יצחק  טורנר – פועל, רועה ושומר, מת מדלקת ריאות

28.3.1915 – כנרת

                                                             

                                      קברות "השומר" כפר-גלעדי

                                                                                                             טכסט:

 חבר השומר

 יצחק טורנר

תרנ"ו – י"ג ניסן תרע"ה

  1895-1915

 

 

בית העלמין כנרת

טכסט:

פנ הבחור יצחק

אפרים בן יוסף

מנחם טורנר

בן כג* שנה

נפטר ט לחו

ניסן תרע"ה

תנצבה

מקרא:
* בן כג שנה -כנראה טעות בציון מניין שנותיו
   לחו= לחודש

גידול הצאן במשק העברי היה קיים כבר באמצע המאה התשע עשרה. להוציא קוריוזים כמו שולמית רועת-הצאן מחצבייה בלבנון, עליה סיפר חלוץ חוקרי הארץ יהוסף שוורץ, היו אלה בעלי עדרים מבני הישוב הישן בסביבות ירושלים וצפת, כמו בני משפחת בק - ישראל וניסן - שהיו בעלי עדרים על הג'רמאק בצפון וביריחו בדרום. גם לאיכרי 'העלייה הראשונה' היו במושבותיהם רפתות ועדרים קטנים, אשר נוהגו בדרך כלל בידי רועים ערבים שכירים בתנאים שהיו מקובלים במשק הערבי.

רעיון 'כיבוש המרעה' היה אחד מפירות החזון, באידיאולוגיה של תנועת הפועלים בתחילת דרכה ובראשם הארגון החשאי 'בר-גיורא'. חלוצים אלה ראו בגידול צאן בארץ שליחות, חזרה אל המקורות והלכו אל שבטי הבדווים ללמוד את רזי גידול הצאן. לאחר מאבקים ואכזבות לא מעטות, הם הקימו בגליל אגודת מגדלי צאן - 'הרועה', ביניהם היה גם הפועל והשומר יצחק טורנר אחד מקבוצת תלמידי הגימנסיה העברית מתל אביב, אשר עזבו ספסל הלימודים והלכו לעזרת העם.

יצחק-אפרים נולד בשנת תרנ"ב (1892) בעיר לודז', פולין. בן, בין עשרת ילדים – חמשה בנים וחמש בנות, לאמו רבקה ולאביו – יוסף מנחם טוֹרנר, יליד העיירה צוירישב   Zoirichev שבפולין שנת 1861   ח' סיון תר"כ.  האב, איש משכיל, ירא אלוהים, בעל בית חרושת לבדים  -  למנופקטורה- "מטוויה" אמר הנכד, ערן, והוסיף, וציוני, שהיה מספיק אמיד ובעל מעמד כדי לשמש שליח הקהילה לקונגרסים הציונים.

לשם חנוך בניהם ברוח העברית, בהיות יצחק בן שלש-עשרה, עלו הוריו, רבקה ויוסף מנחם טוֹרנר בשנת תרס"ה [1906] לארץ-ישראל עם הילדים מאשה היא מירה, יעקב, זאב [וולק], נתן, מרים, רחל, ורוחמה שטרם מלאו לה שלוש. גרו במנשייה שכונה טובה ביפו.

מבוססים היו,  הכספים התקבלו מפולין, מבני המשפחה שנשארו שם בלודז' להמשיך את העסקים: הבן סמואל [שמואל], שהתכונן ללימודי רפואה והבת, אירינה, שנישאה לאליעזר דוידוביץ. המפעל המשפחתי פרנס את כולם.

יצחק החל ללמוד במחלקה הראשונה ['החמישית']  של הגימנסיה 'הרצליה', שהוקמה באופן פרטי על ידי ד"ר יהודה לייב מטמון-כהן ואשתו פניה, בדירתם ביפו, בקומה ב' שנפתח ב 1905 בחול המועד סוכות עם כתת לימוד בה 17 תלמידים. היה זה בית הספר "עברי גמנסייאלי". הראשון בעולם, שבו שפת הלימוד הייתה עברית. מחזור בו למדו משה שרתוק ואחותו רבקה, דב הוז ואליהו גולומב, רבקה רזניק וצילה פייננברג הבת של לוליק ופניה, משה מנוחין ממאה-שערים, יעקב כבשנה ומשה כרמי. גם בנימין קומרוב - חבר 'ההסתדרות המצומצמת' היה.

אחותו הקטנה רוחמה סובבת עם ילדה צעירה ממנה, הבת של  עקיבא וייס שגרו במנשייה בבית הבק ההדור וכשמשפחת וייס הקימה את 'אחוזת-בית', סרבה רבקה, האם, לעבור לשם "הסתייגה מקרבתם  של יהודים הרבה  בסביבתה".

בחופשת הפסח, ניסן תרס"ז [1907] בבית הספר 'חובבי ציון', נערך נשף של האגודה 'רק עברית' אותה אגודה, שהוקמה מקרב תלמידי הגימנסיה ותלמידות בית-
הספר לבנות 'בית האוטונומיה' מטעם הועד האודיסאי שחבריה נדרו, שלא לדבר שום שפה פרט לעברית  [אפילו עונשים היו על מפירי הנדר] - הנשף בו דקלם יצחק טורנר את שירו של אד"ם [אברהם דב לבנזון] הכהן 'המכבה' וכיבה בהפגנתיות את הנר הדולק על הבימה.

בחופש הגדול של אותה שנה, בבית המלון של ספקטור ביפו העלתה האגודה 'רק עברית' את המחזה 'האנוסים' מאת שלום אש; מחזה קצר בן מערכה אחת, שתורגם מיידיש לעברית. יצחק טורנר בתפקיד ראש האינקוויזיציה ואילו מרים אחותו הגדולה היא סוחר קתולי.

שנתיים לאחר עלייתם ארצה, בחג הסוכות אחותו מאשה [מירה]  נישאת ביפו למישה בנם של טייבה ויהושע אייזנשטט [ברזילי] ואז, מחמת משבר כספי, נאלצה המשפחה לחזור ללודז', לפולין ויצחק עמם. ההורים הפצירו ביצחק, שיילמד הנדסה שיהיה לאינג'ניר ויקבל עליו את ניהול בית-החרושת של המשפחה, אולם הוא סירב.  טורנר הצעיר נמשך בכל לבו אל הגימנסיה העברית. הוריו התנגדו לכך עד שפרץ ריב, ויצחק חזר לארץ-ישראל למרות רצונם. תוך זמן קצר, השלים שנתיים של לימודים מה, שהחסיר בשנות העדרו, שב לגימנסיה, בבניינה החדש ברחוב הרצל בתל אביב, שבנה על חשבונו יהודי אנגלי ועשיר בשם מוזר, שופט בעיר ברטפורד  - למחלקה השביעית מחזור א'.

יצחק עוד בתקופת לימודיו בגימנסיה נמשך לרעיון העבודה והשמירה העברית, וכשהתארגנה בחופשה הגדולה חבורת תלמידים מבני מחלקתו לצאת לעבודה בחוות הקרן הקיימת  בבן-שמן, חווה חקלאית, ששימשה כחווה ניסיונית לחקלאות מודרנית ומקום להכשרת פועלים להתיישבות, היה בין ראשוני היוצאים.

תמה החופשה רוב התלמידים, שלא התנסו בעבודת כפיים, לא עמדו בניסיון וחזרו לספסלי הגימנסיה.

שלושה התמידו בעבודה והתכוונו להישאר: היוזם אליהו גולמב, משה ינובסקי [כרמי] ויצחק טורנר. הורי אליהו לחצו עליו מוולקווויסק, שברוסיה הלבנה לחזור ללימודים "עליו להשגיח על אחיו הצעיר אליעזר" ויתר מכך - אביו הודיע לו, שהוא עומד להגיע ארצה ולרכוש קרקע עבור ארגון התיישבות שהקים.

אברהם ינובסקי, מומחה למשתלות מפתח-תקווה, ידע מקרוב את התלבטויות משה בנו, נגן הכינור, שאהב "לנגן בחליל ולשיר שירי רועים". והניח לו למצוא את יעודו בדרכו שלו. ציפורה האם תמכה. מספרים כי על משה ואליהו הוטל לסמן חלקה לחפירת בורות לשתילת זיתים, כשלא הצליחו לסמן זווית ישרה על פני השטח, פרץ המשגיח בצחוק. המדען-המעשי יועץ 'המשרד הארצישראלי' לענייני חקלאות יצחק וילקנסקי [לימים פרופ' אלעזרי-וולקני],  איש 'הפועל-הצעיר', שעבר במקום, שכנעם כי יש טעם לחזור ללימודים ולו כדי ללמוד על ניצב ובסיס.

היחיד, שלא חזר ללימודים, היה יצחק טורנר, הוא היה לפועל מצטיין, חקלאי מעולה. במרוצת הזמן היה לרועה-צאן בחווה -  אחד הרועים העברים הראשונים ביישוב החדש.

את קשריו עם בני מחזורו לא ניתק, בעיקר כתב מכתבים. ברוח רעיונות 'הקולקטיב' מסג'רה, אנשי  'פועלי ציון' ו'השומר'.

להוריו נודע על 'אסונם' – בנם יצחק היה לרועה-צאן! הפצירו בו לעזוב את 'הבליו'. האב הציע לו כסף לקניית נחלה "ולהיות לכל הפחות קולוניסט". יצחק סרב.

יצחק טורנר רצה להיות לשומר, להיות לשומר טוב – הייתה זו שאיפת חייו הגדולה. "קשה היה לו להפרד מכבשיו החביבות, מתפקיד-הרועה שלו", יצחק חלה בקדחת ועזב המרעה בחוות בן-שמן עקב כך, והצטרף לראשוני 'השומר' ברחובות. במטבח הפועלים במושבה זכה לתשומת לבה של העובדת חווה גורדון חברתו של איש 'השומר' זלמן  אסושקין "הנער האציל וטוב הלב" קראה לו.

 כעבור זמן לא רב, מוקדם מפרק הזמן הקצוב, התקבל לארגון 'השומר'.

יולי 1912 -  דגניה א' הרכושנית חנכה בתים חדשים ויוסף ברץ נשא לאשה את מרים אוסטרובסקי בין המברכים הרבים גם  יצחק טורנר, פליישר ואריה אברמסון וגם שושנה בלובשטיין ושרה לייקין, עם עוד רבים, טובים וידועים. את ברכתם פרסמו בעיתון 'הפועל הצעיר'.

מפולין הוריו המודאגים חזרו ארצה, עם כמה מצאצאיהם והציעו לבנם יצחק להקים משק חקלאי, שירכשו בשבילו;

הוא דחה את ההצעה – הוא האמין כי  אם יקבלה, לא יוכל למלא בעתיד תפקידים לאומיים - כחבר 'ההסתדרות המצומצמת' התחייב להקדיש את עצמו לטובת הכלל.

בסוף שנת 1913 נפלו שלושה קרבנות בגליל משה ברסקי חבר דגניה; יוסף זלצמן חבר קבוצת כנרת והקש שהצית את הגורן -  יעקב פלדמן, שומר בחוות סג'רה שנורה בראשו. כלבי הגישוש של  'השומר', שזה עתה הובאו מגרמניה, הוליכו לכפר לוביה הסמוך.

יצחק טורנר יצא לשמור בגליל הסוער.

התסיסה בין חברי 'השומר' והמועמדים לו, גברה; היו, שדרשו לנקוט אמצעי תגמול אלימים. התארגנה קבוצה עליה נמנו גם  צבי בקר, צבי נדב, קלמן גרינפלד, דוד צלביץ,  פנחס שניאורסון ויצחק טורנר, עם עוד כמה מועמדים כמו גרשון פליישר, דוד פיש ועוד, שהחליטו לנקום בכפרים, שירצחו יהודים ואפילו הכינו פצצות לכך, דיברו על הכפר לוביה.  ישראל שוחט לא היה בארץ, למד משפטים בקושטא. ישראל גלעדי ומנדלי פורטוגלי התנגדו בחריפות לרעיון הנקמה גם מטעמים עקרוניים-מוסריים וגם מחשש, שמעשים אלה יגררו את הישוב הקטן למלחמת-דמים. ההתנצחות בנושא הכאוב, שהחלה עוד בחורף תרע"א עם רצח יחזקאל ניסנוב  ליד יבנאל, הייתה חריפה. "אפשר לאתר את הרוצח, ומדוע אנו מחשים?!" זעם צבי בקר הצמחוני אמיץ הלב, יליד הקאווקאז וממייסדי 'השומר'.

בשנת 1913. נרכשה החווה בסג'רה על-ידי אגודת 'נטעים' -בשעתה נוסדה ברחובות חברה, שבראשה עמד אהרון אייזנברג וחותנו של ווייץ-אלטשולר.  מטרתה היתה רכישת קרקע והכשרתה, נטיעת מטעים ומכירתם לעולים או גם לבני הארץ, חברה זו רכשה גם בסג'רה מפקידות הבארון שטח קרקע נטוע זיתים, שיקמה את העצים המוזנחים, גם נטעה עצים נוספים חילקה אותו לחלקות בנות חמישים דונם, הכריזה על מכירת החלקות האלה בתשלומים לשיעורין. 

כדי להקים במקום מרכז נטיעות, ביקש מייסדה ומנהלה, האיכר הרחובותי אהרון אייזנברג, את ניסן קנטרוביץ מראשוני המושבה רחובות  לנהל שם את העבודה. המנהל החדש "לא ידע ולא התחשב את השאיפות שהאנשים ששפכו דמם מתו עבורם" כתב ביומנו חבר 'השומר' יצחק הוז, והחל להעסיק פועלים בשכר נמוך- מספר ה'מסקובים' בעלי ההכרה המעמדית צומצם, ובמקומם הובאו יהודים כורדים ואורפאלים ומספר רב של ערבים, צ'רקסים ואף מצריים.

הרוחות בסג'רה געשו. הפועלים העברים הכריזו שביתה - דרשו מהחברה 'עבודה עברית'. קנטרוביץ יצא לחצר המושבה והתחיל מגדף ומחרף, וכשראה את אחיו של השומר יעקב פלדמן, מגדר מסביב למקום שבו נהרג אחיו כדי לטעת עץ לזכרו, ציווה להרוס את הגדר!   

"נדמה שבכוונה רצה שאחד הפועלים יכה אותו, כדי שתהיה לו תואנה להקים רעש" כתב על הארוע לחבריו מהגימנסיה יצחק טורנר.

צבי בקר, גרשון פליישר, אריה אברמסון  ודוידל צלביץ',  ששמרו אז בביתניה, הזעיקו את חבריהם -השומרים מהסביבה, התייעצו ושלחו התראה לקנטרוביץ כי יעלו את החווה באש והוא יומת, אם לא יפטר את הערבים. קנטרוביץ שכר שני צ'רקסים,  ששמרו על יד פתח ביתו.

