווט] הגדוד איחר  להגיע ליעדו וההתקפה נדחתה ללילה הבא ל-  24 שעות.

 בינתיים  הסתתרו בין הסלעים והשיחים. והם מול קדיס ליד מאליכיה  וכשהפילבוקס  משקיף עליהם מצפון.

מצבם קשה -  מותשים, רעבים וצמאים, צהרים,  חמסין של מאי.

לקראת הצהרים שלמה יצא להביא מים ואוכל לחבריו  "מהמטבח המרכזי" כך אומרים "המפקד שלח אותו" אמר לי גצלר.

פגע בו כדור צלף בבטנו [יש אומרים: בחזהו]. שלמה הספיק לקרוא לחובש [אמרו שזה היה אורי ברשבסקי = ברוש]  ולאחר דקות מספר מת.                               שלמה נהרג  במקום [יש אומרים: 3 דקות].  מפגיעת צלף ונפל בשדות מאליכיה,  "באזור הסמוך לפילבוקס הצפוני", צפונה להם.

חבריו מספרים שמיד לאחר שנהרג, אחד החברים כיוון וירה לאשנב הפילבוקס והרג את היורה.

חילופי האש נמשכו לאורך כל אותו יום 

שלמה  נקבר באופן ארעי.

חבריו נאלצו להשאירו על ההר, "לא הייתה כל דרך לפנות אותו" הורידו אותו למקום שהיה קרוב יותר אליהם וכיסו אותו כמיטב יכולתם.

 חברו יענקל'ה סלאוווין [רגם]  ידיד נפשו נטל את גופתו  וקבר אותו סמוך, כך סיפר בדירת ה'פנטהאוס' של כרמלה וגיגי  ברחוב חיים לבנון בתל אביב.  

ביום שישי ה' באייר ה'תש"ח] 14 במאי 1948] כמה שעות לפני כניסת השבת בעיר תל-אביב, ב'בית דיזנגוף' בשדרות רוטשילד16 ,  קרא דוד בן גוריון את 'מגילת עצמאות'   והכריז על הקמת מדינת-ישראל, שמונה שעות לאחר ההכרזה, בדיוק בחצות הלילה שבין ה 14 ל 15 במאי 1948, פלשו חמישה צבאות ערביים לשטח ארץ-ישראל, במטרה "לחסל את היישות הציונית" בתוך עשרה ימים.

אך   הלוחמים לא התפנו לחגוג, היו עסוקים במלחמת ההישרדות.

כוח של  הגדוד הראשון עלה לקדיס ומאליכיה  -  הוא הגיע ליעדיו בחצות הלילה שבין ה14  במאי ל 15  בו פלוגה  ב' כבשה את 'משלטי קדש' אך המערכה הסתיימה בנסיגה.

 "כל מי שיש לו רגליים שלמות יקום ויברח" אמר גנדי.

כוח הפלמ"ח,  לא עמד בהתקפה,  מספרים כי מקצת הלוחמים, מהם מגויסים חדשים שהיו מותשים מחום, צמא ורעב, ברחו או הסתתרו. הגדוד נאלץ לסגת מהכפרים שעל הרכס  באור יום ותחת אש, בחיפוי פלוגתו  של אסף שמחוני, כשהנסוגים [ביניהם הקשר בנצי חקלאי וחנניה ליפשיץ הפצוע כשהוא סוחב אתו את הרובה האנטי טנקי] נושאים את הפצועים, 120 במספר וגם כמה הרוגים, על אלונקות  [ואת נשקם]  לראש פינה - את  דוד זלצר מהפלמ"ח  בעין-חרוד שנפגע בצווארו ומת, את המפקד יהודה סולומון מהכשרת מעוז-חיים,  את משה שעיו - מבית אלפא, את הפצוע קופלוביץ חיים [קרול]  מהכשרת מסילות, את מפקד מחלקת מעוז-חיים רוזנבלום אסף [ספיק] המיקוואי מהכשרת גבת -  קברום  זמנית בקיבוץ איילת-השחר  "מפקד הפלוגה שייקה גביש [שקליאר] ומפקד המחלקה רפי איתן [אנטמן], נפצעו"   כתבה אורה ערמוני.

