יום שני, 21 בפברואר 2011

אברונין נחמה – ירתה במאהבה למוות והתאבדה

4.3.1923 – עין-חרוד

בית-העלמין הישן של עין-חרוד



טכסט:


נחמה אברונין


נפטרה אדר תרפ"ב*


בת כ"ג



*צ"ל תרפ"ג


בית-העלמין הישן של עין-חרוד



טכסט:


רוזין אהרון


נפטר אדר תרפ"ב*


בן כ"ד


*צ"ל תרפ"ג





ביום ראשון בצהרים, מייד לאחר פורים של שנת תרפ"ג נשמעו שתי יריות מאחד מאוהלי 'גדוד-העבודה' שעל גדות מעיין חרוד.


באוהל נמצאו גופותיהם של נחמ'קה אברונין יפהפיה תל אביבית נשואה ואם לתינוקת וזו של אהרונצ'יק רוזין הרווק המפורסם מ'גדוד-העבודה' ולידם אקדח.


הם נקברו במגרש ליד כרם הגפנים "באותו יום נחפרו על מדרון הר הגלבוע שני קברים נוספים בחברת עלומינו ובית הקבר היחיד הפך עתה לבית קברות מן המניין, הפור הופל, המוות הוא שכננו" כתב ביומנו נח קיפניס:


נחמ'קה אברונין


נחמה נולדה במינסק, בילורוס, לשרה [שמחה] פרידל בת בנימין מאירסון ואברהם אברונין.


היא נקראה על שם סבתה מצד אביה מצאצאי הרב ליבוש אפשטיין מלוייב הסמוכה.


האם וילדיה עלו לארץ בשנת 1908, ימי העלייה השנייה ולנחמק'ה טרם מלאו תשע שנים. האב הגיע בעקבותיהם לאחר שנה. גרו בנווה-צדק,שכונה יהודית ביפו, סמוך למשפחת פפר.


האב, איש חיבת-ציון מנעוריו, מורה לעברית במינסק. עסק כל חייו בחקר השפה העברית "היה לגדול המדקדקים בדורו". איש מסורתי, היה נציג "המזרחי" "מרכז-רוחני". בועידת מינסק [תרס"ב - 1902]. בארץ פרסם את מחקריו בעיתוני "הארץ", "דבר" ו"דאר היום", ברבעון "לשוננו", וב"החינוך" עליהם חתם: אבי"א, אברהם בן יעקב אברונין. תרגומיו לעברית נחשבו לתרגומי מופת.


האם, פעילה בעבודה ציבורית. עוד במינסק הייתה יו"ר בנות "שלומי אמוני ציון", ראשית "המזרחי". בארץ החזיקה חנות גלנטריה כדי לעזור לבעלה דבר שלא מנע ממנה להמשיך בפעילותה הציבורית: גם בעת הגירוש מיפו באפריל 1917, בהגיעם לצפת, ייסדה שם בית-יתומים . אחרי המלחמה בחזרם לתל-אביב הייתה פעילה בויצ"ו, בהתאחדות נשים לשיווי זכויות, עם דגש לעולות חדשות. הייתה ממייסדות התאחדות נשים עבריות עממיות . בעת המשבר הכלכלי השתתפה בהחזקתו של מטבח עממי וכן ביסודו ובהחזקתו של בית ספר מקצועי לגזירה ותפירה. לוחמת נחרצת למען הלשון העברית ותוצרת עברית - תוצרת הארץ, "הייתה בודקת בסלים של הנשים בשוק הכרמל".



שנת 1918 נחמק'ה "נערה שיכורת עברית, אדמה וחברות נוסח העלייה השנייה".


הימים ימי מלחמת העולם הראשונה: הדרום בידי הצבא הבריטי, הצפון בידי התורכים והירקון הגבול בין הצבאות. משפחתה בגלות. שכנתה הצעירה רחל פפר ירתה בעצמה בכרמי גדרה . יש הרוגים בהפצצת הגרמנים את יפו.


צבי [גריגורי] שץ נשוי בן 27 , משורר וסופר, מהוגי רעיון קומונת השומרים, "הקבוצה האינטימית" -הקיבוץ, המתוודה הגדול של תקופתו שכתב על חייו של היחיד בתוך הקומונה. חייל ב'גדוד העברי'. את שירו הראשון בעברית, "נא שכבי ונומי...", הקדיש לבתו -רינה. כתביו התפרסמו בכתבי-העת "קונטרס" ו"אדמה". בכתיבתו בעברית הרגיש שהוא 'מגמגם' בשל אי-ידיעתו את השפה. הוא פגש בנחמק'ה השולטת בעברית ויודעת רוסית. היא עוזרת לו. כל הארץ במלחמה ורעב. והשניים - ביניהם אידיליה – הרומנטיקה פרחה; אשתו של צבי שץ - רבקה לבית יצקר ובתם רנה בעמק-הירדן; משפחתה של נחמק'ה בצפת עם מגורשי יפו-תל אביב. אחיה מנחם נפטר בתלאות הדרך ביבנאל. גיסתו רחל פועלת בת 17 נפטרה בתל-אביב מטיפוס. סתיו 1918. "שני בודדים: פואט נאה במדים ונערה יפה צעירה תוססת - מתכון קלסי לרומן".


האפיזודה חלפה. בתום המלחמה, לאחר שחרורו מ'הגדוד העברי', חי צבי עם אשתו ובתו בקבוצה שיתופית קטנה בפתח-תקווה.


נחמק'ה עלתה לגליל ופגשה את הרועה היבנאלי אריה אברמסון. אריה מהעלייה השנייה, מצעירי "השומר", מורד בממסד. הלך לבין רועים בדווים שעל בקעת הירדן שם למד את מלאכת המרעה - רצה לשוב אל מסורת אברהם, יצחק ויעקב. האמין, כי הרועים שיהלכו בארץ יהיו עיניי העם ונוטריו. נחמק'ה ואריה התקשרו ורקמו את חלום המשפחה. לאכזבתו נחמק'ה סרבה לקבל עליה את שם משפחתו ושמרה על שם עלומיה.


בתחילת מאי, במאורעות 1921, נרצחו בפרדס ביפו בבית משפחת יצקר - בעל הרפת יהודה, בנו אברהם, חתנו הסופר והמשורר צבי שץ ועימם יוסף חיים ברנר ושני סופרים צעירים: צבי גוגיק ויוסף לואידור שהתגוררו שם. שמע האסון החריד את נחמק'ה ובו ביום היא יולדת. הוא רצה דליה. החליטו גליליה - ביטוי לאהבתם המשותפת לגליל. גילי קראו לה.



נחמק'ה ואריה הצטרפו ל'גדוד העבודה' בעין-חרוד נחמק'ה גרה בקיבוץ בעוד בעלה אריה, השאיר לה אקדח ונדד עם עדר הצאן של הקיבוץ "לפי צורכי העדר". נחמק'ה ובתם היונקת נשארו בדד.