באחד מלילות שבט הגשומים ארבעה שומרים יצאו רכובים ממרחביה לסג'רה לתת תוקף למכתב ההתראה. אחד מהם "בעל צורה ובעל זרוע" הערים על שומרי-הראש הצ'רקסים, נכנס לחדרו של המנהל עם אקדח ביד, ודרש ממנו להפסיק את העבודה הערבית ולעזוב את הגליל ואם לא – ישים האקדח קץ לחייו - "שמע זקן - אמר לו - אבקשך לא להרים קול, פן תעמיד בסכנה את חיי הצ'רקסים שלך, שלושה מחברי יושבים במטבח הפועלים מול ביתך,  ושומרים את צעדי הצ'רקסים,  שלא יפריעו לנו בשיחתנו. יש לי סכין וגם אקדוח, אלא שאיני רוצה להשתמש בהם, אני רוצה שתבטיח לי כי תעבוד מעתה והלאה עם פועלים יהודים או שתעזוב את החווה,  ותמסור את  משרתך לאחר טוב ממך. דע לך, שאקדחי ישיגך בכל מקום שתימצא וכל הצ'רקסים שומרי ראשך לא יצילוך" וכשקיבל את ההבטחה מקנטרוביץ יצא מהחדר תוך,  שהוא מודיע את שמו במפורש - דוד פיש.

שביתת הפועלים העבריים נמשכה חודשים אחדים ללא תכלית - הערבים המשיכו לעבוד בחווה, עד אשר האדמיניסטרטור של 'נטעים', האיכר הרחובותי יצחק זאב אלטשולר המקורב לאנשי 'השומר', שלח את חתנו ושותפו איש העלייה-השנייה,  יוסף וויץ,  פועל ושומר ברחובות, חבר 'הפועל הצעיר' ומומחה ביחסי עבודה לנהל את החווה,  כשעוזר על ידו עובד אייזנברג, בנו של מנהל החברה.

השביתה נפסקה אך הסתדרויות הפועלים אסרו על חבריהן לעבוד בחווה.

מורי גימנסיה 'הרצליה' בתל-אביב צידדו בעמדת הפועלים.

יוסף ווייץ  שנתמנה למנהל החברה בסג'רה, התיישב בה. 

רוב הפועלים החליט לעזוב את המקום. עקב חיכוכים עם הפועלים האחרים לא יכלו חברי 'קבוצת העבודה' של 'השומר',   שנקראה גם 'לגיון העבודה',  להישאר שם כמפרי שביתה והחבורה התפרקה.

אחריהם גם חברת 'נטעים'.

הקרע ב'השומר' העמיק. ישראל שוחט חזר ארצה לטפל ביישוב המחלוקת, ובאסיפת 'השומר' בטבריה שימש כשופט. גלעדי ופורטוגלי דרשו לשים קץ לכל הויכוח על נקמה – שם התברר, שרוב החברים הוותיקים פנו עורף לחברי הקבוצה המתקוממת וראו בהם מפירי-משמעת, גם לעניין סג'רה.

באותו משפט החברים הוצאו חלקם משורות 'השומר'; משום שנחשבו כראשי המורדים, אולם ניתנה להם רשות לחזור ולהגיש אחרי שלושה חדשים את מועמדותם, כמו צבי בקר ממייסדי הארגון ודויד'ל צלביץ' המועמד, ולחלקם כמו לצבי נדב,  ניתנה 'אזהרה אחרונה'.

"אנחנו נצא להגשים את רעיון המרעה העברי" הכריז ברוח 'השומר' כמה ימים לאחר מכן צבי בקר המודח, שתמך בחבריו הצעירים נושאי דגל 'כיבוש המרעה'  העברי באספת האגודה בתל-עדש פסח תרע"ד 1914.

לאחר ש"נכבשה העבודה והשמירה" העבריות בסג'רה; בחווה ובמושבה, נתנו הפועלים את דעתם על המרעה.

אליהו קראוזה מנהל החווה מטעם יק"א יחד עם וועד המושבה, ניאותו למסור לברל'ה שוויגר מ'השומר' את תפקיד הרועה – עבודה, שנחשבה הקשה והאחראית בכל עבודות השמירה. מסירת כל עדר הבקר ליהודי למרעה-לילה נראתה מסוכנת מדי,  וברלה צורף לרועים הבדווים והצ'רקסים, שיילמד.

ברל'ה נשלח לשמירה במושבה מיצפה שקמה, וכיבוש המרעה הורד מסדר יומה של אגודת 'השומר' – היא נטלה על עצמה משימות רבות, דחופות וכבדות כ'כבוש השמירה', תמיכה ב'כבוש העבודה' והשתתפות ב'קבוצות הכיבוש' –מימוש בעלות על קרקע.

היציאה למרעה,  נשארה חלום מחלומות 'השומר' וחלק מהתקנון, מאז ייסודו. בכל אסיפה של 'השומר' היו שתבעו ודרשו ['האופוזיציה']  להתחיל בכך – כי ראו במרעה לא רק כיבוש ענף, אלא חוליה חשובה להגנה. הם חלמו על הקמת שבט בריא בישראל, שבט יושבי אוהלים, הלומד את שפת השכנים ומנהגיהם, את דרכי הארץ ושביליה, הריה ומישוריה – והם שתבעו מהארגון להקים שלוחה–  שלוחת 'הרועה',  שתכיר את הארץ ברגליה וגם תשמש מקור ידיעות לישוב העברי על המתרחש בקרב הערבים.

יצחק טורנר טען כי, מסיתים ערבים שואפים להחריב את הישוב החקלאי העברי בעזרת בני הכפרים, שכני המושבות העבריות. חבורות רועים נודדות, הפזורות בכל הארץ, יכולות לשמש כאמצעי ליצירת קשר תמידי בין מושבות יהודה, שומרון והגליל, ומקור ידיעות נאמן על כל המתרחש בין הערביים הכפריים והבדווים. הוא  האמין בכל נפשו, כי מחבורות רועים נודדים יהודים כאלו, אם יהיו במספר לא קטן, תצמח טובה גדולה לישראל, מהם יווצר עם עברי חדש בריא ובן-טבע בארץ-ישראל.

פליישר, אברמסון, צלביץ, פיש, בקר, צבי נדב, יצחק טורנר ושאר מסולקי 'השומר' ומועמדיו,  שנדחו החליטו ל"נגד את הברזל בעודו חם"  ולארגן 'אגודת רועים'. רוחו של מיכל הלפרין האגדי, אשר הטיף ללכת לעבר-הירדן מזרחה ולהיות לרועי צאן ובקר הייתה בהם "ואם לא תמצאנה נשים עבריות אשר תתרצינה ללכת גם הן אל עבר-הירדן, ישאו נשים ערביות ויקימו דור חדש בריא, בן טבע, עברי"  אמר: "אחדים חשבו שאפשר להסתפק בספרדיות. . .  ואמנם מספר אנשים עשו כך" גיחך יוסף חריט.

זה גם יפתור את שאלת 'נקמת-הדם', חשבו חבריו, והחליטו בו במקום על יציאה למרעה - מטעם 'השומר'!

תקום 'קבוצת רועים', שתחייה חיי נדודים ממש לשם לימוד הארץ כולה. קבוצה שתאחד במעשיה את כיבוש המרעה עם ההגנה על המרחב. הדגש, כרגיל, ביטחוני - יחידת שמירה אחת. מפוצלת, אבל אחת.

היה זה בפסח תרע"ד באסיפה הכללית השנתית של 'השומר' בתל-עדשים וראשי 'השומר' הסכימו לתוכנית והצהירו כי יושיטו עזרה ליוזמיה.

ההחלטה הכתה גלים בציבור השומרים. ישראל בלקינד האידיאליסט-ההוזה, מנהל בית-ספר בחדרה,  שחלם להקים מחדש בחפצי-בה הסמוכה, את 'קריית ספר' שלו, בית הספר לילדים יתומים - הוסיף נופך תמיכה משלו "אנשים הנמצאים תמיד מחוץ לישוב וחייבים לסמוך על כוחות עצמם יחושלו ושום מצב לא יפחיד אותם";

פליישר, אברמסון וצלביץ היו מוכנים לצאת לרעייה מייד, ישר מביתניה. עם משמעת נמרצת, כמו ב'השומר', עלו צבי בקר ויצחק טורנר עם הקבוצה לעבר-הירדן מזרחה אל האדמות,  שנרכשו בחורן על-ידי הבארון רוטשילד ונעזבו מתושביהם - אדמות סאח'ם ג'ולאן.  מהר מאוד הסתבר ש"אין אדמות חינם" - אמנם היו שייח'ים בדווים שרצו "לעשות עסקים עם יהודים" אך השלטונות העות'מאנים מנעו בתוקף כל ניצן של ניסיון כזה. טורנר חזר מייד, הקדחת,  שקיננה בגופו מאז היותו רועה בבן-שמן הכריעה אותו ואת חלום החורן;

החליטו לשנות כיוון - בחרו ארבעה חברים, שילכו וילמדו את תורת המרעה ממקור ראשון, מהרועים הערבים ולאחר מכן, יציעו את שירותם לאכרים העבריים,  כרועים ותיקים ומנוסים. הארבעה היו: צבי בקר, גרשון פליישר, דויד'ל צלביץ' ואריה אברמסון. היה גם יצחק טורנר – ברור היה שלא יצלח לחיי נוודות בגלל התקפי הקדחת הנישנים שלו, אבל נועדו לו תפקידים אחרים.

בפסח תרע"ד, יצאו שלושה לדרך במטרה ללמוד את תורת הנוקדות - רעייה, הרבעה, חליבה וגז.

שני חברי 'השומר' -  יגאל מרדכי אליוביץ' שהיה לשומר בכרכור אחרי 'תקרית מרחביה' כחלק מה'סולחה', ששחררה אותו ואת חבריו ממאסר בנצרת, ואלכסנדר זייד שנשלח לאבטח את החריש בחדרה על אדמות, שהצ'רקסים ושכניהם הבדווים טענו לבעלות עליהן. הכינו מראש את מקומות ההשתלמות - פנו למוחת'אר ליעקב סמסונוב איש חדרה,  שהכיר היטב את כל השייח'ים בסביבה, והיה מכובד עליהם, וביקשוהו לעזור. סמסונוב באמצעות קשריו, הציג את השניים בפני השייח'ים כבעלי עדרים לעתיד, ואחר משא ומתן סוכם,  ששלושה 'פועלים' ילכו עם הרועים אחר הצאן במשך שנה. "יגאל עשה חוזה עם הערבים" כתב אלכסנדר זייד.

פליישר, אברמסון, צלביץ' נסעו לחדרה,  אשר בסביבתה נטו מאהלי שבטי בדווים נודדים בעלי עדרי צאן,  התלבשו בתלבושת בדווית והלכו להיות רועי צאן. טורנר נשלח כשומר למושבה.

פליישר ואברמסון יצאו ל"ערב תורכמן" שבט פראי למחצה, שחי בהרים ובעמקים של אזור חדרה, כרכור ועמק יזרעאל, על הצאן והמרעה, כל אחד לחוד, ודויד'ל צלביץ' – הופנה אל פלח בעל עדרים גדולים הנודד עם עדריו בין ג'ת, זיתא ובקה אל-גרביה, ועד לקאקון ותול-כרם.

צבי בקר, נשאר כשומר בביתניה; לא יכול היה לעזוב את המשפחה באותה שעה - רעייתו אסתר לבית שטורמן שהייתה כבר מטופלת בתינוקת – דרורה, הייתה בהריון מתקדם. הוא לקח על עצמו להכין מקומות עבודה עבור השומרים-הרועים עם גמר השתלמותם ברעייה - להכשיר את לבבות האכרים במושבות לקבל רועים עברים מנוסים, וגם לדאוג,  שהנהגת הארגון תמלא אחר הצהרותיה.

יצחק טורנר חלם להשתית את ענף הרעייה על רמה מקצועית וגישה כלכלית.. מחוץ לשעות עבודתו בשמירה, שעשה בחדרה, הכין עצמו להיות רועה בעל ידיעות רחבות, למד וחקר כדי למסור את הידע, שירכוש לשאר הנוקדים, אבל בעיקר קיבל על עצמו לעמוד על המשמר בתוך 'השומר' ולעזור לחבריו הרועים, מבפנים.

בתקופה ששמר בחדרה חלה בקדחת קשה אך המשיך בעבודתו.

המשרד הארצישראלי קנה שטח אדמה לא רחוק מחדרה, את כרכור. על השטח החדש נדרשה שמירה מעולה. נשלח לשם השומר מרדכי יגאל, והוא לקח לו לעזר את יצחק טורנר. "פניו היו ירוקים מהקדחת התכופה" אבל קרוב היה לחבריו, לרועים, שחיו יחד עם הבדווים, חיים עלובים של עוני, רעב וקדחת .

דוד צלביץ' לא עמד בתנאי החיים הקשים, חלה ונאלץ לעזוב לקבלת טיפול רפואי בתל-אביב.

שני חבריו לא ויתרו וכעבור שנה, לאחר שלמדו את מלאכת הטיפול בעדרים ורכשו ניסיון, חזרו כרועים מיומנים בשיטת המרעה הבדווי. גם "בצורתם החיצונית דמו אלה לבדווים: ערומים למחצה, מגודלי שער וזקן וצנומים כמותם".

"החברים חיו חיי רעב-למחצה – פת-לחם יבשה בוקר וערב, חוץ מעונת החליבה, שבה הותר להם לשתות גם חלב" כתב ישראל שוחט.

"הם עבדו, לנו ואכלו עם הרועים הערביים ובצורה זו למדו את חייהם של הבדווים הנודדים" סיפר פנחס שניאורסון.

 

טורנר עלה עם פליישר, אברמסון לגליל, הצטרף אל יעקב פת ואלכסנדר צלאל [אוצ'יטילוב], ששמרו במסחה  ומשם נשלח להגנת מלחמיה.

בן השייח' של הכפר עבודיה, שקצר עם חבריו עשב בגבול המושבה מלחמיה, נפגע  למוות כתוצאה מפליטת כדור מרובהו של אחד השומרים. אומרים כי היה זה יוסף לישנסקי מועמד ל'השומר'. כתגובה התנפלו ערביי עבודיה על המושבה. בין שבעת אנשי 'השומר', שהגנו על המקום היה יצחק טורנר.

יחזקאל חנקין הוותיק פגע במנהיג המתנפלים וההתקפה נשברה. לעת ערב הגיעה למלחמיה תגבורת מדגניה מכנרת ומיבנאל, הוברר כי האיכר דב קליי נהרג וממול גם אחד התוקפים. המושבה נערכה להתקפה נוספת. נחפרו תעלות הגנה, הכניסות למושבה נחסמו, והוצבו בהן עגלות ומכונות חקלאיות. זה לא קרה. יצחק טורנר חלה בדלקת ריאות.