אומרים כי בגלל נטל הפצועים, נאלץ הגדוד הנסוג לנטוש את רוב  גופות חבריו בשטח.

 "הושארו במקום שבו נהרגו, איש מהם לא פונה באותו יום"

 הכוחות  הערביים אספו את הגופות למערות וכיסו אותן בסלעים.

17 חללים נשארו מאחור באזור הקרב.

בקרב נהרגו 24 מלוחמי הפלמ"ח. אמרו כי זה היה קרב הראשון, שבו הושארו מתים בשטח האויב. המיתוס שאין מפקירים פצועים ומתים בשטח, נשבר.

חבריו של  שלמה  נסוגו, כשגם הם נושאים על גבם את הפצועים הרבים ונשקם [שלמה קרייר, היה ההרוג הראשון של ההכשרה, שספגה לאחר מכן, מכות קשות ביותר].

". . . אווירונים ותותחים הרעישו את גשר, אשדות-יעקב, שער-הגולן, עין-גב ודן. הלגיון הערבי כבש את תחנת החשמל בנהריים, בגבולות עבר-הירדן. כפי שהודיע "קול ההגנה" אתמול, מוסיפה התחנה לעבוד.

נירים שבנגב הותקפה אתמול באש של תותחים וטאנקים. על אורים שבנגב הוטלו עלונים, שבהם נדרשים התושבים להיכנע. כן הותקפו כפר הדרום שבנגב. . ." כתב עיתון 'הארץ' [16.5.1948].

חיה קפלן  הייתה ב'שומר הצעיר'   הגיעה למחנה [ל'קמפ']  ליד ראש-פינה,  ביום שחברה שלמה נהרג בכדי להצטרף ל'הכשרת גבע', "לא ידעו בהתחלה למי היא באה - היו שנים בהכשרה, שניהם 'מיקוואים': שלמה הלר ושלמה קרייר" אמר לי אריה גצלר.

 ינון  בחור גבוה מאוד ובעל משקל [נפצע בפשיטה השנייה על מאליכיה].

מי שהיה מפקדו  של שלמה שמע, שחיה היא חברתו,  הטיל עליה את המשימה להודיע להוריו, היא נסעה לחולון שם משפחת קצור דודיו [מלכה {מולכה}  קצור היא אחותה של אמו חווה] וסיפרה לבן גילה  למוטקה, כי שלמה נהרג "הם לא שמחו להיות המודיעים אבל עשו זאת"  סיפרה לי חיה [5.3.2015].

"מוטקה קצור עליו השלום הוא אבא שלי"  ענה לי יפתח.

"האבא של שלמה  שחילק חלב ב'תנובה' שמע על  נפילת בנו משני חבריו לעבודה"  אמרה לי מינה בתו של בן ציון דיקנשטיין,  מנהל החשבונות באותה  אגודה שיתופית מיתולוגית [שעסקה בכל שלבי העיבוד, הייצור והשיווק של תוצרת חקלאית של המשקים-חבריה "ובלבד שהם מקפידים על עבודה עברית ומאורגנת"] פלמ"חניקית לשעבר וחברתה הטובה של חיה רמתי.

"האב נשא את צערו בדומייה" כתב נ' ישפד בעיתון בנקרולוג שהודפס לזכרו.

"בקרב הראשון, שכלנו את חברנו הראשון  שלמה קרייר, במלכיה" כתבה חביבה [לימים נויברגר].

"בקרב על מלכיה [כך נהגו לקרוא  למקום] ספגנו את המכה הראשונה שבה נהרג החבר הראשון שלנו שלמה קרייר" כתבה נעמי [לימים זצלר].  