נחמק'ה הייתה יושבת לפעמים לבדה בצלע הגלבוע, ושרה לעצמה. לשירתה המיוחדת היו מקשיבים רבים. בעוד למטה, עם ערב, הלכו הבנות להתרחץ בנחל; ביום זה היה בלתי אפשרי, תצפית קבועה ערכו הערבים מן ההר.


עבדו קשה וצמאו לתרבות. בימים בהם לא הופיעו תיאטרון 'הבימה', 'האוהל' או 'המטאטא', אלופי הנגינה כפרופ' שור, הוברמן ויאשה חפץ, או משפחת שלונסקי - כשאברהם הקריא שירים סטיריים, אשתו לוסי הנאה הפליאה בשירת סולו על טהרת הלחן הרוסי בליווי הגיטרה של אחותו ורדינה ; בתל-יוסף רקדו הורה, החבר יהלי וגמן, ניגן בפסנתר ואהרון פריבר. הצייר והפסל - בכינור או במפוחית. .גם במחנה האוהלים על-יד המעיין פרחו חיי תרבות. נוצר חוג חברתי שרובו אנשי העלייה השנייה. בחוג זה גם האחיות לבית יצקר - שרה סבוראי ורבקה שץ שהגיעו לעין-חרוד עם משפחותיהן לאחר אסון הרצח ביפו .


הקשר של נחמק'ה לשירה היה מיסטי ועמוק. וכך נוצר קשר הידידות עם רבקה אלמנתו של צבי שץ. רבקה הייתה שרה יפה, וערבי שירה עם ידידים היו נהוגים בביתה. רבקה הבינה לבדידותה של נחמק'ה בתקופות הארוכות שבהן אריה יצא לנדוד בעקבות הצאן ואינו מתכוון כלל לשנות את אורח-חייו.


ליד המעיין הופיע אהרונצ'יק רוזין המשורר הקרימצ'ק מ'גדוד העבודה' אוהב שירה ונשים.



נחמק'ה נפרדה מאברמסון, הוא לא קיבל את העניין וניסה להשפיע עליה בטוב וברע. הדבר לא עלה בידו.



אהרונצ'יק רוזין


אהרונצ'יק בן למשפחה מתבוללת שלא ידע מלה ביידיש, השתייך ל'גרעין הקשה' של 'גדוד העבודה' - לקבוצה הקרימאית - הקרימצ'קים של טרומפלדור. בחורים מכל רחבי רוסיה שעברו הכשרה חקלאית בקרים, ליד העיירות ג'נקוי ויבפטוריה. שלושה דברים אפיינו אותם: האמונה הבלתי מסויגת ברעיונותיו של טרומפלדור על המושבות השיתופיות בארץ שיביאו למדינה סוציאליסטית, הסגידה לתרבות הגוף מבית מדרשו של יצחק לנדוברג, ידידו וממלא מקומו של טרומפלדור, והאהבה לשירה.



1921 מחנה מגדל, 'גדוד העבודה' סלל את כביש מגדל - טבחה. המחנה - אוהלים לבנים בצורת ח' –במרכז - אוהל המזכירות ובו יהודה קופילביץ'. חדר האוכל היה בצריף גדול. מנהלת המטבח היא ז'נקה לנדוברג, במרפאה יווצ'קה. ברנר המזוקן, המבוגר מכולם – המורה לעברית הנערץ. "שמו לו פרחים באוהל".


בערב על שפת הכנרת - שחייה לאור ירח. סביב מדורה שרים שירים רוסיים וחסידיים והקרימצ'קים שזופים כצוענים, עליזים תמידיים, שרים בקולי-קולות "כאילו כל העולם שייך רק להם". משירה עברו לריקודים סוערים "עד שהפציע אור השחר".



פנחס רוטנברג רכש עבור ה'גדוד' במגדל ספינת דייג לספק את צורכי המטבח ולהגדיל את ההכנסות; קראו לה "מלכת הכינרת". .ה'קפיטן' היה יצחק וישינייבסקי [איסצ'קה], סגנו - אציל רוסי, קפיטן בצי המלחמה של הצאר, ערק והתגייר - איבן באייבסקי קראו לו, ולידם: מוניה – ימאי יהודי, שאול ברודה – ספר ה'גדוד' ואלפרין המכונה 'בראדה' שהיה ידיד אישי של טרומפלדור, וגם - החוצב אהרונצ'יק רוזין; בחור נאה ותמיר שהיה ידוע בקסמו וביכולתו לחרוז חרוזים ברוסית ובעברית . שר היה בקול נפלא שירי עם רוסיים, עצובים ומרגשים. איסצ'קה הצטרף אליו בקול שני. שניהם נהגו לצרף להפלגה יפהפיה בלונדית מגדות הדון ציפור'קה קלצ'קו בעלת קול סופרן צלול ומרגש כדי לשיר על הכנרת את שירי הוולגה בשלושה קולות. "בוקר אחד, שמעה ציפורה קלצ'קו, שעבדה במטבח, את שירת הדייגים. לא יכלה להתאפק, רצה אל הדייגים, קפצה אל סירתם והצטרפה לשירתם" סיפר פייבוש ליפשיץ. "לציפור'קה היה קול נעים והיא הייתה שרה סולו ברוסית בעת שירה בציבור ובריקוד ההורה ממש התעופפה במעגל".


בין שירה ושתייה כתב אהרונצ'יק רוזין גם בעיתון ה'גדוד' 'מחיינו', רשימה בה הדגיש ש"יש סיכוי טוב לתמורה מלאה ויפה בהפעלת הספינה והמחיר הנמוך של הדגים במשך עונת ניסיון אחת בלבד, עלול להשתנות עם הגדלת האוכלוסייה באזור, מה שעלול לגרום לעלייה מהירה של הביקוש לדגים". אהרונצ'יק רוזין חלם על כפר דייגים - קיבוץ שיהיה הבסיס הקבוע של הספינה ומפעיליה. הוא ראה בפיתוח דיג הסרדינים הלבנים בחורף תחליף לסרדינים המיובאים.



במגדל נקבעו 40 חברים, כולם בחורים אמיצים, בעלי ניסיון קרבי עוד מימי ההגנה העצמית באוקראינה כמו דודן, מרקו ופלקוב שיינוולד, ופטריקובסקי ורידר עם אשתו היפה בלה מקבוצת "השומר הצעיר". בין הבחורות היו יווצ'קה החובשת וציפורקה קלצ'קו.


שטו לצמח ומשם יצאו ברכבת לעפולה, ירדו במרחביה ומשם בעגלות לעין-ג'אלוד. "התברר שקבוצת חברים מפלוגת ראש-העין הקדימה אותנו " סיפר פייבוש ליפשיץ.


בפלוגת ראש-העין הייתה רחל ברכנפנד: היא 'רחל היפה'. זו שעזבה את קבוצת 'בוברויסק' בראשות קדיש לוז'ינסקי כשעברו לדגניה ב' והצטרפה לפלוגה - "קומתה כתמר, שערה מתולתל בגלים שחורים ועור פניה צח".