השניים פליישר ואברמסון שבו ונפגשו עם צבי בקר והחלו במאמצים לכיבוש את המרעה במושבות ועלו לגליל שם יצחק  טורנר.  לצלביץ  שנשאר בדרום היה אמנם סכום כסף להתחיל במימוש המשימה אך זה לא הספיק לרכישת עדר איתו יוכלו לנדוד כבדווים עבריים – והשניים נאלצו להסתפק ב'כיבוש' המרעה ב מושבות האכרים, עד שיחסכו די כסף להגשמת חלומם – "חומת-ביטחון לכפרי-החקלאים היהודיים, מגן נאמן מפני כל רע ומתנכל" – עד שיבואו עוד רועים, עד שכל המושבות תמסורנה את עדריהן לידיים יהודיות.

ללא קשרים עם האיכרים במושבות,  מחוסרי-עבודה היו ומחוסרי-לחם. לאחר משא-ומתן ממושך עם ועד איכרי בית-גן בהשפעת 'השומר' נמסר לידיהם מרעה העדר. העדר שמנה כשלוש מאות ראש, פרות חמורים וסוסים, אך לא כלל צאן.

המרעה היה כולו בידי ערבים, ידוע היה כי אלה ניצלו את עבודתם - עזרו לחבריהם הגנבים ל'בקר' את המושבה בלילות ואף השתתפו בגניבות עצמן. 

חוזה נערך בין ועד המושבה לבין שני הרועים פליישר ואברמסון, ונחתם לאחר שיצחק טורנר, ששמר בבית-גן, "יוצא גימנסיה 'הרצליה'  ובנו של תעשיין טכסטיל מלודז' החי בארץ",  מסר לאיכרים ערבות כספית של 'השומר' לכיסוי נזק אפשרי בעדר; אם כי, כנהוג, גם חלק משכר הרועים הוקפא בוועד המושבה כערבון למקרה של נזק – הרי הרועים היו אחראים לעדר וחויבו בתשלום נזקיו, כולל אובדן בהמות במהלך הרעייה.

השניים הסתפקו באותו השכר של הערבים, אבל לא הסכימו לחכות לתשלום בסוף השנה, כקודמיהם הערבים,  את משכורתם קיבלו בעד חצי שנה למפרע: בחיטה, חומוס ודומיהם.

קבוצת 'הרועה' קמה; יש וראו בה בת חורגת ונחותה, ולעיתים, לא רצויה, ל'השומר'. 

 יצחק טורנר העביר את משכורתו לקופתם המשותפת של הרועים וארגן את עבודתם – רעייה בבקעת יבנאל. הוא המשיך ללמוד את תחום המרעה להרחיב את השכלתו בנושא ולהשתיתה על יסודות מדעיים ולא רק על ניסיונם של הערבים.  ניהל יומן בו רשם תצפיותיו של כל רועה, ניהל שיחות עם הרועים על טיב המרעה וחקר את טיב המזון של העדר.

"תנאי חייהם של הרועים בבית-גן היו קשים ביותר, בתחילה גרו פליישר וטורנר בחדר קטנטן, מיטה אחת שימשה לשניהם, בלילה ישן עליה הרועה וביום – השומר". סיפר משה שפירא מי שנספח לקבוצת הרועים.

"בבית-גן היינו שני רועים וחברה אחת אתנו -  סיפר אריה אברמסון  - להכין לנו את הארוחה".

 הבחורה הייתה חנה שידלובסקי: כיבסה, הטליאה, קדחה, בישלה קצת חומוס וקצת עלי חוביזה שאספה בשדה,  וכולם רעבו. הקמח, החומוס, העדשים והפול - כל שכרם שמעולם לא סופק במועד – "וחנה, שהייתה 'עקרת הבית' הלכה בוקר-בוקר מחצר לחצר לקבץ מידי האיכרים את עדשים או קמח, לאפות לחם ולהכין תבשיל חם לחברים החוזרים לעת ערב מן המרעה." סיפרה נחמה זייצר שעלתה לטלחה [היא תל-חי] כמבשלת של קבוצת הרועים, שארגן ישראל גלעדי.

הרועים היו יוצאים לשדות לפנות בוקר, בשעות "כלחוך השור", בלי מגפיים, ובלי מעילים חמים, וטורנר היה משאיל להם את מגפיו ומעילו, ושומר ליד 'הקיר'  שהקיף את המושבה, יחף וללא מעיל; כך שיתף את עצמו במעשה החלוצי של הרועים, אף שהוזהר שריאותיו פגיעות.

לשני הרועים הראשונים הצטרף כמתלמד נער בן 16- ליפא לייטמן  ". . . החיים בבית-גן בזמן טורנר היו אידיאליים ויפים מאוד, למרות זה שהיו בכל זאת בפנים איזה סכסוכים" סיפר הנער.

ואכן כל הסביבה ייחסה לטורנר השפעה רבה על 'חבורת הרועים ' בבית-גן . אותו נער זכר לרע את כולם להוציא את טורנר "טורנר התייחס אלי כמו אח גדול לקטן ועניין אותי מאוד".

אברמסון גייס לרעיון 'כבוש המרעה העברי' את יוסף חריט פועל חקלאי ואיש 'השומר'  ממרחביה, פליישר ויצחק טורנר צרפו את משה שפירא. חבר הביא חבר  - גם משה גרומן הידוע כ'משה'לה טאנץ' וגם זלודה הוא משה ז'לודין באו, והיו שהגיעו בפרקי זמן משתנים כמו  יהודה 'הרועה' – פרידלנדר העיקש, משה סגלוביץ מגרודנו, יעקב סטריז'בסקי- שלומין הסוציאליסט, ואפילו בחורות כרבקה דונסקי - דנית היפה ונחמה זייצר.

דויד צלביץ' התכוון להקים בנפרד עדר במטולה, הוא דיבר עם קאלוואריסקי,  אך מזלו בגד בו  - באותו זמן ירה למות אחד מ'השומר' בבת המקום ובעצמו, על רקע אהבה נכזבת, וצלביץ' הלך לשדות פוריה לרעות את עדר העזים של יהודי טברייני בשם פייס.  עדר של 400 עזים במצב ירוד, שנרכש מהצבא התורכי. עדר שנשדד מהארמנים; אליו הצטרפו משה סגלוביץ' משה ז'לודין ושמעון דרוקר.

ריב פרץ בין המבשלת, חנה שידלובסקי, שניהלה את משק הבית של הרועים, לבין פליישר:  "היא התבטאה שלה באגודה יש רק אחד – טורנר, היא לא התייחסה לחברים באופן שווה" העיד ליטמן. יש אומרים כי המרעה בבית-גן נפסק בשל אותו ריב.

בשנת 1915 היה חורף גשום מאוד. יצחק טורנר  בבית-גן חלה קשה, ולא היה מי שיטפל בו כיאות. הדבר נודע ליעקב כבשנה  חברו מ'הסתדרות המצומצמת'  וזה נסע לבית-גן והביא אותו לחדרו, שבחוות הקרן הקיימת בכינרת. רופא, שהוזמן מטבריה קבע שהוא סובל מדלקת-ריאות ומצבו קשה. שושנה בלובשטיין, [אחותה הבוגרת  של המשוררת רחל], באה לטפל בטורנר  שאותו אהבה, "הוא ביקש ממני להרחיקה ואמר לי שדי לו בטיפולי" כתב יעקב כבשנה.

על אף מחלתו הקשה לא חדל טורנר לחלום על כיבוש הגלעד, ועל שדות הבארון בחורן, שעליהם רועים יהודים כשבטי בדווים. "אמרתי לו שזה חלום שאי-אפשר להגשימו בקרוב, בייחוד לא בימי המלחמה, אך לא התווכחתי עימו, כי הבנתי שזה חלומו האחרון" כתב יעקב כבשנה – עצמון.

קרוב לפסח, בשנה השנייה למלחמה, לפני הפסח, בחודש ניסן תרע"ה נפטר יצחק טורנר מדלקת ריאות, בזרועות חברו בכינרת יעקב כבשנה, חמש שנים לאחר, שעזבו את ספסל התלמידים והלכו לעבוד בחוות בן-שמן והוא בן כ"ג.

בו בערב קברו אותו בבית הקברות על שפת הכינרת. שושנה בלובשטיין התהלכה בלוויה כסהרורית, בשמלה לבנה ובסנדלים. למחרת שלחו אותה לתל-אביב, אל בני משפחתה. בחווה לא יכלו עוד לטפל בה. יעקב ודוד כבשנה אחיו רתמו עגלה, ריפדו אותה היטב והשכיבו בה את שושנה; פניה מקלר אמיצת הלב חברתה הטובה של שושנה שעלו יחד ארצה, הצטרפה אליהם כאחות והשגיחה עליה. "אני הייתי העגלון, וראיתי את עצמי כאחראי על שושנה. חשתי בזעזוע שנגרם לה" סיפר לימים יעקב.

"יצחק היה מאד אהוב על הבחורות. יצחק ערב לחיקן" ניסח בעברית מיוחדת ערן גרף, אחיינו, בנם של אשר גרף ורוחמה לבית טורנר. "עלם חמודות נחשק וחביבן של אמזונות ארגון 'השומר'". אמרו גם קיילה גלעדי, צפורה זייד ומניה שוחט במפגשי האזכרות של הארגון', כשהן נוטות חסד רב לרוחמה בזכות היותה אחותו של יצחק הנערץ.

השמועה על מות טורנר הגיעה ל'חבורת הרועים'; שלחו את החבר פליישר לבדוק אם נכון הדבר. חזר שם את ראשו בין ידיו, והתחיל מזמזם "אל יבנה הגליל.." קמו חברים איש על כתף חברו, קמו חברות ובעיניהן דמעות, נתלכד מעגל 'הורה' עד עלות השחר, עד היציאה לעבודה.

"יהי זכרו ברוך!" נכתב ב'הפועל-הצעיר' תרע"ה, 14.

"השומר הצעיר אמיץ הרוח, העלם המענין מאד, יצחק טורנר, אשר  חייו כבו לפני זמנם בעת המלחמה". כתב  פולסקין-יערי.

לטורנר היה כוח השפעה ואחרי מותו הכל הלך לאיבוד". כתב יואב רגב בספרו "בית-גן".

בשנות השישים הועבר ארונו לבית הקברות של 'השומר' בכפר-גלעדי, ובכנרת  הוצב לוח לזכרו.

  

סוף דבר

מלחמת העולם הראשונה פרצה וכספים מפולין הפסיקו להגיע למשפחת טורנר ביפו.

בגרוש יפו, פסח תרע"ז -  גורשה המשפחה מביתה. נדדו בין מושבות בגליל, הגיעו לטבריה מרודים ועניים, עברו לביירות ולמצרים וכשחזרו לארץ בתום המלחמה מצאו שביתם "בזוז ושדוד".

האב - טורנר יוסף מנחם בן משה נפטר ב - 25.5.1920 ונטמן בבית העלמין 'טרומפלדור' בתל-אביב -חלקה א', שורה ט"ו, קבר 20.

על מצבתו כתוב:

מנוחת

איש משכיל וירא אלהים

מר יוסף מנחם

ב'ר משה ז"ל

טורנר

מלודז' (פולין)

נפטר בשנת הנ'ט לחייו

ביום ח' סיון שנת התר'פ

תנצב'ה

אהבתו הגדולה לארץ

היתה מקור חייו

בעדה סבל וממנה לא נפרד

לבקשתי, חני מ'חברה-קדישא' הקריאה לי מה כתוב אצלם בגיליון שלו:

סיבת המות: שחט את עצמו. [25.5.1920]

מקצוע:       סוחר

מקום לידה: בא מלודז'.

נתינות:       מקומית

עלה ארצה: 6-7 שנים בארץ.

גיל:           בן 65

חמש שנים אחרי מות הבן, תמה מלחמת העולם הראשונה. המשפחה אילצה את האב, בגלל גורמים כלכליים, לשוב לפולין. יוסף מנחם טורנר לא יכול לעמוד בפני רצון בני ביתו, אבל לעזוב את ארץ ישראל לא רצה וביום בו נועד להפליג באונייה מיפו, טרף את נפשו בכפו. הוא, אשר הפציר לא פעם בבנו שירפה מ'הבליו', שלא יקדיש את כל חייו רק לאידיאלים, עשה גם הוא מעשה 'הבל' ונשאר באדמת הארץ, כבנו  יצחק.

האם רבקה, אחרי שלא הסתדרו בארץ חזרה כאמור, לאירופה, לפולין,  עם חמישה מילדיה.

מאשה [מירה] ערב פרוץ המלחמה הצטרפה למשפחת בעלה בשוויץ ואחר מכן חזרו לגור בירושלים

ובעלה משה  ברזילי היה מנהל סניף בנק 'אנגלופלשתינה' בירושלים.

שמואל האח הבכור, שנשא אשה בשם מרים, ואירינה, הבכורה בבנות שנישאה לדוידוביץ, שלה כבר היו ילדים גדולים, לא עלו ארצה כלל מלכתחילה, נשארו בלודז' חדלו לנהל את המטוויה.

ויעקב ששב לפולין היה למנהל המפעל והמשפחה. יעקב  יליד [1898] בוגר גימנסיה 'הרצליה',  סיפרו ששרת בגדוד העברי, היה בין היורדים עם אמו ושאר בני המשפחה בשנת 1920 לפולין,  רווק היה ונרצח כ"סוחר בדים" בלודז' שנת 1941 על ידי הנאצים ימ"ש. 

מרים [1894] בוגרת גימנסיה 'הרצליה', שהייתה גננת בחדרה חזרה עם אמה, אחיה ואחיותיה לפולין בשנת  1920; נישאה לאחד בשם לוקיאנסקי [יש אומרים שהיה ערל] וגרו בווארשה. נרצחה על ידי הנאצים ימ"ש בשנת 1941 במחנה Bashramish.

רחל, בוגרת גימנסיה 'הרצליה', הייתה גננת בחדרה, נסעה בשנת 1920עם המשפחה ללמוד ב"מולדת הישנה", נשאה כנראה לערל [רומק קאלצקי] וכמו אחותה מרים נספתה בשואה .

זאב נסע עם אמו ויתר בני המשפחה בשנת 1920 לפולין וחזר ארצה אחרי לימודיו שם, לפני השואה, נשא לאשה את  לולה, היה לפקיד בכיר בבנק 'אנגלופלשתינה',  וגרו בתל אביב.

נתן, בוגר גימנסיה 'הרצליה', לאחר הגרוש מיפו המשיך למצרים, שם הקים את משפחתו.

רוחמה שנולדה בפולין לאחר הקונגרס הציוני השישי – 'קונגרס אוגנדה', עזבה גם היא בשנת 1920 עם המשפחה את הארץ ויצאה ללמוד בברלין אמנות. במשפחה דיברו [קרי- יעקב] כי היא "צריכה פיקוח הדוק על דרכיה" הוחזרה לפולין לחסות בבית אחותה מרים בווארשה. שם למדה מיקרוביולוגיה, הייתה חברתו של תלמיד לרפואה בשם משה קלינבוים - [לימים ד"ר משה סנה ראש המטה-הארצי של 'ההגנה'],  עלתה לארץ בשנת 1932  ל'הדסה' בירושלים ומשם גייס אותה ד"ר חיים ויצמן ל'מכון זיו' עם היווסדו. רחובות 1934.