"באותו הקרב, נפל אותו בחור, שלמה קרייר  שהיה מזכיר הגרעין, ועלם-חמודות!" כתב המדריך נחמן רז.

  "שלמה קרייר נחשב לעמוד השדרה של ההכשרה, המייסד והמארגן, נאלצנו להשאירו על ההר "  כתב בספרו 'אל מעבר לאופק' זאב תנא.

"בקרב זה נהרג חברי הטוב שלמה קרייר, אך הכפר לא נכבש' כתב יעקב סלווין.

"אין לי כל מידע על שלמה למעט שהיה יפה תואר, ונהרג בגיל 17 בקרב על מלכיה והיום הוא קבור בצפת" כתבה לי רותי פרס הבת של כרמלה וגיגי.

"הגדוד שלנו ספג 24 הרוגים – אחד מהחללים היה חבר שלנו" כתב שפרדק.

שבועיים לאחר הקרב הראשון נשלח הגדוד הראשון להשלים את המשימה – כיבוש מאליכיה. השיירה הגיעה בחשיכה מכיוון צפון, דרך מנרה והטעתה את האויב, כשנסעה בתוך לבנון באורות מלאים. מאליכיה נכבשה כששני לוחמים נוספים נהרגו באותו קרב.

לאחר שנים-עשר יום  של פעילות מלחמתית, עלה הגדוד הראשון בפעם השנייה  [בלילה שבין ה 28 ל 29 במאי] על מאליכיה וקדיס, וכבש אותם. [לפני ההפוגה הראשונה, שהתחילה ב-  11 יוני 1948 והסתיימה ב  - 8 ביולי 1948].

"הפשיטה הלבנונית נבלמה ומצודת  נבי-יושע  בידינו" דיווח האלחוטאי.

יש אומרים כי מיד אחרי קרב מאליכיה השני [הפשיטה השנייה]  ארבעה  [סלאווין, קוצר, גצלר וזאב תנא]  מחבריו חיפשו  את שלמה עד שמצאו אותו במקום שבו  נטמן. על גבי אלונקה מאולתרת נשאו את גופתו למקום בטוח, חפרו באדמת הסלעים הקשה, קברו  אותו במקום שניתן יהיה לזהותו בעתיד. [ כי לא פנאי לקחת אותו לקבורה במקום אחר], שמו על קברו אבן מאבני השדה, עליה חרטו באבקת שריפה מכדורי הנשקים שברשותם את שמו בלבד: 'שלמה' [ ועזבו את המקום בפקודה תוך שעה כמוקצב חזרו למכוניות שחיכו להם ונסעו לסרפנד

  גם  לוחמים  מהכשרות אחרות שם [אומרים כי  רובם היו חברי הכשרת מעוז-חיים], מצאו כי הגופות כוסו באבנים  או נאספו למערה. ללוחמים ניתנה הוראה שלא לאסוף את הגופות [אומרים שבגלל  מצבם לא ניתן היה לפנותם]. סימנו את הקברים: כתבו בצבע 'פלמ"ח', ציירו 'מגן-דוד' ועזבו כעבור יומיים.

 [הגדוד הראשון  היה שם  עד הראשון ביוני  1948 עת הוחלף על ידי פלוגה א' מגדוד 11 של חטיבת 'עודד'. הגדוד ירד לראש-פינה, ומשם לצריפין להתארגנות לפני השתתפותו ב'מבצע דני'.  פלוגה של 'עודד' היו שם  בקרב מאליכיה השלישי  5 ביוני  1948 בצהרים ונסוגו].

לאחר ארבעה קרבות, נכבש הרכס ב'מבצע חירם'  [בין 28 ל-31 באוקטובר 1948], על ידי חטיבה 7   בפיקודו של בן דונקלמן, מתנדב מח"ל מקנדה, הכוחות הערביים נהדפו סופית.

