יהודה
ליב מדליא – נשרף בטחנת הקמח בפלוג'ה
14.7.1907
– גדרה
בית
העלמין גדרה
טכסט:
פ'נ
הבחור ליב
בן
מרדכי
מדליא
הנשרף
בהטחנה
פלודזא
שלשה ימים
לחדש
מנחם אב
בשנת
ת'ר'ס'ז'
ת'נ'צ'ב'ה'
הבחור יהודה-ליב
וסבו שרגא-פייבוש שפרן שהגיעו מסיביר נכוו קשה בדליקה שפרצה בטחנת הקמח של
משפחתם בפלוג'ה, עיירה ערבית בדרום הארץ. הם נפטרו לאחר מכאובים קשים ביום א' ג'
לחודש מנחם-אב שנת תרס"ז. יש אומרים תאונה הייתה, יש אומרים - נקמת-דם.
ואלה
תולדות
ינטה ודוד מדליה [מעדאליע] גרו בעיירה פופליאן שבפלך
קובנו, בליטא, המרוחקת כמאה
קילומטרים מעיר הבירה וילנה. משפחה יהודית שומרת מצוות אדוקה. ומרים שהיו ענף ממשפחת
מדליה הידועה מחסידי הרבי מלובביץ' ברוסיה. פירוש שם
משפחתם מדלי"ה מיוחס לראשי התיבות לצאצאי משה דב לוי יעקב. התפרנסו מרפסודה
חכורה מהממשלה, בה העבירו משאות ונוסעים מצד אחד של נהר הנימן לצידו השני.
בנם הבכור - אברהם-יצחק,
השכיר סירה לגוי, שהבריח פולנים בימי המרד הפולני נגד הרוסים. על כך הוא ואביו הוגלו
לסיביר.
לאחר שלוש שנים
הצטרפה אליהם כל המשפחה לסיביר, בנם מרדכי החל לעסוק שם במסחר והצליח מאוד.
בט"ו באלול שנת תרל"ד נשא מרדכי לאישה את ליבה, הוא בן 37
והיא בת 18. ליבה ילידת העיירה
הארקע, פלך מוגילוב ביילורוס, בתם של רייזל ושרגא-פייוויש שפרן הכהן,
סוחר פשתן. באחת מתהפוכות חייו נשרף רוב רכושו, "האמין באלוהים והמשיך
בעסקיו". המשפחה נדדה לעיירה מרינסק, פלך טומסק, סיביר. האב עבר לעסוק
בתעשיית יי"ש.
גם הזוג הטרי מרדכי
וליבה התיישב שם.
מרדכי איש
גבוה, רחב-גרם וחסון, בעל זקן נאה ומטופח. הרחיב את עסקיו. נחשב לסוחר הגון
ומצליח – מדי שנה היה קונה סוסים פראיים מהטאטרים, שם עליהם רתמה כשרגליהם קשורות
ובעזרת כמה גויים שכירים אילפם למשוך מגררות. אז העמיס על המגררות סחורה ויצא
בעזרת פועליו למזרח הרחוק, מכר את הסחורה, קנה תה, בדים סיניים ושאר טובין, לרוב
גם מכר את הסוסים עם המגררות וחזר הביתה.
במסעותיו חשש, כי
העגלונים יגנבו חלק מהסחורות, ואז נהג לצרף את ליבה לשיירה. וזו נסעה גם "כשכרסה
בין שיניה" כך שבתה הבכורה מניה נולדה בביתם שבטומסק [1878] ואילו אסתר-לאה
נולדה באירקוטסק [1887] שם שהתה ליבה באותו זמן לרגל אותם עסקים. בין לבין
הם עברו לגור באיז'ור, פלך יניסייסק, אזור שמחוץ ל"תחום-המושב" ליהודים.
שם נולד יהודה-ליב [1885], "תינוק חלוש". אמנם ניהלו עסקי מסחר
נרחבים אך סבלו מצרות מצד המשטרה הרוסית.
העליה
ואילו דוד
מדליה עלה בגפו לארץ-הקודש, לירושלים.