גם אהרונצ'יק רוזין אותו עלם חמודות, הטרובדור הצעיר של 'הגדוד' במגדל היה שם. בתל-יוסף עבד בבניין עם מחניימי, בורשטיין, ליטבאק ורטנר. בשנה השנייה, בעין-חרוד הוא אחראי לקבוצה המניחה יסודות לצריפים, יחד עם חיים שטורמן, ושולם מחניימי.


"היה לו הומור טוב, צחוק לבבי, קול נעים וכולנו אהבנוהו. בין העתים היה משמיע דעותיו החופשיות בדבר האהבה, דעות שהביא עמו ממולדת המהפכה. שמעתי שהיו קוראים למחזיקים בדעות אלו 'התיאורטיקנים של כוס התה', יען כי כאשר יגמר התה מן הכוס ירצה המחזיק בה למלאה שוב ושוב ושוב. . .


בלילות, בשובנו מן המחצבה, היה מנגן בגרמושקה ישנה ורוקד בלהט. בנות הקבוצה נטו לו חסד ונראה היה כי כבש את מקומו לא רק על הקרקע אלא גם בלבב העלמות, ובמיוחד, כך אמרו, נמשכה אחריו היפה נחמ'קה אברונין." כתב ביומנו נח קיפניס .



הסערה


נחמ'קה ואהרונצ'יק חברו לקשר של ריקודים ושירה, קשר של בילויים. נחמ'קה, צעירה וסוערת, נשבית בקסמו של אהרונצ'יק רוזין,


נחמ'קה בהריון – היא אינה יודעת ממי .


". . ארונצ'יק - - ובכן? – אנה אני באה? קושי בלי סוף. איפה הטוב? - אתמול סערנו. ה, נו טוב. הרה למי?" כתבה נחמ'קה ביומנה הזעיר.


אהרונצ'יק רוזין הבין שהסתבך במצב שלא היה מוכן לו, ועזב את האוהל "הוא כבר לא ישן אצלה". הוא החליט להודיע לנחמה שהוא מפסיק את היחסים ביניהם. בעין-חרוד סיפרו שראו את אהרונצ'יק אצל פניה אחותו של אברהם שלונסקי. לא התרגשו.


אז גם לענייני האהבה החופשית הייתה תיאוריה, נוסחה פילוסופית-מדעית - היא 'תיאורית כוס התה' המפורסמת: 'היית צמא. שתית תה מכוס. כעבור זמן שוב אתה צמא - האם יש לך מחויבות לחזור ולשתות מאותה הכוס? הרי את תה רצית ולא את הכוס. הסביר לויט. אברמסון לא אהב את זה.


אריה כשנודע לו מצבה של נחמה הוא קיבל את זה קשה מאוד עזב את עדר הצאן ועבר לגור באוהל רווקים.


נחמ'קה נסעה לבית הוריה ". . בנוגע לבית – לזקנים העלובים, אמא העלובה ואבא. הרבה מכאיבה להם, יודעת ואין מוצא. מעליב הרבה והרבה יכאיב דבר היותי הרה, לא טהור." כתבה ביומנה וחזרה.


נחמ'קה שאלה את טבנקין היכן אריה? הסתבר שהוא שומר בגורן.


הריונה התקדם . במכתביה קראה אל האיש שלה אבי בתה – אריה אברמסון, לחזור. במכתבים רצופים ונואשים היא קוראת לו בעברית נהדרת, לשוב ולהקים מחדש את המשפחה . הוא אפילו לא פתח אותם. החזירם סגורים.


". . . לאריה אהובי האהוב היקר והטוב. - קבל אותי. רצה לאהוב אותי, לטהר אותי, להרגיע אותי. אני – החלשה והדלה. . . "


". . . אריה באתי אליך – וכי אנא אלך עם כאבי? אינני יודעת מה אומר לך. באתי פשוט כך אליך. אין לי כל מקום אחר ואני רוצה להיות שקטה ושלוה ואוהבת. - בשביל זה באתי אליך. – אם אתה לא תרצה שאני אהיה אצלך – אלך לי. ואולם מקום אחר לא אבקש. -. . "


". . . לו היינו יחד עכשו! – ריבונו של עולם, לעולם כבר לא נסתדר שנינו. פשוט ודי? - אך אריה. נו. מה. האמנם אבדת לי ונגמר? האמנם חדלתי להיות בשבילך. ודי?"


". . . אריה אריה. -לרגע אני רואה את עצמי. רקובה.. רעד חולף, והילדה שלי-שלך? הילדה הקטנה תשאר אתך, ומי יתן וחיתה זו כחלת-העינים, הבהירה התמימה הנפלאה. זו הקטנה הקטנטונה בתך – ובתי. אני ילדתיה, והיא כלה שלך. כתוב לי. אם אין לך כח לאהב אותי, לסבול אותי – סלח לי, ולשלח אותי. אני – אלך לי. באמת שמחשבותי מבולבלות קצת, ראשי מסתובב. רציתי לאמר לך שאהבתי אותך. שרוצה אליך – שאתה נפלא. שאני כל כך לא ראויה לאיש כמוך. הוי אריה אריה. לו יכלתי לבכות על חזך, למות על החזה שלך מרוב עלבון וחרטה - - -"


". . . לא טוב לי. לבי בוכה בי. נפשי בי שבורה. - אריה. כמה אני צמאה לאהבתך. אני זוכרת כמה אהבת אותי כשהריתי, כשילדתי. – מדוע אינך אוהב אותי גם עכשו כך? או שזו היא רק הרגשתי? מדוע לבי בוכה בי? אריה, אני רוצה לאהוב אותך. אני רוצה להיות רק שלך. - אריה אריה אריה שלי. שלי? .?


". . ואני רוצה שנהיה יחד, אפשר ירווח לנו איש בצל נשמת חברו. – אני, רוצה אליך. אני רוצה לבכות להרגע להישלו על ידך.. מה אתן אני לך? - - אין לי כבר לא האומץ ולא האמון שלך, שאוכל לומר בלי פקפוק שאני אתן לך אם תרצה למצוא – תמצא. אני את כל מה שיש לי אתן לך. אמסור לך, רק קבל. רק רצה לקבל. "


נחמ'קה לא סיפרה דבר להוריה המסורתיים.. היא מספרת לרבקה יצקר-שץ,. ורבקה מצידה ניסתה להשפיע עליה שלא להגיע לצעד קיצוני.


"שבוע לפני מותה נחמ'קה הייתה באה אל גילי הישנה. הייתה אומרת לה 'מלאך שלי, מלאך שלי, אני צריכה לעזוב אותך'. לא הבנתי אז למה היא דיברה כך", סיפרה שומרת-הלילה בבית הילדים בקיבוץ, בעין-חרוד ליד המעיין.


נחמ'קה בחודש התשיעי להריונה שבויה בעצב נורא ובדידות ללא מוצא כתבה:


"פשוט נגמר ודי. אין כח לשאת את העול, שום עול". היומן הסתיים ב:". .גילי תסלח לי ואריה. סלחו שניכם לעלובה"


רחל ברכנפלד התאהבה באהרונצ'יק רוזין. "בעיניי הוא היה בחור נהדר, היה נאה וכה תמיר, חברותי מאוד וחביב". בערב שבת רקדו. בשעה שתיים הלכה רחל לישון, בארבע עליה לחלוב ברפת, רק נשכבה במיטתה והנה דפיקה על יריעת האוהל. לבשה משהו ויצאה החוצה. בפתח עמד אהרונצ'יק רוזין נתן בידה מכתב בו סופר על קשריו עם נחמקה ורצונו לנתקם. רץ לאורווה לקח סוסה, ורכב לעין-חרוד. רחל המזועזעת.בכתה והלכה לחלוב.