 ב- 17 בנובמבר 1948 נאספו  על ידי חברים ובני משפחות, עצמות גופות חללי הפלמ"ח, שהושארו בשדה מ'קרב מלכיה'  והובאו לקבורה ב'קבר אחים' [אומרים כי בגלל מצב הגופות  ואי היכולת לזהותן  נקברו יחדיו]. הם נקברו  בקיבוץ מעוז-חיים שבעמק בית-שאן. זאת לפי החלטה משותפת של קבוצת הורים  [רובן משפחות חברי הכשרת 'מעוז'], על הקבר הוצבו 'כריות' עם שמות הלוחמים : דסאור שלמה, יעקבי יוחנן, פאוקר ארי, קנבל שמעון הוא שימעל'ה, רודוי חלוציאל הוא חלוצי, ריינס דב הוא ברלה,  פסטרנק יששכר ישראל הוא צ'וניו  כולם מהכשרת 'מעוז'; גם את נימקובסקי [ניב] מנחם  הוא  המיקוואי, שכינוהו נח'ל'ה מהכשרת רמת-יוחנן, פירסטנברג אברהם הוא  יטקה  מקיבוץ גלאון, צוקרמן נחום מקבוצת 'המגשימים' של הכשרת יגור  - 'הגוברים' ["בן דודו של הסופר עמוס עוז" כתבה לי עטרה גבעון מלשכת הנשיא התשיעי של מדינת ישראל];  גם  נעדרים כביכול [אלה שלא זוהו  כמו גלר אברהם הוא אורל ולייזר{לייזרוביץ}  יעקב - מהכשרת מסילות, בן-ציון בנימין וסטרומצה אליהו דוד  הוא ליקי מהכשרת הזורע, וכן  שני 'נעדרים' נוספים  אנשי מח"ל  בני דודים מטורונטו שבקנדה שהתגייסו  בני 18 לפלמ"ח-אדוארד לוגאץ' הוא אד, וכהן הארווי,  צורפו כמקלענים למחלקה של אסף רוזנבלום, השתתפו בקרב מאליכיה ועצמותיהם נאספו  עם שאר  שרידי הגופות  חללי הקרב והובאו יחד לקבורה ב'קבר האחים'. בקיבוץ מעוז-חיים.

במקביל –

'הכשרת גבע'  נלחמה באותה עת בדרום - מבצע 'יואב'. הצבא  שלח ג'יפ והוציא  את האחד שידע את מקום קבורתו של שלמה

  זאב תנא נקרא למיפקדה  [קוטר נהרג. סלאווין שכב פצוע, גצלר עם חברים נוספים היה במרחביה טיפל במשק חבר שנפל - חיליק ישפה]. 

קצינת הסעד במטה הגדוד בבית-דרס  [איזור באר טוביה]  קישרה  את הבחור עם המשפחה השכולה, נסעו  צפונה לאתר קבר בודד. חמישה היו כרמלה אחותו, גיגי קצין [גבוה ונאה] במדי חיל הים שאותו הציגה כרמלה כבן זוגה [אחיו של שמעון פרס עוזרו של בן גוריון], פנחס וחווה ההורים, וזאב. הגיעו לפיקוד צפון בהר כנען שם קיבלו משאית עם נהג.

"לא התקשיתי לזהות את האזור שבו קברנו את חברנו שלמה. הנהג היה חברה'מן והוריד מן המשאית ברזנט ואת חפירה. הגענו למקום הקבר הארעי  ההורים הזקנים עמדו כנציבי מלח, הבת כרמלה חשה חולשה ובן זוגה תמך בה.. הנהג ואני פתחנו את הקבר, עטפנו את עצמותיו של שלמה בברזנט, ולפני שירדנו הצבתי מחדש את המצבה [האבן ועליה שמו] כדי שניתן יהיה למוצאה  במידה וירצו לזהות בעתיד את מקום הקבורה. כולנו שבנו אל המשאית שעמדה במרחק של 300 מטר" כתב לימים זאב תנא.