בנו
מרדכי במסעותיו היה מגיע לא פעם למוסקבה, עיר שהלינה בה אסורה ליהודים. בלילות
חיפש מקום לינה מחוצה לה. חשב: "אעלה לארץ אבותי, ולא אחיה כאן בחסדי הגויים". כתב
לאביו בירושלים. השיב האב: "לא, בני, אל תבוא הנה, ארץ-ישראל אינה בשביל אנשים
צעירים, רק זקנים מבני שבעים ומעלה יחיו וימותו כאן". הרב
הישיש דוד בן יעקב מדליה בירושלים נמנה עם כולל הפרושים, נפטר בב'
אלול תרמ"ו 2.9.1886 ונטמן בהר הזיתים [נרשם בפנקסם: בית עלמין הישן, חלקת הפרושים, גוש י''ג, שורה ט, מקום י''ח].
לאחר מות בעלה
עלתה ינטה, האלמנה, לארץ-ישראל
[1888].
בנה, מרדכי
איש גבה-קומה, הדור במראהו ובעל זקן גדול ונכדה יעקב, נסעו ללוותה. בנמל
אודיסה החליט מרדכי לפקוד את קבר
אביו. בא לארץ וראה כי יש בה יישוב יהודי, החליט להישאר ויעקב בנו איתו. יש
אומרים ש"זו הייתה מזימה" ושהוא "הערים על בני משפחתו ותכנן את
עלייתו ארצה מראש". כתב לאשתו לחסל את עסקיהם, למכור את נחלתם ולבוא עם
הילדים וכל המשפחה. יצאה המשפחה לדרך בחול-המועד סוכות שנת תר"ן [1889] ובאונייה נגועת חולירע, בחול המועד פסח [1890] הגיעה ליבה עם חמשת ילדיהם: מניה,
יהודה-ליב, ליפשה, אסתר-לאה ובתיה - התינוקת בת 6 חודשים "בסערת ים
ואחרי יסורי דרך קשים" לחוף יפו. יחד איתה הגיעו גם שרגא- פייוויש שנרשם
בדרכון כבעלה, באשה אחותה כבתה ורייזל כאימה.
שרגא-פייוויש ואשתו רייזל
גרו במושבה גדרה בצריף עץ קטן בחצרו של סברדלוב. שרגא-פייוויש עבד כמומחה בזיקוק
כוהל [ספירט] ביקב המושבה. הכוהל המזוקק נאגר בחביות ונשלח לראשון-לציון להכנת
קוניאק ושאר משקאות חריפים.
מרדכי קנה שני בתים בשכונת "נווה-צדק" שביפו ובית בירושלים.
ב"נווה-צדק" נולד הבן יצחק שנפטר בינקותו. בעצתו של הוותיק יוסף
פיינברג שהיה לו בלוד בית-בד לסחיטת "ז'יבריס"- פסולת זיתים
להפקת שמן לתעשיית סבון, קנה שם מרדכי מדליא בית-בד לשמן, שניזון
ממטעי הזיתים הרבים שבסביבה, ושתי טחנות קמח, שהוקמו בשנת 1887 על ידי ראובן
בלטנר מיפו עם שותפים. 'מרדכי לוד'ר' קראו לו. את בית-הבד מכר ומשתי
הטחנות בנה אחת. המשפחה עברה לגור בלוד והייתה לחלק מהישוב היהודי הקטן שם. מרדכי
דאג לחיי הקהילה: העסיק מניין פועלים יהודיים בטחנות הקמח ובבתי הבד. הביא
ללוד שוחט ובודק שהוא גם מוהל, הלא הוא נחום
ויינשטיין יליד ירושלים שהגיע מגדרה ללוד. ומוהל גם מיפו בא ובפנקס המילה של מאיר
המבורגר [חתנו של ראובן בלטנר] נרשמו המילות: בנו של מרדכי
מדליא בחודש טבת שנת תרנ''ג [כנראה נקרא דוד, ע"ש אביו של מרדכי], ובחודש לאחר מכן נימול בן ה-'מאשעניסט'
(המכונאי בטחנה) שבט תרנ''ג. בעבור שנתיים, שוב הוזמן המוהל להביא בבריתו של אברהם
אבינו את משה-לייב טבת, תרנ''ה.