ביריות אקדח תמו חייהם של נחמ'קה ואהרונצ'יק .


אהרונצ'יק היה גבר חזק, ולא אחד שנבהל מאקדחים, ולא סתם יורים באחד כזה. סיפרו שנחמ'קה, אמרה לאהרונצ'יק, שהיא מרגישה לא טוב, והיא מבקשת שיביא לה אוכל לאוהל, כשהוא חזר עם המגש בשתי ידיו והתכופף להניחו, שלפה את האקדח וירתה בו מ'טווח אפס'. אחר-כך ירתה בעצמה.


גילי בת שנה ורבע, הייתה אצל משפחת יצקר


"נחמ'קה כל הזמן אמרה שתגמור עם עצמה, שרבקה תיקח את הילדה", סיפרה לי רינה טרכטנברג לבית שץ-יצקר.


בבוקר נשמעו שלוש יריות. השומעים מיהרו למקור הירי - ארונצ'יק שכב בשלולית דם בלא רוח חיים ונחמק'ה גוועת בתוך דמה ובידה אקדח. "שניהם נהרגו באוהל של נחמה - היא עוד חייתה זמן קצר ללא הכרה" כתב מחניימי ביומנו. הודיעו לממשלה המקומית בבית-שאן, שלחה זו את אחד מבאי כוחה לערוך פרוטוקול כדין, הגיעו שוטרים, דיברו עם המוכתר שטורמן ולקחו את האקדח.



בצהריים היה שקט בחצר. גם בחדר האוכל. חברים התלחשו כי נחמ'קה ירתה באהרונצ'יק ואחר-כך בעצמה .


"אהרונצ'יק אהב בנות והן אהבו אותו. הוא אהב לתלות את אהבותיו כענק על צווארו – והסוף הזה הגיע לו" אמרה חברה ב'גדוד'.


ציפור'קה קלצ'קו, ידידתו של אהרונצ'יק עוד מימי היותם סטודנטים באוניברסיטת חרקוב מסרה לרחל את מחברת שירים שאהרונצ'יק כתב עוד בקרים ואחר-כך גם במחנה מגדל.


בצהריים הייתה הלווייתם. שני גלי אבנים נוספו ליד גל האבנים של אותו צעיר בודד שדימם למוות במחצבת הקיבוץ שוסטר יהודה


לפנות ערב הגיע אברמסון מצמח.


חיים שטורמן וצבי נדב, אנשי 'השומר', שמרו על שתיקה עקשנית.



סיפרו שאברמסון עקב אחרי נחמ'קה לילות שלמים וידע על כל קשריה עם אהרונצ'יק. בלילה ההוא, כאשר ראה ממארב כיצד אהרונצ'יק מגיע לעין-חרוד ונכנס לאוהל של נחמ'קה כדי להודיע לה על החלטתו להפסיק עמה את היחסים - ירה בשניהם והרגם .


"אמרו שאברמסון הרג אותם וברח. ראו אותו מטפס על ההר".


"נכון שברח מעין-חרוד אבל היא זו שירתה בו והתאבדה. אישה חזקה". אמרה חברת ה'גדוד'.


"משפחת יצקר הנוטה לרומנטיות הציגה סיפור כאילו הם החליטו להתאבד יחד מחוסר מוצא.


"לא, היא לא ירתה בו. הם החליטו להתאבד יחד. כי אז לא היה מוצא אחר, הסיפור ש נחמ'קה ירתה בו בגלל שעזב אותה ואחר-כך ירתה בעצמה, לא נכון." דברי רינה.


כובסת מ'הגדוד' סיפרה כי בשעה שחזרה מן המעיין אחרי הירייה, הבחינה בתנועה קלה בין השיחים ואיש בלתי מזוהה קפץ על סוסו ונמלט מן המקום. . .


"הוא בא בלילה על סוס ירה בהם והסתלק בדהרה מהמקום, מרחק לא היה בשבילו בעיה, הוא היה מ"השומר" והכיר את כל הדרכים" גרסת משפחת אברונין.



באסיפת החירום שקיימו החברים בעקבות האסון, קבע הביטחוניסט שטורמן כי השניים החליטו יחד לאבד עצמם לדעת. "הייתה זו הפעם הראשונה בה קביעתו של שטורמן נשמעה גם לגדולי חסידיו כבדיון גמור".



מאותו יום לא נראה עוד אברמסון בעין-חרוד. סיפרו שנסע למכסיקו להביא משם צאן להתיישבות.


סוף דבר


בית העלמין הישן של עין חרוד


דוד בנארי בן עין-חרוד סיפר לי: את המצבה היו עושים כשנה אחרי הקבורה, עד אז היה רק גל אבנים. בתחילה היו יוצקים בטון על האדמה, ועל הבטון כשהיה עוד רך, חבר אחד גילף אותיות מעץ והיו משקעים אותן בבטון. לימים התחיל לצמוח ינבוט וכוסב והקברים החלו להיהרס. בעיתוני המשק הופיעו תלונות על 'שערוריה' ו'מי שמזניח את הישן לא. . " וכו'. ואז נמצא תקציב לשפץ חלק מן המצבות הסדוקות. יצקו קוביות עם הכיתוב. כולן שוות כי ערך השוויון היה צריך להישמר גם אחרי המוות. את הישנות זרקו, ולא תמיד הקפידו על הפרטים, וגם היו כאלה שכבר לא ניתן היה לקרוא אותם בבירור. לא חשבו כל כך מה כתוב.. ונעשו הרבה שגיאות.. . גם במצבותיהם של נחמה אברונין ואהרן רוזין



גליליה


לאחר מות נחמ'קה באו אלה וליובה הוריו של הסופר משה שמיר ולקחו אליהם את גילי לתל-אביב. אלה וליובה היו ידידים של אריה ובנם משה היה בגילה של גילי. גילי הייתה אצלם תקופה קצרה.


לאחר כמה שנים הובאה גילי שוב לעין-חרוד וגדלה אצל רבקה יצקר כאחות לבתה רינה.


בגיל שמונה נלקחה גילי לבית סבא וסבתא אברונין - יום אחד כשרבקה הייתה בבית החולים בחיפה, נסעה שרה, אחותה, לבקר אותה וגילי נשארה לבד בבית הילדים, בדיוק אז באה הזקנה שלה מתל-אביב לבקר אותה וראתה שגילי כאילו לבד, ולקחה אותה.


הם היו דתיים ולא יכלו לקבל את זה שנחמה התאבדה והם סיפרו לגילי שאריה רצח אותה.


"גילי האמינה בזה עד סוף ימיה ולא עזר כלום. היא לא רצתה לקרוא ביומן שכתבה אימה ולא רצתה לשמוע שום דבר".