"רוחמה  נהגה להגיע לאזכרות בכפר-גלעדי ולפגוש שם את כל הנשים... מנייה שוחט ויתר הגברות" סיפר בנה ערן לצמרת.

גם אחרי לכתו ללא עת של יצחק טורנר היו ניסיונות לא מעטים להמשיך את רוח 'הרועה'.

"... היו איפוא עדרים וגם רועים היו – אבל שוב לא היה בהם קסם של חזון 'הרועה'. התנאים השתנו בארץ. גם האנשים נעשו יותר אנוכיים והרעיון נעשה גוף בלי נשמה. גידול הצאן נהפך במשקים לענף רגיל, כיתר ענפי המשק". הגדיר זאת משה ז'לודין.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.

בן עמי פכטר – נפל בשיירת יחיעם

27.3.1948 – כברי

בית העלמין הצבאי נהריה. חלקה 1; שורה 2; קבר 16

 טכסט:

סמל צה"ל
מספר אישי 136408

בן עמי  (בני) פכטר

בן יהודית ומשה

נולד בפולניה עלה תרפ"ו

נפל בקרב בדרך ליחיעם

ט"ז אדר ב' תש"ח

בן 29 בנפלו ת נ צ ב"ה

'תוכנית החלוקה'  שניסחה ועדת אונסקו"פ מטעם האומות המאוחדות  [האו"ם]     UNSCOP -     United Nations Special Committee on Palestine , חלוקת שטח המנדט הבריטי על ארץ ישראל ממערב לנהר הירדן לשתי מדינות, יהודית וערבית ולשטח בינלאומי [ירושלים], התקבלה ברוב קולות  בעצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, החלטה שסללה את הדרך לסיום המנדט הבריטי והקמתה של מדינת ישראל.

ערביי ארץ ישראל עם תגבורת של מתנדבים - 'צבא ההצלה' בראשות  פאוזי אל קאוקג'י פתחו במלחמה כדי לסכל את יישומה.

פרצה מלחמת העצמאות. הבריטים דאגו לבסיסיהם הלוגיסטיים בעיר הצפונית חיפה ובמבואותיה, כמו בתי הזיקוק ותחבורה חופשית לנמל לפינוי הכוח והציוד, למועד כפי שקבעה עצרת האומות-המאוחדות.

יחיעם -  מקיבוצי 'השומר הצעיר' עלה לקרקע ב 26 בנובמבר 1946 בגליל המערבי, סמוך למבצר הצלבני קלעת-ג'ידין [מצודת-הגיבורים] מבצר, שהגן על עכו הנוצרית אחרי נפילת בירת הצלבנים–ירושלים- בידי המוסלמים. יחיעם נכלל בהחלטה, בתחום המדינה הערבית.  

יחיעם מנותק מהעורף היהודי - הכפר הערבי אל כאברי ממוקם על הדרך אליו. התחמושת והאספקה החלו לאזול מול התקפות הערבים, בהם כוחות של גדוד 'ירמוך השני' מ'צבא ההצלה' בפיקודו של אדיב שישקלי, לימים נשיא סוריה. גם המטוס הקל, שאותו הטיס, טייס צעיר  בשם עזר ויצמן, שהעביר אספקה לנצורים, לא הספיק.

משוריין ובו 11 נוטרים ניסה לפרוץ את המצור, חולץ על ידי כוח בריטי לאחר, ששישה מאנשיו נהרגו - כולם מגדוד 21 של חטיבת 'כרמלי'.
 "במשוריין הזה היו  12 נוטרים. הם לא היו מגדוד 21 של חטיבת כרמלי, הם היו נוטרים שהיו מגוייסים ל- מי"ע (משטרת הישובים העבריים), בגדוד 8 (גליל מערבי)". כתבה לנו נילי  פחטר.
ב-27 למארס 1948 יצאה מנהרייה שיירה של שבעה כלי רכב משוריינים ובהם 89 אנשים  ליחיעם. השיירה נעה על כביש נהרייה-תרשיחא,  נתקלה במארב של כוח ערבי גדול, 47  מאנשי השיירה בהם האלחוטאית נהרגו, גם מפקד הגדוד - גדוד 21 של חטיבת 'כרמלי' – בן-עמי פכטר  בנופלים.

בן עמי פכטר [Fechter לפי נילי פחטר:  Pachter]– נכד לחנה לבית פולאקוביץ' ופרץ פחטר; בן יחיד ליהודית לבית ויינשטיין ומשה פחטר.

ואלה תולדות

פרץ וחנה  הולידו במלניק את אברהם ברוך [1877] את לאה-דובה [1878], שלום [שולם] [1883] ומשה [1885] בן הזקונים; אותו הולידו בכפר אוסלובו ליד מלניק, פלך גרודנו.

פרץ  סוחר עצים מצליח עבר לסמיאטיץ' [Siemiatycze] שעל נהר טשונו-פירזמשו הנשפך לבורג,   משם הושטו העצים שנכרתו לגרמניה.

פרץ חסיד היה, מחסידי הרבי מטריסק, אבל חבר ב'המזרחי' - עסקן ציבורי, שומר מצוות, לאומי וציוני מקוראי 'הצפירה', אותו כתב-עת עברי ציוני מוורשה.

בסמיאטיץ' גרו "אחרי בית-הקברות" - בית גדול עם סאלון וחדר אוכל, 'סמובאר' נחושת מפואר וריהוט כבד, ארון עם ספרי קודש ועל הקיר תמונות: הגאון מוילנה – מנהיג הזרם האנטי חסידי,  השר משה מונטיפיורי  יהודי לאומי וד"ר בנימין זאב הרצל ראש הציונים.

משה  הצעיר בבנים קיבל חינוך ב'חדר',  והשלמות, בעיקר עברית – ממורים פרטיים.

אביו - פרץ נפטר בתרפ"ד, נקבר ב סמיאטיץ'.

אחיו הבכור – אברהם-ברוך, עבר בשנת 1909 לטשקנט ופתח מפעל לסבונים. אשתו אהובה, עם ילדיהם עלו ארצה  ב  1925, והוא הצטרף אליהם בשנת 1934.

האח, שולם - אירגן בסמיאטיץ' פלוגת כוח לוחמת של בחורים גברתנים להגנת יהודי העיירה מפני גויים מתפרעים ונגד האנרכיסטים והבונדאים שניסו לפוצץ אסיפות ציוניות במעשי טרור. שלום עלה לארץ בשנת 1910. שנה אחריו הצטרפה אליו חברתו שושנה קפלן, הם נישאו בנס-ציונה ועברו ליפו.  בארץ היה לחבר 'פועל-צעיר' והיא לשושנה פחטר.

לאה-דובה עלתה ארצה באמצע שנות העשרים עם בעלה יוסף גרשון ירמוס ושני ילדיהם.

משה
פעיל מחתרת 'פועלי ציון' - נוער ציוני פרוליטרי וחבר 'המרכז' בעיירה וסביבותיה - לחם לתיקון שני העולמות  - את זה היהודי ואת הכלל רוסי, וגרם לאביו צרות צרורות וטרדות, גם כספיות - לשחררו מבתי הכלא הרוסים.

ביום בו הכריז הצאר ניקולאי השני על הקונסטיטוציה, צעד משה, הניף דגל אדום בראש מפגיני העיירה וגירשו את השוטרים. כשאלה, חזרו לאסור את  מניף הדגל,  הוא נעלם. חיפשו אותו בבית אביו גם בארון כתבי הקודש – משה ברח מהעיירה.

משה,  שנאסר לא פעם על-ידי השלטונות הרוסים, ושם בבתי הכלא נתערער מצב בריאותו. עקב בריאותו הרופפת הבין, שלא יוכל להיות פועל בפלשתינה, ולכן למד את מלאכת הצילום וכשהשתחרר בתרס"ח [1908] מהמאסר, עלה ארצה, ולקח איתו מצלמה מעולה לפרנסתו.

משה עלה לארץ מסמיאטיץ' בעלייה השנייה - תרס"ט.

תחנתו הראשונה הייתה המושבה הקטנה ביהודה - נס ציונה - שם קבוצת עולים מעיירתו: משה פונדק ואשתו לאה פועה [פאוע]. דוד פניג ואשתו מרים, אחותה גולדה ניימן ובעלה מנחם בקר [בן- הלל].  

משה יצא לצלם את המושבה סג'רה בהכנות לקראת חג הפסח תרס"ט, ולהשתתף בועידת 'פועלי ציון'. משפחת פונדק שם, בני אותה עיירה היו.  בדרכו הגיע לחיפה ודרך רחובות צרים ומעופשים מצא את מלון 'תנתורא'  - קירות אבן גבוהים, חלונות מועטים ומסורגים,"אכסניה זולה, הכל נכנסים ויוצאים ואין איש שם לבו לאורחים" כתבה רחל ינאית בן צבי  [יש אומרים כי היה זה ב'ארד אל יהוד'].   עם לילה הגיעה לשם, לאחר שעשו את הדרך מירושלים ברגל, חבורה של שישה, שגם היא עשתה דרכה לפתיחת המועצה הכללית של  'פועלי ציון' בגליל התחתון – בחוות סג'רה,  בה; הזוג רחל ינאית  ויצחק בן צבי. השישה מצאו עגלה שיצאה לסג'רה, והצטרפו לנוסעיה. לאחר נסיעת לילה הגיעו עם בוקר לסג'רה,  ונפגשו עם חבריהם השומרים צבי בקר, שמואליק הפטר, אליהו איתן [קמניצקי] עם ישראל קורנגולד והפועלים דוְוידל גרין, נחום האלקושי ויעקב פלוטקין.

בעוד משה פחטר מחפש חמר ערבי, כדי שישא את ה'אפארט'  - מצלמתו הגדולה - יצאה החבורה לדרכה בלעדיו. והנה הופיע בחור, שאף הוא שם פעמיו לחג לסג'רה, יש האומרים, שהיה זה אריה אדלר, שבא לבקר את אחיו הנשוי זאב ולוולה אדלר, שהיה רצען בסג'רה וזכה בנחלה ביבנאל, והוא אדלר כפעיל 'פועלי-ציון', שאף להשתתף בוועידה. ומצא את משה שרצה לצלם בה.

וכך הלכו מזרחה הארבעה: משה פחטר, אדלר, החמר הערבי וחמורו. לפנות ערב, בליל התקדש חג הפסח, בקרבת סג'רה  ליד סוק-אל-חאן - הקרוי גם חאן תוג'אר – אותה אכסניית סוחרים נטושה על הדרך  מנמל עכו לחורן, לאל-חווארנה, אשר שימשה בעבר גם שוק שבועי לכפריי הסביבה והבדווים. ושם ליד קלעת אל-חאן, המצודה הסמוכה, ששמרה בעבר על הדרך - התנפלו עליהם שלושה נושאי נשק מבריוני הכפר הנוצרי כפר-כנא, גזלו ממשה את ציודו האישי ואת המצלמה היקרה, "1000 פראנק שווייה", מקור מחייתו.

משה,  שספג מכות,  שלף את אקדחו להגן על חייו, ירה ופגע באחד השודדים. שני הבחורים אריה אדלר ומשה פחטר נמלטו לחווה. הם  הגיעו לסג'רה בשעת 'הסדר',  כשהבחורים והבחורות שרים ורוקדים.

"כולנו התפזרנו בסביבה לרדוף אחרי השודדים, היום העריב ואי אפשר היה למצוא את עקבות החמסנים. בינתיים, בא מחמרו הערבי של פחטר ואתו חמורו והוא מלוכלך בדם. בלילה פשטה שמועה, שהשודד הפצוע מת מפצעיו. אז חדלנו מדאוג להחזרת המכונה השדודה והתחלנו לדאוג לחיי הצלם; הלבשנוהו בגדי אישה ושלחנוהו לטבריה ומטבריה נסע לאוסטרליה". כתב לימים יצחק בן-צבי,  שהיה לנשיאה השני של מדינת-ישראל.

יש אומרים כי היהודים ידעו כי תושבי כפר-כנא, ירצו נקמת-דם;  ומשה, רק שנה בארץ- הוא הוברח לפולין.

משם נדד מיד לגרמניה לקניגסברג והחל לעבוד, פגש בחברת 'פועלי-ציון' את בת עיירתו,  יהודית ויינשטיין,  הצעירה ממנו בשבע שנים ובשנת  1912 נישאו וחזרו לפולין לוארשה. עם תחילת מלחמת העולם הראשונה עברו לסמיאטיץ' עיירתם.

בקיץ 1915 כבשו הגרמנים את סמיאטיץ' "נפסקה בזיזת הבתים על ידי החיילים הרוסים". בקרב נהרגו גם יהודים משני הצדדים - חברי 'חברה קדישא' המקומית דאגו להביאם לקבר ישראל.

עם כיבוש העיירה בידי הגרמנים – נסוגו הרוסים ואיתם כל מנגנוני השלטון המקומי  ויהודית אשתו- איתם- בצד הרוסי.

הגרמנים הגיעו מכיוון הנהר בוג. הפגיזו, כבשו, והתנהגו יפה לאוכלוסיה: ענו באדיבות 'בוקר טוב', 'צהרים טוב', 'ערב טוב' . נתנו לילדים דברי מתיקה, ורופאי הצבא טיפלו בחולי העיירה.

בעליית הגג של בית המשפחה גרו פליטים יהודים. גם תלמידי ישיבת לומז'ה,  שהשתכנו כפליטים בבית המדרש שבעיירה, נהגו לאכול פעמיים בשבוע על שולחן משפחת פחטר.

בתקופת הביניים,  שבין שלטון אחד לשני,  ארגן משה פחטר מיליציה אזרחית לפקח על הסדר והביטחון בעיירה ועל כך מונה על ידי השלטונות הגרמנים לראש – 'בורגמייסטר'.

ככזה ארגן את המוסדות המנהליים, הציבוריים, הכלכליים והתרבותיים - הקים משטרה מקומית וגדוד מתנדבי מכבי-אש, בית-חולים קטן, חנויות ובית-ספר.  והתקופה "רעב כבד"-  הוא נלחם ב'שוק השחור' הפורח. כשסחר העצים עם גרמניה חדל,  הקימה משפחתו משק חקלאי  - קנו פרות וסוס, חרשו, זרעו  חיטה ותפוחי-אדמה  - למחייתם.

שלוש שנים שלטו הגרמנים בסמיאטיץ'  - בשנת 1918 נחתם חוזה שלום בין רוסיה לגרמניה. העיירה עברה לידי פולין. ולאחר לילה ויום ללא ממשל,  חזרו הפולנים ערב אחד לעיירה  "החיילים פסעו בשורותיהם בקצב". הפולנים שבו לעצמאות, לשלטון.