רכש ספר תורה, הפריש
'מעשר' מכל הכנסותיו לתלמוד-תורה ולפרנסת ילדי עניים. אומרים כי פעם, בחודש אלול,
שכר עגלה גדולה, אסף לתוכה נשים כמה שיכלה להכיל ונסע אתן לקבר רחל בבית-לחם
להתפלל שם. "ידו הייתה פתוחה לכל נצרך".
פועל ערבי נוצרי
שעבד בטחנתו כשכיר בנה טחנה מתחרה, ומאז ההצלחה הסתירה פניה למרדכי; העסק
בלוד לא עלה יפה, "היו בו הפסדים" והטחנה 'טחנה' גם את שלושת הבתים שקנה
בבואו לארץ.
"בודדה
הייתה המשפחה בין הערבים הזוממים לנצל את תמימותו של היהודי מסיביר ולהוציא מידיו
את הכסף שהביא משם. נער ערבי נכנס לחדר המכונה מסקרנות, נהרג בהילכדו ברצועה. אבא
נאסר ב'חבס אל דם', בית הסוהר שבירושלים, בעלילה כי הנער נדחף במזיד למוטור. רק
אחרי שלמונים רבים, שוחרר ממאסרו". כתב משה מדליה בזיכרונותיו.
ראה מרדכי
כי לוד אינה יכולה לפרנס שתי טחנות, העביר את טחנתו לפלוג'ה כפר דרומית לקוסטינה
[באר טוביה] -כפר גדול ובו מושל נפה -
מודיר.
בלוד העמיסו את
המיטלטלים על עגלתו של רוכמן הרתומה שלושה סוסים והמשפחה עברה לגור ליפו,
שכונת "נווה-צדק". ויינשטיין עבר לרמלה.
טחנת
הקמח בפלוג'ה
מרדכי לא היה
מוכן בשום פנים להחליף את עבודתו, ולפתוח בית-מסחר ביפו כאחרים, הלך והקים טחנת
קמח מונעת בקיטור בעיירה הערבית פלוג'ה.
פאלוג'ה: כפר
גדול בלב בקעה ובו כיכר שוק וסביבה חנויות - הקבועות של אנשי המקום, הארעיות – של
רוכלים מן הערים והכפרים שבאו ליום השוק. בחנויות:
בדים לבנים, אריגי פשתן צבעוני לשמלות נשים, עבאיות לגברים גם כאפיות ועגאלים ומטפחות
ראש לנשים. בצד מכרו דברי מתיקה, ומשקאות מתוקים מתמרים ומתאנים, והביקוש רב. פלחים
חובשי תרבוש – מן השפלה, ואלו שכאפיות אפורות לראשם – מן ההרים, בדווים בעבאיות
שחורות וכאפיות צבעוניות ממשי, מוגרבים שומרי-שדות שפניהם זועמים, הודים
צהובי-פנים, בני תימן רזים, ויהודים בעלי-פאות מירושלים שבאו לקנות בקר לשחיטה,
ואלה מיפו, הלבושים כמעט כערבים - מלווי-הכסף בריבית לפלחים. הנשים - פלחיות גלויות-פנים ובדוויות רעולות, הבאות
למכור את מלאכת-הרקמה שלהן, או לקנות צמר גלמי לטוות ממנו חוטים. עירוניות שבאו למכור תמרוקי-נשים ריחניים
ולקנות ממלאכת-הרקמה. "המוכרות והקונות גם יחד צעקו יותר מן הגברים וצפצופי
קולותיהן נשמעו מכל עבר". במלחמת העצמאות נחרבה העיירה הערבית פלוג'ה.
הבדווים שנאלצו להביא את חיטתם לטחינה
ל"שבע טחנות" שעל הירקון, מהלך כמה ימים, רבצו שם ימים ולילות עד
שתבואתם נטחנה, נקבצו עתה אל טחנתו של מרדכי, הטחנה היחידה בדרום. טחנתם של
גורדון ושניידרוביץ בבאר שבע או זו של מרגולין בעזה לא היוו
תחרות.
עם מרדכי
בפאלוג'ה עבדו חותנו שרגא-פייוויש שפרן ומכונאי יהודי בשם קלקובסקי וגם יוסף וויסמן מרחובות. את שאר
העבודות עשו כמה פועלים ערבים.