החזירו את המכונית לפיקוד צפון בצפת כפי שהתחייבו

 רצו לקברו בקבוצת גבע. משפחת קליך בצפת, קרובי משפחתו הדתיים אצלם לנו את הלילה  "התנגדו שייקבר בין הגויים"

 "משפחת קליך היא משפחת אבי, אפרים קליך ז"ל. אכן משפחה דתית היו וחלקם נשארו. סבי וסבתי מצד אבי (קליך, כאמור) עברו אי-שם בסוף המאה ה-19 תחילת המאה ה-20 מטבריה לצפת.

כיום פנחס קליך הוא סגן ראש העיר מטעם 'אגודת ישראל' ושייך למשפחה זו. מעולם לא הכרתי את כל אלו ".   ענה לי במייל גלעד קינן.

קרובי המשפחה הביאו את נכבדי העדה ובתווכם הועברה הגופה ל'חברה קדישא' כדי  שתשמר שם עד יום המחרת.

"אנשי צפת אינם מוכנים שההלוייה תתקיים בגבע, הם דתיים ודורשים שנקבור אותו כאן בצפת. 

אתם ההורים ודעתכם היא שתקבע" . ההורים הסכימו.

ועדות חקירה של הרבנות הצבאית ושל משרד הביטחון חקרו, שאלו  ודרשו - רצו לוודא שאכן זה שלמה קרייר.

גופתו של שלמה הועברה למנוחת-עולמים בבוקר יום ט"ז מרחשוון תש"ט [18.11.1948] בבית-הקברות הצבאי החדש בצפת, השלישי היה. [עד אז קברו את חיילי צה"ל ואת נפגעי  שחרור צפת בראש פינה]

בלוויה נכח בקושי מניין. "מן הצבא לא הגיע איש" כתב זאב תנא.

 בית העלמין הצבאי בצפת . חלקה 1 ; שורה 1; קבר 15

באדיבות יזהר בוכמן

טכסט: 

                                                  [סמל צה"ל] שלמה  קרייר

                                                     מס אישי

                                            בן חוה ופנחס

                                                   נולד    בתל    אביב     נפל

                                                   בקרב   במלכיה    ו'    אייר

                                                   תש"ח בן 17 בנפלו תנצב"ה

סוף דבר 

ביום 21.9.1948 הועברו עצמות רוזנבלום אסף [ספיק]  מהכשרת גבת  וקופלוביץ חיים [קרול]  מהכשרת מסילות למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה.

ואילו את  עצמות  דוד זלצר מקיבוץ עין-חרוד, יהודה סולומון מהכשרת מעוז-חיים  ועצמות משה שעיו - מבית אלפא העבירו למנוחת עולמים לבית הקברות הצבאי בנחלת-יצחק.

את  עצמות הלל כנעני [=מיכל פוירברגר], הוא מיקי  איש הפל"ים,  העבירו ביום כ"ז באדר תש"י [16.3.1950]  למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה.

את עצמות מפקד-הכיתה [מ"כ] אריה [אריך] אדיר הוא אריק [את גופתו גילה אביו], והובא לקבורה בתל-יוסף.  העבירו ביום  24.7.50 למנוחת עולמים בבית הקברות  הצבאי בנחלת-יצחק.

                                                                                                                                                    

ביום  3.11.2009 נערך בקיבוץ מעוז-חיים.  טכס גילוי מצבת ה'נעדרים'.

הקיבוץ מלכיה הוקם על רכס הרי נפתלי במרס 1949 כ"ג אדר תש"ט על ידי 

יוצאי פלמ"ח  בעיקר מחטיבות 'הנגב', 'הראל' ו'יפתח' על אדמות אל- מאליכיה 

כקילומטר מדרום לאתר הקרב [ סמוך לקרית-שמונה היא חלסה בעבר].