משה,  ראה עצמו כשליטה של העיר,  גם כשהסתלק צבא הכיבוש הגרמני,  אבל,  אולץ למסור את המפתחות: ללאומנים פולנים, בגבוי הארגון הצבאי POW ובסיוע פלוגות נוער פולניות, השתלטו על הכול.

פולין החדשה הסתבכה במלחמה נגד הבולשביקים.

סמיאטיץ' נכבשת על ידי הבולשביקים. הפולנים הסתלקו. הוקם משמר אזרחי; יהודית חזרה מהצד הרוסי  ונולד בן-עמי. משה פחטר שוב בעמדת מפתח, עד שנת 1920.

עם צאת הבולשביקים נותרה העיירה,  הפקר וללא שלטון. סיפרו על אחת,  שמתוך תחושת הפורענות הצפויה עם שוב הפולנים,  דאגה לפרתה שלא ישדדוה. הלכה לידידה גויה,  ובקשה ממנה שתאכסן את הפרה ליום יומיים תמורת תשלום. הגויה לקחה סכום עתק כמחצית משווי הפרה.

לאחר תקומת פולין התנקמו תושבי העיר הפולנים במשה בגלל תפקידו בזמן 'האוקופציה הגרמנית' כששימש ראש העיר או בזמן הכיבוש הבולשביקי - "אפילו הדיבור הרוסי נחשב כמעשה בגידה".

הוא נאסר, עונה קשות והועבר לוורשה כדי להעמידו למשפט, שם אושפז כאסיר. תשוש ונוטה למות,  שוחרר מבית החולים וכעבור שלושה ימים מת ב 4.10.1920  - אמרו  שאיבד עצמו לדעת. אמרו שבן 34 היה, חבריו למפלגה ליווהו בדרכו האחרונה לבית הקברות היהודי בעיר. חלקה 22; שורה 13; קבר 1.

יש אומרים כי בטרם מותו, קיבל הבטחה מזאב אהרון, שהוא יפרוש חסותו על הילד.  האלמנה יהודית ובנה בן עמי,  שטרם מלאו לו שנה,  חזרו לעיירה סמיאטיץ', לגור עם הוריה,  צפורה ויעקב וינשטיין ואחותה איטה.

לראש העיירה נבחר לנקאו ואת יהודיה ייצג הפרנס  יעקב רובינס.

יש אומרים שרק אז הופיע זאב.

זאב אהרן נולד כאהרן וולף (זאב) וינטרוב שכונה אהרן-וועלוול, בן לשפרה והרש חיים וינטרוב, ב- 28.4.1900,  את שם המשפחה צ'רניצקי אימץ בגיל 18, כשהסתתר אצל קרוביו בסמיאטיץ',  כדי לחמוק מגיוס לצבא במלחמה בין פולין לרוסיה הסובייטית.  יש אומרים, כי הואשם בפתיחה באש על חיילי הצבא האדום, ונדון למוות ואז החליף את זהותו ושינה את תעודותיו.  בסמיאטיץ'  פגש ביהודית האלמנה. עד שעלה ארץ לדגניה בשנת 1925, לימד בבית הספר העברי 'הרצליה' בקובל, יהודית ובנה בן-עמי עלו מייד אחריו.

בן-עמי

ילדות

בן עמי נולד  בסמיאטיץ' [לפי טופס הקבלה לביה"ס כדורי -  23.11.1919] השם בן עמי ניתן על ידי האם בהסכמת משה האב, "לפני שעזבנו את פולין ארצה עליתי איתו לקבר אביו" סיפרה אימו.

עלו לארץ דרך נמל קונסטנצה,  וגרו תחילה בחדר שכור בתל-אביב אצל קרובי משפחה למספר חודשים, יהודית נישאה לזאב אהרון, שעזב את דגניה והתפרסם כמשורר [מחבר השיר 'אנו נושאים לפידים']. הם גרו ברחוב דיזנגוף "על יד הכיכר". יהודית עבדה במטבח בית החינוך של זרם העובדים בתל אביב, זאב היה מחנך שם.  באותו בית חינוך ברחוב בצלאל, בצריפים. אומרים שלימד גם בשכונת בורוכוב "גבוה היה, עם מכנסיים קצרים".

שלושה שבועות לאחר שהגיעו ארצה יהודית, הכניסה את בן עמי לגן הילדים 'הדוגמאי' של יחיאל הלפרין ברחוב השחר, חמישה חודשים היה שם ומיד העבירה אותו לבית החינוך לילדי העובדים בתל אביב  - צעיר מכולם.

בית החינוך לילדי עובדים נוסד בשנת 1924 על ידי הסתדרות העובדים בארץ-ישראל,  וביקש לטעת בנוער העירוני את ערכי אהבת האדמה ולגדל דור של חקלאים. הילדים חונכו לערכים של אחריות, שותפות מעורבות ואכפתיות בנושאים חברתיים - עודדו את התלמידים להצטרף לתנועות נוער חלוציות ולצאת להגשמה בהתיישבות העובדת.

בשנות לימודיו בבית החינוך נסעו לעבוד בבית הספר החקלאי הסמוך 'מקווה-ישראל', פעם בשבוע- שבועיים.

נערות

לאחר שבע שנות לימודיו בבית חינוך עבר  בן עמי לקיבוץ דגניה א', שם למד שנה אחת - כיתה ח'. וכשנפתח בית ספר מחוזי  בקיבוץ גבעת-השלושה - בית ספר חקלאי על-שם רוזה כהן [אימו של יצחק רבין, שנרצח על ידי יהודי כראש ממשלת-ישראל]  בן עמי עבר לשם. לאחר שנה - בשנת 1935, התקבל לבית הספר החקלאי ממשלתי 'כדורי'  בהמלצת זאב,  שכתב כי הוא אביו מאמצו, "בני" קרא לו,

וצרף שכר לימוד שנתי בסך 24 לא"י. בית הספר 'כדורי הר תבור' נקרא המקום,  [שהוקם מכספי הנדבן היהודי סר אליהו אליאס כדורי יליד בגדד וראש הקהילה היהודית שבשנחאי בשנת 1934 להבדיל מ'בי"ס כדורי טול-כרם'], מנהלו היה שלמה צמח, מראשוני העלייה השנייה שהתפטר בשנת 1936 "מסיבות בריאותיות". מחליפו היה המורה לגידולי שדה אברהם [ארתור] קם. - מחצית תלמידי 'כדורי' היו מבני הישוב החקלאי ומחציתם בני עיר. בשנת 1937 סיים בן-עמי,  את לימודיו, מחזור ב', כשמנהל המקום הוא נתן פיאט.

באותה תקופה, המשפחה; יהודית וזאב ובן עמי גרו ברחוב חשמונאים 42, תל-אביב, מאוחר יותר העתיקו מגוריהם לרחוב דיזינגוף.  ב'כדורי' בן עמי היה רועה צאן. קשור היה לאדמה ולטבע וכתב שירים:

מספרים כי זאב היה ''שובב'', בעל נאמן הוא לא היה, למרות שהוא ויהודית המשיכו לחיות בכתובת אחת הרבה שנים, כ-13 שנה. גם כשכבר היה חבר של רחל, שאת היחסים עמה החל כנראה כ-4  שנים אחרי שהתחתן עם יהודית, ספרה אחייניתו, ניצה שמעוני.  היה אהובה של ימימה טשרנוביץ', נערה בת 19 שניהם לימדו בבית החינוך בתל-אביב, אהבו זו את זה, וזאב, שהיה המפקח  שלה,  אומרים כי רצה להינשא לה, אלא שהיא סירבה לקבל את הנדוניה, שהתכוון להביא איתו - ילד זר. הילד היה בן-עמי פכטר.

[ימימה עזבה את הארץ, נסעה לווינה ללמוד חינוך והתחתנה שם עם יוסף רוכל – אבידר והייתה לסופרת הילדים].

זאב התאהב במורה, הנשואה לחלוץ ולצייר, יהושע ברנדשטטר, ושמה רוחל'ה קטינקא.

ה"יפהפייה של הדור" מנערות העלייה השנייה, אשה שלשמה נקשרו סיפורים נועזים כמו על המשולש הרומנטי הסוער עם בעלה ומרדכי שנהבי [אלפנביין], ממייסדי 'השומר הצעיר', והם  רחל  וזאב נישאו.

בשנת 1938 יצא זאב לשליחות מטעם התנועה הציונית בארצות-הברית, כשחזר עבר לגור בקיבוץ רמת-רחל ליד אהובתו הבוגרת ממנו.  יהודית עברה לגור בחדר  ששכרה בדירת קדישאי ברחוב וארבורג בתל אביב,  משם עברה לחדר בדירת משפחת שני במעונות עובדים ד'  שברחוב ריינס. הקשר החזק בין זאב לבן-עמי נשמר. יהודית שמרה גם על שם משפחתה החדש מנישואיה השניים לזאב  צ'רניצקי.

בחרות

"איך אפשר ללמוד, שהם עושים בנו כלה?" אמר בן-עמי כתלמיד 'כדורי' במאורעות 1936 ונכנס ל'הגנה'. כינויו המחתרתי היה אהוד.

בן-עמי סיים את לימודי החקלאות, "הארץ זקוקה לנו" אמר ויצא יחד עם חבריו מבית החינוך תלמידי 'כדורי' להכשרה בקיבוץ דגניה א'. שם הצטרפו לגרעין 'במשעול' של בוגרי 'מקווה-ישראל'.  גם בוגרי המגמה החקלאית של גימנסיה 'הרצליה' הצטרפו, גם גרעין 'שימרון' מנהלל התחבר אליהם, ופניהם להקים את קיבוץ חניתה.

סיפרו, כי לפני עלייתם לחניתה, בן עמי הסתובב בנהרייה ממוסד למוסד ומבנק לבנק לדאוג לעתידה המשקי של הקבוצה.

70 איש עלו לחניתה  בשלהי  1938 - שישה חודשים לאחר כיבוש המקום על-ידי אנשי פלוגות השדה [פו"ש], אחד מגדולי מבצעי ההתיישבות של 'חומה ומגדל'.

בן עמי חבר חניתה עסק בהכשרת קרקע, נטיעות, פלחה, מרעה ובנייה  "התחלנו בבניית לול ראשון" כתב מחניתה. [6.6.39] גם בשמירה היה, וכך היה לאיש ביטחון.

 "בן עמי? גבר גבוה, יפה תואר, אמיץ. דבר לא יפחיד אותו".

"היה גבר נאה, גבה קומה  - בנות התאהבו בו כל הזמן".

"טוב לב, יפה תואר ורחב כתפיים ותווי פניו מלאים חן גברי"

 סיפרו כי חיזר אחרי אביבה דיין [לימים גפן] בנהלל והיא בת 17 "באה לבקרו בחניתה".

"יותר יפה משחקן קולנוע כל הבנות בגדוד הסתכלו עליו כעל אלוהים."

"היו לו חברות בכל מקום" אמר ראובן ויצריבר - פיקודו וחברו.

כשמפקד החטיבה משה כרמל היה מחפש את בן עמי ולא מוצאו היה קורא  לראובן ידידו "אתה תשיג אותו" אמר - "ומהחיוך קטן שהיה על פני הוא צחק והבין שאני יודע היכן למצאו". אמר ראובן ויצריבר

בנשר הייתה לו אחת בשם אגי  - "יפהפיה. אביה היה מהנדס".  וגם בחורה בשם כרמלה.

בשירות פעיל

שנת 1941: בן עמי נבחר להיות מזכיר חוץ וגזבר. – כ'רכז חוץ' דרש באסיפה להפסיק את בנייני השיכון ולהקדיש את התקציב למשק.  תוך כדי, סיים קורס מפקדי כיתות [מ"כים] מטעם 'ההגנה', ובשנת 1942 סיים קורס מפקדי מחלקות [מ"מים]  בג'וערה מחזור י"ג. המפקד משה פסטרנק [מנדק].

יהודית וזאב המאמצו נפשית "שאותו אהב וראה בו מורה דרך חייו", באו לבקרו בחניתה תכופות.

בן-עמי "נדרש לעבודה בתנועה" - לריכוז ועדת הביטחון של 'חבר הקבוצות' תנועת התיישבותו, יצא לשנה אך נשאר - "מתגעגע לעבודת המשק".

ב  1944 ברשות ממשלת המנדט וביוזמת 'ההגנה',  ערכו חברי תנועת 'החוגים' טיול לאום-רשרש בן חמישה ימים,  המתכנן היה בן עמי, מדריך הטיול מנשקה מקיבוץ גשר. – דרך מעלה עקרבים, עין חוצוב והערבה, עם שלוש משאיות 'סופרוויט' ו"מעקבה הביא אלמוגים". וסיפורים על הנמל הראשון והיחיד של העברים, שהקים שלמה המלך הבן של דוד ובת שבע אלמנת קצינו החיתי.

כשחזר מאותו מסע נלקח מהקיבוץ לעבודות בטחון ב'גוש' – ישובי הסביבה. והנה בפסח תש"ה 1945 עלו כ- 120 נערים ונערות חברי תנועת 'גורדוניה-מכבי צעיר' למצדה – באותו מסע נהרגה המדריכה ראשית [החובשת] חברת קיבוץ מעלה-החמישה צילה כהן-רוטבליט, מאש שלושה שודדים בדווים, ושלושה מטיילים נפצעו: רחל כץ מתל-אביב, משה דוחובני מחניתה וברוך בכר מנוה-איתן– סיפרו כי מי שעמד מאחורי המשא -ומתן עם הרוצחים על סכום הכסף שדרשו, ולא קיבלו, היה בן-עמי, מפקד הטיול. דיברו ערבית. "הדרישה של הערבי האמירה, ביקש עוד כסף אחרי שקבל את המנה הראשונה. אחר כך הוא ביקש את המשקפת הוציאו את הזכוכיות מהמשקפת ונתנו לו אותה בלי העדשות". סיפרו אילנה ומאיר שמיר מקיבוץ גניגר. זה הסתיים בירייה שירה בן-עמי מאקדחו, השודדים הסתלקו. הבריטים הגיעו. כשחזר הודבק בו הכינוי 'מוביל ה- 1000' .

מכאן עבר לתפקיד פיקודי בנפת זבולון,  ולחם גם כנגד הדעות המצדדות בארגוני ה'פורשים' על שלא קיבלו את המרות הלאומית.

גם בתפקידו זה חלם לחזור לעבודת האדמה.

ארגון 'ההגנה' עמד בפני שינויים מכריעים – התגבשו יחידות צבא גדולות המותאמות לתנאי הלחימה המתהווים. במסגרת פקודת ה'מטה הארצי'  [יוני 1945] חילק מטה 'ההגנה' את הארץ לשישה מרחבים -

מחוז חיפה כלל את המרחב העירוני מזיכרון-יעקב ועד נהרייה. החלקים הכפריים במרחב זה,  נקראו נפת זבולון וכללו בין השאר את יגור, כפר חסידים, נשר, רמת יוחנן, כפר מסריק ועין המפרץ.