הטחנה בפלוג'ה
הייתה עמוסה עבודה "והפדיון היה מצוי בה". פלחי הכפרים ובדווי-הנגב
הביאו את תבואתם לטחנה לטחון לקמח, על פי רוב דורה ושעורה ולעיתים – חיטה, לא המתינו
הרבה כי הגרעינים נטחנו מהר - מהסקה בעצים וקש עברו לנפט.
היהודים קראו לו
מרדכי פלוג'ר. הערבים שקיבלוהו בברכה - אבו-יעקוב. הייתה לו כרכרה רתומה לסוס קל רגליים בה היה
יוצא לעסקיו. מדי שבת בחזרו מפאלוג'ה למשפחתו והיה מביא מכל טוב הארץ, ולא שכח להביא
'מעשר' לילדי "תלמוד-תורה" שביפו.
העסקים בפאלוג'ה
היו טובים.
כאשר נוכחה אשתו
כי הדרך מפאלוג'ה ליפו ארוכה, משובשת, מערערת את בריאות בעלה ומסוכנת – לא פעם היה
מרדכי קורבן להתנפלות שודדים - עברה המשפחה לגדרה [1895]. בגדרה שכרו דירה, ליד הוריה, בבית משפחת שכביץ
בקומת-הקרקע.
גם בגדרה היה
חוזר למשפחתו רק מדי שבת, בשאר ימות השבוע נהגו מרדכי וחותנו ללון
בבאר-טוביה.
ליבה נשארה
לבדה עם ילדיה לכל ימות השבוע. את המכתבים לבני משפחתו כתב על גבי קליפות ביצים.
בשנת 1897 נולד
בגדרה הבן – משה ולאחריו - דב.
בשנת תרס"ב
[1902] פרצה בארץ מגפת חולירע כ- 3000 איש נפטרו. באחת מנסיעות עסקיו נדבק מרדכי
במחלה ונאסר עליו לשוב לביתו בגדרה. בלחץ השכנים ובעצת הרופאים הוא הושם בידוד
- "איזולציה" בבניין מחוץ למושבה. בעזרת אשתו ליבה, אביה שרגא-פייוויש,
ושניים מאיכרי המושבה - צבי הורביץ מראשוני ביל"ו "עוד מהפרדס של
אנטון איוב ביפו", ויוסף סגלוביץ שהיה עוזרו של יוסף פיינברג בבית החרושת
לשמן בלוד והגיע לגדרה מרחובות שם היה מנהל עבודה בכרמי משפחת דונדיקוב - טופל עד שנרפא וחזר לעבודתו.
חורף 1903, יום
שישי, מרדכי רכב כדרכו שב מבאר-טוביה לגדרה לשבות עם בני ביתו. קרוב לכרמי
המושבה, בעמק שבין שתי גבעות, ארבו לו שני שודדים ערבים עם רובה, חבטו בו בנבוט מאחור.
מרדכי נאבק עמם והוציא מידי האחד את הרובה. השני שלף סכין ודקר אותו שלוש
דקירות, אחת בצוואר. מרדכי נפל והתעלף, ראו השודדים רוכב מתקרב ברחו על
נפשם ושללם - ששה זהובים וחמור עם שק קמח.
מרדכי התעורר, ובשארית כוחותיו
הגיע למושבה, שותת דם כולו, ונפל חצי-מת - עם לילה שמעו התושבים קול צרוד קורא לעזרה,
יצאו ומצאו בפתח את מרדכי מדליא גוסס-מתעלף.
"והנה עם
דמדומים ראינו אדם לבוש לבנים עטוף מטפחת אדומה עולה במעלה המושבה. והאיש הולך
לביתנו. היה זה אבא שנכנס, ישב על הספה, שנשברה מכובד גופו והוא טובל בדמו השותת,
פצוע פצעים אנושים " כתב משה בנו.
בעמל רב השיבו
אותו לחיים, הזעיקו את החובש מבית-הכנסת, ופרש יצא דוהר על סוסו להביא את הרופא ענטין
מרחובות.