גילי גדלה אצל זקניה בשנות בית-הספר. נתק כמעט מוחלט היה בין משפחת אברונין לבין יתר הקרובים והידידים, ובהם האב אריה אברמסון. יוצאת מכלל זה הייתה רינה שץ.: גילי עמדה על כך שרינה היא חברתה, ושתיהן התראו לעיתים מזומנות. "היו יוצאות השתיים לרחובות תל-אביב. שם, על-פי תיאום מראש, היה פוגש אותן אריה אברמסון".


"גילי הייתה מוכשרת לכל - סיפרה רינה: -לפני שנכנסה לכיתה א' ראיתי אותה שוכבת על הרצפה באוהל, ובידה עיפרון ופיסת נייר כותבת את השורות המרגשות האלה:


"לרגלי הר גלבוע


הרחק מן העיר


הרחק הרחק


מן העיר


לרגלי הר גלבוע שם כרם נטוע


שם אמא שוכבת בלט


שם שקט שם הס


עליה שכבת עפר


ועליה גל אבנים*"


כל השנים שמרתי את הדף אצלי כיום זה חלק ממצבתה"


הייתה בצבא הבריטי, נישאה לגוי סקוטי והם נסעו לאנגליה. אביה לא רצה לראות בה יותר כבתו ונידה אותה מכול רכושו. " . . . ידוע לי שבמות אביה, על ערש מותו, הוא לא נתן לה לבוא להיפרד ממנו" סיפרה דפנה סבוראי, ילידת עין-חרוד


הנישואים לא צלחו והיא חזרה ארצה, לחיפה. היא לא נישאה לאיש. לימים פגש אותה יאיר – "אישה גדולת מימדים; ענקית ושמנה". "היא הדריכה באנגלית תיירים בארץ". "עבדה על אונייה" "למדה קראמיקה ופיזיותרפיה" "ואני שמעתי שהייתה זונה".


גילי שמרה על קשר עם סבא וסבתא אברונין ועם האחים בנימין וציפורה חברי משמר-העמק. שנים מספר הייתה בבית הסבא כדי לעזור לו בעבודתו הספרותית. ובזקנת הוריה, עזרה בטיפולם. שמרה על קשר עם אחותה ואחיה שנולדו לאריה לאחר נישואיו השניים, ותמיד עם רינה שץ, שהייתה כאחות לה.


גילי לא בנתה לעצמה משפחה. גליליה אברמסון "אשר אהבה את העולם וכל הטוב שבו" נפטרה בד' בשבט התשמ"ז ממחלה קשה והיא בת ששים שש. נקברה בבית העלמין הישן של עין-חרוד ליד אמה.



אריה אברמסון


ממחרת הרצח נעלם אברמסון למשך שבע שנים. התברר שנדד למכסיקו, מצא שם תעסוקה וחי שם עד שחזר לארץ. עזיבתו הביאה לפירוק 'קבוצת הרועים'.


אריה הרועה והשומר, המשיך בשמירה כל חייו. כשחזר ממכסיקו ייסד קבוצה חדשה של רועים בשיך אבריק, אך גם כאן נחל אכזבה והקבוצה התפרקה. אז עבר לתפקידי שמירה בבאר-טוביה. עם ייסוד 'אגודת השומרים' הצטרף אליה ועבד כשומר בכפר חסידים. בתקרית שאירעה בין ערבים ויהודים בקוסקוס-טבעון [באוגוסט 1935] נאסר אריה ונכלא לשנתיים בעכו. כשהשתחרר עבר לתל-מונד, מקום שם עסק בשמירה וריכז את ענייני האגודה. נישא לליזה שרתוק, ונולדו להם בן זמרי ובת דליה.


חיי הנדודים, הקדחת, השיגרון, המאסר והמחסור –נתנו באריה את אותותיהם ומשחלה בדלקת ריאות לא עמדו לא כוחותיו. הוא נפטר ביום כ"ו בתשרי תש"ב [17.10.1941] והובא למנוחת עולמים בקברות השומרים בשיך אבריק.


מספרים כי ב-1942, כאשר גסס מסרטן בירושלים, התוודה אברמסון לפני אביו: "אבא, אני הרגתי את השניים"



ציפורקה קלצ'קו


לאחר שסולקה מתל-יוסף מהיותה 'קומוניסטית' ירדה לרוסיה עם קבוצת אלקינד -


מיעוט ב'גדוד' שמספר אנשיו הגיע, כנראה ל- 60 - 80, החליטו לחזור עם מנהיגם מנחם מנדל אלקינד לברית-המועצות.להקים בערבות יבפטוריה בקרים קיבוץ לתפארת בשם "וֹויונובה", באספרנטו "דרך חדשה".



שרה [שמחה] פרידל אברונין


נפטרה בתל-אביב, בת 74, י"ט תשרי תש"ח [3.10.47], לבקשתה הובאה לקבורה בקיבוץ משמר-העמק, מקום מושב בנה בנימין ארנון ובתה צפורה אשת משה עומר.


רחל ברכנפנד


לאחר רצח אהובה התחתנה בתל-יוסף עם הפסל אהרן פריבר. בפילוג ה'משקיסטים' עזבו את תל-יוסף יחד עם חבורת אלקינד, הם לא הצטרפו אליהם להקים קיבוץ ברוסיה הבולשביקית, כי לא קיבלו את תפיסתם האנטי-ציונית ועברו לתל-אביב. "למרות זאת, קשה היה לי להיפרד מהם והלכנו ללוותם בעלייתם על האנייה בנמל יפו. אז פרצתי בבכי, שלא פסק שלושה ימים רצופים" סיפרה רחל.


הפלג "השמאלי" ב'גדוד' שנושל מתל-יוסף היה נתון בחוסר-עבודה. כחשוד בקומוניזם היה מנודה מתנועת הפועלים הארצישראלית, וזאת בזמן שפל כלכלי ואבטלה. בתל-אביב למדה רחל לרצף. מספרים שכל התנועה הייתה נעצרת, כאשר יצאה מהבניין בה עבדה ללכת עם חבריה למחנה הפלוגה על שפת הים ברחוב הירקון. כל כך יפה הייתה.


בנם היחיד יואל נפל במלחמת העצמאות בקרבות בית-עפא שבנגב והוא בן 17.


"מחברת השירים שכתב אהרונצ'יק רוזין נשרפה בשריפה שקרתה בדירתה של רחל בתל-אביב, היו בה עוד שירים משירי 'גדוד-העבודה'. חבל" אמר לי אליהו הכהן המומחה לשירי ארץ-ישראל.


סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים.



עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני.


עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.


יוסף גרינבוים [יוסק'ה] הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.