חטיבת 'לבנוני', שמפקדה היה משה כרמל [זליצקי] מקיבוץ נען, מפקד העיר חיפה - מרדכי מקלף - עיר מעורבת של יהודים ערבים. החטיבה פעלה במגבלות, שנקבעו על ידי הבריטים,  שדאגו לצירי פינויים, לבסיסיהם הסמוכים ולבתי הזיקוק לדלק.

כוחות חטיבת 'לבנוני' הופעלו להגנת הישובים והריכוזים העירוניים, כולל מקומות עבודה מעורבים כגון בתי הזיקוק, הנמל והרכבת  ומפעלים יהודיים כמו מפעל 'נשר' למלט ובתי מלאכה של 'סולל בונה'.

מאמצע  1946 בן עמי מפקד נפת זבולון מטעם 'ההגנה',  לחניתה הוא הגיע רק בחופשות – "טס במהירות לבדו דרך עכו העוינת" על  אופנוע BSA.

גדוד ג' מנפת זבולון בחטיבת 'לבנוני', הוקם רשמית ב- 25 בדצמבר 1947 בטקס שנערך על גבעה טרשית, ששימשה לפני כן כמרכז אימונים – 'גבעת שמיר'- ליד קיבוץ רמת-יוחנן. 

את המסדר של 140 לוחמים,  כשרק 50 מהם נושאי נשק - סקר מפקד הגדוד הטרי, בן עמי פכטר.

הגדוד, על שלוש פלוגותיו: פיטרל במרחב, הגן ואיבטח את הקשר בין הישובים המבודדים שבגזרה כולל תחבורה ולווי אוטובוסים.

המפקדה בה ישב בן עמי הייתה ברחוב ד' בקרית חיים.  משם ניהל את הגנת הנקודות המבודדות בגליל המערבי וצפון חיפה. יש אומרים כי המטה שלו בקרית מוצקין.

מינה אברמסון שהייתה חברתו של מודי אלון, חברו של בן-עמי  מחניתה, וגרה עם שותפותיה  תמי ואראלה בדירה, שקיבוץ גבע החזיק בחיפה כבית-הבראה לחבריו, היא שהכירה ביניהם, בין בן עמי ואראלה.

 ''אראלה זוטולבסקי [זיו] מילדי קבוצת גבע הראשונים נולדה בשנת 1923, משפחתה עזבה לחיפה כשהיא בת שנתיים, אביה  יהושע עבד ב'סולל בונה' והיה אחראי יחד עם דוד הכהן על בניית גדר הצפון. אראלה חזרה לגבע כילדת חוץ בכתה ח'. בשנת 1942 לאחר לימודי התיכון התגייסה לצבא הבריטי ל- אי.טי.ס. [ATS] כוח-עזר של נשים, נשאה מספר אישי 204078; שרתה במצרים כאחות, למרות שלא הייתה אחות מוסמכת. כדי להשתחרר מהשירות הצבאי  נישאה פיקטיבית למיכה פרלסון [פרי] חניך בית חינוך לילדי העובדים ובוגר גימנסיה 'הרצליה' בתל-אביב, שומר שדות מהכשרת 'מחנות-העולים' בגבע. אראלה חזרה לחיפה. לא אל בית הוריה".  סיפרה גיסתה, רותה זיו מקיבוץ גבע אשת אחיה אמנון זיו .

סיפרו כי הייתה בפלמ"ח – ב'גדעונים' – אלחוטאית של המוסד לעלייה ב'.  מיכה פרי באירופה במוסד לעליה ב'. העלו לארץ פליטי שואה.

כשבן עמי הביא את אראלה לחניתה סיפרו "הביא חברה יפה!" והיו שאמרו "יכול היה לבחור בחורה יותר יפה".

בן עמי ואראלה נישאו 25.11.1947  בפתח תקווה בגן פתוח "חתונה פשוטה וצנועה. חיכו לו וחיכו לו, בן עמי הגיע בטנדר צבאי שחור ובגמר הטקס נסע לארגן את גדוד ג' של הח"יש בנפת זבולון, והאורחים חגגו את החתונה בלעדיו" אמר לי חיים פורת.

הוא ביקר אצל חייליו החדשים, שעלו רק עכשיו לארץ, והתגוררו ב'מעון עולים' בנשר.

סיפרו כי בן עמי ואראלה גרו תחילה ברח ד' בקרית חיים "מול הבית של הנוטרים" ורק אחר-כך עברו לגור ברחוב כ''ה, לרשותו הועמד טנדר 'מוריס'.

מספרים כי בסוף אותה שנה קיבל בן-עמי הוראה ממפקד החטיבה לעצור מכונית דודג' של הצבא הבריטי הנושאת את סמל הדיוויזיה המוטסת בדרך מראש-הנקרה לחיפה ולתפוס את הארגזים שבה "בכל מחיר"  - הנשק סופק מ'הסליק' של קיבוץ החותרים, המשאית מקבוצת רשפים. היו אלה מסמכי הגנרל ספירס בעניין ממשלת וישי שבלבנון. הפקודה בוצעה.

חטיבת 'לבנוני' פוצלה ב 28 לפברואר 1948 לשתי חטיבות – 'גולני'  בפיקודו של משה מן, ו'כרמלי' בפיקודו של משה כרמל. זו פעלה באזור חיפה והגליל המערבי [נפת זבולון]: במקביל פעלה בגזרה חטיבת 'יפתח' של הפלמ"ח.

גדוד ג' ["זבולון"] היה לגדוד 21, הגדוד הראשון של חטיבת 'כרמלי'.

גדוד 'זבולון' כלל 3 פלוגות, ביניהן פלוגה 11 – חבל נהריה, מפקדה – יעקב פונדק. 'שועל' כינוהו והוא מצאצאי יוצאי העיירה סמיאטיץ'.

בפלוגה היו 3 בסיסים:

בסיס מצובה – שמפקדו היה גדעון דונייץ

בסיס יחיעם – שמפקדו היה משה שיינרמן

בסיס שבי ציון  – שמפקדו היה משה שואבי

כנופית ערבים שבסיסה בבלד א שייח' שליד נשר, רצחה את איש גבת, הנהג בצלאל שוארצטוך ואת אברהם קצנלגולד מכפר הרוא"ה. גם את משה רובין מנשר "דקרו אותו בסכינים –  אמר לי אורי כץ יליד המקום -  ושרפו את מכוניתו". הכנופיה הקימה מחסומים על הכביש ותקפה עוברים ושבים יהודים, ומכוניות אספקה ממשקי הסביבה.

"יחידת 'ההגנה' חדרה אל הכפר, אנשי הכנופיה ניסו להתנגד ואולם 'ההגנה' גברה עליהם ופגעה באנשי הכנופיה ובמרכזם. אנשי 'ההגנה' חזרו בשלום לבסיסם." דיווח עיתון 'דבר'  [12.12.47].

 בן עמי, מפקד גדוד 21, הורה ללוחמיו לחדור למרכז הכפר ולפגוע בערבים בדיוק באותו מקום בו נרצחו, הנהג מגבת ואיש 'סולל בונה' מנשר, ליד תחנת האוטובוס. הוא הורה לאנשיו להקפיד ולשמור על רוח הפקודה ולפגוע רק באנשים נושאי נשק.

בתי הזיקוק במפרץ חיפה היו המפעל הגדול ביותר באזור. עבדו בו כ- 2,400 עובדים, מהם 400 יהודים והשאר ערבים. אבטחת המקום הייתה נתונה בידי  130 נוטרים ערבים, ובמקום חנתה יחידה מהלגיון הערבי - הפיקוד בריטי.

בחורף תש"ו חוליית לוחמי לח"י יצאה לפוצץ את בתי הזיקוק. ב'תאונת עבודה' נהרג המפקד משה בר גיורא.

ביום ה- 30 בדצמבר 1947 אנשי אצ"ל זרקו 2 פצצות לעבר קבוצת פועלים ערבים בבתי הזיקוק במפרץ  - נהרגו 6. דקות לאחר מכן החלו הערבים לטבוח בפועלים היהודים - 39 נהרגו ועוד 51 נפצעו.

בצומת עכו-צפת נרצח בדקירת סכין בלבו,  יוסף פוגל בן 38, פועל באיטליז מנהריה -  הוא שב רכוב על אופנועו מעבודתו בקריות ובקרבת בית הקברות המוסלמי שבפאתי עכו, קהל אבלים רב וזועם עט עליו והרגו- אתו יחד היה הטרמפיסט, שמואל כץ פצוע בידו הצליח להימלט ברגל לקיבוץ עין-המפרץ וסיפר.

באותו יום החליט פיקוד 'ההגנה' לשלוח ארבע מחלקות פלמ"ח ושתי מחלקות חי"ש,  לפעולת גמול נגד ריכוזי הפורעים על הטבח תקפו את הכפרים בלד א-שייח'  וחוואסה, בהם התגוררו פועלים רבים מבתי הזיקוק.

 פקודת המבצע הורתה לכוחות "להרוג מקסימום של גברים בוגרים, להרוס ריהוט ... " בחאווסה- כפר במורד המזרחי של הכרמל פעלה פלוגת חי"ש מגדוד 21 ו‘אנשי הנמל’ פלוגת פלמ"ח, שגרו במלון 'סאבוי' בקרבת הכניסה הראשית לנמל [ותחנת הרכבת החדשה]  עליהם הוטל להגן על הרכוש ועל הנפש בנמל חיפה - בפיקודו של יוחאי בן-נון  עם מפקדי המחלקות, משה ליפסון, איזי רהב וגרשון אגמון  - נטלו חלק בפעולה. מפקד הפעולה – איש הפלמ"ח חיים אבינועם.

בתקיפה נהרגו עשרות מתושבי הכפרים בהם גם נשים וילדים וכן שלושה מהתוקפים - חיים בן-דור מפלמ"ח [פלי"ם] יגור; עמוס גלילי [רובינשטיין] סגן מפקד פלוגת 'ההגנה' של הטכניון, וכן חנן זלינגר מפקד פלוגה 13 - חבל יגור - גדוד  21. את מקומו מילא יוסי האס, מי שהיה מפקד-כיתה במבצע  'שוד מסמכי הגנרל'.

שנת 1948 החלה: ערבי הטיל פצצה על אוטובוס של קואופרטיב  'חבר' בתחנה ליד רחוב אלנבי [המושבה הגרמנית] בחיפה. איש לא נפצע ולא נגרם כל נזק.

ברחוב הנמל נדקר ניסן שטיינברג על ידי ערבי.  הפצוע הועבר על ידי מד"א לבית החולים 'רוטשילד'.

מרכוס ויצמן נהג יהודי מרחוב גאולה 52  נורה ונהרג ברח' ההר סמוך לכנסיית סנט לוקאס. בשעה שנהג מכונית-דלק  "המכונית נתגלגלה במדרון".

537 מעפילי האונייהArchimedes  היא 'האומות המאוחדות'  שהפליגה מאיטליה הצליחו לחמוק מטבעת המצור הבריטי ולרדת בחשאי על חוף נהריה.

יריות נורו מן הלגיון העבר-ירדני החונה בקרבת בתי הזיקוק.אל מכונית של משטרת הישובים העבריים  שנסעה לקרית-נחום [עיר גנים] שבמפרץ. איש לא נפגע

גדוד 21 פוצץ בית פורעים בכפר טמרה  המפקד משה שיינרמן מבסיס יחיעם.

כן פעלו נגד תשתיות התחבורה הערבית כמו פיצוץ גשרים בגבולות הצפון: - ב  18 בפברואר 1948, חובלו גשר הכביש לתרביחה, גם גשר מסילת הברזל על נחל נעמן והמעבר בראש הניקרה חובלו, אגב - על פיצוץ גשר ראש-הנקרה מהפעולות הראשונות של חטיבת 'כרמלי'  הופקדה פלוגת החי"ש של יעקב פונדק , פלוגה 1.

ב 17 במרס  1948 בקריית מוצקין, בשיתוף כוח פלמ"ח  הונח מארב לשיירת תחמושת  מלבנון, שהושמדה - איש פלמ"ח רמת-יוחנן בומצ'יק הוא אברהם אביגדורוב קיבל את 'אות הגבורה' על חלקו בקרב.

השיירה

קיבוץ יחיעם המבודד שקראוהו גם ''סטלינגד של הגליל המערבי'' סבל מבעיות באספקה: לחם, מים וסיגריות שלא לדבר על שבועות בלי מקלחת.

עוד בתחילת השנה הותקף הקיבוץ -  5 שעות תקפו מאות ערבים שנהדפו על ידי 50 חברי קיבוץ ו 30 חיילים מגדוד 21. בקרב נפלו המא"ז יעקב כרמי [ויינברג] ומשה גרסון [גרשון] שניהם מאנשי המקום. גם חנניה גורביץ מקריית-ביאליק ואברהם [אברשה]  אשר מבני-ברק שהיו כחלק ממערך התגבורת שיועד להגן על הקיבוץ, נפלו בקרב.

למחרת בשבע בבוקר יצא משוריין סנדוויץ' כבכל בוקר ובו 12 נוטרים  שהשתייכו למשטרה הבריטית (הנוטרים יצורפו לגדוד 21 רק אחרי ה' באייר תש"ח)  לבדוק את הדרך מנהריה ליחיעם וללוות את משאית המשק, שנהגה  לרדת  להביא מים לקיבוץ. כ 8 ק"מ לפני נהריה  נפלו למארב,  בו  נהרג הנוטר ישראל מאיר מילר – נהג המיכלית, ובתוך המשוריין נפגעו מקליעים חודרי השריון תוצרת גרמניה - הראשון בנימין לוי סודי, דן כהן, עמוס [עמור] אסולין, יוסף קליין [לוסטרגטן], אליהו אדלר. הפצועים  יצאו מהמשוריין דרך הפתח בתחתית הרכב שהיה ליד כסא הנהג. והלכו איתם אל הואדי לצידי הדרך. ארבעה פצועים פונו לנהריה ומשם לבית החולים רוטשילד בחיפה. הבריטים חילצום, גם שני שוטרים בריטים נפצעו. ליחיעם הגיעו רק שניים, אחד מהם הנוטר יוסף מישנובסקי,  נפטר מפצעיו. את הידיעה על מה שקרה לנוטרים קיבל, בן עמי כך סיפרו בשבתו בבית-קפה בנהריה -  יש אומרים היה זה ב'פינגווין' יש אומרים ב'געתון'. הייתה תגובה - "נהרס קן כנופיות בגליל המערבי" דיווח עיתון 'דבר' בראשית פברואר 1948. הפעולה נעשתה במוצאי שבת נגד קן הפורעים שהתקיפו את הנוטרים היהודים בחושם לעזרת יחיעם. הותקף הכפר הערבי כאברי, השוכן בדרך תרשיחא, ששימש בסיס לכנופיה. "קולות ההתפוצצות נשמעו בכל הסביבה". פוצצו בתים רבים והכפר נהרס בחלקו הניכר. מקורות ערביים מסרו כי נהרגו ונפצעו מספר אנשי הכנופיות. ליהודים לא היו אבידות או פצועים.

ממשלת המנדט הודיעה כי ערבי אחד נהרג ואשתו נפצעה קשה, כשפוצצו אלמונים את דירתם בכפר כאברי ביום א' ב 1:30 לפנות בוקר.  על יד מזרעה, דרומית לנהרייה חובל גם האקוודוקט המוביל מים ממעיינות כאברי לעיר הערבית עכו כולל ה'סיפון' התת-קרקעי.

הדרך ליחיעם נותקה, כשפוצצו הערבים את הגשר מעל נחל הגעתון.

'צבא ההצלה' של קאוקג'י בפיקודו של אדיב שישקלי [לימים נשיא סוריה] הצטרף לתוקפי יחיעם וספג את מפלתו הראשונה. הוטל מצור על הקיבוץ. פטריות וחרובים שגדלו במבצר שימשו מזון, מים דלוחים הועלו מהבורות.

הקשר בין יחיעם עם נהרייה הסמוכה ועם החברים בקריית-חיים נעשה באמצעות יוני-דואר, איתותי לילה ונקישות 'מורס'. פועלים מתנדבים בנו 'שדה תעופה' – מנחת למטוסי אספקה, גם בולדוזר הובא – לא צלח; הניסיונות להצניח אספקה ומיכלי מים מהאוויר נכשלו - האספקה נפלה לידי האויב ומיכלי המים התנפצו.  בקיבוץ התחילו לאכול את בעלי החיים.

חברם כאמל אבו מזייד דרוזי מהכפר ג'ת שלח את בנו בן  11  עבאס להביא מזון לנצורים.

בראשית פברואר 1948 שוטר ערבי ממשטרת הנמל, שנסע בדרך עכו-חיפה בטכסי נפצע קשה ביריות שנורו על ידי יהודים ממכונית משא שעברה שם.

משאית יהודית משיירה שעברה בשעות הצהרים את עכו נתקלה ליד מחסום אבנים במוקש, המוקש התפוצץ אבל לא גרם נזק.

יהודים ירו על אוטובוס ערבי ליד תרשיחה 2 ערבים נהרגו.

על האוטובוסים המשוריינים של קואופרטיב 'משמר המפרץ' בדרכם מהקריות  נורו יריות ליד עכו. איש לא נפגע.

אוטובוס יהודי משוריין שנסע בעכו בדרכו לחיפה פתח באש וזרק רימונים אל ערבים; לא נודע על נפגעים.

יריות נורו על שיירה יהודית שנסעה מחיפה לראש- הנקרה. איש לא נפגע.

על  אמבולנס שהעביר פצועים ערבים מעכו לחיפה ליד גשר נעמן. נורו יריות. 

עשרות יריות נורו על הבתים הקיצוניים שבגבול הדרום-מזרחי של אחוזת-שמואל על הכרמל. היריות באו מכיוון טירה. איש לא נפגע.

 ב 10:30 פתחו ביריות שלוש מכוניות משא יהודיות, שעברו את עכו בדרכן לחיפה והרגו ילד ערבי.

חיפושים נערכו על ידי הצבא והמשטרה הבריטית  בבתי היהודים ברחוב השומר בהדר הכרמל "הוחרם נשק מגן".

בגליל המערבי קשה לכולם, ליהודים ולערבים.

לאחר ויכוחים הוחלט במפקדת חטיבת 'כרמלי', במושבה על הכרמל, לסייע לישובים הנצורים -

כל משורייני החטיבה הועמדו לרשות גדוד 21. נשק אוטומטי הופרש מהכוח שהיה בחיפה, חלק מהמשוריינים 'נודבו' ממקומות העבודה של לוחמי החי"ש אנשי הגדוד של בן עמי;  משאית משוריינת של תחנת הקמח [של שטיבל] במפרץ, וטנדר משוריין מ'סולל בונה' – חברה הסתדרותית. גם את האוטובוס המשוריין של קואופרטיב התחבורה 'השחר', מספרים כי בן עמי קיבל את האוטובוס תוך הבטחה להחזירו אמר להם שהוא יסע עם האוטובוס רק לחניתה, אילון ומצובה אבל לא ליחיעם ..." בסוף לקח את האוטובוס ליחיעם".

גם הערבים במצור - נסעו בדרכי עפר בין אכזיב לאבו-סנאן ולירקה [ירכא]. חבלני החי"ש של גדוד 21 פיזרו מוקשים בדרכי העפר.

הערבים פנו לקצין המחוז הבריטי להפסקת פעולות האיבה באזור:  בסיוע הבריטים ממשטרת עכו נחתם הסכם של תנועה חופשית בכביש נהרייה-חיפה, דרך עכו ואכזיב לקיבוצי הצפון  - היהודים יפסיקו עם המוקשים ויאפשרו לערבים לנוע ללבנון דרך נהרייה  וכן דרומה לחיפה מבלי לחשוש מיהודי עין-המפרץ, כפר-מסריק והקריות. שיפוץ מוביל המים ממעיינות כאברי לעכו – נכלל בהסכם שנחתם ב-24 במרס. "בכל הארץ הקרבות בדרכים נמשכים וגוברים וכאן שקט ושלום".

מייד התארגנה שיירה מהקריות ומחיפה להביא ציוד אספקה ליישובי הצפון. ליתר ביטחון שלחו מחיפה לנהרייה 'שפן ניסיונות' - שריונית קלה עם 3 אנשים. השריונית וציודה הגיעו בשלום.

ב 26 מרס 1948 בחג פורים עם ערב יצאה מחיפה בחסות הבריטים שיירת אספקה לישובי הצפון;  הם התקבצו ב'מחנה הקיבוצים'  שברחוב ה' בקריית-חיים, פרצו מחסומים, עקפו את עכו, וללא ירייה הגיעו לנהרייה שם הוחלט לשלוח אותה להמשיך את המשימה לכיוון ה'משולש הצפוני' - חניתה, אילון ומצובה. ובאילון יצחק אבני "שלא הסתדר עם בן עמי ".

בן עמי, הוא 'אהוד', מארגן השיירה המשיך לחניתה שלו, בעודו מורה למפקד פלוגה 11 ליעקב פונדק לצאת עם חשיכה  ממצובה לעזרת  יחיעם הנצורה. אחרי 10 דקות הליכה לכיוון כביש תרשיחא, באה פקודה מ אהוד - המג"ד – לחזור לבסיסם הוא החליט לצרף את לוחמי הפלוגה ולצוות אותם לשיירה  הגדולה ליחיעם.

בן עמי הגיע עם הטנדר מחניתה למצובה וכולם חוץ ממפקד הפלוגה עלו לאוטובוס לנהרייה בדרך ליחיעם; במקום מפקד הפלוגה 'שועל', עלה לאוטובוס סגנו  - משה שיינרמן  מנהריה "בחור גאה ואמיץ" שנקע את רגלו ושכב באוהל – הוא התחנן להיות בנהרייה  - הגעגועים לחברתו כרמלה שלא ראה אותה כבר שבועות עשו את שלהם.

"נשארתי לבד במצובה, בלי חיילים, בלי נשק" כתב יעקב פונדק בספר זיכרונותיו  'שועל קרבות'.

עם בוקר יצאו ואיתם חולים, ילדים ונשים והגיעו בשלום לנהרייה -  "והאנשים בילו את הלילה בנהריה".

ההסכם החזיק מעמד.

למחרת -  שבת, ט"ז באדר ב' תש"ח 27.3.48 יצאו להשלים את פריצת דרכי הגליל-המערבי ולהביא ליחיעם הנצורה את המצרכים הדחופים ביותר.

"גדוד 21 ישב בבית ההבראה של קופת-חולים בשבי-ציון ומשם התארגנה השיירה ליחיעם" אמר לי עמוס איש שבי-ציון.

הדרך ליחיעם קשה ורבת פיתולים, לצידיה מטעים וצמחיה סבוכה - מקום טוב למארבים. הדרך עברה בין כפרים ערבים וביניהם הכפר הגדול והעשיר – כאברי.

למפקדה בבית 'רונה' בשבי-ציון, זה שהבריטים פינו אותו, הגיעו הרבה ידיעות וסימנים, שצפוי מארב על הכביש. כאמל אבו מזייד הידיד הדרוזי, 'המודיע הצולע' מג'ת, שלח את חאליל מהכפר אל-סמריה, להודיע לקצין המודיעין של החטיבה אומרים שהיה זה אברבוך, על מארב גדול לשיירה "הם שמו הרבה אבנים על הכביש ומחכים לכם בסיבובים של הכפר אל-כאברי – אל תנסו להגיע ליחיעם".

גם הש"י דיווח על מארב, שצפוי באותו היום "בו ישתתפו כאלף ערבים"  ידעו כי אדיב ששיקלי, מפקד הכנופיות, לא הסכים עם ההסדר על חופש מעבר.

בן עמי, שמע את דיווחים ולא התרשם, בתנועת ביטול דחה את ההצעה להמתין. הרבה פעמים שמע סיפורים שהתבדו, האמין כי ההסכם המשולש עם הבריטים והערבים יחזיק  כי היה בו אינטרס משותף לכולם.

למרות כל האזהרות החליט בן עמי אשר שיכנע את מפקדיו לצאת ליחיעם ["אני אלמד אותם איך מעבירים שיירות"], ופסק בהחלטיות "הבריטים הבטיחו שהדרך פנויה, אין מה לדאוג, הבטחה שלהם זו הבטחה - הכול יעבור בשלום".

"צריך להיות פחות יהיר" אמר בדיעבד חיים בלום מכפר חסידים.

בן-עמי התעקש ועמד על כך שבכל רכב בשיירה יהיו שני נהגים, הוא הראה דוגמה אישית והתנדב כנהג בטנדר המשוריין [-לוחות פח ברזל וביניהם עץ עבה, תוצרת עצמית] זה מ'סולל בונה', מאחר והיה בו רק נהג אחד.

שבת 27.3.48  בנהרייה ליד קפה 'גילה' התארגנה השיירה יש אומרים ליד קפה 'פייבלמן' מקום בו בעל הבית ואשתו וה''בנות שעבדו" במקום והיו מכייסות מהבריטים תחמושת - היו ידידיהם.

השיירה יצאה בשעה   14:00 לדרכה - 7 כלי רכב 89 איש ואספקה של חומרי בניין לביצורים, תחמושת ומזון.

ראשון - משוריין פורץ-מחסומים עם 14 לוחמים -  הנהג מפקד השיירה איתן [פרידריך] זית [זייץ] . ממלא מקומו מנחם שוורץ [חמל'ה] שביט  "גיבור אמיץ מאד" – ובו תחמושת ליחיעם.

אחריו - טנדר משוריין, הנהג בן עמי עם 5 לוחמים. איתם מקלע וטון וחצי ירקות לנצורים. לידו מרדכי רוזנברג  נער בן 16, חניך במוסך של  הקואופרטיב  "שם החניכים ידעו לנהוג גם אם לא היה להם רישיון, בשביל זה בן עמי לקח אותו".

 שלישי  בשיירה – משאית עם תא נהג משוריין. שני נהגים. עמוסה גם חלקי גשר למעבר על הגעתון הנהג הראשי - מקס שפירא.

רביעית נסעה משאית הקיבוץ – שני נהגים, נהג ראשי משה יונאי מכפר חסידים, ובה אספקה לנצורים.

חמישי יצא  משוריין בו 15 לוחמים ועם 19 חברי משק החוזרים לביתם. בהם מפקד יחיעם – גרשון פלטנגר.

שישית יצאה משאית עם תא נהג משוריין, שני נהגים. וגם בה אספקה לנצורים.

שביעי ואחרון – אוטובוס משוריין משירות 'השחר' עם שני מקלעים ובו 39 לוחמים. נהג שוקה רייף בפיקודו של משה שינרמן, אחותו עליזה  שם, אלחוטאית, גם היא נהרגה  בקרב.

ליד המושב השיתופי רגבה עצר בן עמי  את השיירה, שלח משאית לא מלאה למאפייה על מנת להעמיס עליה קמח ולחם לנצורים. ועד אז בן עמי וחמל'ה, שניהם נשואים, עמדו ודיברו על בחורות איך להכיר ואיך... "בראש היה להם רק נשים".

השיירה עלתה הכביש לסעסע דרך נחל געתון, עברה בכפר ערבי קטן – א-נהר - מטחי יריות נורו אל השיירה, אין נפגעים, אין נזקים. 20 דקות אחרי היציאה, בעיקול הדרך הגיעה השיירה למבואות הכפר הערבי כאברי  ליד בית העלמין נפתחה עליהם אש.  המשוריין הראשון פרץ את מחסום האבנים הלא גבוה. מאות  מערביי האזור ומכוחות 'צבא ההצלה' פתחו באש, מוסתרים על ידי הקברים הסמוכים לכביש. אנטנת פורץ-המחסומים נפגעה. הקשר בינו לבין השיירה נותק. המשוריין פרץ את המחסום השני ובמחסום השלישי. כשירד המפקד איתן זית לבדוק את טיבו– נהרג [יש אומרים כי נהרג מכדור שנכנס לתוך המשוריין]. פרצו עוד שלושה מחסומים וחצו את מימי הגעתון, שגשרו פוצץ על ידי האויב והגיעו ליחיעם - בלי השיירה שמאחוריהם.

ראובן ויצריבר, עובד 'סולל-בונה'  נהג-משנה במשוריין הראשון - תיאר את שהיה: ''התקרבנו לכפר הערבי וראינו רק ערבי אחד עם רובה צייד. חוץ ממנו לא ראינו אף אחד. מפקד הפלוגה אמר לי: 'זו מלכודת'. הוא החזיק רימון יד ואמר,  שהדבר הראשון,  שהוא עושה זה לזרוק את הרימון. ברגע שהתקרבנו לכאברי, סמוך לבית העלמין, בצד ימין אנחנו רואים גל אבנים לא גבוה מפוזר על הכביש. זה היה הפיתיון. אני עובר עם המשוריין את הגל הזה, ואני רואה בצד ימין בבית הקברות מלא ערבים חמושים עם נשק וחגור. הם הסתתרו מאחורי הקברים, שהיו מטר וחצי בלבד מהכביש. מפקד הפלוגה זרק רימון יד, ואז התחילה להיפתח עלינו אש חזקה שקשה לי לתאר. היו שם כאלף ערבים, נגד כמה עשרות מאיתנו ... היינו 14 איש במשוריין, מפקד השיירה איתן זית נהרג במקום מכדור בפה. את מקומו, תפס חמל'ה שוורץ. אני מפנה מחסום אחד ויורים עלינו אש חזקה".

הם הגיעו ליחיעם.  בפצועים שהגיעו טיפל ד"ר יצחק  הבר.

שאר אנשי השיירה השיבו  מתוך כלי הרכב  - אש מול מאות תוקפיהם.

בן עמי ניהל את הקרב. תוך מתן פקודה בזמן אש, "תוך הנסיעה הסב את ראשו מהדרך". הטנדר הפגוע  סטה והתהפך לתוך תעלת-הכביש. אין נפגעים. השיירה נעצרה.  חמשת הלוחמים הוסיפו להילחם מתוך הטנדר ההפוך. המכונית השלישית - המשאית עם הגשר, התהפכה אף היא וחסמה את הדרך. היה ברור, שהשיירה לא תוכל לפרוץ עוד, הלוחמים השיבו אש בכל כלי-הנשק,  שהיו ברשותם וניסו לארגן את נסיגתם. נתברר, כי הם מותקפים מכל צד. מכונית אחת פרצה ונעה לעבר נהרייה, אולם נתקלה במחסום נוסף ונעצרה. האויב קיבל תגבורת של מאות כפריים, שנזעקו וזרמו מכל הכפרים בסביבה גם מתוך תקווה לבוז בז.

אחרי שעות של קרב,  קרא קצין ערבי לבחורים להיכנע, אולם, הם השיבו לעומתו באש ככל-הניתן. רק עם ערב הצליח חלק מהלוחמים לסגת ברגל דרך שטחי המטעים ותעלות-מים לנהרייה.

חמשת לוחמי הטנדר נחלצו והגיעו לתחנת הקמח יש האומרים למאפיה בכפר. מקלע ה'ברן' איתם.

שאול רוטמן נהרג. בן-עמי זחל לעברו ונפצע בירך. הנער מרדכי רוזנברג  חבש אותו והתעלף. עברו את הכביש, "שני חברים תמכו בו", מצאו מסתור מאחרי גדר צבר, המשיכו לתל פדכה שם התבצרו. יש אומרים שהגיעו עד למחצבה של 'סולל בונה'. חיכו עם בן-עמי הפצוע לבוא התגבורת – היא לא באה.

עם בוקר התגלו אלו שנותרו מהמשוריין השני וביניהם בן עמי,  על ידי אנשי האויב שהסתערו עליהם, תוך קרב כולם נהרגו, חוץ מהנער  מרדכי רוזנברג [ לימים רון], ששמע ממקום מחבואו את הקולות לא נחשף וניצל. "ראו אותו הולך עם 2 רובים עליו", הניחו לו הגיע לשבי-ציון דרך אל-סאמריה אחרי 42 שעות וסיפר .

הקרב הסתיים.

משוריינים מפויחים על הכביש; אנשי השיירה נקטלו, ערבים חיסלו את הפצועים שמצאו. אחר כך כששב השקט פשטו הבוזזים – ערביי הסביבה, באו לעוט על השלל. שדדו שעונים, שרשרות זהב וכל מה שעל החללים. כרתו איברים, תקעו כידונים בעיניים. השחיתו את הגופות.

 פצוע אחד הצליח להימלט ליחיעם, שניים למצובה.

 שני המשוריינים אחרונים הסתובבו  יהודה רייף המפקד ואחיו שוקה הנהג - חזרו  לנהרייה; גם החבלן אליהו גולוב.

כוחות 'כרמלי' שבסביבה לא מיהרו בבוקר לחלץ פצועים. חלק מהלוחמים נסוג דרך 'פרדס מוגרבי' - "שם חיכתה משאית לאיסוף הפצועים" היא הביאה אותם למרפאה בנהרייה על ציודה הדל – שם ד"ר ורש  הקשיש והאחות רבקה'לה.

יחידות של הצבא הבריטי יצאו בערב לשטח, 16 שעות לאחר הקרב - אספו את הגוויות, חלקן שרופות, מרוסקות, שסועות ומושחתות עד ללא הכר –  והביאון לנהרייה.

למחרת יום א' בבוקר 28 במרס התברר, כי 47 לוחמים ולוחמת, אנשי הגדוד עם אנשי יחיעם נהרגו.

את הגופות המרוטשות הביאו הבריטים כאמור לנהרייה. כולם הונחו בבית יענק'לה כץ המכונאי שגר ליד בית הקברות.

בין ההרוגים היה גם מפקד גדוד 21 – בן עמי פכטר.

  

גופתו של בן עמי נמצאה רק לאחר חיפושים ממושכים, מצאו אותה בגבעה הסמוכה לתל פדכה. הוא מת מאיבוד דם. סגנו צבי בן ארי מצא אותו.  "הגוויה שלו הייתה  שלמה" אמר ראובן ויצריבר, "ניכר היה שהתעללו בה" אמרו אחרים.

עמנואל הראובני שהעיד את הניצולים,  פצעי הירי על החללים היו עם פיח, רשם וידוא הריגה מקרוב. "בן עמי לא היה מחויב בתוקף תפקידו ללכת עם השיירה, אבל הוא הלך עימה".

"הוא לא היה מפקדה של השיירה- כתב אלוף משה כרמל –הוא רק ארגנה, ציידה ותכנן תוכנית פעולה, פקד עליה מפקד פלוגה".

"מפקד הפלוגה היה איתן – הוא נקבר ביחיעם, אשתו פנינה, שהתאבדה נקברה לידו  - אזרחית בבית עלמין צבאי" נותר בנם דוד.

גופת בן-עמי  הובאה לחדר המתים בבית החולים 'רוטשילד' בחיפה. "לא קברו אותו בחניתה כי אי אפשר היה להביאו לשם".

ד"ר אריה קלר, רבה של נהרייה השתתף בזיהוי אלה מחללי השיירה שעברו התעללות קשה, עד כדי חוסר יכולת לזהותם. בהעדר כל אפשרות אחרת, ערך הרב, כך אומרים  -  ביראה, בקדושה ובסילודין 'גורל הגר"א' [הגאון רבי אליהו מווילנה]  -  שיטה קבלית, לזיהוי באמצעות גורל מיוחד שעל-פי מסורת יהודית עתיקת יומין,  זה שריד ל'אורים ותומים' המקראי. שיטה בה השתמש הרב אריה לוין 'הצדיק מירושלים' לזיהוי ל"ה  לוחמי פלמ"ח שנפלו כשיצאו לעזרת גוש-עציון בינואר 1948.

מספרים כי הרב, שני תלמידי חכמים הבקיאים בספר  'הזוהר' ושני הורים  נכנסו לבית-הכנסת, הדליקו י"ב נרות ליד ארון הקודש, אמרו 'תהילים', פתחו ספר תנ"ך עתיק שדפיו מחולקים לשני טורים ומבלי לדעת עלעלו בדפיו שבע פעמים, וכך חזרו על המעשה שבע פעמים, עצרו וקבעו לפי הפסוק האחרון בעמוד שם נמצא שמו, או רמז לשמו של זה המחפשים את זיהויו ולפיו קבעו כי  זה מה שיירשם במצבה. 

לגבי האחרון לא נערך זיהוי [אם זוהו תשעה מתוך עשרה, הרי ברור שהגופה שנותרה היא של העשירי]  וכך לא עברו על איסור הספירה כי 'חסר אחת'.

זהותם נקבעה והם הובאו לקבר ישראל.

46 חללים הובאו אחר-הצהרים לקבורה בקבר אחים בנהרייה - ליוו אותם רבים מתושבי המושבה ושלוש מחלקות חי"ש. הרב המקומי ד"ר קלר הספיד ואמר את התפילות. המפקד נפרד מחבריו אומרים כי היה זה אהר'לה יריב.

"בקרב-גבורה זה שכלנו ארבעים ושבעה מטובי לוחמינו, ובראשם מפקדם הנערץ בן-עמי. הגדוד הטמין במו ידיו את לוחמיו ומפקדיו היקרים בקבר-אחים בנהרייה, ואבל כבד ירד עליו" כתב מפקד החטיבה משה כרמל  בספרו 'מערכות-צפון'.

בקריית--חיים התכנס קהל רב בבית-העם. י"ד מבני הקריה נפלו. הרבנים מ' לוין מקריית-חיים וד"ר פוגלמן מקריית-מוצקין אמרו דברי הספד ובשם ועד הקריה נאמרו 'קדיש' ו'אל מלא רחמים'.

ותיקי הקריות וראשיה החליטו  שלא לשתף את ההורים בהלוויה. בעיות של מוראל, וגם המצב הביטחוני.

ימים אחדים לאחר ההלוויה יצאו בחורים מהפלוגה וזרעו מוקשים בדרכי התחבורה של האויב – מכוניות ערביות עלו על המוקשים והתרסקו.

סוף דבר

בילקוט הפרסומים מס' 6232 מיום ל' בניסן התשע"א 4.5.2010 נמנה בן עמי ברשימת חללי מלחמת הקוממיות, שהוענקה  להם אזרחות כבוד  של מדינת ישראל עפ"י חוק בן עמי פכטר  מספר אזרחות: אב 0447141 .

מחליפו של בן עמי היה אהרון יריב [רבינוביץ] בוגר בית הספר החקלאי פרדס-חנה וחבר הכשרת גבע, לימים מג"ד ב'גולני', אלוף בצה"ל, ראש אגף המודיעין, מיוזמי מבצע 'זעם האל'  לחיסול מבצעי הטבח באולימפיאדת מינכן ושולחיהם אירוע טרור שהתרחש בספטמבר 1972 בו נרצחו אחד-עשר ספורטאים  מישראל.  

אראלה אלמנתו של בן עמי עזבה לתל-אביב אומרים שעבדה ב'מוסד' כמזכירתו של איסר הראל  בשנת 1960 עבדה בשגרירות ישראל בואשינגטון הבירה. שם נישאה לגדעון רום, נולדה להם בת וחזרו ארצה.

שותפותיה לדירה: תמי נישאה לאורטופד מדרום-אפריקה ששרת בבית חולים העמק.בעפולה

מינה אברמסון נישאה לטייס מודי אלון -  סא"ל ומפקד טייסת  שלאחר תקיפת כוח מצרי התרסק בנחיתה בשדה התעופה בהרצליה 16 באוקטובר 1948] והיא בהריון.

מיכה פרלסון-פרי איש הפלי"ם, מפקד פלוגת המשוריינים  של הגדוד הרביעי-'חטיבת הראל  ' וממניפי דגל הדיו באילת, היה לאדריכל וצלם ולימים ניהל את אגודת 'דור הפלמ"ח'. 

יהודית אמו של בן עמי לא הייתה 'רשמית' חברת חניתה - 3 חודשים לפני מותה עברה לבית-אבות ברמת אביב.  נפטרה ביום ג' 15.2.1966 בבית-החולים 'בילינסון' פתח-תקווה,  לאחר מחלה ממארת – סרטן שד. נקברה בחלקת ההורים השכולים ליד שורת הקורבנות של שיירת יחיעם בבית-העלמין בנהרייה.

בשנת 1947 נשלח זאב צ'רניצקי  - הוא אהרן זאב - על ידי 'ההגנה' אל מחנות המעצר בקפריסין לרכז שם את פעולות החינוך. היה עורך השבועון 'דבר לילדים' ולימים קצין חינוך ראשי של צה"ל בדרגת אלוף משנה ונשיא הועד למען החייל.  

לאה פועה ואישה משה פונדק הפועל מסג'רה חזרו לפולין, לסימיאטיץ' עיירת הולדתם – אומרים כי תנאי הבריאות בסג'רה לילדם הקטן, בן החמש מנחם, היו מאוד גרועים ואמו לא הסכימה להישאר. שם נולד [1912] בנם  השני ישעיהו קראו לו על שם סבו מצד אביו ואחריו עוד ילדים.  משה היה למנהל בית-ספר. ציוני בעיירה ושלח את בניו לארץ- לקיבוצים:

מנחם הבכור מנהיג ב'חלוץ הצעיר'  חזר ארצה כחלוץ - חבר קבוצת 'שחריה',  שרובה נשים, עבדו בכביש טבריה-מגדל ['גדוד-העבודה'] טבע בכינרת ביום כיפור 1930 כשניסה להציל שתיים מחברותיו,  שירדו לרחוץ, בן 24 שנים היה. ו"ביום שישי קברוהו במגדל".

שלושת האחים עלו בעקבותיו הם הגיעו לקיבוץ גבעת-חיים ומשם – הבן, ישעיה, היה חבר קיבוץ אשדות-יעקב,  זרובבל חבר קיבוץ עין-חרוד ובנימין חבר קיבוץ אלונים.

לאה פועה, משה פונדק וילדיהם הקטנים - רבקה וגדעון היו לקורבנות השואה - נספו בגטו סמיאטיץ' בכסלו  1943.

יעקב ['שועל'] פונדק  אע"ל בירייה בליל ט'ו בשבט תשס"ה [25.1.2005 ] ליד ביתו.  "על מצע של עלי האגוז שבגן" כפי שכתבה בתו אביטל.

עם כיבוש הגליל המערבי במבצע 'בן עמי' 14 במאי 1948 , נפרץ המצור על יחיעם ולוחמי גדוד 21 הצטרפו לחבריהם - מלחמת העצמאות של מדינת ישראל.

בליל ה-  15 במאי 1948 הצטרפו אל ערביי ארץ-ישראל ו'צבא ההצלה'   צבאות סדירים של מדינות ערב: מצרים. סוריה, ירדן, עיראק, לבנון וערב-הסעודית [יש האומרים כי גם תימן הצטרפה], ופלשו לשטחי ארץ-ישראל.

את האנדרטה שהוקמה במרס 1969 לזכר נופלי השיירה דרומית לצומת כברי - תכנן יחיאל ערד חבר קיבוץ סער, שאחיו היה בין הנופלים.

אל"מ [מיל'] מזייד [יגאל] עבאס – בנו של כאמל אבו מזייד הידיד - נער הפלא הדרוזי  - שירת בצה"ל היה מושל העיר רמאללה  תיפקד במשרד ראש-הממשלה וכאיש עסקים תושב הכפר ג'ת.

בשנת 1992 עיריית נהריה פרעה את השטר- מועצת העירייה החליטה פה אחד ובאישור מע"צ לקרוא לצומת הכבישים [עין שרה] בכניסה הדרומית לנהריה 'צומת גדוד 21', ומצומת זו עד הכניסה הראשית לעיר לקרוא 'דרך גדוד 21'.

תודות לאנשים שהעמידו לרשותנו מידע  מארכיון משפחתם:

נילי פחטר  – נכדת אברהם-ברוך פחטר, דודו של בן עמי – משפחת פחטר.

אסתר חכם - נכדתם של זאב ואטל אדלר ושאול אדלר בנו של אריה אדלר - משפחת אדלר  

שלמה פונדק,  אורי פונדק - משפחת פונדק

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, מרצונם או שלא.  יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.