הדוקטור והחובש
תפרו את פצעיו הקשים. שוטרים הוזעקו מעזה. בעבור סכום כסף שניתן למפקד-השוטרים,
רכבו שוטריו בעקבות השודדים עד למאהל הבדווים. השייח' שסרב לגלות את מקום מחבוא השניים
הצביע על ערמת-קש לאחר שספג כמה מכות. שני השודדים נצטוו לצאת - ליתר תוקף עלו השוטרים עם סוסיהם על ערמת-הקש. השודדים קפצו
ממחבואם צווחים, נאסרו בחבלים והובאו לגדרה למסדר-זיהוי.
לחדר-החולה הוכנסו
זוגות-זוגות של ערבים. מרדכי שעוד לא דיבר, סימן את החפים מפשע – כשהוכנסו
שני השודדים. התעלף, "מרוב התרגשות". אומרים כי רייזל חותנתו שעמדה
בפתח החדר סטרה על לחי אחד השודדים סטירה שצלצלה עד קצה המושבה.
השודדים נידונו
למאסר-עולם, נשלחו לחזית תימן ומשם לא חזרו.
מרדכי החסון
בגופו - החלים מפצעיו וחזר אחרי ימים לא רבים לעבודתו בטחנה.
באותו חורף יצאו
לבלות ביפו יהודה-ליב, אחותו אסתר-לאה וארוסה משה שכביץ.
בידיהם כרטיסים להצגת התיאטרון 'אוריאל אקוסטא'. רכובים על סוסים, נועלים
מגפיים גבוהים ולבוש חם, חצו את וואדי קטרה, וואדי מראר, יובלי וואדי סארר הגועשים
ממי-גשמים שירדו מהרי-יהודה, הגיעו ליפו, החנו את סוסיהם ב'חאן' של כהן. בבית-המלון
היהודי של גברת מרים הורביץ, כל המיטות היו תפוסות על ידי חובבי תיאטרון
עברי. בבית-המלון של הגברת סלנט נפתרה הבעיה: אסתר-לאה ישנה במיטה
אחת עם הגברת סלנט, יהודה-ליב ומשה שכביץ קיבלו מיטה אחת
בחדר צדדי. "ההצגה עצמה – משהו נפלא. נרגשים עקבנו אחריה, חוויה" סיכמה
בזיכרונותיה אסתר-לאה.
בגדרה גרו כתשע שנים, עד שנת 1904. כאשר הילדים גדלו
ונזקקו לבית-ספר, ביקש מרדכי כי יזכו לחינוך ב"תלמוד-תורה" ולא
בבית-ספר חילוני של ביל"ויי גדרה, הוא לווה ארבעים פרנק מועד המושבה
רחובות וחזרו שוב ליפו. הבתים ב"נווה-צדק" נמכרו בזמנו והם שכרו
דירה ב"נווה-שלום", שם התמזגו אנשי הישוב הישן, דתיים-חרדים ממאה שערים
עם אנשי העלייה השנייה. גרו, בקרבת הים, בחצר משותפת עם ערבים, שאבו מים מבאר אחת
בחצר. באחד מחדרי הבית גרה משפחת השומר יחזקאל חנקין שהיה אז בין מקימי
הארגון החשאי "בר-גיורא". ולידו גר בחורה אדומת שער בשם שרה
פפרין מהרבולוציונרים שנמלטו מרוסיה אחרי מפלת רוסיה במלחמתה עם יפן מאלה שניסו
להפיל את הצאר ניקולאי השני. מחדרה בקעו קולות שירה וויכוחים קולניים.
דוד חלה
בעיניו. אחיו יעקב ביקש שיבוא אליו לפריס להתרפא בבית-החולים 'רוטשילד'. דוד
שהה בפריס כשנה, שם, כך אומרים, היה נפגש עם הקפיטן אלפרד דרייפוס מעלילת הריגול,
לאחר שזה חזר מגלותו באי-השדים זקן ובא-בימים.
והנה ביקש ועד בית-החולים "ביקור-חולים" -
"ביקור-חולים הוספיטל" שבעיר העתיקה ירושלים ממרדכי מדליא לצאת
לצרפת בשליחות - תרומות לא הגיעו מאירופה והמצב הורע מיום ליום. מרדכי שמח
להזדמנות לבקר בפריס את בנו בכורו יעקב הנמצא שם לצורך לימודיו, והסכים.