חברים מ'הכשרת גבע' הגיעו בחורף 1950  [אומרים כי  היה זה ט"ו בשבט] לאזור שבו נפל חברם שלמה,  נטעו  שתילים והקימו אנדרטה  - גל אבנים לזכרו. שנה לאחר מכן באו, ראו שהשתילים לא כל-כך נקלטו, שתלו עשרה שתילים נוספים, ועל האנדרטה הניחו לוח שיש  שהביאו איתם, כפי  שכתב מקבוצת 'אבוקה' שפרדק להוריו  בפרדס-חנה "אנחנו מקווים שהשנה ייקלטו יותר שתילים מאשר בשנה שעברה  הנחנו גם לוח שיש על האנדרטה".   עברו שנתיים, התפזרה החבורה:  חלק הלך לקיבוץ, זה איבד עצמו לדעת. זה הלך למשתלות הוריו במושב בצרה,  זה ירד לגדל פלפלים בחווה שהקים ליד עין חוסוב שבערבה, זה למד  לתואר והיה מומחה לאבוקדו, אחר  עשה לביתו כמדריך חקלאי  בארצות 'העולם השלישי';  ונשכח המקום.

שלוש האחיות לבית קרייר;  אסתר, כרמלה ושרה קראו לנולד להן על שם שלמה

אסתר קראה לבנה היחיד גלעד  שלמה [גילי]

כרמלה קראה לבנה הבכור עוזיאל שלמה [עוזי]

ושרה קראה לבתה הבכורה שלומית [לימים אלרואי]

"כאשר עוזי נהרג בהתרסקות המטוס בקטמנדו בשנת  1992 ישבה כרמלה, בכתה ואמרה: היה לי אח - שלמה שנהרג ואבד לי, קראתי לבן שלי על שמו ועכשיו הוא נהרג ולי לא נותר כל זכר לשלמה" סימסה לי רותי,  אחותו  האחת של עוזי.

 גם יענקל'ה סלאווין קרא לבתו הבכורה שלומית.

 עם תום מלחמת העצמאות חברי 'הכשרת גבע' – הגיעו לקיבוץ  'אבוקה', שליד נווה-איתן, 'אבוקה' התפרקה בשנת 1953. זמן מה שימש המום כחווה חקלאית ולאחר מכן חולקו האדמות בין יישובי עמק בית שאן.

ברשימת חללי מלחמת הקוממיות שהוענקה להם אזרחות כבוד ב 4.5.2011 .

 שלמה קרייר  אב /0919931 

שכונת 'מכבי'  סופחה רשמית לעיר תל-אביב בשנת 1949 [התחברה עם שכונת 'התקווה' לכדי רצף אחד].

בראשית 1948 עזבו תושבי אג'ליל ואבו-קישק  את כפריהם. תושבי אג'ליל עשו זאת מפחד מהתקפה יהודית ותושבי אבו-קישק עשו זאת לאחר שהאצ"ל חטף את מנהיגיו.

משפחת קרייר עברה  לרמת השרון בשנת 1953.

סבתא בובע מתה ברמת-השרון והיא בת 101, ההורים פנחס וחווה נקברו בתל-אביב. הוא קודם והיא שלוש שנים אחריו.

בקיץ 1953 היה הקולונל אדיב אבן חסן שישכלי  לנשיא סוריה.  ברח [1954] מלבנון משם לברזיל [תכנן שם את חזרתו על ידי הפיכה צבאית בעזרת כסף שקיבל מעיראק].

אולם בסתיו 1964 נרצח בעיירה הברזילאית Ceres על ידי מתנקש סורי דרוזי, כנקמה על הפצצת הר-הדרוזים.

ביום רביעי ל' בתשרי תשס"ב, 17 באוקטובר 2001, נרצח השר רחבעם זאבי [גנדי] בפתח חדרו במלון הייאט [היום מלון דן],  בירושלים, בה נולד, בידי שני מתנקשים מארגון 'החזית העממית לשחרור פלסטין'.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת-רבקה אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, בידיעתם או שלא.  יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים 

מדברי הימים - אילנות ושרשים.