יום שני, 7 בפברואר 2011

זוהר מרדכי – נפל כשומר בכרמי השקדים של המושבה

מצבה זו הוקמה ע"י 'ועדת-ציון' 15.2.1945 בבית העלמין תר"ן רחובות: המצבה לא קיימת

טכסט:

פ"נ

מרדכי זוהר

ב'ר משה אריה

מלודז'

נולד בשנת תרנ"ע

נפל בכרמי רחובות אב תרע"ז

תנצבה

זו המצבה הנמצאת כיום בקברות "השומר" בכפר-גלעדי

טכסט:

חבר "השומר"

מרדכי זהר

תרנ'ב י' תמוז תרע'ז

1891 1917

תנצבה

לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, כשהצבא הבריטי עמד בשערי הארץ הייתה השמירה ברחובות קשה . כרמי המושבה משכו אליהם פליטים ועריקים מהצבא העות'מאני הניגף, רעבים ונושאי נשק. 'השומר' התבקש לבוא ונענה. כמה שומרים נפצעו אחד מהם - זוהר מרדכי נהרג .

באותם הימים שהה ברחובות הנער נחום גוטמן, שבא לעבוד בכרמי המושבה. רישומיו רשמיו וזיכרונותיו מאותה תקופה מופיעים בספרו "החופש הגדול או תעלומת הארגזים". מותו של זוהר שימש, כך אומרים, השראה ליצירת דמותו של השומר יענק'לה, למרות היותו שונה בתכלית שינוי מזוהר האמיתי, לבוש הקרעים.

'השומר' הפסיק פעילותו במושבה רחובות לאחר הקיץ של שנת 1913, כשהוא משאיר אחריו שתי מצבות של שומרים, כמה לבבות שבורים ומושבה מסובכת במשפטים וחובות. יש אומרים - עזב לרגל רדיפות הממשלה התורכית, יש אומרים: בגלל היחס השלילי של ועד המושבה וחלק גדול מן האיכרים אחרי 'תקרית זרנוגה', ויש אומרים כי 'השומר' עלה יותר מדי . . . ינואר 1917. הצבא הבריטי עלה מסיני, חדר לשטח ארץ-ישראל וכבש את רפיח וחאן-יוניס. החזית התקרבה לרחובות, קבלן השמירה, אברהם בלומנפלד שבא במקום "השומר" אחרי 'תקרית זרנוגה' לא השתלט על המצב. הדרום כולו שרץ 'פררים' - עריקים מהצבא התורכי, מחשש ללון בכפרים, שוטטו בחוצות ובדרכים, ורעבים למחצה פשטו בלילות לכרמים לביזת ענבים.

הפלחים והבדואים ניצלו את המצב, השיגו נשק מעולה ואף הם היו פושטים בכרמים. הפועלים הערבים, אשר כל שבילי הכרמים היו נהירים להם, שיתפו פעולה עם הבוזזים."בקיץ ההוא תקפו עדרי ערביי הסביבה את פרדסי רחובות וכרמיה רבות ותכופות".

וכרגיל, בעת צרה, פנו ל'השומר'- ו'השומר' כדרכו, רצה לשמור על כבודו, ונענה לבקשתה של רחובות.

והתקופה קשה -השלטון העות'מאני רדף את הציונות: אסר על הנפת הדגל הציוני, צוו שלא להשתמש באות עברית, גם על עיתון עברי. חברי 'השומר" נרדפו על ידי הממשלה והארגון כמעט התפורר, כל נשקו הטוב נלקח ממנו. יהודים גורשו מירושלים יפו ותל-אביב. נתיני ארצות אויב נמלטו, מנהיגים הוגלו. היו שמועות על רדיפות נוצרים - טבח בארמנים, על שחיטת יוונים.

בכפרי הערביים שרר רעב בגלל מכת הארבה.

"והאיכרים מפחדים מאד פן יפשטו החיילים בכרמים והם יעשו לענבים קציר בטרם בציר. . " כתב ביומנו מרדכי בן הלל הכהן.

". . . צבא-התוגר, הניגף מפני ה"דוד יענקל" [כינוי זהירות לאנגלים, שעמדו בשערי הארץ] - הוסיף לערוק ולברוח, ואנשיו פושטים כילק וכארבה, וכילו וכרסמו ברעבונם כל שנמצא להם בדרכם, אף יש שבדרך בריחתם היו פורצים לבתים ודורשים, ברובה ובכידון מול פני יושביהם - "עק-מעק" וגם "סאלאמאק" ('לחם', 'מחבוא'), וכבד הרעב מאד. גרגיר-חיטה בל ייראה ובל יימצא, והבריות ממלאים בטנם בתורמוס שרוי במי-מלח, ומעט בצק-דורה, שלעולם לא נאפה כראוי. . . "כך תיאר את המצב יצחק ראב, בספרו "עלה ברוח"

"יש צרות, כי החיילים גונבים בכרמים" כתב לרבקה אחיה הקצין התורכי משה שרתוק, מתורגמן של מפקד גרמני בצבא התורכי שחנה ב'חוות שפון'. משה שרתוק הצליח לשכנע את מפקדו לאסור על החיילים התורכים הרעבים לפשוט ולחבל בכרמי המושבות.

"השומר" שב ובראשית 1917 קיבל את השמירה ברחובות ובבאר-יעקב.

ועד "השומר" מינה את צבי נדב כאחראי על השמירה - צבי נדב [הלפרין] נולד בעין-זיתים, הוריו היו מאנשי 'אגודת האלף', 'דורשי-ציון' ממינסק שהקימו את עין-זיתים ליד צפת. עם כישלונה של המושבה שבו הוריו לרוסיה. הנער עלה ארצה בשנת 1906 והצטרף לאגודת 'השומר'. היה עם יחזקאל ניסנוב כאשר זה נרצח ובחששו כי התורכים יאשימו אותו ברצח החליף את שמו לנדב -. לרחובות הוזעק ממטולה. סגנו, ולפעמים ממלא-מקומו, היה יצחק נדב תימני יליד ירושלים.

לפני רדיפת השלטונות הייתה אגודת 'השומר' מסודרת; חבריה חמושים באקדחי 'מאוזר' אוטומטים, "עם 10 כדורים" שכונו בפי הערבים 'אבו-חשבה' בגלל נרתיק העץ ששימש כקת בעת הצורך, ורובי 'מרטין' שהיו בשימוש הצבא הבריטי, חבריו נבחרו בקפידה . "השומר" מאומן ומצויד הפיל פחד על הגנבים הערבים.

באמצע מלחמת העולם הראשונה, רבו, כאמור, הבורחים משורות הצבא העות'מאני, ובידיהם נשק. רוב שומרי 'השומר' היו התלמידים הרעבים, הגימנזיסטים, הנעים ונדים בארץ, ועולים חדשים - פועלים צעירים מהגליל.

מקבוצת 'אחווה' בעין-גנים נשלחו ששה חברים וחברה כמבשלת. חשבו להיות קיבוץ ולכן נבדלו משאר השומרים; הקימו סוכה באחד הכרמים מענפי אקליפטוס, לידה 'המטבח' - שלוש אבנים גבוהות היו ה'תנור' שהוסק בעשב ה'חילפה'. 'הקומה הראשונה' חדר-האוכל ו'בקומה העליונה' גרה המבשלת.

"סכנה בדבר להעמיד כאלה לשומרים, סכנה לא בשביל הרכוש הנשמר, אך לשלום השומרים הצעירים, ולא מחכמה יחרפו את נפשם למות". כתב ביומנו מרדכי בן-הלל הכהן.

מספרם היה דל ואם חלה מי מהם לא נמצא לו מחליף. מספרים על השומר מאיר ברנר - אחיו של הסופר י' ח' ברנר - שקדח. משמרתו הייתה בנקודה אחראית מאד על גבול רמלה. בא עם בוקר לצבי נדב והתחנן שיחליפוהו, אך נאלץ לחזור למשמרתו בהבטחה כי לא יאוחר מראשית הערב יוחלף.

"רוח 'השומר' הפכה חלשים לגיבורים ואמיצי לב".

המושבה רחובות הייתה המקום הנוח ביותר בעיני המתקיפים, כי בראשון-לציון חנה גדוד צבא תורכי ובאר-יעקב שכנה קרוב מדי לחווה הגרמנית - חוות שפון, מקום מושב המפקדה הגרמנית. נקודת תורפה בהתקפות הללו היה קו הגבול המזרחי-דרומי של המושבה, אשר לא רחוק משם נטה את אוהליו שבט בדוויים גדול, שבט שייח'-סאלים.

"הפליטים המחוצפים ביותר היו הערבים שהתרכזו בכפרים השכנים ובכרמי רמלה. הם היו מזוינים היטב והיו רגילים בטכסיסי מלחמה ועשו להם את השוד לפרנסה ולמשלח-ידם סיפר צבי נדב - לילה לילה היו הגנבים מתקיפים את השומרים בכמה מקומות בבת-אחת"; "אי אפשר לתאר את המצב, כל השומרים אינם זוכרים עוד מצב שכזה. אפילו בגליל לא היו באים ככה בחזקה לגנוב כמו שבאים פה. בזמן שיורים ישר בהם והם הולכים נגד האש" כתב השומר ברוך גולדשטיין לחברתו לאה פועלת חקלאית בשרונה שבגליל.

רק לעיתים רחוקות הצליחו לתפוס את הגנבים; יום אחד תפס יוסף הכט גנב מעגר. "אינני יודע איך הגיע הגנב לביתו, אם הגיע, לאחר 'המכות היבשות' שספג מאגרופיו של הכט" סיפר בזיכרונותיו יעקב כבשנה. בפעם אחרת הובא גנב שנתפס לחדרו של יצחק נדב ב'בית-השומרים' - "גם הוא היה בר-מזל אם הגיע בשלום לביתו".

קבוצה מהבדוויים של שייח' סאלים יחד עם עריקים חמושים מהצבא התורכי ופלחים מעגר, נענה, ומרמלה כ- 30 עד 40 איש, היו באים למזרח המושבה; חלקם ירו לעבר השומרים והשאר, תחת חיפוי אש חבריהם - בצרו, ארזו את שללם, העמיסו על גמליהם וחמוריהם והסתלקו. היריות המעטות של השומרים להפחידם ולהבריחם "בטלו בששים".

באחד הלילות של אותו קיץ נשמעו צעקות מאחד הכרמים; השומר יעקב כבשנה מצא את ידידו יהושע מנוח על הארץ פניו וגופו מכוסים דם, מוכה ודקור. צעק הפצוע: "הם לקחו ממני את האקדח"! והתעלף . מנוח הובא למושבה. הרופא ענטין קבע כי פצעיו לא קשים "אבל זקוק למנוחה". בתיה קוגון טיפלה גם בו. למחרת נפצע אלקנה הורביץ .

כל פצוע כזה רושש את קופת הוועד - בית המלון של קליביצקי הגיש חשבונות בעד ה'מודיר' מרמלה עם שלשה רופאים: 4 ארוחות צהרים, 2 ארוחות ערב 1 בקבוק ארק, 1 בקבוק יין חזק, תה, ארוחת צהרים לז'נדרם, לחם לאסורים וארוחת צהרים לערבי שמדד את הצעדים. המוכתר וינר ארח את ה'מודיר' [2 חבילות טאבאק] והרופא, שלח שליח לעורך הדין מרמלה חסן אבוחאטיב, הגיש חשבון על הוצאותיו כולל 'דמי לא יחרץ' לנציגי השלטון. לעגלון לוין שילמו עבור חמורים, דיליג'נס ליפו וחזרה והוצאות אישיות. .

אפריל 1917: קרב עזה השני – הבריטים נחלו מפלה ולא הצליחו לפרוץ את מערכת ההגנה של התורכים שהסתייעו בגרמנים. ארצות-הברית הצטרפה למלחמה לצד 'מעצמות ההסכמה'. בערב פסח גורשו בפקודת ג'מאל פחה תושבי תל-אביב ויפו, לשומרון ולעמק-הירדן. מירושלים באו למושבה פליטים כמו סוחר הזהב טננבוים בתו ובנו. המצב רע.

השומרים אכלו במסעדה של גברת יעקובובסקי. בשעות הצהרים היו מתכנסים בבית-האוכל הקטן מסביב לשולחן עגול התופס את רוב החדר, ובקוצר-רוח חיכו לבתה של בעלת הבית, נערה רזה – אבל נערה, כדי להזמין את מנותיהם. ביניהם היה השומר מרדכי זוהר - עלם צעיר כבן 21, שעלה ארצה לפני חמש שנים. זמן-מה עבד כפועל חקלאי בגליל היה חבר ב'פועלי-ציון', ובא לרחובות כמועמד לאגודת 'השומר' לשמור. עיניים אפורות היו לו, ומתחת לכפייה ולעגאל שעל ראשו פרצה בלורית שחורה. גבוה היה ושזוף כערבי אם כי נולד בלודז'. היה ידוע כזללן, אמרו כי "כל שכרו נכנס לתוך בטנו"; אכל לשובע וחסך בבגדים.

ביום ההוא הזמין קציצה אחת בלבד.

"רבותי, זוהר התחיל בקימוצים" קרא מישהו. "אל תקמץ, הזמן עוד קציצה אחת, ממילא תיהרג הלילה ב"שייח' סלים" התבדח אחר, וצחוק עליז פרץ . זוהר, לבוש מכנסיים מטולאים ומתוך נעליו הציצו אצבעות, אמנם החליט לחסוך כדי לקנות בסוף הקיץ מכנסיים, חולצה ונעלים, לחבריו תרץ כמתנצל: הענבים הללו 'הרגו' את תאבוני סל מלא בלעתי הבוקר".

עקצוהו "מרוב פחד אבד לזוהר תאבונו", אחד הציע לו להתחלף במקום השמירה ולעבור למקום שקט ובטוח יותר, זוהר הנעלב ענה בכעס: "אני גיבור בדיוק כמוך!" . נכנע, וויתר, אכל עוד קציצה ובלע מנת לחם נוספת.

אותו לילה נהרג .

הצרות הקשות החלו עם בוא הקיץ כשהופיעו בכרמים השקדים הירוקים וענבי-הבוסר. שומרים הוצבו בכל גבולות הכרמים ונוסף על כך סיירו שומרים-רוכבים, ותיקים בדרך-כלל, במקומות המועדים לגנבה. לילה-לילה התנגשו עם גנבים. לפעמים יצאו שניים-שלושה שומרים, לנקודת שמירה אחת, בייחוד באזורים המסוכנים ביותר.

השומרים נחום טסקר, מרדכי זוהר ויעקב כבשנה יצאו לכרם שליד הדרך העולה לרמלה. בהגיעם לשדות הדורה ב'באסה' - אדמת הביצה, נשמעו יריות בסמוך. הם נשכבו למארב ליד גדר הצבר הסמוכה ל'ג'ומייז' - עצי השקמה. לפי המוסכם, כשיבואו הגנבים יתחיל נחום לירות, אחריו יעקב ואחריו זוהר. "למען קמץ בכדורים, ולמען לא יהיו זקוקים למלא את הנשק כולם ברגע אחד".

הגנבים הרגישו בהם וירו ראשונים, ירה נחום, ירה יעקב וציפה שזוהר יתחיל לירות, אך הוא לא הגיב "לא ביריות ולא בדיבור". כדור פגע בעינו. יעקב ונחום, הרימו אותו כדי לקחתו לרופא המושבה. אחרי צעדים אחדים הרגישו שהוא גווע; השאירו את גווייתו במקום, עד שיבואו אנשי המשטרה והרופא מרמלה. "הבעת פניו הייתה כבשעת שינה שלאחר ליל נדודים. רגליו המאובקות היו נעולות סנדלים פתוחים והדם קלח בזרם דק מבין שפתיו".

הגיעה 'טקויה'- תגבורת של שומרים - משה צ'רקסי, מנחם מונק, אברהם שמיון

"באי כוח השלטון בדקו את המת ובזה נגמרה כל החקירה" סיפרה המבשלת של קבוצת 'אחווה' יהודית אידלמן.

"זוהר נרצח בכרם ויינר " סיפר השומר אהרן מדהלה, "בכרם שניטע במקום הכרם המעורב הידוע, שהיה תחילה רכושו של חנקין. "כרם עאבד" קראו לו". כתב משה סמילנסקי

מרדכי זוהר הובא למנוחות בבית הקברות של רחובות "בהתרגשות רבה". קרובים לא היו לו בארץ - הוריו שרה ומשה אריה סאור, ארבע אחיו וארבעת אחיותיו נשארו בלודז' .

"בכאב עמוק, חסרי-אונים, ליווינו את הקורבן למנוחת-עולמים, בדידות ויתמות שררו סביב החלל וסביב כולנו". על תל אדמת החמרה בבית העלמין הקטן של המושבה לא הונחה כל מצבה.

ובלילה שלאחר הרצח הזה, נמשכו היריות כמקודם.

היום שאחרי

רוב שומרי המושבה היו טירונים. בעיות השמירה החמירו. שלחו עזרה.

עם 'הקבוצה היפואית' הגיעו המורה לציור אברהם אלדמע,

אברהם אייזנשטיין, צבי שרייבר, זלנר הוא אהרון אמיר, זלמן לנדריס, שמואל גולדזייגר, משה ולפסון ובראשם - יצחק אולשנסקי [לימים אולשן, נשיא בית-המשפט העליון].

ועד "השומר" שלח שומרים ותיקים כמו משה שר מתל-עדשים. מהגליל באו גם אריה אברמסון ויעקב סלוצ'נסקי, שזכה לכינוי "יענקל'ה גזלן" לאחר שחבריו השומרים קראו את מכתב אמו המודאגת שכתבה לו: "ינקאלע ! גאזלען, שרייב עפעס. .".

על השומרים הוותיקים והמנוסים הוטל כל כובד השמירה בגבול רמלה. לילה לילה היו תגרות עם גנבים ועריקים. בלילה השני לבואו של "יענקל'ה גזלן" התנפלו עליו ערבים, היכוהו ולקחו ממנו את ה'מועדל' - רובה צבאי גרמני, ואת ה'נאגאן' - אקדח תופי רוסי. אחר כך נפצע פלישמן הוא יעקב מישורי ברגלו והובל לירושלים. קיפניס נפצע קל. "מהערבים נפצעו הרבה וגם אולי נהרגו אחד או שניים אבל אי אפשר לדעת כי הם לוקחים אתם את הפצועים וההרוגים" כתב ברוך גולדשטיין לצעירות בגליל.

ערבים מחופשים לבושים בגדי ממשלה 'החרימו' מהשומרים-הרוכבים ב'כח הממשלה' נשק.

באו חיילי הממשלה, וכששמעו יריות פחדו לצאת מהאוהלים ". .ואחד מהם שיצא הורד מסוסתו על ידי הערבים והוכה ככל אשר נכנס בקרבו". למחרת אסרו עשרים מהבדוויים של שייח' סאלים. "אומרים כי הקומנדנט דק"ק יפו הדי בק כועס ומתמרמר על העניין והבטיח להשקיט, אבל במה כוחו גדול ? " כתב העריק דב הוז לידידו הקצין משה שרתוק

סוף דבר

'ועדת ציון' הוקמה על-ידי החבר דוד בדר ליד הועד הפועל של הסתדרות העובדים הכללית, במטרה להקים מצבות על קברות אנשי העלייה השנייה שהיו ללא מצבות, מכספי תרומות - והיא שהקימה מצבה על קברו של מרדכי זוהר. טכס גילוי המצבה היה ב-15.2.1945 בבית העלמין תר"ן ברחובות.

לאחר שנים, "בשנות השישים", הגיע לרחובות השומר נחום הורביץ ועמו שניים מחברי כפר-גלעדי ובקשה בפיהם: להעביר לקברות חברי 'השומר' בכפר-גלעדי את גופת מרדכי זוהר. משה סמילנסקי ונקדימון אלטשולר סייעו בידם ושכנעו את ה"חברה-קדישא" לפתוח את הקבר ולהעביר את העצמות לכפר-גלעדי. וכך היה.

ספיח

אחרי "השומר" שמרו במושבה האחים אלטשולר: נקדימון ועמינדב ועזרא האורפלי.

אלקנה הורביץ לימים התרחק מ'השומר' בשל סירובו לירות ביוסף לישנסקי איש ניל"י והתיישב בנהלל.

בכסלו תרפ"ה [1924] עקב מכתבו של עורך-הדין אפרתי, פנו חברי ועד המושבה רחובות: זק"ש, חרל"פ, אהרנוביץ ופדובה לכפר-גלעדי בעניין השומרים שהיו במושבה בתרע"ז - הם ביקשו שיודיעו להם למי לשלוח את הכסף המגיע להם "כאשר בראשם היו השומרים צבי נדב ויצחק נדב." . .

וכל השאר – במקומות אחרים


זו המצבה הנמצאת כיום בבית העלמין תר"ן מזרח ברחובות על שני חלקיה כשכל לוח הושם בתקופה אחרת.

פ"נ

זהר מרדכי

נפ' תרע"ז

תנצב"ה

תוספת מאוחרת:

נפש מלאה זהר

נפל בשמירה על רחובות

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות, צייר וגמלאי של שירות המדינה.