מרדכי לא נסע
– מחלת-כבד בתוספת דלקת-ריאות הפילה את האיש החסון הזה למשכב. תחילה חש מחושים, סבל והמשיך. כשגברו הובא מלוד ואושפז בבית
החולים "ביקור- חולים" בירושלים. הסתבר כי חלה בכבד, "המחלה
הוזנחה מאוד" ליבה, אשתו,
שהתה ליד מיטתו. לאחר שבתו בארץ כשבע-עשרה שנה נפטר מרדכי בגיל 52 שנה,
ביום כ"ו תמוז תרס"ו
(20.7.1906) כמנהג יהודי ירושלים שאינם מלינים את המת הובא מרדכי מדליא
לקבורה בו בלילה בהר-הזיתים, בחלקת ה'פרושים' גוש חדש, אזור 1, חלקה ב', שורה י"ב, קבר
31. ליבה נשארה אלמנה מטופלת בילדים.
יחזקאל
סוכובולסקי ממייסדי
"תלמוד-תורה" ביפו נתמנה אפוטרופוס על המשפחה יחד עם מנחם כהן
מבאר-טוביה, חתנה של ליבה - בעלה השני של הבת מניה [הבעל הראשון,
ממנו נתאלמנה - היה יהודה-ליב ברניצקי].
השריפה
מרדכי נפטר.
הבן יהודה-ליב קיבל על עצמו את ניהול הטחנה ונשא בפרנסת המשפחה. סבא
שרגא-פייוויש עזב את עבודתו ביקב שבגדרה ויצא לעבוד עם נכדו בטחנה. כל ימות
החול ישנו בה.
יהודה-ליב עלם
צעיר ויפה-תואר היה בא בימי שישי לקראת הערב לבית אמו ב"נווה-שלום", רכוב
על סוס אציל שרכש מהבדווים ורובה על שכמו. נימר קראו לו הערבים. הסבא שבת בגדרה.
ב"יארצייט",
ביום השנה למות אביו, בא יהודה ליפו להגיד 'קדיש'. לבקשת אמו כי יישאר בבית
לעוד יום, סירב כי "העבודה רבה ומרובים הצרכים". עם שחר רכב על סוסו
היפה, עטוף ב'עביה', 'כאפייה' ו'עגאל', הרובה על כתפו "נופף אלינו לשלום בידו
ונעלם בסמטות יפו".
שנה עבדו שם עד אותו
יום שישי האכזר– הבדווים שרבצו בחצר הטחנה עם גמליהם ותבואתם, העירו – כדרכם - את
בעליה עם שחר בקריאה המסורתית: ' ראבאט אלשמש!''. יהודה וסבו ירדו מן
העלייה בה ישנו, לטחנה, נעלו את הדלת מבפנים, בכדי שהבדווים לא יתפרצו פנימה
ויפריעו, את המפתח תלו על מסמר שהיה תקוע בקיר מעבר למנוע. התניעו את המוטור.
ניצוץ הצית נפט שדלף מהמכונה. אש אחזה בקורות ובקרשים שבטחנה. החלונות כוסו רשת של
ברזל והלכודים בפנים לא יכלו לצאת, אל המפתח לא יכלו להגיע, משום הלהבות שחצצו
ביניהם.
הנזעקים לעזרה
שפרצו פנימה מצאו גופת ערבי חרוכה. מספרים כי הערבי העובד בטחנה ראה מביתו, שבכפר
את העשן המתמר וחש להצילם. נכנס דרך הגג. האש אחזה בו ומת במקום, יחד עם הסוס שהיה
בתוך המבנה מחשש גנבה.
אחרי מאמץ רב
הצליחו הסבא והנכד לטפס ולצאת מתוך הטחנה דרך הגג, שרופים וחרוכים. הנער יהודה-ליב
הגוסס דאג לסוסו – "מה היה לו. .
. המסכן!" שאל.
שליחים דהרו
לבאר-טוביה הסמוכה. שתי עגלות מרופדות בקש, הגיעו ולקחו את השרופים. חובש הגיש
עזרה ראשונה, בני המושבה קרעו סדינים לרצועות, הטבילום בשמן וחלמון ביצים ועטפו
בהם את השרופים. פרש דהר ליפו והזעיק רופא. הגיעו ד"ר כהן ועמו תרופות
לעזרה ראשונה וליבה. "בדרך התעכבו מעט בעקרון, כי הסוסים היו חייבים
לנוח מעט ומכאן המשיכו לבאר-טוביה, והגיעו בשעה עשר בערב".
גופו של יהודה
השרוף הצטמק, עיניו חרוכות לא ראו. נשמתו הטהורה יצאה. יהודה-ליב נקבר
בגדרה. בן 21 שנה.
סבא פיוויש
הוסע לבית-החולים שביפו בפקודת הרופא. אשתו רייזל ובתו ליבה ישבו על
יד מיטתו. לרייזל שביקשה כי יגיד דבר-מה מלמל מתוך מאמץ: 'לו יכולתי – הייתי מדבר!' ובמלים
אלה יצאה נשמתו. קברו נכרה בבית-הקברות, שברחוב טרומפלדור בתל-אביב על יד
קברו של שמואל אלישבסקי – אחי רייזל.
יש הטוענים כי
הערבים הציתו את הטחנה על בעליה משום שאחד הפועלים הערבים נפצע קשה בזמן עבודתו
בטחנה, הבעלים לא רצו לשלם למשפחת הנפגע את סכום הפיצוי שהם דרשו, וזו נקמתם. יש
אומרים שהפועל הערבי השרוף הוא נשוא נקמת-דם. ויש אומרים –תאונה.
אסון הטחנה היה
משבר שהביא את בית מדליה עד פת-לחם.. האפוטרופוס שכח לחדש את ביטוח הטחנה
והמשפחה נאלצה ללוות סכום כסף רב בבנק לשיקום הטחנה, ולהעסקת פועלים. כל ההכנסה
הוקדשה לתשלום החוב. המשפחה הוכרחה להסתפק בסכום כסף מועט למחייתה שהקציב לה
האפוטרופוס.
ליבה מדליה עמדה
בכל אלה.
סוף דבר
סוף דבר
דוד מדליה 'הצעיר', הנכד, למד מסגרות בבית-החרושת שטיין ותורת המכונאות כחניך
בבית-החרושת של אבא נאמן. למרות גילו הצעיר החל לעבוד בטחנה בפלוג'ה ועמו
הצעיר ישראל פרידמן.
עם
פרוץ מלחמת העולם הראשונה שוחררו דוד וישראל מעבודת הצבא בזכות עבודתם בטחנה
למען הצבא התורכי. כאשר נתפסה בארץ חבורת המרגלים 'ניל"י', גם במושבה באר-טוביה נאסרו רבים וביניהם דוד
וישראל, שהתרשלו ולא חידשו את תעודות השחרור. דוד היה אסור ברמלה וביפו
כמה חודשים עד לשחרור הארץ על ידי הצבא הבריטי.
עם הכיבוש
הבריטי חזר דוד לעבודתו בטחנה. נשא לאישה את שרה לבית מיכלין
"מהאיכרים, שעלו מפולטבה", בתחילה התגוררו
בבית אלישבסקי אחי סבתו בתל אביב, ואחר קנה בית בבאר-טוביה "שני חדרים
בו". החלו 'המאורעות' - מעשי איבה של רצח ושנאה בין הערבים ליהודים - החיים בפלוג'ה נעשו מסוכנים. ליבה,
חרדה לחיי בנה דוד והעובדים עמו דרשה שיצאו מפלוג'ה. הטחנה נמכרה במחיר מועט
והמשפחה עברה לגדרה, שם חכר דוד טחנת-קמח. לאחר שהפסיד את רוב כספו נענה
לדרישת אחותו ליפשה וירד לאוסטרליה.
כשהבן דוד
החל לעבוד בטחנה בפלוג'ה עברה המשפחה לגור בבאר-טוביה - מושבה בה עשרים משפחות שישבו בצריפים. ליבה
מדליה שכרה את בית-האבן היחידי, שהיה שם ממשפחת שניידרוביץ [ 1914].
רייזל האלמנה
עברה לגור בבאר-טוביה אצל בתה באשה
אשת יחזקאל [חאצקל] שמולביץ, מוכתר המושבה, כשחלתה רייזל
הועברה ל'הדסה' ירושלים שם נפטרה. נקברה בהר-הזיתים בחלקת חסידי חב"ד. הדור
השני היגרו לאוסטרליה.
בתחילת שנות
השישים בעזרת בניה של באשה שבאוסטרליה חודשה מצבת-הקבר של שרגא פייוויש והוסיפו את שם המשפחה - שפרן -
שלא היה חקוק על המצבה.
סוכובולסקי [דנין] האפוטרופוס ניהל את ענייני המשפחה. מהרווחים היה
משלם ראשית כל לבנק על חשבון החוב, ולקיום המשפחה נתן בצמצום, למצרכים ראשוניים
ושקד להשיא את הבנות, "שנלקחו מהרה, בזו אחר זו, מביתן".
יאשה לא חזר
מפריז ושם נפטר.
ליפשה נישאה
לאברהם זיגלין וירדו לאוסטרליה.
בתיה נישאה למאיר
כספי.
משה הקים
תזמורת מנדולינות בשפיה.
ואילו דב,
כרוב בני הדור השני במושבה באר טוביה ירד לאוסטרליה.
אסתר-לאה נישאה
למשה שכביץ במנוסתם אל "אור יהודה" של פיק"א ליד איזמיר.
תורכיה:
אחרי האסון
הנורא - מותם האיום של הסבא ויהודה האח, נסעה אסתר-לאה "כואבת
והמומה, חולה ותשושה" לפי פקודת הד"ר יפה לגדרה לנוח. סוף אלול;
"סוף קציר החטים ותחילת קציר-הדורה". אסתר-לאה נסעה לבקר את ארוסה
משה בעבודתו, אחד מנערי קטרה העובדים שם צבט בעכוזה. פרץ סכסוך. משה
נפגע בנפשו וירה בפוגע. הערבים חיפשו נקמת דם. יהודים הגיעו לעזרה ביניהם חיים
ויהודה גורודייסקי מרחובות וברל'ה שוויגר ממקווה-ישראל. גם
שוטרים הגיעו ממג'דל. הגיס מנחם כהן וישראל
זינגר מראשון-לציון חילצו את משה והשכיבוהו 'כחולה' אצל ד"ר פוחובסקי,
משם עבר לבית מדליא ב"נווה שלום."
האב - אביו של משה
– ר' יעקב שכביץ, חשש לנקמת דם ודרש כי בנו יסע לזמן-מה מן הארץ, משה
סרב לנסוע בלי אסתר-לאה, "וגם חסרון-כיס מעכב". גיסו, בנימין צוקרמן, בעלה של רוזה, אחות משה,
שהיה מנהל בית-הספר החקלאי הגדול "אור-יהודה" שבתורכיה נחלץ לעזרה ולווה
סכום כסף בפיק"א, ליבה נועדה עם אפוטרופוסים: כהן ודנין
ובעשרים-וחמשה נפוליונים פתרו את השאלה הכספית. את טקס החתונה ערך הרב אברהם
הכהן קוק ביפו."למחרת החתונה הפליגו אסתר ומשה לסמירנה".
ליבה שאמרה
"מעט חייתי והרבה ראיתי" – כותרת ספר זיכרונותיה, האריכה ימים לראות
ברביעים ובחמישים, להוקרה מוותיקי המושבה גדרה נרשמה בספר הזהב של הקרן-הקיימת-לישראל.
נקברה לבקשתה בבית העלמין של גדרה בגיל מאה ליד בנה יהודה-ליב.
ר' שרגא פייוויש שפרן
בית העלמין טרומפלדור –
תל-אביב
טכסט:
פ [סמל הכהנים] נ
האיש הישר
ר' שרגא פייוויש בר' ליב שפרן
מחארקע
נלב"ע ביום ראשון ג' מנ' אב התרס"ז
תנצב"ה
סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי
בעזרת יוסף גרינבוים וצמרת
רבקה אביבי
עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם
גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה,
שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.
עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות, צייר וגמלאי
של שירות המדינה.
יוסף גרינבוים הוא יליד קריית-חיים, גמלאי
של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.
צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות
ושרשים.
קישור לאתר מרכז מידע הר הזיתים:
